מתני' כל ישראל יש להן חלק לעולם הבא. אפי' אלו שנתחייבו מיתת ב"ד מפני רשעתן יש להן חלק לעולם הבא ועולם הבא האמור כאן הוא עולם הבא לאחר תחיית המתים שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה וכלבנה וכוכבים כדאמר התם בגמרא מתים שעתידין לחיות אין חוזרין לעפרם והעולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ואע"פ שיש בו גוף וגויה אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו משום הכי קתני יש להם חלק:

לעולם ירשו ארץ. ארץ החיים והוא העולם הבא:

האומר אין תחיית המתים מן התורה. שכופר במדרשים דדרשינן מנין לתחית המתים מן התורה ואפי' יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא שאומר דלא רמיזא באורייתא כופר הוא:

ואפיקורוס. שמבזה ת"ח וכ"ש המבזה התורה עצמה:

אף הקורא בספרים החיצונים. ספרי מינים כגון ספרי אריסטו וחביריו ודברי הימים שלהם שאין בהם תועלת ודברי חשק ושיר של עגבים שאין בהן חכמה אלא אבוד הזמן בלבד:

והלוחש על המכה. וברוקק הוא דאי' לו חלק לעולם הבא לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

אף ההוגה את השם. של ד' אותיות כמו שהוא נכתב:

גמ' הוסיפו עליהן. בתוספתא פרק י"ב גרסי' לה ואיתא להאי סוגיא פ"ק דפאה ומקצתה בסוף פ"ק דקידושין:

ואיני סופנה. איני חושבה ובפאה גריס ואיני סובלה:

ע"ז וכו' חד אמר בקלות וכו' גרסי' לה אחר רובו זכיות וכו' דלקמן וכן הוא בפיאה וכלומר דפליגי אם אלו עבירות הן מאותו מיעוט עבירות דמר אמר שנפרעין ממנו בעה"ז כמו בשאר עבירות קלות ומר אמר אלו עבירות חמורות כמו רובו עבירות דיינינן ליה:

היה מעוין. שוה בשוה:

כמעשהו. לפי שאתה רואה למעשהו ואין לית ליה את יהיב ליה מדידך וזהו ולך ה' החסד בחנם:

היא דעתיה דר' לעזר. לשיטתיה הוא דאזיל דדריש מן ורב חסד מלמד שהוא מטה כלפי חסד אפי' אין לו מעשים. וכלומר דר"א פליג אדר' יוסי ב"ח דקאמר דעד שלא שקלו מעשיו הקב"ה עושה כן לפי שגלוי וידוע לפניו שמעשיו של זה שקולין הן ולפיכך חוטף שטר של עון אחד מקודם שישימו לתוך כף המאזנים למען יכריעו הזכיות ור"א סבר דאפילו אחר ששקלו ורואין דמחצה על מחצה הן וא"כ אין לו משלו כלום מטה כלפי חסד הוא:

רבי שמואל בר ר' יצחק בעה. הוי קשיא ליה לאלו המקראות צדקה תצר תם דרך וגו' וכן כל הנך דלקמיה דמשמע שהקב"ה מזמן ומספיק ביד הצדיק לעשות צדקות וכן ביד הרשעים להחזיק ברשע:

וסייגין סייגה ותרעין תרעה. בתמיה וכי גודרין את הגדר ונועלין את השערים היתכן שהקב"ה יסייע אותם להרשיע:

וכיני. הדר אמר אין וכן הוא הדבר שגודרין גדר ונועלים השערים ולא על בתחלה הוא נאמר אלא כדר' ירמיה לקמיה ובשם ר' שמואל גופיה שאם שימר אדם עצמו מן העבירה עד ג' פעמים מכאן ואילך הקב"ה משמרו וכן הוא להפך אם הרשעים מורגלין בעבירות תרדף רעה אחריהן שיעשו ויעברו עוד וכן הוא אם ללצים וגו' וע"ד שאמרו בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו ימצא לו פתחים:

מ"ט הן כל אלה וגו'. כלומר סרס המקרא ודרשהו דלאחר פעמיים ושלש עם גבר אח"כ הן כל אלה יפעל אל:

ובלחוד דלא יתיב ליה. התם בקידושין על המתני' קאי כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ עליו הכתוב אומר והחוט המשולש וגו' ובלבד שלא ישוב מצדקתו אלא ישמור עצמו להחזיק בהן תמיד כדדריש מקרא דכתיב לא במהרה ינתק ולא כתיב לא לעולם ינתק כחוט המשולש הזה שאינו ניתק מהרה אבל אם מטריחין עליו הרבה נפסק וניתק הוא וכן אם ח"ו יחזור מצדקתו אז נפסק החוט ותנתק שמירתו:

נעשה שכחן. כביכול וכדאמרינן מעביר ראשון ראשון וכך היא המידה שמתחל' מניח עון אחד ואינו מביאו בחשבון ועושה עצמו כאלו שכחו וע"י כן כף הזכיות מכרעת אם היו מחצה על מחצה עם אותו העון:

נשא כתיב. חסר ומלשון נשיתי טובה וע"י זה ועובר על פשע:

וכן דוד אמר נשאת עון עמך. לשון יחיד והדר קאמר כסית כל חטאתם לשון רבים אלא דה"ק נשאת כלומר עשית עצמך כשוכח מעון אחד וע"י זה כסית כל חטאתם סלה לפי שכף הזכיות מכריע ומכסה ומעביר כל החטאים שלא יזכרו עוד:

שאל ר' מתיא בן חרש. גרסי' לה לעיל פרק יום הכיפורים ולקמן פ"ק דשבועות:

