מתני' אלו הן הנשרפין הבא על אשה ובתה. על אשה שכבר נשא בתה דהיינו חמותו:

ובת כהן. וכן בת כהן שזינתה היא. בשריפה:

יש בכלל אשה ובתה וכו'. כלומר באשה ובתה כתיבא שריפה בהדיא ואיש כי יקח את אשה ואת אמה וגו' באש ישרפו ומינה ילפינן כולהו הנך נמי דאיתנהו בשריפה:

בתו. מאנוסתו דלאו בת אשתו היא דניחייב עלה משום בת אשתו:

בת בתו ובת בנו. שהיו לו מאנוסתו:

ובת אשתו. בין שהיא בתו בין שהיא חרגתו:

גמ' תמן תנינן. ריש פ' י"א דיבמות וכל הסוגיא שם עד סוף הלכה אפס כי נשתנית ונשתבשה במקצת ובררתי הגי' הנכונה משתי הסוגיות:

כיני מתני' נושאין אחר האנוסה ואחר המפותה. כלומר הא דקתני על מפרש לה דכמו סמוך ואחר הוא כדמפרש ואזיל:

מותר באמה. וה"ה בבתה וכן בסיפא פיתה וכו' וה"ה באמה וחדא מגווני נקט בתרוייהו:

דרך נישואין שנו. האי על הנשואה דרך נישואין קאמר דאם הראשונה דרך נישואין היא וכלומר דאם שייך בה נישואין ומותרת לו אז הוא חייב על האונס ועל הפיתוי בשניה:

דתנינן תמן. פ' אותו ואת בנו:

שחטה ואת בת בתה. ועדיין אין כאן איסור ואח"כ שחט את בתה ועכשיו יש בשחיטה זו שני איסורין אותו ואת בנו משום אמה ובנו ואותו משום בתה של זו שכבר נשחטה:

סופג את הארבעים. דחד לאו הוא וחד התראה וחדא מעשה:

סומכוס אומר משום ר"מ סופג שמנים. דס"ל היכא דעביד שני איסורין מיחייב בהתראה אחת ובלאו אחד ב' מלקיות:

תמן תנינן. בפ"ג דכריתות. והשתא מפרש למאי דקאמר סומכוס ור"י בן נורי אמרו דבר אחד:

הבא על חמותו וכו'. כגון שהיו נשוי בתה ובת בתה ובת בנה וכשבא עליה חייב משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו והא כסומכוס אתיא דבחדא מעשה עביד לכולהו. איסורי וחייב על כל אחת ואחת:

מודה סומכוס בראשונה. כצ"ל וכן הוא ביבמות. כלומר דר' יודה בר פזי מפרש לטעמא דסומכוס דמשום דשמות מחולקין הן אותו ואת בנו ובנו ואותו והלכך מודה הוא במשנה ראשונה דתנינן התם ברישא שחט שני בניה ואחר כך שחטה סופג את הארבעים דהתם שם אחד הוא ולאו דטעמי' משום דגופין מחולקין הן דא"כ מאי שנא בין רישא לסיפא ואמאי לא פליג סומכוס נמי ברישא:

אשכח תני. בתוספתא דעוד היא מחלוקת וחלוק היה סומכוס אף בראשונה וטעמיה משום דגופות מחולקות הן:

מ"ט דר' יוחנן בן נורי. בחמותו הרי אין גופין מחולקין:

מה אשה ובתה ובת בתה בשני לאוין. דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וחילקן הכתוב בשני לאוין דאשה ובתה כתוב אצל. לאו אחד ובת בתה כתוב אצל לאו אחד:

אף אשה ובת בנה ובת בתה. צ"ל וכן הוא ביבמות:

בשני לאוין. כלומר דהרי כמו דבת בתה חלוק בלאו מאשה ובתה כך בת בנה חלוק מאשה ובתה והשתא אי עביד לכולהו כאחת מתחייב בשלשה דהוי כולהו חלוקין בלאוין וכל היכא דחלוקין בלאוין חלוקין הן בחטאות:

מה טעמון דרבנן. דפליגי ואמרי שלשתן שם אחד ואינו חייב אלא אחת:

מה בת בנה וכו'. סברי דאיפכא ילפינן מה בת בנה ובת בתה כללן הכתוב בלאו אחד דלא תקח אף אשה ובתה וכו' דאפי' עביד לכולהו נמי כאלו בלאו אחד הן ואע"ג דאשה ובתה לאו בפני עצמו הוא ילפינן מבת בנה ובת בתה דגלה לנו הכתוב דעל שתים אינו מתחייב אלא אחת וה"ה לשלשתן דאם היה חילוק לאוין היה מתחייב גם על השתים שנים אלא ש"מ דאין כאן חילוק חטאות:

כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה. וכתיב בהאי קרא לא תקח:

וכתיב. וכן מצינו. גבי עונש בפ' קדושים דכתיב בה ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וגו' בכלהם עריות דכתיב שם לעיל כתיב בהו שכיבה ואיש אשר ינאף וגו' נמי לשון שכיבה וזנות הוא וכאן שינה הכתוב וכתב לשון לקיחה:

ללמדך שאינו חייב על השניה עד שתהא לקוחה לו הראשונה. והיינו טעמא דמתני' דנושאין על האנוסה דאם הראשונה נשואה לו הוא דמחייב על השניה משום אמה או משום בתו ואפי' אנס השניה:

או אינו מתחייב עליה. אפי' על השניה אלא דוקא ג"כ על דרך הנשואין ונימא דכי יקח אתרוייהו קאי ואמאי קאמרת האונס והמפתה על הנשואה חייב ומשני כבר למדנו שאין קידושין תופסין בעריות דחייבי כריתות כדאמר בפ' כיצד ובפ' האשה רבה הלכה ה' וע"כ דכי יקח לא מצי קאי אשניה דלא שייכא בה לקיחה:

והא כתיב לא יקח איש את אשת אביו. ונימא נמי דוקא דרך לקיחה חייב הא אם אנס אשת אביו פטור:

בא להודיעך וכו'. התם כי יקח להכי איצטריך ללמדך שהוא מותר בה עד שלא נשאת לאביו וכלומר אם לא נשאה אביו אלא אנסה מותר בה ודלא כר' יהודה דאוסר באנוסת אביו וקיחה דכתיב משום אביו הוא דכתיב:

מההוא בא להודיעך. כלומר דמשני דה"נ כן דמה הוא בא להודיעך הכתוב שיהא מותר אם היא עדיין עד שלא נשאת לאחיו אלא אנסה אחיו מותר בה וקיחה אאחיו קאי דלא אסרה התורה אלא א"כ קידשה אחיו:

ותובן ע"י יבום. וביבמות גריס ותני כן וגירסא דהכא יותר מיושבת בזה וכלומר תדע שכן הוא דהא כשמת אחיו בלא בנים מותרת לו להתיבם אלמא קיחה אאחיו הוא דקאי דכל זמן שהיא לקוחה לאחיו אסורה לו:

ותובן לאחר מיתת אחותה. תדע שכן הוא דקיחה הוא דכתיב משום אחותה היא דדוקא אם לקח אשה אסור באחותה אבל עד שלא נשאה אלא אנסה מותר באחותה שהרי אחר מיתתה מותר באחותה אלמא קיחה אאחותה קאי כל זמן שאחותה לקוחה לו:

והכתיב ואיש אשר יקח את אחותו. וכי נימא דמותר באונסין:

שלא תאמר קין נשא אחותו. כלומר התם היינו טעמא דכתיב קיחה לאשמועינן דרשה דדרשינן מהאי קרא דכתיב חסד הוא שלא תאמר הא מצינו קיחה באחותו קין נשא וכו' אמרתי עולם חסד יבנה שלא היה אפשר בענין אחר:

בא להודיעך. דשייכא בהו קיחה ואם קידשה תפסו בה קידושין וללמד דהן תופסין בחייבי לאוין:

עד כדון. עד כאן לא ילפינן מקרא דערות אשה ובתה אלא בת בתו לנשואין כלומר אם מן הנשואין היא דבההיא קרא לא תקח כתיב והתם כתיב בת בתה ובת בתו מן הנשואין נמי בכלל:

בת בתו מן האונסין. מניין:

כתיב ערות בת בנך וגו'. וע"כ אם אינו ענין לנישואין שהרי כבר אמור בכלל אשה ובתה ובת בתה תניהו ענין לאונסין:

לא כל שכן על בתו. וחסר כאן וה"ג ביבמות בתרה להא. וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר למדין מק"ו ואין עונשין מק"ו מנא ליה. אליבא דר' ישמעאל בתו מאנוסתו מנין:

מה ת"ל איש. לכתוב ובת כהן אלא להביא על בתו מהאונסין וה"ק קרא בת איש היא ולא בת אשתו אלא מן האונסין כי תחל לזנות את אביה כלומר מאביה היא בשריפה:

רב הונא שמע כולהון. האי מסוגיא דפ' שני דיבמות הלכה ד' והתם קאי דמני לשניות ואם אמו ואם אביו משניות קחשיב להו ועלה קאמר דרב הונא פליג ושמע כולהון מקרא ואגב דמייתי מסוגיא דיבמות ולברייתא דלקמיה דשקל וטרי בה לקמן מייתי נמי כהא דרב הונא:

ערות אשה ובתה לא תגלה וגו'. שארה הנה זמה היא וכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא זמה זמה לג"ש:

מה למנין שלשה דורות. בקרא דערות אשה ובתה חשיב ג' דורות למטן בת בתה ובן בת בנה שהן ב' דורות ועם אשתו הן ג' דורות:

אף למעלן. דורות עליונים דקרא את אשה ואת אמה ג' דורות ולומר לך שאף אם חמותו אסורה:

מה למטן בל"ת. בדורות דלמנין כתיב בהו אזהרה לא תקח לגלות ערותה אף בדורות למעלן דלא כתיב בהו אזהרה בהדיא ילפינן מג"ש דבלא תעשה:

מה למעלן דרך נשואין אף למטן דרך נישואין. צ"ל וכן הוא התם דבדורות למעלן כתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה וכדדרשינן לעיל דדוקא אם נשא אשה אסור באמה אף למטן דלא כתיב אלא ערות אשה ובתה לא תגלה וילפינן בג"ש מדורות למעלן דדוקא בדרך נישואין אם נשא אשה הוא דאסור בבתה:

מה למעלן בשריפה אף למטן בשריפה. צ"ל כדהתם. דהא בדורות למעלן כתיב בעונש באש ישרפו אותו ואתהן וילפינן לדורות ממטן בג"ש:

מה למטן עשה בת זכר כבת נקבה. דבת בנה כבת בתה דשתיהן כתיבי:

אף למעלן עשה אם זכר כאם נקבה. צ"ל וכן הוא התם. כלומר דנעשה אם חמיו כאם חמותו ואם חמותו כבר נפקא לן לעיל דג' דורות ילפינן למעלן מלמטן. ועד כאן שייכא לשמעתתי' דרב הונא דאמר דשמע לאם אמו ולאם אביו מקרא וכדמסיק עלה בפ' כיצד דגריס שם. מה אית לך למימר אם חמיו ואם חמותו. מה יש לך לרבות בהא דילפת לדורות למעלן אם חמיו ואם חמותו קאמרת. וא"כ לא תהיה אם אביו כאם חמיו ולא תהיה אם אמו כאם חמותו. ואם מרבית להו דמן התורה אסורין אף אם אמו ואם אביו מן התורה אסורין:

וכרבי מאיר. השתא מהדר לדייק בהאי ברייתא וה"ג וכר' מאיר דר' מאיר אמר ג"ש במקום שבאת דור שלישי שלמעלן מנין שהוא בשריפה וכרבנן דינון אמרין גזירה שוה כאמור בה דור שלישי מלמעלן מנין שהוא בלא תעשה בין כרבנן בין כר' מאיר דור שלישי למעלן מנין:

והיותר נשתבש וא"צ לגרוס אלא לזה דלא שייך למיפרך למטה מנין שהוא בלא תעשה דבהדיא כתיב אזהרה בג' דורות למטן וכן נהפכה הגי' מדר"מ לדרבנן וכמה שהגהתי הוא העיקר והכי מוכרח מההיא דיבמות. וה"פ דלר"מ שמעינן ליה דסבר דאמרינן בג"ש דון מינה ומינה והיינו ג"ש במקום שבאת כלומר דממקום שבאת ללמוד הג"ש ילפינן ממנה לכל דבר שיש בה וכדאמר בפ' הערל הלכה ג' דר' מאיר ור"א בר"ש בחדא שיטתא קיימי וסבירא להו דור אחד עשר שבממזר זכרים אסורין ונקבות מותרות דיליף ג"ש עשירי שבממזר מעשירי דעמוני ומואבי מה להלן איסורן איסור עולם דכתיב בהו עד עולם אף עשירי שבממזר אסור עד עולם ומינה מה להלן זכרים אסורין ונקבות מותרות אף בממזר במה דילפינן מהתם והיינו מדור עשירי ולמעלן זכרים אסורין ונקבות מותרות ורבנן ס"ל דון מינה ואוקי באתרא והיינו ג"ש כאמור בה דלאחר דילפינן ממזר מעמוני ומואבי לענין איסור עולם אוקי באתרה וכאמור בה במקומה מה עד דור עשירי לא חלקת בו בין זכרים לנקבות אף מעשירי ולמעלן לא תחלוק בו. והשתא פריך הכא לר"מ דסבירא ליה בג"ש דון מינה ומינה מנין לדור ג' שלמעלן שהוא בשריפה דהא דור ג' למעלן לא נפקא לן אלא מג"ש דדורות למטן וא"כ נימא ומינה מה בלמטן לא כתוב שריפה אף בדור ג' שלמעלן שלמדנו משם אינו בשריפה וכן קשיא לרבנן דאינון אמרין דג"ש כאמור בה והיינו דון מינה ואוקי באתרא וא"כ אחר שלמדנו דור ג' למעלן מדור ג' ולמטן אוקי באתרא ונימא דלא נילף מהתם אלא לענין איסור אבל לעבור בלא תעשה נימא דאוקי באתרא דלא כתיבא אזהרה בדורות דלמעלן ומנין לדור ג' למעלן שהוא בלא תעשה:

בין כרבנן בין כרבי מאיר דור ג' למעלן מנין. אהדורי פירכא היא וכלומר דהשתא קשה לתרווייהו דור ג' דלמעלן מנין למר בשריפה ולמר בלא תעשה. אמר ר' יוסי שאני הכא דהכל ענין אחד הוא וכאן כתבה התורה דורות דלמטן ולהלן דורות דלמעלן ומכיון דכתיב זמה זמה לג"ש כמי שכולהם כאן וכלומר כמאן דכולהו כתיבי בחד קרא דמיא וגילתה לנו התורה דכולן שוין הן וקאי הלא תעשה והעונש על כל הג' דורות בין למעלן בין למטן ולא אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרא אלא בדבר אחר המפורש עוד בחבירו אם ללמוד ממנו גם לאותו דבר או לא כמו גבי ממזר דלעיל אבל הכא דכי פרכת מנין לזה אי גמרינן מזה הרי התם לא מפורש בהדיא בהא הוא דאמרי' מפיון דכתיבא ג"ש כמו דנכללין כולן בכתוב אחד הן:

א"ר יוסי ברבי בון. אדלעיל קאי וכאן כתוב שלא כסדר וכן בהא דלקמן מסורסת הגי' ודברי ר' יוסי בר' בון כתובה ביבמות אחר אשכח תני חזקיה דלעיל ושם מקומו דיליף חזקיה עונש לבתו מן האונסין מקרא דבת איש כהן ומשום דס"ל לר' ישמעאל דאין עונשין מן הדין כדאמרן ועלה קאמר דגם לאזהרה אין למדין בתו מבת בתו דאין מזהירין מן הדין אלא ילפינן מהאי קרא דכתיב אל תחלל את בתך להזנותה ודרשינן מכאן אזהרה לבתו מאנוסתו:

רבי חגיי בעא קומי ר' יוסי. הגי' מהופכת ומסורסת והא לא שייכא עד בתר האי דבעון קומי ר' אבהו הכתובה לקמן וכך היא הגי' ביבמות. וה"נ בהאי בעיא:

בעון קומי ר' אבהו הבא על אשה וילדה בת ובא עליה וילדה בת וחזר ובא עליה חייב עליה משום אשה ובתה ובת בתה ולא גרסינן ובת בנה דלא אשכחן בה בה"ג ואגב שיטפא דלעיל היא דתני בת בתה ובת בנה בהדדי. וה"פ בא על אשה וילדה בת ובא על אותה הבת וילדה בת ואח"כ בא על זו הבת שנולדה מבתו דהויא בתו ובת בתו כאחת אם חייב עליה בביאה זו משום אשה ובתה ומשום בת בתה והא דלא נקט משום בתו ובת בתו היינו טעמא דבתו לא כתיבא בהדיא אלא מכללא דבת אשה נפקא כדלעיל ונקט לישנא דקרא:

אמר לון שארה הנה זימה היא. כתיבא בהאי קרא:

כולהם משום זימה. אחת דהכתוב עשאן לזימה אחת אפילו אם עבר על כולן בביאה אחת אינו חייב אלא אחת:

ועלה גרסי' ר' חגיי בעא קומי ר' יוסי למה לית אנן אמרין בתך לא תגלה בת בתך לא תגלה. בתמיה וכלומר מאי טעמא השיב להם ר' אבהו מדהכתוב עשאן לכולן זימה אחת ולמה לא השיב להם דהיינו טעמא דמי כתיב ערות אשה ובתה לא תגלה ובת בתה לא תגלה הא לא כתיב אלא חד לא תגלה וא"כ כללן לבתו ובת בתו בלאו אחד ומשום הכי הוא דאינו חייב אלא אחת. והא דקאמר בתך ובת בתך לאו דוקא דהא בתך לא כתיבא בהדיא אלא בת אשה קאמר דבתך בכללא היא כדלעיל:

א"ל ויימר קרייא וכו'. כלומר לא מצינן למיפשט הכי דאי הוה כתיבא לא תגלה בתר בת בתה ערות אשה ובתה ובת בתה לא תגלה שפיר הוה אנן אמרין בתך לא תגלה בת בתך לא תגלה בתמיה וכלומר דאז הוה מצינן למימר דהיינו טעמא דבתה לא תגלה ובת בתה לא תגנה לא כתיבא אלא ללמד שיהיו נכללין בלאו אחד אבל השתא דכתיב ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה לא תקח וגו' זימה היא והוי אמינא הואיל דלא כלל הכתוב לבת בתה עם בתה בלאו אחד חייב שתים ואפי' בביאה אחת הלכך ע"כ צריכין להאי טעמא דעשאן זימה אחת דזימה דסיפיה דקרא אכולהו קאי:

שני לאוין וכרת אחד. כל מקום שאתה מוצא בכתוב שיש שני לאוין אע"פ שאין כתוב בו אלא כרת אחת הלאוין חולקין את הכרת ואם עשאן לשניהם בהעלם אחת חייב שתים וכדמפרש ואזיל מאי ניהו מפטם וסך בשמן המשתה וכדאמר לעיל בפ' ארבע מיתות הלכה ה' ומייתי לה הכא דה"נ הבא על בת אשתו ועל בת בנה או בת בתה בהעלם אחת אפי' למ"ד אין גופין מחלקין הואיל ושני לאוין הן מחלקין לחטאות ועלה שייכא בעון קומי ר' אבהו וכו' וכדפרישית ובתר הכי הא דר' חגיי וכו' כדלעיל:

בעון קומי ר' אבהו. נתבאר לעיל (ע"כ שייך מעבר לדף):

מ"ט דר' יהודה. דהתם דאוסר באנוסת אביו:

כנף אביו זו אנוסתי. דהכי משמע כנף שראה אביו ואפי' אנוסתו לא יגלה:

תמן. בבבל אמרין לתרץ כנף דקרא אליבא דרבנן ולא ידעין אם שמועה זו אמת היא משום דקשיא לן עלה כדלקמיה:

כנף זו שהיא זקוקה לאביו. כך מפרשין בבבל דרבנן סברי דבשומרת יבם שהיא זקוקה לאביו הכתוב מדבר וקשיא לן וכי בלא כך אינו חייב עליה משום אשת אב דהא זקוקה ככנוסה דמיא וכנף אביו למה לי:

א"ר הילא. לא קשיא דנפקא מינה להתרייה שאם התרו בו משום אשת אב או משום כנף האב לוקה:

מודה ר' יודה במכות. לא אמר אלא דאסור באנוסת אביו אבל מודה דאיני לוקה ואם שוגג אינו מביא קרבן ודרשה דאמר מכנף אביו לאסמכתא בעלמא קאמר:

מודה ר' יודה בשאר כל האנשים. כלומר בשאר כל האונסים בעריות כגון אנוסת אחיו וכיוצא בהן:

שהוא פטור. כלומר מותר דלא אסר אלא באנוסת אביו דסמיך אדרשה דלעיל:

שאם קידשה. לאנוסת אביו תפסו בה קידושין וצריכה גט כדאמרן דלא קאי עליה אלא באיסורא בעלמא:

ר' חגיי. לא שמיע ליה הא והלכך קא מיבעיא לה מהו שיהא הולד ממזר מאנוסת אביו לר' יהודה. א"נ דקמיבעיא ליה מ"ט דלא אמרינן הכי אליבא דר' יודא:

הפסיק הענין. דלא יבא פצוע דכא כתיב בין לא יגלה כנף אביו ובין לא יבא ממזר לומר לך דמאנוסת אביו אין הולד ממזר:

הפסיק ענין לאשת האב. אי הכי נימא נמי דגם באשת אב דכתיבא בהאי קרא הפסיק הענין ואין הולד ממזר מאשת אב ומשני הא לא מצית אמרת דאשת אב מפורשת בפ' עריות ובכלל כל העריות היתה ויוצאת ללמד ממנה על כל העריות של חייבי כריתות דהולד ממזר:

ותצא אנוסה. ונימא נמי דלא יגלה כנף אביו דדריש ר' יודה לאנוסת אביו יצאת ללמד על כל האונסים של עריות לאיסור ויהא אסור ליקח אנוסת אחיו וכיוצא בו ומשני דלא דמי דבשלמא באשת אב אמרינן הכי דבכלל כל העריות היתה ולמה יצאת אלא ללמד על הכלל כולו אבל אית לך מימר הכא אנוסה בכלל היתה וכו' בתמיה דהיכי מצינו אזהרה שלא ליקח אונסין דעריות:

ותצא אשת אב ותלמד על אנוסתה. ונימא אשת אב גופה מלמד על כל הכתוב בה על עריות דאישות לממזר ועל של אונסין לאיסור:

א"ל. לא מצית אמרת הכי דאין ענין זו לזו דאם אשת אב היא לא מיקרי אנוסת אב ואם אנוסתו היא לאו אשת אב היא ואין מלמדין זו על זו:

מתני' ואלו הן הנהרגין רוצח ואנשי עיר הנדחת. ברוצח ילפינן מדכתיב נקם ינקם וכתיב חרב נוקמת וגו' כדאמר בפ' ארבע מיתות ובעיר הנדחת בהדיא כתיב בהו לפי חרב:

וכבש עליו. אחזו ראשו של חבירו ותקפו בתוך המים ורישא רבותא קמ"ל אע"ג דלאו איהו דחפו אלא מעצמו נפל לתוך המים ובא זה וכבשו שאין יכול לעלות משם ומת חייב וסיפא רבותא קמ"ל דאע"ג דאיהו דחפו כיון דיכול לעלות משם ומת פטור:

שיסה בו. גירה:

פטור. דגרמא בעלמא הוא:

השיך בו את הנחש. שאחז הנחש בידו והוליכו והגיע שיני הנחש לגוף חבירו ר' יהודה מחייב דקסבר ארס נחש בין שיניו הוא עומד ומכיון שהגיע שיני הנחש בגופו של חבירו הוי כאילו הוא הרגו וחייב:

וחכמים פוטרין. דקסברי ארס נחש מעצמו הוא מקיא הלכך לאו איהו קטליה אלא גרמא בעלמא הוא ואע"פ שיודע שסופו להקיא מיהו לאו מכחו מיית ופטור והלכה כחכמים:

גמ' כתיב ואם באבן יד וגו'. בכולהו כתיב אשר ימות בה דבעינן שיעורא שיהא בו כדי להמית וכשהוא בא אצל הברזל ואם בכלי ברזל הכהו לא נאמר בו אשר ימות בו:

לא שימות בו. ולא שלא שימות בו. כלומר אינו אומר בו אם צריכין לידע אם יש בו כשיעור שימות בו או שלא ימות בו אלא ללמדך דבברזל לא בעינן שיעורא דאפי' בצינורא קטנה יכול לתחבו בוושט שלו ולהמיתו:

והוא שיהא באבן. ותהא דקתני באבן דוקא אם יש בו שיעור כדי להמית וכן בעץ אם כדי להמיתו הוא דבאלו כתיב אשר ימות בו:

כיוונו כנגד הסוס. שהיה רץ בשוק וכיוונו העמידו לזה כנגדו שלא היה יכול לזוז ממקומו והמיתו הסוס או כנגד החץ וכו' או העמידו בצינה ואינו יכול לזוז משם כגון שכפתו וכן בכל אלו דחשיב אם מכתו הוא בא חייב:

ובאו עליו המים ושטפוהו. מיד בכח ראשון של זה שפתקו:

מה טעמא דר' יהודה. בהשיך בו את הנחש:

בין הנקבים. בין נקבי שיניו והוי כגירי דיליה:

עד שיחזיר ויקיא. מגופו ולא הוי מכחו ומגירי דיליה:

מתני' ואמדוהו למיתה. בהא פליגי אבל אם אמדוהו בתחלה לחיים אפי' לרבנן פטור:

היקל ממה שהיה. וחזרוהו לאמדו לחיים:

שרגלים לדבר. שלא מת מחמת מכה זו ואין הלכה כר' נחמיה:

גמ' כיני מתניתא ר' נחמיה פוטר וחכמים מחייבין שרגלים לדבר. כלומר דמפרש דלא תימא שרגלים לדבר אדברי ר' נחמיה קאי אלא אדברי חכמים דמחייבין קאי לפי שרגלים לדבר שמחמת המכה מת שהרי אמדוהו למיתה בתחלה וגרסי' להאי. סוגיא כולה בסוף מסכת נזיר:

רבנן אמרי. ומפרש לטעם פלוגתייהו דרבנן סברי שני אמודין רבים על אומד א' שהרי בתחלה אמדוהו למיתה וכן עכשיו אנו רואין שהכביד ומת מחמת המכה הרי אלו שני אומדין ושוב אין משגיחין על אומד האמצעי שהקל ממה שהיה:

אומד האמצעי. אומד שאימדו כשהקל ממה שהי' הוא עיקר ורבה על שניהן דמכיון שהקל אין תולין לאחר מכאן שמת מחמת המכה:

מה טעמא דר' נחמיה. מהיכן למד לומר כן:

וכי עלתה על דעתך וכו'. ונקה המכה למה לי:

אלא אפי' מת באמידה ראשונה פטור. וקרא ה"ק אם יקום והתהלך בחוץ לאחר שאמדוהו למיתה הקל והתהלך בחוץ ונקה המכה לעולם ואפי' הכביד אח"כ ומת כמו שאמדוהו אומד ראשון למיתה מחמת מכה זו אפ"ה פטור:

מה טעמון דרבנן. שפיר קאמר ר' נחמיה:

וכי אין אנו יודעין שאם לא ימות ונפל למשכב. ותרתי למה לי ליכתוב ונפל למשכב או ולא ימות לחוד:

אלא בשלא אמדוהו למיתה. כלומר דהשתא משתמע דקרא ה"ק ולא ימות שלא אמדוהו למיתה אלא אמדוהו שלא ימות ואם כך אתה אומר בשלא אמדוהו למיתה קשיא בדא כתיב ואם יקום וגו' דמשמע הא אם לא קם חייב ואמאי הא לא אמדוהו בתחלה למיתה והרי יצא זה זכאי מפי ב"ד ושוב אין מחייבין אותו:

אלא בשאמדוהו למיתה. אלא ודאי בשאמדוהו למיתה בתחילה וקשיא לא ימות דקרא הא כיצד אלא ע"כ תרווייהו משתמעי בהאי קרא וצריכי חד לאמדוהו למיתה וחד ללא אמדוהו למיתה והכי דרשינן אם יקום וגו' לאחר שאמדוהו למיתה קם והתהלך בחוץ ולא מת ונקה המכה רק שבתו יתן אבל אם הכביד אח"כ ומת חייב. וחד ללא אמדוהו למיתה והכי משמע ולא ימות כלומר שאמדוהו שלא ימות אפי' מת לאחר מיכן רק שבתו יתן מפני שכבר יצא מפי ב"ד זכאי:

אם בשאמדוהו למית'. ופריך והיכי מצית מוקמי להאי קרא דואם יקום דבשאמדוהו למיתה בתחילה מיירי א"כ קשיא בדא כתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ובלא מת קאמר ואמאי הא אפי' בממון לא יתחייב שהרי לא אמדוהו לממון כלל:

חידוש מקרא הוא שיתן. חידוש הוא שחידשה התורה כאן וגזירת הכתוב הוא אע"פ שלא אמדוהו לממון יתן:

אומד של טעות היתה. היינו טעמא דנותן ממון דאגלאי מילתא למפרע שאומד שאמדוהו למיתה בטעות היה שהרי חיה והוי כאלו בתחלה אמדוהו לממון:

מה מפקה מביניהון. מבין הני טעמי:

היקל ממה שהיה ואח"כ הכביד ומת. כצ"ל ומה שכתוב כאן יותר ט"ס הוא ואגב שטפא דמתני' היא וכן ל"ג לה בנזיר. וכלומר דהא איכא בינייהו דלמר חדא גיסא פשיטא לן ואידך מספקא לן ולמר איפכא הויא כדמפרש ואזיל:

מאן דאמר חידוש מקרא הוא שיתן. א"כ בהא פשיטא לן אם נתן קודם שהכביד הרי כבר נתן דגזירת הכתוב הוא דמשהקל יתן אף על פי שלא אמדוהו לממון:

לא נתן מהו שיתן. כלומר מיהו הא קמיבעיא לן להאי מאן דאמר דסבירא ליה מגזירת הכתוב שיתן היינו קודם שהכביד אבל עכשיו שהכביד ומת אגלאי מילתא דאומד הראשון למיתה אומד הוי והרי חייב מיתה ופטור מממון הוא או דילמא דאמרינן דכיון דגזירת הכתוב שיתן ממון בשהקל כבר נתחייב בממון הוא ואף על פי שלאחר מיכן הכביד ומת יתן הממון להיורשין:

מאן דאמר. ולמ"ד דטעמא משום אומד של טעות היה איפכא הויא שאם לא נתן עד שהכביד ומת בהא פשיטא לן שאין אומרין לו שיתן דהא השתא אגלאי מילתא דאומד הראשון שלא בטעות הוי:

נתן מהו שיטול. כי קא מיבעיא לן להאי מאן דאמר אם כבר נתן קודם שהכביד אם יחזור ויטול מן היורשין שהרי זה לא נתחייב בממון מגזרת הכתוב אלא משום דבשעה שהקל הוי מיחשב אומד הראשון אומד של טעות וכיון דאגלאי השתא דאומד גמור הוה א"כ אפי' כבר נתן יחזיר ויטול שהרי אי אפשר לחייבו מיתה וממון או דילמא הואיל ונתן נתן ומספק אין יכול להוציא מידו:

מתניתא מסייע לדין ומתניתא מסייעא לדין. תניא כוותיה דר"י בר חנינא ותניא כוותיה דר"ל. והגי' בכאן נשתבשה וה"ג כמו שהיא בנזיר. מתניתא מסייעא לר' יוסי בר חנינא אמדוהו למיתה וחיה מאימתי נותנין לו משעה שיקל. כלומר שהקל וחיה ואח"כ הכביד ומת מאימתי אמרינן דנותנין לו משעה שיקל דפשיטא ליה להאי תנא דדוקא משעה שהקל הוא דנותנין לו אבל אם לא נתן עד שעה שהכביד שוב לא יתן וש"מ דלאו מגזירת הכתוב הוא אלא מטעמא דאומד טעות הוא וכר"י בן חנינה דאם לא נתן אין אומרין לו שיתן. מתניתא מסייעא לרשב"ל אמדוהו לחיים ומת מאימתי נותן לו משעה שיכביד כלומר אפי' לא נתן לו מקודם נותן משעה שיכביד וש"מ דלאו טעמא משום אומד טעות הוא דא"כ איפכא מיבעי ליה דאחר שהכביד לא יתן דהא אגלאי מילתא שאומד הראשון בטעות הוי וחייב מיתה הוא ואינו נותן ממון אלא לאו ש"מ דגזירת הכתוב הוא ולעולם הוא. נותן ואפי' הכביד:

א"י. יוסי לית כאן משעה שיכביד אלא משעה שיקל. כלומר דר' יוסי מדחי לה להאי סייעתא אליבא דר"ל דסמי מיכן משעה שיכביד וע"כ האי ברייתא משבשתא היא דהא לכ"ע בשלא נתן קודם שהכביד אין אומרים לו בפשיטו' שיתן ואפי' לר"ל הא אמרינן דמספקא לן מהו שיתן אחר שהכביד והיכי נקט לה בברייתא בפשיטות דנותן משהכביד ועוד שהרי אומד הראשון לחיים היה ונתחייב ממון ולא שייך הכא לומר מאימתי נותנין לו משעה שיכביד אלא תני משעה שיקל דאז הוא נותן ולא תסייע מהאי ברייתא לר"ל מידי. ע"כ הגיר' בנזיר והיא נכונה ומה שכתוב כאן טעות אגב שטפא הוא:

הכהו על ידו וצבת. ומחמת מכה זו מסוכן הוא ואמדוהו למיתה ואמר הרופא שתקנתו הוא שאם יקטעו לו היד יחיה:

מהו שיתן לו דמי היד. מי אמרינן הואיל וזה לא נתכוון לקטוע לידו פטור הוא מלשלם לו דמי היד שדבר זה נולד הוא אח"כ ולתקנתו הוא שיחיה ואינו נותן לו אלא החמשה דברים שנתחייב כדין חובל בחבירו דממיתה פטור הוא שהרי זה חיה או דילמא מכיון שמחמת מכתו בא לו לזה שנקטע ידו משלם לו גם דמי היד:

נישמעינה מן הדא ברייתא. דדריש כפל המקראות שבפרשה וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וגו'. וכתיב לעיל וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו וגו':

היא מריבה היא מצות. ומה השמיענו הכתוב בפרשה דכי ינצו מה שלא שמענו מפרשה דכי יריבון ומה תלמוד לומר שניהם כי ינצו כי יריבון:

כי יריבון כי ינצו. כלומר מה דשמעינן מכי יריבון דלעיל דהיכא שמתחייב מיתה הוא אינו משלם ממון והיינו נמי בפרשה דכי. ינצו והא תו למה לי:

אלא ליתן המתכוין וכו'. כלומר דבפרשה דכי יריבון במתכוין מישתעי שנתכוין לזה שהכהו והשמיענו הכתוב בפרשה דכי ינצון ליתן דין דהמתכוין לשאינו מתכוין דהכא בהאי פרשה מיירי נתכוין לזה והרג לזה שלא במתכוין וקמ"ל דשוין הן ואפילו נתכוין לזה והרג לזה חייב דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון חייב מיתה ואף על פי שלא נתכוין להאשה:

ניחא. סיומא דמילתא היא וכלומר ואי להאי דרשא אתא קשיא דהניחא דאיצטריך לאשמועינן פ' דכי ינצו ליתן דין דהמתכוין על שאינו מתכוין אלא ואת שאינו מתכוין על המתכוין קשיא מאי האי דקאמר אם בשאינו מתכוין לזה הוא חייב מיתה לכ"ש במתכוין וא"כ קרא דכי יריבון דמתכוין הוא למה לי:

אלא כיני הכהו וכו'. אלא כן בא הכתוב להשמיענו לכה"ג דמשלם לו דמי היד אפי' בשאינו מתכוין והיינו שאינו מתכוין על המתכוין ליתן דין האמור בפרשת שאינו מתכוין על פרשת דכי יריבון דמיירי במתכוין וקמ"ל דלפעמים משלם הוא אף לדבר שלא היה מתכוין:

כמה דאת אמר תמן חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. כלומר דמי ולדות דבהכי מישתעי התם ובנזיר הגהתי בפנים דמי ולדות ונכון הוא ושם כתוב בס' דפוס דמי העבד וט"ס הוא ואפשר דמי העובר גרסי' והיינו הך:

וכא חידוש מקרא הוא שיתן דמי היד. והכא נמי ילפינן מהתם לענין זה דמשלם דמי היד אף בשאינו מתכוין:

רבי יצחק שאל. בסיפרי הדפוס כתוב להא אחר הלכה ד' וטעות הוא דהכא שייכא ואהני ברייתות דמייתי לעיל מדייק:

אמדוהו לחיים ומת. דקתני דמשלם ממון והלא מת הוא עכ"פ ומה בכך שאמדוהו לחיים בתחלה והא דרך החיים למות וכלומר דהשתא חזינן דבתחלה עומד למיתה היה ואי אמרת דאומד טעות היה ומתחייב זה מיתה וא"כ אמאי משלם ממון הוא:

ומשני מכיון דכתיב וכו'. כלומר מכיון שנתחייב בשעת האומד הראשון שהיה לחיים ונתחייב בממון צריך ליתן:

ר' יצחק שאל. הדר פריך על ברייתא אחריתא דתנינן לעיל אמדוהו למיתה וחיה דמשלם ממון ואמאי והלא אין דרך המתים לחיות וכלומר דנימא דודאי אומד הראשון אומד גמור הוי וכיון שאמדוהו למיתה פטור זה מממון דאין אדם מת ומשלם ואע"פ שחיה אח"כ נימא דנזדמן לו דרך נס ועכ"פ כבר נפטר ליה מממון ומשני כדלעיל דהא מיהת השתא חיה וחייב ליתן לו כמה שכתוב בתורה:

מתני'. נתכוין להרוג את הבהמה. היה עומד אדם אצל הבהמה ונתכוון להרוג בהמה והרג את האדם פטור משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אע"פ שקבל עליו התראה שאם אהרגנו אחייב פטור שמא לא יהרגנו:

לנפלים. אנפלים לא מיחייב דכמו דקטיל דמי:

והיה בה כדי להמית על לבו. האבן הזאת אם תכה על לבו ראויה להרוג. אבל על מתניו אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוון למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו:

ר"ש אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור. לאו אסיפא דמילתא דת"ק קאי נתכוון להרוג את הגדול וכו' דא"כ ר"ש פוטר מיבעי ליה אלא ר"ש ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הא נתכוון להרוג את האדם והרג אדם חייב משום דהתראת ודאי הוי דמתכוין על בן ברית ואיכא התראה על בן ברית ועלה קאמר ר"ש אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור והלכה כרבי שמעון:

גמ' המית את זה ושיבר את כליו של זה. של אחר ונתחייב מיתה לזה ותשלומין לזה מהו מי אמרינן בכה"ג אין אדם מת ומשלם:

בזה חידש הכתוב. כלומר מי נימא דוקא אם נתחייב מיתה ותשלומין לאחד בזה חידש הכתוב דפטור מממון כדדרשינן מואם לא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יהיה אסון לא יענש אבל בזה שנתחייב בתשלומין לאחר לא חידש הכתוב:

חזקיה שאל. בעיא שניה בדרך את"ל מיתפרשא אם תימצי לומר דאפילו מיתה לזה ותשלומין לזה פטור הוא מממון אכתי מיבעיא לי אי נימא דוקא היכי שהוא מתחייב מיתה שהיה מתכוון לו והיה בו כדי להמית אבל אם זרק את האבן ולא היה בה כדי להמית והמית את זה ושיבר כליו של זה מהו מי אמרינן הואיל ופטור ממיתה חייב בתשלומין דבזה לא חידש הכתוב או דילמא כיון שיש כאן צד מיתה פטור הוא מממון. וה"ה דבעיא השניה הזה מצי למיבעי אם נתחייב בממון בזה עצמו שזרקו להאבן עליו אלא איידי דבעיא הראשונה נקט שיבר את כליו של זה נקט להבעיא השניה נמי בהאי גוונא:

אמר ר' שמעון. אר"ש דמתני' קאי דסבר לה כאילין דבית רבי שהיו שונין כן:

אמר לאחד מכם אני מתכוון להרוג. ואפי' לא הזכיר שמו אלא לאחד מכם סתם:

אפי' נתכוון וכו'. כלומר אפי' בכה"ג הוי כנתכוון להרוג את זה והרג את זה ופטור ומכ"ש היכא דאמר מתכוין אני לראובן והרג לשמעון:

מתני'. רוצח שנתערב באחרים. כגון שנים שהיו עומדין ויצא חץ מביניהם והרג שניהן פטורין ואפי' אחד משניהם מוחזק בחסידות ובידוע שהוא לא זרק החץ אפ"ה לא מחייבינן ליה לאידך בחזקה זו:

ר' יהודה אומר כונסין אותן לכיפה. מתני' חסורי מחסרא והכי קתני ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורי' אחרים סוקלין אותן דהא על כרחך כולן אסורין בהנאה ואפי' הן אלף מפני זה המעורב בהן דב"ח לא בטלי הילכך סוקלין את כולן כדי שתתקיים מצות סקילה במחויב בה:

ור' יהודה אומר כונסין אותן לכיפה. וא"צ לסקלן שלא להטריח לב"ד אלא כונסין אותן לחדר והן מתים ברעב ואין הלכה כר' יהודה:

רבי שמעון אומר בסייף. דחנק חמור:

וחכמים אומרים בחנק. שהסייף חמור:

גמ' ברוצח שנתערב בכשרים היא מתני'. והלכך כולן פטורין:

ברוצח שלא נגמר דינו וכו'. דאלו בכשרים פשיטא אלא שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן וסברי רבנן דכיון שאין גומרים דינו של אדם אלא בפניו והכא אין יכולין לגמור דינו של זה שנתערב בהני הלכך כולם פטורין ור"י סבר כיון דכולהו רוצחים נינהו לא מיפטרינהו לגמרי אלא כונסין אותן לכיפה:

בשור בשוורים היא מתניתא. ובשור שלא נגמר דינו איירי וקסברי רבנן דכמיתת בעלים כך מיתת שור ואין גומרין דינו של שור שלא בפניו הלכך כלן פטורין:

אם בשור בשוורים היא מתני'. קשיא בדא תנינן כונסין אותן לכופה ומ"ט הוי פליג ר' יהודה בשוורים:

ר"ש אומר וכו'. כדלעיל ריש פ"ז:

מתני'. מי שנתחייב שתי מיתות. כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו לעבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סד"א כיון דנגמר דינו לעבירה קלה כגברא קטילא הוא קמ"ל:

עבר עבירה שיש בה שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש:

יידון בחמורה. בשריפה משום חמותו ולא משום אשת איש שהיא בחנק:

נידון בזיקה הראשונה שבאת עליו. באותו איסור שהוזקק תחלה להזהר ולפרוש ממנו הוא נידון דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואפי' חמור על הקל ואם איסור חמותו חלה עלה בתחלה כגון שנשא בת אלמנה פנויה ואח"כ נשאת נדון בשריפה ואם היתה אשת איש ואח"כ נעשית חמותו נידון בחנק ואין הלכה כר' יוסי:

מי שלקה ושנה. שלקה שני פעמים על עבירה אחת שחייבים עליה כרת שכל חייבי כריתות לוקין כשיחזור ויעשה אותו עבירה פעם שלישית:

כונסין אותו לכיפה. מקום כשיעור קומות אדם ולא יותר ומאכילין אותו תחלה לחם צר ומים לחץ עד שיוקטנו בני מעיו ואח"כ מאכילין אותו שעורים שנופחות במעיו עד שכריסו נתבקעת:

שלא בעדים. שלא בעדות שיהיה מחויב עלה מיתה ומ"מ ידוע לב"ד שהדבר אמת שבודאי הרג אלא שהוכחשו עדים בבדיקות או שלא היתה שם התראה מספקת:

ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ. בתחלה ואח"כ מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נתבקעת והיינו רישא ומה שחסר זה גילה זה:

גמ' תמן תנינן. בבבל תנינן בברייתא לפרש דברי ר' יוסי במתני':

בא על חמותו והיי דא לה חמותו וכלתו. אם בא על חמותו והיא היתה חמותו וכלתו כאתת וכגון ראובן שנשא הבת ובנו נשא אמה דהוי האם לראובן חמותו וכלתו ובעי לה הש"ס אליבא דר' יוסי מהו שיתחייב משום שתיהם הואיל ושני איסורים כאחת כדמסיק לקמן ואיידי דאיירי בחמותו מפרש לקמיה הא דקתני בכריתות ומייתי להלעיל חמותו ואם חמיו ואם חמותו כאחת:

היך עבידא. ומפרש לה להני כולהו איסורי דחמותו כאחת:

גבר נסב איתא ולברתיה דאחוה. ולבתו של אחי אשתו והיינו בת בנה של חמותו:

ולברתיה דאחתה. ולבת אחות אשתו והיינו בת בתה של חמותו וכשבא על הזקנה והיא חמותו מיתחייב עלה משום חמותו ואם חמותו ואם חמיו:

חמותו וכלתו. השתא מהדר להבעיא חמותו וכלתו מה אמר בה ר' יוסי אם דוקא אשת איש קאמר ר' יוסי דאינה חלה על איסור חמותו אבל כלתו דחמיר' דבסקילה היא מודה דחל על איסור חמותו ונידון בסקילה שהיא חמורה והיינו דמפרש חומר בקל מה אמר ר' יוסי:

שני איסורים כאחת מה אמר בה ר' יוסי. אם הם חלין בבת אחת כגון כלתו ואשת איש אם מודה ר' יוסי דבכה"ג נידון בחמורה שהיא איסור כלתו ובסקילה:

אמרין. בני הישיבה דכעין אלו השאלות נשאלו גם אליבא דר' ישמעאל דלקמיה:

דתני בשם ר' ישמעאל. נשתבשה הגי' בכאן ונתחלפו הבבות וה"ג נתאלמנה ונתגרשה נתחללה זינת ואח"כ בא עליה חייב על כל אחת ואחת זינת ונתחללה ונתגרש' ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת. וטעמא דברישא אם נתאלמנה בתחילה ואח"כ נישאת ונתגרשה הוי איסור מוסיף דאלמנה לכ"ג הוא דאיסורא וכשנתגרשה ניתוסף בה איסורא לכהן הדיוט ומיגו דחל עליה איסור לגבי כהן הדיוט חל נמי לגבי כ"ג ואם בא עליה חייב שתים משום אלמנה ומשום גרושה וכן אם אח"כ נתחללה שנשאת לכהן דאין איסור חללה אלא מכהונה ניתוסף בה עוד איסור לענין תרומה שהחללה אסורה בתרומה ואם אח"כ זינתה והיינו שנבעלה להפסיל לה נעשית זונה וניתוסף בה עוד איסור הואיל ויש שם זנות שאסורה על ישראל כגון זינתה אשתו ברצון ואם בא עליה כ"ג מיחייב עליה משום כל השמות הללו וכהן הדיוט משום שלשה שמות כשהן כסדר הזה ובסיפא דהוה איפכא אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור. ומיבעיא ליה השתא אם דוקא באיסור מוסיף קאמר ר' ישמעאל דאיסור חל על איסור או דנימא בבת אחת נמי ס"ל דחלו שתיהן כאחת ומתחייב שתים כדלקמיה:

נתאלמנה ונתגרשה כאחת מה אמר בה ר' ישמעאל. משכחת גרושה ואלמנה כאחת כגון שקידשה אחד בקידושי ספק ובא אחר וקידשה קידושין גמורין דהדין בזה דמגרש ראשון והשני נושאה כדאמרינן בפ' המגרש דף פט והשתא אם באותה השעה שקבלה הגט מהראשון מת השני חלו עליה איסור גרושה ואיסור אלמנה בבת אחת:

אומר בקל מה אמר בה ר' ישמעאל. אם האיסור השני חמור מן הראשון מה אמר בה ואם בכה"ג ס"ל איסור חמור חל על איסור קל ואפילו אינו איסור מוסיף כגון אשת איש ונעשית חמותו:

שני איסורין כאחת. פירושא וטעמא דנתאלמנה ונתגרשה כאחת היא א"נ כמו דפרישנא לעיל לר' יוסי בכלתו וא"א ולא איפשטו הני בעיי:

רב אמר. לפרושי ההורג נפש שלא בעדים דמתני' קאי:

במפנים עדיו היא מתני'. שהעדים מפנים ומפרשין זה מזה זה עומד בפינה זו ורואה וזה עומד בפינה זו ורואה והוי לה עדות מיוחדת ואין דנין למיתה על פיהו אבל מכניסין אותו לכיפה שהרי הן יודעים בבירור שהרג את הנפש:

ר' יוסי בר' חנינא אומר. אפי' בשניהן עומדין ורואין כאחד נמי משכחת לה בשאינו יכול לקבל התרייה מהן כגון שלא היה להם פנאי להתרות בו ולא היה יכול לקבל התראה מהן או שהמעשה נעשה מרחוק הרבה וכיוצא בו ואין דנין בלא התרייה וכונסין אותו לכיפה:

מתני' הגונב את הקסווא. אחד מכלי שרת מלשון קשות הנסך:

והמקלל בקוסם. מברך השם בשם עכו"ם:

והבועל ארמית. עכו"ם:

קנאין פוגעין בהן. המקנאים קנאתו של מקום הורגין אותו והוא שתהיה עכו"ם בת עכו"ם ובשעת מעשה ובפני עשרה מישראל ואם חסר אחת מן התנאים הללו אסור להרגו אבל ענשו מפורש ע"פ נביא יכרת ה' לאיש אשר יעשנה. ומכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים ואם ייחדה לו בזנות חייב עליה משום נדה ומשום שפחה ומשום עכו"ם ומשום זונה ואם לא ייחדה לו אלא נקראת מקרה אינו חייב אלא משום עכו"ם:

פירחי כהונה. בחורי כהונה שמתחיל שער זקנם לפרוח בהן:

בגיזירין. בקעיות של עצים ואין ב"ד ממחין בכך:

ר"ע אומר בחנק. נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן והנביא ההוא או חולם חלום ההוא יומת מה להלן בחנק אף כאן בחנק:

וחכ"א בידי שמים. נאמר כאן יומת ונאמר להלן כל הקרב הקרב אל משכן ה' יומת מה להלן בידי שמים דבמאתים וחמשים איש השרופים בעדת קרח כתיב אף כאן בידי שמים. ומיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת שהכרת הוא בערירה ויש עליו עונש לאחר מיתה אם לא עשה תשובה כראוי ומיתה בידי שמים אינה בערירה ואין עליו לאחר מיתה כלום והלכה כחכמים:

גמ' קסווה קיסטא. תיבה קסוטה בלעז ואם מכלי קדש הוא תייב:

כלי. שם גוף הכלי משל בית המקדש היה:

כגון אילין נפתאי. שם אומה אחת שמקללין כן:

לקנייך קייניך קנווך. ילקך הקוסס לו ולכלפי מעלה הקונך:

תני ר' ישמעאל וכו'. הא גרסינן לה בפ"ד דמגילה:

המכנה בעריות. שמפרש הפסוק ומזרעך לא תתן להעביר למולך זה שהוא נושא ארמית ומוליד בנים ומעמיד אויבים למקום ואיידי דאיירי בארמית מייתי להא לומר מה גדול העון הזה:

תני שלא ברצון חכמים. הא דאמרין קנאין פוגעין בו דוקא אם עושה מעצמו הוא ובלבד שלא ישאל רצון חכמים שאם בא לימלך אין מורין לו כן:

ופינחס שלא ברצון חכמים. בתמיה שהרי שאל למשה וכשנתעלמה ממנו הלכה הזכירו כדאמרינן ראה מעשה ונזכר להלכה וא"ל משה שילך הוא בעצמו:

ביקשו לנדותו. להרחיקו מפני שעשה אחר ששאל אילולי שקפצה עליו רוח הקדש ואמרה וכו' מפני שדבר גדול עשה ויכפר על בני ישראל:

מה טעמא דר"ע. נתחלפו השיטות בכאן יתוכצ"ל נאמר כאן יומת גבי נביא שקר ונאמר להלן והזר הקרב יומת מוטב שילמד יומת מיומת ואל ילמד יומת מימות:

מה טעמון דרבנן נאמר כן יומת ונאמר להלן כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות דרבנן ס"ל מוטב שילמד הדיוט מהדיוט ואל ילמד הדיוט מנביא:

הדרן עלך אלו הן הנשרפין