מתני' במה מדליקין ובמה אין מדליקין. מפני שיש פתילות שגזרו חכמים שלא להדליק בהן לפי שהאור מסכסכת בהן ואינה נתלית בהן וכן יש שמנים שאסרו להדליק לפי שאין נמשכין אחר הפתילה והטעם בכולן משום דחיישינן שמא בשעה שרוצה להשתמש לאורן יהיה האור הנר אפל ויטה אותה. ושונה התנא להודיענו באלו שמדליקין בהן ושאין מדליקין בהן ובמה דמסיים מתחיל לפרש:

אין מדליקין לא בלכש וכו'. ומפרש פסול דפתילות ברישא דזוטרי נינהו והדר מפרש פסולי השמנים וכדנקיט ואזיל בפרקין:

לכש. הוא מה שנמצא כמין צמר בין הקליפה להעץ בארז ונקרא לוכש"א:

ולא בחוסן. פשתן שנכתש ועדיין אינו מנופץ נקרא חוסן:

ולא בכלך פסילת של משי הנשאר בבית התולעת קוקאנ"י בלע"ז לאחר שהסירו ממנו המשי:

ולא בפתילת האידן. אידן הוא ערבה ויש כמין צמר בין הקליפה להעץ ועושין ממנו פתילה:

ולא בפתילת המדבר. עשב ארוך הגדל במדבר וגודלין אותו לעשותו פתילה:

ולא בירוקה שעל פני המים. ירקרוקת שגדל סביבות הספינה המתעכבת במום ועושין מזה כמין פתילה:

ועד כאן שנה התנא פסולי פתילות ומכאן ואילך פסולי השמנים:

לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן חתיכה זפת או של שעוה בנר במקום שמן אבל נר של שעוה שרי:

ולא בשמן קיק. בגמרא פליגי בה יש אומרים קיסיסא הוא שמן הנעשה מגרעיני צמר גפן שקורין קוטין וי"מ שמן שהוא מעוף שבכרכי הים ושמו קיק. ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמאת ולפי שהוא עומד לשריפה שאסור באכילה קרוי שמן שריפה ומסקינן בגמרא לענין פירושא דמתניתין דהכא ביום טוב שחל להיות בערב שבת מיירי וכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף הוא שמן התרומה ביום טוב דקי"ל אין שורפין את הקדשים ביום טוב לפי ששריפת קדשים שנטמאו מצות עשה היא שנאמר באש ישרף וכל מלאכה שאינה לצורך אכילה וכיוצא בה עשה ולא תעשה היא בי"ט ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקסבר האי תנא דגזרינן תרומה אטו קדשים אבל בשאר ע"ש מדליקין בשמן שריפה ולא חיישינן מתוך שמצוה עליו לבערו שמא יטה כדי שיתבער מהר דלהאי שמא יטה לא חיישינן דדוקא בפתילות ושמנים שאינם נדלקין יפה בהא הוא דאמרו דחיישינן שמא יטה שתהא נדלקת להשתמש לאורה:

לא באליה. בשומן שלו:

וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאין מבושל אין מדליקין בו. איכא בינייהו בין החכמים לת"ק בחלב מבושל שנתן לתוכו שמן כל שהוא דלמר אסור ולמר מותר והלכה דחלב שבישלו והתיכו נותן לתוכו שמן כל שהוא ומדליק והן אתה אומר בקרבי דגים שנימוחו אבל שאר שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם אפילו עירב אותן בשמנים שמדליקין בהם אף על פי כן אין מדליקין בהן שמ"מ אין נמשכין הן אחר הפתילה:

גמ' לא בלכש וכו' לוגט"א. כך שמה:

דדינון. קורין אותה:

אמרין היא הדא היא הדא. דלתרווייהו היינו הך והיא היא:

שלא ננערה. שלא נופצה כמה דאת אמר וכו' אלמא חוסן לאו נעורת היא:

ולא בכלך אנבין קיסריי. ובפ"ח דכלאים בהלכה ב' גריס אגבין קיסרי. והיא פסולת המשי הבא ממקום קסרי:

עירניתה. ערבה:

כשמועה. כמשמעה שהוא עשב הגדל במדברים וביערות:

כיתן דמוי. כמין פשתן הגדל במים סביבות הספינה:

מכאן ואילך. מזפת ושעוה וכן אינך דבתרייהו לפסולי שמנים:

מפני שהאור ממשיך לאחוריו. הלכך אסרו באלו פתילות ושמנים דחיישינן שהוא שוכח ומוציא את הפתילה לתקן אותה:

ועוד. טעמא אחרינא איכא בהו לפי שלא הוצתה האור ברוב הדולק מבעוד יום דמסתמא הוא כך באלו שאין נדלקין היטב:

ר' זעירא בעי אם דמעתה למדין אנו מכאן שהפתילה צריכה הצאתה ברוב הדולק ממנה מבעוד יום:

אתא ר' שמואל וכו' וקאמר. דאין הכי נמי דהכי אמר ר' יוחנן פתילה וכו':

התיבין חבריא והא קורה. דאמרי' לעיל בסוף פ"ק דקורה יחידות סגי ברוב הקיפה והרי לא הוצת האור ברוב כל הדולק ממנה ואפ"ה שרי וכן התיב רבי בא בר ממל:

והא ששיתא. והוא עששית שנדלקת והרי לא בעי' בה שיוצת האור ברוב הדולק ממנה מבעוד יום. דמסתמא כשמדליקין העששית אין מקפידין שתוצת האור ברוב הדולק:

אמר ר' שמי. דמאי קושיא דבכל מקום דמסתמא הולכת ודולקת היא לא בעינן ברוב הדולק דהרי לא כן אמר רבי זעירא וכו' לעיל בסוף הפרק דאלו ארבעה מדורות אין צריכין שיאחז האור ברובן אלא בכל שהן סגי לפי שמסתמא הולכין ודולקין ואינן מתכבין ואם כן ה"ה בקורה וכן בעששית טעמא נמי משום הכי ולעולם בעלמא אמרינן דפתילה צריכה שהוצת האור ברוב הדולק והיינו טעמא דמתני' בהני פתילי שאסרו חכמים להדליק בהן:

ועוד מן הדא. ראיה דהאי טעמא הוא העיקר בהני פסולי דמתני' ולא משום שמא ישכח ויוציא את הפתילה:

דרב תחליפא שאל לרב חסדא. שראה אותו שהיה משתמש בתשמישי מצוה לאור החנוכה ואמר לו לא כן למדתנו רבינו שבת שחל להיות בחנוכה אסור לראות מטבע הברכות של התפלה לאור החנוכה. ומלשון מטבע שטבעו חכמים הוא והא דנקיט שבת משום שכן דרך הוא לפי שאין מטבע התפלה של שבת רגיל כל כך ושגור בפי כל האדם כדרך שהוא רגיל בתפלה של ימות החול ועוד דקמ"ל דאף על פי שהוא עיון קל לראות מטבע של ברכות בשבת ודבר מועט הוא אפילו הכי אסור. אלמא אפי' תשמישי מצוה אסור להשתמש לאור החנוכה. והכי שמעינן דשאל לו לרב חסדא והשתא אי ס"ד דטעמא דהני פסולי שמנים או הפתילות בשבת משום שמא ישכח ויוציא את הפתילה מאי איריא דקאמר בשבת של חנוכה שאסור לראות מטבע הברכות לאור החנוכה ומשום דאסור להשתמש לאורה דהכי משמע מדשאל לו על שראה לאורו תיפוק ליה דאסור מטעמא שמא ישכח ויוציא את הפתילה דהא אנן קיימא לן כהאי מאן דאמר דפתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת ואם כן בלאו הכי איכא האי חששה לפני אור החנוכה בשבת:

הרי אינו שוכח ומוציא את הפתילה. כלומר דהוי מוכרח הוא מדהקשה לו כך דלית לן למיחש להאי טעמא שהוא שוכח ומוציא את הפתילה ולפיכך לא אמר אלא מטעמא דאסור להשתמש לאור החנוכה:

הוי לית טעמא וכו'. והשתא על כרחך דבמתני' ליכא טעמא אלא משום שלא הוצת האור ברוב הדולק בכל הני דקחשיב להו:

פיסקא. ולא בשמן קיק וכו' קיסוסא וכו'. כדפרי' במתני':

זאת אומרת וכו'. כלומר אע"פ שמתחיל להדליק מבע"י אפ"ה אסור בשמן שריפה לפי שדולקת והולכת בשבת ואסור לשרוף את הקדשי' ביום טוב ואצ"ל בשבת כדלקמן:

והא תנינן וכו'. בפ' דלעיל וקס"ד דטעמא דשמן שריפה משום מלאכה הנראית שנעשית אח"כ בשבת והלכך פריך מהאי דמאחיזין את האור במדורת בית המוקד והרי כאן נראית ג"כ שהולכת ודולקת בשבת:

א"ר יוסי. דלאו משום מלאכה הנעשית בשבת אסרו כאן דטעמא דמדורת בית המוקד שהתירו משום דבשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה אבל אתה מתחיל מבעוד יום ונעשית היא מאליה בשבת ולא שאני לן בין נראית אחר כך שנעשית מאליה בשבת או לא דבכל גוונא התירו כך:

