יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת. ולהך פירושא קאמר בגמרא דתנא להכנסה נמי הוצאה קרי לה שהרי מוציא מרשות לרשות הוא והא דתני יציאות ולא קתני הוצאות לישנא דקרא נקיט דכתיב אל יצא איש ממקומו ודרשי' מיניה הוצאה אל יצא עם הכלי ללקט המן:

שתים שהן ארבע בפנים. שתים הן מן התורה הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד ועושה כל המלאכה עקירה והנחה מרשות לרשות ושתים הן לחיוב שחייב חטאת על שגגתו כגון ששגג ולא ידע שהוא שבת או ששגג ולא ידע שמלאכה זו אסורה ועל זדונו בלא התראה חייב כרת ואם הוא בהתראה חייב סקילה וכמו בכל שאר מלאכות של שבת. והא דפתח התנא במלאכת הוצאה ולא קתני לפי סדר האבות השנויין לקמן בפ"ז משום שההוצאה היא מצוייה ביותר ורגילין ב"א להכשל בה לפי שאין צורך לעסק אחר עמה אלא שהוא מוציא או מכניס החפץ עמו ועוד טעם אחר לפתיחת המסכת במלאכה זו משום שמלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה"י לר"ה ומה לי מוציא' מרה"י לרה"י ואינה נראית למלאכה לפיכך הקדים אותה התנא לשנותה להשמיענו דמ"מ מלאכה היא:

שהן ארבע. שהוסיפו עוד שתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים שזה עוקר וזה מניח דמן התורה שניהם פטורין כדדרשינן מקרא דכתיב ואם נפש אחת תחטא וגו' יחיד שעשה אותה חייב שנים שעשאוה פטורין אבל חכמים אסרו לכתחילה ואם עשה פטור כדמפרש ואזיל לקמן:

ושתים שהן ארבע בחוץ. וכן להעני העומד בתוך ברה"ר שתים הן לחיוב מן התורה כשעושה כל המלאכה עקירה והנחה שהן ארבע מדבריהם לפי שהוסיפו חכמים עוד שתים לאסור לכתחלה אף כשזה עוקר וזה מניח. והא דנקיט התנא לבעל הבית ולעני משום הך טעמא גופא דאמרן לפי שהוצאה מלאכה גרועה היא ולא הוי גמרינן הוצאה דעני מבעל הבית ולא בעל הבית מעני וכן לא הכנסה והלכך אשמועינן לתרוייהו:

פשט העני את ידו לפנים. וחפץ אחד בידו ונתן אותו לתוך ידו של בעל הבית דעביד ליה עקירה מר"ה והנחה ברה"י או שנטל העני החפץ מתוך ידו של בעל הבית והוציא בידו לחוץ דעביד ליה עקירה מרה"י והנחה בר"ה דאע"ג דבעינן עקירה ממקום חשוב שיהי' בו ד' טפחים על ד' טפחים וכן הנחה על מקום ארבעה על ארבעה והכא ליכא מסקינן בגמרא משום דידו של אדם חשובה ליה כארבעה על ארבעה לפי שרגיל ליטול ולהניח בה חפצים ואפי' גדולים הרבה והלכך אע"פ שלא הניח החפץ במקום שהוא עומד בו הואיל והוא בידו הרי הוא כמונח בארץ:

העני חייב. לפי שהוא עשה מלאכה שלימה עקירה והנחה אבל בעל הבית פטור. והך פטור וכן פטור דעני דבבא שניה פטור ומותר גמור הוא דלא עשה כלום אלא מעשה איצטבא הוא דעביד ואין כאן משום איסור שבת כלום אע"ג דאיכא הכא משום לפני עור לא תתן מכשול ולפיכך רצו מהמפרשי' לפרש דהכא בעני נכרי מיירי אבל הא ליתא דלא מיירי הכא אלא במילי דשבת ומשום איסור שבת הוא דאמרי' דפטורי דרישא פטור ומותר הוא:

פשט בעל הבית וכו' בעל הבית חייב. לפי שהוא עשה מלאכה שלימה והעני פטור ומותר הוא דלא עביד מידי והא דמהפך התנא ומפרש לשתים מן התורה להעומד בחוץ והדר מפרש לשתים מן התורה להעומד בפנים ולא כסדר שהתחיל בתחלה משום דאתא לאשמועינן דהכנסה נמי הוצאה קרי לה והלכך בתר דפתח ביציאות קא מפרש הכנסה לאלתר:

פשט העני וכו'. הני תרתי בבי דסיפא הן הן השתים מדבריהם שהוסיפו חכמים לאסור לכתחל' אפי' לא עשה אחד מהן מלאכה שלימה דחששו שמא יבאו כל אחד בפ"ע לעשות מלאכה שלימה בשבת. והיינו כאן שתים מדבריהם להעומד בחוץ ושתים מדבריהם להעומד בפנים:

גמ' מהו שתים שהן ארבע. ובעי הש"ס היכי מפרש כן להמתני' דקתני שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ ואי את משכחת לה כולהו חיובא ועל כרחך דיש בהן ג"כ צד פטור וכדמפרש לקמן במתני' ושואל הש"ס היאך מרמז התנא בריש דבריו להני חיובי ופטורי דתני ואזיל:

שתים לחיוב ושתים לפטור. כלומר מי נימא דשתים שהן ארבע דקאמר היינו שיש בהן שתים לחיוב ושתים מהן לפטור. השתים לחיוב הן הוצאה והכנסה בעשיית כל המלאכה לבע"ה העומד בפנים והשתים לפטור אם אילו עושה כל המלאכה וכדחשיב בבבא דסיפא פשט בע"ה את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה וכו' דהיינו הוצאה והכנסה דפטור. וכן שתים שהן ארבע בחוץ ג"כ בענין הזה אנו מפרשין שתים לחיוב להעני העומד בחוץ אם עשה כל המלאכה דהוצאה ודהכנסה שהן ארבע היינו עם השתים לפטור שלא עשה כל המלאכה אלא כדקתני בסיפא שפשט העני את ידו המליאה לפנים ונטל הבע"ה מתוכה ואין כאן מלאכה שלימה בהכנסה וכן בהוצאה שפשט העני את ידו ריקנית לפנים ונתן הבע"ה לתוכה והוציא. ונמצאת אומר דהשתים דקאמר התנא בריש דבריו הן השתים לחיוב ושהן ארבע דקאמר הן הן השתים לפטור:

או ארבע לחיוב וארבע לפטור. כלומר או דלמא שלא תחלק בענין הזה להשתים שהן ארבע דקאמר התנא אלא בהשתים דקאמר מרמז בהן הצד החיוב והצד הפטור כגון הוצאה דבע"ה אם עשה כל המלאכה דהוי חדא לחיובא וחדא לפטורא שלא עשה הבע"ה כל המלאכה של הוצאה אלא שהעני נטל מתוכה ושהן ארבע דקאמר היינו הכנסות חדא דחיוב שעשה כל המלאכה דהכנסה שנטל מתוך ידו של עני והכניס וחדא דפטורא שלא עשה הבע"ה כל המלאכה דהכנסה אלא שהעני נתן לתוכה והכניס והיינו שתים שהן ד' בפנים. וכן אתה מפרש לשתים שהן ד' להעני העומד בחוץ שתים הן דהוצאות חדא דחיוב וחדא דפטור שהן ארבע עם שתים הכנסות חדא דחיוב וחדא לפטור וזהו דקאמר ארבע לחיוב וארבע לפטור כלומר שיש בכל חלוקה מהארבע לחיוב ויש בהן לפטור דאלו לפירושא קמא אין בכל חלוקה מהארבע לחיוב ולפטור אלא השתים מהן הוצאה והכנסה דחיוב והשתי' מהן הוצאה והכנסה דפטור דאלו לפירושא בתרא יש בכל חלוקה מהארבע אחת לחיוב ואחת לפטור. נישמעינה לפירושא דהך מילתא ממתני' דשבועות דקתני שבועות שתים שהן ארבע וכו' יציאות השבת שתים שהן ארבע ולא קתני התם שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ וא"כ מפרשינן התם כולהו לחיובא שתים הוצאה דעני והוצאה דבע"ה לחיוב בשעשו כל המלאכה. שהן ארבע היינו שתים הכנסות דעני ודבע"ה לחיובא וקס"ד דה"ה נמי למתני' דהכא כל היכא דמפרשינן חלוקה לחיובא שפיר עדיף והלכך תפרש להשתים דקאמר הן לחיובא וכפירושא קמא:

א"ר בא. דלא היא דע"כ לא דמיא פירושא דהך מתני' לפירושא דמתני' דשבועות דתמן שפיר מפרשינן כולהון לחיוב וכדאמרן:

ברם הכא דקתני שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ. וא"כ ע"כ דתפרש דחיוב ופטור. אתינן מיתני דבענין אחר לא משכחת לה שיהו ד' בפנים וד' בחוץ וכד אתינן לחיובי ולפטורי א"כ נפרש לכל חלוקה וחלוקה מהארבע חדא לחיובא וחדא לפטורא דלהכי שונה התנא להעומד בפני' ולהעומד בחוץ לאשמועינן דבכל חלוקת השתים מהארבע יש בהן צד חיוב וצד פטור:

הדא אמרה. דהכי מפרשי' ארבע לחייב וארבע לפטור וכלומר בכל חלוקה מהארבע איכא חדא לחיובא וחדא לפטורא וכהאי פירושא בתרא דאמרן:

א"ר יוסי מתני' אמרה כן. ר' יוסי בא לחזק דברי ר' בא בהא דקאמר דתמן כולהון לחיוב דודאי הכי הוא דמהאי מתני' דהתם שמעי' לה בהדיא דקתני שבועות שתים שהן ארבע לא לחיוב בתמיה דהא ודאי בין שתים דרישא שהן להבא שאוכל ולא אוכל ובין שתים דסיפא שאכלתי ושלא אכלתי בני חיוב בקרבן נינהו ודכוותה ליציאת שבת שתים שהן ד' דקתני התם נמי כולהו לחיובא הן. אבל הכא דתני חיובא ופטורי מפרשינן בכל חלוקת שתים מהד' דיש בהן חדא לחיוב וחדא לפטור וכר' בא:

והא תני דלתות ההיכל שתים שהן ד'. בריש פ"ד דמדות תנינן פתחו של היכל גבהו כ' אמה ורחבו עשר אמות ושתים דלתות הי' לו שתים בפנים ושתים בחוץ וכדמפרש ר' יהודה התם כמין אצטרמיטה היו וכו' והיינו שתים שהן ד' וכלומר דבא לסיועי לפירושא בתרא ולמיפרך אפירושא קמא דשמעי' מהאי מתני' דכל היכא דקתני שתים שהן ד' לית לן לפרש ולחלק בין גוונא דשתים דרישא ובין גוונא דשתים דסיפא וכדמסיק ואזיל:

אית לך למימר לא לחיוב ולא לפטור. כלימר וכי אית לך לחלק להא דהתם ולומר השתים מהן לחיוב ושתים אחרים מהן לאו לחיוב הן דלא שייך התם לחלק לא לחיוב ולא לפטור וכי היכא דהתם לא מחלקינן בין שתים אלו לבין שתים אלו ה"ה נמי בכל מקום שנשנה שתים שהן ד' יש לנו לפרש דבחדא גוונא נשנו אם אלו השתים לחיוב השתים אחרים ג"כ לחיוב והכא דא"א לפרש כולהו לחיוב א"כ נפרש מה השתים אלו יש בהן חדא לחיוב וחדא לפטור כך השנים אחרים להעומד בפנים וכן להעומד בחוץ:

ניתני שנים עשר פטור. אלישנא דמתני' פריך דקתני תמניא שהן ד' בפנים ושהן ד' בחוץ והיינו בחיובי ובפטורי ואמאי לא קחשיב עוד תרתי פטורי לעני וכן לבע"ה שהרי יש כאן תמניא דפטור אבל אסור שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבע"ה ועם ארבעה דחיובי הוו להו שנים עשר:

ומשני לא אתינן מיתני. למיחשב אלא בפטור שהוא כנגד חיוב כלומר שהן דומין בצד אחד להגוונא דחיוב והיינו בענין פשיטות היד דכמו דהגוונא דחיוב דקתני פשט העני את ידו לפנים וכו' דהעני חייב שעשה כל המלאכה כן נמי בגוונא דפטורי דסיפא לא מחשבינן אלא להפשיטת יד לרשות אחרת כגון פשט העני דהסיפא דקתני שתיהן פטורין ובהא איכא תרתי מילי דפשיטת היד דהעני דברישא דהסיפא חיסר העני ההנחה ובהסיפא חיסר העקירה שהרי הבע"ה נתן לתוכה והעני הוציא ולא עשה כל המלאכה ופטור אבל אסור הוא וכן בפשט בע"ה דהסיפא איכא תרתי מילי דפשיטת היד לרשות אחרת ולא גמר כל המלאכה ואותן פטורי אבל אסורי הוא דקחשיב תרתי דעני ותרתי דבע"ה:

מהו אהן פטור דתנינן הכא מותר. לפרושי פטירי דרישא דמתני' קאמר דקתני העני חייב ובע"ה פטור והיינו פטור ומותר דבע"ה לא קעביד מידי וכן פטורא דהעני בשעשה הבע"ה כל המלאכה דפטור ומותר הוא ולא דמיא לשניהם פטורין דהסיפא דמתני' דהתם פטור אבל אסור הוא דהא מיהת איתעבידא המלאכה בין שניהן:

עני ועשיר אחד הוא. כלומר שהרי דין אחד להם דמאי שנא עני ומ"ש עשיר ואפ"ה מנו אותן חכמים שנים ומשום דהוצאה מלאכה גרועה הוא ולא הוה גמרינן חד מאידך:

הכנסה והוצאה אחד הן. דמ"ש המוציא ומ"ש המכניס ואפ"ה מנאו אותן חכמים שנים דקא מפרש במתני' להכנסה בפני עצמה ולהוצאה בפני עצמה:

יציאות השבת אין הכנסה בכלל. כעין בעיא הוא דקתני יציאות השבת וכי אין הכנסה בכלל וכן הא דתנינן המוציא מרשות לרשות וכי אין המכניס בכלל הלא מרשות לרשות הוא והשתא קא מיבעיא לן אם הוצאה והכנסה מצטרפין הן וקאמר נישמעינה מן הדא דאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן הכניס וכו' בהעלם אחד חייב דהועיל והכנסה בכלל הוצאה היא מצטרפין לכשיעור:

נמנעו העם מלהוציא בבתיהן. מרשות היחיד מליתן לגזברים שהיו יושבין במחנה לויה שהוא רשות הרבים:

אפילו הכנסה את שמע מינה. מהאי קרא שהרי כשם וכו' והיינו הכנסה ממחנה לויה ללשכה שהיא רה"י:

שמע כולהון. ולהוצאה ולהכנסה מן קרייא דירמיה דאמר להן לא תוציאו וגו' ובהאי קרא לא משתעי אלא במלאכת משא א"כ האי וכל מלאכה לא תעשו לרבות להכנסה דנקראת ג"כ מלאכה כמו הוצאה:

וגרסי'. לכל הא בריש מס' שבועות ושם גריס ועוד מהדא דאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן וכו' ופירשתי שם קצת בענין אחר לזה וגי' דהכא עיקרית:

ר' יסא וכו'. גופא דלעיל קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן הכא וקאמר הש"ס דמה דאמר ר' יוחנן הוא דלא כר' יוסי בברייתא דלקמן:

דתני. בתוספתא דמכלתין פ"י:

ר' יוסי אומר בהעלם אחד וכו'. כלומר אפילו הוא בהעלם אחד אם הוציא ברשות אחד לשתיהן מצטרפין וחייב אבל אם ההוצאה לשתי רשויות היא וכגון ששתיהן רה"ר אלא שיש הפסק ביניהן ולקמן מפרש לה או אם אפילו ברשות אחד והן בשתי העלמות שנזכר בין הוצאה ראשונה לבין שניה וחזר ושכח והוציא פטור דאין שתי רשויות מצטרפין לכשיעור כמו דהעלמו' אינן מצטרפין:

וקשיין. השתא מסקי לה דמילתיה דר" יוחנן דלא כר' יוסי הוא דאי תימא כר' יוסי קשיא לן דמה אלו הוצאה והוצאה אין מצטרפין בשתי רשויות כר' יוסי לכ"ש הכנסה והוצאה דודאי לשתי רשויות הן אלא ע"כ הוי מה דאמר ר' יוחנן הוא דלא כר' יוסי:

לא סוף דבר וכו'. ר' אילא מפרש להא דר' יוסי דקאמר שתי רשויות אין מצטרפין דלאו דוקא אם שני פתחים של החצר פתוחות הן לשתי פלטיות והן רשות הרבים כגון שפתח זה פתוח לפלטיא לצד מזרח ופתח זה פתוח לפלטיא שבצד מערב או לצד אחת בענין שכל פלטיא ופלטיא ר"ה בפ"ע הוא אלא אפילו פתוחין הן לפלטיא אחת ההולכת לפני החצר והוציא חצי גרוגרת דרך פתח הזה וחצי גרוגרת דרך פתח האחר הוי כמוציא לשתי רשויות ואין מצטרפין:

אוף ר' יוסי מודה. כלומר דדחי לה הש"ס להא דר' אילא דלא היא אלא אם הפתחים פתוחין הן לפלטיא אחת אף ר' יוסי מודה דמצטרפין דשתי פתחים אינן גורמין למיחשב לפלטיא אחת כשתי רשויות כדמסיק ואזיל:

דר' יוסי מדמי רשויות וכו'. כלומר דהא ודאי כי היכי דר' יוסי מדמה רשויות לדין העלמות לפטור כך הוא מדמה רשויות לדין העלמות לענין חיוב שהרי אם הוציא כגרוגרת בפתח זה להפלטיא וחזר והוציא כגרוגר' בפתח האחר בהעלם אחד שמא אינו חייב שתים דס"ל להאי סתמא דהש"ס כהאי תנא דפ"ג דכריתות שאם עשה מלאכה כשיעור וחזר ועשה אותה מלאכה בעצמה אפילו בהעלם אחד חייב שתים דכל או"א מלאכה בפ"ע ומתחלקות לחטאות והלכך קאמר בפשיטו' דודאי אם הוציא כשיעור מפתח זה וחזר והוציא בפתח זה כשיעור חייב שתים ואפילו בהעלם אחד והשתא לר' יוסי דמדמי דין רשויות לדין העלמות אם הוציא חצי שיעור דרך פתח זה וחצי שיעור דרך פתח זה מצטרפין לכשיעור וחייב חטאת אחת הואיל והפתחים אינן גורמין לחלק הרשויות אלא ודאי לא קאמר ר' יוסי אלא כשהחצר פתוחה לשתי פלטיות ובהא הוא דקאמר דאין הרשויות מצטרפין לכשיעור ואפי' בהעלם אחד כמו דהעלמות מחלקין לענין חצי שיעור שאינן מצטרפות ובבה"ג הוא דקאמר דשתי רשויות כשתי העלמות הן:

ר' יוסי מדמה רשויות לאכילת פרסיים וכו'. כלומר דהא קי"ל באכילת איסור כשיעור אין האכילה מצטרפית אא"כ אכל השיעור והוא כזית בכדי אכילת פרס ואם שהה באכילה יותר מכדי אכילת פרס אינה מצטרפות והשתא כי היכי דאפילו בהעלם אחד אין כדי אכילת פרס זה מצטרף עם כדי אכילת פרס אחר אלא צריך שיאכל כזית בתוך אכילת פרס אחד ה"ה נמי לר' יוסי אין שתי רשויות מצטרפין זה עם זה לכשיעור ואפי' עשה המלאכה בהעלם אחד:

רבנן דקסרין אמרין. לר' יודן עד דאת מדמי לה לחלבים דמינה לשבת למה לך לאהדורי ולדמות דין זה לר' יוסי לדין שיעור צירוף באכילת חלב וכה"ג ואמאי לא מדמית לה לדין אחר בענין צירוף שיעור ובשבת גופיה:

שאם ארג וכו'. שהרי אם ארג חוט אחד בבגד זה בשבת וחוט אחד בתוך בגד אחר שמא הוא כלום דהא אנן בעינן שיעור שני חוטין בבגד אחד ואין החוטין משתי בגדים מצטרפין ואפילו בהעלם אחד:

ארג כמה חוטין וכו'. כלומר וכן אם ארג כמה חיטין בכמה בגדים כשיעור בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת אחת וה"נ ברשויו' דשבת אליבא דר' יוסי:

המוציא אינו חייב עד שיניח. וכל זמן שהוא מהלך פטור:

ר' יעקב קאמר בשם ר' יוחנן עד שיטול ועד שיניח. ובעי ר' זעירא היכי קאמר אם נפרש דהאי עד שיטול ועד שיניח דקאמר אינו שיטול מתחלה על מנת להוציא ולהניח ולאפוקי אם נטל לאכול מתחלה ונמלך עליו להוציא ולהניח דלא הוי חייב:

מה דאמר דר' יוחנן. מילתה באנפי נפשה היא דמהדר הש"ס אמילתיה דר' יוחנן דקסבר עד שיניח אלמא ס"ל מהלך לאו כעומד ומניח דמי וזהו דלא כר' יוסי בברייתא דלקמיה:

דתני. בתוספתא פ"י:

בתוך ד' אמות לראשונה חייב. דהוי כהנחה אחת ומצטרפות:

ר' יוסי אמר אם מעבירו. לחצי גרוגרת שנייה דרך עליה של הראשונ' אע"פ שלא הניח אצלה חייב ואם לאו פטור אלמא דר' יוסי עביד המהלך כמניח והאי דר' יוחנן דלא כר' יוסי:

כמה דר' יוסי עביד וכו'. ופריך הש"ס היכי משכחת לה לר' יוסי שיהא חייב והא לדידיה המהלך כעומד ומניח דמי וא"כ מיד שהוציא להחצי גרוגרת השניה כמניח הוא דכמו דמשוית להמהלך כמניח לחייבו בהעבירו דרך עליה של הראשונה כן נימא נמי לפטור דהוי כמו שהניחה מקודם שהעבירה דרך עליה של הראשונה ויהא פטור:

תיפתר שהיתה נתונה בתוך ארבע אמות. כלומר שהחצי גרוגרת הראשונה היתה נתינה בתוך ד' אמות של אותו רה"י שהוציא דהשתא כשהוציא החצי גריגרת השנייה אפילו תימא דמכיון שהוציאה נעשה כמו שהניחה שם דהמהלך כמניח הוא מ"מ חייב הוא דהרי סוף סוף אותה השניה בתוך ד' אמות היא ולקמיה פריך עלה:

כהדא דתני ואם לאו פטור. בתמיה דאי הכי היאך אתה מפרש לפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי דהא להאי דקתני בדברי הת"ק אם הניחה בתוך ד' אמות לראשונה חייב ואם לאו פטור ועלה קאמר ר' יוסי אם העבירו דרך עליה חייב דמשמע דר' יוסי אהא דקאמר ואם לאו פטור הוא דקאי דכשהעבירו דרך עליה אע"פ שהניחה חוץ מד' אמות לראשונה אפ"ה חייב משום דדרך עליה כמונח דמי ומצטרף עם חצי גרוגרות הראשונה והדרא קושיא לדוכתה דאמאי לא נימא דמכיון שהוציאה נעשה כמו שהניחה שם דמהלך כמניח דמי ויהא פטור:

אמר רבא בריה דרב פפי תיפתר דהכא במאי עסקינן כגון שהיה הפתח של רה"י רחב חמש אמות והוציא חצי גרוגרת אחת לכאן מצד הפתח והניחה וחזר והוציא השניה והניחה לכאן מצד השני של הפתח:

והרי לא הוציא את השניה בתוך הארבע אמות לראשונה. כלומר שההנחה של אותה הוצאה של השנייה אינה בתוך ד' אמות של הראשונה שהרי הניחה לצד השני של הפתח והפתח הוא רחב יותר מד' אמות אבל כשהוציא את השניה הוציאה בתוך ד' אמות דהא על כרחך בעינן לשנויי הקושיא דאמאי לא נימא לר' יוסי המהלך כמניח דמי וליפטר ובענין אחר לא מצית לאוקמי אלא כדמוקי לה מעיקרא שהיתה הראשונה נתונה בתוך ד' אמות של הרה"י דעכשיו כשהוציא את השניה בתוך ד' אמות של הראשונה הוא שהוציאה אלא דהואיל דקשיא ליה היכי תפרש לפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי דאם השניה בתוך ד' אמות של הראשונה למה ליה לר' יוסי למימר אם העבירה דרך עליה ועל כרחך אהאי דקאמר הת"ק ואם לאו פטור הוא דקאי ר' יוסי הלכך משני לה דמשכחת לה בכה"ג שהיה הפתח רחב חמשה אמות ולאו דוקא אלא כלומר יותר מד' אמות והשתא מפרשינן לפלוגתייהו דת"ק ור' יוסי שפיר דלהת"ק צריך שיניח להשניה בתוך ד' אמות של הראשונה ואם לאו אלא שהניחה חוץ לד' אמות של הראשונה פטור ועלה קאמר ר' יוסי דאם העבירו דרך עליה אע"פ שהניחה חוץ לד' אמות של הראשונה חייב ולעולם כשהוציאה על כרחך בתוך ד' אמות של הראשונה הוציאה ומשכחת לה בכגון שהראשונה מונחת בתוך ד' אמות של הרה"י והפתח רחב מד' אמות והנחת השניה בחוץ לד' אמות של הראשונה היא ומפני שהעבירה דרך עליה של הראשונה חייב:

תמן תנינן. בפ"ג דכריתות דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביום הכפורים. שחייב משום אוכל קודש בטומאה ומשום חלב ומשום נותר ומשום יה"כ ואשם מעילה שאכל קודש. ר' מאיר אומר אם היתה שבת והוציאו חייב עוד חטאת אחת משום שבת אמרו לו אינו מן השם וכדמפרש הש"ס ואזיל מאי אינו מן השם משום דלא דמיא חיובא דשבת לחיובי דאינך:

שזה חייב משום מהלך וזה מחייב משום מניח. כלומר כולהו חיובי דהני דקחשיב במהלך ואוכל נמי חייב הוא אבל חיובא דשבת עד שיניח וכל זמן שלא הניח ואכלו כשהוא מהלך לא מתחייב משום הוצאה:

מני אמר לו. מאן האי תנא דהשיב כך לר"מ:

ר' יוסי. ר' יוסי דבר פלוגתיה היא:

מחלפה שיטתיה דר' יוסי. קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דתמן לא עביד המהלך כמניח לענין שבת והכא הא עביד להמהלך כמניח כדקאמר בברייתא דלעיל אם העבירו דרך עליה חייב אלמא דעיקר חיובא קאתי עליה בשעה שהעבירו דרך עליה ואע"פ שהניחה אח"כ חוץ לד' אמות של הראשונ' כדמפרשינן לעיל:

אמר ר' יודן תיפתר. להאי מתני' דכריתות כגון שהיה האדם מוטל על האסקופה שלפני רה"י ומקצתו הוא בפנים ופיו הוא לחוץ לר"ה ופשט ידיו לפנים ונטלה ואכלה והרי לא הלך כלומר דשפיר קרינן לה הוצאה שהרי פשט ידו לפנים ונטלה ואכלה בחוץ והשתא אותה אכילה לאו במהלך מיתוקמא שהרי זה לא הילך והא דקאמר ר' יוסי לר"מ אינו השם שזה משום מהלך וזה משום מניח אותה אכילה בעצמה קאמר דאע"ג דאין כאן מהלך ה"ק היאך אתה מדמה חיובא דשבת למיחשבה בהדי חיובא דאינך הא ודאי לא דמי דאלו חיובא דכל הני משכחת לה אפילו עמד זה אח"כ והלך ואכל כשהוא מהלך אבל לענין שבת ע"כ לאו הכי הוא דאלו אם לא אכל זה כשהוא מוטל על האסקופה ופיו לחוץ אלא שעמד אח"כ בעוד האוכל בפיו והוציאו ואכלו ודאי אינו מתחייב משום שבת שהרי שזה שגופו בפנים כשעמד כולו בפנים הוא וכשיצא הוציא האוכל בפיו והוצאה בפיו לאו הוצאה הוא למיחייב עלה. כדתנן בפ' המצניע אלא דחיובא דידיה השתא משום דמניח הוא שאכלו כשהוא מוטל על האסקופה ופיו לחוץ וכמונח דמי וחיובא דהוצאה אתי עלה כשפשט ידו לפנים ונטלה וההנחה בשעת אכילה היא ומיהת לא דמיא לחיובא דאינך אם היה עומד ואוכל כדאמרן וזו היא התשובה שהשיב ר' יוסי לר"מ ולעולם בעלמא אמינא לך דהיכא שהוציא החפץ מרה"י אע"פ שעודנו מהלך חייב דמהלך כמניח דמי לר' יוסי:

בלע חצי זית והקיאו. מיד שעדיין לא נתעכל וחזר ובלעו לאותו חצי זית ושל איסור היה חייב כדמפרש טעמא לקמן:

הכניס וכו'. כלומר אבל לענין חיובא דהוצאה והכנסה בשבת אינו כן אלא אם הכניס חצי גרוגרת וחזר והוציא אותה פטור דאפילו להאי מ"ד דקאמר לעיל דהכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת מצטרפין לכשיעור הכא מכיון שחזר והוציא לאותה חצי גרוגרת בעצמה פטור וה"ה אם הוציאה וחזר והכניסה נמי הדין כן וחדא מנייהו הוא דנקט:

מה בינה לבין קדמייתא. מ"ש דגבי אכילת איסור קאמרת דאפילו באותו חצי שיעור עצמו אם חזר ובלעו מצטרף לכשיעור ומ"ש גבי שבת דפטור:

תמן. באכילת איסור מיהת נהנה חכו בכזית שבתחלה נהנה חכו בכחצי זית וכשחזר ובלעו ואכתי לא נתעכל. נהנה עוד הפעם בכחצי זית ומכיון שהוא בהעלם אחד מצטרף לכשיעור למיחייב עליה אבל הכא לענין שבת דבעינן שיעור כגרוגרת לחיובא דהוצאה או הכנסה והרי לא נתעסק זה בגרוגרת שלימה ולא שייכא הכא צירוף באותה חצי גרוגרת עצמה:

פעמים וכו'. כדמפרש ואזיל היך עבידא וכו' דמכיון דבשעת הנחה לחצי גרוגרת השניה כבר נשתהה הראשונה אין כאן צירוף ואע"פ שזה הרי נתעסק בכגרוגרת שלימה פטור הוא:

בגין מדמייתה לחלבין והוא עבד כן. הש"ס על מילתא דר' יוסי קאמר לה דהא קשיא פשיטא ומאי קמ"ל בהא הלכך קאמר דבשביל דקאמר ר' ינאי בענין דס"ד לדמויי חיובא דשבת לענין אכילת חלב וקאמר דלא דמיא וכדלעיל לפיכך עשה כן בהא ואמר לה ר' יוסי נמי להך מילתא דג"כ לא מדמינן לה לאכילת חלבים דאלו לאכילת איסור קי"ל דאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית בהעלם א' מצטרף וחייב כדתנן בפ"ג דכריתות וסד"א דגבי שבת נמי הכי הוא דהויא שאע"פ שנשרפת חצי גרוגרת הראשונה עד שלא הספיק להניח להשנייה מ"מ הרי זה נתעסק בכשיעור ודומה לאיכל חצי שיעור של איסור דנמי נעשית כמי שנשרף ונסתלק ואפ"ה אם אכל אח"כ לחצי שיעור האחר באותו העלם מתחייב וה"ה לענין שבת כן קמ"ל דלא דמי דהתם מיהת נהנה בכשיעור איסור הוא אבל הכא משנסתלק חצי שיעור הראשון אין כאן צירוף לאותו חצי שיעור השני:

דרך כרמלית. כגון דרך האיצטבא דלאו להילוך עבידא או כיוצא בזה חייב דמהלך לאו כעומד דמי ולא הוי כדנח בכרמלית:

מן המוציא לאחריו. דבר זה נלמד מדין המוציא לאחריו כדמסיק ואזיל מן הדא דתנינן בפ' המצניע המתכוין וכו' פטור דזה נתכוון לשמירה מעילה ועלתה בידו שמירה פחותה אבל אם נתכוין להוציא לאחריו והיא שמירה פחותה ובא לו לפניו חייב קתני מיהת דהמוציא משא לאחריו חייב:

ואפשר שלא יעשה ביניו לבין הכותל כרמלית כלומר שהרי זה המוציא משאוי לאחריו וכי היאך אפשר לו להזהר שלא יעשה הוצאה זו כדרך כרמלית שהיא בינו ובין כותל הבית דדרך הבית היא שיש לו צדדין והוו צידי ר"ה וכרמלית הן וכשהמשא לאחריו אינו יכול להשגיח אם המשא נוטה להצדדין והוה ליה כמוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית וקתני חייב:

אמר ר' יוסי. דלא היא דמהאי דינא לא שמעינן דתיפתר שהיו פניו הפוכות לכותל הבית ויצא דרך אחוריו וע"י כך יצא משאוי שלו בתחלה מפתח הבית וכשפניו הפיכות רואה הוא שלא תהא המשא נוטה לכאן ולכאן והרי זה מוציא מרה"י לר"ה להדיא:

וזו לא דרך הוצאה הוא. אם מוציא דרך אחוריו ואמאי חייב וכי דרך הוצאה בכך:

אמר ליה. אין דודאי דרך הוצאה בכך שכן הכתפין האומנין עבדין כן שנושאין משא כבידה על כתפיהן ויוצאין דרך אחוריהן וע"י כך הן רואין ונזהרין שלא תשמט המשא אנה ואנה מעליהן:

והיידא אמרה. אלא מאיזה דין דמתני' הוא דשמעינן דהמוציא דרך כרמלית חייב:

דא. האי מתניתין וכהאי דאמר ר' אחא ור' מיישא בשם ר' יוחנן דנלמד מהך מתני' דתנינן בפ' הנזכר המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה בין שחזר והוציאן בין שהוציאן אחר פטור והא אסקופה לאו כרמלית היא בתמיה כלומר דהא על כרחך דהאי אסקופה שהיא כרמלית מיירי כגון שהיא גבוה משלשה ועד עשרה ולא עד בכלל דדין כרמלית יש לה דאי אסקופה רה"ר כגון שרבים מכתפין עליה אמאי פטור בשנתנו על האסקופה הא אפיק מרה"י לרה"ר ואי אסקופה רה"י שהיא גבוה עשרה ורחבו ארבעה אמאי כשחזר והוציאן פטור הא קא מפיק מרה"י לרה"ר אלא ודאי כרמלית וקתני ונתנן על האסקופה הוא דפטור הא אם לא נתנן אלא הוציאן דרך האסקופה חייב אלמא המוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית חייב:

ובאיש לר' יוסי דלא אמר' מן גרמיה. כששמע כך מר' מנא הורע בעינו על שלא אמר הוא בעצמו כך דודאי מהאי מתני' שפיר הוא דש"מ להא:

הכל מודים בזורק שהוא חייב. אפלוגתא דבן עזאי ורבנן קאי כדמייתי לקמן דפליגי במרה"י לר"ה דרך כרמלית ורב הונא ורב יהודא בשם רב פליגי בענין אוקימתא דהפלוגתא דבן עזאי ורבנן דרב הונא בשם רב קאמר דהכל מודים ואפילו בן עזאי דס"ל המהלך כעומד דמי מודה הוא בזורק מרה"י לר"ה דרך כרמלית שהוא חייב דהא לא נח בכרמלית:

דברי הכל היא שאין אויר כרמלית כממשה. כלומר משום דלדברי הכל אין אויר כרמלית נחשב ככרמלית ממש והלכך מודים בזורק דרך אויר כרמלית שהוא חייב:

ומה פליגין. כי פליגי במוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית דבן עזאי פוטר דס"ל המהלך כעומד ומניח דמי ורבנן מחייבי דלא עבדין המהלך כמניח:

ע"ד דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ד"א לעולם. כלומר היכי משכחת לה אליביה מעביר ד' אמות בר"ה שיהא חייב דהרי לעולם אינו מעביר אלא בתוך ד' אמות דמכיון שהוציא להחפץ ממקומו ומעבירו נעשה כמו שהניחו על כל אמה ואמה דהא ס"ל המהלך כעומד ומניח דמי וא"כ יהא פטור ולא משני הכא מידי:

ר' יהודה בשם רבי קאמר דלא כרב הונא בשמיה אלא הכל מודים. אפילו החכמים במוציא מרה"י לר"ה דרך כרמלית שהוא פטור משום דלדברי הכל ס"ל שהמהלך כמניח דמי ולא פליגי אלא בזורק דבן עזאי עושה אויר כרמלית כממשה של כרמלית והוה ליה כנח בכרמלית ורבנן לא עבדין אויר כרמלית כממשה:

מתני' מסייעא לדין. אשכחן חדא ברייתא דמסייעא לרב הונא דאוקי פלוגתייהו במוציא ומתני' מסייעא לרב יהודא דאוקי פלוגתייהו בזורק:

היה עומד בר"ה תוספתא היא בפי"א זרק מן האסרטיא לדיר או לסהר דרך בקעה חייב (ובתוספתא דפוס ט"ס שם) ואם הוציא פטור והיינו כרב הונא ובן עזאי קתני לה. והיותר נכון דנתחלפו התיבות בהעתקה וכצ"ל מתני' מסייעא לרב יהודה היה עומד בר"ה וזרק לדיר וכו' ומוקי לה לסתמא דהתוספתא כחכמים דס"ל בזורק חייב ובמוציא פטור ומתני' מסייעא לרב הונא המוציא אוכלין ונתנן על האסקופה וכו' דקתני בהדיא דלרבנן חייב במוציא דרך כרמלית ובן עזאי פוטר והיינו כרב הונא:

והא תנינן. במתני' דכריתות שהובא לעיל רבי מאיר אומר וכו' והשתא בשלמא על דעתיה דרב הונא דמוקי פלוגתייהו במוציא א"כ האי תנא דאמרו לו דסבירא ליה חיובא דשבת במניח דוקא ולא במהלך האי דלא כבן עזאי אלא כרבנן אלא על דעתיה דר' יהודה דהכל מודים במוציא שהוא פטור א"כ האי כמאן דלא כבן עזאי ודלא כרבנן. אמר ר' חנינא הא ל"ק דמני האי תנא דאמרו לו חכמים שהן בשיטת בן עזאי וכדאמרן לעיל דר' יוסי היא דס"ל כבן עזאי דהמהלך כמניח דמי וכדמפרשינן להא לעיל:

וקדם וקלטה. שנעקר ממקומו וקלט וקיבלה מהו ולקמן מפרש לה הבעיא:

ולאו מתני' היא. ומאי קא מיבעיא ליה דהא תנן לקמן בסוף פרק הזורק קלטה אחר וכו' פטור ופירשה ר' שמואל בשם ר' זעירא בחוטף כן כלומר דכאן בהאי מתניתין בחוטף מיירי שקידם האחר וחטף. וקילטה מן האויר הא אם קלט לתוך ידו וקיבלה חייב הזורק וכדמפרש להטעם דמה בין נחה לארץ ומה בין נחה לתוך ידו של חבירו והרי הזורק הזה עשה כל המלאכה:

תמן למה הוא חייב. כלומר דהשתא מסיק להקושיא דמאי קא מיבעיא ליה לר' יוחנן הא שמעינן לפי האי פירושא דמתני' דהזורק דאם קלטה לתוך ידו חייב וא"כ כמה דתימר דתמן הוא חייב ה"נ אם קלטה הוא בעצמו יהא חייב:

ומשני דלא דמי דתמן הוא זורק ואחר הוא שקיבל וא"כ הוי ליה כמו הזורק ונח בארץ דמ"ש אם נחה בארץ או שנחה לתוך ידו של חבירו אבל הכא היא זרק והוא בעצמו קיבל דאיכא למימר דהואיל דהויא להו שתי כחות אע"ג דבאדם אחד הוא כשני בני אדם דמי והוי כשנים שעשו את המלאכה ולא מיחייב:

ותהא פשיטא ליה שהוא פטור. אי הכי לידוק איפכא דדוקא אם קלטה אחר בידו הוא דחייב כדדייקינן ממתני' דהזורק אבל הכא מכיון שהוא בעצמו לא הספיק לו עד שתניח ונעקר ממקומו וקלטה מסתברא שהוא פטור:

אילו זרק בימין. כלומר דהש"ס מהדר דלא היא דלפטורא נמי לאו פשיטא ליה דמה אלו זרק בימין והוציא את ידו השמאלית חוץ לד' אמות וקלט בשמאל שמא אינו חייב:

מן הדין פיו. כלומר וכ"ת היא גופה מנא לך שהוא חייב וקאמר מן הדין מילתא אתה יכול לפשוט לזה והיינו פיו וכלומר דודאי אם לאחר שזרק ד' אמות בר"ה רץ וקיבלה בפיו ודאי הנחה היא וחייב וכדמסיק ואזיל דכי פיו לאו כאחר הוא דמ"ש אם נחה ביד חבירו ומ"ש אם נחה בפיו שהושיטו וקיבלו וא"כ ה"ה שמאלו דכאחר הוא שקיבלה דמי וחייב הזורק:

אמר ר' יודן וכו'. כלומר דר' יודן ורבנן דקסרין וכו' פליגי בענין הבעיא דר' יוחנן במאי הוא דקא מיבעיא לי' דר' יודן קאמר דבזרק בימין וקלט בשמאל פשיטא ליה שחייב דהוי כזורק ונח בידו השמאלית לסוף ד' אמות ומה צריכא ומספקא ליה בזורק בימין וקלט בימין דע"כ היה צריך שיעקר ממקומו לסוף ד' אמות ולקבלה והוי ליה ככח אחר ואיכא לדמויי לשני ב"א וליפטר:

רבנן דקיסרין וכו'. אמרי דאפי' זרק בימין וקלט בשמאל נמי צריכה ומספקא ליה לר' יוחנן:

חייב. כלומר מי נימא דחייב או לא:

אין תימר פיו. כלומר וכי תימא ומ"ט לא איפשט ליה מפיו דודאי אם קיבלה לסוף ד' אמות בפיו חייב הוא דהיינו הנחה מעלייתא להכי קאמר דלא דמיא שמאל לפיו דקיבלה בפיו כיון שאכלה כאחר הוא כלומר דמסתמא מה שמקבל בפיו באוכל מיירי שזרק דבר שהוא אוכל ורץ לקבלה בפיו ואכלה וא"כ כקיבלה אחר לתוך ידו דמי וחייב כדלעיל אבל הכא שקיבלה בידו שמאלית ידו כאחר הוא. בתמיה הא איכא למימר שכיון שהוא בעצמו קיבלה לא מיחייב דאכתי שתי כחות הויא ואיכא לדמויי לשני ב"א:

ר' מנא בעי. להאי סברא דרבנן דקסרין א"כ מעתה הוציא לגרוגרת בשתי ידיו יהא פטור משום דהויא ליה כשנים שעשו מלאכה אחת ופטורין:

א"ל ר' חייה בר אדא ודא הוא בעשותה. בתמיה והיכי סלקא אדעתיך למיפטר בכה"ג משים שנים שעשו מלאכה הרי כאן הוא עשה כל ההוצאה ומאי איכפת לן אם בידו אחת הוציא או בשתי ידיו דהא ולא כן תני יחיד שעשה חייב וכו' דבעשותה כתיב. וה"נ היינו בעשותה וכי קא מיבעיא לן אם זרק וקלט בידו האחרת דכשתי כחות במלאכה הוו ואיכא לדמויי לשנים שעשאוה:

וקלט גשמים מאויר מחיצות. של רשות היחיד והוציא חייב וכדמפרש ר' בון בחוטף מיירי כאן כלומר שחטף מהגשמים שהונחו ע"ג מחיצת רשות היחיד וכגון בכותל משופע:

הא אם קלט פטור. כלומר שקלט מן האויר וקבל והוציא פטור כדמפרש הטעם דמה בין נתן לו אחר לתוך ידו והוציא ומה בין נתנו לו שמים הא איהו לא עביד עקירה:

אתיא כרבי. האי דר' יוחנן כרבי הוא דעביד אויר מחיצות כממשה של המחיצה וכדאמר רבי לקמן בהלכה והו"ל כנוטל מתוך רה"י:

אסור להחזירה. דהוי כמכניס מרשות הרבים לרשות היחיד:

כמאן דאמר אסור להשתמש באויר עשרה. של רה"ר דקלוטה באויר רה"ר כמונח ברה"ר דמיא:

אית תניי תני מותר. להחזירה:

הוון. בני הישיבה:

בעיין מימר דמ"ד מותר בשיש שם רוחב ארבעה במקום שפשט את ידו לחוץ והוו כמרה"י לרה"י ומותר ומאן דאמר אסור כשאין שם רוחב ד' בחוץ והשתא להאי מאן דאמר דמתיר בשיש שם רוחב ד' ע"כ דס"ל דאין אויר רה"ר כר"ה ולפיכך מקום שיש בו רוחב ד' אע"פ שאינה גבוה עשרה לאו כר"ה היא:

אמר ר' יוסי בר' בון. דלא היא אלא דבין זה וכו' דכ"ע מודים דאויר רה"ר כרה"ר דמי כל היכא שאין כאן רחב ד' וגבוה עשרה:

מאי כדין. והשתא במאי פליגי הני תנאי וקאמר דלא פליגי אלא מאן דאמר אסור כשפשט ידו לחוץ למטה מעשרה דאויר רה"ר היא ומאן דאמר מותר למעלה מעשרה דמקום פטור הוא:

העני חייב וכו' והוא שתהא ידו של עני בתוך עשרה לקרקע. אבבא שניה דהרישא קאי פשט בעל הבית את ידו לחוץ וכו' בעל הבית חייב והעני פטור וקאמר שמואל דהא דבעל הבית מתחייב בנתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה וכו' הינו דוקא בשידו של עני בתוך עשרה לקרקע היא דכל למטה מעשרה רשות הרבים היא אבל אם היתה ידו למעלה מעשרה פטור הבעה"ב דלאו הנחה. וכן לא העקירה בר"ה הן ובבבא דרישא פשט העני את ידו לפנים וכו' בזה ודאי לא בעינן שתהא ידו של בע"ה בתוך עשרה דהא ביתא כמאן דמליא דמי:

ברחוק מן הכותל ארבעה. כלומר דבעינן נמי שיהא העני עומד ברחוק מן כותל הבית ארבעה טפחים שכל פחות מד' טפחים לכותל נחשב כצדי ר"ה וכקרן זוית הסמוכה לר"ה דלאו להלוך עבידא וכרמלית הוא דהויא:

בשהיו פניו. של העני הפוכות לפלטיא וכלומר דר' אלעזר מוסיף וס"ל דאע"פ שהוא רחוק מן הכותל ד' טפחים מ"מ בעינן נמי שיהא אחוריו להבית ופניו כלפי ר"ה דאז כשהבע"ה נותן לתוך ידו הוי כמוציא מרה"י לר"ה אבל אם היו פניו הפוכות להכותל מכיון דבינו לבין הכותל לא ניחא תשמישיה הרי ידו כנתונה בכרמלית היא:

ר' חסדא בשם אשי קנה נעוץ בר"ה גבוה עשרה טפחים מותר לכאן ולכאן. כצ"ל והכי גריס להא לקמן בסוף הלכה דהרי מכיון שאין כאן רחב ד' לא מיקריא רשות בפ"ע. ומקום פטור הוא ומותר להשתמש ממנו לרה"י וכן לר"ה. וגי' העתקת הספרים נשתבש אגב הא דלקמן:

תרבוס שהוא עומד בר"ה. תרבוס הוא כלי של עור כעין ארגז ובמשנה פכ"ד דכלים שלשה תרבוסין הן וקמ"ל דאע"ג דכלי הוא מכיון שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה כרשות בפ"ע הוא ואם הוא עומד בר"ה המשתמש מת כו לר"ה כמשתמש מרה"י לר"ה וכן מר"ה לתוכו. וכן אתה אומר במנורה:

ופרחה. שעושין בגוף המנורה בראשו כעין פרח:

לא סוף דבר מנורה. לאו דוקא מנורה שרחבה היא נראית אלא אפי' קנה בר"ה גבוה עשרה וטבלא נתונה בראשו והיא רחבה ארבעה כרשות בפ"ע היא:

מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת. דאמרינן עד עשרה באויר ר"ה כר"ה היא ולמעלה מקום פטור הוא וכן להא דאמרינן בכל דוכתי מחיצה גבוה עשרה ומנין:

מה דיבור שנאמר להלן. כי מן השמים דברתי עמכם ורשות אחרת נקראת דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ומעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה הרי מרשות אחרת דיבר:

אף דיבר שנאמר כאן. במעל הכפורת רשות אחרת שהיה הדיבור מלמעלה מעשרה:

וארון לא תשעה טפחים הוא. דהא כתיב ואמה וחצי קומתו ואמה בת ששה היא:

בכפורת טפח. עם הטפח של הכפורת הרי כאן עשרה:

ולא נתנה שיעור קומתה. שהוא מדת עוביה וזה אינו מפורש בכתוב:

תלמדינה מכלי קטן שבמקדש. והוא המסגרת של השלחן דכתיב ביה ועשית לו מסגרת טפח סביב:

או אינו. אלא דילפינן מן הזר שלו כדכתיב ועשית זר זהב ולא היה אלא כל שהוא:

מאי כדון והשתא מנלן דהכפרת היה טפח:

פני. דכתיב על פני הכפרת קדמה ואין פנים פחות מטפח:

ר' יוסי בעי. על הא דיליף מהארון וכפרת דמעתה אלו מגדל שהיה עומד בתוך הבית וגבוה כמה שמא תאמר שאינו מותר להשתמש מתוכו לבית ומהבית לתוכו דרשות בפ"ע הוא בתמיה דהא מכיון דילפית מהארון שהיה במשכן א"כ וכי נימא נמי במגדל העומד בתוך הבית כן:

אלא בשעה שהיה מרבע להן את הרוחות אנן קיימין. כלומר אלא דבלאו הכי אין לנו ללמוד מהכתוב הזה על פני הכפרת כלום דלאו ללמדינו מדת קומת הכפרת בא אלא משום דכתיב ולקח מדם הפר והזה באצבעו על פני הכפרת קדמה ולפני הכפרת יזה שבע פעמים ולהורות בענין הזאות מרבוע הרוחות הוא בא שמזה אחת למעלה וזהו על פני הכפרת קדמה ושבע למטה וכדמפרש במתני' בפ"ה דיומא כמצליף ובענין זה אנן מפרשין להכתוב הזה ולא מצינו ללמוד משם מדת קומת הכפרת:

ניחא. השתא מהדר לעיל דאף למאי דיליף מארון וכפרת הניחא למ"ד בפי"ז דכלים דכל אמות שהיו במקדש באמת בת ששה טפחים הן ברם כמ"ד באמת בת חמשה הן א"כ לדידיה וארון לאו שבעה טפחים ומחצה הוא דאמה וחצי קומתו כתיב ולא מצית למילף גבוה עשרה מהארון וכפרת:

חד יליף לה מן ארון. דס"ל כמ"ד באמת בת ששה ואידך דס"ל כמ"ד בת חמשה יליף מן עגלות שהיו במשכן ולקמן בעי מנין שהן גבוהות עשרה:

ולא ידעין. אנחנו מאן יליף לה מן ארון וכו' אלא דמסתברא דבית ר' ינאי הן דילפין לה מן ארון דבית ר' ינאי מתרצין לעיל דעם הכפרת טפח היא חשבון העשרה דילפינן מהארון:

ר' זעירא בעי. על הילפותא מהעגלות דמנין שהיו גבוהות עשרה הא אינו מפורש לנו מן הכתוב:

אמר ר' יוסי ואפילו תאמר שהן גבוהות עשרה. דהכי גמירי לה מ"מ קשיא היכי ילפינן מינייהו דגבוה עשרה ורחב ארבעה רשות בפני עצמו מיקרי דהא ולא כן תני ר' נחמי' עגלות צב כתיב מלמד שהיו מכוסין כד"א בצבים ובפרדים וכמין קמרסטא היו ולשון המשנה בפט"ז דכלים הוא כסוי קמטרא טהור והוא כעין תיבה העשויה לשמירת הבגדים והא אנן ממה דהוה במשכן הוא דילפינן וא"כ בעגלות כאלו דרך פתחיהן היו משתמשין בהן ולא מצית למילף מינייהו אלא דין החור בכותל שהוא סמוך לר"ה כדמסיק ואזיל להקושיא:

אילו חור בר"ה וכו' שמא אינו אסור להשתמש מתוכו לר"ה ומר"ה לתוכו. כלומר דודאי אסור הוא דבחור כה"ג שהוא בכותל הסמוך לר"ה כ"ע מודים שאסור להשתמש מתוכו לר"ה וכגון זה הוא דמצינו למילף מהעגלות שהיו משתמשין מפתחן והן גבוהות עשרה ורחבן ד' והוי כעין חור בר"ה כמו כן אבל אכתי היאך ילפינן משם לדבר העומד בר"ה גבוה עשרה ורחב ארבעה שאסור להשתמש מעל גביו לר"ה ומר"ה לעל גביו דהא כעין זה לא היו משתמשין בהן ולא הוה במשכן:

אלא וכו'. כלו' אלא אימא הכי שבשעה שהיו מושיטין את הקרשים מזו לזו לסדר עליהן תרוטות היו פתוחות למעלה לפי ארכן ורחבן כדי שיכולין לסדרן יפה והשתא אם היו גבוהות עשרה שפיר הוא דילפינן מהעגלות לדבר גבוה עשרה ורחב ד' בר"ה שאסור להשתמש מעל גבו לר"ה ומר"ה לעל גבו דהכי הוה במשכן:

תרוטות. מלשון המשנה דפ"ב דמדות ולא היו תרוטות אלא מוקפות:

שניהם פטורין. קתני במתני' בבבות דהסיפא ומפרש ר' יעקב בשם ר' יוחנן משום דזה כשנים שעשו מלאכה אחת וכדפרישית במתני':

נתן לו אחר חבילה. של איזה משאוי על כתיפו והוא ברה"י ושכח והוציאה דאיהו לא עביד עקירת החפץ אלא עקירת הגוף מהו:

במחזרה תניינא. במהדורא בתרא של רבי השיב וא"ל שהוא חייב:

שאינו דומה לאותה. ששנינו שאם נתן הבע"ה לתוך ידו של העני הפשוטה לפנים והוציא שניהן פטורין וכדמפרש הש"ס לטעמיה:

סבר רבי כיון שעקר את רגלו כמו שעקר את החפץ. דעקירת גופו מרה"י כעקירת חפץ ממקומו דמי אבל ידו דמתני' בתר גופא גריר והוי כהאי רשות שהוא עומד בתוכו:

על דעתיה דרבי. ובעי הש"ס אליבא דרבי דס"ל לענין עקירה אמרי' עקירת גופו כעקירת חפץ הוא אם לענין הנחה נמי נימא הכי וכגון שהיה עומד בר"ה וזרק נגד הרה"י וקידם היא וקלט לרה"י כלומר שקלט את החפץ מהכותל שהוא לרה"י שיונח שם מהו אם מחשבינן להא כהנחה ברה"י:

ולא רבי הוא. ומתמה הש"ס על השואל וכי לא אליבא דרבי אתה שואל והא רבי עביד אויר מחיצות כממשן כדאמרינן לעיל גבי היה עומד בר"ה וקלט גשמים מאויר מחיצות והכא נמי מכיון שזה קלט החפץ מאויר מחיצה של רה"י הרי זה כהנחה ברה"י ממש:

לא צורכה דלא וכו'. כלומר ולא צריכה להבעיא אלא בכה"ג שאם היה עומד ברה"י וזרק ורץ לר"ה וקידם וקילטה שם מהו מי אמרי' דהנחה זו כמו הנחה בר"ה וחייב:

אשכח תני. בברייתא בהדיא דרבי פוטר בזה עד שתניח מאליה בר"ה דהנחה כזו מחמת שקידם וקילט לתוך ידו לאו הנחה בר"ה היא:

שלשתן אמרו דבר אחד. לענין דאויר הרשות כרשות עצמה דמי:

רבי וכו'. הא דאמרן:

בן עזאי וכו'. כדלעיל להאי מ"ד דבזורק דרך כרמלית פליגי בן עזאי ורבנן:

ר"ע עביד אויר ר"ה כממשה. כהאי דתנינן בריש הזורק מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ר"ע מחייב וחכמים פוטרין:

ארבע רשויות לשבת. תוספתא היא בריש מכלתין:

ומבואות שאינן מפולשין. והתם גריס חצר של רבים ומבואות שאינן מפולשין עירבו מותרין לא עירבו אסורין. ולאו מחשבון רשויות הן דהא בין כך ובין כך רה"י הן ולחשבון רשות הד' גריס שם בסיפא אדם עומד על האסקופה נותן לבע"ה ובע"ה נותן לו וזהו מקום פטור כגון דלית בה ד' על ד' דסתם אסקופה רחבה ד' ואינה גבוה עשרה והאי כרמלית היא כדקחשיב לקמן:

אף אנן תנינן. במתני' לכולהן דקחשיב בברייתא:

דתנינן תמן. בפ' הזורק וכו' ולא סוף דבר ד' אמות בים אלא אפי' זרק כמה וכמה בכל הים פטור וכו' אלא אמידי דתנינן הזורק ד' אמות בר"ה חייב תני הכי לפטורא בכרמלית:

בקעה. דתנינן בפ"ו דטהרות הבקעה בימות החמה שאין בה זריעה רה"י לשבת דלאו הילוך לרבים הוא דאין רגילין להסתלק מן הדרך ולילך בהשדה:

ור"ה לטומאה. דהא מיהת לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסין לתוכה וספק טומאה בר"ה טהור דמסוטה גמרי' לה שאינה אלא במקום סתירה:

ובימות הגשמים ר"ה לכאן ולכאן. כלו' דהש"ס גריס הכי בהאי מתני' וכדמסיק ואזיל שאם אתה אומר כהאי גי' דגריס במתני' רה"י לכאן ולכאן קשיא דמעתה לא תהא טעונה הקפת כלי בהמה לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ואנן תנינן בפ"ק דעירובין שיירא שחנתה בבקעה והקיפוה בכלי בהמה מטלטלין בתוכה אבל להאי גי' דגריס ר"ה לכאן ולכאן מוקמינן להאי מתני' דעירובין בימות הגשמים ומ"מ לאו ר"ה גמורה היא אלא כרמלית. והא דקרי לה ר"ה לפי שאינה רה"י:

אסטווה דתנינן. בסוף פ' כל גגות וכן גשרים מפולשין וכו' וחכמים אוסרין דדין איצטבא להן והוו כרמלית והיינו דקתני וחכמים אוסרין אבל לא מחייבין:

אסקופה וכו'. כדפרישית לעיל:

כרמלית. מה זה השם תני ר' חייא על שם כרמל דמפרשינן רך ומלא לא לח ולא יבש אלא בינוני וה"נ לא רה"י ולא ר"ה אלא בינוני וזהו כרמלית:

כגון חנותיה דבר יוסטיני. שם אדם אחד ורגל רבים מצויים שם לפיכך אינה רה"י כשאר חנות ור"ה נמי לא הוי דאינו עשוי להילוך רבים ממש:

חצר של רבים וכו'. סיפא דהתוספתא דלעיל הוא:

סימטיות. כמו סימטא השנויה במקומות הרבה והיא שביל שבין העמודים שהם ברחבה ותולין התגרים בהם להפרקמטיא שלהם נידון ככרמלית:

פירחי העמודים. שעשוין בלמטה שבהן כעין פרחים לנוי:

לכן צריכה בגבוה שלשה. לא צריכה אא"כ הם גבוהין שלשה דכל פחות מג' כארעא סמיכתא היא:

כל המעכב דריסה בר"ה. כל מקום שהוא מעכב את דריסת הרגל בר"ה אין נידונין אלא ככרמלית מפני שאין נוח להילוך לא הויא כר"ה:

אפי' קוצין אפי' זכוכית. שאפשר לדרוס עליהן בסנדלין שעל רגלו אפ"ה מעכבין את הדריסה להדיא הן:

לכן צריכה. להכי היא דאיצטריך לאשמועינן להוא שאפי' אינן גבוהין שלשה לאו כארעא חשיבי הואיל ואין נוח לדרוס עליהן דאי בגבוהין שלשה מאי למימרא:

איסקופה שאמרו. בברייתא דלעיל למיחשביה כרמלית ברחבה ד' ואינה גבוה עשרה דאם תימר שהיא גבוה עשרה ורחב ד' רשות בפ"ע היא ואפי' עומדת בר"ה רה"י הוא ואין תימר שגבוה עשרה ואינה רחבה ארבעה א"כ הדא דאמר רב חסדא בשם אשי לעיל בהפיסקא דקנה נעץ בר"ה אע"פ שגבוה עשרה הואיל ואין כאן רחב ד' מותר לטלטל לרה"י ממנה וכן ממנה לר"ה דמקום פטור בעלמא הוא:

ובלבד שלא יחליף. שלא יעמוד אדם במקום פטור ויטול מרה"י ליתן לר"ה ואע"ג דהוא דרך מקום פטור אסור ומ"מ הואיל והוא עומד שם הוי כנח במקום פטור ולא מיחייב עלה אלא דלכתחילה לא יעשה כך:

אלא כן אנן קיימין. אלא ע"כ אסקופה שאמרו שהיא כרמלית בשאינה לא רחבה ארבעה ולא גבוה עשרה כזהו דין כרמלית עליה:

אסקופה שלפני הפתח אחרים אומרים וכו'. בסיפא דהתוספתא קתני לה וכדמפרש ואזיל במה אנן קיימין אם באסקופה מקורה שמשקוף הפתח הוא קירוי עליה א"כ אפי' הפתח נעול תחשב כולה כלפנים דסתם משקוף רחב ד' ואמרי' ביה פי תקרה יורד וסותם הואיל ויש בהחלל עובי ארבעה ולא מהני נעילת דלת לבטל כאן המחיצה שהיא ע"י גוד אחית. ואם בשאינה מקורה שאין בליטת המשקוף עליה א"כ אפי' הפתח פתוח נחשבת כולה כלחוץ דמה מהני פתיחת דלת הבית להאסקופה שהיא בחוץ ואין שום קירוי עליה:

אלא כן קיימין בשחצייה מקורה וחצייה אינה מקורה. וכגון שקירויה כלפי פנים היא הלכך פתח פתוח כולה כלפנים נחשבת ולקמן פריך עלה ואם הפתח נעול כולה כלחוץ היא דהואיל ואין כאן תקרה על כולה למימר ביה חודו החיצון יורד וסותם והדלת נעול היא אפי' אותה חצייה שהיא מקורה נחשבת כלחוץ דאין שיעור רחב ד' עליה למימר בקירוי הזה גוד אחית:

מהו נעול כלחוץ. ומפרש לה דלענין מאי אמרי' שנחשבת כולה כלחוץ כשהדלת נעול:

מותר וכו'. כלו' לענין להשתמש ולטלטל מתוכה לר"ה ומר"ה לתוכה וכן לענין זה כשהיה בדלת הפתח חור אסור להשתמש מתוכה להחור ומהחור לתוכה דחור הדלת נחשב לרה"י ועיקר הרבותא משום הך סיפא איצטריך ליה דלא תימא הואיל וחור הדלת פתות לתוכה מותר להשתמש ממנו לתוכה ומתוכה לו הלכך קמ"ל דלעולם כשהדלת נעול נחשבת הוא כלחוץ לענין הכל:

ר' נתן אומר וכו'. ר' נתן פליג על אחרים וקאמר. דבהא מודינא לכו שאם הפתח נעול כולה כלחוץ דאין כאן תורת גוד אחית הואיל ואין הקירוי כ"א על החצייה והדלת נעול היא שדינן לכולה כלחוץ אבל כשהפתח פתוח בהא פליגנא עלייכו ולדידי הכי הוא דמסתברא למימר שחצייה שהיא מקורה שדינן לה כלפנים דנחשבת להבית הואיל והיא מקורה והפתח פתוח היא אבל חצייה האחרת שאינה מקורה לעולם היא כלחוץ דלא מהני לה פתיחת הדלת וכדמסיק ואזיל לטעמיה דר' נתן דהא וכי לא כן סברינן מימר דהכא באסקופה רחבה ארבעה עסקינן ואת אמרת דמאחר שינעל הפתח כולה כלחוץ היא הואיל וחצייה שכלפי חוץ אינה מקורה וכדפרישית א"כ ש"מ דאף כשהפתח פתוח חצייה האחרת לעולם כלחוץ היא וכדאמרן:

מתני' לא ישב אדם לפני הספר. משנה זו אינה מענין השבת אלא מפני שזו מן ההלכות שהסכימו ולא נחלקו בהם כלל וכדתנן לקמן ואלו מן ההלכות וכו' ועוד דבעי למיתני אבתרה לא יצא החייט וכו' שהיא דומה למתני' דהטעם שמא ישכח וכו' והקדים התנא משנה זו ללמדינו דסמוך לחשיכה דתנינן לקמן לאו דוקא אלא סמוך למנחה נמי בכלל כהאי מתני' והכי אמר בגמ':

סמוך למנחה. מסקינן לפי סוגיית הש"ס דילן דסמוך למנחה גדולה קאמר והיינו מתחלת שעה שביעית דזמן מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה וסמוך למנחה היא חצי שעה מקודם ואע"פ שיש עדיין הרבה שהות ביום אסור לכתחלה לישב לפני הספר להסתפר גזירה שמא ישבר הזוג של התספורת ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר ובתוך כך תעביר זמן התפלה:

לא למרחץ. אפילו להזיע בעלמא דשמא יתעלף ויבטל מן התפלה:

ולא נבורסקי. מקום עיבוד העורות ואפי' לעיוני בעלמא דשמא יראה איזה הפסד במלאכתו ויהא טרוד להתעסק בה. ויתעכב מן התפלה:

ולא לאכול. ואפי' סעודה קטנה ואכילת עראי שמא ימשך באכילה:

ולא לדין. אפי' בגמר דין שמא יראה בעיניו לסתור הדין וימשך ויבטל מן התפלה:

ואם התחילו. באחד מכל אלו דקחשיב ואפילו התחיל באיסור שכבר הגיע זמן מנחה אין מפסיקין אלא אם יש שהות ביום יגמור ואח"כ יתפלל ומאימתי התחלת התספורת משיניח מעפורת והוא הסודר של ספרים על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמיך לבשרו. והתחלת הבורסקי משיקשור בגד בין כתיפיו כמו שהאומנין עושין. והתחלת האכילה היא לבני ארץ ישראל משיטול ידיו ולבני בבל משיתיר חגורה. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינים וישבו לדון ואם היו יושבין ועוסקין בדין ונגמר ובא לפניהם דין אחר הויא התחלה משיתחילו הבעלי דינין לטעון. ומפסיק לק"ש ואין מפסיקין לתפלה. הך סיפא אתיא לדברי תורה. וה"ק וחבירים העוסקי' בתורה מפסיקין הן לק"ש לפי שזמנה קבוע והיא מן התורה ואין מפסיקין לתפלה שאין הזמן קבוע מן התורה ומצות תלמוד תורה גדולה הימנה. ולא שנו אלא לאלו שתורתן אומנתן וכגון ר' שמעון בן יוחי וחביריו אבל כגון אנו שמפסיקין מן התורה לאומנות ולעסקים כ"ש שצריך להפסיק לתפלה ובדליכא שהות מיירי דאלו בדאיכא שהות אטו גרע תלמוד תורה מהני דקתנו ברישא דאין מפסיקין בדאיכא שהות ביום אלא הכא בדליכא שהות וקמ"ל דאפ"ה אלו שתורתן אומנתן אין מפסיקין לתפלה:

גמ' אנן תנינן סמוך למנחה. ור"ח תני בברייתא לכל הני דלא יתחיל סמוך לחשיכה. ועביד הש"ס צריכותא דאיצטריך לתרווייהו דאלו אשמעינן להברייתא לחודה ה"א סמך לחשיכה היינו סמוך לחשיכה ממש הא סמוך למנחה לא דה"א דמכיון דאכתי לא הגיע זמן המנחה מותר להתחיל הוי דצורכה למיתני במתני' דאפילו סמוך למנחה לכתחלה לא יתחיל:

או אלו תנינן אנן ולא תני ר' חייא כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות אגב שיטפא דלעיל. כלומר ואלו מהא דתני במתני' סמוך למנתה בלחוד לא סגי משום הנך דתני במתני' דלקמן לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה וכו' וה"א דכולהו בדוקא קתני והיכא דתני מנחה סמוך למנחה דוקא הוא והני כולהו דלקמן דתני בהו חשיכה סמוך לחשיכה דוקא הוא דגזרינן אבל מעט קודם והוא סמוך למנחה לא גזרינן שמא ישכח:

מן מה דתנינתה מנחה וכו'. כלומר אבל השתא שמעינן מן מה דתנינן במתניתין הכא סמוך למנחה ותני ר' חייה רבה עלה סמוך לחשיכה א"כ חשיכה לאו דוקא היא דהא על המתני' קאי והדא אמרה דאפילו הני חשיכה דתנינן אבתרה לקמן לאו דוקא חשיכה ממש אלא מנחה היא וגזרי' בכולהו אפילו סמוך למנחה שמא ישכח:

רבי חנניה וכו'. קאמר דלא היא דהמתני' והברייתא לאו בחדא גוונא מיירי ולמימר בהו דחדא אתי לגלויי אאידך אלא דמתני' איירי בעמי הארץ שאינם יודעים לכוין את השעה בזמן התפלה ואתו למיטעי לפיכך הקדימו חכמים למיגזר ואמרו דאפילו סמוך למנחה לא יתחילו בכל הני דקחשיב:

ומן מה דתני ר"ח. בברייתא בחבירים הוא דמיירי שיודעים לכוין את השעה ומותרין הן להתחיל סמוך למנחה עד שיגיע זמן המנחה ממש וזמנה עד הערב וכת"ק דמתני' דריש פ' תפלת השחר והיינו דקתני ר"ח סמוך לחשיכה:

רבנן דקיסרין אמרין. דלא תדחוק לאוקמי להמתני' ולהברייתא בתרי גווני בני אדם אלא דטפי ניחא לאוקמינהו כתנאי ומתני' כר' יהודה דפליג התם וקאמר דזמנה עד פלג המנחה והיינו שעה ורביע קודם הלילה ולפיכך לא תני במתני' סמוך לחשיכה ומן מה דתני ר"ח היינו כרבנן דהתם דזמנה עד הערב וזהו סמוך לחשיכה:

לפני הספר וכו'. פיסקא דמתני' היא ומפרש הש"ס אימתי זמן התחלתן:

והתני בברייתא דאבל רבתי ישב לו לגלח וכו' אחד המגלח שאירע לו כן א"צ להפסיק ואחד המתגלח והא הכא במתני' בהמתגלח בלחוד הוא דמיירי כדקתני לא ישב לפני הספר ואי אמרת דלא מיקרי התחלה עד שיתחיל לגלח א"כ מאי איריא דקתני במתגלח הא ודאי דאף המגלח א"צ להפסיק דמה אנינות דאורייתא נידחה מפני כבוד הבריות זמן תפלה דמדרבנן לכ"ש והכי הוה מיבעי למיתני לא יסתפר לפני המנחה ואם התחילו וכו' דהוי משמע דגם המגלח בכלל אלא ודאי לא אתיא פירושא דהתחלה דמתני' אלא משיתעטף באלונטית והוא הסודר שמתעטף בו המתגלח והלכך קתני לא ישב לפני הספר דהואיל דהתחלה לא איירי אלא בהמתגלח קתני נמי ברישא בהמתגלח:

משיתיר מנעלו. והיינו הפשטת בגדיו:

כהדא. עובדא דריב"ל שהיה רגיל לשמוע הפרשה מבן בנו בכל ע"ש ופעם אחת שכח ונכנס לרחוץ במרחץ של טבריא והוה מיסתמיך וכו' ונזכר שלא שמע עדיין הפרשה מן בר בריה ויצא לו מן בית המרחץ וחזר לביתו:

מה הוה. היאך היה המעשה וקאמר ר' דרוסי דכך הוה כדאמרן שנכנס למרחץ נשען על כתיפו דר"ח בר בא ועדיין לא התחיל לפשוט את בגדיו:

שליח מנוי הוה. שכבר היה מופשט מבגדיו ואף על פי כן חזר והלביש עצמו ויצא וא"ל ר' חייה לא כך למדתני רבינו אם התחילו אין מפסיקין ומשהפשיט את בגדיו התחלה היא והיינו כרב:

א"ל חייא בני וכו'. דכתיב והודעתם וגו'. וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב ללמד דשקולה היא כאותו יום:

ר' חזקיה וכו'. איידי דאיירי בדרשא דהאי קרא דריש נמי לדרשת משמעותיה. וגרסינן להא בפ"ב דשקלים ובפ"ק דקידושין בהלכה ז':

אם יכול את לשלשל את השמועה. ששמעת איזו הלכה ויכול אתה לחבר ולהזכירם זה קיבל מזה וזה מזה עד משה רבינו אמור ומשום דמצוה לאומרו בשם אמרם ודריש לה מדכתיב והודעתם לבניך וגו' דור אחר דור וקבלה זה מזה עד יום אשר עמדת בחורב:

ואם לאו. שאין את יכול להזכיר את כולם תפוס או ראשון ראשון האומרה או אחרון אחרון שקיבלה וכלומר דאעפ"כ יאמר בשם מי שיודע לאמרה בשמו כדמסיק ודריש דמצוה גדולה היא לאמר הדבר בשם אומרו:

אך בצלם יתהלך איש. כשיאמר דבר בשם אומרו יראה בעיניו כאלו זה עומד לנגדו והרי זה האיש שנאמר הדבר בשמו כאלו מתהלך בצלם תמיד:

זה ר' זעירא. שדרכו היה שלא קיבל שמועה בשם אדם אא"כ נתאמת לו שבודאי מפיו יצאו הדברים:

לית אנן צריכין. לחוש לשמועות דרב ששת מה שאומר בשם אמרם:

דהוא גברא מפתחה. סגי נהור היה ואפשר שטעה. ואינו בקי בהם בטביעת קלא:

חכים רבי לבר פדיא. וכי מכיר הוא מר לבר פדייה דאת אמר שמועות מהאומרים לפניך בשמו:

ר' יוחנן אמר משמו. ועליו אני סומך שבודאי הגיד האמת וכן רבי בא סמיך על רב אדא בר אהבה דאמר בשם רב:

איתא חמי. בא וראה בתמיה דקתני גבי בורסקי נמי ואם התחיל אינו מפסיק וקס"ד משהתחיל באומנות והרי בדילין ממי שריחו רע בתפלה ובד"ת וא"כ צריכא למימר שאם התחיל אינו מפסיק להתפלל:

לא אתיא דלא וכו'. אלא ע"כ דלא אתיא אלא דהיינו ההתחלה משיתלבש בגדי אומנותו ועדיין לא התחיל להתעסק וקמ"ל דאפילו כן א"צ להפסיק:

לקידוש איתאמרית. האי משיטול ידיו לענין דין דקידוש איתמר ולא לענין דהמתניתין ומשום דמוזגין כוס של יין קידוש במים והמזיגה צריך שיהיה קודם נטילת ידים שלא להפסיק כדלקמן:

לברכה. הוא דאיתמר לענין ברכת המוציא דמשיטול ידיו צריך לברך ולא להפסיק א"נ לברכת המזון אחר שנטל ידיו במים אחרונים:

רב נסב לידוי. נטל ידיו ואחר כך רמז חייה בריה למזוגא והוא השמש המוזג את היין במים למזגו ורצה ליתן לו ואמר לו כבר התחלנו בסעודה. מאחר שנטלתי את ידי ואין למזוג עכשיו:

דילמא. מעשה בר' מיישא ור' שמואל שהיו יושבין ואוכלין באחד מבית הכנסת שבעלייה והגיע עונת תפלת המנחה וקם ר' שמואל והפסיק כדי להתפלל וא"ל ר' מיישא ולא כן למדתני רבינו אם התחילו וכו' ואם אתה רוצה להחמיר על עצמך הא תני חזקיה וכו':

א"ל והתני חתן פטור חתן אם רצה לקרות קורא. כלומ' שאף ע"פ ששנינו שהחתן פטור מק"ש אפ"ה חזר ושנה רבי חתן אם רצה לקרות קורא אלמא דרשאי להחמיר על עצמו בדבר שהוא פטור מן הדין ולא נקרא הדיוט:

א"ל יכול אנא פתיר לה. להאי מתני' חתן אם רצה לקרות קורא דכר"ג אתיא שלא רצה לפטור עצמו מק"ש כדאמר לתלמידיו איני שומע לכם וכו' ומשום דשאני ק"ש דאית ביה קבלת מלכות שמים. וגרסי' להא בסוף פ"ב דברכות:

חד אמר וכו'. ולא פליגי אלא כדפרישית במתני':

אמר ר' אחא. דהיינו טעמא דמחלקינן בין ק"ש לתפלה לפי שהק"ש היא מן התורה ותפלה אין חיובא אלא מדרבנן זמנה קבוע. מן התורה דכתיב בשכבך ובקומך. ותפלה אפי' נימא דמן התורה היא דכתיב ולעבדו בכל לבבכם ואמרי' איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה אפ"ה אין זמנה קבועה אלא מדרבנן:

ותפלה צריכה כוונה. ואם אתה אומר שיפסיק אף היא אינו מתכוין מחמת הטרדא:

קשייתה. הקשיתי לפני ר' יוסי דאפילו תימר דק"ש כולה אינה צריכה כוונה ולפיכך קאמרת דמפסיק וקורא ואע"פ שטריד הוא. ואינו יכול לכוין מי לא מודית דמיהת ג' פסוקים הראשונים צריכין כוונה והרי אינו יכול לכוין:

מן גו דאינון ציבחר. מתוך שהן מועט יכול הוא לכוין דעתו ולהניח טרדתו על שעה מועטת:

כגון אנו שעסוקין בת"ת. תמיד ואין אנו מפסיקין לעסוק בדברים אחרים. על גרמיה ועל עצמו אמר כגון אנו וכו':

דין כדעתיה וכו'. ואזדו לטעמייהו ר' יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלמא חשיבא ליה תפלה מת"ת והלכך הוא דקאמר מפסיקין לתפלה ואפילו מת"ת:

דרשב"י אמר וכו'. וחד דיתעביד ביה כל צרכיה. ולהתפלל בו ג"כ על צרכו ולא בפה הזה שהוא יגע בתורה אלמא חשיבא ליה ת"ת יותר מן התפלה:

חזר. ביה ואמר דיפה עשה ואין להרהר אחר מדותיו של הקב"ה דמה עכשיו שאין לאדם אלא פה אחד אין העולם יכול להתקיים מלשון הרע שלו אם היו לו שתי פיות על אחת כמה וכמה:

אתיא דרבי יוחנן כרבי חנניה בן עקביא. דהוא סבירא ליה דכותבי ספרים והן כעוסקין בתורה גם לתפלה:

דתני בתוספתא. פ"ק דברכות:

ולא מודי. וכי לא מודי ר' שמעון בן יוחי שמפסיקין מד"ת לעשיית המצוה ולקיומה בזמנה כגון סוכה ולולב וכיוצא בהן וכי לית ליה וכו' והלא עיקר הלימוד ע"מ לעשות הוא וא"כ אמאי לא הפסיק כדי לקיים מצות ק"ש:

זה שינון וזה שינון. כלומר משום דמצות ק"ש שינון ודבור ואין מבטלין דבור הלימוד אחר מחמת דבור הק"ש:

והא תנינן וכו'. ומשמע הא ק"ש בעונתה יותר חביבה מקורא בשאר תורה. ומשני ר' יודן וקאמר לפי שרשב"י ע"י שהיה תדיר בד"ת לפיכך אין ק"ש בעונתה חביבה יותר מד"ת וכי קתני במתני' מכאן ואילך הוא דהוי כקורא בשאר תורה הא בעונתה חביבה לשאר כל האדם קתני:

אמר ר' אבא מרי. דבלאו הכי לק"מ דלא תנינן אלא כאדם שהוא קורא בתורה והיינו מקרא ותידוק מינה הא בעונתה חביבה היא משאר מקרא וחשיבה כמשנה וא"כ רשב"י שהיה עוסק במשנה לפיכך לא הפסיק לק"ש ואפילו בעונתה:

רשב"י כדעתיה. לטעמיה הוא דאזיל דאמר לקמן בפ' כל כתבי העוסק במקרא מדה שאינה מדה היא כלומר נהי דהואי מדה אבל אינה מדה כמשנה. ורבנן עבדי עוסק במקרא כמו במשנה והלכך לא מפרשי להמתני' כדמפרש לר"ש ומפסיקין הן לק"ש מד"ת דבעונתה יותר חביבה היא משאר מקרא וממשנה. וגרסינן להא בפ"ק דברכות בסוף הלכה ב':

מתני' לא יצא החייט במחטו סמוך לחשיכה. והיינו דוקא בדנקיט לה בידיה דבהא הוא דגזרינן שמא ישכח ויצא כך בשחשיכה אבל אם המחט תחובה לו בבגדו אע"פ שהוא אומן והאומן דרך אומנותו לצאת בכך ולהראות אומנתו אפ"ה אין דרך הוצאה בכך ואפילו אם יצא כך בשבת פטור אבל אסור הוא כדתנינן בברייתא שהובאה בגמ' וא"כ בע"ש סמוך לחשיכה לא הוה גזרינן מידי דהיא גופה גזירה ואנן ניקום ונגזר גזירה לגזירה הלכך לא מיתוקמא מתניתין אלא במחטו בידו והא דנקיט חייט אורחא דמילתא קתני וכן לא הלבלר בקולמסו שבידו:

ולא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר. בשבת דגזרינן מתוך שהוא מעיין בבגדו לבער את הכניס או שהוא קורא בספר לאור הנר שמא יטה את הנר להביא את השמן לפי הפתילה כדי שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת ואפילו גבוה שתי קומות ואפילו עשרה בתים זה ע"ג זה והנר בעליונה לא יפלה כליו ולא יקרא לאורה בתחתונה שמא ישכח ויטה. ואם היו שנים וקורין בענין אחד מותרין לקרות לאור הנר לפי שכל אחד מהן מזכיר את חבירו אבל בשני ענינים לא שכל אחד מהן טרוד הוא בעניינו. ואם יש עמו אחד ואומר לו תן דעתך עלי שלא אטה מותר:

באמת אמרו. כל מקום שנשנה באמת הלכה למשה מסיני היא הכי אמר בגמרא:

החזן. הוא מלמד תינוקת בביתו:

רואה הוא ראשי הפרשיות שצריך להקרותן מפני שבעיון מועט רואה הוא זה ובכי האי גוונא לא גזרו והתינוקות מותרין לקרות לאור הנר לפי שאימת רבן עליהן והרב הוא משמרן אבל הוא לא יקרא את כל הפרשה מפני שאין אימתן עליו:

כיוצא בו. אמרו להרחקת עבירה שלא יאכל הזב עם אשתו הזבה ואף על פי ששניהם טמאים והתשמיש קשה לשניהם אפ"ה עשו החכמים הרחק שלא יאכלו זע"ז שאפשר שמתוך כך יבאו לידי הרגל עבירה שיבעול איתה ויבאו לידי כרת:

גמ' תני. בתוספתא פ"ק:

לא יצא החייט. בשבת במחטו שבכליו שלבוש בהן ולא הלבלר וכו':

בדוגמא שבאזנו. שנותן בו מעט צמר ממיני צבעים להראות לדוגמא אם ירצו מזה או מזה:

אומן דרך אומנתו חייב. אם יצא כך בשבת שכן דרכו בהוצאה בכך:

ומדייק הש"ס לרבי מאיר דקאמר באומן דרך אומנותו פטור אבל אסור ומשמע הא שאר כל אדם יוצאין אפי' לכתחלה בכך א"כ מחלפא שיטתיה וקשיא דרבי מאיר אדרבי מאיר דהא תנינן תמן לקמן בפ"ו לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' ואם יצאת חייבת חטאת דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין אלמא אפילו אינו אומן ויצא במחט הנקובה כסתם מחט החייט חייב אפילו בדיעבד והכא הוא אמר הכין בתמיה דאפי' אומן פטור אבל אסור ושאר כל האדם מותר אפילו לכתחלה:

רבי מנא אמר לה. להך שינויא דלקמיה סתם ולא בשם רבי יוחנן ור' אבין קאמר בשם ר' יוחנן דתמן מפני שדרך הוצאה בנשים היא כך לצאת במחט הנקובה אבל הכא דדייקינן הא שאר כל אדם יוצאין באנשים הוא דאיירינן שהטפילין הקטנים יוצאין בכך אבל אין דרך אנשים הגדולים בכך:

מחלפין שיטתין דרבנן. קשיא דרבנן והיינו רבי יהודה דהוא בר פלוגתיה דרבי מאיר ואיהו חכמים דהתם ותנינן תמן וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון ומשמע דלא פליגי אלא באלו הא במחט הנקובה דרישא מודו דחייבת:

הדא הוא אומן באומנתו חייב. בתמיה וכי מיירי התם באומן הא אשה סתמא קתני והכא לא אמר ר' יהודה אלא דוקא באומן שהוא דרך אומנתו חייב:

תיפתר. דהתם באשה גדלת מיירי שהיא גודלת ומחלקת שער הנשים וצריכה למחט הנקובה והוי נמי כאומן דרך אומנתו:

ולא יפלה את כליו אפילו בחיל אסור שאינה דרך כבוד. קסבר האי ש"ס נפרש לא יפלה בשבת מטעמא שמא יהרוג וקאמר אף בחול לא יעשה כך:

תני. בתוספתא סוף פי"ז:

שמואל. היה נוהג שמקטע ידה ורגלה של הכינה ונתנה לפני התינוק אבל היא בעצמו לא רצה להורגה לגמרי ורבי יוסי בר בון היה נוהג ליתנה לתוך צלוחית של מים:

ולא מחלזון שמענו. כלומר דמייתי סייעתא להא דקאמר חזקיה ההורג כינה בשבת כהורג גמל. ואע"ג דלאו בריה חשיבה שהרי אין לה גידין ועצמות מ"מ וכי לא שמענו זה מחלזון דתנינן בתוספתא פ"ט הצד חלזון והפוצעו חייב שתי חטאות וחלזון יש לו גידין ועצמות בתמיה והרי מין תולעת הוא ואפ"ה ההורגו בשבת חייב וה"ה בכינה:

ולא כן תני וכו'. זה הכל מסיומא דמילתי' דר"ש בן חלפתא דהא ולא כן תני דדבר שאין לו גידין ועצמות אינו מתקיים יותר מו' חדשים ואפ"ה אמרינן דההורג חלזון חייב וה"ה בכינה:

דאמר ר' יוסי בר' בון וכו'. דזהו הטעם משום דיש בריה שמשתנית לבריה אחרת וכן הכינה כדלקמן והלכך כברי' חשובה דכך הוא הדבר שאינה מתקיימת יותר מו' חדשים להיות כמות שהוא אבל משתנית היא לבריה אחרת:

מחלף את עולמו. כלומר דיש בריות בעולם שלאחר ז' שנים מתחלפין ומשתנין לבריה אחרת שכך השביע הקב"ה להטבע שלהם:

קמקמה. זהו הקימוש המוזכר במקרא משתנה ומתעביד חו רב. חו זהו החוח ונעשה גדול:

פדה חד אפר מיתעביד שד. כלומר ואחר שנעשה חוח משתנה להיות פדה חד וזהו ערפד וחוזר זה הערפד או זה האפר ונשתנה ונעשד שד:

מימיתא דרישא. כינה שבראש נשתנה להיות מין עקרב:

ודמניא. וכינה של בגדים נשתנה להיות שממית. וזהו ראיה שדרך כינה להשתנות ונעשית בריה אחרת:

מיתעבדא אורעי. נעשית צפרדע. תרגום של צפרדעים עורדעניא:

ודתורתא דברי. ושל שור נקבה נעשית מהן דבורים:

נעשה נקבה. לאחר ז' שנים:

עכברא דטורא. משתנה ומתעביד חזיר בר:

שיזרתא דנונא. שדרה של דג מת מיתעביד לשרץ ששמו נדל. ושדרה של האדם לאחר ז' שנים נעשה נחש ואימתי בזמן שאינו כורע כל קומתו במודים עד שיתפקקו כל החוליות שבשדרה:

תני ר' חייה. אמתני' מהדר לא יפלה ולא יקרא לאור הנר ותני ר"ח עלה בתוספתא פ"ק אבל מסתכל הוא לאור הנר למה שבכוס ובתוך הקערה ואינו חושש:

אית דבעי מימר. לפרש הטעם לפי שהוא לשעה מועטת ולא חיישינן שמא יטה ואית דבעי מימר דטעמא שהתירו בזה מפני הנקיות ומפני הסכנה דשמא יש בו דבר המסכן. כגון שממית וכיוצא בה:

מה נפיק מביניהון. מאי איכא בין הני תרי טעמי וקאמר לקנב את החזרת לפני אור הנר איכא בינייהו דלטעמא מפני שהוא לשעה אסור לקנב לפי שזה צריך לשהות ולהך טעמא מפני הנקיות והסכנה מותר הוא מפני בלפעמים נמצא באלו ירקות תולעת של סכנה:

סלק לגבי רב אסי. ומזוג ליה כסא לר' ירמיה לשתותו והתחיל להסתכל בו לאור הנר ואמרה לו דביתהו לרב אסי ראה מה הוא עושה וכי מותר זה בשבת ואמר לה שבקיה דהוא נפיק בשיטתיה דרביה כדתני רבי חייא וכו':

לא שנו אלא אחד. הוא דאסור לקרות אבל שנים מותר שאם בא אחד להטות חבירו מוחה על ידו:

מתני'. ברייתא חדא פליגא עלוי דשמואל דתני אחד הנר וכו'. וקס"ד דהיינו בשנים ואינו יכול להטותו הוא נקרא שחבירו אינו מניחו ואף על פי כן חששו ומשני עולא אפילו כמה כלו' דהא דקתני ואחד הנר שאינו יכול להטותו אפילי גבוה כמה הוא דקאמר ובהא הוא דחששו שמא ישכח ויעמוד על מקום גבוה ויטה אבל בשנים מותר דחבירו יזכיר אותו שלא יטה:

על דעתיה דרבי לעזר. דקאמר אפילו גבוה כמה א"כ אפילו נתון הנר בבית אחר והוא רואה לאורו בבית זה או אפילו נתון הנר באספוקלה והוא כעין עששית נמי אסור דבכל כה"ג איכא למיחש:

תני וכו'. בתוספתא דפ"ק:

תמן תנינן וכו'. בפ"ב דאבות ואיידי דמייתי עובדא דר' ישמעאל בן אלישע מייתי נמי להאי עובדא דכעין קמייתא הוא שרצה לסמוך על עצמו:

כגון אני. שכבר זקנתי ומובטחני שלא אחטא:

אתת חדא רוחא ונסיתיה. ובאת שידה אחת בדמות נקבה בן אדם לנסותו ומכיון שלא עמד בהנסיון התחיל אח"כ לתהות ולהתחרט בו והיה מצטער מאד ואמרה ליה לא תצעוק ולא תצטער רוח אנא ולנסותך באתי והזהר שלא תאמר עוד כך אלא זיל ואשתוי לחבריך ותאמר כמו ששנו הם אל תאמן בעצמך עד יום מותך:

באמת וכו'. כל מקום ששנינו באמת הלמ"מ הוא וכך הוא מפורש לעיל בפ"ב דכלאים ובהרבה מקומות:

תני. בתוספתא שם רשב"ג אומר מתקנין פרשיותיהן לאור הנר. מכינין לידע מקום הפרשה שיקראו למחר:

מיי כדון. מאי טעמא התירו להן דהא מדקאמר רשב"ג התינוקת מתקנין משמע אפילו שלא בפני רבן וקאמר דהיינו טעמא לפי שחלוקין בדעות הן אלו רוצין שיכבה הנר מאיליו ולא להטותו שידליק ואלו לא רוצין שיכבה וא"כ מסתמא מוחין זה בזה הן והלכך לא חשש רשב"ג בתינוקות:

כיוצא בו וכו' תני וכו'. בתוספתא שם:

פרצה טהרה. כלומר שנתרבה ומביא הש"ס ראיה ללשון זה כדכתיב כי מעט וגו' וכן כדכתיב ובית אביהן פרצו לרוב. בד"ה א' ד':

שלא גזרו לומר שלא יאכל טהור עם הטמא. כלומר שלא הוצרכו לגזור כך לפי שבלאו הכי היו נזהרין בזה וכך הוא בתוספתא ולא גזרו הראשונים לו' לא יאכל הטהור עם הנדה שהראשונים לא אכלו עם הנדות:

הא זב עם מצורעת מותר. כלו' דמדייק הש"ס מדקתני לא יאכל הזב עם הזבה ולא קתני לא יאכל הטמא עם הטמאה ושפיר הוה שמעינן שעשו הרחק שלא יבעול את הנדה טמאה אלא לדיוקא איצטריך דזב עם אשתו המצורעת מותר שאף אם יבאו לידי הרגל דבר אין כאן איסור דישב מחוץ לאהלו כתיב ודרשו מכאן שהמצורע אסור בתשמיש המטה אבל לא מחוץ לאהלה והמצורעת מותרת בתשמיש. ולהכי לא קתני סתם הטמא עם הטמאה לפי שיש ששניהן טמאין הן וליכא למיחש בהו מידי והא קמ"ל דתנא דמתני' ס"ל כהך דרשא לאהלו ולא לאהלה:

מצורע עם זבה אסור. דבהא ודאי איכא למיחש שלא יבעול את הזבה והוא בכרת וקמ"ל דאפילו המצורע שקשה לו התשמיש ביותר מן הזב אפ"ה חששו:

מצורע עם מצורעת אסור. שהוא אסור בתשמיש המטה:

פרוש. שאוכל הכל בטהרה בימי טהרתו:

זה זב וזה זב. והואיל ועכשיו אף הפרוש דברים טמאים קאכל ליכא למיחש מידי:

ומ"ט דב"ש. מפני שחששו מתוך שהוא מתרגל עם העם הארץ בימי טומאתו של הפרוש יבא להתרגל עמו בימי טהרתו ויטמא העם הארץ את הטהרות שלו וב"ה לא חששו לכך:

שבעה יומין מן שתא. והן הימים שבין ר"ה ליוה"כ:

מכאן היה ר' פנחס בן יאיר אומר. מדאיירינן בזריזות הדבר שלא יבאו לידי הרגל עבירה זריזות וכו'. זריזות לידי נקיות. דכתיב בעבודת כ"ג ביוה"כ וכלה וכפר מתוך שהוא זריז בעבודה ולכלותה כפי הציווי בא לידי כפרת עונות ואין לך נקיות גדול מזה:

וכפר עליה. מכיון שכפר עליה טהרה:

וטיהרו. וע"י כך בא לוקידשו:

מרום וקדוש אשכון. עם מי שהוא קדוש אשכון עמו לפי שעי"כ בא לידי ענוה ואהיה שוכן את דכא ושפל רוח:

עקב ענוה. סופה מביאה לידי יראת ה' וזהו יראת הרוממת שהיא ירא' המובחרת לפי שמחשב בעצמו וכי מה אני השפל רוח וברי' שפילה לפני גודל רוממות יתברך ב"ה וירא מלפניו מלעבור על מצותיו וכן יהיה זריז לקיים ולעשות:

מה שעשת חכמה עטרה לראשה. והוא היראה האנושית שהיא יראת העונש ואצל החכמה היא עטרה לראשה כדכתיב ראשית חכמת יראת ה' שהיא ראשית להחכמה שאם אין יראה אין חכמה דמה תועלת מהחכמה שלו אם אין לו יראה ואם כל זה אותה היראה עשת הענוה עקב לשולייתה כמו לשוליה כדכתיב עקב ענוה יראת ה' וכלומר יראת ה' האמורה אצל החכמה והיא הגורמת ליראה שאם אין חכמה אין יראה שאינו יודע להזהר ולהתנהג ביראה ואעפ"כ יראה זו אינה אלא עקב עצל הענוה לפי שאם מתרגל האדם בענוה מתוך שהוא חושב תמיד מה אני ומה חיי יבא לידי יראת הרוממות כמו שאמרנו:

אז תבין יראת ה'. אם תבין יראת ה' ומהו יראת ה' השלימה אז דעת אלהים תמצא תדע ע"י רוח הקדש:

אז דברת בחזון. שהוא רוח הקדש וזהו שתדבר ע"י כך לחסידיך לפי שזה יבא לידי חסידות:

ונתתי רוחי בכם. וכבר תבאו לידי מדה הראויה להביא מדת חסידות ואז יהיה תחיית המתים וע"י אליהו זכור לטוב כדכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו' לפני בא יום ה' הגדול והנורא והשיב וגו' וזהו תחיית המתים שהכל יחיו וישובו לכם זא"ז:

מתני' אלו מהלכות שאמרו וכו'. לפי נוסחא זו אדלקמן קאי אין שורין וכו':

נמנו ורבו וכו'. כלומר ויש מן הלכות שנמנו ורבו ב"ש על ב"ה כשעמדו למנין:

וי"ח דבר גזרו בו ביום. מפרש בגמ' מאי נינהו:

גמ' אותו היום וכו'. תוספתא היא בפ"ק לפי שהיה הלל יושב כפוף לפני שמאי ועוד שהיו ב"ש הורגין בתלמידי ב"ה כדלקמן:

בו ביום גדשו את הסאה. כלו' דר"א מרבה בשבח על הגזירות שגזרו בו ביום כדי לעשות גדר והרי זה כסאה מלאה וגדושה ע"י כך. ור' יהושע קאמר דלא היא אלא אדרבה שע"י שגזרו הרבה יותר מדאי ורוב הצבור אין יכולין לעמוד בהן וע"י כך עוברין הן על דברי תורה וה"ז כסאה מחוקה שע"י שהרבו עליה בטפיפתה חסרה ממדתה ונמחקה. ומביא כל אחד מהן משל ודמיון לדבריו:

אילו היתה חסירה ומליאה יאות. האי אילו להאמת שהוא כן מיתפרשא וכך הוא דרך הש"ס הזה בכל מקום לתפוס לשון אלו על דבר שהוא כך וכלו' הרי זה כאילו היתה חסירה בתחלה ומילאוה אותה ויאות הוא כן כדמסיק להמשל שהרי זה דומה לחבית שהיא מליאה אגוזין וכל מה שאתה נותן לתוכה שומשמין היא מחזקת והאגוזים עומדין במקומן במלואן ונמצאת חבית זו אע"פ שמליאה היתה מאגוזים מ"מ חסירה משומשמין היתה ועל ידי שמילאוהו גם בשומשמין מחזקת היא הכל וכך הוא זה שמתוך שהוסיפו עליהן לגזור ולהחמיר ע"י כך מתקיימין הן דברי תורה ונזהרין הן מכולן:

א"ל ר' יהושע. אני אומר בהפך אלא כאלו שהיתה הסאה מליאה והם חיסרוה ויאות הוא לדמות ענין זה לחבית זו שהיתה מליאה שמן וכשאתה נותן לתוכה מים היא מפזרת את השמן וכך הוא זה שע"י שגזרו עליהן יותר מדאי מתוך כך עוברין הן אף על מה שהיו נזהרין בהן בתחלה:

ששה מהן. מתלמידי ב"ש עלו לעלייה ותשאר מהם עמדו עליהן מלמטה על תלמידי ב"ה בחרבות וברמחים כדי שלא יעלו וירבו אותן שהן מב"ש למעלה על אותן של ב"ה:

תני. בחדא ברייתא י"ח דבר גזרו ובי"ח רבו ולקמן איכא למאן דאמר דמפרש שאותן שגזרו הן ממה שרבו בית שמאי על בית הלל ומתוך שרבו גזרו בהן:

ובי"ח נחלקו. הן אותן הדברים השנויים בפרקין לקמן שעמדו במחלוקתן ולא רבו ב"ש על ב"ה:

על פיתן. של נכרים וכו' ועל בנותיהן הרי כאן ארבע:

ועל שכבת זרען ועל מימי רגליהן. איכא למאן דאמר לקמן דבחדא קחשיב להו שאין ש"ז של נכרי טמא אלא מתוך שא"א לשכבת זרע לצאת בלא מימי רגלים כדמפרש לקמן בהסוגיא והאי מ"ד חשיב להו בתרתי:

ועל הלכית בעל קרי. שאסור בד"ת עד שיטבול:

ועל הלכות ארץ העמים. שגזרו עליהן טומאה:

תמן תנינן. במתני' סוף מסכת זבים אלו פוסלין את התרומה וכו' והרי כאן עשרה כפי אשר נשנו בהמשנה וקסבר האי תנא דחשבינן לשכבת זרען ולמימי רגליהן בתרתי והרי כאן י"ח:

רבנן דקיסרין אמרין. דלא כך היא אלא אלו שגזרו ממה שרבו שבעה אינון. כלומר הא דקא מחשבת לאלו שגזרו והן הן אותן שרבו בית שמאי על בית הלל לדידן לא ס"ל הכי בכולן דקא מחשבת להו אלא אלו הראשונים על פיתן וכו' הן הן מאותן שרבו עליהן ולא כדקאמרת שהן שמונה אלא שבעה אינון וכדפרישית דש"ז ומימי רגליהן לא מחשבינן אלא כחדא:

ואילין אינון אחרונייתא. שגזרו עוד עליהן אחר שרבו מי שהחשיך בדרך וכו' וכיוצא בו וכו' ששנינו לעיל וכל המטלטלין וכו' כדתנינן בריש פי"ו דאהלות וכיצד בוצרין וכו' ששנינו שם בריש פי"ח לפי שגזרו על הבוצר לגת שיהא מוכשר לקבל טומאה:

והמניח כלים תחת הצינור. שיהו פוסלין את המקוה כדתנינן ברפ"ד דמקואות והרי כאן חמשה ועם השבעה הראשונים הרי י"ב ועל ששה ספיקות שורפין את התרומה ששנינו בפ"ד דטהרות נמי מאותן שגזרו עליהן בו ביום אחר שרבו והרי כאן י"ח:

אף גידולי תרומה תרומה. ששנינו בפ"ט דתרומות מי"ח דבר הוא וקסבר ר' יוסי בר' בון כר' יוסי במתניתין דהמניח כלים תחת הצינור שעדיין מחלוקת במקומה עומדת ואפיק להא ועייל להא:

אלו הן שגזרו. רבנן דקיסרין מסקו להא ואלו הן שגזרו ולא רבו כלל עליהן ואלו הן עשרה קדמייתא מתני' דזבים אלו פוסלין את התרומה וכו' שהן עשרה דברים והשאר הן מן מה דתני רשב"י וכו' וכלומר דלמדין אנו מהך ברייתא דקחשיב לאותן שגזרו עליהן בו ביום. ועל פיתן דקתני ברישא לא מחשבינן לאלו שגזרו בלא רביית מנין אלא זה הוא מאותן שגזרו אחר שרבו כדאמרי לעיל אלא השאר דקתשיב בהאי ברייתא שגזרו בו ביום הן הן להשלים הי"ח דבר שגזרו ולא רבו עליהן כלל. ואלו הן על גבינתן הרי א' ועל יינן ועל חומצן ועל ציר ועל מורייסן בחדא קחשיב להו לפי שטעם אחד להן דהחשש הוא משום סתם יין שלהם הרי כאן ב'. על כבושיהן ועל שלוקיהן ועל מלוחיהן נמי בחדא חשיב להו דאיסור א' הן משום בשולי נכרים וכבוש כמבושל וכן מליח כרותח הרי כאן ג'. ועל החילקה ועל השחוקה ועל הטיסני אלו הן מה ששנינו בפ"ו דמכשירין החילקה והטרגיס והטיסני טמאים בכל מקום. חילקה הוא חטה אחת שנחלקה לשנים והטרגיס הוא השחיקה דקאמר הכא שנשחקת ונחלקה לשלש והטיסני שנחלקת לארבעה ולכולן טעם אחד להן לפי שמלחלחין אותן כדי שיהא נוח לחלקן ומוכשרין הן לפיכך טמאין בכל מקום והלכך נמי בחדא קחשיב להו והרי כאן ד':

על לשונן ועל עדותן. ענין אחד הן שאין סומכין על לשונן ואין מקבלין עדותן הרי כאן חמשה:

ועל מתנותיהן. שלא יתנו להם מתנות משום לא תחנם וכן אין מקבלין מהן מתנות ביום אידם הרי כאן ששה:

על בניהן ועל בנותיהן. שגזרו עליהן יחוד לא להתייחד עם בניהן ולא עם בנותיהן וזהו ענין אחד הרי כאן שבעה:

ועל בכוריהן. זהו תינוקות שלהם ועל שם שגזרו עליהן מימי קטנותן ובתחלת ילדותם קרי לה בכוריהן לפי שגזרו זיבה על תינוק נכרי כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו ויבא לידי משכב זכור הרי כאן שמונה ועם עשרה קדמייתא הרי אותן י"ח דבר שגזרו עליהן ולא הוצרכו למנין על אלו:

פיתן וכו' מהלכות של עימעום הוא. יש לעמעם ולגמגם עליה ומפרש ואזיל לאיזה צד הוא הגמגום:

מהו מהלכות של עימעום. אם כך אנו אומרים לפרש דבמקום שפת של ישראל מצויים בדין היה לאסור אלא שעמעמו על האיסור ולא רצו להחמיר והתירוה או להפך דבמקום שאין פת של ישראל מצוייה בדין היה שתהא מותרת ועמעמו על ההיתר ואסרוה לעולם:

א"ר מנא. מאי תיבעי לך וכי יש עמעום לאיסור כלומר וכי שייך לשון עמעום על שהיו נראה להם להתיר ואסרוה וכי פת לאו כתבשילי עכו"ם חשיבא ומעתה וכי כך אנו אומרים גם בתבשילי עכו"ם דבמקום שאין תבשילי ישראל מצוים היה בדין להתיר אלא שעמעמו עליהן ואסרום בתמיה והלא תבשילי עכו"ם מדינא אסורין לעולם:

אלא כיני. אלא ודאי כך הוא הדבר כדאמרת מעיקרא שהעמעום הוא על האיסור ומפני כך התירו אבל לא במקום שפת ישראל מצויה כדבעית למימר דבכה"ג לא התירו אלא דוקא במקום שאין פת ישראל מצויה ואפ"ה בדין היה לאסור דהיה נראה להן לדמות לתבשילי עכו"ם ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש שא"א שלא בפת:

כדברי. כלומר ואפילו לדברי המתיר ובלבד מן הפלטר אבל לא מפת בעל הבית:

ולא עבדין כן. אלא שאין שומעין לנו ונוהגין היתר אף בשל בעל הבית. וגרסינן לכל הא בפ"ח דשביעית ובפ"ב דע"ז בהלכה ח' ובכמה מקומות:

אמרין קומי ר"ח רובא תני ר"ש בן יוחי וכו'. אשלקות דתנינן בע"ז שם קאי ואגב מייתי לה בשאר מקומות דדריש רשב"י לסמך מקרא לאסור תבשילי עכו"ם:

מה מים שלא נשתנו מברייתן. ע"י האור אף כל דבר יכו':

התיבון. עלה הרי תנינן בתוספתא דע"ז פ"ה:

מוטלייה. מפרש לה בבבלי ע"ז זרע כרפס וזרע דכיתנא ודשבלליתא ותרי ליה בהדדי בפשורי ושבקו ליה עד דמקבל:

דפנקריסין. קפריסין:

וקובטיות. כריתין:

ניחא כולהון. אלו שהתירו לפי שהן יכולין להשרות ולחזור כמו שהיו ולא שייך לאסרן משום בישולי עכו"ם:

קליות מה. בתמיה לדידך דאמרת בישולי עכו"ם מן התורה אסורין למה התירו בקליות שלהן:

אמר ר' יוסי בר' בון בשם רב. דבאמת תבשילי עכו"ם אינם אלא מדרבנן ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ולפיכך קליות מותרין דנאכלין הן כמות שהן חיין:

מה מקיים ר' חייה רבה אוכל וכו'. דאיהו מן אלו דהתיבון על דרשת רשב"י ומה מקיים להמקרא הזה:

באוכל תשברו. דריש לה לדרשא אחריתא ולרמז על בני עשו שתראה לפייסו באוכל שתתן לו שאם האכלתו שברתו:

שאם היה קשה עליך. ודעתו להרע לך ראה באוכל תשבר אותו ואם לאו שלא יתרצה בכך הכרע עליו כסף והיינו בכסף דקרא:

אמרין. דכן הי' נוהג ר' יונתן לעשות כשהיה רואה שר גדול בא לתוך העיר היה משלח לו דורונות לכבדו כדי לשחדו ולסמות עיניו ומפני מה לפי שאמר שאם יבא אח"כ איזה דין של יתום או של אלמנה וכה"ג וצריך להשתדלות אמצא אצלו פנים רצויות ומפויסות לעשות חפצי ורצוני:

גבינתן. קאמר לעיל דגזרו עליהן:

אמר ר' ירמיה וכו'. גרסינן להא בע"ז שם ובתרומות פ"ח בהלכה ה':

משום תערובות. חלב של בהמה טמאה ולא משום חשש גילוי:

ותני כן. בתוספתא דע"ז פ"ה:

עומד הוא ישראל בעדר וכו'. אלמא דאין החשש אלא משום תערובות חלב טמא וכשהישראל עומד בעדר ורואה סגי ואע"פ שאינו רואה אם נתגלה או לא:

ר' בא וכן'. פליג וקסבר דהחשש משום גילוי הוא שאין העכו"ם נזהרין בו:

ויעמיד. את החלב ואם יש בו ארס הנחש אינו נקפא. ומשני ר' שמואל מפני אירס הנתון בין הנקבים של הגבינה ואינו ניכר:

ותני כן. שיש מין ארס שהוא שוקע וזה יוכל להתערב ולהנתן בין נקבי הגבינה:

אחד צף. של זקן הוא שאינו חזק כל כך וצף הוא על המשקה ושל בחור הוא שוקע לפי שהוא חזק ויש בו כובד ושוקע בתוך המשקה לתוך קרקעיתו של הכלי ואחד והוא של בינוני וזה עומד כסבכה מלמעלה ואינו צף ממש:

אתגליין גיגיתא דסידרא רובא. שהוא של בית המדרש הגדול:

אני אומר וכו'. והלכך לא הזיק להראשונים ששתו ולהאחרונים ששתו מלמטה במקום הארס הזיק:

פועליא. וכך היה ג"כ המעשה בפועלים של סוריא שנתגלה כד המים שתון וכו':

השמן וכו'. בתוספתא דתרומות פ"ז:

בשראו אותו נוקר. בשראו הדבש שיש בו ניקורים ניקורים מודים שהוא אסור דחוששין שמא שתה הנחש ממנו והוא הנוקר:

ותני כן. בתוספתא שם:

אסור לשתות אחריהן. לפי שאני אומר אירס שוקע הי' וכדלעיל ובתרומות גרים לה בתר הני עובדי דלעיל:

וביין משתיו. בשתי משתאות הכתוב מדבר אחד משתה יין ואחד משתה שמן:

שהיו עולין וכו'. ומפני מה אסר דניאל לפי שהיה רואה שהיו ישראל מסכנין את עצמן לעלות להר המלך ללקט זיתום ונהרגין עליו מן השונאים. לפיכך גזר עליו לאוסרו:

בגיטין. דתנן בפ' מי שאחזו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך י"ב חודש אינו גט ותני עלה בתוספתא דגיטין פ"ה ורבותינו התירו לה להנשא דס"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"ג דלא אמר מעכשיו ה"ז גט וגרסינן להא נמי בגטין פ' הנזכר ובנדה בפ' המפלת:

ובשמן. הא דאמרן:

ובסנדל. בנדה שם תנינן המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה ופליגי התם איזהו סנדל וקאמר דנמנו עליו רבותינו לומר והוא שיש בו מצורת אדם הא לאו הכי טהורה:

ויקרא לו ב"ד שריא שכל ב"ד וכו'. וה"נ אמאי לא קראו לו ב"ד שריא. וקאמר ר' יודן מפני שבית דינו חלוק עליו בגיטין ולא הסכימו עמו למעשה:

ולא כן תנינן. בפ"ק דעדיות שאין ב"ד וכו' וכי ר' ובית דינו יכולין להתיר מה שאסר דניאל וחבורתו:

אלא ר' יוחנן. דקאמר לעיל שדניאל אסרו לפי שהיו עולין וכו' כדעתיה וכו' ובדקו וכו' שהשמן לא קבלו רוב הצבור עליהן לפיכך התירו אבל לא שנמנו לבטל מה שקיבלו עליהן:

שמואל קבל עלוי. מה ששמע שהתירו ואכל ורב לא היה רוצה לאכול וא"ל שמואל אכול דאם לא כן אנא כתיב עלך דין זקן ממרא שאתה חולק על רבים שנמנו עליו והתירו:

עד דאנא תמן. בעוד שהייתי בא"י יודע אני זה שר' שמלאי הדרומי היה עורר על איסור שמן ולא איכפת לי בדבריו והשיב לו שמואל ומה הוא אומר לה וכי בשם גרמיה אומר לא אמר אלא שרבו ובית דינו התירו. ואטרח שמואל עלוי דרב ואכל:

בנותיהן. קאמר לעיל דמי"ח דבר הוא הגזירה והקשה ר' אלעזר הרי בשבעה מקומות כתיב לא תתחתן בם ושבעה לאו דוקא אלא כלומר הא מדאורייתא הוא דמצינו בכמה מקומות שהזהירה התורה על זה בתך לא תתן וגו' לא תתחתן בם. ומשני ר' אבון דקרא לאסור שבעה עממין הוא דאתא ואינהו גזור אף על שאר אומות:

תנא ר' יהושע מאונייא. דהאי בנותיהן דקאמר לאסור את ביציהן הוא וכי הא דתני ר' ישמעאל ואת בת היענה זו ביצת הנעמית והכא נמי בנותיהן בציהן שבישלו הוא דאסרו דבלאו הכי ה"א שביצה אינה בכלל תבשילי עכו"ם שגזרו משום דיש אוכלין אותה חיה קמ"ל:

שכבת זרען. גזרו עליהן ופריך ולא כן אמר וכו' דשכבת זרעו של עכו"ם טהורה שאינה אלא כש"ז דבהמה. ומשני דהיינו טעמא לפי שאי אפשר לש"ז לצאת בלא טיפת מי רגלים שנתערב עמה ועל זה הוא דגזרו:

שונה הלכות. בעל קרי מותר להיות שונה בהלכות שלא ישכח ואינו שונה הגדות מפני שהן מושכין את הלב ויבא להיות מעיין ומאריך בהם:

ריגליות. אותן שהוא רגיל בהן וא"צ לעיין כל כך:

ובלבד שלא יציע את משנתו. שלא יעמיק בה להבין כפי הצעתה:

שלא יזכיר את האזכרות. השמות הכתובין בהם. וגרסינן להא לעיל בברכות פ"ג בהלכה ד':

ועל הילכות ארך העמים. ופריך ולא כן אמר ר' זעירא וכו' דזוגות הראשונים הן שגזרו על ארץ העמים ועל כלי זכוכית שיטמאו ור' יונה אמר יהודה בן טבאי גזר ור' יוסי אמר יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח גזרו טומאה על כלי מתכות והלל ושמאי גזרו על טהרת ידים ומיהת טומאת ארץ העמים לכ"ע כבר נגזרה בימי הראשונים. ומשני ר"י בר' בון דבאמת כך היתה הלכה בידם מזוגות הראשונים אלא ששכחוה ועמדו אלו דורות השניי' והסכימו על דעת הראשונים וחזרו וגזרו על אלה:

ללמדך וכו' סופו להתקיים בידן כמה שנאמר למשה מסיני ואלו נתנו נפשם עליהם כדאמרינן לעיל שהיו הורגים בהם לפיכך נתקיים בידן אלו הגזירות ונקראו על שמם:

ואתייא. הא כהאי דאמר ר' מנא בפ"ק דפיאה כתיב כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם. ואין זה דבר והפוכו ועוד האי מכם מיותר הוא הלכך דריש לה דה"ק כי לא דבר רק הוא ואם רק הוא מכם הוא רק ולמה הוא כך לפי שאין אתם יגיעים בו:

כי הוא חייכם וכו'. כלומר ולא עוד אלא שבשעה שאתם יגיעים בו לא מיבעיא שלא יהא רק מכם אלא גם הוא חייכם ואתם ג"כ מתקיימים על ידי כך. וגרסי' להא בכתובות סוף פ"ח ולקמן בסוכה פ"ד:

לא שנו. אהא דמייתי לעיל קאי שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין דקאמר דלא שנו אלא בתוך י"ח דבר אלו דאין שום ב"ד יכול לבטל איזה דבר מהן עד שיהא גדול וכו' אבל גזירה אחרת שהוא חוץ לי"ח דבר וגזרו הראשונים עליה אפילו בית דין הקטן מהם מבטל:

התיבון. על הא דשמואל דקאמר מה שהוא חוץ לי"ח דבר אפי' ב"ד הקטן יכול הוא לבטל:

הרי שבועות הרי חוץ לי"ח דבר. כלומר מה שגזרו הראשונים להוסיף על השבועות מקודם כדתנן בפ"א ובפ"ב דשבועות עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית וכו' ומכאן ואילך אסור משום תוספת שביעי' והרי זה חוץ לי"ח דבר היא ואפ"ה ר' יוחנן מקשי עליה התם כדמסיים ואזיל דקאמר שם ר' קריספדא בשמיה דר"ג וב"ד התירו באיסור שני פרקי' הראשוני' דאיירי בתוספת שביעית והן ביטלום:

ור' יוחנן בעי. כצ"ל וכך הוא לעיל בשביעית פ"ק וכלו' דהוה מקשי עלה ולא כן תנינן שאין ב"ד יכול לבטל וכו' והתם משני לה ר' יוחנן גופיה וקאמר שלא ביטלום לגמרי אלא לצורך שעה הוא שהתירו אלמא דאפילו במה שהוא חוץ לי"ח דבר אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין:

אתא ר' אבון וכו'. כלומר כי אתא ר' אבון אמר דבאמת לא כך איתמר להא דשמואל אלא הכי איתמר לא שנו להא דתנינן שאין ב"ד יכול לבטל וכו' דמשמע דאם הוא גדול ממנו בחכמה ומנין יכול הוא לבטל והיינו דוקא במה שהוא חוץ לי"ח דבר הא במה שהוא בתוך י"ח דבר אפי' ב"ד גדול מהם אינו יכול לבטל מפני שעמדה להן בנפשותיהן כדאמרי' לעיל שהיו הורגים בתלמידי ב"ה עד שקיבלו עליהם י"ח דבר אלו ושלא יתבטלו לעולם:

א"ר מנא לא מסתברא דלא וכו'. כלו' דר' מנא פריך דאי מהאי טעמא א"כ אדרבא איפכא מסתברא הוא דאלא מפני שבאונס קיבלו עליהם הלכך אם לאחר זמן נראה לאיזה ב"ד לבטל בטל הוא שהרי מתחלה לא הסכימו ב"ה להם אלא ע"י אונס:

התיבון הרי שמן הרי בתוך י"ח. הוא להאי ת"ק דקאמר לעיל שגזרו על פיתן וכו' ועל שמנן ואמרי' לעיל דרבי ובית דינו נמנו והתירו בשמן ור' יוחנן מקשי עלה כדגריס לעיל ר' יוחנן בעי ולא כן תני שאין ב"ד יכול לבטל וכו' אלמא דאי הוה ב"ד גדול בחכמה ובמנין יכול הוא לבטל אפי' למה שהוא בתוך י"ח וקשיא ללישנא בתרא דשמואל:

רב כהנא וכו'. כלומר מהאי דשמן לא תיקשי מידי דהא כבר אמרי' לעיל דמה שביטלו בשמן מבוטל הוא לכ"ע ואפי' לר' יוחנן דקאמר דניאל אסרו הא איהו גופיה הדר וקאמר ביה טעמא מפני שבדקו ומצאו שהגזירה של שמן לא קיבלו אותה רוב הצבור עליהן:

חמש חטאות מתות. הא דקי"ל בפ"ד דתמור' דחמש חטאות מתות הן כדקחשיב להו התם אם רצו ב"ד לבטל לתקנה זו מבטלין אותה:

הדא דאת אמר שלא ידחו למיתה. דוקא לענין זה הוא דיכולין לבטלן שלא ידחו למיתה אלא ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה אבל שיאמר ליקרב אותן עצמן ע"ג המזבח אין שומעין להם לפי שאין חטאת העומדת למיתה קריבה ודי בזה שיאמרו אע"פ שבתחלה עומדת למיתה לרעייה אזלא:

מתני' אין שירין דיו. שנותנין מים על דיו יבש כדי להשרות וכן סממנין לצבוע בהן וכרשינין שהן עומדין למאכל בהמה ושורין אותן במים וקסברי ב"ש דכל אלו אסור להתחיל בהן בע"ש אלא א"כ יש שהות כדי שישורו מבע"י ובגמרא הכא מפרש לה דטעמא דבית שמאי דילפי מקרא דצריך שתהיה המלאכה נגמרת קודם השבת ומיהו ע"כ דמחלקינן לב"ש בין אם המלאכה נעשית בכלי או לא כדמוכרח מהסוגיא דגמרא וסבירא ליה לב"ש דאסור משום שביתת כלים וכך הוא טעמייהו בהני מתני' דלקמן:

וב"ה מתירין. כדמפרש טעמייהו בגמרא דילפי מקרא דכל מלאכה שהתחיל בה מע"ש והיא נגמרת מאליה בשבת מותר ולא מחלקי בין אם היא נגמרת בכלי או לא דלית להו שביתת כלים כלל:

גמ' ומ"ט דב"ש משום דכתיב בדבור זכור את יום השבת ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך דמשמע דכל מלאכתך צריך שתהיה גומרה מבע"י וב"ה ילפי מקרא דכתיב בפ' משפטים ששת ימים תעשה וביום השביעי תשבות מדהוה ליה למיכתב ויום השביעי תשבות וכתיב וביום ללמדך שאם התחיל במלאכה בע"ש אע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת מותר דביום קאי אדלעיל דיש לך שתעשה במבעוד יום וביום השביעי והיינו כשנגמרת מאליה בשבת:

מה מקיימין ב"ה. מה עביד להו בהאי קרא דילפי ב"ש לטעמייהו:

בעובדי בידן. דוקא בעושה מלאכה בידים הקפיד הכתוב שתהא כל מלאכתך עשויה מקודם השבת ולא תאמר שאם התחיל בה מקודם גומרה אף בשבת אבל היכא שהמלאכה נגמרת מאליה והתחיל בה מבע"י מותר:

ומה מקיימין ב"ש וכו'. הא משמע מדכתיב וביום דיש לך מלאכה הנגמרת מאליה בשבת שמותרת:

כהדא דתני וכו'. בתוספתא פ"ק כלומר בהני אף ב"ש מודו דמותר היכא שגגמרת המלאכה מאליה ולהכי אתי האי קרא דוביום וטעמא דהני לא צריכי כלי אבל במלאכה שנגמרת בכלי קאסרי ב"ש משוח שביתת כלי כדפרישית במתני':

פותקין. פותחין אמת המים שמושכת מן הנהר והולכת להשקות את הגינה:

קילורית. תחבושת העשויה מסם המרפא:

נותנין מוגמר. מיני בשמים ע"ג גחלים לגמר בהן את הכלים שלמעלה וכן גפרית ומיירי שהגחלים מונחין ע"ג הקרקע ולא בכלי דאל"כ מאי איכא בין הני להא דבמתני' דקאסרי ב"ש:

אין נותנין חיטין לרחיים וכו'. ופליגי אמוראי בהאי טעמא דר' חגיי סבירא ליה דטעמא הוי מפני שהן משמיעות את הקול בשבת:

א"ל ר' יופי יאות רבי סבר כר' יהודה. לרבי חגיי קרי ליה רבי שקיבל ממנו כדאמרי' בדמאי ופלוגתא דר' יהודה ורבנן בפרק דלקמן היא לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וכו' בשביל שתהא מנטפת וכו' ור' יהודה מתיר ומפרש לה הש"ס התם דטעמייהו דרבנן דאסרי מפני שלא הותחל בכל טיפה וטיפה כלומר שלא הותחל מע"ש אלא טיפה טיפה והשאר מנטפת והולכת בשבת שהרי א"א שכל טיפה וטיפה יתחילו לנטף מבעוד יום והוי כעושה שיטיף בשבת ורבי יהודה סבר משקה טופח חיבור ומכיון שהותחל מע"ש בטיפה אחת סגי דהוי כהותחל בכל השמן מע"ש והשתא קאמר רבי יוסי לר' חגיי יאות אמרת בטעמא דידך דמשמע דסבירא לך כרבי יהודה דהתם והלכך איצטרכה הכא להאי טעמא משום השמעת הקול ברם כרבנן דהתם לא איצטרך להאי טעמא דהא כמה דאינון אמרין תמן משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה ה"נ הכא משום שלא הותחל טחינת הרחיים בכל חטה וחטה והוי כנותן בתחלה שיטחנו כל החטים בשבת:

רבי יוסי בר' בון. אמר נמי טעמא דאחריני איכא לאסור ברחיים מפני דחיישינן שהוא שוכח ותוקע את היתד בשבת לתקן את הצריך לו בהרחיים ומה"ט אסרו ליתן חטים לתוכן אפי' מע"ש:

בית שמאי אמרו לבית הילל דבר אחד וכו'. הא דלקמן ולא יכלו להשיבן כדאמר בתוספתא שם ששניהן עמדו בתשובתן ולא השיבו אחר כך זה לזה כלום:

אין אתם מודין לנו שטוענין קורת בית הבד וכו'. דלא פליגי בית שמאי ובית הילל בזה כדתנן לקמן במתני' ושוין אלו ואלו וכו' ואם כן מ"ש להני דמתני' שאתם אוסרין ולא יכלו ב"ש להשיבן על זה:

אמר רבי זעירא. אלולי שאיני רוצה להכניס ראשי בין האריות האלה הייתי משיב על זה דשאני תמן בקורת בית הבד וכו' שכבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה מע"ש ומאליהן הן הולכין לתוך הכלי בשבת אבל הכא בהני דמתניתין מה אית לך מימר שהרי כל זמן שהן במים נשרין הן ביותר ונמצאת המלאכה נגמרה בשבת:

אין אתם מודים לנו שאין צולין וכו'. וה"ה להני דמתני' עד שישורו מבעוד יום:

הוינא אמר טעמא. להשיב על זה דשאני תמן שדרכן של אלו להתהפך לפי שאינן נצלין הכל בבת אחת אלא בתחלה צולין אותן מצד זה ומהפכין אותן לצד השני לצלותן וא"כ חוששין אנו שמא יהפוך איתן בשבת לגמור צלייתן אבל הכא בהני דמתני' מה אית לך מימר הלא דרך להשרות אותן כאחת והרי זו תשובה על דברי בית שמאי:

נצלו כאכילת בן דרוסאי. מבע"י מאי ואם אפילו בכה"ג אסרו והשיב לו ר' זעירא אין דאפילו הכי אסרו לפי שהוא דבר שדרכו להתהפך ולעולם איכא למיחש וצריך עד כדי שיצלה כל צרכו מבע"י:

א"ר מנא. לא היא ולא מסתברא אלא דמותר היא כשנצלו כמאכל בן דרוסאי שהוא שליש בישול מבע"י:

דאינון וכו'. כלומר וכ"ת דאי הכי אין כאן תשובה על ב"ש דהשתא אזדא לה לטעמא לדבר שדרכו להתהפך דאם היינו חוששין לכך אם כן אפילו נצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי הוה לן למיחש להכי מסיק ר' מנא דאכתי איכא תשובה על דברי בית שמאי משום דאינון ב"ה יכלין למימר להון היאך אתם משיבין לנו מדבר שמיהת דרכו לצלות כל צרכו מבע"י והיינו דאף אם לא נצלה אלא כמאכל בן דרוסאי נמי כל צרכו קרינן ליה שהרי יש כמה בני אדם שאוכלין אותו כך ולית כאן למיחש מידי. ומה שאסרו בשלא נצלה אפילו כמאכל בן דרוסאי הוא שאסרו דבכה"ג ודאי איכא למיחש אבל אלו דמתני' הרי הן כדבר שאין דרכו להשהות כל צרכו מבעוד יום וכלומר דליכא קפידא בהו אם נשרו כל צרכו מבע"י או לא דמאי אית לן למיחש בהו שהרי מאליהן הן נשרין והולכין וא"כ לעולם יש לב"ה תשובה על דברי ב"ש:

מתני' אין נותנין אונין של פשתן. אגודות פשתן כשהן מנופצין נקראו אונין ונותנין אותן לתוך התנור כדי שיתחממו ויתלבנו:

אלא כדי שיהבילו. שיתחממו מבעוד יום וב"ה מתירין אפילו לא נתחממו:

ולא את הצמר ליורה. שמבשלין בה הצבעין לצבוע אותו:

אלא כדי שיקליט את העין. הוא הצבע מבע"י:

ובית הילל מתירין. לתת לתוכה מבע"י והיא קולטת מאליה בשבת ומסקינן בגמ' דדוקא ביורה עקורה מעל האש דאם אינה עקורה חיישינן שמא יחתה גחלים תחתיה בשבת ואפילו היא עקורה צריך נמי שתהא פיה טוח בטיט דשמא יגיס בה משחשיכה והמגיס בקדרה עקורה מעל האש בשבת חייב משום מבשל:

גמ' מהו מיתהני. לב"ש פריך דאמרי כדי שיהבילו מבע"י ומה מהני להו שנתחממו והלא לא נתלבנו לגמרי וא"כ נגמרת המלאכה בשבת ולדידהו אסור בכה"ג:

כגון אילין קורייאי. בני הכפרים דלא מקפידין אם נתלבנו לגמרי או לא וכשנתחממו סגי להו והוי לה כמי שנגמרה המלאכה מבע"י:

והוא שתהא היורה עקורה. מעל האש מקודם שחשיכה בהא הוא דב"ה מתירין אבל אם היתה קבועה ע"ג האש אסור דחיישי' מפני שהוא מתיירא שמא יהא מתאכל ונשרף צבעו והוא מוסיף לתוכה מים ונמצא חייב משום מבשל:

ב"ה ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור. לטעמא דמתירין לכתחלה ליתן האונין לתוך התנור וכן לתת את הצמר ליורה מבע"י הוא דמפרש שהרי אלו עשה כן בשבת שמא אינו אסור דמלאכה היא וא"כ ודכוותה עשה כן מבע"י מותר דהויא כמי שנעשית מלאכתו מבע"י:

מתני' אין פורשין מצודות וכו' אלא כדי שיצודו מבעוד יום. משום שאם עשה כן בשבת חייב אם נכנסו לתוכה בשעת פרישתו הלכך גזור ב"ש אף מבע"י וב"ה מתירין עם חשיכה ויהיו ניצודין והולכין כל השבת כולה:

גמ' מי מודיע. אם נצודו מבעוד יום אם לא וקאמר דרואין אם נתקלקלה המצודה מבע"י דבר בריא הוא שכבר ניצודו ומחמת כן נתקלקלה שקילקלו אותה כשנכנסין לתוכה ואם לאו דבר בריא הוא שעדיין לא ניצודו ופריך דאפי' נתקלקלה המצודה אכתי איכא למיחש שמא מאליה נתקלקלה או אחד בא וקלקלה ומנא ידע אם ניצודו:

בפורסת. המצודה בחורשין מיירי דמסתמא מצויין הן החיות בחורשין ובכדי שיצודו קאמרי דהואיל דאיכא שהות שיצודו מבע"י תלינן דכבר ניצודו הואיל ומצויין הן ביערות:

תדע לך שהוא כן. דבחורשין איירי דהא דומיא דדגים קתני וכי דגים לא מצויין הן בכל הנהרות והכא נמי במקום שחיה ועוף מצויין הן:

ר' חייא בשם רבי אתקין להלכה. האי סוגיא גרסי' לה לקמן בריש פ"ג דביצה והתם הוא דשייכא ואיידי דאיירי במצודות מייתי לה נמי הכא דתנינן שם מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מעי"ט לא יטול מהן בי"ט אא"כ ידוע שניצודו מבע"י ועלה קאמר דר' חייא התקין כך להלכה בשם רבי דספק מוכן אסור לאכלו בי"ט ולא כר"ג דפליג התם:

סברין מימר מותרין למחר. אדר"ג דהתם קאי דקתני במתני' שם מעשה בעכו"ם אחד שהביא דגים לר"ג ואמר מותרין הן אלא שאין רצוני לקבל הימנו ופליגי אליבא דר"ג בפירושא דמותרין הן דקאמר דגריס התם ר' זעירא בשם רב סברין מימר מותרין למחר קאמר דאינהו מפרשי דר"ג לא פליג את"ק ומותרין למחר למוצאי י"ט בכדי שיעשו קמ"ל דאלו ביום טוב מודה דאסור משום ספק מוכן:

ר' חזקיה וכו' מותרין ממש. קאמר אף בי"ט דסברין מימר לר"ג דספיקן התירו ס"ל ופליג את"ק וכן פליגי ר' חנינא וכו' עם ר' יוחנן אליבא דר"ג דמר ס"ל דספק הכן אסור ס"ל לר"ג ומותרין למחר קאמר ור' יוחנן קאמר דר"ג ספק הכן מותר סבירא ליה ומותרין ממש קאמר:

ר' חייה רבה ור"ש ברבי. פליגי בדבר הבא ביד העכו"ם אם שייך בו הכנה או לא דחד אמר העכו"ם צריך הכן כלומר אף מה שבידי העכו"ם צריך הכנה מבעוד יום ואידך אמר לא צריך הכן ורישא דמתני' דהתם במצודות של ישראל מיירי להאי מ"ד דאלו ביד העכו"ם אין אסור משום הכנה:

ולא ידעין וכו'. ופשיט לה מן האי עובדא:

דרב מיעני נתאחר לבא לפני ר"ח רבה דודו בי"ט ושאל לו היכן הייתה וא"ל שיירתא הוה עברה. כצ"ל וכך היא בביצה שם והייתי אוכל מינה תאנים שהביאו:

הוי הוא. ר' חייא הוא דאמר שאין העכו"ם צריך הכן שהרי קיבל דבריו ממנו ולא א"ל היאך אכלת התאנים שלהן שמא נלקטו היום:

אזל לאנטוירס. מקום של נכרים והיו שם בי"ט ואייתו ליה דורמסקין פרוני"ט בלע"ז ואכל וחד תלמיד דריב"ל אזל לתמן ולא אכל מהן ואתא ואמר קמיה רביה והגיד לו שזה התלמיד דר' סימאי אכל שם מהן וא"ל ריב"ל שבקיה דהוא נהג בשיטתיה דר' סימאי רביה דקסבר אין מה שביד העכו"ם צריך הכן:

דמדניות שבכרם. ענבים שנשארו קשים נקראין כן ומניחין אותן לימות החורף ואם הובאו בשבת או בי"ט הרי אלו אסורות שאין דרכן ליפול מעצמן וחיישינן שמא נלקטו היום:

שיצים שבכפים. שיצים הן סופי תמרים שנמצאו בכף הדקל הרי אלו מותרין שדרכן ליפול מעצמן ולא חיישינן מידי:

מתני' אין מוכרין. חפץ לעכו"ם וכן לא ישאילנו ולא יתן לו במתנה ואין טוענין עמו על החמור ואין מגביהין עליו את המשאוי משום דמיחזי כמסייעו להוליך בשבת ואפילו בדבר דלא שייך בו משום שביתת כלים ומשום דמיחזי כשליחו ושליחותיה קעביד:

אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוליכנו שם מבעוד יום:

וב"ה מתירין. ודוקא שיצא מפתח ביתו של הישראל קודם לחשיכה לפי שכל זמן שהוא בביתו אינו ידוע אימתי נתן לו וכשיוצא מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמי שמכרו לו בשבת:

גמ' איזהו מקום קרוב. דודאי לא נתנו בית שמאי דבריהן לשיעורין דלפעמים ביתו של עכו"ם קרוב ביותר ולפעמים אינו קרוב כל כך וקאמר דיבוא זה כהאי דאמר שמואל בפ' שואל על הא דתנינן עכו"ם שהביא חלילין בשבת לא יספיד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב וכגון ממקום הנקרא חוטרא לנהרדעא ואוף הכא כן:

אית דבעי מימר. על דברי בית שמאי דמתני' קאי דפליגי אליבייהו איכא דאמרי עד כדי שיגיע העכו"ם לביתו מבעוד יום ואיכא דאמרי עד שהוא מגיע לעירו מפני שיכול הוא להניחו שם:

כדי שיצא מפתח ביתו. של הישראל ויקדש עליו היום כלומר שיצא קודם שחשיכה ויקדש היום. ומפרש ר' יוחנן וקאמר זו דברי ר' יוסי בברייתא אליבא דרבי עקיבא וקמ"ל דר"ע לא בא לחלוק על דברי בית הלל במתני' אלא דקאמר להכריע על דברי ב"ה ולפרש אותם כלומר הא דב"ה מתירין דוקא בכדי שיצא העכו"ם מפתח ביתו של ישראל קודם שקידש היום וכדפרישי' במתני':

אין נותנין לעכו"ם על מנת לצאת. במזונות מיירי והכי תנינן בברייתא בהדיא דאין נותנין מזונות לעכו"ם בשבת על מנת שיוציא אותם מחצירו של ישראל וכן לכלב ואם נטלן ויצא אין זקוק לו:

תני. בתוספתא דע"ז בפ"ק שנוייה היא ג"כ בפ"ק דע"ז בהאי תלמודא בהלכה א' וגירסא דהכא עיקרית בהא דלקמן וברישא יש כאן חילוף התיבות והכי גריס לה בתוספתא ובהש"ס שם אומנין ישראל שהיו עושין אצל העכו"ם ביום אידן בתוך ביתו של ישראל מותר ובתוך ביתו של נכרי אסור. וטעמא דשכר יום אידן אסור כשהוא בביתו של עכו"ם משום דהעכו"ם אזיל ומודה לעכו"ם שישראל צריכין לאומנתו אבל בביתו של ישראל לא איכפת ליה. ולפי העתקת הגי' דהכא אדין שבת קאי וקיצר הש"ס ולא הביא דין דיום אידם כאן. ובדין דשבת איפכא הוא דהויא וכדגריס הכא:

אומנים עכו"ם וכו' בתוך ביתו של ישראל אסור ובתוך בתיהן מותר:

במה דברים אמורים בקיבולת. אם קיבל העכו"ם את כל המלאכה בקיבולת לשלם לו בעדה כך וכך בהא הוא דאמרו בבתיהן מותר אבל בשכיר יום אסור דמיחזי כשוכרו לעשות המלאכה ביום השבת:

בד"א. דבקבולת מותר בבית העכו"ם בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע כלומר אם הוא לצורך מחובר לקרקע כגון שמסתת אבנים לשוקען בבנין אפילו בביתו של עכו"ם אסור:

בעיר אחרת. ואם היתה המלאכה בעיר אחרת שלא בעיר שהישראל דר בה בין כך ובין כך מותר וכדמפרש ואזיל דבין בתלוש וכו' דמכיון דבעיר אחרת הוא אפילו בשכירות ובמחובר מותר לפי שאינו ידוע שהמלאכה של הישראל היא:

אמר ר' אילא. דלא כך אני מפרש אלא האי בין כך ובין כך אסיפא בלחוד הוא דקאי דקאסר במחובר אפילו בקבולת ועלה קאמר דבעיר אחרת מותר בין בתלוש בין במחובר אבל בשכירות אפילו בעיר אחרת אסור:

בשבת. כדאמרן. וכן באבל כדמחלק דבבית האבל אסור ובבית אחר מותר ודוקא בקבולת וכו'. ובע"ז ג"כ לענין דמחלק בין קבולת ובין שכירות ובד"א בתלוש וכו' אבל לענין בית ישראל ובית העכו"ם איפכא הוא דהויא וכדתני בתוספתא דבביתו של ישראל מותר ובבית העכו"ם אסור:

אין משלחין איגרות ביד עכו"ם וכו'. תוספתא היא במכילתין בפ' י"ד:

אין מפרישין לים הגדול. בספינה:

לא בע"ש וכו'. מפני ששלשה ימים הראשונים צער הוא לו משום שינוי וסת ואין לו עונג שבת עד שיהא רגיל באויר הים ודוקא בימים אבל בשאר נהרות בריאות ועונג הוא לאדם:

כגון מצור לצידון. כלומר אפילו בע"ש כמו שהיו מהלכין מצור לצידון שהוא מהלך יום אחד והולכין לשם יום השוק שהי' בע"ש והואיל ופורש בשביל דבר של סכנה שצריך הוא לילך ממקומו מותר:

אין מקיפין על עיר של עכו"ם. לכבוש אותה:

אבל במלחמת חובה. כמו מלחמת ז' עממין אפילו בשבת מותר שכן מצינו וכו'. כלומר מדכתיב בהציווי כה תעשה ששת ימים וביום השביעי תסבו את העיר שבע פעמים. וכתיב אח"כ ויסבו את העיר וגו' כה עשו ששת ימים ויהי ביום השביעי וישכימו וגו' והוה ליה למיכתב ויהי ממחרת ומדכתיב ביום השביעי ללמדנו שיום השביעי זה שבת היה:

וכתיב עד רדתה אפילו בשבת. האי במלחמת הרשות כתיב אלא דה"ק ובמלחמת הרשות נמי אם התחילו מקודם אין מפסיקין דכתיב עד רדתה אפילו בשבת:

מתני' אין נותנין עורות לעבדן. למעבד עורות:

עם השמש. בעוד השמש על הארץ ובלבד שיצא העכו"ם מביתו של ישראל קודם שחשיכה כדפרישית במתני' דלעיל:

נוהגין היו בית אבא שהיו מחמירין על עצמן והיו נותנין כלי לבן שהוא קשה לכבס ג' ימים קודם לשבת ואין הלכה אלא כב"ה:

ושוין אלו ואלו. ב"ש וב"ה שטוענין הזיתים מקורת בית הבד וכן הענבים בעגולי הגת קודם לחשיכה ובהא מודו ב"ש שא"צ שיגמר מבע"י ומשום דכי נמי עביד להו בשבת ליכא הכא חיובא דחטאת לפי שאין דרך ליתן הקורה ע"ג הזיתים עד שטוחנין אותן תחלה ברחיים וכן הענבים דורכין אותן ברגל תחלה והמשקין זבין מאליהן והלכך לא גזור בהו ב"ש ונותנין אותן סמוך לחשיכה והן זבין והולכין כל השבת כולה:

גמ' עד איכן. קאמרי ב"ש עד שיעשו מבע"י וכמה הוא השיעור וקאמר יבוא זה כהאי דאמר ר' יוחנן וכו' לעיל דשיעור עיבוד עורות עד כדי הילוך ד' מיל. וכה"ג איתמר נמי לקמן פ' ואלו עוברין גבי בצק החרש וכו' עד כדי הילוך ד' מיל:

וכא. כלומר והכא נמי כן לב"ש שצריך כדי ד' מיל מבע"י:

נתן כליו וכו'. ובא ומצאו עובד בו בשבת אסור להנות ממנו דיודע הוא שהמלאכה נעשית בשבת:

א"ר יודן ויימר לו דלא יעביד. יאמר להעכו"ם שיפסיק ולא יעשה עוד ואם לא ישמע לו לא איכפת ליה להישראל:

הא דתימר. שיש למחות בידו אם בטובת הנאה בלבד הוא שעושה להישראל אבל בשכיר עכו"ם א"צ למחות דבעבידתיה הוא עסוק ואדעתיה דנפשיה קא עביד:

אמר רשב"ג וכו'. לפי דרכנו למדנו מדבריו שהלבנים קשים לכבס וכו' ולפיכך היה צריך שלשה ימים:

ושוין וכו'. ומפרש ר' שמואל וכו' טעמייהו דב"ש דמודו בהא לפי שכבר כל טיפה וטיפה נעקרה בתחלה והמשקין זבין מאליהן:

מהו ליגע. בשבת במשקה המושך מהן ופליגי ר' אחא ורבנן. דקסרין אליבא דר' יוסי ב"ח דר' אחא אמר דדרך בעיא הוה בעי לה ורבנן דקיסרין אמרין דפלוגתא היא דר' יוחנן אמר אסור ור' יוסי ב"ח שרי לה בהדיא ולא מספקא ליה:

מתניתא. אשכחן ברייתא דפליגא על ר' יוסי ב"ח דקתני בהדיא ושוין ב"ש וב"ה שלא יגע במושך מהן בשבת:

מתני' אין צולין בשר בצל וביצה. ע"ג האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה ואם נצלו כמאכל בן דרוסאי כבר ראויין הן לאכילה ואם נשארין הן אח"כ ע"ג האש בשבת כדי שיצילו הרבה מותר מפני שהן כדבר המצטמק ורע לו וליכא נמי למיחש שמא יחתה בגחלים שאם יעשה כן יחרוך וישרוף אותן יכל כה"ג אין חוששין לכך:

מתני' אין נותנין פת לתנור עם חשיכה. סמוך לחשיכה וכן החררה ע"ג גחלים אלא כדי שיקרומו כל פניה מבע"י:

ר' אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. זהו תחתון המודבק בתנור ובהכי סגי והלכה כר"א:

גמ' תבשיל שנתבשל כל צורכו מותר לשהותו. בשבת על גבי כירה ואפי' אינה קטומה בעפר כדרך שמפזרין עליה שלא תוסיף הבל בשבת ולהפיג חומה:

רבי זעירא בעי. על זה דניחא בשר בצל וביצה מצטמק ורע לו אבל זה התבשיל מצטמק ויפה לו ואת אמר הכין דמותר לשהותו ע"ג כירה שאינה קטומה והרי מתבשל הוא בשבת ביותר והוא יפה לו:

דילמא דלא איתאמרת דרבנן מתירין אלא בחמין שבחמין מצטמק ורע להן:

אתא ר' שמואל. וקאמר דלא פשיטא ליה לר' זעירא אפי' בחמין אלא דבעי קא מיבעיא ליה אם אסור לשהות חמין שהוחמו כל צרכן מפני שמצטמק ויפה להן או לא. א"נ דכי אתא ר' שמואל אמר דהכי בעי ר"ז עלה והרי חמין וכו' אסור ומכ"ש בתבשיל והכי משמע מדלקמן דלר"ז פשיטא ליה דבחמין ג"כ אסור:

תבשיל של בשר שור שנתבשל מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי מותר להחזירה ע"ג כירה אם היא קטומה:

ואתייא. הא כהאי דאמר ר' יעקב בשם ר' יוחנן השופת את הקדירה בשבת ע"ג גחלים מתרין בו ואומרים לו לכשיתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור הוא אלמא דהמאכל בן דרוסאי ראוי לאכילה הוא והלכך אם נתבשל כך מבעוד יום מותר להחזירה בשבת ע"ג כירה קטומה:

חמין שהוחמה כל צרכן וכו'. ור"ז בעי על זה והרי לשהות אסור וכהאי דקאמר ר' שמואל לעיל בשם ר"ז ולהחזיר מותר בתמיה:

דילמא לא איתאמרת. הא אלא על פסח וכהאי דכי אתא ר' אחא וקאמר הכי בשם ר"ש כרבי דפסח שנצלה כל צורכו מותר להחזירו ע"ג כירה אפי' שאינה קטומה וטעמא דבני חבורה זריזין הן וליכא למיגזר בהו מידי כדאמרינן לקמן:

גמ' זריזות הן הנשים בפת וכו'. כדמפרש טעמא שהפת אין דרכו לאכול כשהוא רותח הרבה דקשה הוא להגוף והלכך כשקרמו פניה סגי ולא חיישינן שמא תניחו כך ושיאפה עוד בשבת אבל תבשיל דרכו לאכול רותח והלכך חיישינן ועד שיתבשל כל צורכו מבעוד יום:

תמן. בבבל אמרין פת חמה חמתה בצידה. כלומר האוכל פת חמה ביותר החמימות בצידה שמביאה חמימות הרבה להגוף וקשה מאוד:

צירעה צונין. מי שנשכו צירעה רפואתו בצונן ולעקרב רפואתו חמין ומאן דמיחלף לה סכנה ואיידי דאיירי בפת חמה מייתי נמי להא:

מודה ר"א בלחם הפנים שאינה קרויה לחם עד שיקרומו כל פניה בתנור. דכתיב ואפיתה אותה עד שתהא אפויה כל צרכה:

מתני' משלשלין את הפסח לתנור. מורידין אותו לצלותו ועל שהתנורים שלהם היו פיהן למעלה נקט הכי בל' מורידין:

עם חשיכה. וטעמא מפני שבני חבורה זריזין הם ולא אתו לחתויי בגחלים התירו סמוך לחשיכה ולא גזרו מידי:

ומאחיזין את האור במדורות בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה ובית המוקד נקראת שהיו מסיקין בה מדורה תמיד כדי שיחמו בה הכהנים שהולכין יחף על הרצפה של שיש. והתירו חכמים אם מאחז את האור של המדורה במעט סמוך לחשיכה ולא חששו שמא יבאו להבערה משתחשך מפני שהכהנים זריזין הן:

ובגבולין. לא התירו סמוך לחשיכה עד כדי שתאחז האור ברובה של המדורה בכדי שתהא שלהבת עולה מאליה ואם לאו אסור ליהנות ממנה בשבת שמא יחתה בגחלים להבעירה:

ר' יהודה אומר בפחמין כל שהוא. כלומר אף במדורה שבגבולין הנעשית מפחמין התירו כמה שהתירו במדורת בית המוקד להאחז האור סמוך לחשיכה בכל שהוא מפני שאין דרך מדורה של פחמין להיות כבה והולכת ולא חיישינן בה שמא יחתה בגחלים והכי מפרשינן בגמרא:

גמ' תמן תנינן. בסוף פ' תמיד נשחט גבי מעש' הפסח בשבת יצאת כת הראשונה וישבה לה בהר הבית והשניה בחיל והשלישית במקומה עומדת חשיכה יצאו וצלו את פסחיהן מפני שאין צליית הפסח דוחה את השבת. אלמא אע"ג דצליית הפסח מצות עשה היא החמירו בה לענין שבת. והכא את אמר הכין משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה בתמיה הא מ"מ נצלה כולו בשבת הוא. ומשני ר' יוסי שאני הכא דאין כאן אלא גזירת חכמים שהרי קודם שחשיכה מורידין אותו לתנור ומשום שמא יחתה בגחלים בשבת ליכא למיחש בו לפי שהחבורות זריזות הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי:

פסח מחזירו את שלם וכו'. מילתא באנפי נפשה היא אם צלו את הפסח מבעוד יום ונמצא שאינו נצלה כל צרכו ורוצה להחזירו לתנור עם חשיכה שיהא נגמר צלוייו מאיליו בשבת אם עדיין שלם הוא כדרך שצולין את הפסח על ראשו ועל כרעיו וקרבו יכול אתה להחזירו ואם מחותך הוא שרצה לראות אם נצלה כל צרכו וחתך ממנו וכשמצאו שעדיין לא עמר בא להחזירו אין אתה יכול להחזירו ואע"ג דבעלמא כשנצלה מבע"י כמאכל בן דרוסאי מותר לקיימו ע"ג האש בשבת הכא בפסח לא התירו להחזירו כשהוא מחותך כדמפרש ר' שמואל לטעמא:

מפני פסולו. כלומר שמאחר שחתכו ועדיין לא נצלה כל צרכו נעשה פסול ואי אתה יכול להחזירו:

אמר ר' יוסי ויאות הוא. להטעם דקאמר שהרי לאוכלו כך אין אתה יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא ולצלותו אין אתה יכול שלא יהא נראה כצולה בתחלה בשבת שהרואה לא ידע שנצלה חציו מבעוד יום ויסבור שבתחלה צולהו בשבת:

מתוך שאת אומר שהוא מותר וכו'. כלומר ואם אתה אומר לו שמותר הוא להחזירו כשהוא מחותך אף הוא אינו צולה אותו כל צרכו מבע"י בעודו שלם. לפי שיסמוך על כך אם אראה שלא נצלה כל צרכו אחזירנו ונמצא הוי כצולה ואינו שלם וכצולה בתחלה בשבת אבל מתוך שאתה מחמיר ואומר לו שהוא אסור אף הוא יהא נזהר לצלות אותו כל צורכו מבעוד יום ולא יבא לידי צליית נא. ומיהו אם הוא עדיין שלם לא גזרו בו שהרי נגמר צלויו כמצותו:

ר"א בר' יוסי שאל. האי שאלה לאו בע"ש הוא דמיירי אלא בשאר ימות החול. אם צליו כשהוא שלם ואחר כך חתכו לחתיכות מהו שיחזירנו על גבי האש כדי למשחנו בשמן וכיוצא בו אם אסור הוא מפני שצולהו עכשיו כשהוא מחותך או דילמא הואיל ונצלה לגמרי בהיותו שלם ומה שחוזר לצלותו מחותך אינו אלא בשביל המשיחה שיקלטנו היטב על גבי האש שפיר דמי ולא נפשטה הבעיא:

ארבע מדורות כל שהן. כלומר אינן צריכין שיאחז האור מבעוד יום ברובן אלא בכל שהן סגי לפי שדרכן להיות דולקין והולכין:

מדורת הגפת. פסולת של זיתים ושל זבל שמתחממת ודולקת והולכת ושל חלב או שומן וכיוצא בו מדבר הניתך וכן מדורת הגרעינן של תמרה לאחר שיבשו כל אלו כל שהן ואין צריכין רוב:

ר' בא בשם ר' חייה בר אשי. קאמר דוקא בחותל והוא סל של עלי לולבין ומלא גרעינין בכל שהן אבל שלא בחותל צריכין רוב מפני שמפוזרין ומופרשין הן זה מזה:

ר' בא וכו'. והדר אמר ר' בא בשם ר' חייא בר אשי דאפילו בחותל שהוא מלא גלעינין אם מכונסות הן בתוכו שהן מונחות רצופות זו אצל זו די ברובן ואם מפוזרות ונפרדות הן צריכין רוב של כל פרידה ופרידה מהגרעינין. ושואל הש"ס מה ופליג אם האי לישנא אחרינא הוא ופליג על הא דר' בא בשם ר"ח בר אשי קמייתא דקאמר בחותל מלא גלעינין שיעורן בכל שהן:

וקאמר דלא פליגי אלא. כאן בבריאות שהן חזקות כשנתייבשו ובהא קאמר בכל שהן לפי שבהאחז האור במקצת מהן דולקות והולכות כולן זו מזו. וכאן בתשות שאינן יבשות ממש ויש בהן קצת לחלוחית הלכך אפילו הן בחותל אם מכונסות ורצופות זא"ז ברובן ואם לאו ברוב כל פרידה ופרידה:

חריות. של דקל מלמטה ושאר עצים מלמעלה כיון שעלה האור בנתיים מותר וא"צ רוב לפי שהחריות יבשות הן ודולקין והולכין ומבעירין את העצים שעליהן:

קורה ורובה ברוב הקיפה. כלומר קורה יחידית צריך שיאחז האור ברובה ומאי רובה ברוב הקיפה. וקאמר הש"ס דאכתי איכא למיבעי מהו רוב הקיפה אם ממקום אחד במקום שאחז בה האור או עד שיהלך האור ברוב היקף של כולה ולא איפשיטא:

אשכחן. ברייתא דתני גבי קורה יחידית עד שתיפסל מלעשות מלאכה בה שכבר נשחתת מחמת האור מליצלח למלאכה:

כיני מתני' אף בפחמין כל שהן. אדברי ר' יהודה דמתני' קאי דכך צריך לפרש דבריו דאף בפחמין שיעורן בכל שהן וקמ"ל דפליג ר' יהודה אדת"ק דלא קאמר אלא במדורת בית המוקד היא שהתירו בכל שהוא אבל לא בגבולין בשום מדורה ועל זה קאמר ר' יהודה אף במדורת פחמין כל שהן ואפילו בגבולין:

הדרן עלך יציאות השבת