מתני' הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים. מפורש בפ"ק בהלכה א' איזהו רה"י ואיזהו ר"ה ומהו הכרמלית ומקום הפטור:

מרה"י לרה"י ור"ה באמצע ר"ע מחייב. האי תנא דמתני' ס"ל דלמעלה מעשרה פליגי דר"ע סבר ילפינן זורק ממושיט מה מושיט למעלה מי' חייב שכך היתה במשכן שהעגלות היו גבוהות עשרה ומישיטין הקרשי' מזו לזו כדקאמר לקמן במתני' וא"כ היתה הושטה מרה"י לרה"י דרך ר"ה למעלה מי' כך הזורק למעלה מי' חייב וחכמים סברי דלא ילפינן זורק ממושיט והיינו דקתני אבתרה כיצד ולפרש מילתייהו דרבנן. ולמ"ד דמוקי פלוגתייהו במלמטה מי' ופליגי אי אמרי' קלוטה באויר ר"ה כמי שהונחה דמיא או לא אבל בלמעלה מי' לד"ה פטור בזורק איהו לא קתני כיצד בסיפא דלא שייכא אמילתייהו דרבנן דבהא כ"ע מודו וה"ק בגמ':

גמ' זריקה תולדה דהוצאה היא. כלומר אע"ג דהיתה נמי במשכן כמו הוצאה כמפורש לעיל בפ"ק דזרוקה מרה"י לר"ה היתה במשכן מ"מ קרינן לה תולדה ולא אב דהואיל והן מלאכות גרועות לפיכך הוצאה אע"ג דמלאכה גרועה היא קרינן לה אב לפי דאית בה שתים כתיבא בקרא וגם היתה במשכן אבל זריקה דלא כתיבא לא הויא אלא תולדה דהוצאה ואע"פ שהיתה במשכן:

ולא שנייא בין על דעתיה דרבי בין וכו'. מילתא באנפי נפשה היא ולפרושי מתני' קאי דהא דתנינן הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים אין חילוק בין לרבי ובין לרבנן דפליגי בהא דלקמן ולכולי עלמא והיא שנחה בר"ה בעינן:

מרשות הרבים לרשות היחיד אבל באידך בבא דמתני' שזרק מר"ה לרה"י בהא איכא בינייהו דלדעת' דרבי אפי' לא נחה ברה"י מתחייב כדלקמן:

דאמר ר' בא בשם רב לא חייב רבי אלא על ידי רה"י מקורה. הא דשמעינן לרבי דס"ל בזורק מרה"י לרה"י דרך רה"י שביניהן דחייב שתים כדאמרי' לעיל בפ"ק היינו דוקא אם הרה"י מקורה היא בהא אמרי' ביתא כמאן דמליא דמי והוה ליה עקירה מר"ה והנחה ברשות היחיד דמה שהוזרק דרך רה"י כמונח דמי והדר הוה ליה עקירה מרה"י והנחה ברה"ר והשתא לרבי כל הזורק מרה"ר לרה"י אפילו לא נחה בתוכו מיחייב אבל דעתיהון דרבנן דלא ס"ל ליחייב בכה"ג ומטעמא הואיל דלא נחה ברה"י א"כ הזורק מרה"ר לרה"י לא מיחייב אלא והוא שנחה ברה"י:

מילתיה דר' יוחנן אמרה. ממילתיה דר' יוחנן שמעינן דרבי מחייב אפילו ברשות היחיד דלאו מקורה היא דאמר ר' אימי בשם ר' יוחנן והוא שתרד לאויר מחיצות ואף על פי שאין קירוי מלמעלן דס"ל אויר מחיצות כממשן כמי שהונחה בהן דמיא כדאמרי' אליבא דרבי לעיל בפ"ק בהלכה א' ומייתי לה נמי לקמיה וכדמוכח מהא דלא השיב ר' יוחנן כן לר' אימי ולפיכך קיבל ר' אימי מיניה דהכי הוא ס"ל אליבא דרבי וא"כ לעולם קסבר רבי ביתא כמאן דמליא דמי ואפילו אינו מקורה:

מתניתא דרבי. לאו אמתני' דידן קאי אלא על מתני' דפ' הזורק בגיטין קאי והתם גרסי' להא בסוף הלכה ג' ואגב מייתי לה נמי הכא. דהתם תנינן היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה גט כיון שהגיע לאויר הגג ה"ז מגורשת ועלה בעי ר' אימי לפני ר' יוחנן מי נימא דהאי מתני' לא אתיא אלא כרבי דאיהו דעביד אויר מחיצות כממשן:

אמר ליה. ר' יוחנן לא היא אלא דדברי הכל היא הכא בגיטין ואפי' רבנן מודו דטעמא משום דמינטר ברשותה בעינן והא מינטר הוא:

ויתיביניה רבי אומר מקורה ואת אומר אינו מקורה. כלומר ואי ס"ד דר' יוחנן אליבא דרבי נמי ס"ל הכי דבעינן רה"י מקורה א"כ היה לו להשיבו מה אתה משיב מרה"י מקורה דבהכי דוקא מחייב רבי לההיא דגיטין דבאויר הגג הוא ואין כאן קירוי ע"ג ועל כרחך משום דטעמא אחרינא איכא בגיטין:

מה בין גיטין מה בין שבת. וקאמר ר' אילא דהיינו טעמא משום דבשבת כתיב לא תעשה מלאכה ונעשית היא מאיליה בתמיה וכי כאן שנעשית מאליה אסרה התורה דכל זמן שלא הונחה לא נעשית מלאכתו והלכך עד שתתקיים מחשבתו ועד שתנוח אבל הכא בגיטין התורה אמרה ונתן בידה ודרשינן אפי' ברשותה ולאו לידה ממש בעינן והלכך משהגיע לאויר שברשותה ה"ז מגורשת:

לא שנו. דפליגי רבנן עליה דר"ע אלא למטה מעשרה בר"ה ובקלוטה כמי שהונחה דמיא או לא פליגי אבל למעלה מעשרה אסור אפי' לרבנן דילפינן זורק ממושיט:

מילתא דר' אלעזר אמרה אפי' למעלה מעשרה מותר. כלומר ממילתי' דלקמיה שמעינן דבלמעלה מעשרה הוא דפליגי ואם כן לרבנן אף למעלה מעשרה מותר דלא ילפי רבנן זורק ממושיט דאמר ר' אילא בשם ר' אלעזר דטעמיה דר"ע משום דמעגלות המשכן הוא למד שהיתה שם הושטה מעגלה לעגלה וזהו למעלה מי' שהרי העגלות היו גבוהות עשרה וא"כ וכי הושטה בעגלות לאו למעלה מעשרה אינון ור"ע יליף זורק ממושיט והשתא לרבנן דפליגי עליה אפילו למעלה מעשרה מותר:

אית תניי תני כיצד. במתני' ואית דלא תני כיצד וכו' כדפרישית במתני':

זרק מרה"י לר"ה ונזכר עד שהוא ברשות הרבים. החפץ ולא נח עדיין אי נימא דעל דעתיה דר"ע דס"ל קלוטה באויר כמי שהונחה דמיא וא"כ כאן יהא חייב אפי' שתים ואפי' נזכר הוא קודם שינוח מ"מ מכיון שיצאו מרה"י והגיע לאויר ר"ה כמי שהונח דמי והדר הוי ליה עקירה והנחה הכל באויר ועד שלא נזכר:

אמר ר' חונה. דלאו מילתא היא אפי' לר"ע דלא חייב ר"ע ולומר קלוטה כמי שהונחה בר"ה דמיא אלא על ידי רה"י השנייה שיש כאן שזרקו מרה"י לרה"י אחר ואתעבידא מחשבתו בהא הוא דאמר ר"ע דמה שעבר החפץ דרך אויר ר"ה כמי שנח היא ויש כאן עקירה והנחה מרשות לרשות אבל היכא שזרקו בתחלה מרה"י לר"ה לא אתעבידא מחשבתו עד שינוח ומכיון שנזכר הוא קודם שינוח אין כאן תחלתו וסופו בשגגה ולד"ה פטור:

היה עומד בר"ה וזרק. חפץ למעלה מעשרה רואין שאם תפול ותהא נחה בתוך ארבע אמות ממקום שעומד וזרקו פטור ואפי' לר"ע כדאמרי' דלית ליה קלוטה כמי שהונחה בכגון זה ועד שתנוח וא"כ אין כאן זריקה ד' אמות בר"ה ואם לאו אלא שתנוח חוץ לד' אמות חייב ואע"פ שזרקו דרך למעלה מעשרה בר"ה דהוי מקום פטור. ופריך והתני שמואל אליבא דרבי וס"ל כר"ע מר"ה לר"ה ורה"י באמצע רואין שאם תפול ותנוח בתוך ד' אמות פטור ואם לאו חייב והרי הך הנחה שהוא בר"ה ובדין הוא דלרבי דמחייב במר"ה לר"ה דרך רה"י שבאמצע ומטעמא דקלוטה באויר רה"י כמאן דמונח דמי א"כ אפי' נחה בתוך ד' אמות בר"ה ממקום שזרק ליחייב אלא ודאי דהיינו טעמא דמכיון דסוף סוף עד שתנוח בר"ה הוא דבעי' אין ר"ה שבצד זה לר"ה שבצד זה מצטרפות למיחייביה אפי' תנוח בתוך ד' אמות וא"כ קשיא דתמן את אמר אין ר"ה מצטרפת ואפילו הוא עובר דרך הרה"י ד' אמות בר"ה מיהת בעינן והכא את אמר ר"ה מצטרפת שהרי זה זרקו למעלה מעשרה שהוא מקום פטור ואת אמר שאם תפול חוץ לד' אמות ממקום שזרק חייב א"כ ר"ה שבצד זה במקום שעומד והוא קודם שהגיע למעלה מעשרה ור"ה שבצד זה אחר שתרד מלמעלה מצטרפת לד' אמות ומ"ש מההוא דתני שמואל:

אמר ר' חונה. דודאי שנא ושנא הוא דתמן שהחפץ עובר דרך הרה"י ושאם תפיל שם הרי קרקע שתחתיה רה"י ואם כן הואיל ורשות אחרת מפסקת בעינן עד שתנוח חוץ לד' אמות אבל הכא דזרקו דרך המקום פטור וסוף סוף אע"פ שהגיע למעלה מעשרה הרי אם תפול אף משם קרקע שתחתיה ר"ה הוא והלכך כל הד' אמות הן בר"ה וכל מקום שתנוח הוא בר"ה ואין כאן רשות אחרת מפסקת אלא דאנן ד' אמות בר"ה הוא דבעינן ואם יש ממקום שזרקו למקום שתנוח ד' אמות מיחייב הוא דכוליה מקום חיובא דד' אמות בר"ה הוא דהויא ואין רשות מפסיק ביניהן בכל מקום שתנוח:

תני בשם ר' יהודה זרק ד' אמות בר"ה חייב. כלומר דחשיב ליה אב כדמסיים דעביד ליה כמלאכה בפ"ע ולאו משום תולדה דהוצאה דלא דמיא לה שהיא מרשות לרשות והאי ברשות אחת היא ופריך א"כ על דעתיה דר' יהודה ארבעים מלאכות אינון וניתני למיחשבה בתוך אבות מלאכות וקאמר דלא אתינן מיתני במתני' דאבות מלאכות אלא מילין דכ"ע מודו בהו ובפלוגתא לא קא מיירי:

מתופרי יריעות למד ר' יהודה. שזורק ד' אמות בר"ה מלאכה מיקריא שהיו יושבין במחנה לויה שהיא ר"ה והיו מזרקין את מחטיהן אלו לאלו ופריך ולאו כרמלית היא דמ"מ הן היו יושבין מסתמא בצדי האהלים שלא למנוע מעבר לרבים וצדי אהלים לאו כר"ה הן כדאמרי' לעיל בפ"ק דצדי ר"ה לאו כר"ה דמי אלא ככרמלית מיחשבא:

מן הצד היו מזרקין. כלומר אע"פ שהן בצדי אהלים היו יושבין לא זרקו מחטיהן זה לזה דרך הצידין שהיו יושבין אלא מן הצד שחוצה להן היו זורקין ואותו צד ר"ה הוא דהויא ואם כן היתה זריקה במשכן ד' אמות בר"ה:

שני גזוזטראות. הן העצים הבולטים מכותל הבית וכגון שהן רחבות ד' על ד' וגבוהות למעלה מעשרה והן זו כנגד זו בר"ה בכה"ג בין המושיט ובין הזורק מזו לזו פטור שלא מצינו במלאכת המשכן לא זריקה ולא הושטה במרה"י לרה"י ורחב של ר"ה מפסקת ביניהן מפני שלא היו מושיטין הקרשים לעגלה שבצדה אלא לעגלה שלפניה לפי שארבע עגלו' היו לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן והעגלות היו מהלכות שתים שתי' זו בצד זו וכשהיו פורקין את המשכן ולטעון את הקרשים על העגלות היו מעמידין אותן כדרך הליכתן שתים זו בצד זו לפני המשכן בסמוך לו ושתים זו בצד זו לפניהם דרך הליכתן לאורך ר"ה לפי שהליכתן היה אחר עמוד הענן ההולך לפניהם וא"כ פורקי המשכן היו משימין הקרשים על אותן שתי העגלות הסמוכות למשכן ומהן היו מושיטים לאותן שתי העגלות שעומדות לפניהן ולא היו צריכין להושיט מעגלה לעגלה שבצדה שהרי שתיהן סמוכות היו לפורקי המשכן:

היו שניהן. הגזוזטראות:

בדיוטא אחת. כלומר בשורה אחת לאורך ר"ה על פני הבית ויש הפסק ר"ה ביניהן:

המושיט מזו לזו חייב והזורק פטור. כדמפרש ואזיל שכך היתה עבודת הלוים במשכן בשתי עגלות זו אחר זו שהן בר"ה והעגלות עצמן רה"י הן והיו מושיטין את הקרשים מזו לזו דרך קצת אורך ר"ה המפסקת ביניהן וכדאמרן אבל לא היו זורקין אותן לפי שמחמת הכבידות הקרשים לא היו נזרקין:

מתני' חולית הבור. מה שעושין מהעפר שמוציאין מחפירת הקרקע ומקיפין סביבות הבור כמין חומה נקרא חולית הבור וכן מה שסביבות הסלע וקמ"ל דמצטרפין השפה שסביבותיהן ותנא בור לעמקו וסלע לגבהו ואם הן עשרה ברוחב ארבעה הנוטל מהן ומניח בר"ה או הנוטל מרשות הרבים ונותן על גבו חייב ואם הן פחות מכאן פטור:

רב אמר לית כאן פטור. במתניתין בזורק בשתי גזוזטראות בדיוטא אחת דקתני פטור וקאמר רב דלא תנינן הכא פטור אלא מותר הוא וכדמפרש לקמיה:

על דעתיה דרב למעלה מעשרה מותר. כלומר דרב מפרש נמי לפלוגתייהו דר"ע ורבנן כר' אלעזר דלעיל דבלמעלה מעשרה פליגי והלכך קאמר דלרבנן דלא ילפי זורק ממושיט מותר מיבעי ליה למיתני דאפילו לכתחלה נמי דזריקה דכה"ג לא הוה כלל ועל דעתיה דשמואל דלעיל דקאמר בלמטה מעשרה הוא דפליגי אבל למעלה מעשרה מיהת אסור הוא אף לרבנן:

והוא שתהא ר"ה מקפתו. להרה"י מכל צד ור' יוחנן פליג שאפילו מרוח אחת הר"ה מפסיק ביניהן נמי פליגי ר"ע ורבנן כדאמרינן לעיל וכי לא מן אלין עגלות אנו למדין ועגלות לאו למעלה מעשרה אינון הוא דהוי והיתה הושטה מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך הר"ה שברוח אחת ביניהן:

בלבד על ידי שנים. הא דאמרינן המושיט חייב דווקא שאחד מושיט ואחד מקבל ממני ופריך בכל אתר וכו' שנים פטורין ומפני מה את אמר הכא שנים חייבין. שנייא היא. גבי הושטה שכך היתה עבודה באהל מועד וכו' וא"כ היו מושיטין זה לזה וע"י שנים היתה המלאכה:

אבל לא זורקין תני בר קפרא. לטעמא שלא לנהוג בקדשים בזיון ואפילו היו יכולין לזרוק אותן מ"מ אין זה דרך כבוד לזרקן:

גמ' א"ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין בארבעה. משום דקשיא ליה לר' יוחנן דלמה ליה למיתני חולית הבור ליתני הבור והסלע וכו' אלא ודאי דקמ"ל דחולית הבור מצטרף הוא להחלל ומפרש לה דלא תימא לענין צירוף גבוה י' הוא דקתני דהא ליתא דנהי דדינא הכי דמצטרף גם לגובה לענין עומק הבור שמשלימו לעשרה מ"מ מדקתני שהן גבוהין עשרה משמע שיש בהן גבוה י' ועוד דאם החוליא אינה גבוה בעצמה י' היאך מתחייב בנותן על גבה ומכיון דעל כרחך בגבוה י' מיירי לענין מאי אשמעינן הצירוף הלכך קאמר דלהכי הוי הצירוף שהעומד של החוליא מצטרף הוא להחלל להשלים הרוחב ארבעה על ארבעה והלכך הנותן על גבה חייב שהרי גבוה עשרה ויש שם רוחב ד' על ד' ע"י צירוף עם החלל:

והוא שיהא העומד. של החוליא רבה על החלל דאז מצרף עמו החלל להשלימו לארבעה לחייב להנותן על גבה:

ר' זעירא בעי. מאי עד שיהא העומד רבה דקאמר ר' יוחנן אם בעינן עד שיהא העומד שמכאן ומכאן בשני צדדי הבור רבה על החלל וכדמפרש לה לקמן להבעיא דר' זעירא. א"ר יוסי פשיטא ליה לר"ז שאין וכו' פשיטא ליה שאין עומד מצד א' רבה. בתמיה כלומר ומאי קא מיבעיא ליה וכי פשיטא ליה להא דאין עומד מצד אחד מהני לצירוף ולמימר דעד שיהא עומד מכאן ומכאן ותו דאפי' את"ל דס"ל דבעינן דוקא עד שיהא עומד מכאן ומכאן אכתי קשיא וכי פשיטא ליה שאין עומד מצד אחר רבה וכלומר דלא תהני הריבוי אם אינו אלא מצד אחד ואמאי לא והרי כשהוא רבה הוא רבה ומהיכי תיתי לומר עד שיהא רבה משני הצדדין:

לא צורכה דלא אפי' עומד השני. כלו' לא כדס"ד בפירושא דהבעיא דרבי זעירא דלא צריכא ליה למיבעי אלא בכה"ג אם אפי' עומד השני מהני אם הוא רבה וכגון שלא היה בו בתחלה כ"א עומד מצד אחד ולא היה רבה על החלל דאלו היה רבה תו לא בעינן טפי אלא שלא היה רבה ואחר כך בא לו עומד שני שעשאו מצד האחר והכי הוא דקא מיבעי ליה מי אמרי' עד שיהא עומד שבכאן או שבכאן רבה בתחלה דאז מצטרף הוא עם החלל ולאפוקי אם לא היה רבה מצד אחד ושוב עשאו לצד השני דלא מהני אפילו הוא רבה ומטעמא דמכיון שמתחלה לא היה בו שיעור צירוף תו לא מהני מה שהוסיף בו אחר כך או שעשאו מצד השני רבה או דילמא מכיון דהשתא מיהת איכא עומד שהוא רבה מצטרף הוא עם החלל. כל זה נראה לפרש לפי מה שכתוב כאן לפנינו וא"א לפרש להא אדלעיל ולכאורה מתפרש שפיר על חולית הבור והסלע ומיהו מדמציין הש"ס אחר כך לדין חולית הבור והסלע ואם שאין לסמוך על הציוני' בהעתקה ובדפוס כמו בהספרים שלפנינו כמו שתראה שברוב המקומות מהופכים ומסורסים המה וכמו שהודעתיך בכמה וכמה מקומות בחיבורי על הש"ס הזה מכל מקום כאן משמע דלא קאי הא דר' יוחנן ודר"ז על דין חולית הבור והסלע דמתני' דהכא שהרי בתר הכי הוא דמפרש לה וקאמר מה אנן קיימין וכו' כדמפרשינן לקמן וזה סותר הוא להא דר' יוחנן לכן נראה דהאי דר' יוחנן לא שייך לכאן לדין דחולית הבור והסלע דהמתני' אלא עיקר מקומו לקמן הוא בעירובין בפ' כיצד משתתפין בהלכה ג' דהתם גרסי' לה לכולא מילתא ואיידי דאיירי גם כאן בחולית הבור והסלע מייתי לה כדרך הש"ס הזה בכל מקום. והתם על המתני' הוא דשייכא דתנינן אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה עשרה טפחים למרפסת וכו' חולית הבור והסלע. גבוהין י' טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר בד"א בסמוכה וכו' איזו היא סמוכה כל שאינה רחוקה ארבעה טפחים ועלה הוא דגריס שם א"ר יוחנן העומד והחלל מצטרפין לארבעה וכו' עד אפי' עומד השני. וזה מתפרש בפשיטות וכפי הדרך שפרשנו לעיל דהני ארבעה טפחים מצטרפין העומד והחלל של הבור למיקרי אינה סמוכה למרפסת והוא שיהא העומד רבה על החלל וכו' הכל כדפרישית וזהו הנכון והאמת:

חולית הבור והסלע וכו'. השתא מפרש לה לדינא דמתני' דמה אנן קיימין בה אם דמיירי שהן גבוהין עשרה ורחבן ארבעה בפני עצמן בלא צירוף הבור והסלע א"כ קשיא פשיטא ומאי קמ"ל הנוטל מהן וכו' הלא החוליא לבדה רשות בפני עצמה היא ככל רשות היחיד בעלמא העומד ברשות הרבים ואם גבוהין עשרה הן אבל אינן רחבין ארבעה וקמ"ל דמצטרף עם הבור או עם הסלע לרוחב ארבעה קשיא אמאי הרי הדא היא דאמר רב חסדא בשם איסי לעיל בפ"ק בסוף הלכה א' קנה נעוץ בר"ה אפי' הוא גבוה עשרה הואיל ואינו רחב ד' מותר לר"ה ממנה וכן מרה"י לתוכה דמקום פטור בעלמא הוא ובלבד שלא יחלוף וכדפרישית שם וא"כ לרב חסדא דמחשביה למקום פטור בכל כה"ג לא מהני ליה צירוף דהרי רשות שהוא פטור לגמרי ויש בו גובה עשרה אינו מצטרף לחיובא:

אלא כן אנן קיימין. להמתני' כשאינן לא רחבין ארבעה ולא גבוהין עשרה בפני עצמן והשתא מכיון שבתחלה אין בהן לא שיעור גובה ולא שיעור רוחב מצטרפין הן עם החלל הבור או עם הסלע ואם יש מחמת הצירוף גבוה עשרה ורחב ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב:

לית כאן פטור אלא מותר. הא דקתני פחות מכאן פטור לא תימא פטור אבל אסור כדאמרי' בעלמא אלא דהכא מותר לגמרי דמכיון שאינן גבוהין עשרה או שאינן רחבים ארבעה אינן אלא כמקום פטור בעלמא ואפי' לכתחלה מותר ליטול מהן לר"ה וליתן על גבן:

תמן תנינן. בפ"ב דעדיות ואיידי דאיירי בפטור ומותר מייתי לה דהני נמי פטור ומותר כדקאמר ר' יוחנן:

המפיס מורסא. הוא שחין שיש בו מוגלא קוויסטר"א בלעז:

אם לעשות לה פה. כדרך שהרופאים עושין להרחיב פי המכה ומתכוונין לרפואה חייב משום מכה בפטיש שזה נקרא גמר מלאכה ממלאכת הרופא לית כאן פטור אבל אסור אלא מותר לכתחלה לעשות כדי להוציא הליחה:

הצד נחש בשבת וכו' לית כאן פטור אלא מותר לכתחלה אם נתכוין להנצל מנשיכתו:

תמן תנינן ועל לפסים וכו'. האי לא שייכא מידי לפטור או מותר אלא אגב דקתני להא התם דזהו משלשה דברים שאמרו לפני ר' ישמעאל ולא אמר בהם לא איסור ולא היתר ופירשן ר' יהושע בן מתיא מייתי להא נמי הכא:

לפסים אירוניות. כלי חרס של בני כפרים והן עשויין ככדור חלול מבפנים ולאחר שמצרפין אותן בכבשן חותכין אותן באמצע ונעשה מהן שני כלים והן טהורות באהל המת כל זמן שהן סתומין לפי שאין להם אויר ואין כלי חרס מיטמא מגבו אלא מאוירו אבל טמאות במשא הזב אע"פ שאין להם אויר:

אמר ר' זעירא ויאות. על צידת נחש היא דקאי דשפיר מוכחא נמי מהא דלקמן דפטור ומותר הוא:

אם לצורך הדא דתנינן אם לרפואה חייב. כלומר דהא דתנינן לקמן בריש פ' שמונה שרצים ושאר שקצים ורמשים כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהן הצדן לצורך חייב ושלא לצורך פטור והאי לצורך הוא הדא דתנינן בעדיות אם לרפואה חייב והשתא הא דמסיים ושלא לצורך פטור נמי הוא הדא דתנינן שם ואם מתעסק שלא ישכנו פטור ואי ס"ד דהאי פטור פטור ואסור הוא ואמאי מהפך התנא התם ושונה הפטור קודם החיוב ולא כדתנינן בכל המקומות לצד החיוב ברישא ובתר הכי לצד הפטור וכהאי דשנה בשמונה שרצים בהאי דינא גופיה אלא ודאי הא קמ"ל דהאי פטור פטור ומותר הוא ואי הוה תני לה כמו בכל המקומות הוה מפרשינן נמי להא כמו בכל המקומות דבזה איכא חיובא ובזה לאו חיובא איכא אלא דפטור אבל אסור ומדהפך ותני להא הוי דעל כרחך בדין דצידת נחש שמעינן דפטור דקאמר פטור ומותר הוא ואף דלמפיס מורסא אין לנו ראיה והוכחה דמותר מיהו לצידת נחש יאות הוא דמוכחא כר' יוחנן:

מתני' הזורק ארבע אמות בכותל. שמתחלת זריקתו ארבע אמות ברשות הרבים הוא ונח החפץ בכותל ובגמרא מוקי לה כגון בדבילה שמנה וכיוצא בה מדבר הנדבק אם נדבק בכותל למעלה מעשרה טפחים כזורק באויר הוא כלמעלה מעשרה ופטור דלמעלה מעשרה ברשות הרבים מקום פטור הוא ואם נדבק בכותל למטה מעשרה טפחים כזורק בארץ הוא וחייב ואפי' אין שם אלא ד' אמות מצומצמות שאין עובי דבר הנדבק ממעט כלום:

זרק לתוך ד' אמות ונתגלגל חוץ לד' אמות. ואפי' הרוח גלגלתו פטור שזה לא נתכוין מתחלה לזריקה של חיוב אבל אם זרק מתחלה לחוץ מד' אמות ואחר כך נתגלגל לתוך ד' אמות חייב ודוקא שנח החפץ מתחלה חוץ לד' על גבי משהו ואחר כך נתגלגל לתוך ד' אמות אבל לא נח כלל הרי זה פטור:

גמ' מתניתא. דקתני בכותל סתם בשאין שם חור בכותל מיירי ודנח בכותל כדמוקי לה לקמן בדבילה שמינה אבל אם יש שם חור ונח בחור בזה תליא במחלוקת רבי מאיר וחכמים ששנינו בברייתא זרק למעלה מעשרה והלכה ונחה בחור כל שהוא ר"מ מחייב וחכמים פוטרין ומפר' ואזיל לפלוגתייהו:

על דעתיה דר"מ בין שיש בו ד' על ד' בין שאין בו ד' על ד' את רואה את הכותל כגמום. כלומר דטעמא דר"מ דס"ל חוקקין להשלים ורואין את הכותל כאלו חתוך וחקוק הוא והיינו מפני שדרך החורין שהן לצד רשות הרבים שמפולשין הן לרשות הרבים ומבפנים הם רחבים ארבעה אבל לא מבחוץ לצד רה"ר שהוא הולך ומיצר והחפץ שנח בו אינו חוזר לאחוריו וקסבר ר"מ דמכיון שהכותל הוא עב וראוי לחוק בי שהרי יש בה חור מבפנים ארבעה אע"פ שאין בו רחב ארבעה מבחוץ במקום שנח החפץ רואין אותו כאלו הוא זה החור גמום ומפולש ברחב ד' על ד' ועל דעתייהו דרבנן אם יש בו במקום שנח מבחוץ ד' על ד' את רואה את הכותל כאלו כולו החור שבכותל גמום ומפולש והוי כנח ברה"י אבל אין מבחוץ רחב ד' על ד' אין רואין אותו כאילו הוא מפולש אלא כסתום הוא ופטור. והא דנקיט אליבא דרבנן את רואה את הכותל כגמום לאו דבעי שיהא מפולש לרה"י בדוקא דהא ודאי ליתא שהרי למעלה מי' נחה ואם יש בחור מבחוץ רוחב ד' על ד' הוי רה"י אפי' אינו מפולש למבפנים אלא דה"ק דדינא כמו שהיה גמום ומפולש לרה"י:

רב חסדא אמר במוקד לוכסין. אמתני' קאי דקתני בכותל והא לא נח ומיקי לה בכותל משופע והוא באלכסון ופריך ואכתי וכי אין סופה לירד להדבר אשר זרק ונח בו דמ"מ לאו הנחה מיקריא שהרי מתגלגל ויורד:

תיפתר שהיתה דבילה שמינה וניטוחה. בכותל ולא צריכין לכותל מדרון:

לית הדא אמרה שיפוע מדרגה כלמטן. התם בפ"ו דכלאים בהלכה ב' היא דקאי ששנינו שם אף הנוטע שורה אחת בארץ ואחת במדרגה והוא מקום שיפוע בארץ אם גבוה המדרגה מן הארץ עשרה טפחים אין מצטרפת עם השורה התחתונה להיות נחשבת ככרם ואם לאו ה"ז מצטרפת עמה ובעי שם בגמרא אם מקום השיפוע שבמדרגה כלמטן נחשבת ולענין שתצטרף עם השורה שבארץ אם יש שם עוד שורה תחתיה או שיפוע המדרגה כלמעלה נחשבת והדר פשיט לה התם דשיפוע המדרגה לעולם כלמעלה נחשבת היא ובתר הכי מייתי להא דהכא תמן תנינן הזורק ד' אמות בכותל וכו' עד תיפתר שהיתה דבילה שמינה וניטוחה והדר מקשי עלה ר' חגיי קומי ר' יוסי והייני הא דהכא וכי לית הדא אמרה שיפוע המדרגה כלמטן נחשבת הדא מקשינן אהאי אוקימתא דרב חסדא דמוקי בכותל מדרון ונח בהשיפוע דלאו כלום הוא שהרי סוף החפץ לירד אלמא לא חשבינן כאלו נח ומשום שהשיפוע כלמטה נחשבת וכלומר שהחפץ שבה למקום שלמטה יורד ונמשך הוא דאלו היה מקום השיפוע נחשב כלמעלה א"כ מה שנח בשיפוע הרי הוא כאלו נח למעלה בארץ וקשיא להא דפשטינן לעיל לענין כרם דשיפוע המדרגה כלמעלה היא:

אמר ליה. שאני היא תמן בהא דלעיל שם בשורה הנטועה בשיפוע המדרגה שהזרעים נהנין מן המדרגה כלומר כל מה שנזרע או נטוע בה נהנין הן ויונקין משם והרי הן כנחין ולפיכך השורה הנטוע בשיפוע כאלו נטועה למעלה מחשבינן לה ואינה מצטרפת עם השורה התחתונה שבארץ לפי שכל המדריגה כמקום בפ"ע היא אבל הכא שזרק ונח בשיפוע הכותל או התל והרי זה כמדרגה לא הוי הנחה לפי שדרך בני אדם להיות שפין בה ע"י מהלך רגליהן ונישוף אותו החפץ ונופל היא למטה:

אילו אמר כשהיה שם חור. כלומר אילו הוה מוקי לה רב חסדא בשהיה שם חור בכותל ונח בחור שפיר הויא דומיא לדהתם שהוא נהנה מן החור כלומר שנח שם כשם שהזרעים נהנין מן המדרגה ויאות הוה להאי אוקימתא אבל השתא דאוקי לה שנחה במקום המדרון סתם לא דמיא להאי דמדרגה והלכך פרכינן עלה כדלעיל:

בשהיה מקום מונדרין בהדא דתנינן וכו' ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב כלומר להדא דתנינן בסיפא דאם זרק חוץ לד' אמות ונתגלגל לתוך ד' אמות חייב מיירי כשהיה המקום מדרון שאע"פ שמתחלה היה עומד לכך שתחזור ותתגלגל אפילו כן מכיון שנתכוין לזרוק למקום החיוב חייב:

אתא ר' חזקיה ור' אבוהו. וקאמרי בשם ר' יוחנן דדוקא והיא שנחה ע"ג משהו חוץ לד' אמות כדפרישית במתני':

מתני' הזורק בים ארבע אמות פטור. בגמרא קאמר דלאו דוקא ד' אמות ואפי' יותר שהרי כל הים אינו אלא כרמלית ואין בו חיוב אלא הואיל ושיעור החיוב בר"ה ד' אמות נקט נמי הפטור בכרמלית ד' אמות:

אם היה רקק מים. שיש בהם רפש וטיט ונקרא רקק ור"ה מהלכת בו דעבידי דרבים מהלכין שם:

וכמה היא. עמקו של רקק שיהא לו דין ר"ה ולא כרמלית:

פחות מעשרה טפחים. דשכיח דמהלכין בו ואם הוא יותר כרמלית הוא:

רקק מים וכו'. בגמ' קאמר הא דהדר תנא לה לאשמועינן שאפי' אין מהלכין בו אלא ע"י הדחק ר"ה הוא דהילוך ע"י הדחק שמיה הילוך:

גמ' לא סוף דבר ארבע אמות בים וכו'. כדפרישית במתני':

ולמה תנינתה תרין זמנין. להאי דינא דרקק:

בשהיו שני רקקים וכו'. כלו' ואפי' יש כאן אצלו אחד שמהלכין בו שלא ע"י הדחק דמהו דתימא דזה השני שאין בו הילוך אלא ע"י הדחק לא הוי ר"ה אלא כרה"י כלומר דלאו שם ר"ה עליו קמ"ל דאפ"ה ר"ה נקרא דלעולם הילוך על ידי הדחק שמיה הילוך:

מתני' הזורק מן הים ליבש'. זהו מכרמלית לר"ה או איפכא:

ומן הים לספינה. מכרמלית לרה"י או איפכא ומשום סיפא נקט לה:

ומן הספינה לחברתה. דהוי מרה"י לרה"י וקמ"ל דאפי' יש הפסק ביניהן אפ"ה פטור דליכא אלא איסורא כדקתני בסיפא:

ספינות קשורות זו בזו. והן של שני בני אדם מטלטלין מזו לזו וע"י עירוב ואם אינן קשורות אע"פ שמוקפות שהן סמוכות זו לזו אין מטלטלין מזו לזו ולא מהני עירוב מכיון שיש אויר כרמלית מפסיק ביניהן:

גמ' בקשורות בגמי. כלו' אפילו קשורות בגמי בעלמא מטלטלין מזו לזו ע"י עירוב וכדקאמר ר' יוסי בר' בון והן שעירבו בדוקא הוא דאיירי במתני':

כשאין ביניהן. אויר מפסיק ברחב ארבעה שאם יש ביניהן רחב ארבעה הרי יש שיעור רוחב כרמלית מפסיק בין זו לזו ולא מהני עירוב ואידך אמר שאפי' רוחב ארבעה מפסיק ביניהן אינו מבטל העירוב:

מן מה דאמר ר' יוסי בשם ר' אלעזר אפילו אינן גבוהות עשרה. כלו' אפי' הגובה של הספינות שהוא למעלה מן המים אין בו עשרה הוי דשמעינן דר' אלעזר דהוא דאמר שצריך שלא יהא ביניהן רוחב ארבעה מפני שזהו דין כרמלית כל שרחב ארבעה ואינה גבוה עשרה ואם הספינות אינן גבוהות עשרה מעל פני המים הרי אויר כרמלית מפסיק ביניהן דאלו למ"ד שצריך שיהו הספינות גבוהות עשרה מעל פני המים ואז יש להן דין רה"י ולא מחשבינן לחלל עומקה משום שאינו ניכר מבחוץ שעומקה בתוך המים היא א"כ לדידיה אפילו יש ביניהן רוחב ארבעה לא איכפת לן מידי שהרי אויר כרמלית הוא ודינו ככרמלית שאינה תופסת אלא עד עשרה ולמעלה מזה מקום פטור הוא ומכיון שהן גבוהות עשרה למעלה מן המים אין כאן אויר כרמלית מפסיק ביניהן שיבטל העירוב. וכן אמר ר' חנניא בריה דר' הילל דדוקא שיהא כל אויר כרמלית בתוך עשרה דאז אויר הכרמלית ככרמלית היא אבל למעלה מזה מקום פטור הוא:

ספינה שבים וכו'. תוספתא היא בפ' אחד עשר:

ר' יהודה אומר וכו'. ולקמיה פריך עלה ומשני:

ולמה מתוכה לים מותר מפני שאינה גבוה עשרה מן המים ולא הויא אלא כרמלית ואינו אלא כמטלטל מכרמלית לכרמלית בתוך ד' אמות דמותר אפי' לכתחלה:

אין כיני. אם כן אפי' מן הים לתוכה מותר:

ולמה מן הים לתוכה אסור. וכן איפכא דמן הים לתוכה אמאי אסור אם מפני שהיא עמוקה עשרה ומחשבת לה רה"י א"כ אפי' מתוכה לים נמי לא דמ"ש דאי אזלת בתר עומקה א"כ לעולם אסור:

מפני סכנה. היינו טעמא שהתירו מתוכה לים שאם אתה אוסרו לטלטל אף מתוכה לים ולא יכול להוציא השופכין שלו ושאר צרכיו יבא לידי סכנה:

סלע שבים וכו'. תוספתא שם וכדמפרש טעמא לקמיה:

ספינה עולה ויורדת. היא וכלומר שאי אפשר לו לצאת מתוכה ולעשות צרכיו שתמיד הולכת היא ולפיכך התירו לטלטל מתוכה לים אבל סלע במקומה היא ויכול לילך ממקום שהוא לטלטל ולשפוך שופכין דידיה:

ולא כרמלית היא. אסיפא הוא דפריך דקתני פחות מכאן מותר ואמאי והרי אם אינה גבוה עשרה מיהת ככרמלית היא וכלום מותר הוא לטלטל לכתחלה בכרמלית ואמאי קתני סתם מותר:

אלא בארבע אמות. הא דקתני מותר לאו בכולה קאמר אלא עד ד' אמות:

אמר ר' אילא על ראשה. כלומר דר' אילא לא בעי לפרש הכי להסיפא אלא על ראשה היא דשייך למימר הכי דקתני אם גבוה עשרה אין מטלטלין וכו' והיינו בגוונא דלא שייך בה דין כרמלית כגון שאינה רחבה הרבה הלכך מתוכה לים או איפכא אסור דהוי כמטלטל מרה"י לכרמלית או מכרמלית לרה"י ואם הוא יותר מכאן והיינו שהיא רחבה ביותר נעשית כמחיצ' שהוקפה לזרעים שבתוכה לא לדירה דין כרמלית יש לה שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות:

פחות מכאן וכו'. סיומא דדברי ר' אילא היא כלו' אבל הסיפא דקתני פחות מכאן מותר והיינו שהיא פחותה מגבוה עשרה אין לה דין כגדר גבוה עשרה שהוקף לזרעים ומטלטלין מתוכה לים וכו' ובתוכה מותר לטלטל עד בית סאתים והכי תני לה בתוספתא פחות מכאן ה"ז מותר ובלבד שיהא כבית סאתים:

ר' בון בר חייה בעי. על הא דקאמר מטלטלין מתוכה לים הא מיהת כרמלית היא ומעתה נאמר שתי כרמליות סמוכו' זו לזו מותר לטלטל מזו לזו בתמיה הא מיהת לכתחלה אסור הוא:

מכיון וכו'. שאני הכא דמכיון שהים מקיפה להסלע מכל צד כמי שכולה כרמלית אחת היא:

נסר שהוא. בולט חוץ לספינה ואין בו רוחב ארבע. כלומר אפילו אין בו רוחב ארבע מותר לישב בו וכו' דקסבר כרמלית דהים מארעא הוא דמחשבינן ואויר שהוא למעלה מי' מקום פטור הוא ובדין הוא דבלאו הכי מותר אלא משום היכרא בעלמא עביד לה והלכך סגי אפי' אין בו רוחב ארבע:

אילו אמר תיבה פחותה יאות. ר' מנא לא מדייק לדינא מידי אלא משום דקאמר נסר וכו' ואין זה דרך צניעות ושפיר הוה לי' למימר תיבה פחותה ויושב בה וכו':

מאן דבעי למיעבד תקנה לאילפא שיהא מותר לטלטל מתוכה בשבת מוציא נסר חוץ לשלשה מהספינה שלא יהיה בו תורת לבוד והוי כספינה וכו'. ושאין בו רוחב ארבעה. טעות הוא בכאן ואגב שיטפא דלעיל היא דאם אין בו רוחב ארבעה מאי האי דקאמר ואת רואה את המחיצות כאלו עולות וכי שייך מחיצות למקום שאין בו רוחב ד' אלא צ"ל ויש בו רוחב ארבעה ופליג אדרב המנונא דלעיל דס"ל דמקום ארבעה על ארבעה בעינן והלכך קאמר דאת רואה את המחיצות של הנסר כלומר שפת הנסר כאלו מחיצות עולות ממנו דאמרינן גוד אסיק ואם מטלטל מן הספינה לתוכו ומתוכו לספינה ודרך הנהר ממלא מן הים ומכניס להספינה דמחיצה תלויה היא והתירו במים:

ר' יעקב בר אחא מפרש לה בשם רב המנונא להא דקאמר ר' אבון מוציא חוץ לשלשה מפני שכל שלשה ושלשה כלומר עד שלשה שהן סמוכין למחיצה כמחיצה עצמה הוא דאמרינן לבוד ואם אינו מוציאו חוץ לשלשה הוי ליה כמחיצת ספינה עצמה וא"כ מטלטל מספינה לים להדיא ואסור והלכך הא דקאמר מוציאו חוץ לשלשה:

דהוה פריש. שהיה נוהג לפרוש בים והיה מצוה אותו לעשות לו סל פחות כהאי דר' מנא דקאמר תיבה פחותה בכדי שיכול לישב בו לעשות צרכיו בשבת:

מתני' הזורק ונזכר עד שלא תצא מידו. ולנוסחת המשניות וכן בנוסחת המשנה בבבלי ונזכר לאחר שיצתה מידו וכך צריך לפרש לנוסחא דהכא שמיד שיצתה מידו נזכר והיינו עד שלא תצא מידו כלומר שאפי' לא שהא אלא בכדי עד שלא תצא מידו דאלו נזכר מקודם שיצאת מידו צריכא למימר דלאו בר קרבן הוא:

קלטה אחר. או שקלטה אחר או כלב או שנשרפה ולא עביד הנחה פטור:

זרק וכו'. וכן בזרק בשוגג לעשות חבורה ונזכר מקודם שנעשה חבורה פטור משום חובל בשבת דבעינן עד שיהא תחלתן וסופן שגגה:

זה הכלל. לאתויי כל חייבי חטאות ואפי' אינן של שבת:

גמ' כיני מתניתא והזיד. כלומר דמפרש דלאחר שנזכר לא חזר ושכח אלא סופו היה בזדון אבל אם חזר ושכח אע"פ שבאמצע נזכר הוא הוי תחלתו וסופו בשגגה וחייב וקשיא אלו ירה חץ וכו'. כלומר וכן על כרחך אתה מפרש להסיפא זרק לעשות חבורה וכו' מפני שנזכר עד שלא נעשית החבורה הלכך פטור הוא משום שבת דאי לא תימא הכי אלא שנזכר וחזר בו ממה שהיה מתכוין בתחלה א"כ קשיא הרי מי שזרק חץ להרוג בו את הנפש והתרו בו מה אתה עושה וחזר בו שמא כלום הוא מה שחזר בו בתמיה וה"נ דכוותה שאם זרק האבן אי החץ לעשות החבורה מה איכפת לן שחזר בו הלא כבר יצאת מידו לעשות כוונתו והחזרה שלו לאו כלום הוא אלא הוי סופך מימר והזיד דטעמא דמתני' משום שסופו במזיד הוא ובחייבי חטאות בעינן עד שיהא תחלתן וסופן בשגגה:

בשוגג בל"ת ובמזיד בל"ת. בשוגג ומזיד דעלמא קאמר דפליגי בה דר' יוסי בן חנינה ס"ל דשוגג בלאו היא דהויא שגגה ואלו ידע בלאו מזיד הוא ואע"פ ששגג בהכרת ולאו בר קרבן הוא וריב"ל ס"ל דאפי' ידע בלאו אלא דשגג בהכרת שמיה שגגה ובהזיד גם בהכרת הוא דהוי מזיד:

תני ר' שמעון בן יוחי. לדרוש מפרשת מגדף ומסייע לריב"ל דכתיב בפרשה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת וגו' והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' דמשמע דאדלעיל קאי מדכתיב והנפש והכא במזיד משתעי דכתיב ביד רמה ובא ללמדנו דלפעמים מביא קרבן אפי' הוא במזיד והשתא היכי דמי אם מזיד הוא בכל הגע עצמך שאפי' מזיד הוא גם בהכרת א"כ מתרין בו ולוקה ומביא נמי קרבן בתמיה הרי אם מזיד הוא בכל ודאי לאו בר קרבן הוא אלא דה"ק והנפש אשר תעשה ביד רמה משכחת ביה נמי קרבן כגון שהזיד בהלאו ושגג בהכרת דמיקרי שוגג לענין קרבן ומסייע לריב"ל:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן. הך דר' יוחנן גרסי' לה בפ"ז דתרומות ובכמה מקומות והעיקר כמו דגרסינן שם ובפ' מרובה בשני מקומות ובכל מקום אשר תמצא כתוב בהפך טעות דמוכח הוא. וכצ"ל כמו שהוא שם הזיד בחלב ושגג בחטאת מתרין בו ולוקה:

משום שהזיד בחלב הוא. ומביא קרבן דקסבר ר' יוחנן כמ"ד דשגגת קרבן שמה שגגה כדמוכח מהרבה מקומות לר' יוחנן אין מתעסקין לא בחלבים ולא בעריות. כלומר דמה דקי"ל המתעסק פטור מקרבן וכגון בשבת שלא נתכוין למלאכת איסור כלל שנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהוא מחובר וכל כיוצא בזה זהו נקרא מתעסק ושוגג נקרא שמתכוין למלאכה זו שעושה אלא ששגג ולא ידע שהיום שבת או שידע שהוא שבת וכסבור שמלאכה זו מותרת זהו שוגג ובחלבים ובעריות אף המתעסק חייב ואפי' לא נתכוין לעבירה כדמפרש ואזיל היך עבידא מתעסק בשבת שהוא פטור:

אמר הרי אני קוצר חצי גרוגרת. שהוא פחות מכשיעור ואין בו חיוב חטאת ואף על פי שעלתה בידו וקצר כגרוגרת אחר כך פטור שלא נתכוון לקצור כשיעור אבל בחלב אם אמר הריני אוכל חצי זית ואכל כזית חייב שכן נהנה בגרונו כזית וכן בעריות אמר הריני מתחמם בה ולא נתכוין ליותר ועלתה בידו שהערה בה חייב שכן נהנה:

הדרן עלך פרק הזורק