ברם הכא. לאו משום מלאכה הוא אלא שהתורה אמרה אין שורפין קדשים ביום טוב ואצ"ל בשבת והרי השמן שריפה נשרפה והולכת בשבת:

מה חמית לומר כן. ומה ראית והיכן אמרה תורה כן:

לא תותירו ממנו וכו'. הרי כאן שני בקרים אחד וכו' ללמדך דלאו בבקר של ט"ו אתה שורף שהוא יו"ט אלא המתן עד בוקרו של ט"ז ותשרוף:

וכתיב וכו'. כלומר דמכאן ילפינן נמי דביום הוא שורפו:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. שיש לו לשרוף בע"פ שבלאו הכי צריך לשרוף את החמץ והלכך בעי אם מצית את האור מבעוד יום מהו שיהא מותר שתהא מדורת חמץ זו הולכת ודולקת בי"ט או בשבת או לא:

מאן דיליף לה. שריפת חמץ מנותר בקדשים אסור הוא כמו דשריפת קדשים אסור אע"פ שמצית בו האור מבעוד יום אם הולכת ודולקת בשבת וכהאי דרב חסדא דלעיל וה"ה ביום טוב. ומאן דלא יליף לה מנותר מותר הוא במדורת חמץ ואף על גב דהמוצא חמץ בי"ט של פסח אסור לשורפו שאני הכא דהא מיהת מצות ביעור חמץ בזמנו הוא דעביד:

רב אחא. אמר בלישנא אחרינא בשם רב חסדא ולא כדקאמר לעיל בשמיה אלא ה"ק זאת אומרת שמותר להצית את האור במדורת קדשים מבעוד יום והיא דולקת והולכת בשבת מכיון שהתחלת הדלקה בהיתר היתה וכדמסיק ואזיל מהיכא ש"מ:

והא תנינן וכו'. כלומר דמכאן הוא דש"מ והא תנינן לקמן אין מדליקין שמן שריפה ביום טוב אלמא דוקא בי"ט היא דאסור מפני שהתחלת הדלקה באיסור הוא א"כ בע"ש מותר אע"פ שאח"כ דולקת והולכת בשבת:

מפני י"ט שחל להיות בע"ש. כלומר ולא תיקשי מתני' דהכא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה משום דמתני' מיתוקמא ביום טוב שחל להיות בע"ש והיינו נמי דקתני לקמן אין מדליקין ביום טוב דאהאי מתני' קאי דמוקמינן ביום טוב שחל להיות בע"ש ומה טעם קאמר לפי שאין מדליקין שמן שריפה ביום טוב:

מעתה. לדידך דהיכא דהתחלת הדלקה באיסור אין מדליקין א"כ אין מדליקין נמי בשמן שריפה בלילה דהא אין שורפין קדשים בלילה דכתיב ביה ביום ואנן לא אשכחן דאישתמיט לן באיזה מקום שאין מדליקין שמן שריפה בלילה:

אמר ר' יוחנן. הא ל"ק דירדו לה בשיטת ר' ישמעאל גבי מילה דס"ל מילה שעבר זמנה נימול אף בלילה וכך היא נמי בתרומה טמאה שנשרפת אף בלילה וכדמסיק ואזיל ומה אית לך כאן שעבר זמנה וקאמר ר' יודה בן פזי דמכיון שנטמאת התר מה הרי כמי שעבר זמנה לאכילה שהרי א"א לאכלה והלכך נשרפת אף בלילה:

ת"ל וביום. השמיני ימול וי"ו לרבות למילה שלא בזמנה שאינה אלא ביום:

ויש כאן זו. כלומר דיש כאן זו דבחלקינן בין זמנה ובין עבר זמנה ששנינו במחוייבי טבילות דנדה אינה טובלת אלא בלילה ואם עבר זמן טבילתה טובלת ביום והרי זו דלא כמו שאמרו גבי מילה דאע"פ שעבר זמנה דינה כבזמנה:

לצוראי. לאנשי צור:

תמן. בבבל אמרין דאפי' עבר זמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני חמותה ומפני כלתה שלא ילמדו זו מזו ויבאו לעשות כך אף בזמנה:

טובלת כדרכה ביום. וקאמר הש"ס דלזה נאמר שמעוברת זמן מקודם היתה ואפשר שטבילה זו לא מפני נדתה היתה אלא משום חומר טהרות:

טהורה לביתה. דלבעלה לא בעי כונה:

וכבס שנית וטהור. גבי מצורע כתיב ושנית מיותר הוא אלא דבא להקיש לטבילה ראשונה מה הראשונה לדעת כדיליף מדכתיב וצוה הכהן וכבסו שהוא לדעת אף השני' לדעת אלמא שכל כבוס וטביל' בעינן שתהא לדעת:

וכן חמיין. אדלעיל קאי למ"ד דאם עבר זמנה טובלת אף ביום וכן רואין אנחנו דיש מרבנן שנוהגין כן ומקדימין טבילתה לאחר שעבר זמנה ומניחין לנשיה' להיות טובלין ביום בשביל שתקדים להתעבר דלפעמים מתעכב בטבילתה אם תמתין עד הלילה בשביל איזה אונס דשכיח בלילה ורב נחמן קאמר מצוה להקדים כל מה שתוכל כדי לזרז במצות:

בת ישראל וכו'. תוספתא היא בפ"י דתרומות ומייתי לה לעיל בסוף פ' בתרא דתרומות וכל הסוגיא כולה דלקמן גרסי' שם והאי דקאמר משלחת זאבים היתה וכו' בפ"ד דשביעית היא שייכא ושם היא שנויה ואיידי דאיירי בשמן שריפה מייתי לה בתרומות ולכל מה דאיתמר בה וכן כאן וכדרך הש"ס הזה. דבפרק ד' דשביעית בהלכה ב' תני לה על הא דקאמר התם טייב בשביעית בזמן הזה מהו אם אסור לזורעה דגזרו חכמים שלא לזרעה ובעי לה בזמן הזה אם ביטלו הגזירה או לא וקאמר דסבר ר' ירמיה מימר שרי ומותיב ר' חזקיה לר' ירמיה וכי איזה ב"ד עמד וביטל להגזירה שגזרו והיכן מצינו שביטלוה וקאמר התם חייליה דר' חזקיה מן הדא בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת ר' הונא בשם ר' ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל כלומר מה שהתירו להיות טובלת בשמן שריפה והולכת ואע"פ שהיא נגד הדין שהרי אין להדליק בשמן שריפה אלא בבית כהן מפני הסכנה הוא שהתירו לפי שבאותה שעה שעת משלחת זאבים היתה ושלא תכשל בהם באישון לילה התירו שתוכל לטבול את הפתילה בשמן שריפה כדי להדליק ולהאיר לה בהליכתה ולא עמד ב"ד וביטל וכלומר מאחר שהתירו נשארה תקנת התרה זו כמו שהוא ולא ביטלוה אח"כ ולאסור. והשתא כמה דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל ואע"ג דלקולא היא והכא נמי גבי טייב בשביעית לא עמד ב"ד וביטל להגזירה ראשונה וכ"ש הוא הכא דלחומרא היא. עד כאן מה דשייך לשביעית ואגב מייתי לה נמי הכא:

בקרו של כהן. הבקר שלו שהיה עומד בדיר ישראל ומאכילו אצלו וכן כליו וכו' ואינו חושש. אע"פ שגם הישראל נהנה מנר שמן שריפה מ"מ הואיל ולטובתו של כהן הוא מותר אפי' בביתו של ישראל:

ישראל וכהן וכו'. בתוספתא שם:

ומיעבד עבידתיה. לעשות איזו מלאכה גבי ר"ח ציפוראה שהיה כהן:

מי אזיל מיזל ליה. כשהיה ר' חנניה בר עכברי רוצה לילך משם מילא לו הנר משמן שריפה של ר' חייא להאיר לו בדרך. ופריך הש"ס ולא כן סברינן מימר כדתני בהאי תוספתא דדוקא לעשות צרכיו של כהן מותר הישראל להדליק בשמן שריפה:

אמרין דאי לא הוה עביד כן לא הוה אתי לזימנא אחרינא וה"ז צרכיו של כהן:

סברין מימר. לבתר הכי היו סבורין לומר דכד מטא ר' חנניה לביתו יכבה את הנר הזה והוא לא עשה כן שאפי' כשבאו לביתו היה משתמש בו וקאמר ר' חנינה דטעמיה דעל ידי כן הוה טהר וע"י כן הוה קרץ כלומר שע"י הנר הזה יכול להשכיב עצמו ולנוח ולישן וע"י כך יכול הוא להשכיב בבקר בבקר ולילך לר' חייא לעשות מלאכתו ונמצא שהכל היא בשביל צרכו של כהן:

בגין דאנא צבע פתילתא מן חולא. בשביל שאני טובל פתילה אחת משמן חולין אם מותר אני להשתמש בשאר פתילות שאצל זה והן נטבלות בשמן שריפה והשיב לו בטול היא זה של חולין על גב פתילות של שמן שריפה הואיל ורב הן ואסור וכן הורה ר"י בן פזי לאילין דבר נחמיה כן:

