מתני' נגמר הדין. לחובה:

מוציאין אותו ולסקלו. איידי דסקילה רישא דכולהו ד' מיתות היא מפרש מילה דידה ברישא:

חוץ לבית דין. רחוק מבית דין:

שנאמר הוצא את המקלל. אלמא לאו במקום הוועד קטלוהו:

והסודרין בידו. להניף והוא סימן להחזירם:

והסוס. אדם רוכב הסוס מתרחק ממנו מזה שהסודרין בידו מלא עיניו ובלבד שיוכל לראותו אם יניף בסודרין:

והסוס. רוכב הסוס רץ אחר המנהיגין אותו ומעמידן עד שיחקרו בית דין טעמו של זה:

ובלבד שיש ממש בדבריו. קצת ראיה הדומה לזכות ואם אין ממש בדבריו פעם ראשונה ושניה בלבד מחזירין אותו שמא מחמת בעתותא נסתתמו טענותיו ואולי תתישב דעתו עליו ויזכה בטענותיו יתר על כן אין מחזירין אותו ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שיעיינו אם יש ממש בדבריו שאז מחזירין אותו ארבעה וחמשה פעמים:

גמ' מתניתא. דקתני בכל הנסקלין חוץ לב"ד ועובד ע"ז נמי בכלל:

או כרבי או כרבנן. דלקמן ובעיר של נכרים מיירי דאל"כ עובד ע"ז סוקלין אותו בשער שנמצא בו ועבד אליבא דרבי ואליבא דרבנן בשער שנידון בו אבל בעיר של נכרים הכל מודים בה כדתניא בתוספתא פ"י ומייתי לה בהאי תלמודא בכתובות פ"ד הלכה ה' העובד ע"ז סוקלין אותו במקום שעבד ואם היתה עיר של נכרי' סוקלין אותו על פתח בית דין:

דתני. דפליגי רבי ורבנן בעובד ע"ז. בשעריך. ביחיד העובד ע"ז כתיב כי ימצא בקרבך באחד שעריך וגו' וכתיב והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ודריש רבי שעריך האמור למטה משעריך האמור למעלה מה להלן ודאי בשער שנמצאו ועבדו בו קאמר אף שעריך האמור למטה ששם סוקלין אותן ורבנן דרשי איפכא שעריך האמור למעלה נמי אחר שהביאו אותן לפני הב"ד הוא ויליף משעריך האמור למטה דמסתמא בשער שנידון בו קאמר:

בתחלה. פעם ראשונה ושניה אפי' אין ממש בדבריו שומעין לו:

אמרי והוא שיש בדבריו אחרונים ממש. לפרושי מתני' קאמר וכלומר דלא תיקשי לר' יוחנן ממתני' דקתני ובלבד שיש ממש בדבריו דהתם בדבריו אחרונים מיירי אחר פעם ראשונה ושניה:

כן אנו אומרים. אם נאמר כן אפשר אם לא היה נשתתק היה לו ללמד על עצמו זכות:

הא שאלתא דחמרא. שאלת חמורים היא זו דאם נשתתק נשתתק והרי לא אמר כלום:

אלא כיני. אלא כך היא השאלה אם אמר יש לי ללמד על עצמי זכות ואח"כ נשתתק ולא הספיק לומר מה הוא הזכות אם אנו אומרים אפשר אם לא נשתתק היה ממש בדבריו וללמד הזכות על עצמו וצריך לסתור את את הדין ולהביא דיינין אחרים:

א"ר יוחנן הא אמירה. הא ודאי יש לאומרה ולהסתפק בזה ודוגמתו תמצא לעיל פ' הגוזל עצים בהל"א:

מתני' ופלוני ופלוני עדיו. שעבר עבירה פלונית בזמן פלוני ובמקום פלוני דילמא איכא אינשי דמזמי להו:

גמ' תני שור שהיה יוצא ליסקל וכו'. גרסינן לה לעיל בב"ק פ' שור שנגח ד' וה' הלכ' ח' ושם פירשתי עם השייך לדין זה ע"ש:

מתני' רחוק מבית הסקילה עשר אמות אומרים לו התודה. דקרוב לשם שמא תטרוף דעתו ולא יכול להתודות:

ותן לו תודה. אע"ג דאין אדם נהרג על פי עצמו הריגת עכן הוראת שעה היתה:

וכזאת וכזאת עשיתי. מפרש בגמרא שהודה שמעל עוד בחרמים בימי משה:

שהוא מוזמם. שעדיו הן שקרים:

כדי לנקות עצמן. מן הבריות ויוציאו לעז על הדיינים ועל העדים ואין הלכה כר' יהודה:

מה. זה אנו מבקש ממך הודאה אחת ואתה מוסיף בעצמך אחרת. וכדי לדחות אותו על שאמר לו תן תודה ותיפטר מפני שלא אמרתי לך כן אלא על הודאה זו והרי אתה בעצמך הודית כזאת וכזאת:

גמ' אסקין ניבזין ביניכון תעלו הגורלות והפילו ביניכם:

פניטוס. מלה לעז היא סוף דבר שיתפוס אחד מכם:

ולא עוד וכו'. הרי אינו אלא ל' או מ' יום שנפטר משה רבך וכבר שכחת מה שלימוד אותך על פי שנים עדים יקום דבר והתחלת להיות טועה בדין:

בדיני נפשות בטלו כ"ש בדיני ממונות. כלומר בגורל הראשון שנעשה והיה בדיני נפשות ואם בראשון בטל מכ"ש בגורלות שיעשו אח"כ אף שהן דיני ממונות:

שים נא כבוד. בשביל כבוד השם תעשה ואיני מבקש ממך אלא הודאה תן לה' תודה ותיפטר:

מהו אמנה קושטא. זהו הודאה על חרם של עכשיו שאמת הוא שעברתי ועוד אנכי חטאתי וגו' מכבר כדמסיק:

בארבעה חרמים. כזאת תרתי וכזאת ארבע:

ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר ובני זרח וגו'. וכדמסיק כלם חמשה כתיב ומפרש מקודם דנאמר ונרמז שם עכן:

ביעשה מעשה זמרי. בן סלוא ועבר גם על עריות:

הימן. דכתיב שם זה עכן על שם שהאמין על עצמו ואמר אמנה וגו':

כולם חמשה. מנינא למה לי אלא שכולם חמשה שוין הם לעולם הבא:

להחזירו אי אפשר. אע"פ שגם העדים חזרו בהן ונתנו טעם לדבריהן כעובדא דבן שמעון בן שטח לקמן:

אם לא הרגתי עד זומם. להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין עד זומם נהרג עד שיהרג הנידון שנא' נפש תחת נפש וחכמים דחו לדרשה שלהן כדאמר פ"ק דמכות:

כאילו שפכת דם נקי שהרי אמרו חכמים אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהן:

שמעון בן שטח היו ידיו חמומות. על שם שהיה מתחמם ומוסר עצמו לדון לאלו שמנים נשים המכשפות כדלקמן בפרקין ונתקלאו קרוביהן של הנשים ובאו כת ליצנים ושקרנים ונתנו עצה להעיד על בנו שהרג את הנפש:

מי נפק. כשיצא ליהרג אמרו העדים לשמעון בן שטח מרי שקרנים אנחנו ורצה להחזיר לבנו והוא לא רצה:

אמרין אנן ידעינן דהוא גברא חסידא. ואם ילך ויעיד עלינו יאמינו לו ואדונינו דוד יצוה להמיתנו אלא נקדים עצמינו ונעיד עליו שהוא עשה כן:

הוא שדוד אמר. אחר שנודע לו בשקר היה:

מחרב אוריה. מעונש אוריה שהכיתיו בחרב בני עמון:

מכלבו של חסיד. שלא יהיה לי עונש על זה שנהרג בחנם בעדות שקר דכלבה:

הב דעתך. שתשתוק בדבר ואם לאו אנחנו שנים ונאמנים עליך ואין אתה נאמן עלינו להעיד בב"ד:

מתני' מפשיטין את בגדיו. דכתיב ורגמו אותו ולא כסותו:

מכסין אותו מלפניו. פרק א':

ואין האשה נסקלת ערומה. אלא בחלוק א' והלכה כחכמים:

גמ' מחלפא שיטת ר"י. האי סוגיא הכא הוא דשייכא ובספרי הדפוס נתחלפו הסוגיות מהלכה להלכה:

תמן. בפ"ק דסוטה אומר אם היה שערה נאה לא היה סותר אלמא חייש להרהור' והכא אומר הכן דהאשה נסקלת ערומה:

הכא. שאני דהרי מכל מקום למיתה אזלה וליכא למיחש בה אבל התם שמא תימצא טהורה ויתגרו בה פרחי כהונה:

מחלפה שיטת רבנן. אכתי דרבנן אדרבנן קשיא:

וכא. בסוטה אמרין הכין דסותר את שערה ומגלה את לבה:

ברור לו מיתה יפה. שלא לבזות אותה דתרתי לא עבדינן מיתה ובושה ובזיונא טפי לה מניחא דגופה אבל בסוטה ונוסרו כל הנשים כתיב ומצוה לביישה ואפי' היא טהורה למען תהיינה כל הנשים לוקחות מוסר ממנה שתהיינה צנועות ולא יביאו עצמן לידי חשד. וסוגיא זו כתובה בסוטה שם הלכה ה':

מתני' בית הסקילה היה גבוה שתי קומות. ומשם מפילו לארץ:

הופכו על מתניו. שכשהוא מושכב פרקדן והוא על פניו מגונה יותר. ועוד שאם לא מת השני נוטל את האבן ונותנה על לבו:

גמ' תניא וכמלא קומתו של נופל הרי חמשה. כלומר שלאחר שמעלין אותו לבית הסקילה שהיא גבוה שתי קומות וקומה שלו הרי שלשה ונמצא כשמפילו משם לארץ שתי קומות הרי בין הכל ה':

ובבור של נזקין את אומר עד עשרה טפחים. יש בו כדי להמית כדתנן בפ"ה דב"ק ואם כן לא בעינן כולי האי ומשני דלא דומה נופל מדעת דבעי טפי לפי שכשיודע שמפילין אותו אינו נבהל כל כך כמו הנופל שלא מדעת דהתם ובעשר' טפחים סגי:

אילין דחבטין תורא בחייליה. שמשליכין השור בבית מטבחיי' בכח כשרוצין לשוחטו אפ"ה אין חוששין לכלום משום ריסוק איברים וטעמא דאמיד בנפשי' שיודע שרוצין להפילו והוי כנופל מדעת:

בחייכון שרוניה. התירו אותו מקישורו ונראה אם יכול להלוך ולא נתרסקו אבריו והתירו אותו ועמד וברח משם:

ומנין שטעון דחיה. קודם:

ומנין שטעון שתי דחיות. שאם נהפך על לבו שדוחפו והופכו על מתניו:

ת"ל יירה. מדלא כתיב ירה ירה:

מתני' המגדף. מברך את השם:

והעובד ע"ז. דנמי כופר בעיקר הוא כמגדף וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ואותה פרשה בע"ז היא מדברה והלכה כחכמים:

ואין דנין שנים ביום אחד. בב"ד אחד משום דלא מצו להפוכי בזכותא דכל חד וחד אלא תלייתן של נשים הללו הוראת שעה היתה שהשעה הוצרכה לכך שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים ותלאן לפרסומי מילתא ודן את כולן ביום אחד מפני קרוביהן שלא יתקשרו להצילן:

גמ' מה מגדף שנסקל נתלה. דכת' כי קללת אלהים תלוי מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם אף אני אביא לשאר כל הנסקלין שיהו נתלין:

אף אני ארבה שאר כל הפושטין ידיהן בעיקר. ואין לנו לרבות אלא עובד ע"ז שהוא כמגדף:

אית תניי יהודה בן טבאי נשיא. סוגיא זו כתובה בפ"ב דחגיגה ושם יותר באורך על המתני' דקתני התם הראשו' היו נשיאים ושניים להם אבות בתי דינין ממתני' שמענו דיהודה בן טבאי היה נשיא שהוא הראשון שבזוג ואית תניי דמחליף ותני ששמעון בן שטח היה נשיא:

והוון בני ירושלם. הש"ס מקצר בכאן והתם גריס יהודה בן טבאי הוון בני ירושלם בעון ממנותיה נשיא בירושלם ערק ואזל לאלכסנדריא והוו בני ירושלם כותבין וכו' וקאמר התם דחזר ונתמנה לנשיא:

עובדא דאשקלון. דלקמן מסייע ליה:

ולא אתגמל חסד. לא נהגו בו כבוד כראוי ובאותו פעם מית בר מעיין מוכס והיה רשע ובטלו כל העם ממלאכתן לילך ולגמול חסד עם זה והיה זה התלמיד חבירו בוכה ומצטער אם ח"ו אין לשונאי ישראל כלום בשכרן:

לא תבזה בני מרך. ואל תהרהר אחריו חלילה שהכל בצדק ובמשפט שזה הרשע עשה איזה מצוה וקבל בזה שכרו וזה הצדיק עשה עבירה אחת וקיבל בזה עונשו:

חס. ליה שיעבור עבירה גמורה:

עבד אריסטון. עשה סעודה לשר החיל עם עבדיו ולא באו ואמר יבאו עניים ויאכלו דבלאו הכי יתקלקל:

ואיכא דאמרי שהיה מהלך בדרך והוה תחת שחיו ככר לחם אחד ונפל ולקח עני אחד ושתק ולא רצה לביישו:

וחמא. והראהו עוד לזה בחלום שאותו תלמיד מתענג בדשן נפשו וזה הרשע בר מעיין מוכס חסר כל ונפשו ברעה תתמוגג ונראה שעומד על שפת הנהר ורוצה להגיע למים להשיב נפשו ואינו מגיע וכל זה לדמיון אשר אין לנפשו מנוחה והשקט לא יוכל:

וחמא. ועוד הראו לו למרים בת עלי בצלים שהיא נתלית בחיטי דדיה. עטיניו מלאו חלב תרגומו בזיהוי אתמלאו חלבא:

ואית דאמרין וכו'. וחסר כאן והתם גריס אמר לון למא דא כן אמרו ליה דהות ציימא ומפרסמא ואית דאמרין דהוות ציימה חד יומא ומקזה לה תריי. כלומר על יום אחד שהיה מתענה היתה מתענגת ומרבת באכילה ושתייה נגד. שני ימים:

עד אימת כדין. יהא עונשה:

ומה הוא סורחניה. כל כך ואמרו לו על שקיבל על עצמו ואם יתמנו אותו לנשיא יהרוג לכל המכשפות המצויות והן עכשיו נתמנה לנשיא ואינו משגיח על אלו שבמערת אשקלון שמחבלין את העולם בכשפים לך ואמור לו זה שעכ"פ יתקן זה:

ולית הוא מהימנתי. לא יאמין אותי:

ואין. ואם לא יאמין לך תעשה מופת זה בפניו ותוציא עיניך ממך עכשיו ויבא העין אל ידך ועשה כן ואמרו לו שאח"כ יחזור אותה והחזיר והיתה שוה לחבירתה כבראשונה וזה האות והמופת תעשה בפני שמעון בן שטח ויאמין בך והלך וסיפר לו ורצה לעשות הסימן לפניו ואמר לא צריך יודע אני שאיש חסיד אתה ואינך משקר ובאמת שלא קבלתי עלי הנדר הזה בפי אלא בלבי הייתי חושב כך וכן אעשה היום והיה יום גשם והלך ולקח שמונים בחורים לבושין נקיים שהיו מטמיניך מלבושיהן בכדים וקדרות חדשות ונתן להם הסימן אם אני מצפצף פעם אחת תלבישו עצמיכם ובפעם השני תכנסו למערה ותעשו כמו שעשו אח"כ:

אוים אוים. מלשון שלהן פתחו לי משלכם אני ומכשף כמותכן:

חדא אמרה מה דאמרה. בכישוף והביאה פת וכו':

מה אית בך עבד. ומה יכולת יש בידך לעשות:

אית בי עבד אנא צפר וכו'. שישמחו ומשמחין אתכן:

לון אנן בעיין. להם אנו רוצין וכו':

ויטלטלינה מארעא. שכשמגביהין אותן מן הארץ שוב אין בהן כח לעשות כישוף ואינן מצליחין במה שעושין ולקח לכולן ותלן היינו דתנינן על מעשה זו אמרו שמנים נשים תלה וכו' מפני שהשעה צריכה לכך:

מתני' כיצד תולין אותו משקעין. נועצין את הקורה בארץ:

והעץ יוצא ממנה. כמין יתד היה יוצא מן הקורה סמוך לראשה:

ומקיף שתי ידיו. סומך זו אצל זו. כמו לתרום מן המוקף:

ותולה אותו. בידיו:

ר' יוסי אומר קורה מוטה על הכותל. לא היתה נעוצה בארץ אלא ראשה אחר על הארץ וראשה אחד מוטה ונסמוך על הכותל וטעמא דר' יוסי לפי שהעץ שנתלה עליו נקבר עמו ואמרה תורה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר תלישה וקבורה ורבנן הך תלישה לאו כלום ולא מיעטה התורה אלא שלא יהא עץ מחובר מעיקרו והלכה כחכמים:

נמצא שם שמים מתחלל. שמזכירין שזה בירכו:

גמ' זה חומר במחלל מבמגדף. מחלל שם שמים חמור ממנו לענין דאמר לקמן שבמגדף עובר בלא תלין ובמחלל שם שמים מצינו שבני שאול שהיו נהרגין מפני חילול השם והיו נתלין זמן רב כדלקמן:

וזה חומר במגדף מבמחלל. שהמגדף נסקל ונתלה כדקתני במתניתין משא"כ במחלל:

כתיב ויתנם יהושע. איידי דאיירי בהאי ענינא דריש ליה לקראי דגבעונים וסוגיא זו כתובה פ' עשרה יוחסין הלכה א':

ניחא לעדה. שנתנם לחוטבי עצים ולשואבי מים:

ולמזבח ה'. מאי היא:

אלא שתלאן יהושע בריפיון. ולמזבח ה' רמז הוא עד שיבא דוד שעתיד לבנות המזבח לבית הבחירה ועל שם שדוד בנה היסודות כדאמרינן בסוכה בשעה שכרה דוד השיתין וכו' והוא יקרב או ירחק אתכם:

ולמה ריחקן עד שם. דכתיב ויהי רעב בימי דוד וגו' ובדק בשנים הללו למצא העון לתלות בו ולא מצא עד ששאל באורים ותומים וכדלקמן:

אשר משפטו פעלו. שהוא עושה משפט ופעלו כאחת שתבע משפטן של הגבעונים ומזכיר ג"כ טובה ופעולתו של שאול דכתיב אל שאול ואל בית הדמים:

שלא עשיתם עמו חסד. שלא נספד כהלכה:

ומה אתון בעון. לכפרה בשביל זה:

דילמא בהתין. שמא מתביישין הן קצתם מפני קצתם ליטול כסף בפניהם ולקח לכל אחד בפני עצמו לפייסו ולא נתפייס והדא הוא דכתיב אין לי כסף וזהב ולא כתיב אין לנו:

שלשה מתנות טובות. והן עיקרי ויסודי המדות טובות:

ואף עזרא בא. וחזר ורחקן דכתיב והנתיני' יושבים בעופל. היו נבדלים ממחנה ישראל להיות עם בפני עצמן א"נ עופל דריש לשון אופל ובמחשך מעשיהם שהם מרוחקים ממדות ישראל:

זה עובד העיר יעבדוהו. הנתינים שהן עובדי העיר שניתנו לחוטבי עצים ולשואבי מים ישארו בעבדותן ובריחוקן ויאבידוהו מכל שבטי ישראל:

ויקח המלך את שני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו' ואת חמשת בני מיכל. והא כתיב ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד ואת אמר אכן:

כל שהמזבת קולטו הרי הוא שלו. לחיים:

שהיתה אומרת הצור תמים פעלו. צדקה את הדין והיינו דכתיב ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם וגו' שזהו בכלל צידוק הדין שהיו תולין זמן רב מתחלת קציר עד נתך המים ונשתנית עליהן מדת הדין מפני קידוש השם:

גדול הוא קידוש השם מחילול השם בחילול השם כתיב לא תלון וגו' ובקידוש השם כתיב ויהיו תלוים וגו'. כצ"ל וכן הוא בעשרה יוחסין:

מתני' בזמן שאדם מצטער. שפורענות בא עליו בעונו:

מה הלשון אומרת. באיזה לשון שכינה קובלת ומנודדת עליו:

קליני. איני קל מראשי:

גמ' אנן תנינן. במתני' קליני ואית תנא תני קל אני ומפרש דלא פליגי במשמעות הענין אלא בלישנא בעלמא:

מאן דאמר קליני לית הוא אלא קליל. כלומר להאי מ"ד אין זה אלא לשון קל ממש וה"ק קל איני אלא כבד עלי הדבר ומאן דאמר קל אני אין קל הזה משמעות קל ממש ואינו אלא לשון נטול וכלומר כבד כדכתיב כובד האבן וניטל החול ומתפרש כפשוטו כבד אני:

מתניתא. דלעיל:

דלא כר"מ. לפי הדרשה דדריש הכא:

דאמר אף המגדף עובר בלא תעשה. כלומר מתני' דלעיל דאמרה דאף המגדף אם לן על העץ עובר בל"ת עליו כדדריש ואם לן וכו' מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וא"כ לתנא דמתני' האי קללת למגדף הוא דאתא וזה דלא כר"מ דאיהו דריש קללת קל לית כדאמר במתני' קל איני ולדידיה לית לן למידרש דקרא במגדף איירי:

מתני' ולא זו בלבד. עובר בלא תעשה אם הלינו:

אלא כל המלין יכו'. דקבור תקברנו כתיב ודרשינן ריבויא לכל המלין את מתו בחנם:

ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן. לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק:

אלא שתי קברות היו מתוקנין לבית דין. לפי שאין קוברין מי שנתחייב מיתה חמורה אצל מי שנתחייב מיתה קלה והלכתא גמירא לה שנים ולא ארבעה:

גמ' אין בו משום ליקוט עצמות. לענין שיהא צריך להתאבל עליהן דקי"ל המלקט עצמות אביו ואמו ה"ז מתאבל עליהן כל היום כולו אבל הכא כיון דמעבירו בארון הוא לקברו במקום אחר אין בו משום ליקוט עצמות ממש. וגרסינן להא בפ"ת דפסחים ובפ"ק דמ"ק:

הדא דתימר בארון שיש. דבהא לא הוי כליקוט עצמות ממש משום דבארון של שיש מתקיים ביותר אבל בארון של עץ כיון דעשוי לירקב הוי כמלקט עצמות לקברן במקום אחר ומתאבל עליהן:

ר' יוסי. פליג דאפי' המעביר בארון של עץ כיון דלא ליקט ממש אין בו משום דין ליקוט עצמות:

אלא איזהו ליקוט עצמות. חסר כאן וה"ג שם איזהו ליקוט עצמות מעבירין באיפקרסין ממקום למקום ותני כן ליקוט עצמות מלקט עצם עצם משיתעכל הבשר:

א"ר חגיי. התם גרסינן מקודם תני אין שמועה לליקוט עצמות. אם לא היה שם אלא ששמע שליקטו עצמות אביו אין לו דין יום שמועה להתאבל עליהן א"ר חגיי והוא ששמע למחר. בהא הוא דאין לו דין יום שמועה קרובה אבל אם שמע בו ביום שליקטו יש שמועה לליקוט עצמות והוי כמו שהוא שם ומתאבל עליהן:

ניקומכי. שם חכם:

אין שיעור לליקוט עצמות. ואפי' כל שהוא מתאבל עליהן:

לקרוע ולהתאבל כר' אחא. לענין זה הירי כר' אחא לחומרא דבארון של עץ הוי כליקוט עצמות לקרוע ולהתאבל עליהן:

ולא ליטמות כר' יוסי. כלומר דלענין שלא ליטמות להן אם כהן הוא דקי"ל לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסור והמלקט עצמות אביו ואמו אינו מטמא להן:

כר' יוסי. כלומר אפי' לר' יוסי דאף ר' יוסי לא אמר דבארון של עץ לא הוי לליקוט מצמות אלא לקולא שלא להתאבל ולקרוע אבל לחומרא מודה דאינו מטמא להן:

ליקוטי עצמות כשמועתן. כדין שמועה קרובה דכל דיני אבלות עליו וכן נמי בליקוט עצמות כל דיני אבילות עליו באותו יום. א"נ כשמוען ממש כלומר כדין ליקוט כך דין שמוען וכר' חגיי לעיל דבו ביום יש שמועה לליקוט עצמות:

קילוסין. שבח להקב"ה שהוא ממית ומחיה וכיוצא בהן מדברי כבושים:

מתני' נתעכל הבשר. כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו:

במקומן. בקברות אבותיהן:

ולא היו מתאבלין. שאין מתאבלין על הרוגי ב"ד שאבילות חלה משיסתום הגולל ובאותו שעה אין מתאבלין עליהן שלא נגמרה כפרתן עד שיתעכל הבשר והואיל ואדחי האבילות אדחי:

שאין אנינה אלא בלב. ואינו נראה וניכר:

גמ' תני. ברייתא זו הובאה במ"ק שם על המתני' מלקט אדם עצמות אביו וכו' ומפרש דבראשונה כך היו נוהגין:

במהמורות. בשוחות עמוקות בלא ארון כדי שיתעכל הבשר:

בארזים. בארון של ארזים:

ולמחר היה שמת. כלומר ששוב אינו מראה סימן אבילות אלא אדרבא נוח להן לאבותיו שאחר שנתעכל הבשר ינוחו מן הדין:

ולא עוד. אמתני' מהדר דקתני לעיל לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן ולא עוד אלא שחייבי הרוגי ב"ד לא היו קוברין אותן אלא בפני עצמן הנסקלין עם הנשרפין באחת והנהרגין עם הנחנקין באחרת אבל לא הנסקלין עם הנהרגין:

הוא שדוד אומר. לרמז שיש לאלו קברות בפני עצמן ולאלו קברות בפני עצמן ולפיכך חלקן בשתים ודריש חטאים על הנסקלין ונשרפין שהן עונש על חטא שאינו עסק נפשות ואנשי דמים על הנהרגין מחמת רציחה והנחנקין דדמיא להו:

מטתיה אונס. אירעו אבל שהלך לו חד ינוקיה ונכנסו ר' יונה ור' יוסי להראות לו פנים ולנחמו ומחמת אימתו עליהן לא רצו לפתוח בדברי תורה לפניו וא"ל ישגחו רבנן לומר דבר אחד מד"ת והשיבו ישגיח רבינו לומר לנו איזה דבר:

רשות שלמטן. השלטון והממשלה:

ואומר. לאחר שדנו בדין עיר הנדחת כתיב למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך לומר שבזכות שתדונו דין אמת תזכו למדת רחמים ורחמך:

הדרן עלך נגמר הדין