מתני' דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד. אם אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד וכן השני בורר לו דיין אחד הרי שני הבעלי דינים ביחד בוררים להן עוד דיין שלישי שמתוך כך יצא הדין אמת לאמיתו דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפך בזכות שניהן מפני ששניהן ביררו אותו:

וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להן עוד אחד. בלא דעת הבעלי דינין שמתוך כך הוא שיצא הדין לאמיתו והלכה כחכמים:

גמ' שמותך שביררו מרדף זכותו. כלומר שכל אחד מבעלי הדינין חושב בעצמו מתוך שביררתי לזה הדיין ודאי יהא מרדף זכותי בכל מה שיכול נמצאו צייתי הבעלי דינים:

מ"ט דר' מאיר. דקסבר דצריך דעת בעלי הדינין כדי שיתבררו שלשתן מדעת אחת כלומר בהסכמה אחת משניהם שהרי על שנים הראשונים כבר הסכימו שניהם להיות כל אחד בורר לו דיין אחד ועכשיו שניהם מסכימים על השליש ונמצא השלישי מהפך בזכות שניהן ויצא הדין לאמיתו:

מ"ט דרבנן. דלא בעו דעת בעלי דינין:

לאו כולא מינך מבחר וכו'. כלומר דא"כ אין לדבר סוף שאם ירצה א' מבעלי דינין לומר נבחור לזה השליש יאמר לו חבירו לא כל המיינך שאתה תבחר לזה לקחת אותו לשליש ושאתרצה ג"כ אני אלא צריך שנבחור שנינו ביחד ונקח אותו בהסכמת שנינו ביחד וכן יאמר זה אם יאמר הוא על אחר ויהיה הדבר קשה שיבררו להם אחד בדעת אחת לפיכך מניחין הדבר לדעת הדיינים:

וקשיא על דרבנן. קס"ד דלרבנן לא מהני לעולם דעת בעלי הדינין על השלישי כ"א דעת הדיינים הלכך מקשי הגע מצמך אם אחר שביררו הדיינים להשלישי מת אחד מאלו שני הדיינים וכשיברור זה הבעל דין שמת הדיין שלו לדיין אחר לא נמצא שעכשיו ע"כ הדיין השלישי מדעת שני הבעלי דינין הוא שהרי הדיין החדש לא בירר אותו ובודאי אין לדחותו מאחר שכבר הוברר לדיון שלישי ואף אם לא יסכים עליו זה הדיין החדש וא"כ צריך שיסכימו שני בעלי הדין עליו והרי תמצא עכשיו ששלשתן מתבררין מדעת אחת של הבעלי הדינין:

מתני' זה פוסל דיינו של זה. יכול הוא לומר לו לא אדון לפני הדיין שביררת:

בזמן שמביא עליהן ראיה. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה לפסלו. אבל אם הם כשרים או מומחין. ה"ק אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולין מפיסול אחר אע"פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין מפי ב"ד ואינו יכול לפסלן והלכה כחכמים:

גמ' הא דיינו לא. כלומר אבל דיין שלו אחר שביררו אין יכול לחזור בו ולומר פסול הוא:

בערכאות שבסוריא. והדיוטות הן בהא הוא דקאמר ר' מאיר דפוסל דיינו של זה:

הא בדיני תורה. כלומר בדייני מומחה שדנים דין תורה לא פליג ר"מ:

ר' יוחנן אמר אפי' במומחין. קאמר ר"מ דיכול לפוסלו:

היך אמרין. מילתא באנפי נפשה היא וכלומר דהכי אמרו משמיה דר' יוחנן א"נ דמייתי ראיה כמו שאמרו משמיה דר' יוחנן לקמיה דאפילו מומחה אינו יכול לכוף לבעל דין זה אם אינו מתרצה לו מאחר שחבירו ביררו:

הוה להון דין. והם היו באנטוכיא ור' יוחנן היה בטבריא ואמר אחד לחבירו אני מקבל עלי מה שיאמר ר' יוחנן בדין זה ושמע ר' יוחנן ואמר לא כל הימנו של זה לכוף לבעל דינו שיבא לכאן לפני אלא ישמעו הב"ד טענותיהם שם באנטוכיא ואם יצטרכו לשאול בדין יכתבו הב"ד וישלחו המעשה לרבנן דכאן:

זה אומר בטבריא. שני בעלי דינין שנתעצמו בדבר זה אומר נלך לדון בטבריא וזה אומר נלך לציפורי שומעין לזה שאומר בטברי' ששם הוא בית דין היותר גדול מבציפורי ולקמן מפרש לה:

לעולם זה פוסל וזה מביא. בתמיה ואדברי ר"מ במתני' פריך וכי לעולם מה שזה מביא אחד ובורר לו יהא זה פוסלו וא"כ אין לדבר סוף. בטפילה שנו. כלומר בב"ד הטפל ואינו עיקר וכר"ל דלעיל דיושבי קרנות הן ויכול זה לומר לא תברור מאנשים כאלה ובפני דיין כזה איני רוצה לדון:

והאי. וקאמר הש"ס הא דאמר ר' לעזר זה אומר בטבריא וזה אומר בציפורי שומעין לזה שאומר בטבריא דוקא אם אילו היו יושבין במשכנא בעיר א' א"נ לשון מדה הוא במשך אחד והרחק אחד לשתיהם בשוה כגון שהיו לכאן ולכאן ז' מלין או ט' מילין לכאן ולכאן אבל אם היה טבריא יותר רחוקה להן מציפורי אינו יכול לכוף את חבירו לילך עמו למקום רחוק ואפי' הוא ב"ד יותר גדול:

ואת שמע מינה. דלעיר אחרת הוא דאין יכול לכופו לילך לב"ד הגדול אם הוא יותר רחוק אבל בעיר אחת ויש שם שתי בתי דינין א' גדול וא' קטן שומעין לזה שאמר נדון בב"ד הגדול:

מתני' זה פוסל עדיו של זה. פלוגתייהו בהביא אחד שתי כתי עדים בדבר והלה טוען על השתי כיתות שפסולים הן ר"מ אומר שומען לו לפי שזה לא היה מביא עדים אחר עדים על ענין אחד אלא ודאי יודע הוא שיש בהן כת שאינה כשרה לעדות ומספק שאין אנו יודעין איזה מהן כשירה ואיזו מהן פסולה צריך זה להביא ראיה על הכשרים וחכמים סברי אין אנו חוששין אם הביא זה שתי כתי עדים שלא עשה אלא לחזק טענותיו ואין צריך לברר הדבר ע"פ כל השתי כתות. והלכך אין שומעין לזה עד שיברר שהן פסולין והלכה כחכמים:

גמ' כיני מתניתא עדו. כן צריך למיתני לדברי ר"מ שפוסל לעד אחד של זה הא שני עדיו אין זה יכול לפוסלן:

אפילו עדיו. אפילו הן שנים יכול זה לומר פסולין הן והבא לך עדים אחרים כדלקמן:

דתני. בתוספתא פרק ששי. ונשתבש בהעתקה וה"ג התם לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין לעולם העדים יכולין לחזור בהן עד שיגמור הדין לעולם מביא עדיותיו לב"ד עד שיגמר הדין. ובספרי דפוס כתוב שם אין העדי' יכולין לחזור וט"ס הוא. וכלומר שהעדים עד שלא נחקרה עדותן יכולין לחזור בהן כדאמר בתוספתא התם לקמן וכן הבע"ד מביא עדיותיו כפי שיש לו עד שיגמור הדין נגמר הדין אין יכולין לחזור בהן ולומר יש לי עדים אחרים ושמעינן מיהת דכל זמן שלא נגמר הדין מביא זה עדיותיו כפי שהוא רוצה והיינו סייעתא לר' יוחנן דיכול הוא לפוסלן אפי' לשני עדיו שהרי יש לזה להביא עדים אחרים כל זמן שלא נגמר הדין:

מודה ר' יוחנן. שאם אין לבעל דינו עדות אחרים אלא הן שאין זה יכול לפסלן דהשתא נוגע בעדות הוא:

והוא ואחד מן השוק. אם יש עוד אחד מן השוק שאומר כדבריו על העדים מצטרפין לפסול עדות זה ולקמיה פריך עלה:

ואין עד אחד זוקקו לשבועה מכל מקום. האי פירכא גם על דברי ר"ל קאי דקאמר לעד אחד יכול הוא לפוסלו ואמאי הא אכתי נוגע בעדות הוא שאע"פ שאין עד אחד מחייבו ממון מכל מקום זוקקו לשבוע הוא והוא בא לפוסלו שלא להעיד עליו ולחייבו שבועה ופשיטא הוא דלר' יוחנן קשיא טפי אלא דר' חנינה פריך דלדברי ר' זעירא אכתי קשיא ואפילו אם עד אחד הוא שרוצה לפסלו:

אמר רבי זעירא. הא לא קשיא דהכא מיירי שפוסלו מחמת שהוא אומרו קרוב הוא ואין ראוי להעיד:

דפסול הוא שצריך לפסלו בב"ד. כלומר אם אומר עליו איזה פסול אחר בזה צריך עדות ממש ולפני ב"ד אבל במה שאומר עליו קרוב הוא גילוי מילתא בעלמא הוא ואין צריך להעיד בפני ב"ד על זה הלכך לאו נוגע בעדות מיקרי:

שלשה כגמר דין. ארישא דתוספתא דאייתי לעיל קאי בענין מוסיפין הדיינין דקתני התם עד כמה מוסיפין אין פחות משנים יוסיפו הדיינין אם אמרו זכאי זכאי אם אמרו חייב חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו ב"ד שקול אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב וא' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד לעולם מוסיפין הדיינין עד שיגמר הדין ע"כ. וט"ס יש כאן ובחלוקה אחרונה כצ"ל א' אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד ופירושה שאם מאלו השנים הנוספין אחד אומר כך או כך ואחד אומר איני יודע א"כ עדיין צריך להוסיף שהרי לעולם אין מוסיפין פחות משני' וכאן שא' אומר איני יודע לא הוסיפו עד עכשיו אלא אחד והשתא קאמ' רב עלה דלא שנו דמוסיפין אלא דוקא אם מעיקרא היה אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע וכשהוסיפו שנים אמר אחד מהן זכאי או חייב ואחד אמר איני יודע דהאי הוספה לאו כלום היא דאין כאן אלא אחד וצריך עוד להוסיף אבל אם מעיקרא היו שנים מזכין או מחייבין וכשהוסיפו אמר אחד זכאי ואחד אמר איני יודע הרי יש כאן ג' לדעת א' והוי כג"ד ושוב אין מוסיפין עליהן אלא הולכין אחר הרוב:

מתני' נאמן עלי אבא. בין להיות עד או להיות דיין אע"פ שהוא פסול מן התורה לא לזכות ולא לחובה כדנפקא לן מלא יומתו אבות על בנים:

נאמנין עלי ג' רועי בקר. לדון דאלו לעדות רועי בקר כשירין הן:

ר"מ אומר יכול לחזור בו. אפי' לאחר גמר דין:

אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דר"מ דאלו קודם גמר דין מודים חכמים לר"מ דיכול לחזור בו ואם קנו מידו שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני אפילו קודם גמר דין אין יכול לחזור בו שאין לאחר קנין כלום וכן הלכה:

דור לי בחיי ראשך. נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע ואצ"ל ומחול לך מה שיש לי בידך ונדר לו או קנו מידו אע"פ שעדיין לא נדר אינו יכול לחזור בו כדברי חכמים וכן הלכה:

גמ' א"ל נאמן עלי אביך קיבל עליו בפני שנים. ולא בפני ב"ד בזה לכ"ע יכול הוא לחזור בו אבל משקיבל עליו בפני ב"ד של שלשה הוא דאמרי חכמים אין יכול לחזור בו:

שמואל אמר. לפרושי פלוגתא דמתני' קאי הא דפליג ר"מ דוקא בשלא נטל מזה ונתן לזה והיינו לפני גמר דין וכל זמן שלא נטל מזה ונתן לזה קרי ליה לפני גמר דין אבל נטל מזה ונתן לזה והיינו לאחר גמר דין אינו יכול הוא לחזור בו כצ"ל וכלומר דבהא ל"פ ואפי' ר"מ מודה דאין יכול לחזור בו:

רבי יוחנן ור"ל אמרי. אפי' לאחר גמר דין וכשנטל מזה ונתן לזה פליגי וס"ל לר"מ דיכול הוא לחזור בו:

קיטה. תוספתא היא בריש פ' חמישי ואסיפא דמתני' קאי וה"ג התם היה חייב לחבירו שבועה ואמר דור לי בחיי ראשך בקיטא במקטייורא דנקיט יכול לחזור עליו עד שיקבל עליו שבועה בפני הדיין דברי ר"מ וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו. וכלומר שקיבל עליו שידור לו בבגד זה במקטורן זה שתופס בידו ואפילו אין זה נדר כמו חיי ראשו סברי חכמים דאין יכול לחזור בו מאחר שקיבל עליו להתחייב בנדר זה. קיטא הוא בגד וכן אמר בהאי תלמודא בפ"ק דסוכה תלה בה קיטיות כשרה בגדים המצוירין:

בשאמר לו יאמר לי אביך ואין לי עמך עסק. מחלוקת דר"מ וחכמים במחול לך והתובע הוא שאמר לו אם יאמר לי אביך שהדבר כן שוב אין לי עסק עמך ואיני תובע עמך כלום:

אבל אם אמר לו יאמר לי אביך. שכדבריך כן הוא כלומר שהנתבע הוא שאמר אני מקבל עלי ליתן לך מה שאתה תובע ממני אין זה כלום:

עילא. משום דאמרינן אין זה אלא שעילא הוא מבקש והיה רוצה להודות לו כלומר שהוא רוצה שזה יודה לו לפיכך אמר לו כן שסומך על אביו אבל לא גמר בדעתו ליתן לו ע"י עדות אביו:

ואפילו א"ל וכו'. דמאי שנא דהא ברישא נמי עכ"פ לעדות אביו של זה הוא מקבל ולא מצינו לעדות יוצא מפי קרוב ואפ"ה אמרת דמהני והה"ד בסיפא אם א"ל ואני מקבל עלי:

מתני' אלו הן הפסולין. לדון ולהעיד:

המשחק בקוביא. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים או בסחורה ואומנות שיש בהן ישובו של עולם:

והמלוה ברבית. מלוה הבאה ברבית דאחד המלוה ואחד הלוה שניהן פסולין דקי"ל דשניהם עוברין בלא תעשה כדתנן בסוף א"נ ואף על גב דהתם תנן דהערב והעדי' ג"כ עוברים בלא תשימון מכל מקום לא תשימון לאינשי למלוה ולוה משמע להו:

ומפריחי יונים. אית דמפרשי מין ממיני השחוק אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. ואית דמפרשי שמגדל יונה מלומדת להביא יונים אחרים לבית בעלה בעל כרחן ויש בהן גזל מפני דרכי שלום אבל לא גזל גמור דלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתי ורבו להתם:

וסוחרי שביעות. עושין סחורה בפירות שביעית והתורה אמרה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ולא לסחורה:

א"ר שמעון. התם בגמרא מפרש לה לדברי ר"ש הכי בתחילה היו קורין אותן אוספי שביעית כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן והיו פסולין כמו הסוחרי פירות שביעי' משרבו האנסין השואלים מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולין אבל אוספי פירות שביעית לתת למלך כשרים לעדות כיון שאין אוספין לאצור לעצמן:

בזמן שאין להן אומנות אלא הוא. אמשחקי בקוביא קאי שאע"פ שאין בהן גזל אפי' מדבריהם פסולין הן לפי שאין מתעסקין בישוב העולם ואין בהן יראת שמים ודוקא שאין להן אומנות ומלאכה אחרת אלא הוא והלכה כר' יהודה דכל מקום שאמר אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים:

גמ' המשחק בקוביא וכו'. תוס' פ"ה:

בפסיפסן. שברי עצים:

בקליפי אגוזים ורמונים. אע"פ שאינן עשוין לכך:

עד שישבר פסיפסיו ויבדק. שלא יעשה עוד ויחזור בו חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי. וחסר כאן וה"ג בתוספתא המלוה ברבית אין יכול לחזור בו עד שיקרע שטרותיו. וכן הוא בפ"ק דר"ה וגרסינן להסוגיא התם עד ודר"מ כר' ליעזר:

ויבדק. אם חוזר בו חזרה גמורה דאפי' לעובדי כוכבים לא מוזפי:

הממרה. מרגיז אותן להלחם זה עם זה:

פגימיו. דפין שמזרז אותן בהן:

חזרה גמורה. להאי לישנא דמין שחוק הוא הויא חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי ולאידך לישנא דגזל הוא כדפרישי' במתני' מקבלי עלייהו דאפי' במדבר לא עבדי:

ויבדק. שחוזר חזרה גמורה ושוב אינו נושא ונותן בפירות שביעית:

שתי שביעיות. צריך שיעברו ושיבדק בהן:

חזרת ממון. דוקא שצריך לחלק לעניים מה שאסף מהן ולא מהני חזרת דברים שאומר שלא יוסיף לעשות עוד:

והחמסנין. דיהבי דמי בעל כרחן דבעלים ופסלינהו רבנן:

והגזלנין. לאו גזלנין ממש דפסולין מן התורה הן אלא בהני דאית בהו גזל מפני דרכי שלום בלבד כגון מציאת חרש שוטה וקטן וכיוצא בהן:

ובלבד ברועה בהמה דקה. רועין שאמרו בבהמה דקה אמרו לפי שהן עשוין להשתמט ורצים לשדות אחרות אבל גסה אפשר לשומרה:

מאן תנא מפריחי יונים. דפסולין הן:

ר' ליעזר היא דתנינן תמן. בפ"ב דעדיות שלש' דברים אמרו לפני ר"ע שנים משום ר' אליעזר יוצאת אשה בעיר של זהב ומפריחי יונים פסולין לעדות ומתני' דר"ה כר' אליעזר היא כדאמר התם וכדלקמן:

עוד הדא דסנהדרין כר"א. אם מתני' דהכא נמי אליבא דר"א מתנינן לה:

א"ל דברי הכל היא. כדמפרש ואזיל:

הכא. כלומר בר"ה ואגב דגריס ליה הכי שם נקיט לה נמי הכא כן כדרך הש"ס הזה דהכא בר"ה הוא דאמר ר' יוסי דאליבא דר"א מיתניא דכל עדותו של ר"א הוא לענין עדות נפשות כדמסיק:

יודעין היינו. בלאו עדותו של ר"א שפסול הוא מעדות ממון דחשוד על ממון הוא:

מה בא להעיד. ר' אליעזר אלא דכשם שפסול הוא לעדות ממון כך פסול לעדי נפשות דלא תימא נפשות חמירא ליה ולא חשדינן ליה. קמ"ל ועדות החדש כדין עדות נפשות הוא דלאו לעדות ממון קמסהדי והלכך מוקי למתני' דר"ה כר"א דס"ל פסול הוא לכל עדות שבעולם אבל הכא בסנהדרין דבעדות ממון מיירי דברי הכל היא:

דתנינן. והא דתנינן התם בסיפא דמתני' זה הכלל כל עדות שאין אשה כשרה לה אף הן אינן כשרין לה דמשמע אבל עדות שהאשה כשרין לה כגון להעיד לאשה שמת בעלה וכן על סוטה שנטמאת שלא תשתה וכן בעגלה ערופה ראיתי את ההורג שלא יהיו עורפין דבכל אלו האשה כשרה להעיד אף הן כשרין לה ומני היא הסיפא דמתני':

ומאן תניתה רבנן. היא דאלו לר"א פסולין הן לשאר עדיות כמו מפריחי יונים דקתני אליביה ברישא דאפי' עדות דלאו ממון הוא פסול:

רבנן כר"א מודין ליה ופליגי עלוהי. ומתמה הש"ס אי רבנן מודו ליה או פליגי עליה וכלומר דהא מכיון דמוקמית לרישא דמתני' דהתם כר"א שמע מינה דפליגי רבנן עליה וסבירא להו דלא מיפסל אלא לעדות ממון וא"כ היכי מוקמת לה לסיפא דמתני' כרבנן רישא כר"א וסיפא כרבנן בתמי' ועוד דלרבנן דפליגי עליה לא מצינן לאוקמי הסיפא אליבייהו כלל דהיכא קתני זה הכלל כל עדות שהאשה כשירה וכו' הא איכא עדות נפשות שאין האשה כשרה לה והן כשרין לה:

ר' יונה בשם רב הונא. לא תוקמי הסיפא כרבנן אלא כולה מתני' כר"א דמודה ר"א דפסולי עדות מדרבנן אלו כשירין הן לאלו עדיות הואיל והאשה כשרה לה ולא הוסיף בעדותו אלא בעדות דלאו ממון וגם האשה אינה כשירה לה:

ואתייא אילין פלוגתא. דר"א ודרבנן כאילין פלוגתא דר"מ ורבנן דלקמיה:

דתני. בתוספתא דמכות סוף פ"ק:

פסול מכל עדיות שבתורה. אפי' לא הוזם אלא בעדות ממון פסול הוא גם לעדות נפשות ולא אמרי' דנפשות חמירא ליה ולא אתי למישקר:

אין פסול אלא מאותה עדות בלבד. מענין של אותה עדות והוא לממון אבל לא נפשות דחמירא ליה וכרבנן ור' מאיר ס"ל כר"א:

רבי שמעון אומר וכו'. השתא מהדר לפרושי סיפא דהתוספתא דמכלתין דלעיל:

היך עבידא. היאך אנו יודעין זה ובאיזה ענין אמר ר' יהודה לחלק בין יש לו אומנות אחרת או לא:

היה יושב וכו'. בזה דוקא אמר אם יש לו מלאכה אחרת הוא דכשר ואם לאו פסול וכלומר לזה כיוון ר' יהודה לפוסלו דהא כל שני שבוע יושב ובטל הוא וא"כ אין לו מלאכה אחרת בכל זמן אלא זו של עבירה ופסול אבל אם היה עוסק במלאכתו בכל זמן אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת עכשיו בשביעית כשר הואיל שאינו עוסק כל ימיו במלאכת עבירה דבשאר שני שבוע עוסק במלאכתו הוא:

הלכה כר' יודה דמתניתא. דאם אין לו אומנות אחרת פסול:

איקלס ר' בא. נתקלס ושבח היא לו דאמר שמעתתא משום ר' אבהו והוא הוי זעיר מיניה:

תני ר' חייא לחומרא. הא דפירשו לעיל לדברי ר' יהודה לחלק בין עסוק במלאכתו בשאר שני שבוע או לא ור' חייא לא תני הכי אלא לחומרא כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' דאפי' עוסק במלאכתו כל שני שבוע ובשביעית הוא פושט את ידו לישא וליתן בפירותיה לעולם פסול הוא ואע"פ שיש לו מלאכה אחרת:

לא בדא וכו' תמן וכו'. חדא קושיא היא ובפ"ד דשביעית גרסינן לה וכל הסוגיא ומקצתה בפ"ז שם והתם שייכא האי קושיא ואגב תני לה הכא דהתם תנן שדה שנתקוצה תזרע במוצאי שביעית שניטייבה שנחרשה שתי פעמים בשביעית כדמפרש לקמן שבשעת האונס מיירי שהתירו להם חכמים לחרוש פעם א' ולזרעה בשביעית כדי לפרוע מנת המלך ומפני שזה חרשה שתי פעמים קנסוהו חכמים ולא תזרע במוצאי שביעית ופריך התם מעיקרא ולא בדא אמר ר' בא הלכה כר' יודה דפסול הוא בזמן שאין לו אומנות אחרת ולר' חייא לעולם פסול הוא אלמא דלא התירו חכמים שום פעם לעשות מלאכה ולישא וליתן בפירות שביעית ואמאי קתני שניטייבה דוקא:

תמן. מסקנת הקושיא היא דהתם קלסו לר' בא דאמר שמעתתא משמיה דזעיר מיניה אלמא דכן הלכה וא"כ אוף הכא כן. ומשני רבי יוסי בר' בון תמן שאסרו בשאין המלכות אונסת ברם הכא במתני' דשביעית בשהמלכות אונסת מיירי ולפיכך התירו חכמים לחרוש פעם אחת:

כשהיתה המלכות אונסת. לפרוע המס הורי רבי ינאי שיהו חורשין חרישה הראשונה שרגילין בכל שנה לחרוש בשביעית ולזרעה שיהא להם ממה לפרוע מס המלך:

חד מומר לעכו"ם הוה איעבר בשמיטותא. היה עובר בשביעית והיו היהודים חורשין בשדה:

חמתון. רמיין קובעתיהו. שכשראו אותו התחילו להשליך כלי המחריש' מעל פני החרישה ולכסותם שלא יראה אותם חורשין ויוכלו להשמיט עצמן ממס המלך שיאמרו אין להם ממה שיפרעו והוא ראה אותן עושין כן. קובע מלשון צנה ומגן וקובע ישימו עליך סביב ביחזקאל כ"ג:

אמר לון האסטו. לשון מקרא הוא בדניאל ג' ענה נבוכדנצר ואמר להון הצדא ופירושו וכי כן הדבר ואמת הוא:

שרה מרדה. התחילו אתם למרוד ולא לפרוע מס המלך והתחילו אתם להשליך ולהסתיר כדי להשמט מהמס א"נ רמיון קובעתיה שהרימו הגדר סביב השדה בכדי שלא יוכלו להכנס שם הרוצין לחרוש כדי שלא יהו חורשין בשביעית ועל זה אמר המומר אתם מתחילין למרוד במלך שלא לחרוש ולא תפרעו מנת המלך ועיקר:

קשיתה קומי רבי אבהו. על הא דהתיר ר' ינאי לחרוש בשביעית ולא כן אמר זעירא וכו' דנמנו דעל התורה כולה לא יעבור אם הוא ברבים כדמפרש ואזיל:

הדא דתימר. מסקנת הקושיא היא [דחוץ משלשה אלו] (דבשלשה אלו) אמר יעבור ואל יהרג דוקא בצינעה ואם הוא בינו לבין עצמו אבל ברבים ובפרהסיא אפי' על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולוליינוס דמס' תענית שאפי' על דבר קל שנתנו להם מים לשתות בכלי זכוכית צבועה שם עכו"ם בתוכה ולא קיבלו מהן וקדשו השם על זה והיכי עביד ר' ינאי הכי להתיר ברבים:

אמרי. שאני הכא דלא התכוונו משום גזירת שמד עליהן שיחרושו בשביעית ולעבור על התורה אלא בשביל הנאתן נתכוונו כדי להגבות ארנונין והמס מהן ובכה"ג מותר בשאר כל התורה:

עשרה. אם הוא בפני עשרה מישראל אל יעבור אפי' על מצוה קלה ויקדש שם שמים כדכתיב ונקדשתי וגו' וילפינן בפ"ק דעשרה הן:

חמוניה פרי. ראו אותו שהיה רץ אחר החמור בשבת שכפוהו עכו"ם להיות מחמר אחריו:

הורון למפי. הורה להם לאפות לחם בשביל ראש החיל וחיילות שלו בשבת:

ולא כן וכו'. כדלעיל ומשני שלא נתכוונו אלא להנאת עצמן לאכול פת חמה:

עכו"ם מהו שיהו מצוין על קידוש השם. לפי שמוזהרין על עכו"ם הן ואם אומרים לו עבור ואל תיהרג אם מצוה עליו לקדש את השם:

לדבר הזה יסלח ה' לעבדך. בבא אדוני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי בית רמון. ונעמן קבל עליו שלא לעבוד עכו"ם והודה לו אלישע ואמר לו לך לשלום ש"מ סאינן מצוין על קידוש השם:

הוה מחיט. היה תופר בגדים אצל עכו"ם אחד ברומי ונתן לו בשר נבלה וא"ל אם תקטול אותי ואיני אוכל בשר נבלה:

מאן מודע לך. מי הודיע לך הדבר ואני לא באתי אלא לנסות אותך ואם היית אוכל הייתי הורגך אם יהודי צריך להיות יהודי או ארמאי ארמאי:

שמע מיליהון דרבנן. דאמרי לעיל דבצנעא יעבור ואל יהרג בשאר עבירות:

מיכל הוה בהדא. וכן הוא בשביעית. היה אוכל והיה נהרג ולטובתו היה שלא שמע זה:

טייב בזמן הזה מהו. התם קאי דבשדה שניטייבה קנסוהו רבנן שלא תזרע במוצאי שביעית ובעי אם גזירת חכמים עדיין במקומה עומדת ואפי' בזמן הזה:

בטל הדין בטל גזירתא. כלומר שבזמן הזה בטל זה הדין מפני שבטלה גזירת חכמים בענין זה וכעין דאמר בשביעית דלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו:

ר' יוסי סבר מימר. דלא היא דלעולם הגזירה שגזרו חכמים באותה הזמן במקומה עומדת עד שיעמוד ב"ד אחר ויבטלה ואין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין:

ודכוותה. דפליגי ר' ירמיה ור' יוסי בהא:

משיתנם לתוך כליו. זוכה הוא ואע"פ דלכתחלה אסור ללקט פירותיו בשביעית דהפקר לכל הן אם ליקט ונתן לתוך כליו זכה:

ר' יוסי. פליג דלא זכה דבטעות הוא דסבר דאינון דידיה אבל לי' אינון דידיה דרחמנא אפקרינהו:

פרוקלא. שם שר אחד:

בע"ז פ"ג שאל פרוקלוס בן פילוספוס את ר"ג:

הורי מפקא נחתומין בשוקא. שיוציאו הנחתומין את הלחם בשוק בשבת למכור לחיילותיו מפני האונס:

דנוה. שם מקום והם הורו לאפות חמץ בפסח לעובדי כוכבים מפני האונס וכדאמרי' לעיל דלהנאת עצמן מותר מפני האונס בשאר עבירות:

אני פי מלך שמור. איידי דאיירי לעיל בקידוש השם מביא להאי דרשה שדרשו רבותינו ז"ל על חנניה מישאל ועזריה מה שהשיבו לנבוכדנצר:

ועל דברת שבועת אלהים. ודריש על דברת לא יהיה לך ושבועת על שום לא תשא:

כד כד הזה נבוא. הכי גריס לה במדרש חזית בפסוק יונתי בחגוי הסלע ונוטריקון של נבוכדנצר הוא וכדאמר התם דדריש תיבת למלכא נבוכדנצר בשאר דברים אתה למלכא במסים ובארנוניות אבל לדבר הזה ככד הריק ומשמיע קול וכנבוא לשון נבח ככלב הזה:

ההוא גברא וההן כלבא שניהן שוין. אצלינו ואין אנו שומעין לך:

הלכה כר' יהודה. דאם יש לו אומנות אחרת ה"ז כשר:

מתני' ובעל אחותו. משום דבעל כאשתו דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא והלא אשת דודו היא מכלל דאשה כבעלה:

ואגיסו. בעל אחות אשתו:

הן ובניהן וחתניהן. ודוקא בנים ובנות שיש להן מאשה זו קרובתו אבל בנים ובנות שיש להן מאשה אחרת אינן חשובין קרובין:

וחורגו לבדו. בן אשתו מאיש אחר הוא לבדו חשוב קרוב אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ומיהו אשת חורגו לא יעיד לה דאשה כבעלה. והאחי' זה עם זה בין מן האב בין מן האם הרי הם ראשון בראשון ובניהם זה עם זה שני בשני ובני בניהם זה עם זה שלישי בשלישי ולעולם שלישי בראשון כשר ואצ"ל שלישי בשני אבל שני בשני ואצ"ל שני בראשון שניהם פסולין וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות וכל שאתה פסול לאיש כך אתה פסול לאשתו וכל שאתה פסול לאשה כך אתה פסול לבעלה:

אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו. ואין הלכה כמשנה ראשונה:

וכל הראוי ליורשו. אינו ממשנה הראשונה ותשלום משנת ר"ע הוא:

היה קרוב ונתרחק. כגון חתנו שמתה אשתו קודם שראה עדות זו כשר:

ר' יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' מכיון דתנינן אחיו וקתני הן ובניהן א"כ בן אחי פסול לי ואני לו שאני אחי אביו והשתא מה צורכא למיתני אחי אביו:

לומר בנו וחתנו של חתן. ומשני לאשמעינן בנו וחתנו של אחי האב דאע"ג דאיהו גופיה אתי מכללא דאחיו ובנו מ"מ בנו וחתנו לא הוי ידעינן ואשמעינן נמי דאפי' חתנו של חתן פסול דאי חתנו ממש של אחי האב היינו בנו דהא בעל כאשתו אלא חתנו של בנו או של חתנו ונקט חתנו של חתן לרבותא דאפילו חתן חתנו פסול ולא אמרינן איפלוג דרא ומכ"ש חתן בנו:

מכיון דתנינן אחי אביו למה לי למיתני אחי אמו דהא קתני אחיו לחוד ובין אח מן האב ובין אח מן האם בכלל א"כ כי קתני אחי אביו נמי הוה ידעינן דגם אחי אמו פסול:

לומר בנו וחתנו של חתן אחי אמו. כדלעיל וכלומר דודאי לגופי' לא איצטריך אלא כולא מתני' דקתני מילתא דאתיא מכללא משום בניהן וחתניהן קתני לה ואגב אורחא אשמועינן דחתנו היינו חתן בנו או חתן חתנו וקמ"ל נמי דדורות הבאות מכח קורבת האם כמו הבאות מכח קורבת האב הן:

מכיון דתנינן בעל אחותו. וקתני הן ובניהן וא"כ בעל אחותו פסול לי ולבני והיינו בעל אחות אביו ולמה לי תו למיתני בעל אחות אביו:

לומר בנו וחתנו וכו'. דאע"ג דאיהו גופיה הוה נפקא מכללא מ"מ משום בנו וחתן בנו וחתן חתנו איצטריך:

מכיון דתנינן בעל אחות אביו וכו'. כדלעיל וקמ"ל דקורבת האם כקורבת האב הוו לכל הני דורות ואף לענין בעל כאשתו:

והתנינן חורגו לבדו. קס"ד לאפוקי אשתו קאמר ומסיק הקושיא רב אמר וכו' כלומר דאיהו הוא דפריך לה אם חתן חמותו אסור דהא קתני וחמיו וחתנו וקי"ל אשה כבעלה וא"כ גם חתן חמותו אסור לו להעיד וקס"ד דאפילו חתנה שיש לה מבעלה הראשון וכגון יעקב שנשא רחל ויש לו בת מאשה אחרת וכן לרחל בת מבעלה הראשון ולקח ראובן את בת יעקב ושמעון את בת רחל והוי ליה שמעון חתן חמותו של ראובן ונשיהם אינן אלא חורגות זו לזו והרי איתפלג כל כך ואפ"ה אמרת דשמעון פסול הוא לראובן וכן הוא לו וא"כ מכ"ש דבעל חרגתו יהיה אסור לו דלא איתפלג מכח קורבת אשתו כמו אלו ואמאי קתני חורגו לבדו דמשמע אבל לאשתו כשר הוא וכן לבעל חרגתו:

תיפתר. ומשני דלא היא ולא כדקס"ד דאפילו בחתן חמותו שיש לה מבעלה הראשון מיירי אלא תיפתר דביש לה בנים וחתנים ממנו מחמיו שלו הוא וכלומר דלמ"ד דחורגו לבדו דקאמר במתני' לאפוקי אשתו היא א"כ בן וחתן חמותו נמי מפרשינן דוקא בבנים וחתנים שיש לה מבעלה שהוא חמיו ולדידיה אמרינן בחורגו וחרגתו בעל כאשתו ואשה כבעלה ולקמן בעי לה ומסיק לה:

אגיסו. דקתני במתני':

אית תניי תני דגיסו יש לו בנים וחתנים גם כן לענין פסול דכמו שהוא פסול לו כך בניו וחתניו פסולין. ואית תניי תני אין לו בנים וחתנים. לפסול אלא דגיסו דקתני לבדו הוא ומפרש הש"ס דלא פליגי דמ"ד יש לו בנים וחתנים לאסור היינו ממנה מאחות אשתו ומ"ד דאין בנים וחתנים בכלל איסור היינו ממקום אחר באלו שיש לו מאשה אחרת:

רב נפק למיתרי משכון לר"ח רבה. הלך לתור איזה מקום שכונה בשביל ר"ח רבה ובא למקום אחד ומצאו לר' יוחנן דיושב ומסתפק בזה אם חורגו לבדו דתנינן לאפוקי אשתו וכן לבעל חרגתו כשר הוא או דנימא גם בדין זה אשה כבעלה ובעל כאשתו:

וקמת. המסקנא ביניהם דאמרינן בחורגו אשה כבעלה ובעל כאשתו ולבדו דקתני במתני' להוציא בניו וחתניו קאמר:

דור שלישי מהו שיהא מותר באשת ראשון. אם מותר השלישי להעיד לאשת הראשון וכן איפכא כדמפרש ואזיל אם משה מותר להעיד לאשת פנחס שהוא השלישי ואם אמרינן בראשון בשלישי אשה כבעלה:

מקבלין דור שני ודור שלישי מדוחק. ע"פ הדחק מכשרינן בדור שני בראשון בשני וכן בראשון בשלישי דוקא אם הוא ע"י הדחק כשר:

ר' יוחנן אמר. אפילו מריוח שלא בשעת הדחק כשרין הן:

כהדא. אמתני' קאי היה קרוב ונתרחק כשר כהדא עובדא דגיסו דרב הונא היה לו דין עם אחד וגיסו של רב הונא קרוב ונתרחק הוה והלכך אמר כל מה דאמר רב הונא מקבל אני עלי מפני שכשר לדון לי הוא:

שמע רב הונא ואמר. ג"כ כזה שהוא כשר לו:

יודע אני כשם שאמרו מלמעלן. כלומר דפשיטא הוא כשם שאמרו דין זה בדור שהוא מלמעלן כגון שמתה בתו דבהכי איירי מתני' מדפליג ר' יהודה ואמר אפי' מתה בתו וכו' אלמא דבדור מלמעלה שהיה חתנו ונתרחק ס"ל לת"ק דכשר א"כ ודאי כך אמרו בדור מלמטן בתרי גיסי ומתה אשתו של א' מהן דקרוב ונתרחק הוא וכשר:

מתני' האוהב והשונא. סיומא דדברי רבי יהודה הוא:

איזהו האוהב זה שושבינו. שהי' רעהו בימי חופתו פסול כל ימי החופה:

לא נחשדו ישראל על כך. להעיד שקר משום איבה ואהבה וכן הלכה ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון דאי רחים עליה אינו רואה לו חובה ואי סני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה:

גמ' בשבעת ימי המשתה שנו. לא ביום החופה בלבד אלא בכל שבעת ימי המשתה שושבינו מיקרי ופסול לו וכן לאפוקי מכאן ואילך דלא:

מתני' ומאיימין עליהן. מודיעים להם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקורין להם רשעים כדמצינו בנבות והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו והיא עצמה קראה להן בני בליעל:

ומוציאין אותן לחוץ. ובנוסחת הבבלי מוציאין את כל האדם ולפי נוסחא דהכא מוציאין אותן אעדים קאי ולומר דבודקין כל אחד בפני עצמו:

הוא אמר לי. הלוה אמר לי:

לא אמר כלום. דעביד אינש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר:

בפנינו הודה לו. שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכון להיות לו עדים בדבר:

גמ' אם היה מתכוין. הא דתנן אם אמר הוא אמר לי לאו כלום הוא דוקא אמירה בעלמא דעביד אינש הכי אבל אם אומר שבדרך הודאה גמורה אמר כן ונתכוין למסור לו עדות שיהא עד בדבר עדותן קיימת:

כיצד דנין. כיצד סדר הדין ותוספתא היא בפ"ו:

מי בעל דברים. שהוא התובע ויש לו דיני דברים על חבירו הוא יגש בתחלה אליכם:

יגיש ראיותיו. מדלא כתיב יבא קדריש:

ביבמה מי מרדף אחרי מי. אם הוא צריך לילך אחריה במקום שהיא או היא צריכה לילך למקומו:

ועלתה יבמתו השערה. משמע שהיא רודפת אחריו וצריכה שתלך למקומו:

יפה לימדני ר' אלעזר. מן המקרא הזה:

והדיין מכריע. כלומר הדיין שותק ושומע טענותיהם ומכריע הדין לפי הטענות ור' סימון ס"ל צריך הדיין לשנות טענותיהן זה אומר כך וזה אומר כך שלא יחשבו שלא השגיח בדבריהם וכדמצינו גבי שלמה המלך:

כד הוה חמי סהדו בכוונא. כשהיה רואה שהן מכוונין ממש בעדותן כלשון זה כך לשון זה:

הוה חקר. היה נותן דעתו לחקור ביותר אחרי עדותן שמא בעצה א' כיוונו ולמדו לשונם לשקר:

וכד הוה חמי. וכמו שראה בדעתו כך היה מכוון באמת שאחרי שחקר אחריהן ולישא וליתן בדברים עמם מצא שכדבריו כן הוא שלמדו לשונם לכוין בדבריהם ושקר היה:

מיקל לדיינא. היה מבזה לאותו הדיין שפותח בעצמו לומר להבעל דין אם מקבל עליו עד אחד שהביא חבירו משום דהוי כעורכי הדיינין אלא יאמרו הן בעצמן הבעלי דינין מה שצריך כל א' לטעון ויאמר זה הלא עד אחד הוא:

ולא הוה ידע ליה. לגמור הדברים ולא היו מסודרין בפיו אז פתח לו שמא כך דעתך לומר:

המכמין עדיו אחורי הגדר. לשמוע מה שיודה לו חבירו לו עשה כלום שיכול זה לומר משטה הייתי בך מפני שלא ראיתי עדים בדבר:

כהדא. עובדא דאחד היה משגיח ורצה לאכול על הסעודה שעשה חבירו ובתוך כך אמר לו בעל הסעודה תן לי מה שאתה חייב לי והושיבו לו הן אני אתן לך לאחר שקמו מלאכול א"ל איני חייב לך כלום:

אית לי סהדין. שהודית לי וא"ל לא אמרתי כן אלא בשביל שלא רציתי לערבב סעודתך והייתי גם אני רוצה לאכול עמך:

ואמר הדא דאמר רבי יוחנן. היינו דר' יוחנן דכל היכא דיש לזה אמתלא על שהודה אין בהודאתו כלום וכמו הכמין זה עדים אחורי הגדר הוא:

מתני' היו מכניסין את השני דבשעת בדיקת הראשון לא היה שם כדתנן במתניתין דלעיל:

יוסיפו הדיינין. שנים ונמצאו יש כאן חמשה ונושאין ונותנין בדבר. גמ' שעירים. ולקח את שני השעירים כתיב מיעוט שעירים וכו' שוין במראה ובקומה ובדמים וכל אלו ברייתות בספר' וספרי הן וגרסינן מקצת הסוגיא בפ"ו דיומא וכל הסוגיא לקמן בפ' שבועת העדות:

והכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. ומעתה נדרוש ג"כ שיהו שני בעלי הדינין שוין במדרגתן והא קרא לא משמע הכי דכתי' לא תטה וגו' וא"כ הוא דן עם חבירו שאינו גר ואינו יתום אלא שני מופנה הוא לג"ש דאשה וקטן פסול לדון:

ונאמר להלן וישארו שני אנשים. במחנה ובסנהדרין כתיב:

ולא מעידה. לשון שאילה הוא אם אשה פסולה נמי להעיד:

ונאמר להלן. על פי שנים עדים יקום דבר:

אף כאן על פי שני עדים. כלומר דאף כאן בעדים הכתוב מדבר דועמדו שני האנשים בעדים זוממין משתעי וכתיב אנשים ולא נשים והשתא לא איצטריך ג"ש דפסולה לדון דממילא נפקא לן דמכיון דפסולה להעיד פסולה לדון כדתנן בפ' בא סימן כל הכשר לדון כשר להעיד:

א"כ מה ת"ל שני. כלומר דנהי דשני איצטריך לג"ש ללמוד דבעדים הכתוב מדבר מ"מ בהאי קרא גם בבעלי דינין משתעי כדכתיב אשר להם הריב וא"כ שני אבעלי דינין נמי קאי דלא מפקינן קרא ממשמעותיה לגמרי ולענין מאי נאמר שני עליהן שהרי שלשה ג"כ באין לדין:

שלא יהא אחד עומד וכו'. שיהיו שניהם שוין לפניך:

אף הנידונין וכו'. דאע"ג דאם רצה להושיב את שניהן מושיב מיהו בשעה שמקבלין דינן והיינו שעת גמר דין שאומרים להן אתה זכאי אתה חייב צריכין הן לעמוד דקרא בבעלי דינין נמי איירי:

לא יומתו אבות בעדות בנים. האחין שהן שתי אבות לא יומתו בעדות ביניהם וקרא דכתיב אבות לשון רבים באחין משתעי ולפי שהן קרובין מן הכל:

מיכן שלא יהו עדים קרובין של נידונין כ"צ לומר. וכן הוא בשבועות:

ומנין שלא יהו עדים קרובים זה לזה הגע עצמך שאם הוזם אחד מהן וכו' כצ"ל. דהכא שייכא להא ובספרי הדפוס נתחלפו השיטות:

אם את אומר כן. שיהו העדים קרובים זה לזה לא נמצא שיהיה האחד נהרג על פיו של השני קרובו שהרי עדותו עמו גרס לו שיהרג ואי לאו דאסהיד עמיה לא הוה מיקטיל דהא עד שיזומו שניהן בעינן:

ומניין שלא יהו העדים קרובים של דיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגין. שהרי הדיינים מקבלין הזמה עליהן ונמצאו נהרגין על פי קרוביהן:

ומניין שלא יהו הדיינין קרובין וכו'. וקאמר דמהקישא אתיא:

עד כדון כר' עקיבא זו דברי ר"ע דדריש לה מקרא דלא יומתו בהאי ברייתא דלעיל:

כר' ישמעאל. אבל ר' ישמעאל דריש לה מדרשא אחריתי. ול"צ לגרוס מנין וכן לא איתא בשבועות:

שלא יהא העדה לא קרובי מכה וכו'. כדמפרש לה ר' יוסי שאם אתה אומר כן שיהו קרובין למוכה נמצאת אומר שב"ד בעצמן הן גואלי הדם וקרא כתיב ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם והשתא נפקא לן ג"כ שלא יהו קרובי מכה שמסתמא הן יהפכו בזכותו וכתיב ושפטו העדה והצילו העדה מה עדה השופטת צריך שלא יהו קרובי המוכה אף עדה המצלת לא יהו קרובי המכה ומיכן שלא יהו הדיינין כלן קרובי הנידונין:

ומנין שלא יהו העדים וכו'. כדלעיל:

בכשרים ולא בפסולין. מתני' דפ' שבועת העדות היא ואגב דגריס התם לפרשה גריס אלה נמי הכא ומייתי לכל הסוגיא:

יצא פסול שאין בעדותו כלום. ואם לא הגיד אינו חייב:

בפני ב"ד. קתני התם דאינן חייבין עד שישביע עליהן בפני ב"ד ולהוציא נמי עד אחד שאין הגדה שלו בפני ב"ד מהני לחיוב ממון:

בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים. דמהני עדותו לחיוב ממון:

יכול יהא חייב. בקרבן שבועה אם לא הגיד:

ת"ל והוא ראה או ידע אם לא יגיד וגו' את שהוא כשר לעדות מן התורה. והן שני עדים יצא עד אחד שאין כשר מן התורה להעיד בלבדו ואפי' קבלוהו עליהם כשנים פטור:

שלא בפני ב"ד. קתני התם לחכמים דלעולם אינו חייב דמקום כשהוא מגיר משלם זה ממון בעינן. יצא חוץ לב"ד שאין הגדתו מחייבו ממון לזה ויכול הוא לחזור מדבריו בב"ד:

ומנין לשני עדים. דוקא הא קרא והוא עד כתיב:

ת"ל והוא עד הרי כאן שנים וכר' ישמעאל. והכי גרסינן לה בשבועות:

הרי הוא בכלל שנים. הרי משמעות הכתוב שהן שנים עד שיפרוט לך הכתוב שהוא עד אחד כדכתיב לא יקום עד אחד באיש ומדפרט הכתוב כאן אחד ש"מ דבכל מקום שנאמר עד סתם שנים במשמע:

אשכח תני ר' ישמעאל שני עדים. כצ"ל וכן הוא בשבועות. כלומר עד כאן מצינו מדרשת ר' ישמעאל דדוקא בשני עדים הוא דחייבינן בשבועת העדות:

עד א' מהו לחייב עליו משום שבועת ביטוי. דנהי דמשבועת עדות פטור הוא שאין בהגדתו לחיוב ממון כלום מיהו הא קא מיבעיא לן אם הוא חייב קרבן שבועה משום שבועת ביטוי לשעבר שכפר בזה שהשביעו וכגון ששגג בקרבן כדין שבועת ביטוי לשעבר שאומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל א"י שחייבין עליה קרבן:

איפשר לומר. בתמי' ה"ז אחר ראוי לצרפו עמו לענין עדות ואם יכפור גם האחר ראוי הוא לצרפו לענין חיוב שבועת העדות והיאך את מחייבו משום שבועת ביטוי הא שבועת הביטוי אינה נוהגת אלא בשבועה שאין הדיינין משביעין אותה:

קרוב. שאין שייך כלל בשבועת העדות מהו שיהא חייב בכפירתו משום שבועת ביטוי:

ייבא כהדא וכו'. מסקנת הבעיא היא כלומר מי נימא דפשטינן לה מדשמואל דאמר בעינן בשבועת ביטוי מילתא דאיתא בלשעבר ובלהבא ואם אמר שבועה שנתן פלוני לפלוני ונמצא שלא נתן פטור מאחר שאין בידו לבא שאינו יכול לומר השבועה להבא שבועה שיתן פלוני לפלוני אין בידו נמי לשעבר דמילתא דליתא בלהבא ליתא בלשעבר וה"נ הרי אינו יכול להשביעו להבא לכשיהיה יודע לו עדות וא"כ ליתא נמי בלשעבר:

או כהדא וכו'. או דילמא כדרב דס"ל דלא קפדינן בשבוע' ביטוי אלא דליהוי מילתא דאיתיה בלאו והן אבל בלהבא לא קפדינן כדאמר על האי מתני' דלקמן:

אמר לו. לש"ח היכן שורי וכפר בו וא"ל איני יודע מה את סח והוא שמת או נשבר וכו' דתנן בסוף דשבועות דפטור משבועת הפקדון הואיל ולא כפר ממון בשבועה זו דבלאו הכי ש"ח פטור מכולן ואמר רב עלה דפטור משום שבועת הפקדון אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי ואע"ג דליתי' בלהבא שהרי אין בידו לשבע אם ימות או לא ימות וה"נ אע"ג דליתיה בלהבא יהא חייב משום שבועת ביטוי ולא איפשיטא עד לקמן:

ר' יוחנן. פליג אדרב גבי שבועת הפקדון דמאחר שמצוה על הנפקד לפייסו להמפקיד שאע"פ דמדינא פטור הוא מ"מ מצוה שיפייסו על שנאבד ממונו על ידו וכיון דמפייסו לזה שוב אינו חייב משום שבועת ביטוי שכפר בו בתחלה:

על דעתיה דרב אינו מצוה להפיסו. וכי לא מודה רב דעכ"פ מצוה עליו לפייסו:

מפייסו על האמת ואינו מפייסו על השקר. כלומר ודאי דמצוה לפייסו אלא דיכול הוא לפייס אותו על האמת אשר אתו שהפקדון נאבד ממנו ואינו חייב בדבר ומפייסו בכל מה שיכול אבל אינו יכול לפייסו על השקר שכפר בו בתחילה ונשבע לשקר דבזה לא שייך פיוס והלכך חייב משום שבועת ביטוי:

תני ר' ישמעאל ונשא עונו קרבן. כלומר דר' ישמעאל כרב ס"ל דאף דבמקום דלא שייכא שבועה דאיתי' בדידיה כגון בשבועת הפקדון דלעיל מיחייב משום שבועת ביטוי וכן נמי לענין בעיא דלעיל קרוב מהו שיהא חייב משום שבועת ביטוי והשתא פשיט לה מדר' ישמעאל דונשא עונו כתיב מכל מקום בעי קרבן לכפרה ואם אינו חייב משום שבועת עדות דלאו בר הגדה הוא מיחייב הוא משום שבועת ביטוי:

מנן ליה בית דין. כלומר בכה"ג דלאו בר הגדה הוא וליכא למילף דבמקום שהוא מגיד חבירו משלם ממון בעינן כדילפינן לעיל ומנין שעכ"פ שיכפור בפני ב"ד בעינן:

ילפין אגדה אגדה. כתיב הכא אם לא יגיד וכתיב בזקן ממרא והגידו לך את דבר המשפט מה להלן ב"ד אף כאן בית דין:

כהדא. השתא מהדר הש"ס לעניינא דהכא ואמתני' קאי ואח"כ מכניסין את השני וקאמר דדין צירוף העדות בפלוגתא דתנאי הוא א"נ אהא דקאמר לעיל אחד ראוי לצרפו וכו' קאי:

אא"כ ראוי שניהן כאחת. את העדות:

בעדי בכורה. שמעידין ששמעו מאביו שאמר זה פלוני בני בכור הוא דמצטרפין זה עם זה ואפי' לא שמעו שניהן כאחד דמילתא דעבידא לגלויי היא:

ובעדי חזקה. שמעידין שאכל שלש שנים שהשדה בחזקת שהיא שלו מצטרפין אפילו זה מעיד שאכל שלש ראשונות של שמיטה וזה מעיד על שלש אחרונות משום דאחד קרקע מסהדי חזקה מעלייתא:

אף בעדי סימנין כן. כשמעידין על ב' שערות מצטרפין כדמפרש ואזיל:

מה דפשיטא. כלומר בהא ודאי פשיטא לן כשאחד אומר בגבו ואחד אומר בגפו דאמרינן במס' נידה שתי שערות שאמרו אפילו א' בגבה ואחד בכריסו אחד ע"ג קשרי אצבעותיו של יד והיינו בגפו דקאמר הכא וא' ע"ג קשרי אצבעותיו של רגל גבה וכריסה שתיהן במקום הערוה וגבו הוא למעלה במקום התפוח והשתא קאמר כשזה מעיד על ב' שערות בגבו וזה מעיד על ב' שערות בגפו שהן קשרי אצבעות ולא כלום הוא דהוי חצי עדות שאין על שתי שערות של מקום אחד כ"א עד אחד:

אחד אומר ראיתי שערה וכו'. כלומר ופשיטא כשזה מעיד על שערה אחת בגבה וזה על שערה אחת בכריסה דלאו כלום הוא דהוי חצי עדות וחצי דבר:

כ"ש גבו וגפו. בשאחד מעיד על שערה אחת בגבו ואחד על שערה אחת בגפו דכ"ש דלאו כלום הוא דכיון דהן רחוקין זו מזו נלמד במכ"ש מגבו וכריסו דלאו עדות הוי:

שנים אומרים ראינו שערה אחת בגבו ושנים אומרים ראינו שערה אחת בכריסו. דעדות שלם הוא אלא שחצי דבר הוא שאין כל כת וכת מעידה אלא על שערה אחת בזה פליגי ר' יוסי ורב הושעיה:

מאן דמר פסול כמעיד על חצי סימן. דכיון דכל כת על חצי סימן היא דמעידה אינן מצטרפין:

ומאן דמר כשר. ס"ל דלאו חצי סימן הוא דבכל אחד מן המקומות שמעידין אני אומר שמא נשרו והיתה שם עוד שערה אחת בתחלה:

ר' בא אומר דברי הכל כשר. דהואיל וכל אחד מעיד על סימן שלם אע"ג דחצי עדות הוא מצטרפין ולר' בא דבר שלם וחצי עדות עדיפא ליה ולא דמי לדלעיל אחד אומר ב' שערות בגבו ואחד אומר שתי שערות בגפו דשאני הכא הואיל ובמקומות הסמוכין הן מעידין כמקום אחד הוא:

ר' חגיי. סבירא ליה דברי הכל פסול דלדידיה עדיפא ליה חצי דבר ועדות שלם מדבר שלם וחצי עדות והלכך אפי' מאן דמכשר לעיל מודה הכא דפסול:

ר' יוסי אמר במחלוקת. כמו דפליגי לעיל רב יוסי ורב הושעיה בחצי דבר ועדות שלם כן נמי פליגי בדבר שלם וחצי עדות:

אמר רבי יוסי לר' חגיי צ"ל וכן הוא בסוט' ובשבועות ובעיקר הסוגיא גירסא דהכא היא עיקר ובסוטה ובשבועות נשתבשה הגירסא:

הא רבי יודן אמר דכוותי. ומה טעמא פליגת בהא:

ועל רביה אנא פליג. אר' יוסי גופיה הוא דקאמר עלך אנא פליג שאתה רבו ומכ"ש עליו ומה אתה מביא ראיה ממנו:

יאות אמר ר' חגיי. דד"ה מודים בזה שאין מצטרפין דמה אילו שטר שחתום בארבעה עדים עליו:

זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים וקרא עליו ערעור. כלומר שלאחר שקרא על השטר ערער לומר שהוא מזויף ובאו עדים לקיים ולהעיד על חתימתן וא' מעיד על שנים מהן והשני על שנים האחרים:

שמא כלום הוא ואין כל חתימה צריך שני עדים. בתמיה כלומר דהא ודאי לא כלום הוא ואפי' כל א' מעיד על השנים מהחתומים אין זה כלום דצריך שני עדים על כל חתימה והכא ליכא אלא עד אחד על כל השנים:

והכא. וכן ה"נ צריך שני עדים על כל סימן וסימן ואפילו למאן דמכשר לעיל ביש ב' עדים על כל סימן הכא מודה הוא דפסול:

שמע לה משני חזקה. צ"ל וכן הוא שם. משני חזקה הוא דיליף דאין מצטרפין דכמו גבי חזקה אלו א' מעיד וכו' דלאו כלום הוא משום דכל חזקה וחזקה דמשלש שנים רצופות צריך שני עדים וליכא וה"נ כן:

כהדא. אפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבנן דלעיל קאי דתליא בהא דלקמן:

אין שומעין מן העדים לקבל עדותן אא"כ באו להעיד שניהן כאחת:

ולכשיבא שני. אפי' למחר שומעין את דבריו:

הא ר"ש בן יקים. הוא יודע:

אמר יקום לעיל. כלומר דסמכיה ואמר יהא למעלה במדרגה:

כיון דסלק. לאחר שסמכו שאל לו אם שמע הלכה כר' נתן. א"ל זה שמעתי שמודה הוא ר"י בן קרחה לר' נתן א"ל ולהדא צורכא וכי לזה הוצרכתי לשאול פשיטא דמודה לו שהרי אפי' עיקר ראיית העדים ס"ל לר"י בן קרחה דאין צריך שיראו כאחד ומכ"ש בהגדת עדותן דלא בעינן שיעידו כאחד:

ולא אתכוון וכו'. עכשיו יודע אני שלא נתכוון ר"י ב"ח לומר שר' שמעון בן יקים יודע מזה אלא כדי להעלותו ולסמכו שהיה יודע דגברא רבא הוא בלאו הכי ראוי לכך:

ועבדין ליה גזר דין. כותבין פסק דין ע"פ אותן עדות כשקיבל שלא בפניו ולשיבא ויערער ערעורו קיים ואם יש לו עדות להכחישן יבא ויכחיש וכלומר שלא הפסיד בזה כלום במה שקבלו שלא בפניו:

מקבלין העדות בלא בעל דין. מאחר ששלחו אחריו ג"פ ולא בא וכותבין הפסק דין:

כהדא. עובדא כהנא נפטר ושבק לר' יאשיה שהוא היה יורשו והיה לו איזה דין עם אחד וקיבל ר' אלעזר העדים שהיו יודעין בזכות של ר' יאשיה שלא בפניו וזיכה לו ושלא בפני הבעל דין האחר ג"כ היה:

ולא עוד אלא דשבק ספרים. מילתא אחריתא היא דאסיק בהאי עובדא ולא עוד זאת עשה ר' אלעזר אלא דגם זו שמענו מעובדא דידיה דזה כהנא הנפטר הניח ספרים וכתב ר"א לירתוי דידיה דהוא ר' יאשיה ובחוץ לארץ היה דאין לך להוציא הספרים מכאן לפי שהספרים שזכתה בהן ארץ ישראל אין מוציאין אותן ח"ל. אם כתב. בתחלה ע"מ להוציאן ח"ל מוציא. לעובדא את שאיל לי. הלכה למעשה שיש לך ספרים ואתה רוצה להוציאן וא"ל לא להלכה למעשה אלא לידע הדין והורע בעיני ר' זעירא דלא אמר ליה לעובדא והיה צריך להשיב לו ובשביל לידע מהו היה אומר בזה הדין ועכשיו דהשיב לא לאו לעובדא לא חש להשיבו. ר' ירמיה היה לו דין עם אחד. וקבלו העדות שלא בפניו ונתחייב בדין והיה מצטער על זה איפשר דהדין כך שמקבלין עדות שלא בפניו ולחייבו. לא עלון בפירקא. בדרשה בבה"מ בההוא יומא ודחק ר' הונא ונכנס ומצא לר' ירמיה שיושב ומצטער לידע דין זה אם מקבלין שלא בפניו ואפי' היה הבעל דין עמהן בתוך העיר וא"צ לשלוח אחריו והשיב לו ר' הונא ראיתי כן דעתון דרבנן דעבדי הכי:

מתני' גמרו את הדבר. לפסק דין:

היו מכניסין אותן. לבעלי דינין שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר ולא ישמעו הבעלי דינין מי מחייב מי מזכה:

גמ' כופין את המחייב שיכתוב זכאי. כופין אותו לחתום עמהן על זכאי מאחר שחביריו רבו עליו:

המחייב כותב מחייב כלומר כותבין בפסק דין כל הדעות החולקין פ' ופ' היו מחייבין ופ' ופ' מזכין ורבו אלו על אלו לזכות לזה ולחוב לזה וממילא שמעינן לר"ל דאין כופין לזה שחבירו רבו עליו לחתום עמהן:

מתני' פליגא על ר"ל מנין וכו'. דלדידיה שכותבין מי המחייבין ומי המזכין א"כ כהולך רכיל הוא:

מה עבד לה ר' יוחנן. כלומר מ"ט דר' יוחנן דקאמר דכופין אותו להסכים ולחתום עמהן לא יכתבו אלא סתם כדי שלא יהא כהולך רכיל כדמשמע במתני' ואזלא כר' יוחנן אלא טעמא דס"ל כופין בעי הש"ס:

דלא יהא מאן דהוא מימר וכו'. אם לא יחתום עמהן חיישינן שמא אחד מהן שזיכה והוא לא חתם על פסק זה יאמר כמה הייתי רוצה לזכות לזה ולא הניחו חבירי שרבו עלי והלכך כופין אותו שיחתום עמהן כדי שלא יהא לו פתחון פה מלומר כן והא דקאמ' כופין את המחייב כלומר המחייב לזה וזיכה לזה שלא יאמר לא היה דעתי אלא לזכות לאותו פלוני:

דלא ייתי חורן וכו'. לפי שזה שחביריו רבו. עליו הוא מקפיד בזה שיכתבו דעתו בפירוש מפני שהוא אומר לא יבא אחר ויראה שהדין עמי והוא סובר ג"כ כוותי ויאמר מה זה אף זה הפלוני דיין היה שם ואף הוא טעה בדין ואין רצוני שיאמרו עלי טועה הייתי:

מתני' כל זמן שהוא מביא ראיה. זה שנתחייב בדין ומביא ראיה לזכותו סותר את הדין וחוזר הדין אף על פי שכבר נגמר:

מה יעשה. לזה שלא מצא הראיה אלא לאחר שלשים אלא לעולם הוא סותר והלכה כרשב"ג:

גמ' אמר ר' הושעיה תמן שאיפשר להן להוסיף. כלומר דלר' הושעיה הוי קשי' ליה מתני' דקתני כל ראיות שיש לך וכו' דמשמע שזה טוען יש לי ראיות לזכותו ואומרים לו הביאם מיכן עד שלשים יום ואם לא הביא גומרין הדין ושוב אין יכול לסותרו ואמאי ליהוי האי מילתא כמו שהיו מסופקים בדין ותנן לעיל דאפילו א' אומר איני יודע יוסיפו הדיינין וה"נ לא יגמרו הדין עד שיוסיפו הדיינין וישאו ויתנו בדבר והלכך בעי לשנויי דהתם מיירי בשאיפשר להן להוסיף ומוסיפין עד ע"א ודנין אלו כנגד אלו וכו' כדתנן בפ"ה דהוא הדין לענין דיני ממונות כן אבל הכא מיירי שאי איפשר להן להוסיף עוד שאין כאן דיינין יותר או שכבר הוסיפו עד כמה שיכולין להוסיף:

רבי יוחנן ור"ל תריהון אמרין. דלא היא אפי' הכא באיפשר להן להוסיף מיירי וכלומר דמעיקרא ל"ק ולא מידי דלא דמי להתם שמסופק אחד מהן בעיקר הדין והרי יש כאן מחצה על מחצה ואחד אומר איני יודע והלכך יוסיפו הדיינין אבל הכא מכיון שאין כאן ספק בעיקר הדין אלא שזה טוען יש לו ראיה לסתור הדין סבירא ליה להת"ק דנותנין לו זמן ואח"כ גומרין הדין ושוב אינו יכול לסתרו ורשב"ג סבירא ליה דלעולם סותר הוא. ולא קמה מילתיה דר' אושעיא דלא דמיא כלל לדהתם:

מתני' אמרו לו הבא עדים. לזכותך או ראיה בשטר:

הרי זה אינה כלום. שהרי זה סתם טענותיו ואמר אין לי וחיישינן שמא זייף או שכר עדי שקר:

אמר רשב"ג וכו'. ואין הלכה כרשב"ג בזה:

קרבו איש פלוני ופלוני והעידוני. בהא אפי' רשב"ג מודה דכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי ודאי שקרן הוא ודוקא בכה"ג שהיו עדים עמו כאן והראיה אצלו אבל אם באו לו עדים ממדינת הים או שהיו ראיות של אביו מופקדין אצל אחרים והביאו לו יכול הוא לסתור מפני שיכול לטעון ולומר זה שאמרתי אין לי מפני שלא היו מצוין אצלי:

אפונדתו. אזור חלול א"נ מלבוש הסמוך לבשרו:

גמ' תלתא אמורין. פליגי בהאי דינא דמתני' היכא דאמר אין לי עדים וראיה:

חד אמר כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין. כלומר דפסק כרשב"ג והא דלא קאמר הלכה כרשב"ג משום דבמילתיה גופיה איכא לספוקי היכי ס"ל אם לעולם הוא סותר או דוקא עד שלשים כדס"ל לאידך מ"ד הלכך קאמר דכל זמן שמביא ראיה סותר את הדין דמה יעשה שלא היה יודע שיש לו:

וחד אמר. דהדין בזה דלא יכול לסתור הדין אלא עד שלשים יום ואליבא דרבי שמעון בן גמליאל פליגי הני אמוראי:

וחד אמר. הדין בזה דלעולם אין סותר מאחר שאמר אין לי עד שיביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר ומפני כך אמר אין לי כגון שהיו שטרות של אביו מופקדו' אצל אחרים וכיוצא בזה כדפרישי' במתני':

והתנינן אמר רשב"ג וכו'. על האי מ"ד פריך דס"ל אליבא דרשב"ג דאינו סותר אלא עד שלשים והא רשב"ג קאמר מה יעשה שלא היה יודע וא"כ כל זמן שיכול לטעון שלא ידע עד עכשיו יכול לסתור הוא אליביה:

ר' לא ור' זירא. פליגי בהאי דינא היכא דהביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר וכהאי חד מ"ד דיכול לסתור בכה"ג ועד כמה סותר הוא:

עד שיבטל ראיותיו. בפני ב"ד וכל זמן שלא ביטל יכול הוא לסתור מכיון שהביא ראיה שלא היה יודע בה כל עיקר:

עד שיכפר בראיותיו. א"צ לבטל אלא מכיון שכפר בראיותיו ואמר אין לי ראיה כלל לא בידי ולא ביד אחרים שוב אינו יכול לסתור:

אדיין את לזו. עדיין אתה מסופק בדבר הלא כבר אמרתי לך כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין:

ולמה תרין עובדין. ואמאי מסתפקא ליה לר' לעזר בשניי' הלא כבר מיפשט ליה בקמייתא וקאמר דהך דר' לוי עדיין לא עשה הפסק דין אלא שנגמר הדין היה ולא הספיק להוציא מבעל דינו עד שהביא זה ראיה ובההיא דר' אבמכיס כבר הוציאו ממנו והיה סבור דבכה"ג אין סותרין ופשיט ליה ר' יוחנן דלעולם סותרין ואפי' לאחר שפרע כבר:

אשר הדיינין. שטר שכתוב בו הנפק ואין מכירין לא חתימת ידי העדים ולא חתימת הדיינין:

מהו שיהא צריך ב"ד. אם צריך שיתקיים כל החתימות שבשטר לפני הב"ד כמו בתחלת קיום השטר שצריך ב"ד ושיתקיימו כתב ידי העדים או חתימת הדיינין או דילמא כיון דמקוים הוא לא חיישינן לזיוף:

ר' הושעיה ורב בניי. פליגי אליבא דשמואל חד אמר דהכי אמר שמואל דצריך שיתקיים והקיום הוא או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינין וח"א דהכי אמר שמואל אפי' בקיום כתב א' מהעדים ובכתיבת דיין א' סגי דס"ל עד ודיין מצטרפין בקיום:

הדרן עלך זה בורר