ר' אמי נסב פתילא. לא החמיר על עצמו ונטל פתילה של שמן שריפה שנתן לו הכהן להאיר לו ור' לייא הוא ר' הילא דהתם לא היה רוצה ליטול ושואל הש"ס אם לא מודה ר' הילא לר' אמי ופליג עלי' וקאמר דלא פליג עליה אלא שהיה חושש משום גזל וכדמסיק:

וכולא מן הדין וכו'. כלומר וכל עיקר טעמי' של ר' הילא בשביל השמש הזה שלו שלא היה נוהג כבוד בשמן של תרומה ובזבזא בהקדישא שהוא מבזה בקדושתה לפיכך לא היה רוצה ליטול הפתילה ולהביאה לביתו שלא יהיה משרת. שלו זורקה למקום בזיון:

מהו להוסיף. שמן חולין על שמן שריפה ולהדליק בשביל ישראל:

לא תני ר' הושעיה. בברייתא דלעיל כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון וכו' אלא אין מחייבין אותו למצותו כלומר למצות אותו ולכבותו כדמייתי לה לעיל אבל לא התיר להוסיף שמן חולין עליו ולהניחו להיות דולק והולך ביותר:

ובתוכו שמן שריפה. ואין מדליקין בה להאי מ"ד דלעיל במתני' בכל ע"ש מיירי ה"ז מוספת לתוכו שמן חולין כל שהן ומדלקת והכי תנינן לה בתוספתא דתרומות שם:

ומה הוה טיביה. של יונתן בן עכמאי הזה דאת אומרת הלכה משמיה וא"ל אדם גדול היה ובקי במשנתינו ופירשי' וכו' פירסמו וסיפר בשבחו לפני רבי ומינה אותו רבי לחכם:

חלב מטיף לתוכו שמן כל שהוא. ומערבו ומדליק בו:

יוסי בעי מה אנן קיימין. להא דרב ברונא אם בחלב מחוי אפילו לא נתן לתוכו שמן יהא מדליק בו דהא לדידיה ע"כ דמפרשת לה להא דתנינן ולא בחלב היינו בחלב שאינו מהותך ומחוי אלא שנתן חתיכה של חלב לתוך הנר במקום שמן כדמפרשין לזפת וטעה במתני' דהא ודאי לא פליג את"ק וחכמים דמתני' ואם במחוי הוא קאמר למה לי שנתן לתוכו שמן:

ותני שמואל וכו'. כלומר וכ"ת דמיירי שנקרש אחר שהתיך אותו הא נמי ליתא דתני שמואל כל שמתיכין אותו ואינו קרוש כלומר שאינו קרוש מהר כדרך השעוה אלא לאחר שעה כדרך החלב דין מחוי הוא לו ואמאי לא ידליק בו ואם בשאינו מחוי שלא היתך אותו בתחלה א"כ מאי מהני שנתן לתוכו שמן הא במתני' סתמא תנינן ולא בחלב ומסתמא השמן כל שהוא בטל הוא בחלב שלא התיכו:

אתא רב חנניה. ופירשה להא דרב ברונא דה"ק בשם רב חלב מהותך וקרבי דגים מדליקין בהן והיינו בשנתן לתוכו שמן כל שהוא וכשהוא מהותך ולא לאחר שנקרש ופליג אהא דשמואל:

עני מיתי קומי רב. נתאחר לבוא לפני רב וע"ש היה:

הך הויתה. היכן היית ואמר ליה חזרתי לבקש אחר שמן זית להדליק בו וא"ל ולא הוה לך קרבי דגים שזה מצוי הוא. ורב לטעמיה דכשהן מהותכין מותר להדליק בתערובות שמן כל שהוא ואף שאינו שמן זית:

מה דמר מדליקין בההן איכומא. בנפט שחור שאין בו סכנה ומאן דאמר אין מדליקין בנפט לבן דהוא סכנה מפני שהיא עף ושורף להמדליק בו:

מתני' אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט. למאן דמפרש בהל' דלעיל דלא בשמן שריפה דקתני במתני' דלעיל בי"ט שחל להיות בע"ש קאמר ומפרש להאי דהכא דאדלעיל קאי ומה טעם קאמר ולמה אין מדליקין לפי שאין מדליקין בשמן שריפה בי"ט וכדפרישי' לעיל:

אין מדליקין בעטרן. הוא פסולת של זפת וריחו רע ביותר:

מפני כבוד השבת. ושמא יניחנו ויצא והדלקת נר בשבת חובה:

שומשמין. זרע דק ומתוק סינלינ"ה בלע"ז ובערבי נקרא סומסו"ס:

שמן צנונית. היוצא מזרע צנון:

שמן פקיעות. מין דלעת מדברית:

ובנפט. יש נפט שחור וריחו רע וחכמים דפליגי על ר' ישמעאל מתירין בנפט כמו בעטרן ולא חיישי שמא יניחו ויצא:

ר' טרפון אמר וכו'. והלכה כר' ישמעאל בעטרן ובכיוצא בו שריחו רע והלכה כחכמים בשאר השמנים ולד"ה אין מדליקין בנפט לבן ואפי' בחול מפני שהוא סכנה כדאמרינן בסוף הלכה דלעיל וכן אין מדליקין בצרי שהוא אפרסמון חדא שהוא עף כמו הנפט לבן ועוד שהאפרסמון ריחו טוב ביותר ושמא יקח ממנו וקי"ל הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה:

גמ' הא בכל אילין קדמאי. דקחשיב במתני' דלעיל לפסולי שמנים בשבת מדליקין בהן ביו"ט דלא אמרו אלא בשמן שריפה בלבד לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט:

מה בין עטרן וכו' דהא שמן דגים דקתני במתני' היינו שנעשה מקרבי דגים ולא פליג ר' ישמעאל:

קרבי דגים וכו'. וא"כ כל זמן שהוא דולק לא יניחנו ויצא:

שלא תאמר וכו'. כלומר וא"כ תיקשי מאי קמ"ל בודאי לא ידליק ממנו אם כל כך ריחו רע להכי קאמר דאגב אורחיה אשמעינן שלא תאמר דינו כשאר ריח רע לענין ק"ש ותפלה וצריך הרחק ד' אמות ממנו לפום כן צריך מימר דלענין הדלקה בלבד הוא דאמרו:

עמד לו ר' יוחנן בן נורי וכו' תוספתא היא בפ"ב:

מפני שהוא טורף. כדפרישית במתני':

מתני' כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. כלומר ממה שנקרא עץ אין מדליקין בו אלא פשתן דאע"פ שנקרא עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ עושין ממנו פתילה כשהוא נפוץ להדליק בו וכן מדליקין בפתילה מקנבוס ומצמר גפן דאלו לאו בכלל היוצא מן העץ נינהו שאינן אלא מיני זרע:

וכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אוהלים. להיות האהל עצמו טמא מחמת שהמת תחתיו דאינו מטמא אלא הכלים שבתוכו והאהל מאהיל עליהם ועל הטומאה אבל האהל עצמו א"צ לא הזאה ולא טבילה:

אלא פשתן. שהאהל היא עצמו ג"כ טמא דכתיב והזה על האהל וילפינן אהל אהל ממשכן דפשתן קרוי אהל שלא היה במשכן לאהל דבר היוצא מן העץ אלא פשתן דכתיב במשכן עשר יריעות שש משזר ומשכן עצמו איקרי אהל כדכתיב את משכן אהל מועד:

פתילת הבגד שקיפלה. כמו שגודלין את הפתילות:

ולא הבהבה. על השלהבת כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה:

ר"א אומר טמאה ואין מדליקין בה. לענין טומאה בהא פליגי דהכא בשלש על שלש מצומצמות מיירי דר"א סבר קיפולה אינה מבטלה מתורת בגד מכיון שלא הבהבה וטמאה ורבי עקיבא סבירא ליה דקיפולה מבטלה מותרת בגד והויא כאלו אין בה שלש על שלש וכל פחות מג' על ג' אינו מקבל טומאה ולפיכך טהורה. ולענין הדלקה בהא פליגי דר' אליעזר סבירא ליה אין מדליקין בפתילה שאינה מחורכת ורבי עקיבא סבר מדליקין והלכה כר"ע:

גמ' כתיב להעלות נר תמיד. ושיערו חכמים שאין לך עושה שלהבת לקיים בו להעלות אלא פשתן בלבד והיינו נמי טעמא דמתני' דבפשתן מדליקין אע"פ שנקרא עץ:

תני. בתוספתא פ"ב:

אין בו משום שלש על שלש לענין קבלת טומאה. ומסככין בו דלאו בר קבולי טומאה הוא:

חוץ מן הפשתן. דסבירא ליה לרבי שמעון בן אלעזר דבפשתן אף על פי שיוצא מן העץ נקרא מרבינן כו' טומאה משום דסתם בגדים האמורים בתורה צמר ופשתן הן הואיל ופרט הכתוב בנגעים דכתיב בהו בבגד צמר או בבגד פשתים ילפינן לכל מקום שנאמר בגד דצמר או פשתן הן:

עשו אותן. לשאר היוצא מן העצים כדין העבים והרכים דתנינן בפרק כ"ח דכלים. העבים בגדים הגסין והרכים הדקין אין בהן משום שלש על שלש לקבל טומאה:

מן המשכן למדו. דפשתן אקרי אהל:

דכתיב ואת המשכן תעשה וגו' שש משזר ומנלן דשש פשתן הוא דכתיב ופארי פשתים וגו' את למד שש משש וכו'. כלומר בתחלה שש דכתיב באבנט משש דכתיב במכנסים והתם גופה מנלן יליף שש דמכנסים משש דכתיב גבי פארי מגבעות ויליף פארי מפארי דיחזקאל דכתיב ופארי פשתים יהיו על ראשם והן המגבעות אלמא שש פשתן הוא והכי יליף לה לעיל בריש פ"ט דכלאים. ומשכן קרוי אהל דכתיב את משכן אהל מועד:

והכתיב ועורות תחשים. וס"ד דמין טמא היה ומשום דאנן חזינן דפרט הכתוב בפרשת זאת הבהמה מיני טהורו' ותחש לא כתיבא:

ר' יודה וכו'. כלו' תנאי פליגי בזה דמר סבר טיינון היה ומר סבר גלקטינן והן ממינין טמאין ועל שם צבעו נקרא תחש ורבנן סברי דמין חיה טהורה הגדילה במדבר לפי שעה ולפיכך לא הוזכר בפר' זאת הבהמה:

ואתיא. הא דרבנן כהאי דאמר ר"א וכו' שלפי שעה היתה ונגנזה:

קרש היה שמה. ומין חיה טהורה היתה:

תני ר' הושעיה וכו' כלומר לר' הושעיה ספוקי מספקא לי' וחדא קרן הוה לה ואיכא למימר דמין מהקריבין הוא דמקרן כתב רחמנא מין מקרן אחד והוא טהור ואיכא למימר נמי דחדא קרן וקרש היה ומין חיה טהורה היא:

תמן תנינן. בפכ"ח דכלים פחות מג' על ג' שהתקינו לפוק בו את המרחץ לסתום נקביו שהמים באים דרך שם וסותמן לעת הצורך:

ולנער בהן את הקדירה. לאחוז בו את הקדירה ולנערה:

בין מן המוכן וכו'. לקמיה מפרש לה:

ר' יהושע אומר בין מן המוכן בין שאינו מן המוכן טהור. והכתוב בספרים כאן בדברי ר' יהושע אף מטלית חדשה ט"ס היא:

מה בין המוכן וכו' בין שהכינה לתוך הבית. שהצניעה והכינה לצורך זה בין שהשליכה לאשפה וזהו שאינו מן המוכן וס"ל לר"א דמכיון שהתקינו בתחלה לכך אע"פ שאחר כך השליכה לאשפה לא בטלה:

והתנן. שם בפ' כ"ז בסופו שלש על שלש שהשליכה באשפות טהורה החזירה טמאה לעולם השלכתה מטהרתה וחזרת' מטמאתה חוץ משל ארגמן ומשל זהורית טובה ר' אליעזר אומר אף מטלית חדשה כיוצא בהן דאגב חשיבותייהו לא בטלי ולית בר נש אמר אף או אפילו עדי א"כ מודי על קדמייתא דמשאר בגדים השלכתה לאשפה מטהרתה שהרי אינו חולק ר"א על זה וע"כ הוא כן מדקאמר אף זה כיוצא בהן דשל ארגמן וכו' אבל בשאר בגדים מודה הוא והשתא מה בג' על ג' השלכתה מטהרתה פחות מג' לג' לכ"ש והאיך קאמרת דשאינו מן המוכן לר"א השליכה לאשפה הוא:

בין שהכינה לטלותה. כמו לתלותה וכו'. כלומר אלא דה"ק בין שהכינה לתלותה על היתד שתהא מזומנת לכך בין שלא הכינה לתלותה אלא הניחה אחורי הדלת עד שיצטרך לה אבל אם השליכה לאשפה אף ר"א מידה דטהורה דבטולי בטלה:

הדא ילפא וכו'. כלומר משום דקשיא ליה להש"ס דבמתני' קתני פתילת הבגד משמע דעדיין בגד הוא דיש בו ג' על ג' ובהא קאמר ר"א טמאה ואע"פ שקיפלה לעשות פתילה אלא שעדיין לא היבהבה לא בטלה והא התם קאמר דאפי' בפחות מג' על ג' כשהתקינו לצורך איזה דבר לא בטלה כל זמן שלא השליכה לאשפה והשתא וכי קלקל אותה במה שקפלה לפתילה שלא תהא ראויה לפוק בו את המרחץ הלא עדיין לא היבהבה וראויה להשתמש בה איזה דבר וא"כ אפי' בפחות מג' על ג' אמאי לא תטמא לר"א הלכך מפרש וקאמר הדא מתני' דכלים דאייתינן לה ילפא מההיא מתני' דהכא וההיא דהכא ילפא מן הדא מתני' דכלים ולא תיקשי דתרווייהו כי הדדי נינהו אליבא דר"א כדמסיק ואזיל:

הדא ילפא מן ההיא דברי ר"א והוא שקיפלה. כלומר האי דקתני במתני' דכלים פחות מג' על ג' לא תפרש דבדוקא קאמר אלא דנילף דברי ר"א דהתם מדברי ר"א דהכא דבהוא שקיפלה מיירי שהיה בה ג' על ג' וקיפלה בתחילה לעשות פתילה כדמיירי כאן ומתוך כך נתמעטה ואין בה אלא כדי פחות מג' על ג' ואח"כ התקינו לדבר אחר לפוק בו את המרחץ או לאיזה צורך הלכך בין מן המוכן וכו' כדמפרשינן לעיל ולעולם טמאה היא כל זמן שלא השליכה לאשפה והקיפול לא מהני בה לבטלה מתורת ג' על ג':

וההוא ילפא מן הדא בשלא הכינה לתלותה. כלומר וא"ת דאי הכי תיקשי במתני' מאי איריא דקתני ולא היבהבה הרי אפי' אם היבהבה נמי משכחת לה טומאה בשהתקינו אח"כ לפוק בו את המרחץ דהא אמרת דכל היכא שהתקינו אח"כ לאיזה צורך טמאה היא דקיפול לא מהני לה וא"כ אפילו היבהבה לא תיהני לה דהא מיהת אכתי ראויה היא לצורך איזה דבר לסתום או לנער וכו' ומדדייק ר"א לומר ולא היבהבה הוה משמע דאם היבהבה כבר ביטלה מכל וכל ואמאי הלכך מפרש דבאמת ההיא מתניתין דהכא ילפא היא מהדא דמתניתין דכלים דהכא מיירי בשלא הכינה לתלותה אבל אם הכינה לתלותה ולעשות בה איזה דבר טמאה ואפילו אם היבהבה והתם דמפרשינן לר"א דאף אם לא הכינה לתלותה טמאה היינו נמי כשקיפלה ולא היבהבה דאלו הכינה לתלותה חשובי אחשבה ולעולם טמאה היא. והשתא תרווייהו מתוקמי שפיר אליבא דר"א:

ומה טעמא דר"א. אהא דקאמר אין מדליקין בה קאי דשנינן שפיר אליביה בהא דקאמר טמאה היא אלא מ"ט אין מדליקין בה. וקאמר דהיינו טעמא דכשמדליק בה ודולקת והולכת בשבת נעשה כמטהר כלים בשבת דשוב אינה ראויה ואסור לטהר איזה דבר בשבת:

ופריך מכיון שקיפלה לא טהרה. בתמיה כלומר דאע"ג דאמרי' אליבא דר"א דלענין טומאה קיפול לא מהני בה מידי היינו אם אירע לה איזו טומאה היתה טמאה דאכתי איכא בה שיעורא לקבולי טומאה אבל מכיון דמקפלה לפתילה ועושה מעשה להדליק בה כבר פרחה ממנה טומאתה ולא שייך בה למימר נעשה כמטהר כלים בשבת דהרי הקיפול עצמו מועיל להכנת טהרת' שאח"כ והקיפול מבעוד יום הוא. ומשני שכן שמשים אומנים רוצין בקפולה. א"נ יש לפרש כפשוטו דפריך דהא גופה קשיא ואמאי לא תועיל לה קיפול לטהרה ומ"ט אמרת דלר"א קיפול לא מהני לה לאפוקי מטומאתה ומשני שכן המשרתים אומנים רוצין בכך שתהא מוכנת להם בקיפולה לכשיצטרכו לפתילה ולפעמים נמלכין ועושין פתילה מדבר אחר ומניחין אותה והלכך לא מהני קיפול להוציא מידי טומאה:

ולא מבעוד יום שהיא טהורה. סוף סוף קשיא והלא כשמתחיל להדליק בה מבעוד יום כבר פרחה טומאתה ממנה ואמאי אמרת נעשה כמטהר כלים בשבת:

מפני י"ט שחל להיות בשבת. כלו' דמשני דאע"ג דהכא סתמא קתני ובכל ע"ש מיירי אפ"ה ס"ל לר"א דאין מדליקין בה דגזור מפני יום טוב שחל להיות בערב שבת וכשמתחיל להדליק בה מטהרה ונמצא כמטהר כלים ביום טוב הוא:

ולא מאליה היא טהורה. ואמאי קא מחשבת לה למטהר כלים בשבת או ביום טוב הרי מאליה היא הולכת ודולקת:

תיפתר שהיו בה ג' על ג' מצומצמות. דהשתא בשעת התחלת הדלקה אפחית לה משיעורא בידים וגזור ר"א בכל ערב שבת אטו יום טוב שחל להיות בערב שבת כדשנינן:

ר' אחא. אמר דלא תדחק לאוקמי בג' על ג' מצומצמות אלא דהיינו טעמא דהויא כאלו הוא עושה מעשה בידים לטהרה דהרי מי לא מודית לו שאם עשאה מזור טהורה. מזור הוא כעין מיזרן המוזכר בפי"ט דכלים שהוא כעין אבנט שעושין סביבות כלי אחד לקשרה ולחברה והויא לה כתשמישי כלים שדינן שהן טהורים שאינו אלא לשמש בהן בשעת מלאכה בלבד וכדתנן בפ' ט"ז דכלים דכשהן בפני עצמן טהורין והשתא שרייה בשמן וכי זה לא כמי שעשאה מזור הוא שאין זה אלא לשמש את הנר לצורך הדלקה ונמצא מטהר בידים הוא משעה ששרה אותה בשמן וגזור בכל ע"ש אטו י"ט שחל להיות בע"ש:

נראין הדברים וכו'. כלומר היו נראין שתהא הלכה כר"ע בהאי מתני' דכלים דלעיל מפני שהוא אומר מעין שניהם ומכריע אבל אעפ"כ אינה הלכה אלא כר' יהושע וכדמסיק להטעם משום דמקולי ג' על ג' שנו כאן דלא חשיבי כלל לפי שהתקינו לדברים קלים כאלה והשיעור אין בהם ולפיכך לעולם טהורה היא כר' יהושע:

לא סוף דבר טהרה וכו'. אדברי ר"ע דמתני' דידן קאי דקאמר טהורה היא ומדליקין בה לאו דוקא דתלי בהדלקה אם היא טהורה דלענין הדלקה לא שני לן בין אם היא טהורה או טמאה דר"ע לית ליה סברא דר"א דלעיל אלא האי דנקיט בכי האי לישנא בגין סברי' דרב דקסבר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים בי"ט דס"ל כר' יהודה במוקצה וסד"א דטמאה הוי ליה כשברי כלי דאקציה דעתיה מינה קמ"ל דטהורה היא וכלומר ולאפוקי מאיסורא אפי' לסברי' דהאי דס"ל במוקצה כר' יהודה קאמר:

מתני' לא יקוב אדם שפופרת של ביצה. שמנקב את קליפת הביצה ועושה אותה כשפופרת ואסור למלאות אותה שמן וליתנה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת טיפה טיפה לתוך הנר וטעמא שמא יטול מן השמן להסתפק בו והמסתפק מן השמן בשעה שהנר דולק חייב משוח מכבה ואפי' לאחר שכבה הנר יש כאן איסור משום מוקצה ואסור ליהנות ממנו וכן אסור ליהנות מן השמן שנוטף מן הנר משום שהוא מוקצה מחמת איסור:

ואפי' היא של חרס. השפופרת והוי אמינא דמכיון דמאיס בדיל מיניה הלכך קמ"ל דאפ"ה הואיל ואותו השמן לא נמאס בנר חיישינן שמא יסתפק ממנו:

ור' יהודה מתיר דלא גזר דלמא אתי לאסתפוקי מיניה:

אבל אם חיברה היוצר. לאותו שפופרת להנר מתחילה מותר מפני שהוא כלי אחד עם הנר וכה"ג ודאי בדיל מיניה והלכך לא חיישינן. ולאו דוקא יוצר אלא כעין יוצר קאמר שאם חברה אפילו הבעל הבית בסיד ובחרסית וכיוצא בהן מותר:

לא ימלא אדם קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה. הקצה שלה לתוך הקערה בשביל שתהא שואבת השמן ויהא דולק יפה אותו קצה הפתילה שבתוך הנר וזה ג"כ מהאי טעמא שמא יסתפק מהשמן שבקערה דלא בדיל מיניה:

ור"י מתיר. דלא גזר ובגמרא דהתם עביד צריכותא לכל הני דפליגי ר"י ורבנן בשפופרת של ביצה ובשל חרס ובקערה דאי אשמעינן בשל ביצה ה"א בהא הוא דקאסרו רבנן דלא מאיס ואתי לאסתפוקי מיניה אבל בשל חרס דמאיס אימא מודה ליה רבנן לר' יהודה ואי אשמעינן בשל חרס ה"א בהא קאמר ר' יהודה אבל בשל ביצה מודה להו לרבנן דאסור ואי אשמעינן הני תרתי בהא קאמר ר' יהודה דמכיון דהן נתונין על פי הנר בדיל מינייהו ולא אתי לאיסתפוקי אבל קערה הנתונה בצד הנר הואיל דאיכא הפסק אימא מודה להו לרבנן דלא בדיל מינה ואיכא למיגזר. ואי אשמעינן קערה בהא קאמרי רבנן אבל בהני תרתי אימא מודו לר' יהודה צריכא. ול"ק דלשמעינן שפופרת של חרס וקערה ולישתוק מביצה דאי הוה קתני להני תרתי אכתי איכא למטעי אליבא דר' יהודה דה"א בקערה מתיר הוא משים דאע"ג דמיפסקא אפ"ה מכיון דחזי דהפתילה שואבת מיניה בדיל הוא מהשמן ולא אתי לאיסתפוקי וכן בשפופרת של חרס משום דנתונה ע"פ הנר ומאיס בדיל מינה אבל של ביצה אע"ג דנתונה על פי הנר מ"מ מכיון דלא מאיס איכא למיגזר הלכך קמ"ל פלוגתייהו בהני כלהו. ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' למה. ובעי הש"ס למה אסרו בשפופרת וכו' ובהני דקתני במתני' אי משום שלא התחיל הדלקה בכל טיפה וטיפה מע"ש אלא שהיא מנטפת אח"כ והויא כאלו נותן אותה שתהא מנטפת בשבת או דילמא טעמא שמא ישכח ויערה השמן ממנה לתוך הנר בשבת וחייב משום מבעיר:

מה נפיק מן ביניהן דהני טעמי סוף סוף אסור הוא ממ"נ. וקאמר ההן זקוקה די קולן איכא בינייהו שפופרת של הכד. זקוקה מלשון זיקת הנוד וקולין הוא כד תרגום של וכדה על שכמה וקולתה על כתפה. כלומר אם הטה הכד על פי הנר והשמן נתון בהשפופרת שלו להטיף לתוך הנר דאי תימא דטעמא משום שמא ישכח ויערה הרי כאן אינו שוכח ומערה דלא שייך למיגזר כה"ג גבי כד מלא שמן שיערה אותו לתוך הנר ואפי' בדבר מועט ממנו ליכא למיגזר דמכיון דבעי לאגבוהי' אדכר מדכר ואי נימא דטעמא משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה ה"נ איכא למיסר מהאי טעמא:

אם חיברה היוצר וכו'. כלומר ת"ש מהכא דקתני אם חיברה היוצר מתחילה מותר ואי אמרת דטעמא שלא הותחל בכל טיפה וטיפה אמאי מותר בחיברה היוצר הא אכתי שייך בה האי טעמא אלא ש"מ דטעמא משום שמא ישכח ויערה וכשחיברה היוצר ליכא למיגזר שהרי מחוברת ועומדת היא. ודחי לה הש"ס דשאני היא לפי שכולה אחד היא ואפי' להך טעמא שלא הותחל בכל טיפה ליכא למיסר בהא דהרי כולה כנר אחד היא:

אלא אם חיברה בסיד או בגיפסיס יאות. כלומר אלא מהכא הוא דתפשוט שפיר הבעיא דקתני בתוספתא פ"ב אם חברה בסיד או בגפסיס בע"ש מותר והרי כאן לא חיברה הי צר מתחילה ולא שייך למימר בה כולה אחת אלא ש"מ דטעמא משום שמא ישכח ויערה והלכך כשחיברה חיבור כל דהו סגי דתו ליכא למיגזר שמא יטלנה לערות ממנה שמן לתוך הנר:

דר' יודה כדעתיה. הא דר' יודה דמתיר לשיטתיה הוא דאזיל דס"ל דכל משקה טופח חיבור הוא לכל מילי כדקתני בתוספתא דטהרות ספ"ט מקל שהוא מליאה משקין טופחין טמאין ר' יהודה אומר משום ר' יהושע כיון שהשיקה למקוה טהורה ופליג אחכמים דמתני' דסוף פ"ח דטהרות דסברי עד שיטביל את כולה דמשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה והשתא לר' יהודה איכא למימר משום דלא ס"ל כחדא מהני טעמא משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה ליכא דהמשקה טופח חיבור והוי כמדליק מע"ש לכל השמן שבהנר ושבהשפופרת וכמדליק בשאר הנרות. ומשום שמא ישכח ויערה לא גזר ר' יהודה משום דבדיל מיניה:

תני. בחדא ברייתא פתילה אחת וכו' אסור דבכל הני איכא למיגזר ור' יהודה מתיר וקאמר ר' חנניא דהכא נמי משום דר' יהודה כדעתיה דס"ל משקה טופח חבור וכדלעיל:

מתני' המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני עכו"ם. שיש עכו"ם שאינם מניחים להדליק נר ביום אידם חוץ מבית של ע"ז שלהם:

מפני רוח רעה. ששורה עליו וכשאינו רואה נר נוח לו ויש ג"כ מין ממיני החולה הבאה לבעלי מרה השחורה מלנקיליא"ה בלע"ז ונוח להם לישב בחושך ובהסתר מהאנשים:

אם בשביל החולה שיישן. בחולה שיש בו סכנה מיירי דאלו בחולה שאין בו סכנה חייב כמ"ד הכא בסיפא דכל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אלא דהני כולהו בשיש בהן סכנה מיירי ובדין הוא דליתני מותר אלא דאיידי דבעי למיתני סיפא חייב תני ברישא נמי פטור:

כחס. ואם הוא מחמת שהוא חס על הנר שלא ידלק או על השמן או על הפתילה חייב דאע"ג דהאי כיבוי דבר שאינו צריך לגופו הוא שהרי אינו צריך לגוף הכיבוי אלא שמכבה מפני הנר או מפני השמן והפתילה. מ"מ מכיון שהכיבוי מלאכה היא והוא נתכוין לכבות חייב:

ר' יוסי פוטר בכולן. דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכל הני אין צורך לגוף הכיבוי שלהן:

חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם. אם נתכוין לכבות את הפתילה כדי שתעשה פחם ויהא נוח להדליקה מהר ונמצא שהכיבוי הזה לצורך גוף הכיבוי הוא בזה חייב הוא ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' מפני עכו"ם של סכנה וכו'. מיירי כדפרישית במתני':

ר' יוסי בעי. על זה דא"כ נתני מותר וקאמר דאה"נ דרבנן דקיסרין מתנו כן בשם ר"י בן חנינא:

מה בין וכו'. אהא דקתני כחס על השמן חייב פריך וכי מה בין המציל שמן ממה שבנר לבין המציל שמן שבהזית שלא יאבד ומצניעו וכי חייב הוא:

דינוה. הם דנו הטעם וההפרש שבין זה לזה לא דומה המציל מגופה של פתילה שהרי עכ"פ עושה מלאכה ומכבה הוא בשביל השמן. להמציל חוץ מגופה של פתולה דהמציל שמן שבזית שלא ילך לאיבוד לא קעביד מידי:

כמה דר' יוסי אומר וכו'. כדקתני חוץ מן הפתילה שעושה הוא פחם כן ר"ש אומר וכו' כדקתני לקמן בפ' המצניע את המת במטה חייב ור"ש פוטר משום דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא:

מה אית לך וכו'. ומפרש מהו הצורך בפחם של הפתילה:

שכן שמשין אומנין מחרכין ליה. ומביא ראיה בתחלה ללישנא דמחרכין כמה דתימר וכו' וקמ"ל דאפי' לא חירך אלא השער שעל הפתילה הוי חירוך. ומהו מחרכין כלו' ומהו הצורך של מחרכין כמו זה וקאמר מפספסין לון שמתוך כך מפספסין אותו בין אצבעותיהן ושיהא נוח להדליק בה:

תמן תנינן. לקמן בפ"ג תנן סתמא כל המקלקלין פטורין ותני עלה בברייתא ומייתי לה בפ"ג דב"ק בהלכה י' חוץ מן המבעיר וכן העושה חבורה וקאמר ר' יוחנן התם במבעיר אינו חייב עד שיהא צריך לאפר והעושה חבורה אינו חייב עד שיהא צריך לדם ועלה שייך להא דלקמיה וחסר מכאן דברי ר' יוחנן:

בר קפרא. פליג וס"ל אע"פ דאינו צריך לדם וכו' וטעמיה משום דמתקן ועושה נחת רוח ליצרו הוא:

מתניתין פליגא על ר' יוחנן. דקתני התם יש שחייב על מעשה שורו ופטור על מעשה עצמו וכו' שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב והוא שהדליק את הגדיש בשבת פטור מפני שנידון בנפשו:

שורו וכו' חייב שלא לצורך. כלומר דהא מסתמא גבי שורו שלא לצורך הוא וא"כ הכא נמי דקתני והוא שהדליק חייב אפילו שלא לצורך הוא דהא דומיא דשורו קתני וקשיא לר' יוחנן ולא משני מידי. ובב"ק משני שורו צריך את האפר כלומר דמיירי בשורו נמי בשצריך את האפר כגון שרואין שאחר כך מתגלגל עצמו בתוך האפר:

תני וכו' מתחייב בנפשו. במזיד אם היה שוגג מביא הוא חטאת ומייתי הא לסיועי למ"ד אפילו שלא לצורך פטור הוא מן התשלומין וכדמסיק אמר ר' חנניה וכו' דמאחר שאלו היה עושה במזיד היה מתחייב בנפשו אפילו הוא שלא לצורך כך אפילו שלא לצורך פטור הוא מן התשלומין דחייבי מיתות אפילו שוגגין פטורין מתשלומין:

מן הדא. ילפינן לה דכתיב מכה בהמה וכו' מה מכה בהמה וכו' כך לענין פטורא מממון לא תחלוק בו:

וקשיא על דבר קפרא דקאמר במבעיר חייב אפי' שלא לצורך והרי הבערה לימדה וכו' לענין חילוק מלאכות שיהא חייב על כל אחת ואח' אפי' בהעלם אחת מפני שיצאת מן הכלל וללמד על הכלל כולו יצאת והרי כולהון מהמלאכות לצורך הוא דוקא שחייב דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיא שלא לצורך בתמיה:

אמר ר' יוסי אין יסבור כר' יוחנן וכו'. כלומר האי קושיא דמקשית על בר קפרא שפיר הוה אם היה סבור כר' יוחנן בהא דאמר הכי דהבערה יצאת ללמד על כל מלאכות שבתורה והא ר' אלעזר פליג ואמר הבערה לימדה על עצמה שתהא בלאו ואין חיוב מיתה עליה וא"כ אימא לך דבר קפרא דפליג על ר' יוחנן בהא דלעיל וס"ל אפילו שלא לצורך פליג עליה נמי בהא וס"ל כר"א דמתחייב עליה בלאו:

ולית ליה לר"א לחייב על כל אחת ואחת. וכי לית ליה חילוק מלאכות בשבת וקאמר אשכחן דתני בשם ר"א דמהכא נפקא ליה. וה"ג הנה לחייב על כל אחת ואחת. לאחת לחייבו על כולהון אחת. ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות וכלומר דהכי דריש לה פעמים הנה שהיא אחת שאף שעשה מלאכות הרבה אינו חייב על כולן אלא אחת וכגון בשגגת שבת וזדון מלאכות ופעמים אחת שהיא הנה כאן בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת:

ניחא הבערה. שנית אליבא דבר קפרא בהבערה דשפיר קאמר דאפילו שלא לצורך חייב משום דס"ל כר"א דהבערה ללאו יצאת:

חבורה. אלא דחבורה אכתי קשיא דמחייב בה אפילו שלא לצורך הרי אב שלה לצורך והיא שלא לצורך בתמיה דשחיטה היא אב וחבורה היא תולדה דידיה וכי עדיפא תולדה מהאב:

אמר ר' יוסי בר בון. הא נמי לא קשיא דהיא גופה פלוגתא היא דאיתפלגון ר' אלעזר ור' יוחנן בהא דחד אמר שחיטה היא עיקר והיא האב וחבורה תולדתה ואחרינא מחליף דא"כ בר קפרא ס"ל כמ"ד דחבורה היא אב ומיחייב בה אפילו שלא לצורך ושחיטה היא התולדה והרי היא כשאר מלאכות ואינו מתחייב עליהן אא"כ לצורך גופן:

הבעיר וכיבה בנפיחה אחת. מצד זה הבעיר בנפיחתו ומצד אחר כיבה את האש בנפיחה זו בעצמה חייב שתים משום מבעיר ומשום מכבה:

הדא אמרה. מדמחייב על הבא מנפיחת רוחו וש"מ רוחו כגופו ואם נפח בכלים של חבירו ושיברן משלם נזק שלם. וגרסינן להא בפ"ב דב"ק בסוף הלכה ב':

החותה גחלים וכו'. תוספתא היא בפ"ב:

חייב. חטאת משום מכבה:

חייב שתים. אחת מפני שמכבה הוא את העליונות כשחותה אותן ומתוך כך מבעיר את התחתונות ויש כאן גם משום מבעיר:

החותה בגחלים. כדי להתחמם כנגדן בשבת פטור. וקאמר ר' יעקב דהך סיפא דהברייתא במחלוקת דרישא תליא דכמ"ד ברישא אינו חייב אלא אחת משום מכבה א"כ ניחא דכאן הוא פטור דהכיבוי גופו שלא לצורך הוא וכמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה דהא לא ניחא ליה בכיבוי ברם כמ"ד ברישא דחייב שתים א"כ חייב הוא כאן מיהת משום מבעיר דניחא ליה להתחמם כנגדן:

דאמר ר' יוחנן וכו'. כלומר דלא תימא דאי הכי אף כאן חייב שתים הלכך קאמר דהכא לית כאן חייב שתים דהא לא נתכוין לכבות אלא מעלין עליו כאלו חייב שתים כלומר שנראה שעשה שתים דמכבה את אלו ומבעיר את אלו אבל מ"מ אינו חייב אלא משום מבעיר דבכך הוא רוצה:

אמר ר' יודן. דבלאו הכי לא דמיא הך להא דהרישא בענין אוקימתא:

דתנאי דתמן אינו רוצה וכו'. כלומר דהרי אינו נתכוין לא לכבות ולא להבעיר אלא שהוא חותה אותן מתחת הקדירה שלא יפסידו את התבשיל שבקדירה מחמת חמימותן והשתא למ"ד דחייב משום שתים על כרחך הרישא והסיפא להך מ"ד דלמ"ד דבר שאינו מתכוין פטור מוקמינן דכשנתכוין להבעיר ולכבות מיירי ומשום דס"ל דמחייב אפילו במלאכה שאינה צריכה לגופה ולפ"ז שתיהן שוות הן וחייב שתים. ברם הכא רוצה הוא שיבערו ואינו רוצה שיכבו. כצ"ל שהרי זה רוצה הוא להתחמם וכלומר אבל האי סיפא מצינן לאוקמי כמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אף על פי שכאן רוצה הוא שיבערו ושיתחמם כנגדן פטור לפי שהובערו מאליהן:

ולמ"ד מלאכה שאינו צריך לגופה חייב א"כ הכא נמי הואיל וזה מתכוין הוא חייב שתיים אחת משום מבעיר ואע"פ שאינו רוצה הוא שיכבו מתחייב נמי משום מכבה דהא מיהת נכבים הן על ידי כך:

ומאן דאמר אחת היידא היא. איזה הוא דמתחייב עליה משום מבעיר או משום מבשל:

וקשיא על דר' יוסי. הרי הבערה מפורשת בתורה ויצאת בפירוש מן הכלל ללמד על כל מלאכות שבתורה ומבשל אינו מפורש בהדיא אלא ממלאכת המשכן היא דילפינן ואת אמרת דכל היכא דאיכא הני תרתי. אינו חייב משום מבעיר אלא משום מבשל בתמי':

זר ששימש במקדש בשבת וכו' שתים. חייב הוא משום זרות ומשום שבת. ובעל מום ששימש בטומאה חייב משום בעל מום ומשום טומאה:

אחת. דקסבר כשה תרה עבודה בשבת לכל הותרה ואין בחלוקה הראשונה אלא משום זרות וכן כשהותרה טומאה בקרבן צבור לכל הותרה ואין בחלוקה שניה אלא משום בעל מום:

עבודה שהכהן מותר בה. וזו עבודה בשבת ואת אמרת זר מחייב עלה בתמיה הרי כשהותרה הותרה:

ומותיב לה והוא מחייב ליה. וכל מה שהשיב לו ר' חייא חזר בר קפרא וסתר לו תשובתו שאמר לו ר' חייא והרי קמיצה תוכיח שעד שלא נקמצה המנחה אסורה היא לזה ולזה ומשנקמצה הותרו השיריים לכהן ואף על פי כן אסור לזר וה"ה הכא דכשהותרה עבודה בשבת לכהנים הותרה ולא לזרים ויש כאן נמי משום שבת:

א"ל בר קפרא שנייא היא לענין אכילה שלא הותרה אלא לכהנים דבפירוש כתבה התורה וכל זר לא יאכל קדש ועל כל קדש הזהירה ואף על שמותר לכהנים אבל גבי עבודה מכיון דגלי רחמנא שעבודה דוחה שבת לגמרי דוחה ואפילו אצל זרים ואינו מתחייב אלא משום זרות בלבד:

והרי מליקה וכו'. כדלעיל:

אמרין נצא חוץ. לבה"מ ונלמד ממה שנשמע מרבנן האומרים בזה וכשיצאו שמעו דכבר פליגי תנאי בהא:

ומאן דאמר שתים ניחא משום זרות דמיחייב אחרנייתה למה הוא חייב אי משום שחיטה שהיא מלאכה א"כ תיפוק ליה דאין כאן זרות דשחוטה בזר כשירה ואלא משום שאר עבודות כגון הילוך וקבלה וזריקה הרי אין אלו אלא משום שבות ואין כאן משום מלאכה והיכי משכחת לה דחייב שתים:

הוי. על כרחך דלית כאן טעמא אלא משום עכול אברים ופדרים שהיו מוקטרין ומתעכלין על גבי המזבח כל הלילה ומשכחת לה שהזר נתנן בלילי שבת ע"ג המזבח וזו מלאכת הבערה היא:

על דעתיה דר' יודה דהוא אמר. לעיל הבעיר ובישל חייב משום מבעיר ניחא דיש כאן חיוב משום מבעיר אלא על דעתיה דר' יוסי דהחיוב משום בישול הוא ומה שייך בישול כאן וקאמר דמכיון שהיא רוצה שיתאכלו ע"ג המזבח עיכולן זהו בישולן והרי זה כמבשל הוא:

מתני' בשעת לידתן. כדקאמר בגמ' שהשטן מקטרג בשעת הסכנה:

בחלה ובהדלקת הנר. הנשים נצטוו על כך כדאמר בגמרא היא איבדה חלתו של עולם שהוא האדם הראשון ועל ידה נטרד והיא כבתה נרו של עולם ושפכה דמו ולפיכך נתחייבו באלו ועוד שהאשה מצוייה בבית ומצות צרכי הבית תלויין בה:

גמ' אית תניי תני מתות ילדות וכו'. ולמ"ד ילדות שמתות על ג' עבירות הללו א"כ לא ס"ל שבעון נדרים מתה אשתו של אדם אלא כדתני בשם ר' יודה בעון נדרים הבנים של אדם מתים:

לשוא הכיתי את בניכם. על עסקי שוא ששיקרו ולא קיימו נדריהם:

אלא במשפט האורים. ללמדינו שבשעה שישראל יוצאין למלחמה ב"ד של מעלה יושבין במשפט עליהם וכו' לפי שהוא שעת סכנה ונתעורר הדין:

א"צ ליה שמירה. מכל דבר רע בתמיה:

כתיב בהשפטו יצא רשע אל יצא צדיק אין כתיב כאן וכו'. כצ"ל:

אלא מכא וכו'. ולפיכך אמר דוד המלך על שונאיו שבהשפטו יצא רשע גמור בדינו ע"י קטרוג השטן:

דינסטים שלו. בעל חובו ובעל דינו:

ישיא מות עלימו. ירדו שאול חיים כי רעות במגורם בקרבם מחמת שהן יושבין ברעות במגורם ישיא מות עלימו ואין ישי אלא לשון חוב ותביעה כמה דתימר כי תשה ברעך:

בעצמו. יחידי:

והישן בבית אפל לעצמו. אבל אם יש שם נר אין קטרוג:

היה מת. מחמת שינוי אויר היה אלא שהקב"ה הוא הנותן בים דרך ומ"מ שעת סכנה היא וצריך לבקשת רחמים:

ורבנן אמרין וכו'. כפל הכתוב דורשין:

מן העצרת ועד החג. נקרא ים ודרך לכל היא אבל מן החג ועד חנוכה שרוחות סערה מצויין נקרא מים עזים ואין בו אלא נתיבה שאין הכל פורשין באותו הזמן:

עובדא הוה באסיא. ברופא אחד שהיה רוצה לפרוש בים אחר החג ועד חנוכה וראתה אותו מטרונה אחת ואמרה לו וכי עת עכשיו לפרוש בים וכן איתחזו ליה אביו בחלום וקרא לו הפסוק הזה וגם קבורה לא היה לו ואעפ"כ לא השגיח לא על זה ולא על זה והלך לו על הים. ובב"ר מסיים וכן הוות ליה:

הוה פרוש. היה רגיל לפרוש בים ופעם אחד רצה לפרוש בין חג לחנוכה ואמר לאחיו התפלל עלי והשיב לו הן שאתפלל עליך אלא כך אומר לך אם אתה רואה שהצבור מתפללין ואומרים בתפלתם משיב הרוח ומוריד הגשם לא תבטח על תפלתי וזה לך הסימן בעת דאתקטיר לולבך וזה מיום שביעי של ערבה שקושרין הלולב עם האגודה להניח אותו מן הצד קטור את רגלך מלילך ולפרוש על הים:

על שאינן זהירות וכו'. ומפרש להטעם על אלו ג' דברים שניתנו להאשה ולהזהיר אותה:

אדם הראשון דמו של עולם. כלומר תמצית משקה של העולם:

דכתי' ואיד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה וכתיב בתריה וייצר ה' אלהים את האדם לומר שאותה השקאה לצורך בריאת האדם היתה שהשקה העננים לשרות את העפר ונברא האדם כגבל הזה שנותן מים ואח"כ לש את העיסה וכך הוא נדרש בב"ר:

עפר מן האדמה. וזהו חלק וחלה מן האדמה:

ואתייא. הא כהאי דאמר וכו' דה"נ כשנוטל העפר מן האדמה אחר שהשקה קרא הכתוב ליצירת האדם:

תני. בתוספתא פ"ב שלשה דבקי מיתה שנדבקין עליה אם אינה נזהרת בהן:

מתני' שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה. שאם ימהר להזכירם מבע"י יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות. ובעי למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה:

עשרתם. פירות האילן לסעודת שבת לפי שהשבת קובעת למעשר ואף אכילת ארעי אסור עד שיעשר דכתיב וקראת לשבת עונג ומכל שהו נמי הוי עונג:

ערבתם. עירובי תחומין ועירובי חצירות ובהני תרתי שייכא לשון שאלה דילמא כבר נעשו אבל בנר שהוא למראית העין לא שייך אלא לומר הדליקו:

גמ' תני. בתוספתא סוף פ"ב:

דתנינן. בפ"ג דחגיגה דאף ע"ה נאמן על הקדש ואם אמר הפרשתי בתוכה של תרומה רביעית קדש נאמן אף על התרומה מיגו דנאמן לעולם על הקדש:

דתנינן. בריש פ"ה דטהרות המביא כלי חרס לחטאת וכו' ר' יהודה אומר אף מן הבית מביא וכשר שהכל נאמנים על החטאת:

דתנינן בפ"ו דמכשירין כל הבצים בחזקת טהרה וכו' ועל כולם עם הארץ נאמן לומר טהורים הם שלא הוכשרו:

לא צורכה דלאו הדליקו את הנר עישרתן עירבתן. על סדרן הוא פריך דהרי לא היה צריך אלא כך מתחלה להזהיר על הדלקה שהיא חמורה ואחר כך לשאול על אלו שהרי יותר קלות הן דכל אלו מדברי חכמים הן ערובי תחומין וחצירות וכן מה שהשבת קובעת לאסור אף אכילת עראי עד שיעשר אינה אלא מדבריהם:

מתוך שאתה מחמיר עליו בקלה. להקדים השאלה עליהן אף הוא מחמיר על עצמו בהחמורה ויהיו זריזין לקיים מצות הדלקה קודם חשיכה:

ולמה לא אמר עשרתן אלא כל מה דהוה. ר' שמואל בר רב יצחק אכיל מן שוקא הוה אכיל כדאמר לעיל בדמאי שהיה סומך עצמו על אנשי המקום שלו שהיה נאמנין על המעשרות והיה נוהג לקנות הכל מן השוק ולא היה צריך לשאול על המעשר בביתו:

מתני' ספק חשיכה. ונכנס השבת ספק אינו חשיכה וזהו משתשקע החמה עד שיראו שלש כוכבים בינונים וזהו הזמן הנקרא בין השמשות בכל מקום והוא ספק מן היום וספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכ"מ ומשיראו ג' כוכבים בינונים שאינן לא גדולים הנראים בעוד יום ולא קטנים שאינן נראין אלא בלילה הרי זה לילה ודאי:

אין מעשרין את הודאי. טבל ואע"פ שתיקון המעשרות אפי' בשבת אינו אלא משום שבות קסבר האי תנא דדבר שהיא משום שבות גזרו אף בין השמשות אבל אנן קי"ל דכל דבר שהיא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ואין מטבילין את הכלים דהוי כמתקן את הכלים ואית ביה נמי משום שבות:

ואין מדליקין את הנרות. זהו לכ"ע אסור דהוי ספיקא דאוריית':

אבל מעשרין את הדמאי. דאינו אלא משום ספק ואמרי' נמי רוב ע"ה מעשרין הן:

ומערבין עירובי חצירות שהן מדרבנן לגמרי אבל עירובי תחומין אע"פ שהן ג"כ מדרבנן מ"מ הואיל ויש להן סמך מן הכתוב דכתיב אל יצא גזרו שלא לערב בין השמשות:

וטומנין את החמין. אפי' בדבר המוסיף הבל לפי שסתם קדירות בין השמשות רותחות הן וכלומר שכבר נרתחו ונחו הן מבעבוען וכיון שנחו שוב אין רותחין יותר:

גמ' מעשה וכו' הנחת מנות הנר שהיא שבות. כלומר שעכשיו אינה אלא משום שבות ואם תניח עד שחשיכה חייבין עליו כרת:

שאינן בשבת אלא משום רשות. ולאו דוקא רשות אלא שאינו אלא שבות ואינן אלא מצוה לחלוץ אותן מקודם לשבת:

א"ר מנא ועד כדון ניכר. בתמיה וכי שייך לומר על אדם גדול כמותו ניכר הוא עכשיו שהוא טהור והלא אין ספק בדבר:

הותר הנדר. שברכוהו בפ' הזהב:

מתניתא בכלים גדולים וכו'. עיקרה דהאי סוגיא גרסי' לה לקמן בפ"ב דביצה בהלכה ב' והתם על המתני' הוא דשייכא ואיידי דאיירי הכא מטבילת כלים מייתי לה כולה וכן הובאה לעיל בפ"ב דתרומות בהל' ג' אגב דאיירי גם שם בטבילת כלים כדרך הש"ס הזה:

מתני'. דקתני התם חל להיות י"ט אחר השבת בש"א מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הילל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת ועלה הוא דקאמר מתניתא דלד"ה אין מטבילין את הכלים ביו"ט ובשבת בכלים גדולים הוא דאיירי שאין דרך לשאוב בהן מים מן הבור ומיחזי דלהטביל מטימאתן הוא נתכוון אבל בכלים קטנים שדרכן לשאוב בהן מערים עליהן לשאוב מים בתוכן ובין כך נטבלין הן מטומאתן:

ותני ר' הושעיה. כן ממלא הוא אדם בתוך כלי טמא מן הבור ומערים עליו כך להטבילו:

תני. ותני עוד בברייתא אחרת נמי הכי נפל דליו או שאר כליו לתוך הבור מערים עליהן ואומר שרוצה הוא להעלותן ובתוך כך אם טמאין הן נטבלין מטומאתן:

תרין אמורין. פליגי באוקימתא דמתני' חד מקים לה בכלים שנטמאו באב הטומאה וקס"ד השתא דהיינו טעמא דהואיל וטומאה דאורייתא היא וצריכה הערב שמש לפיכך אין מטבילין בשבת ובי"ט שהרי אין ראויין להשתמש בהן היום אבל אם נטמאו בולד הטומאה וכגון שנטמאו במשקין דרבנן הוא דגזרו על משקין טמאין שיטמאו כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה. והואיל וטומאה מדרבנן היא אינה צריכה הערב שמש מטבילין בי"ט להשתמש בהן היום:

ואחרינא אמר אפי' בכלים שנטמאו בולד הטומאה אין מטבילין דקסבר דאין הטעם משום הערב שמש אלא משום דמיחזי כמתקן כלים והאי טעמא אפי' בטומאה דרבנן שייכא דהא מיהת מדרבנן לא היו ראויין להשתמש בהן:

מתיב מ"ד בולד הטומאה למאן דאמר באב הטומאה. כצ"ל וכך היא הגי' בתרומות ובבביצה וכאן מסורסת היא:

אפילו בחול יהא טעון הערב שמש. כלומר ממתני' דהכא פריך עליה דלדידך דאמרת דטעמא הויא משום הערב שמש ולפיכך מחלוקת בין אב הטומאה להוולד הטומאה א"כ מאי איריא דקתני דבין השמשות דשבת אין מטבילין את הכלים הא בכל בין השמשות אפי' בחול לא יטביל שהרי צריכין הערב שמש ובין השמשות ספק לילה הוא:

א"ל ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה. כלומר ולדידך דס"ד דטעמא דידי בשבת וביו"ט משום הערב שמש אוקימנא מתני' דהכא בס' חשיכה נמי בכלים שנטמאו באב הטומאה ומשום הערב שמש ולפיכך קמקשית עלי דא"כ אפי' ביה"ש דחול נמי אבל הקס"ד דידך וודאי ליתא כלל בלא"ה דאי הכי מאי אמרת ברוצה להשתמש בהן חולין בטהרה ומטבילן לכך והרי לחולין ודאי א"צ הערב שמש ואפי' למעשר לא בעי כדתנן פ"ד דנגעים והשתא אפי' בשבת וביו"ט היה מותר להטביל כלים להשתמש בהן חולין בטהרה ומתני' דהתם ודהכא בספק חשיכה סתמא קתני דמשמע דאפילו טבילה דכה"ג אסור והוה לן למיפרך הך פירכא דטפי עדיפא מדידך אלא דלא כדקא סלקא אדעתך דטעמא דידי נמי משום דכמתקן הוא וס"ל דדוקא בטומאה דאורייתא הוא דמיחזו כמתקן אבל בטומאה דרבנן מכיון דמדאוריית' טהורין הן לא מיחזי כמתקן. והשתא ניחא נמי מתני' דהכא בספק חשיכה דנטמאו באב הטומאה מיירי ולפיכך אין מטבילין בבין השמשות משום דכמתקן הוא והאי תנא סבירא ליה דגזרו על השבות בבין השמשות:

אשה פיקחת וכו'. גרסי' להא לקמן בפ' ואלו קשרים והתם שייכא דתני לעיל להברייתא מדיחין כוסות וקערות וכו' ועלה קאמרי אשה פקחת וכו' ואיידי דאיירי בטבילת כלים והדחתן מייתי להא אגב גררא כדרך הש"ס הזה:

דמאי לישנא. דדמאי מפרש דא מאי מיתקן אי לא מיתקן וגרסי' להא בסוף מעשר שני ובכמה מקומות הדא דתימר בעירובי חצירות וכו'. כדפרישית במתניתין:

הדרן עלך פרק במה מדליקין