שלשה הן חוץ מן התשובה. כלומר ובלבד שעם אלו השלשה יהי' תשובה עמהן והן מתכפרין במקצת חוץ מן התשובה והתשובה מיעלת לכפר כדחשיב לקמיה ואחת מאלו הד' שהתשובה בלבדה מכפרת לגמרי והיינו שלשה חוץ מן התשובה מלבד התשובה:

שהמיתה ממרקת. לכפר לגמרי והתשובה ויוה"כ מועילין עם הייסורין לתלות אבל לא כל אחת ואחת לבדה כדאמר אין כח לתשובה לתלות וכו':

אבל דברי חכמים שעיר המשתלח מכפר. ואפי' על חילול השם מכפר הוא עם התשובה וחסר כאן וביומא ובשבועות גרסינן אם אין שעיר יום הכיפורים מכפר:

כיצד הוא מכפר. יום הכיפורים:

כל שהוא כל שהוא. כלומר כל היום מכפר מעט מעט מתחלתו ועד סוף היום:

בסוף. היום הוא דמכפר:

מת מיד. אם מת ביום הכיפורים קודם שתחשך דלר"ז עכ"פ כבר כיפר במקצת וביומא גריס מת מרד. כלומר אם מת אי מרד ובעט ביוה"כ דאמר התם המורד ביוה"כ אינו מכפר עליו ואם מרד באמצע היום כבר כפר עליו במקצת:

אמר רב זעירא מתניתא מסייע לר' חנינא. גרסי' וכן הוא ביומא ובשבועות ותוספת' היא בסוף פ"ד דיומא:

איתתבת קומי רבי ירמיה. הקשיתי לפני ר' ירמיה על הא דקאמר השעיר מכפר מיד ויום הכפורים משתחשך ואמאי הרי יוה"כ מכפר תחת השעיר כדאמר לעיל לדברי חכמים שעיר המשתלח מכפר ואם אין שעיר יוה"כ מכפר וא"כ אמאי לא יכפר יוה"כ כמו בזמן הבאת שעיר שהרי במקום השעיר מכפר הוא ויכפר מיד באותו שעה שהיה השעיר מכפר:

ואמר תיפתר. דלאו בזמן הזה איירי אלא בזמן הבית שהיו מביאין שעיר ואין שעיר דקאמר כגון שהומם ונפסל דראוי להשם בעינן והיה בדעתן להביא שעיר אחר ולא הביאו עד שתחשך וכל זמן שהיה בדעתן להביא שעיר לא היה מכפר דאם יש שעיר השעיר הוא דמכפר ולא יוה"כ:

ואין הקב"ה רואה את הנולד. בתמיה וא"כ היה גלוי וידוע לפניו שלא ימצאו ולא יביאו עוד שעיר ומהשתא יכפר מיד א"נ יש לפרש להאי אתותבת קומי רבי ירמיה שמלשון יתובא דמלתא הוא וכלומר כי אמריתא האי שמעתתא וערכתי זה לפני רבי ירמיה דהאי ברייתא מסייעא ליה לרבי חנינא ואמר ליה דאין ראיה מהאי ברייתא דתיפתר שהיה בדעתן להביא וכו' וע"ז מקשה ר' יוסי ואין הקב"ה רואה את הנולד בתמיה הלכך לא מצינן לאוקמי הכי אלא ברייתא כפשטה מיתפרשא ומסייעא לר' חנינא:

שביזה דברי תורה. כלה:

ואחות לוטן תמנע. אפי' במקראות כאלה אם ביזה ואמר מה לנו ולדברים כאלה:

כי שבעתים יקם קין וגו'. אל יאמר מה היה לנו לכתוב בתורה ק"ו כזה:

קמיה פונדקא ברמשא. ולא היה נראה מקום המטונף ושאל אם מותר לדבר בד"ת מאחר שאינם רואין כלום:

דאילו הוה איממא. אלו היינו בכאן ביום היינו רואין מה שלפנינו א"כ עכשיו ג"כ אסור:

בפטייה. בפיתקא ובחשבון של אלו מלכים הצדיקים:

שהיה בו בושת פנים. כדמפרש שהיה כובש עצמו במקום טומאה שלא יבא הנביא ויתבייש בפניו:

מפני שנתייסר. קבל יסורין וצער על בנו הבכור שנהרג כדכתיב גביה ויהרוג זכרי גבור אפרים את מעשיהו בן המלך:

מפני שהיה אביו צדיק. יותם בן עזיהו:

בין שני צדיקים. יותם אביו וחזקיהו בנו:

הא שקא. והרי הסלע והמדה קום ומדוד מיד. הוא שמשה אמר לישראל וזכרתי את בריתי וגו'. לפי שהם לא רצו לקבל שכרי אלא שיעמוד זכותם לבניהם אחריהם וזהו הברית שהקב"ה זוכר להם:

ואיש לא יצילנה מידי. שכבר כלה זכות אבות:

היום יודע. שאתה זוכר ברית אברהם יצחק וישראל ותו לא:

למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'. קנאת ה' צבאות תעשה זאת ולא זכות אבות:

כי אל רחום ה' אלהיך וגו'. וכתיב לעיל מיניה באחרית הימים ועם כל זה לא ישכח את ברית אבותיך:

מלמד שהברית כרותה לשבטים. שתהא קיימת לעולם:

אהן ספרא. זה הספר ולשון בזיון הוא וכן אלו רבנן:

לכיפה של אבנים וכו'. כך המבזה דבר אחד מן התורה כאלו פקר בכל התורה כלה שכל המצות יש להן אחיזה זו בזו:

לבית שהוא מלא תבן. שאע"פ שמעביר ומפנה את התבן מן הבית מ"מ אי אפשר שלא ישתייר מוץ אחד שם ומקלקל את הכותל כך המינות כיון שנדבק במינות בדבר אחד מקלקל הוא את הכל:

תיסברין. אוצר של פרעה שהיה בין מגדול ובין הים ויוסף הטמינו נגלה לו:

אפיקורוס היה וכו'. וכדלעיל שכיון שנזרקה בו מינות בדבר אחד לבסוף כפר בכל התורה כלה:

שלשה כפרו בנבואתן. כלומר שדברו בלשון הזה ואם לאו אף אני אומר לא ה' שלחני וכן כולם וכל כך למה מפני פונרייה מלשון ופינו את הבית כלומר כדי לפנות ולהסור מלבן מחשבות הרעות ושיחזיקו באמונת השם ברוך הוא:

עמסותיהם. כמו טמוס של שטרות שאף שמותם שהיו כתובים בשטרות של אחרים פרחו למען לא יזכרו עוד:

יחי ראובן ואל ימות. על דתן ואבירם שהיו מראובן:

כך היתה עדתו של קרח שוקעת ויורדת וכו'. ובתפלת חנה קמו מלשקוע עוד יותר ורמז הוא לעתיד לבא שיהיה להן תקנה ובאין לחיי העולם הבא:

בן לענה. היה ידוע להם מאיזה דברי הבלים:

אבל ספרי המירם. דברי הדיוטות ודוגמתו ספרי המירם במסכת ידים:

כקורא באיגרת. ואין עליהם לא שכר ולא עונש ובלבד בקריאה בעלמא כדמסיק ליגיעה לא ניתנו שלא ישתקע בהן ביותר ולבלות זמנו בדברים כאלו:

כדרור נאות. כמרגלית יפה ויקרה:

ככדור הזה. שמשחקות הבנות ומקבלות זו מזו וביד כל אחת היא כולה כמות שהיא כך קבלו התורה כלה מדור לדור כמו שלמד משה מפי הגבורה:

דבר אחר כדרבונות. כדרבון הזה ושלשה שמות יש לו וכו':

שהוא מורה דעה בפרה. שלא להטות לצדדין ומשרה בה בינה להטותה הדרך אשר תלך ומלמד אותה כדי שתוכל לחרוש וליתן חיים לעולם כך הם דברי חכמים מסירים מלב האדם מחשבות הרעות והזרות ומשרים בו בינה איזה הדרך אשר ילך ומלמדים אותו לתקן לגופו ולנפשו בחיי הנצחיים:

על א' כמה וכמה. שצריך תחבולה לעשות לו דרבן שלא יטה אשורו מני הדרך ודברי תורה הם דרבן ליצה"ר כדאמר בהשותפין בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין:

בחרו להם ביררו הברזל. בחרו להם לדמות להברזל ולהמטע שלו שהוא המטיל והוא ברזל קלל מטיל בלעז וכלומר לדוגמת השבת שלו דימה אותם המקרא שהוא דבר קבוע ויפה ומשובח:

שפשטו ידיהם הרבים בו יד. שנידו והרחיקו אותו החכמים מהם אע"פ שחזרו וקרבו אותו סופו לקבל עונשו:

משמרות כתיב. בשין השמאלית רמז לסנדל המסומר שיהו בו כ"ד מסמרים מרומז לכ"ד משמרות וגרסי' להא בפ' במה אשה על מתני' לא יצא בסנדל המסומר:

כמה מסמרים יהו בו. בסנדל ויהא מותר לצאת בו בשבת לפי שלא גזרו אלא מעין המאורע שהיו לחזק אבל אלו הא דחשיב לקמיה אינן אלא לנוי ומותר:

וכימיך. שהן שבעה ימי שבוע דבאך תרגומו תוקפך וכתיב ברישיה דקרא ברזל ונחשת מנעליך:

מניין משמרות. כדלעיל דמשמרות כתיב ונתן על האחד יותר להכיר כוונת הרמז:

כלבת. הוא כלבוס הנזכר בבבלי פ' במה אשה ושני ראשיו חדין וכפופין:

אינה עולה לחשבון מסמרים. ומותר דאינו כשאר מסמרים ולא גזרו אלא מעין המאורע:

שרי. כיון דנשתנה לא זרו:

אין מגרדין. בשבת סנדלים ומנעלים ישינים מפני שקולף והוי ממחק:

אבל סכין. הך ברייתא פליגא אדלקמן:

שניים. תלמידים השניים אמרו משמו אין מגרדין:

הא אזילא חדא מן תלמידוי דר"ח רבה. הלך וחסר לו דבר אחד מהן שהרי רבי מן הראשונים הוא וקאמר אין מגרדין:

ומשיגין. מכבסין:

חדשים. דשמא לא יהו מכוונים לרגליו ואתי לטלטולי:

כמה יהו בהלוכן. מבעוד יום:

מן סידרא רבה. מבית המדרש הגדול:

תני לא יסוך אדם וכו'. מפני שהוא מעבדן:

והיא בתוך המנעל. מפני שהמנעל נהנה ממנו ונמצא מעבדו:

ומתעגל. ומתגלגל ע"ג עור שלוק ואינו חושש ובלבד שלא יתננה להקטיבלייא ע"ג טבלה של שייש ולהתעגל עליה דמיחזי כמכוין לעבדה יפה הואיל ושוטחה על גבי טבלא:

רבן שמעון בן גמליאל מתיר. הואיל ומכל מקום אינו סך השמן עליה אין כאן משום מעבד:

ממוסמסין. מסורסין ומסורגין הם אינם מתקבלים על לב השומעין ומרים ונוקבים הן כמסמרות:

שנאמרים באסיפה. בחבורה:

שיש דברי הימים בבבל. אמתני' דדברי הימים קאמר לפי שיש בה הרבה טעמי התורה ופירושה:

ועכשיו אם מתכנסין וכו'. לפי שהרבה הוא ועוד שנגנז וכדאמר בבבלי פ' תמיד נשחט בין אצל לאצל טעינו ד' מאה גמל דדרשה ומיום שנגנז ספר יוחסין תשש כחן של חכמים וכהה מאור עיניהם:

ניתנו מרועה אחד. ודריש לה שאם שמעת איזה דבר תורה שהנאך ואפי' מפי קטן מישראל תכבדו כאלו שמעת מפי אחד וכדמסיק אין אחד אלא הקב"ה:

ובלבד ברוקק. הוא דאין לו חלק לעה"ב לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה:

אפי' אמר נגע צרעת וגו'. אע"פ שאין בו שם שמים:

דמשתבעין. והוגין את השם וכתיב זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא וכדדריש ר' יעקב נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת:

מתני' ג' מלכי' וד' הדיוטות. אע"פ שגדולים וחכמים היו אין להם חלק לעה"ב שלא היתה אמונתם שלימה ואע"ג דבלעם מעובד כוכבים הוה ואנן תנן כל ישראל יש להם חלק לעה"ב משום דקי"ל חסידי עכו"ם יש להן חלק לעה"ב אשמעינן דבלעם לאו מחסידי עובד כוכבים הוה:

גמ' וכולהם חידשו עבירות. כל המלאכים שאחרי ירבעם כדלקמן ומפני מה תלה הכתוב בירבעם בכל מקום:

ואחד דימוסיא. עיקר וכולל לכולן:

איה אלהיך. לשון רבים:

זה אלהיך. פסוק הוא בנחמיה ולשון יחיד על הכולל לכולן:

וכי מה עשה אחאב. הא ג"כ אכתי מהקושיא היא והלא אחאב עשה יותר ויותר מירבעם כדכתיב ויהי הנקל וכו' ולמה נמנה ירבעם תחלה ואע"פ בין שתחלה היה מ"מ הגדול ברשעות היה לו למנות בתחלה אלא לפי שהוא התחיל בקלקלה תחלה ולפיכך גם הכתוב תולה בכל מקום בו על חטאות ירבעם:

חיאל איסטרטי לטיא. היה בא ועומד לפני חיאל היוצא לחוץ מהכלל והמקולל כדלקמן א"נ אסטרטי לטיה מבחוץ לפתח ביתו של חיאל:

בכמה אנא טב. כמה אני טוב ושוקל יותר היום:

טומתיה. הסך שהיה שוה והאומד שאמדו:

הדין קרייא. ראש הפסוק רק לא היה כאחאב וגו' היה דורש ששה חדשים לגנאי ונראה לו אחאב בחלום וביקש ממנו מפני מה אינו מסיים ודורש סוף הפסוק שלא הכל ממנו היה:

חיאל מן יהושפט. כדכתיב בד"ה ולו אחים בני יהושפט עזריה ויחיאל וגו' והוא מיהודה וכי מה ענין לו אל יריחו שבחלק בנימין היתה:

וחובה ע"י חייב. ולא היה אחד שהיה רוצה לעבור על קללת יהושע אלא הוא:

ובשגוב. היה לו להרשע הזה ללמד מבניו שכבר מתו ואע"פ כן לא הניח מרשעתו עד שגוב צעירו:

אזיל חמי ליה אפין. לך להראות לפניו ולנחמו וא"ל איני הולך שאיני יכול לסבול לשמוע מהם דברים המכעיסים אותך:

אם כדבריך. אם כך אתה אומר חי ה' אלהי ישראל וגו':

הדא הוא דכתיב ויהי כשמוע וגו'. כלומר כמו שמצינו גם במעשה דנבות שהיה אחאב נכנע כשששמע הדברים מפי אליהו וכן באותו הפעם היה נכנע ובוכה:

ואת אולם הכסא. פסוק זה לא נמצא ולא שייך זה כלל אצל אחז ונראה דט"ס הוא וצ"ל וביום שמנה לחדש באו לאולם ה' וגו' ופסוק זה בד"ה גבי יחזקיהו אשר טיהר הכל מה שהזניח אחז ככתוב שם:

מייתי לה מן הדא וחכיתי לה' וגו' שהחזיר ישעיהו ועשה כל הפעולות ללמדם תורה מפני שבטל אחז עד הנה:

מאותה שעה. אעפ"כ וקויתי לו שכבר הבטיח לנו בסיני ע"י משה כי לא תשכח מפי זרעו:

ומה את מועיל. ואם תאמר ומה את מועיל הרי כבר ראיתי תועלת כדמסיים הנה אנכי והילדים וגו' א"נ לנגד אחז דיבר ומה את מועיל במעשיך אעפ"כ עלתה בידי להעמיד תלמידים:

א"ל למה לא בעית. אע"פ כן תאמר לי הטעם מפני מה היה זה בדעתך שלא לישא אשה ולהעמיד בנים:

לא לך אנא שמע. ואע"פ שאמרת כי מת אתה ולא תחיה:

לאיזה קיר נשא עיניו. משום דכתיב הקיר בה"א הידיעה:

אבותי שקירבו לך וכו'. כדכתי' ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל וגו' וכלם גרים היו כדאמרי' לעיל בפ"ו ובבבלי בפ' הערל באותה שעה נתוספו וכו':

