מתני' כהן גדול דן ודנין אותו. איידי דקבעי למיתני מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כ"ג דן ודנין אותו:

אינו יוצא אחר המטה. דילמא אתי למינגע מתוך טרדתו ורחמנא אמר ועל כל נפשות מת לא יבא:

אלא הן ניכסין והוא נגלה. כיון שיצאו נושאי המטה מן הרחוב ונתכסו הוא נגלה ונכנס בתוכו אבל כל זמן שהן נגלין ונראין באותו הרחוב הוא נכסה ואינו נכנס לתוכן:

ויוצא עמהן עד פתח העיר. לפי שבעיר מצוין מבואות ויכול להתכסות מהן אבל חוץ לעיר ליכא היכירא:

שנאמר ומן המקדש לא יצא. ר' יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר ור"מ דריש ומקדושתו לא יצא כלומר יזהר שלא יבא לידי מגע ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכירא ומזדהר ור' יהודא סבר אגב מרריה דילמא מיקרי ואתי ונגע והלכה כר' יהודה:

גמ' ניחא דן. דזהו כבודו:

דנין אותו. אמאי הא זילותא לגביה דאזל לבי דינא:

אלא וימנה ליה אנטלר. מורשה אחד שילך לדין בשבילו ומשני הגע עצמך שמא נפלה לו שבועה מתוך טענתו ואנטלר בשבועה בתמיה וכי היאך אפשר להאנטלר לישבע תחתיו:

דיני ממונות שלו. של הכהן גדול בכמה הוא אם בעשרים ושלשה וכדתנן בפ"ק אין דנין את הכהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד דהתם בדיני נפשות הוא דמיירי והשתא בי דיני ממונות שלו מי אמרינן דעל כל פנים בעשרים ושלשה הוא:

נישמעינה מן הדא. דתני בתוספ' סוף פ"ב:

אין מלך יושב בסנהדרין מפני החשד. שלא יהו חושדין אותו שמטה הדין הוא ואין לחלוק עליו דכתיב לא תענה על ריב לא תענה על רב:

ולא בעיבור מפני החשד. שלא יהו חושדין אותו שרוצה בעיבור שנה משום אפסניא ממון שהוא מחלק לחיילותיו לשנה ונוח לו בשנים מעוברות:

שאין כבוד המלך. כלומר לכ"ג שכבודו כמלך ואין כבוד לו לישב בחבורה קטנה של שבעה:

תא חמי. דמהכא נפשטה הבעיא דאם בשבעה אין כבודו לישב עמהם לא כ"ש דאין כבודו לדון לפני שלשה הדא אמרה דדיני ממונות שלו בעשרי' ושלשה הוא:

אף אהרן בקדושתו. וכן זרעו אחריו ואע"פ שחטא כשמלקין אותו והרי הוא כאחיך אין מעבירין אותו מגדולתו:

כ"ג שחטא מלקין אותו. בשלשה וכן הוא בפ"ג דהוריות בהדיא וגרסינן שם לכל הסוגיא:

נמצאת עלייתו. דתימא מפני חשיבותו יהא נידון בעשרים ושלשה אבל ירידתו הוא שמתבזה בפני רבים:

מה מחזרין ליה. אם מחזירין אותו אח"כ לגדולתו:

משה. לשון שבועה הוא וכלומר בשבועה במשה דאין מחזרין ליה דהוא קטל לון ופשיטא שאין מחזירין אותו לנשיאותו ובהוריות כתוב מוטב וט"ס הוא. וכך היה דרכו של ר' חגיי לישבע בלשון הזה כמו שתמצא פ"ק דמגילה הלכה י"ב מתקינין לו כהן אחר תחתיו מה מייחדין ליה עימיה א"ר חגיי משה דיינון מייחדין ליה עימיה דו קטל ליה וכן הוא בהוריות לקמן בפ' הנזכר. ובפ"ק דיומא כתוב משם וט"ס הוא. וכן בפ"ד דמגילה הלכה י' אמר ר' חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיע הדעת משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי:

שמע ר' יודן נשייא וכעס. על ר"ל שדרש כן:

שלח גנתון. גונדא חיל שלח לתפסו:

טרפון. בקשו לטורפו וברח לאיזה מגדל שהיה שם ואית דאמרין בכפר חיטייא נחבא:

לבית וועדא. לבה"מ:

א"ל. ר' יהודה הנשיא לר' יוחנן למה לית מרי אמר לן מילה דאורייתא:

שרי. התחיל ר' יוחנן לטפח באחת מידיו:

ובחדא טפחין. וכי ביד אחת מטפחין:

אמר ליה לאו אין לא בן לקיש לא. וכן הוא בהורית. כלומר שהשיב לו יודע אני שאין מטפחין באחת יד אבל אני עושה לרמז שחסר לי יד אחת והוא בן לקיש ואם אין כאן בן לקיש לא אוכל לומר בדברי תורה ולא כלום:

א"ל אלא אנו מפתחה. שאל לו ר' יהודא הנשיא אלא היכן הוא סגור. ומפתחה לשון סגי נהור הוא:

עתיד לך. תכין לך איזה חידוש בדברי תורה שהנשיא יוצא לקראתך:

נפק לקדמון ואמר. יצא ר"ל לקראתם ואמר דוגמא שלכם דומה לבוראכם הוא שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נגלה על עמו ולפדותן:

וכל דרגון דידיה. המרכבה שלו:

ומה חמית מימר הא מילתא. נשא שחטא מלקין אותו:

מה אתון סברין מה. וכי מה אתם סבורין בדבר שבשביל היראה והפחד בפניכם אהיה בוש וירא והייתי מונע מלומר דבר בלימוד התורה דהא אמר ר' שמואל ודריש ליה אקרא דאין חוששין בכיוצא זה מפני הכבוד והיראה:

אל בני כי לא טובה השמועה אשר אנכי שומע מעבירין עם ה'. עם ה' מעבירין אותו ומפרסמין ואין חוששין מפני היראה והכבוד:

למעלן למעלן מקנה שפה. סוגיא זו עיקרה בהוריות פ"ג על מתני' דהתם כהן גדול פורס מלמטן וההדיוט מלמעלן. ופליגי בה דר' לעזר בשם כהנא דלמעלן דקאמר למעלן מקנה שפה מקמי שפה דקי"ל על אביו ואמו צריך לקרוע השפה העליונה ופלוגתא היא לקמן בשאר כל המתים וההדיוט היא שהוא קורע מקמי שפה ולמטן דכ"ג למטה מקמי שפה ואינו קורע שפה העליונה אבל לא למטה ממש ור' יוחנן סבר למטה ממש כנגד רגליו:

גו איסטרטא. כשהיה עדיין בתוך הרחוב שמע שמת ואמר שישלחו אחרי בגדי השבת הטובים שלו והביאו וקרע אותם על שמועה זו:

ר' יוחנן פליג על ר' יודן בתרתין. חדא הא דלקמן דס"ל לר' יהודה שצריך לקרוע על כל המתים מקמי שפה ואידך הא דאמר ר' יהודה בהוריות לקמן באותו הפ' דאין קורעין על הרב אלא כל שרוב תלמידו ממנו ור' יוחנן לא היה רוב תלמידו מר' חנינא כדאמר התם וכן גרסי' להא בפ"ג דמ"ק הלכה ח':

ואתייא דר' לעזר בשם כהנא. דאמר למעלן למעלה מקמי שפה כר' יהודה דלקמן דלא מחלק בזה בין אביו ואמו לשאר המתים:

ופריך הש"ס ואין כר' יהודה א"כ כהן גדול לא יפרוס כל עיקר דהא ר' יהודה הוא דאמר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה ה"ז קרע של תיפלות ולא כלום הוא ולר' לעזר הא קאמר דלמטן דכהן גדול למטה מקמי שפה הוא:

לא אתייא דא אלא על אביו ואמו כר"מ. לא מיתוקמא המתני' לפירושא דר' לעזר ברישא ובסיפא אלא באביו ובאמו ואליבא דר"מ דס"ל באביו ובאמו הוא דצריך להבדיל מקמי שפה והלכך מפרש לה למעלן דכהן הדיוט למעלן מקמי שפה הוא ולקמיה פריך דאכתי בכהן גדול קשיא ומשני לה:

מאי כדון. השתא בכהן גדול היכי מיתוקמא ומשני חומר הוא בכהן גדול שאינו מבדיל בקנה שפה צ"ל וכן הגי' במ"ק. ולפי הגי' דכאן ודהוריות יש לפרש ג"כ בענין זה ובלשון תמיהא שאני כ"ג דקדושתו תמורה ויהא הוא מבדיל קמי שפה כהדיוט בתמיה והילכך כר"מ מיתוקמא ובאביו ואמו וכ"ג שאני:

כ"ג מקריב אונן ולא אוכל וכו'. פלוגתייהו בתוספתא דזבחים פ' י"א. ומפרש ואזיל במאי פליגי:

בין ר"מ לר"ש חדא. דלר"ש כששמע שמת לו מת והוא בתוך העבודה אז גומר כל העבודה שבידו אבל אם לא התחיל בעבודה לא וכן לאחר שגמר אותה העבודה שוב אינו מקריב ואלו לר"מ מקריב אפילו בתחלה:

בין ר' יודה לר"ש חדא. דלר' יודה מקריב כל אותו יום ולר"ש אחר שגמר עבודה שהיתה בידו שוב אינו מקריב:

בין ר"מ לר' יודה הכנסה. דלר"מ ס"ל דוקא אם לא יצא מן המקדש מקריב אפי' בתחלה אבל אם יצא אינו נכנס ור' יהודה סבר כל אותו היום ואע"פ שלא היה במקדש נכנס לכתחילה ומקריב:

ר' יעקב בן דסאי. אומר מפסיק ביניהון אם הוא צריך להפסיק בתוך העבודה איכא בינייהו בין לר"מ ור"ש:

ר' מאיר אומר היה בפנים היה יוצא היה בחוץ לא היה נכנס. כצ"ל וכן הוא בהוריות. כלומר דר"מ ס"ל אפילו בששמע כשהיה בפנים ועבודה בידו צריך להפסיק ויצא ומכ"ש אם. היה בחוץ לא הי' נכנס ולא קתני לה אלא איידי דר' יהודה דלקמיה:

ר' יהודה אומר היה בפנים היה נכנס. כלומר כל אותו היום דקאמר אם הוא בפנים נכנס לעבודה ומקריב אפילו לכתחלה אבל מודה הוא לר"מ שאם היה בחוץ לא היה נכנס ור"ש ס"ל דא"צ להפסיק אם הוא עומד בתוך העבודה. לר' יעקב ר' יהודה היינו ר"מ אליבא דת"ק ור"מ מחמיר אליביה דאפילו להפסיק צריך:

ר' יוסי בר' בון בשם ר' הונא מתניתא לריש לקיש. תני ליה האי ברייתא דלקמיה לפני ריש לקיש דמסייע ליה לר' יעקב בן דסאי ואליבא דר' יהודה:

ומן המקדש לא יצא וכו'. ברייתא היא בסיפרא פ' אמור:

עמהן. עם נושאי המטה אין יוצא בשוה אבל יוצא הוא אחריהן כדאמר במתני':

שנאמר ומן המקדש לא יצא אינו יוצא כל עיקר. הכי מסיים לה התם ודייקינן אינו יוצא כל עיקר הא אם יצא לא היה חוזר והיינו כר' יעקב אליבא דר' יהודה:

אין אנינה אלא למת בלבד. אין לשון אנינה אלא על מת כדכתיב ואנו ואבלו פתחיה בישעיה ג' וכתיב התם מתיך בחרב יפולו וגבורתך במלחמה:

והכתיב ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה. שם י"ט ועל יאור מצרים נאמר וכתיב ואנו:

כיני מתני'. כן מיבעי ליה למיתני שאין אנינת טומאה לענין שאינו אוכל בקדשים כדין אונן וכברייתא דלקמן אלא למת בלבד כלומר ביום המיתה ולאפוקי יום שמועה קרובה או ליקוט עצמות דאין דינם כיום המיתה לפי שיום המיתה תופס גם לילו עמו מדבריהם ואסור לאכול בקדשים בלילה מדרבנן אבל יום שמועה וליקוט עצמות טובל ואוכל בקדשים לערב. גרסינן להא דפסחים פ"ח:

עד שעת קבורה. וכל זמן שלא נקבר אסור לאכול בקדשים:

אשכחת אמר. כשתמצא לומר לדברי רבי קולא וחומרא איכא וכן לרבנן כדמפרש ואזיל:

מה מפקה ביניהון. מאי בינייהו ולענין מאי איכא קולא וחומרא:

מת ונקבר בשעתו. מיד לדברי רבנן אסור כל אותו היום ולדעתיה דרבי אינו אסור אלא עד שעה שנקבר ובהא חומרא לרבנן וקולא לרבי:

מת ונקבר לאחר ג' ימים. הוי איפכא חומרא לרבי וקולא לרבנן דלדידהו אינו אסור אלא כל אותו היום מיתה בלבד:

תרוייהון אמרין. דבכה"ג מודה רבי לחכמים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד ולא פליג רבי אלא לקולא היכא דנקבר מיד:

כהדא דתני. דס"ל לרבי אנינות לילה מדבריהם הוא ביום המיתה:

שהרי אמרו. בפ"ח דפסחים אונן טובל ואוכל בפסחו לערב אבל לא בקדשים מפני שאנינות לילה דרבנן והעמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים אבל לא במקום כרת דאכילת פסח:

והרי אנינות תורה. ובפסחים גריס והרי אנינות יום עשו אותה תורה. והיינו הך וכלומר הרי שמענו דאנינות יום היא דעשו אותה מן התורה ואי אמרת בשלמא דרבי לא פליג היכא דיום קבורה אישתהי ולא היה ביום המיתה שפיר הוא דשמעינן לרבי דיום המיתה עצמו אינו תופס לילו אלא מדבריהם והלכך ביום הקבורה ס"ל נמי כרבנן דאינו תופס לילו כלל ואפילו מדבריהם לפי שהיום עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכדאמרן דמודה ר' לרבנן בכה"ג שלא היה יום קבורה ביום המיתה ולא פליג אלא בנקבר מיד דס"ל דאינו אסור לאחר קבורה אלא מדרבנן וכן בלילו ולרבנן כל היום מדאורייתא הוא ולילו הוא מדרבנן אלא אי אמרת דביום הקבורה נמי אית ליה לרבי דאסור וא"כ תופס הוא לילו עכ"פ מדרבנן והשתא יום המיתה דחמירא הוא אליבא דכ"ע אם כן לרבי על כרחך דתופס לילו מדאורייתא הוא והיכי קאמר במתני' אונן טובל ואוכל פסחו לערב ושמעינן לרבי דכהאי מתני' ס"ל:

תיפתר בשנקבר בדמדומי חמה. כלומר דר"י בר' בון מדחי לעולם אימא לך דרבי ס"ל יום הקבורה אסור הוא ומדרבנן וכן תופס לילו עמו מדרבנן ודקשיא לך הא דאמר רבי תדע שאין אנינות לילה מן התורה לאו בעלמא קאמר דתשמע מינה דס"ל לרבי אין אנינות בלילה מדברי תורה אפילו בליל של יום המיתה לא היא אלא דמיירי שנקבר ביום שלאחריו ונקבר עם שקיעת החמה וה"ק רבי אין אנינות בלילה זו מד"ת מאחר שאינה לילה של יום המיתה וקמ"ל דאע"ג דיום קבורה הוא אפ"ה אינו אלא מדרבנן ומוקי. לה להמתניתין נמי דמיירי שנקבר עם דמדומי חמה בליל י"ד ע"י עממין ולאו בלילה של יום המיתה אלא ביום שלאחריו והואיל ומדרבנן הוא אוכל את פסחו ועיקר רבותא דקמ"ל דלא תימא יום הקבורה כיום המיתה הוא והואיל והלילה כיום קבורה הוא ליתסר בפסח קמ"ל דיום קבורה גופיה מדרבנן הוא ולעולם פליג רבי ביום הקבורה וסבירא ליה דעכ"פ מדרבנן הוא דאסור ותופס לילו עמו:

מתני' וכשהוא מנחם את אחרים. דבמת שאינו שלו כ"ע מודים דיכול הוא לילך דלא טריד ולא אתי למנגע וכשחוזרין מן הקברות ועומדין בשורה לנחם האבלים וכל העם עוברין זה אחר זה ומנחמין האבל שעומד במעמדו וכל אחד אומרי לו תתנחם מן השמים:

והממונה. הוא הסגן שהוא ממונה לעבוד עבודה תחתיו אם יארע פסול בכ"ג ממצעו בינו לבין העם שהוא הולך לימין כ"ג וכל העם משמאלו ונמצא כ"ג באמצע:

אנו כפרתך. בנו תתכפר אתה ואנחנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך:

התברכו מן השמים. ותהיו נצולין מן הפורענות:

וכשמברין אותו. לפי שאבל אסור לאכול סעודה ראשונה משלו וקרוביו ואוהביו מאכילין אותו:

מסובין על הארץ. הן מצירין ומתאבלין בצערו והוא מיסב בכבוד על הספסל:

גמ' הדא אמרה ספסל אין בו משום כפיית המיטה. כלומר שאינו צריך לכופו משום כפיית המטה ואינו חושש כשהוא יושב על הספסל דהא קתני והוא מיסב על הספסל ופשיטא הוא דכהן גדול חייב בכפיית המיטה כשאר כל האבלים אלא לאו שמע מינה דאין חוששין בספסל:

תני. באבל רבתי פ"י וגרסינן לכל הסוגיא בפרק מי שמתו הלכה ב':

סמוך לקריאת שמע. בענין שאין יכולין לקברו קודם זמן קריאת שמע:

והתנינן. בפרק מי שמתו קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו וכו' אלמא דסמוך לזמן ק"ש הוציאו:

תיפתר וכו'. שהיו סבורין דיש עדיין עונה וזמן לקברו מקודם ק"ש ולא מצאו זמן אח"כ שנתאחרו ונתעכבו בקבורתו:

תני. בתוספתא דברכות פ"ב וגריס התם הסופד וכל העוסקין וכו':

והתנינן אם יכולין להתחיל ולגמור. עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו לקרות והאמרת דאפילו בתוך ההספד מפסיקין לק"ש:

מתני'. בהספד של יום הראשון ומה דתני בתוספתא מפסיקין ביום שני הוא:

תני ר' יהודה וכו'. בתוספתא שם:

הרואין פנים. עומדין בשורה פנימית ורואין פני האבל שעובר לפניהן:

והדא דתנינן וכו' כמשנה הראשונה. כדלקמיה דבראשונה היו משפחות עוברות והאבלים עומדין וכצ"ל והא דתנינן הפנימין פטורין והחיצונין חייבין כמשנה אחרונה צ"ל:

דסופפתה. שם מקום ובפ' מי שמתו גריס דתוספאה:

מתני' מלך לא דן ולא דנין אותו. ודוקא מלכי ישראל שאינם נשמעים לדברי חכמים אבל למלכי בית דוד דנין ודנין אותן שנאמר בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט:

אין שומעין לו. דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וגנאי הוא לו שיחלוץ ותרוק בפניו והואיל ואינו חולץ אינו מיבם וכן הלכה:

נושא המלך וכו'. ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' ואת אמר הכין. דהא משמע דהאי עושה משפט שהיה הוא בעצמו דן וכדדרשינן בפ"ק משפט וצדקה:

אמור מעתה וכו'. ולא משני מידי:

כאלו עשה צדקה. אף עם החייב וכדאמר בפ"ק:

מלפניך משפטי יצא. ואין אחרים דנין אותו:

נמצאת פוגם בכבוד המלך. שגם ליבם אינו כבודו להקים על שם אחיו:

ותהיין צרורות וגו'. שאפילו אחרי מות דוד אסורות לכל:

מקלעתן וכו'. דס"ל שהיו מותרות לו לפי שאניסות היו מאבשלום אלא שאסר על עצמו במותר לו:

אסורות ממש היו. לו כדאמר מפני שנשתמש בהן הדיוט:

ומה כלי הדיוט וכו'. שהרי אינו מייבם:

זו רצפה פילגש שאול וזהו נשי אדוניך:

ואביגיל ובת שבע. זהו בית אדוניך וכלומר שהנביא רמז לו שאינו מוכיחו על דבר ליקוחי בת שבע כי בהיתר לקחה כדדרשינן ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה מפני שאוריה מורד במלכות היה והרי היא לך בהיתר כמו שלקחת אביגיל אחרי מות נבל ולא נכשלת בה מקודם וכך היא לך בת שבע וזה ההיתרי גרם לך מפני שנתתי לך בית אדוניך ומלך אתה אלא מדוע וגו' ואותו הרגת בחרב בני עמון וזהו עיקר התוכחה לדוד:

שלשה בנים היו לחצרון וכו'. איידי דמייתי לקמן מילתיה דנבל דריש להני קראי:

ואת כלובי. זהו כלב כדכתיב וכלב בן חלרון וממנו יצא נבל דכתיב והוא כלובי וכדלקמן שהיה נבל מתגאה שאין משפחתו פגומה והוא מן הבן השלישי לחצרון כמו שלדעתו משפחות משני בנים הראשונים פגומים הן וכדמפרש ואזיל:

הוא ירחמאל קדמוי. דברי נבל הן כדלקמן כלומר שהרי ירחמאל הבן הראשון אלא שפגם בעצמו שנשא אשה גויה להתעטר ביפיה ובכבודה שבת מלך היתה כדכתיב שם ותהי וגו' ודריש היא אם אונס על שם שהכניסה אנינה לתוך ביתו שלא היה לו לקחת אותה:

ורם. זהו הבן השני לחצרון וכתיב שם ורם הוליד את עמינדב וגו' ושלמון הוליד את בעז והרי בעז נשא את רות. כך היה במחשבת נבל שגם זו כפגם היא ולא ידע מואבי ולא מואבית:

הא נבל אתי מן דכלובי. כלומר דברי נבל הם כך אמר הרי נבל דאתי מן דכלובי השלישי לחצרון ואין במשפחתו שום פגם כדמסיק אמר נבל לית בישראל בר טבין סגין אין בישראל בן טובים יותר ממני:

מישראל. כלומר שכלנו מישראל אנחנו ולא נתערב זר במשפחתינו:

הדא הוא דכתיב וכו'. כמו שהכתוב מעיד שבא מכלב:

וישמע. דוד וגו' וישלח דוד עשרה נערים וגו' ואמרתם כה לחי לקיומא. יהי רצון שתתקיימו לשנה הבאה:

נעשו מחנה. וינוחו קדריש וכן אמר בהאי תלמודא בסוף פרק קמא דעירובין ודריש מכאן למחנה שהיא עשרה וכלומר שכולם כאחד כוונתם היה בשביל כבוד דוד וטובתו:

ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו וגו' ואח"כ ויחגור גם דוד את חרבו:

אפחין במילין. הפיחם בדברי רוח:

גילת שוקה וכו'. נתגלה שוקה והלכו לאורה בשורק כלומר לאור תאותה:

ותפגוש אותם דריש שפגעה בגופן ממש שנעשו בעלי קריין כולם מחמת שהסתכלו ביפיה:

ודוד אמר וגו'. אם אשאיר מכל אשר לו עד אור הבקר משתין בקיר זהו הכלב ומה עסקיה להזכירו אלא כך אמר אפילו על הכלב ומשלו איני חס שלא ישתייר שום זכר ממנו:

עדיין מוניטה דמרן שאול קיים. מטבע שלו ועדיין לא יצא טבעך בעולם:

ואני אמתך מלמד וכו'. אמתך דריש שאמרה איני ראויה אלא להיות אמתך:

וכי רואין כתמין בלילה. והלא צריך להבחין המראה אם הוא טמא או טהור:

פיקפוקי דברים היו שם. שיצאת בדברים של רמז וחידודין:

הוה עבר פרשתא. היה דורש את הפרשה ואמר רבי זעירא להחבירים שיכנסו לשמוע קולו דר' לוי דורש שאי אפשר שהוא מוציא הפרשה בלא ריבוון בלא חידוש:

עאל ואמר לון לא. נכנס אחד ושמע שהוא עוסק בפ' זו ואמר להם לא יש חידוש בדברים שאלו דברי אגדה הן:

ושמע ר' זעירא ואמר להן. אעפ"כ דאף באגדתא יש לדרוש כמה חידושים וכדדריש לקמיה:

כד תיפוק פיקפוקתך. כשיצא הקול מה שאתה רוצה לעשות אי נמי כשיתפרסם שמך בעולם ותקום למלכות יהו אומרים עליך שופך דמים אתה בחנם וזהו לפוקה והשתא דריש ולמכשול לב דמיותר הוא אלא דקאי על הדבר השני שתבעה לתשמיש ולמכשול עון קאמרה:

אתה עומד להיכשל וכו'. ולמכשול בוי"ו קדריש:

עתידה רובה מן הדה מייתי. עתיד שיבא לך מכשול גדול מזה ולא תיקח לך עוד מכשול זה עם זה:

ולשפך דם חנם וכו' ומה שאתה אומר כל המקלל וכו'. כבר אמרתי לך שעדיין מחוסר כסא אתה ואין דינו כמורד במלכות:

מלמד שפקרה עצמה. הפקירה עצמה בדבר זה שאמרה וזכרת את אמתך לרמז לו שאחרי מות בעלה יקחנה לאשה:

בכל קרייא. בכל הפסוקים שבפרשה כתוב אביגיל מלא וכאן אביגל חסר:

מבוא בדמים. תרתי משמע:

מתני' אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. דגנאי הוא למלך להראות עגמת נפשו לפני העם:

לא היה הדבר אלא לפייס. את העם כדי שיכירו שלא בעצתו הרג יואב את אבנר ואין הלכה כר' יהודה:

דרגש. מטה של מזל העומדת בבית ונקראת דרגש:

גמ' הדא אמרה דרגש יש בו משום כפיית המטה. לשון שאלה הוא אם ש"מ ממתני' דאף דרגש יש בו משום כפיית המטה צריך לכופו ולפיכך מיסב עליו וקאמר דלא היא אלא דהמלך אינו חייב בכפיית המטה ומיסב על הדרגש משום דאין צריך לכוף את הדרגש:

אית תניי תני הנשים מהלכות תחלה. אחרי המת ללותו ואיידי דדריש לקמן שהיה דוד מפייס את העם ויוצא מבין האנשים ונכנס לבין הנשים דריש נמי להא כדכתי' וידעו כל העם וכל ישראל כי לא היתה מהמלך להמית את אבנר וכל העם לרבות הנשים:

שלא יהו מביטין בנשים. אם יהיו מהלכין אחריהן:

והכתיב והמלך וגו'. וסיפיה דהתם וידע כל העם וגו' והעם אלו הנשים דמשמע דהנשים הלכו בתחלה:

מאן דהוה מפייס נשייא. אחר שהיה מפייס להנשים היה מפייס להאנשים וכו' וכלומר שהיה יוצא ונכנס מתוך אלו לתוך אלו ואין ללמוד מכאן מי הם ההולכין בתחלה:

כתיב ויסב דוד לברך את ביתו וגו' ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום וגו' כהגלות נגלות אחד הריקים מהו אחד הריקים. זה ארכסטם. ארכי ליסטן הרק שברקים:

היום נגלה כבוד בית אבא. שהיו צנועין ביותר כדלקמיה והיום השני קדריש:

משלשל ציבחר. משלשל בגדיו מעט ומסלק מעט כדי הצורך:

אמר. דוד ארור הוא הנוגע בגוף הצנוע הזה כמו דהוא אמר ליה וכו':

ותחס. צניעותיך גרמה שאחוס עליך:

עמם אכבדה. אני אכבד אותן שאת קראת אותן אמהות ואינן אלא אימהות וצדקות יותר ממך:

אלא שגעת כעגלה ומתה. בלידתה והיינו עד יום מותה:

מפני מה ביזה עצמו על המצות. לעיני כל מפני שהיו מביטין בארון ומתים כדמצינו באנשי בית שמש ונהג דוד בזיון בעצמו לכפר על העון הזה וכדי שילמדו ממנו לנהוג כבוד בארון:

בשעה שהעלתי בארון. ונהגתי בזיון בעצמי לכבוד התורה:

בשעה שהחזירוני למלכותי. ולא עשיתי נקמה בשמעי בן גרא:

כן הות נפשי עלי. חשוב בעיני כתינוק הזה שיורד ממעי אמו ואינו יודע בגדולות:

מתני' ומוציא למלחמת הרשות. מלחמת שאר כל האומות חוץ ממלחמת עמלק ומלחמת שבעה עממין:

על פי בית דין של שבעים ואחד. כדתנן בפ"ק והכא תני דאף על גב דיש רשות למלך כדחשיב במתני' מ"מ במלחמת הרשות צריך ע"פ ב"ד של שבעים ואחד:

ופורץ. גדר של אחרים לעשות לו דרך ללכת לכרמו ולשדהו:

אין לה שיעור. אלא כפי מה שהוא צריך:

חלק בראש. חלק היפה בורר לו ראשון ונוטל מחצה מכל הבוזה ואוצרות מלכים הכל למלך:

גמ' דכתיב על פיו יצאו וגו'. ואף על גב דמשמעות הכתוב על אלעזר הוא מ"מ דריש מהוא דכתיב בתריה דדרשינן הוא זה מלך שעל פיו ועל פי סנהדרין מוציאין למלחמת הרשות:

ופורץ לעשות לו דרך וכו' וכל העם בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל חלק בראש. דכתיב נהגו לפני המקנה ויאמרו זה שלל דוד ומסתמא חלקו היפה נהגו לפניהם:

הוא היה עם דוד באפם דמים פסיק הוא בד"ה והפלשתים נאספו שם למלחמה ותהי חלקת שדה מלאה שעורים וגו' ודריש לה לקמן במה שנסתפק דוד בהלכה והיה צריך לשאול כדכתיב התם ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו':

בחקל סומקתה. פס דמים כמשמעו שהיתה שדה מלאה עדשים והן אדומים וכדלקמן עדשים היו וכו':

שמשם נפסקו דמים. ר' שמואל ס"ל כהאי מ"ד לקמן דשתי שדות היו ודריש אפס דמים ששם נפסקו הדמים ועל שם דפשטו ליה שאינו צריך ליתן דמים כדלקמן:

עדשין היו. כדכתיב בשמואל אלא שהיו יפים והיתה ענבה שלהן שוים כשל שעורים:

ר' לוי. דריש לשתי מקראות אלו על הפלשתים עצמן:

נמוכין כעדשים. על שם שנטמנו שם לארוב על ישראל א"נ שבאו זקופין לנצח את דוד ואח"כ כשנצח דוד אותן הלכו להן הנשארים נופלים ונמוכין:

כתוב אחד אומר השתא דריש לאלו ב' כתובים כפי סברת הני דלקמן:

שנה אחת היתה. מעשה כי הוה בשנה אחת הוה והיו שם שתי שדות דהוו מיטמרי בהו פלשתים של עדשים ושל שעורין ורצה לשרוף אותן והלכה זו נסתפקה לו כדדריש לקמן מן ויתאו דוד וגו' הלכה נצרכה לו ומפרש ואזיל מאי דמסתפקא ליה:

פשיטא ליה לאביד וליתן דמים. כלומר דהא ודאי פשיטא הוה ליה דאם הוא מאבד בשדות ושורפן מפני פיקוח נפש ומשלם הדמים לבעלים מותר הוא:

דילמא פשיטא ליה לאבוד שלא ליתן דמים. בתמיה כלומר אלא דהא הוה מספקא ליה שמא יפשטו לו דהואיל ופיקוח נפש הוא אין צריך לשלם הדמים כשהוא מאבדן:

איזה מהן יאבד ואיזה מהן יתן דמים. כלומר ואם דצריך ליתן דמים וא"כ אין רצונו לאבד אלא אחת מהן מאחר דמן הדין הוא דצריך לשלם מיהו אכתי הוה מספקא לאיזה מהן הוא דיאבד ויתן הדמים מפני שיש סברא לכאן ולכאן דאלא של עדשים מאכל אדם הן ואין לאבדן ומוטב לאבד לשל שעורין דמאכל בהמה הן ואיכא נמי למימר לאידך גיסא דמוטב לאבד של עדשים דאין חייבת בחלה ואין עומר בא ממנה והני ספקות כולהו דהוה מספקא ליה:

שדה אחת. מעשה כי הוה בשדה אחת הוה ובשתי שנים שנה אחת היה המעשה בשל עדשים ושניה בשל שעורין:

היה למד משל אשתקד. היה לו ללמוד ממה דפשטו ליה בשל אשתקד ולמה הוצרך לשאול בשנה שניה אלא דאין למדין משנה לחבירתה דשמא אשתקד התירו שהיה מפני פיקוח נפש ביותר מכמו שהוא עכשיו א"נ דאין למדין חיבור של שעורין משל עדשים או איפכא כדלעיל:

וכתוב אחד אומר. בשמואל ויתיצב בתוך החלקה ויצילה אלא מלמד שלא שרפוה מאחר שאמרו לו דבעלמא אסור להציל עצמו בממון חבירו והחזירה לבעליה והיתה חביבה עליו כמליאה כרכום וכתוב ויצילה אבעלים קאי:

הלכה נצרכה לו. הא דאמרן לעיל:

שאין הלכה מתבררת פחות משלשה. שישמעו וידקדקו בדברי חכמים המשיבין לו:

שתקבע הלכה על שמו. של זה המוסר עצמו על דברי תורה לפי שאין אומרים הלכ' משמו:

קבעה מסכת לדורות. דאמרינהו משמיה דגמרא ולא משמיהו ומהו הלכה ופורץ לעשות לו דרך כדפשטו ליה. א"נ יש לפרש כפשוטו דאינהו פשעו ליה דמותר הוא מפני שהמלך פורץ לעשות לו דרך ולא אבה דוד לשתותם דלא קביל עליו לעשות כן ושתקבע הלכה על שמו שהוא עשה מעשה זו וכדאמר לעיל מלמד שהחזירה לבעליה כ"א קבעה לדורות להמלך שירצה לעשות פורץ לעשות לו דרך:

בר קפרא אמר. מים ממש ביקש לניסוך המים:

והיתר במה היה. שעדיין לא נאסרו שכל ימי נוב וגבעון הותרו הבמות:

ואחד מכניס צלוחית של ניסוך המים בטהרה. שלא יהיה נוגע בהרוגים:

מסייע לר' חייא בר בא. דאמר הלכה נצרכה לו ויסך לשון מסכת דקבעה מס' לדורות:

הילכות שבוים נצרכה לו. בדיני השבוים במלחמת הרשות אם יש בהן שבוים מז' עממין אם מותר להחיותן ופשטו ליה מושבית שביו דמותר ומי ישקני מבור קדריש ומלשון בור השבי ושאל לחכמים שהיו בבית לחם:

בנין בית המקדש נתאוה. לידע מקומו ומבור בית לחם קדריש כדכתיב עד אמצא מקום וגו' הנה שמענוה באפרתה והיא לבית לחם כדכתיב ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם:

מתני' לא ירבה לו נשים אלא י"ח. כדדריש בגמרא שהרי דוד היו לו שש נשים וקאמר ליה נביא ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה קמא שית ובתרא שית הרי י"ח:

מרבה הוא לו. יותר מי"ח ובלבד וכו' וג' מחלוקת בדבר ת"ק סבר נושא י"ח ואפי' פרוצו' ויותר מי"ח לא ישא ואפי' כשרות שכך היא גזירת הכתוב ור"י סבר נושא י"ח ואפי' פרוצות ויותר מי"ח פרוצות לא ישא אבל כשרות והגונות ישא יותר כמו שירצה ופליג את"ק בחדא ור"ש סבר אפי' אחת והיא פרוצה לא ישא וכשירות והגונות לא ישא יותר מי"ח ופליג את"ק בחדא ואר"י בתרתי והלכה כת"ק:

אלא כדי מרכבתו. סוסים בטלני' ופנוים לא ירבה לו ואפי' א' אסור אבל כדי רכבו ופרשיו להלחם באויביו מותר:

אפסניא. שכר חיילות הנכנסים ויוצאין עמו כל השנה:

וכותב לו ס"ת לשמו. חוץ מהס"ת שחייב הוא כל אדם מישראל להיות לו ס"ת ואותו מונח הוא בבית גנזיו אבל ס"ת שכותב לשמו כשהוא מלך נכנס ויוצא עמו תמיד:

מיסב. על השלחן:

ואין משתמשין בשרביטו. ולא באחד מכל כלי תשמישו:

כשהוא מסתפר. כשמגלח שער ראשו:

גמ' על שם הששי יתרעם לעגלה. וזה היה בחברון כדכתיב ויולדו לדוד בנים בחברון וכו' וקחשיב שם שש נשים ואח"כ במעשה בת שבע כתיב תמן ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה:

ויעקר דוד את כל הרכב. בהכותו את הדרעזר כתיב ויותר ממנו מאה רכב כדי צרכו:

של שנה זו בלבד. בכל שנה מרבה כסף וזהב כדי ליתן אפסנייא לשנה זו ולא לשנה אחרת:

שלשה דברים וכו'. במדרש קהלת דריש להעל הפסוק ולשאול אמרתי מהלל ושם גריס והוללתים וערבבתים:

אשכח תימר וכו' חדא. אמרו דבר אחד שחטא בדבר דמר סבר לזנות ממש ומר סבר שנתחתן בהם ועבר על לא תתחתן ומר סבר שהחטיאו אותו ממש אלו נשים נכריות ור' יוסי הוא דפליג על כלן וס"ל דלשם שמים נתכוון ולא נתחתן בהן בגיותן אלא גיירן והכניסן תחת כנפי השכינה:

בטלנים היו. שלא היה מלחמה בימיו ובכה"ג אסור:

וההדיוט מותר בכולן. בהני לא ירבה דלא אסרה תורה אלא למלך דלו כתיב בכלהו:

וכתיב ויתן וגו'. כלומר דחשיב מה שאמר שעבר על כל אלו:

אבני עשר אמות וכו'. ולא היו יכולין לגנבן:

ומה טעם אין כסף נחשב. אפילו הכלים למשקל עשו של זהב שהרי אין כסף נחשב בימי שלמה והלכך לא חששו ג"כ לגניבה:

כתיב ולשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו עושה. וה"ג במדרש שם אמר הקב"ה ולשמחה מה זו עושה מה עטרה זו בראשך:

רד מכסאי. לפי שכתוב בו וישב שלמה על כסא ה':

מלכא יתיב על בסיליון דידיה. על כסא כבודו ואת אומר אני קהלת הייתי מלך:

ואית דאמרין קניא. ובמדרש ילמדנו פ' אחרי מות גריס קודייה. כוז לשתות בו:

אית דאמרין קושרתיה. קערתו ולשון ערבי הוא א"נ כפוקושייר"א בלע"ז:

שלא יהא ניאות. שלא יתנאה ומגיהין אותו מספר העזרה אשר היה מונח שם וצריך שיהיה ע"פ ב"ד הגדול להיות מגיהין ממנו:

הדיוט. שאין מוטל עליו צרכי צבור לכ"ש:

על כיסלו. כסא שלו:

כולן נשרפין לפניו. לכבודו ושלא ישתמשו בהן:

אותניתיה. פירש במוסף הערוך בגד פשתן בלשון יוני. ול"נ בגד מלוכלך ומאוס ומעושן. כקיטור הכבשן תרגומו כתננא דאתונא וצוה להשים עליו לגין והוא מלשון גולתיה הגלימא יפה שלו:

בחלוקא דכיתנא. בלא מלבוש ע"ג והיה כמו מלבוש של פשתן וציוה לו ללבוש של הצמר:

מי נפק. כשהיה ר' יוחנן רוצה לצאת אמר ליה ר' יודה נשיא אייתי עטעמה. מלה מורכבת היא מלשון עטא וטעם בדניאל כלומר שא"ל הבא עצה וטעם באיזה דבר אשר דברו ביניהם והקפיד ר' יוחנן על זה ועל שאמר לו בזה הלשון וא"ל שלח ואייתי לך מנחם טלמא איש אחד שהיה שם שהיו רגילין לשאול ממנו והוא יתן לך העצה ובמדרש קהלת מצאתי בפסוק ברבות הטובה רבו אוכליה:

שאלון למנחם טלמיא מהו הדין וכו'. וסיים דכתיב ותורת חסד על לשונה שצריך הת"ח ליזהר בלשונו היאך לדבר ובתורת חסד ויפוי:

מי נפק. כשיצא ר' יוחנן ראה לר' חנינא שהיה בוקע עצים בעצמו:

א"ל אם לא היה לך מי שישמשך לא היה לך לקבל עליך התמנות הדיינות שאין לדיין לעשות מלאכה ולהתבזות בפני הרואים:

תירגם יוסי מעוני. לזה הפסוק דלקמיה בכנסת טבריה ונרמז בו התוכחה לכלם כדחשיב:

למה לית אתון לעין באורייתא. וכי לא יהבית לכון כ"ד מתנות ע"מ שתחזיקו בתורתי:

לכם אמרתי. שתשגיחו בדבר המשפט הזה שיתנו לכהנים ואתם בעצמיכם גוזלין אותם:

אפשר כל. מה שאני שואל ממני הוא משיב לי:

כבת כן אמה ועל שם שקלקלו הבנים מבזה את אמם:

כדור וכו'. לפי הדור הוא הנשיא וכן לפי הנשיא הוא הדור:

כהנא אמר כן. וכהנא היה דורש כן לפי הגנה כך הוא הגנן:

א"ל. לא די לו שביזה אותי פעם א' שלא בפני אלא אף בפני וזה שלש פעמים כדור וכו' כנשיא וכו' כגנה וכו':

כאמה בתה. ומה תאמר בפסוק הזה דמשמע דמעשה האם גרם להבת:

פשטין יציאה מיציאה. כלומר דבאמת לאה יצאנית היתה אבל לא לומר דבר גנאי עליה אלא לפי שהיתה יצאנית גרמה לדינה שתהא יצאנית ואף היא לא נתכונה אלא לצאת ולראו' בבנות הארץ:

את הוא רבהון דיהודאי. נתכוון לקנתרו:

אשים אין כתיב. דהוה משמע שמרצון הקב"ה הוא להשים המלך אלא תשים דאת שוי מלך בעצמך: