מתני' הבונה. שאמרו באבותמלאכות:

כמה יבנה. משום דה"א דאין מדרך לבנות אלא מה שנקרא בנין ולפיכך מפרש בה התנא יותר מבשארי אבות מלאכות שנשנו שלא מצינו ששואל בהם כמה יקצור או כמה יחרוש וכו' וכאן מאריך בלישניה הוא וכדאמרן להשמיענו דהבונה כל שהוא חייב לפי שכך מצינו במשכן שכן קרש שנפל בו דרנא הטיף לתוכי אבר וסותמו:

המסתת את האבן. שמתקנו מן הצדדים ומרבעו וזהו גמר מלאכה כמו המכה בפטיש:

ובמעצד. קורנס של ברזל:

הקודח. במקדת ועושה נקב בכל אלו בכל שהוא חייב:

ומלאכתו מתקיימת. שא"צ להוסיף יותר ועשה כן בשבת חייב:

אף המכה בקורנס על הסדן. הוא כמו עמוד עב של ברזל העומד לפני האומנין אינקלומ"א בלע"ז ועושין כן בשעת מלאכה להחליק את הקורנס נקרא מורטי"ר וזהו כמתקן מלאכה ואע"פ שאינו מן המלאכה ממש מחייב. ואין הלכה כרשב"ג:

גמ' מה בנין היה במשכן וכו'. גרסי' להא לעיל פ' כלל גדול בסוף הלכה ב' וכדפרישית שם עד אדנים בקרקע הן ועד דעביד ספיין חייב משום בונה:

וההן דנקר כיפין. וזה שהוא מנקר כיפי האבנים או לעמודין או לרחיים מקטע פספס מקטע או שהוא קוצץ ועושה פספסין ואח"כ חוזר ומקטע להצדדין ומחליקן כולן אלו תולדות דמסתת הן:

המרכיב מטה של גילה. נקרא מיטה גללניתא והיא עשוייה פרקים פרקים ומפרקין אותה לעת הצורך וכשרוצה לשכב עליה מרכיב הפרקים זע"ז ונעשית שלימה ואם עשה כן בשבת חייב משום בונה:

אמר ר' זעירא. אמאי חייב שהרי אינו אלא כנוטל מלבן ונותנו ע"ג לבינים אחרים בשבת ולא נקרא בנין אלא כשתוקע בחוזק ומחבר הפרקים זה לזה:

להתיר שולחן של פרקים בשבת. לפרק אותן ולחזור להרכיבן כדי להשתמש בו:

אמרי רב הונא בר חייה הוה עמיה והסכים עמיה להיתר ושמע רב יהודה וכעס ואמר מאן דהורה ליה להיתר לא יליף ולא שימש חכמים דסבירא ליה לרב יהודה כתנא קמא דברייתא דלקמי' דמיהת איסורא איכא להחזיר אותן:

כרשב"ג הורי ליה. דסבירא ליה אם היו רפוים נוטל ומחזיר והלכה כמותו:

דתני וכו' ואם החזיר פטור אבל אסור לכתחלה ואם תקע בחוזק ע"י יתידות ה"ז חייב:

תני. בתוספתא פ"א דב"ב דכלים גבי יתידות המחרישה ושאר הכלים שלה בזמן שהן תקועים חיבור לטומאה שאם נטמא אחד נטמא חבירו:

ולהזייה. שאם הזה על האחד מהן עלתה הזאה על כולן ואם קבועים ולא תקועים חיבור הן לטומאה אבל לא להזייה והתם גריס גם בקבועים חיבור לטומאה ולהזייה אבל הניטלין זה מזה וחוזרין ונותנין עליהן אינו חיבור לא לטומאה ולא להזייה קתני מיהת גבי קבועין דחיבור הן לטומאה והכא את אמר הכין בתמיה דדוקא אם תקע ה"ז חייב הא אפילו בקבע חיבור מיקרי תמן דרכן לקבע לא לקבע אינו חיבור. כלומר שאני התם שדרכן בכך אם תקע אותן ואע"פ שלא תקען נוחין הן להשתמש בהן ואם לא קבע אז הוא דאינן חיבור והלכך בקבע תליא מילתא אבל הכא תקיעתן הוא גמר מלאכתן לפי שמדרך לתקוע אותן בחוזק שלא יתפרדו ולפיכך דוקא אם תקע ה"ז חייב:

קרן עגולה. הוא מין כלי זמר ועשוי נקבים נקבים ומכניסין בהן חלילין ומוציאין קולות הרבה ואם היא עגולה דרכן לתקוע בהנקבים בחוזק וחייב ואם הוא פשוטה מכניס אותן בריוח ודרכן לפרקן תמיד ולפיכך פטור:

קני מנורה. המחזירן חייב:

וקנה של ציידין. של הסיידין המלבנין את הבית בסיד ועשוי פרקים פרקים להאריך אותו ולקצר לפי הצורך והמחזירן פטור:

משום בונה. דקסבר ר"א בר' שמעון יש בנין בכלים. מפני שהוא מלמעלן למטן. כלומר אין זה נקרא בנין אלא שלפעמים הוא מאריך ולפעמים מקצרו ואינו מקפיד על הפרקים שבאמצע הקנה אם מה שהוא מלמעלה נתון הוא למטה או בהפך:

הרי החופר בחולות. הרי זה אינו מקפיד למה שלמעלן אם יהיה למטן ואפ"ה את אמר חייב משום חופר:

כאן בקנה של סיידין אינו אלא לשעה בעת שצריך ללבן בו וכאן בחופר הוא לשהות שמתקיים הוא כך:

שמואל אמר המלחם את התריסין וכו'. גרסינן להא לקמן בפ"ק דביצה בהלכה ה' על המתניתין ב"ש אומרים אין מסלקין את התריסין בי"ט וב"ה מתירין אף להחזיר. המלחם וכמו המחלם מלשון הדר חלים לפי שעשוין הן כעין שני פרקים ומחוברין על ידי ציר וכשמסלק מן פתח החנות פותח אותן ומפרקן ומניחן על העצים שלפני החנות ונותן עליהן הדברים למכור וכשהוא מחזיר מחלים ומחבר אותן הפרקים בציר הקבוע באחד מהן ותוחבו בהחור שבשני ומחזירן לסגור את החנות:

וקשיא. לשמואל אם דבר שאלו עשאו בשבת חייב עליו חטאת בזה יהיו ב"ה מתירין אף להחזיר בי"ט:

התירו סופו מפני תחלתו וכו'. ואם לא יפתח אף הוא ממעט בשמחת י"ט שלא יהיו מצוי לקנות דברים הצריכין להיום ומשום שמחת יום טוב התירו חכמים:

אמר ר' אחא. דאיכא לשנויי אליבא דשמואל נמי בהכי דכשהתירו ב"ה להחזיר לא התירו אלא מחזיר בעלמא ובלבד שלא יחזיר כל צרכו ולתקוע הציר בחוזק שלא ינוד ממקומו וכי קאמר שמואל דחייב עליו בשבת כשמחזיר כל צרכו:

בשאין שם פתח. אחר להחנות אבל אם יש שם פתח בזה לא התירו לסלק ולהחזיר אלא משתמש דרך אותו הפתח:

מתניתא כר"ש. לאו אמתני' דידן קאי אלא בפ"ו דפסחים דגרסינן להא שם בהלכה א' ואברייתא דמייתי התם קאי דתני ר' ישמעאל בנו של ריב"ב בשבת היה מפשיט את הפסח עד החזה וקאמר עלה ר' יוסי בר' בון התם דזה הוא דלא כר"ש דתני בתוספתא פי"ב הגורד שמגרר העץ להחליקו והקודח וכו' ולר"ש דוקא עד שיגמור כל צרכו והלכך מפשיטו עד החזה דזה לא מיקרי נגמר כל צרכו. ואם נפרש דאמתני' דידן קאי צ"ל מתניתא דלא כר"ש ומיהו הא דר' יעקב בר אחא ע"כ דהתם הוא דקאי כדגריס שם:

ואמר ר' יעקב בר אחא. וכן אמר ר יעקב דלא אתיא הך דר' ישמעאל אלא כר"ש דלא עביד מקצת מלאכה ככולה דאלו לרבנן דעבדי מקצת מלאכה ככולה דאף הקודח כל שהוא חייב אפילו עד החזה אינו מפשיט בשבת:

וקשיא על דרשב"ג. דמתני' דקאמר אף המכה בקורנס וכו' וכי מה איכפת שהוא מתקנו למלאכה אילו נטל דבר לקצור ותיקנו להכינו כדי לקצור ולא קצרו שמא כלום הוא והכא נמי הרי לא עשה להמלאכה:

אתיא דרשב"ג כר' יהודה דתני. בברייתא דר' יהודה מוסיף באבות מלאכות דאף השובט והמקשקש שמכה בכלי על האריגה כדי ליישבה ולסדרה בשיווי ה"ז חייב משום שהוא כמיישב בידו לתקנו למלאכה ה"נ לרשב"ג כן:

מתני' החורש כל שהוא. חייב דחזיא לזריעה לגרעין כל שהוא:

המנכש. תולש עשבים רעים מתוך הזרעים:

והמקרסם. שקוצץ ענפי יבשים של האילן:

והמזרד. קוצץ ענפים לחים המרובים וכל זה לתקן את האילן ובכל שהוא חייב שזה הוא כנוטע:

המלקט עצים. אם לתקן את השדה או את האילן וקצץ ממנו בכל שהוא חייב:

ביצה קלה. כגרוגרת מביצה קלה כדלעיל בפ"ח בהלכה ה':

כמלא פי גדי. לפי שהן ראוין לגדי:

גמ' מה חרישה היתה במשכן וכו'. כתוב לעיל פ' כלל גדול בהלכה ב' עד שאינן נאכלין ושם מפורש:

למה לי וכו'. משנה יתירא הוא בעשבים דלתקן כל שהוא שמעינן מהמלקט עצים ואם לאכילת בהמה כמלא פי הגדי כבר תנינן להא לעיל בסוף פ' כלל גדול ולא משני מידי:

מתני' הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו. ודוקא בשולט בשתי ידיו בשוה אבל בשאר כל אדם בימינו חייב בשמאלו פטור ועיטר יד שכתב בימינו שהוא שמאל כל אדם פטור ואם כתב בשמאלו חייב שזהו דרך כתיבתו:

בין. השתי אותיות הן משם אחד בין הן משני שמות ובין הן משני סימניות שאות זה לסימן זה ואות זה לסימן אחר ובין בכל לשון חייב:

לא נתחייבו ב' אותיות אלא משום רושם וכו'. כלו' דר' יוסי ס"ל דעיקר החיוב של הכותב משום רושם הוא שרושם הוא שמצינו במשכן שכך היו רושמין על קרשי המשכן לידע איזו היא בן זוגו של כל אחד ואחד שלא יוחלפו אחר שנתפרקו והיו צריכין ליזהר שיקימו אותן כמשפט הראשון שהוקמו זה אצל זה כדקאמר בגמרא אבל כותב לא מצינו במשכן ואינו אלא תולדת רושם ופליג ר' יוסי על שסידרו לכותב במנין אבות ואין הלכה כמותו לענין קריאת התולדה לכותב אבל לענין חיוב מתחייב ברושם כמו בכותב ותולדת כותב הוא:

א"ר יהודה. ובנוסחת הבבלי גריס אמר רבי מצינו שם קטן משם גדול וכו' וכלומר שאפילו לא נגמר מלאכתו שנתכוין לכתוב שם הגדול שמעון ולא כתב אלא שם משמעון או כיוצא בזה חייב שהרי מיהת כתב שתי אותיות וראויות לשם וכך הלכה באותיות שלא כתבן פעמיים בכפל וכגון אלו אבל אם כתבן כפולות כגון אא או בב אינו מתחייב אא"כ הן שמות במקום אחר כגון שש גג רר תת סס חח:

גמ' מאן תנא סימניות. דמשמע אפילו אינן אלא לסימן בעלמא ר' יוסי הוא דקאמר עיקר חיוב של כותב משום רושם שהיה במשכן הוא ולא היה אלא לסימן:

מהו בכל לשון אפילו אל"ף אלפ"א. כלו' במקום אל"ף כתב אלפ"א והוא לשון יונית כדתנן בפ"ג דשקלים יוונית כתוב עליהן אלפא ביתא גמלא ואם כתב שתי אותיות מלשון יוונית או משאר לשון לעז חייב:

וחש לומר וכו'. על הא דקאמר ר' יוסי שכך היו רושמין על קרשי המשכן והאיך עשו דהא אכתי איכא חששא שמא יהפוך אותן והנתון למעלה יתן למטה ומה שלמטה יתן למעלה וכהאי מאן דאמר דס"ל כשם שעובי הקרשים מלמטן כך היו למעלן:

כמין קולמוסין היו עשוין. כלומר לא כהאי מ"ד דאמרן אלא היו משופעין והולכין כקולמוסין הללו עד שהיו כלין למעלה כאצבע וא"א להחליף מה שלמעלה למטה:

וחש לו' וכו'. והא אכתי איכא חששא שמא יחלוף ליתן הצד שבפנים למבחוץ ואת שמבחוץ לצד פנים שהרי היו מצופין בזהב מבפנים ומבחוץ. וקאמר דלהא ליכא למיחש שהטבעות שהיו מבחוץ הן היו מוכיחות להצד שבחוץ:

וחש לו' שמא יחליף. והא אכתי איכא חששא אפי' היו רושמין לידע איזה בן זוגו שמא יחליף את שניהן מרוח זה לרוח זה:

לוכסן היו כתוב עליהן. הסימן שרשמו עליהן היה רשום באלכסון של הזוג כזה המקצת על זה והמקצת על זה והשתא א"א להחליף אפילו מרוח לרוח אחר דמכיון שעל כולן היה נרשם באלכסון כך אם יחליפו א"א שלא יהא ניכר שהוחלפו ומתוך כך היו יודעין להקימן תמיד כסדרן הראשון שהוקמו בתחלת הקמת המשכן:

ויחליף. אותן מרוח זה לרוח אחר ומה בכך שהיו נזהרין כל כך בסימנין שאפילו מרוח זה לרוח אחר לא יחליפו:

כמשפטו. כתיב וכי יש משפט לעצים וה"ל למיכתב כאשר הראית בהר אלא ללמדך שתשמור משפט סידורן הראשון וזה הקרש שזכה להנתן בצפון ינתן בצפון לעולם ושבדרום ינתן בדרום לעולם:

וגרסינן. להא בסוף הוריות ולהאי עובדא דלקמיה:

אילין דר' הושעיא ודבר פזי. שתי משפחות היו ורגילין להקביל פני הנשיא ולשאול בשלומו בכל יום ואותה משפחה דבר הושעיה היו מנהגם להכנס בראשונה שהיו יותר חשובים מבני המשפחה דבר פזי והלכו אלו דבר פזי ונתחתנו במשפחת הנשיא ורצו עכשיו להקדים לפניהם שנעשו יותר חשובים מהם ושאלו לר' אימי ואמר להן מן המקרא הזה וכו' דלמדין אנו מכאן שאין לשנות הסדר ומכיון שזכתה משפחה הראשונה להקדים בכניסה אין דוחין אותה ממנהג סידורה:

תרין זרעין. שתי משפחות היו בצפורי ונקראין בולווטיא ופגנייא והיו אלו בני בולווטיא נכנסין בראשונה להקביל פני הנשיא ויוצאין בראשונה והלכו משפחת הפגניא וזכו להתגדל בתורה והיו רוצין להקדים לפני הבולווטיא ושאלו לר"ל היאך ינהגו ור"ל שאל לר' יוחנן ונמנו וגמרו ונכנס ר' יוחנן לבה"מ ודרש דזה לא דמיא להא דר' אימי דודאי חשיבות התורה היא קודמת וכדתנן אפי' ממזר ת"ח וכו':

סברין מימר. מעיקרא סברוה לומר דדוקא לענין לפדות ולכסות ולהחיות כדאיירי במתני' דהוריות בהא הוא דאמרו אפי' ממזר א"ח קודם הוא אבל לישיבה לענין חשיבות בישיבה כגון לישב בראש ולהקדימו בכניסה ויציאה לא אמרו דאלו לענין התמנות בישיבה ובסנהדרין כבר שנינו בפ' אחד דיני ממונות דהכל כשירין לדיני ממונות אפי' ממזר אבל לא לדיני נפשות:

אמר ר' אבין אף לישיבה. כדדריש ר' יוחנן וכדאמרן:

יקרה היא מפנינים. משמע דבכל מיני חשיבות השייכים ליקר ותפארת חשובה הוא וקודמת אפילו לחשיבות כ"ג זה שנכנס לפני ולפניה:

תני וגד מגדיאל מתיבין לר' יהודה וכו'. כלו' על הא דמשוה אלו דקחשיב זה לזה דהא לא דמי דבשלמא גד מגדיאל שניהן שוין הן אלא דשם משמעון ושמואל ודן מדניאל אלו מאותיות הפשוטים ואלו מאותיות מנצפ"ך הכפולים ולא משני הכא מידי:

שתי אותיות בכל מקום. כלו' שתי אותיות מכל מקום בעינן שיהא אות זה משונה מאות זה לאפוקי הני דשוין הן וכאות אחד הוו:

אשכחת אמר. נמצאו למידין קולא וחומרא לר' יהודה וקולא וחומרא לרבנן דבכותב שתי אותיות שוין לר' יהודה חייב ולרבנן פטור והרי חומרא לר' יהודה וקלת על דרבנן:

שתי אותיות בכל מקום אע"פ שאינן שם. כלו' ואם כתב שתי אותיות מכל מקום ואפילו אינן שם במקום אחר כגון אה אף וכיוצא באלו לרבנן חייב ולר' יהודה פטור דבעי דוקא שיהו שם במקום אחר:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה. בהא דקאמר האי בענינא להא דקאמר לעיל בסוף הלכה. דתני בת"כ פ' ויקרא:

ת"ל מאחת. משמע אפילו מקצת הכתיבה והאריגה:

אי מאחת וכו' הא כיצד עד שיעשה מלאכה שכיוצא בה מתקיימת במקום אחר. והיינו שם משמעון וכיוצא או בשניהן שוין כגון שש וכיוצא אלמא דמיהת לר' יהודה דסתם סיפרא אליבא דר' יהודה היא בעינן שתהא נקראת מלאכה בפני עצמה במקום אחר. והכא הוא אמר בהלכה דלעיל השובט וכו' ומה בכך שמיישב בידו לאריגה הא מיהת במקום אחר לאו מלאכה בפני עצמה מיקריא ולא משני מידי:

מתני' הכותב שתי אותיו' בהעלם אחד חייב. הא קמ"ל שאם כתבן בהעלם אחד חייב הוא לעולם ואפילו חזר ועשאן אות אחת וכך הוא בתוספת' פי"ב בהדיא הכותב אות אחת ועשאן שתי אותיות שתי אותיות ועשאן אות אחת הרי זה חייב נתכוין לכתוב אות אחת ונעשו בידו שתי אותיות שתי אותיות ונעשו בידו אות אחת ה"ז פטור. וסיפא היינו דתנינן לקמן נתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין פטור:

בסם. אורפמינט"ו בלע"ז:

בסיקרא. הוא מין צבע שחור ויש של אדום:

וקימוס. הוא גומא:

וקנקנתום. היא חרותא דאושכפי ווידריאל"ו בלע"ז:

ובכל דבר שהוא רושם. ועומד ומתקיים כגון מי עפצים ובלבד שיכתוב ג"כ על דבר המתקיים כדקאמר בגמ':

על שני כותלי הבית. כגון הזויות הסמוכין:

ועל שני דפי פנקס. בקצה שפות של הלוחות והן סמוכין ויכולין הן להיות נהגין ונקרין זה עם זה חייב:

הכותב על בשרו חייב. מפני שהכתב עומד על העור ואף על פי שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הרי זה דומה לשאר כתב שנמחק לאחר זמן:

והמסרט על בשרו. צורת כתב בשריטת הברזל:

ור' יהושע פוטר. לפי שאין דרך כתיבה בכך והלכה כר' יהושע:

גמ' כתב בדיו על עלי ירקות וכו'. תוספתא היא בפ' י"ב:

כתב אות אחת בטבריא והלך משם לציפורי וחזר וכתב אות אחת והכל בהעלם אחד חייב:

והא. אנן תנן אם אינן נהגין זה עם זה פטור וקס"ד דכתב אא השניה בצפורי על לוח אחר ואינן יכולין להתקרב זה לזה:

אמר ר' אבא בר ממל בסדרה. לפי מה שכתוב לפנינו ה"פ שמיירי שכתב אות השני בצפורי כסדר של האות הראשון שכתב בטבריה כגון שכתב להראשון בשפת הלוח וכסדר הזה כתבו גם להשני בצפורי בשפת לוח אחר דאף על גב דעכשיו אינן נהגין זה עם זה מ"מ יכול הוא לקרבן זה אצל זה ויהיו נהגין זע"ז ומכיון שכתבן בהעלם אחת מצטרפין וחייב והא קמ"ל דקריבה דלאחר זמן שפיר קריבה מיקריא ובהא דנקט בצפורי עוד רבותא קמ"ל שאפי' לא השלימו לאות השני במקום שהתחיל לכתוב וה"א שהמקומות מחלקין להשיעור אפ"ה מכיון שהן בהעלם אחת חייב:

עדים שאינן יודעין לחתום וכו'. גרסי' להא בפ"ב דגטין בהלכה ג' לכל הא דלקמן עד סוף הלכה:

רושם לפניהן בדיו והן חותמין. על הרושם נבסיקרא או איפכא דקסבר הואיל ובכה"ג מיקרי כתב לענין שבת הוי מי כתב לענין הגט:

מפני שאנו עסוקין בהלכות שבת. וכי מפני שאנן מתמירין לקרותו כתב לענין שבת אנו מתירין אשת איש בתמיה שאתה מדמה לסמוך על זה לענין מעשה להקל באשת איש:

ומקרע לפניהן. בהנייר צורת אותיות והן חותמין בהן:

ולא כתב ידו של ראשון הוא. שהרי כשהן חותמין על צורת האותיות. שנעשו בראשונה כתב על גבי כתב נקרא ולאו כלום הוא:

מרחיב לפניהן את הקרע. כלו' שעושה הקרעים של האותיות חלולין ומשים אותן על הנייר שהן חותמין והן ממלאין דיו בתוך חלל האותיות ולא הוי כתב על הכתב:

ולמה לית אנן אמרין רושם לפניהן במים. שהרי רשימת מים לאו כתב מיקרי ויכולין הן לחתום בדיו על הרושם:

אם בא ועירער עררו בטל. כלו' שאם אתה אומר רושם במים אתי הבעל ומערער לומר שלא נחתם כהוגן משום דמ"מ הרושם ניכר לפי שעה ויאמר שכתב ע"ג כתב היא לפיכך האי תקנתא עדיפא שמקרע לפניהן והן חותמין דרך הקרע ואם אף על זה יבא ויערער ערעור בטל דשפיר קרינן ביה וכתב לה:

הקורע על העור. בשבת כתבנית כתב חייב לפי שהוא מתקיים אבל הרושם ברשימה בעלמא על גבי העור ולא קרע בתוך העור פטור:

אמר להן ר' אלעזר וכו'. תוספתא היא בפי"ב ועל המסרט על בשרו קאי שא"ל ר"א לחכמים דפטרי והלא בן סטדא והוא אותו האיש ונקרא כאן על שם אמו כלו' סטת דא מבעלה והוא לא הביא כשפים ממצרים אלא בסריטה תוך בשרו שכתב בו שם הטומאה וסומא בכך עיני התועים אחריו שעשה לפניהם מעשה הבל תעתועים:

א"ל וכי מפני שוטה אחד שעשה כך אנו נחייב את כל הפקחין. כך הוא בתוספתא שאין למדין מן השוטים:

כתב. גבי גט כתיב וכתב ודריש ולא החוקק על הטבלא בסכין ולא המטיף נקודות כצורת האות ולא השופך כדמפרש לקמן:

אמר רב חסדא. דלא פליגי מ"ד לא חוקק בבולט מקום הכתב שהוא בולט מחמת שדוחק התוכות וסביבות צורות האותיות וע"י כך האותיות בולטין מאליהן:

כגון הדין דינרא. כעין שעושין צורת המטבע על הדינר שדוחק בדפוס תוכות וסביבות הצורה והצורה בולטת מאליה דהוי חק תוכות ולאו כתב היא ומ"ד אפי' חוקק כשר כגון ההן פינקסה כעין חקיקת הפנקס של סופרים שחוקקין עליהן בעט ברזל על פנקס של שעוה ונחקקין ירכי האותיות בעצמן:

אמר מר וכתב לא המטיף. ופליגי בה דחד אמר כשלא ערב הנקודות שלא משך אח"כ מנקודה לנקודה לערבן ולעשות מהן אית גמור ואם עירבן כשר ואידך אמר אפילו עירבן אח"כ פסול כיון שמתחלה לא כתב צורת האות ממש. א"נ בשלא עירב שלא עשאן רצופות זו אצל זו ואם עשאן רצופות יכיל לעשות מהן אות ואידך אמר אפי' עשאן רצופות ותכופות לאו כתב הוא ולא מהני אח"כ לעשות מהן אות גמור:

וכתב לא השופך. ומפרש לה כגון אלו בני מזרח שהן בעלי ערמה ביותר וכשאחד מהן רוצה לשלוח בכתיבה דבר סוד וסתר כותבו במי מילין והן מים ששרה בהן עפצים והקלפים שלהן היו מעופצים ולא היה הכתב ניכר שאין מי מילין ע"ג מי מילין ניכרין וזה שמקבל הכתב שופך עליו שאר דיו שאין בו עפצים וקולר האותיות וניכר הוא לקרותן וכגון זה פסול בגט:

עשה כן בשבת מהו. ששפך דיו ע"ג כתב של מי מילין אם הוא חייב ופשיט לה מדאמרי ר"י ור"ל על דתנינן במתני' כתב ע"ג כתב פטור ודוקא בכותב בדיו ע"ג דיו או בסיקרא ע"ג סיקרא לפי שאינו ניכר ולא הוי כתב אבל אם כתב דיו ע"ג סיקרא או איפכא חייב וה"נ בדיו ע"ג סיקרא הוא וחייב:

חייב שתים בדיו ע"ג סיקרא אחת משום כותב וא' משום מוחק דזה כמוחק על מנת לכתוב הוא:

מתני' כתב במי משקין. שיש בהן איזה רושם או במי פירות או שנטל אבק דרכים או אבק סופרים הוא עפרורית של עיבוד הקלפים או של קסת הסופר ועשה בהן צורות אותיות או בכל דבר שאינו מתקיים פטור:

לאחר ידו. שאחז הקולמוס בין אצבעותיו והפך גב ידו וכתב או ברגלו או אחזו בפיו או אחזו במרפקו קווד"ו בלע"ז ואחז הקולמוס בין הפרקים שבזרוע או שכתב אות א' סמוך לאות א' שכבר נכתב או שכתב השתי אותיות ע"ג הכתב או שנתכוין לכתוב חי"ת וכתב שני זיינין וה"ה בשאר אותיות ונקט שני זיינין שמדרך לעשות שני זיינין ואח"כ מושך לחוטרתו שלמעלה מזה לזה או א' בארץ ואחד בקורה או על ב' כותלי הבית ולא בזויות או על ב' דפי פנקס זה רחוק מזה ואינן נהגין זע"ז בכל אלו פטור:

כתב אות אחת נוטריקון. כעין שכותבין לסימן ק' קרבן מ' מעשר וכיוצא:

ר' יהושע בן בתירה מחייב. לפי שמבינים מזה לכמה אותיות:

וחכמים פוטרין. דעכ"פ לא כתב שתי אותיות והלכה כחכמים:

גמ' היה צריך לכתוב את השם בספר תורה או בתפלין ומזוזה ונתכוין לכתוב יהודה ושכח ולא כתב הדלית והרי השם כתוב הוא אלא שאינו מקודש שהרי נתכוין לכתוב יהודה מוחקו לפי שאינו נתקדש ואח"כ כותב ומקיימו הוא בקדושה:

ומקיימו. לשם קדושה:

אמרו לו אף הוא אינו מן המובחר. לפי שלא נתקדש בתחלה:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה תמן אומר אינו כתב. כלומר הכא במתני' דתנינן כתב ע"ג כתב אינו כתב וקס"ד מדלא פליג ר' יהודה מודה הוא דלא הוי כתב והכא הוא אמר מעביר עליו הקולמוס ומקדשו אלמא דהוי כתב דמדאמרו לו אף הוא אינו מן המובחר ותיפוק ליה דלא הוי כתב כלל אלא ש"מ דסבירא ליה לר' יהודה דכתב הוא:

בשיטתו השיבוהו. כלומר דהא על כרחך לרבנן נמי קשיא מאי האי דקאמרי ליה אינו מן המובחר תיפוק ליה דאין כאן כתב כלל אלא ודאי דשמעי רבנן לר' יהודה דפליג אמתני' וסבירא להו כתב על גבי כתב הוי כתב והם בשיטתו השיבוהו ואפילו בשיטתך שאת אומר לענין חיוב שבת כתב הוא מ"מ לענין קדושת השם אף הוא אינו מן המובחר:

לא אמר כן. שלא שנה ופרט להך ברייתא כדשנינן. אלא כך היא דמעיקרא פרכינן הכי מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן הוא אומר אינו מן המובחר כלומר מדאמרו לו אינו מן המובחר ש"מ דהא לענין כתב שפיר כתב הוא והכא הוא אמר כתב ע"ג כתב אינו כתב דהא לא פליג ר' יהודה אמתני' וזהו כעין האי פירכא דלעיל אלא שמהפך הפירכא והיינו הך אלא דלא משני כדשנינן אלא כדלקמי':

מהו כתב ע"ג כתב חד לעיל מן חד. כלומר דאיכא למימר דמהו כתב ע"ג כתב דמתני' כגון שכתב אות א' למעלה מהאות שלמטה ופטור היא מטעמא דאינן נהגין ונקרין זה עם זה ולעולם בעלמא אימא לך דבין לרבנן ובין לר' יהודה כתב על גבי כתב אחר הוי כתב ולפיכך לא השיבוהו אלא כך אף הוא אינו מן המובחר:

מאי טעמא דר' יהושע בן בתירה דמחייב במתני' באות א' נוטריקון לפי שמאות אחת אתה למד כמה אותיות:

מתני' הכותב שתי אותיות בשתי העלמות שלאחר שכתב אות אחת בהעלם נודע לו וחזר ושכח וכתב אות אחרת בהעלם האחר:

אחת שחרית ואחת בין הערבים לרבותא אליבא דר"ג קתני לה שאפי' זו בשחרית וזו בין הערבים אעפ"כ מצטרפות לשיעור וחייב דקסבר ר"ג אין ידיעה לחצי שיעור שאפילו נודע לו בנתיים אין זו ידיעה והלכך מצטרפות:

וחכמים פוטרין. דקסברי יש ידיעה לחצי שיעור ואין ב' העלמות מצטרפות לכשיעור והלכה כחכמים:

גמ' וקשיא על דר"ג אילו קצר כגרוגרות שחרית וכו'. כלומר שהרי אלו עשה המלאכה כשיעור פעם א' בשחרית וחזר ועשאה כשיעור בין הערבים והכל בהעלם אחת שמא אינו חייב הוא דהא מיהת אחת הוא דמיחייב וא"כ דוק מינה שאם עשאה לזו בהעלם אחת ולזו בהעלם אחרת ודאי דמודה ר"ג דחייב שתים דיש כאן כשיעור לכל העלם והעלם והעלמות מחלקות הן ומעתה קשיא:

כשם שאין העלמות חולקות כך לא יצרפו. כלומר כשם ששתי העלמות אין חולקות הן זו מזו דחייב על העלם זה בפ"ע ועל העלם זה בפ"ע וזהו דקאמר אין העלמות חולקות הן וא"כ בדין הוא שג"כ לא יצטרפו זע"ז לכשיעור שהרי כל אחד וא' העלם אחד הוא ואמאי חייב כאן בשתי העלמות:

טעמא דר"ג תמן. כלומר במתני' לפי שאין ידיעה לחצי מלאכה דהואיל ואין כאן אלא חצי שיעור בכל העלם הוי כמו שלא נודע לו והכל בהעלם אחת הוא דהויא והלכך ס"ל דמצטרפות:

ודכוותה. בעיא היא אליבא דר"ג דמי נימא ודכוותה שאין נקרא זדין לחצי זית דהואיל ואינו אלא חצי שיעור אפי' הוא במזיד לאו זדון מיקרי כמו דס"ל שהידיעה לחצי שיעור לאו ידיעה היא ומעתה מיבעיא לן אם אכל חצי זית בזדון וחצי זית בשגגה מהו שיצטרפו אליבא דר"ג לחיוב קרבן וכדאמרן או דילמא דאין ידיעה לחצי שיעור בדוקא הוא דקאמר לענין דלא מיחשב כשתי העלמות ומצטרפות אבל חצי שיעור במזיד וחצי שיעור בשגגה אפילו לדידיה אין כאן צירוף לחיוב קרבן. ולא איפשיטא אליבא דר"ג:

הדרן עלך הבונה