בתתם סיפם וגו'. פסוק הוא ביחזקאל ודריש ליה לטובה שבני אדם גדולים היו וכו' והיו מקרבים ביתם לבית המקדש שהיו יכולין לשמוע הכל. והנביא אמר להם זה בתוכחה ואפי' כן היה הקב"ה מעלה וכו' ויתורא דהקיר וגו' מדייק. ובילקוט מלכים מביא בשם מדרש קהלת הגירסא יותר נכונה וכך כתוב שם בקירות בית המקדש נשא עיניו דכתיב בתתם סיפם את סיפי והקיר ביני וביניהם אמר לפניו רבש"ע אבותי בני אדם גדולים היו ולא היו יכולין להתפלל בכל שעה בבית המקדש אלא היו עומדים בתוך בתיהם ומתפללין והקיר בינם ובין המקדש ואני אין קיר ביני ובין המקדש כשאני מתפלל על אחת כמה וכמה שתנתן לי נפשי מיד ויהי דבר ה' אל ישעיה וכו' ע"כ. וגירסא זו נוחה היא לפי הענין השייך לתפילת יחזקיה:

א"ל. ישעיהו עכשיו אמרתי לו כך ואם אומר לו עכשיו בהפך לא יאמין לי:

עינוון. עניו גדול הוא ויאמין לך ולא עוד אלא עדיין לא יצאת הברה בעיר מנבואה הראשונה שאמרת לו:

העיר כתיב. וחצר קרי הוא והכתיב לרמז שלא ידעו עדיין בעיר:

כד דקם מנשה. כשעמד מנשה והיה רץ ורודף אחרי ישעיה להרגו:

חסר ציציתה דגולתיה. חסרו הציצית של מלבושו מלבלוע ונשארו מבחוץ ובאו ואמרו לו שניכר היכן הוא:

ולא אבה ה' לסלוח לו. על המעשה הזה ומכאן וכו':

והכתיב. על דברי ר' יהודה במתני' פריך דאמר מנשה יש לו חלק לעה"ב דכתיב ויתפלל וגו' והכתיב אחרי כן מלבד חטאות מנשה וגו':

נימר. דהמקרא הזה נאמר על המעשי' שעשה עד שלא חזר בו:

והכתיב על כל הכעס וגו'. ומשני זה ג"כ עד שלא עשה תשובה:

והא כתיב כי הוא אמון הרבה אשמה. וכתיב ברישיה דקרא ולא נכנע מלפני ה' כהכנע מנשה אביו כי הוא אמון וגו' ומשמע כי הוא הרבה אשמה יותר ממה שעשה אביו והוסיף עליהן והרי הכתוב מזכיר מעשיו אחרי הכנעו אלמא דלאו תשובה שלימה עביד ומשני האי הרבה לא הוסיף הוא ולאו על אביו קאי אלא חידש באשמה מה שלא עשו אותן שלפניו:

והכתיב וגם דם נקי שפך וגו'. ודרשוהו על שהרג לישעיהו ובזה ודאי לא הועיל לו תשובתו להביאו לעה"ב כדאמר לעיל ולא אבה ה' לסלוח דקאי על זה ומיפרך מילתיה דר' יהודה:

מהו בחוחים. דאי אפשר לפרש על מיני מאסר דהא כתיב בתריה ויאסרוהו בנחשתים:

בכירו מניקייא. לכדו אותו בין החוחים יונקים ודקים ומלשון החוח אשר בלבנון. כירו הוא ארז יונק ורך וספון בארז תרגומו ומטלל בכיורי ארזין:

מולא. מלשון מוליאר הגרוף כמו יורה של נחשת מנוקבת:

ומישמע לי אינון. וכי ישמעו לי אנשי מואב להפקיר בנותיהן לזנות והשיב לו אתה תתחיל בתחילה להפקיר בנותיך והם יראו ויעשו אחריך כמו כן:

ראש אומות. ומה שעשה הוא עשו אחריו כמוהו:

קנקלין. קלעים ואהלים:

מיני כסנים. פת הבאה בכיסנין:

ובור. תברר לך בעצמך:

ככריסה של חכינה. כארס של נחש:

זו היא שאמרו חכמים וכו'. כלומר בתחלה לא נתכוין זה אלא לבזיון אבל זו היא שאמרו חכמים שכך עבודתו:

והיה שם צרצור מלא יין וכו' הינזר מתורת משה. כלומר שעדיין לא שמעה לו עד שאחר זה אמרה שיפרוש מתורת משה לגמרי:

בסובתה. כך שמו:

שהיה מגלגל בחביות. עסוק במלאכתו ובא עליו שרו של פעור להכעיתו על שהיה רגיל לקללו תמיד כדלקמיה:

סניגורים. ובסיפרי גריס סנגדוריס סרדיוטו' שלו:

כמה הם שופטי ישראל וכו'. כדלעיל בפ"ק:

ואין טלפיה סדוקות. כלומר וכי אין לזו סימן טהרה כמותה:

פסיקיא. אזור רחב:

מפני הנוקרנין הנרגנים ומוציאין לעז ודיבה לא דברייך. לא מה שצוה בוראך עשית ואף לא רצון בלק:

שהיה צף. שט באויר על גביהן:

אלא מלמד וכו'. ועל חלליהם על חללים של ישראל שגרם להפילן במגפה ונתנו לו עכשיו שכרו משלם:

בא ישראל ושאלו את דוד. בשעה שבא אצל אחימלך היה דקאמר להו והוא דרך חול ואף כי היום יקדש בכלי לפי שרצו לאפותו בשבת והשיב להם והוא דרך חול ואינו דוחה את השבת:

ולא גלו את אזניו מי היו. אותן הרצים:

זונרא וכלונירין. מיני כלי זין ותכשיטין שנותנין המלכים להשרים להוד ולתפארת:

הא טריפין לך. הרי הם מוחזרין לך:

את עבדתה רבתה. הרי כבר עשית והבאת לשון הרע הגדול הזה:

לא כן תני ר' חייה וכו'. והא כתיב שמונים וחמשים איש נושא אפוד בד והם מבגדי כ"ג:

כיצד נתרחק. דואג האדומי:

והיו לומדים והוא שוכח וכו'. ועמדו עליו והרגוהו וכן הובא במדרש:

ויוסף עוד דוד וגו' ודריש ויוסף לריבוי וכן ועוד הוא לריבוי וכלומר שמרבה אני כפי מה. שנאמר בהדיא שלשים אלף הרי תשעים אלף ומדכתיב כל בחור בישראל דרשינן שמינה אותן כולם לזקינים:

לא נשאו כתורה. דכתיב בכתף ישאו ולא עשו כן אלא וירכיבו:

טעין כהניא. הגביה אותן למעלה ואח"כ טרפן לארץ:

שלח. ותשאל לאלו החכמים שמנית:

אמר דבח. זבוח לפניו קרבנות והוא עומד:

מילה. דבר שתינוקות של בית רבן אומרים בבה"כ בכל יום לא אמרת לו וזה אמרת לזבוח לפניו:

תימליוסים. היסודות:

עציץ. של חרס וביקש להרימו וא"ל העציץ אין אתה יכול. שאני מונח כאן לכבוש את התהום שלא יעלה ויציף את העולם:

ומן אימת את הכא. דודאי בשעת הבריאה לא היה צריך לך דתהום כלבוש כסיתו כתיב:

מן שעתא. שהשמיע הקב"ה את קולו בסיני רעשה הארץ כדכתיב ארץ רעשה וגו' והתחילה לשקוע עד התהום ואני מונח לכבוש את התהום ואע"פ כן לא שמע דוד לו והגביהו וכיון שהגביהו עלה התהום וביקש לשטוף את העולם והיה אחיתופל עומד שם ואמר עכשיו דוד מתחנק שעומד מקרוב ואח"כ אעשה דבר להקימו ואנא מליך:

למאה עולות. מדריגות ומעלות:

אע"ג כן. ואפ"ה היה סופו של אחיתופל כן שנתחנק:

אפי' על מגן. אפי' בחנם אין קללת רבו חוזרת ריקם:

מגילה שמסר שמואל לדוד. בענין בנין בית המקדש:

לא יכלו הכתובים לקרותו איש. אחר שנתן עצה זו לאבשלום:

ולא ידעין. והיה הספק להם מה הכונה ברורה אם בטל וברורה מהגשמים או בשרב וברורה מהקור:

יתיב בתינויה. יושב ושונה ישב לו מחוץ לשער וכשהיו התלמידים באים ורואים אותו אמרו אם הוא לא נכנס היאך אנחנו נכנסין והלכה להם והיה המשנה ששנה אלישע נאמרת ואין בן אדם נהנה כלום:

כיון שנתרחק מה כתיב. וכו'. נתרבו ולא היה המקום מחזיק לחיילות של התלמידים שהיו שם:

הוינא משזגה. הייתי כובסת בגדיו של ר':

ואמר ליה. זה האיש מאין ולאין גיחזי והוא השיב בלשון שחוק והוה א"ל לך ממני דאנא אזיל מחיה מתים והוה א"ל זה שפגע בו לית דמחיה מתים וכו' אבל הוא לא האמין כלל:

אנא ידע. אפי' היה שוכב וישן לא יהא ניעור על ידך לפי שלא שמרת כאשר צויתיך:

בסוסו כתיב. לשון יחיד והקרי בסוסיו ודריש להכתיב מלשון בגד ובדם ענבים סותו שהביא עמו מלבושים יקרים ואבנים טובות ליתן לו:

מומה כתיב. בלא אל"ף שלקח לו למום. ובספרי' שלפנינו כתוב מאומה וזהו א' מן החילוקים לבן אשר ולבן נפתלי:

ואשכחיה מוחלט. ולא היה יכול לקרבו באותה שעה:

דלתי לארח אפתח ומיותר הוא דהא כתיב בחוץ לא ילין גר אלא מכאן רמז שדוחין בשמאל ומקרבין בימין ואפי' לאלו שראוי לדחותם דלתי אפתח לקרבם בימין:

בשעה שנמנו וכו'. ורצו למנות גם לשלמה עמהם כדלקמי' ויצאה בת קול וכו':

הדר עילה. כך שמו והיה רגיל להתפלל על הצרה ומיד נענה ומאותה שעה שנמנה עם אלו לצרף את שלמה התפלל ולא נענה:

כשמועו. כמשמעו מנשה מלך יהודה:

עלי לפלש. לפתוח ולחפש אחר מעשים טובים והתורה אשר היו להן ואעשה שיתרצו זה עם זה:

מתני'. שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם. לא דין ולא רוח שאין עומדין בדין ואין להם רוח לחיות עם הצדיקים שיש להם חלק. ובספרי הדפוס חסר במתני'. דור הפלגה אין להם חלק לע"הב שנאמר ויפץ ה' אותם משם על פני כל הארץ ויפץ ה' אותם בעה"ז ומשם הפיצם בעה"ב:

אילו ואילו. אנשי דור המבול ואנשי סדום:

גמ' ממשמע שנא'. כלו' דדרש לה מן הכתוב הזה כדדריש תנא דמתני':

שאינו מחזירה לנדנה. לתיק שלה ולתיקונה:

עיקר זריבתן לחולטנית. לרתיחת עבירה ובמה שקילקלו בו נידונו:

מכניס בהן חכך. שיהא להן צער מן החיכוך:

היון. לשון הוי קדריש:

ויקבלו דינם. דור המבול ויהא להן חלק לעה"ב ומשני שאינם ראוים לכך על שם ולץ לא שמע גערה כדאמר במדרש שהיו מתלוצצים על נח כשעשה את התיבה:

מתני'. כורתי בריתי עלי זבח. שכרתו ברית עם המקום עלי זבח שלמים דכתיב ויזבחו זבחים שלמים וכתיב ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית וגו':

גמ' נשבעתי ואקיימה. כתיב ומשמע דלאו בכל זמן היה מקיים אלא פעמים שאינו מקיים כגון שהתיר השבועה וה"ה הכא נשבעתי וחוזרני בי וכדדרש לקמיה:

באפי. הוא דנשבעתי לפיכך חוזרני בי:

שעשו עמי חסד. כלומר שנתחסדו והלכו. באמונה לפני וכדכתיב זכרתי לך חסד נעוריך וגו':

שנכרתו על ידי. על שם הגזירה שגזר עליהן במדבר. א"נ על כריתת ברית מילה קאמר:

הדורות הללו. דור המדבר שנקראו פדויי ה':

אילו ואילו. דור המדבר ועשרת השבטים:

עתידה להתבקש. ויש להן תקנה:

מי נתפלל עליהן. כתוב לעיל בהלכה א':

מתני'. עשרת השבטים אינן עתידין לחזור. ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיהו החזירן ויאשיהו בן אמון מלך עליהם לא כולן חזרו אלא מקצתן:

וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה. שכך גזר להם הקב"ה שכיון שעוזבין את תורתו הוא מגלה אותן. ולאו בבניהם ובני בניהם קאמר אלא אותן שגלו עצמן אין להם חלק שרשעים גמורים היו אבל בניהם ודורות הבאים זוכין ומזכין:

מה היום מאפיל. בערב ולמחרתו הולך ומאיר אף עשר' השבטי' עתידין לחזור להיות להם חלק לעתיד לבוא:

גמ' אם באים הן גירי צדק וכו'. גרסי' לה בפ"ק דמגילה:

מה את ש"מ. הגי' כאן מסורסת והתם גריס הכי אית מילין אמרין דאיתגייר אנטונינוס ואית מילין אמרין דלא נתגייר אנטונינוס:

ראו אותו יוצא במנעל פחות ביום הכיפורים. במנעל נפחת וש"מ לא נתגייר. ודחי לה הש"ס להיש אומרים שלא נתגייר ומה את שמע מינה מכאן שהרי שכן אפי' יראי שמים יוצאין ביה"כ לפעמי' בכך אם אי אפשר בענין אחר כגון במקום מטונף וכיוצא בזה:

חמי מיכלתי לי אם אתה רואה שיאכילוני מן לויתן:

מן אימר פיסחא. אתה אומר שאין לי חלק לאכול ממנו והאיך אתה אומר שיהיה לי חלק מן לויתן והשיבו מה אעשה לך ומטלה הפסח אי איפשר להאכילך שאתה ערל:

הדא אמרה דלא איתגייר אנטונינוס. מדהשיב לו רבי כן:

כיון דשמע. והיש אומרים ס"ל דבאמת כיון דשמע כן הלך ומל ונתגייר והדא אמרה וכו':

חמי גזירתי. ראה אם מילתי כהוגן:

רבי לית הדא כלל. אין זה תפלה ואין צורך לתפלה בשביל הצינה אלא היוסיף לך עוד בגד יותר ותלך הצינה:

הא צלו. הא ודאי תפלה היא וצריכה דכתיב ואין נסתר מחמתו ועכשיו אני מבקש שתקובל תפלתך:

עדתו של יוחנן בן קרח. שהלכו עמו למצרים ולא שמעו אל ירמיהו שהיה מוחה בידם:

בה' בגדו וגו'. דריש להו על הדור ההוא לפי שרשעים גמורים היו:

למילה ולמצות. והם עצמן הפרו ברית מילה ועברו על המצות ומ"ד ממזירים אין הקלקול תלוי בהם אלא מאבותיהם וקמ"ל שהדור הזה בעצמן לא הרעו כל כך אלולי אבותיהן שגרמו להן:

עשרים וארבע כיתות. לאו דוקא אלא כלומר הרבה והרבה כיתות של מיני מינות:

לדפני. לצדדי מדינת אנטוכיא:

וכיסה אותן ולא נודע מקומם:

מתני' אנשי עיר הנדחת אין להן חלק לעה"ב. דכתיב בני בליעל בלי על בנים שאינם עולים בתחיית המתים ונדחין כמדיחין:

מאותה העיר. דכתיב וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת:

ומאותו השבט. דכתיב מקרבך מקרב השבט עצמו:

עד שיודח רובה של עיר דכתיב יושבי עיר דמשמע ישובה של עיר והיינו רובה:

הרי אלו כיחידים. שעבדו עבודת כוכבים וידונו בסקילה וממונם פלט:

צריכים. אנשי עיר הנדחת היו צריכים שני עדים והתרייה לכל אחד וא' שהיו מרבין להם בתי דינין וכל מי שנמצא שעבד עבודת כוכבים בעדים ובהתראה מפרישין אותן עד שיראו אם הם רובה של עיר מביאים אותן לב"ד הגדול וגומרים דינם שם והורגין אותן בסייף וממונם אבד ואם לא נמצאו רובה של עיר דנין אותן בסקילה וממונן פלט:

גמ' עיר. ולא כפר קטן ולא כרך גדול שאינה נקראת עיר אלא כרך:

מחמשה. לא פחות מחמשה בני אדם ולא יותר מעשרה:

שנים שהדיחו את שנים. מהו לפי שמדיחי עיר הנדחת צריך שיהיו שנים דכתיב יצאו אנשים וגו' ואם לא הדיחו אלא שנים והשאר הדיחו אחרים אותן שנים שהדיחו מה תהא עליהן אם נותנין עליהם תורת מדיחין שהן בסקילה או דילמא תורת הנידחין עליהן דהואיל ולא הדיחו אלא שנים מהעיר אין תורת מדיחי עיר הנדחת להן אלא בכלל כל הנידחין ובסייף הן:

גרים ותושבין מהו שישלימו. הגרים להתושבים לרוב:

היו שם ביברים וכו'. שהם בחפירה תחת הארץ אי נמי עוף שהוא טס בקינו למעלה מעשרה מהו שיהו נחשבין בכלל שללה ויהו אבודין כשאר ממונן:

ר"ש אומר וכו'. לעיל בפרק ט' ובריש פ"ז ואיידי דאיירי במתני' בסקילה וסייף מייתי לה הכא:

מתני' החמרת והגמלת. שיירא של חמרין ושל גמלים שנשתהו בעיר שלשים יום הוו להו בכלל יושבי עירם:

הרי אלו מצילין אותן. אם רוב אנשי העיר הודחו ומיעוט לא הודחו וחמרים וגמלים שלא הודחו משלימין את המיעוט לעשותן רוב הרי אלו מצילין שאין ממונם אבד אלא נידונין כיחידים וה"ה דגורמין נמי לעשות עיר הנדחת אם הודחו עמם לעשותן רוב אלא דתנא אזכותא קא מהדר ועוד דהא פסיקא ליה טפי דסתם חמרת וגמלת אין דעתן מעורבת עם בני העיר שיהו נדחין עמהן:

נכסי צדיקים שבתוכה. יושבי העיר שלא הודחו עם רובה:

אובדין. דכתיב כל אשר בה לרבות נכסי צדיקים שבתוכה:

ושל רשעים וכו'. הרי אלו אובדין דכתיב כל:

גמ' ר"ש אומר וכו'. תוספתא פי"ד:

לא בכורות ולא מעשרות שבתוכה. וכגון שהוממו דאי תמימין תיפוק ליה דשלל שמים הוו ואימעוט משללה ולא שלל שמים:

לא כסף הקדש ומ"ש שבתוכה. דהוו שלל שמים:

שיער הצדקניות שבתוכה מהו. כגון בפיאה נכרית שלהן ומיבעיא ליה אי כנכסייהו דמיין ואובדין או דילמא כלבושיהן דמיין ואין לבושי הצדיקים שבתוכה אובדין:

נישמעינה מן הדא. דר"ש דממעט בכורות ומעשר בהמה וע"כ שהוממו כדלעיל ואע"ג דהשתא בכלל שללה הוו מ"מ אמעיטו משום דלא דמי לשאר בהמה שלהן וה"ה לשער הצדקניות דלא דמו לשאר נכסים:

על דעתך דאת אמר מועלין בהן. והרי הן עומדות למיתה אלא הא דקי"ל בפ"ד דתמור' חמש חטאות מתות וניתני שש חטאות מתות הא דעיר הנדחת דדמיא להו:

שכן אפילו עולה בדא. של עיר הנדחת מתה דכל קדשי קדשים שלהן שהן של מזבח ימותו:

משום קדשי מומר לעכו"ם. דלא יהא אלא מומר לעכו"ם שהקדיש מועלין בו:

ויקרבו. ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה ויקרבו מהן עולות לקייץ המזבח:

על שם זבח רשעים תועבה. אין להקריב מהן כלל:

אוף בהדא איתפלגון. כלומר בהאי פלוגתא דפליגי בשור הנסקל דלקמיה אם נמצאו עדיו זוממין כן פליגי בנמצאו עדי עיר הנדחת זוממין:

שור שהוא יוצא ליסקל. מפורש בפ' שור שנגח ד' וה' הלכה ח':

מתני'. היה רחובה חוצה לה. אם מקום קבוץ בני העיר היה חוצה לה:

כונסין אותו לתוכה. לתוך העיר שצריך לעשות להרחוב בתוכה:

רחוב. פלטיא גדולה:

ההקדשות. הקדש בדק הבית שבתוכה יפדו כלומר אין נשרפים אלא צריכים פדיה כשאר כל ההקדשות:

ותרומות ירקבו. בתרומה ביד כהן מיירי דממון כהן הוא וחל עליה איסור' דעיר הנדחת וירקבו מפני שאין לזלזל בהן כולי האי ולשרפה כשאר שללה ואם תרומה ביד ישראל היא הויא שלל שמים ותנתן לכהן שבעיר אחרת:

מעשר שני. אפי' למ"ד מ"ש ממונו הוא הואיל וקדש איקרי לא ישרף אלא יגנז:

לא תעשה אפי' גנות ופרדסים. דעוד לגמרי משמע:

לכמות שהיתה. בישוב בתים אינה נבנית אבל נעשית היא גנות ופרדסים והלכה כר"ע:

גמ' מוכיח בדבר. ראיה לדבר לוט שממונו גרם לו לישב בסדום ולא יצא משם אלא ידיו על ראשו ולא היה רשאי להציל מנכסיו כלום:

כתיב בימיו בנה וכו'. מפורש לעי' בהלכה ב':

כליל לה' אלהיך. וכן הוא אומר בעיר הנדחת שאפי' ממונן כלה ואבד ולא ידבק בידך:

תני. בתוספתא פי"ד:

ולא אותה בנו. לא יריחו בעצמו בנו אלא עיר אחרת בנו וקראו שמה יריחו וגם על זה השביע יהושע בן נון כדלקמיה:

מאחר שהיא נבנית. בא ליתן טעם מפני מה היו יושבין בה אח"כ כדכתיב ויגשו בני הנביאים אשר ביריחו אל אלישע וקאמר מאחר שהיא נבנית מותר אתה לישב בה דעל זה לא השביע יהושע:

וכן הוא אומר. דכמו דדייקינן ובנה דוקא אבל משנבנית מותר לישב בה וכן נמי דרשינן לשוב דקרא לישיבה לקבע אין אתה חוזר למצרים אבל חוזר אתה להולך סחורה לשם ולהביא פרקמטיא משם ולכבוש את הארץ תחת ידיך:

הדרן עלך כל ישראל