מתני' רבי אליעזר אומר האורג שלשה חוטין בתחלה. אם בתחלת האריגה היא צריך שיארוג שלשה חוטין ואז הוא חייב וטעמיה דר"א מפרש בגמרא משום דס"ל מלאכה המתקיימת בעינן ובתחלת האריגה אינה מתקיימת בפחות מג' חוטין:

ואחד על האריג. שאם היה איזה דבר ארוג והוסיף עוד עליו אפי' חוט אחד חייב:

וחכמים אומרים. דשני חוטין שאמרו במתני' דאבות מלאכות לעולם השיעור הוא בכך בין בתחלת האריגה בין בסוף. כלומר אפי' הוסיף על הארוג. אבל אם היה הבגד אריג ולא היה חסר אלא חוט אחד בזה אף לחכמים מתחייב בחוט אחד שזהו משלים להבגד והלכה כחכמים:

גמ' טעמא דר' אליעזר וכו'. כדפרישית במתני':

מה ר"א כר' יהודה. ושואל הש"ס מה הוא אי נימא דר"א כר' יהודה דסוף מס' כלאים ס"ל דתנינן תמן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואם עשה שני ראשיה לצד אחד שתחב המחט עם החוט וחזר והוציא החוט לאותו צד ונמצא ששני ראשי החוט בצד אחד הן חיבור ר' יהודה אומר עד שישלש שיכניס החוט ויחזור ויכניס ג' פעמים. וקס"ד דהיינו נמי דר"א דבעי ג' חוטין בתחלה:

השק וכו'. סיפא דמתני' דהתם ואגב מייתי זה:

א"ר סימון. ובסוף כלאים דאיתא נמי להא גריס הכא ר' עולא. דלא היא דלא דמי הך דכלאים לדינא דשבת בענין הזה דטעמיה דר"א תמן כלומר בשבת. משום דעל ידי החוט השלישי מלאכתו מתקיימת. ובפחות מכאן אינה מתקיימת אם היא בתחלת האריגה. וסבירא ליה לר"א בשבת מלאכה המתקיימת בעינן אבל הכא בכלאים דמשום חיבור הוא טעמיה דר' יהודה מפני שבפחות מכאן אם איני משלש החוט מסתתר הוא שבקל יכול להוציאו ולסתור החיבור. והלכך ס"ל עד שישלש ואיכא למימר דר"א מודה הוא לרבנן בכלאים וכן ר' יהודה מודה לרבנן בשבת דלעולם שיעורו בשני חוטין דאריגה היא ומיהת מלאכה מקריא:

אשכחת אמר על דר"א. כלומר לכשתמצא אליבא דר"א לא דלעולם סבירא ליה דבעינן דווקא ג' חוטין בתחלה אלא פעמים שצריך ג' בתחלה כגון שהיא התחלת האריגה ממש ולא היה ארוג כלל:

פעמים שנים ע"ג אחד ארוג מאתמול. אם היה א' ארוג מאתמול אעפ"י שעדיין כתחלת האריגה אפ"ה בשנים סגי שהוסיף עליו והוי ג' חוטין:

פעמים אחד על גבי שנים ארוגים מאתמול. כצ"ל. ופעמים באחד שהוסיף ע"ג השנים ארוגים מאתמול נמי מתחייב דהיינו אחד על האריג:

רבנן דקיסרין בעיין. כלומר מה דפשיטא ליה לסתמא דהש"ס אליבא דר"א באחד ע"ג שנים ארוגים מאתמול דהיינו אחד על האריג לרבנן דקיסרין מיבעיא בעו להו מהו אחד על האריג אם היא אחד ע"ג שנים דמיקרי נמי אחד על האריג או דוקא אחד אחד ע"ג שלשה דלר"א לא מיקרי ארוג אא"כ יש בו שלשה ואז הוא דמתחייב אם הוסיף אחד עליהן בשבת:

רבנן דהכא אמרו א' ע"ג שנים. דפשיטא להו כדלעיל דזהו מיקרי נמי אחד על האריג לר"א:

היתה טלית אחת גדולה. אליבא דרבנן קאמר לה האורג טלית אפי' היא גדולה אם בתחלה עד שיארוג בה שנים חוטין בשבת הוא דמתחייב ואם בסוף שכבר היא ארוגה כולה ואינה חסרה אלא להשלים אפי' בכל שהוא מתחייב כדפרי' במתני' דלהשלים הבגד לכ"ע מתחייב אפי' בחוט אחד:

האורג שני חוטין על גבי הגס. תוספתא היא בריש פ' י"ג וגרים שם על גבי הגס ועל גבי אימרא ה"ז חייב והאורג שני חוטין על רוחב ג' בתים ה"ז חייב למה הדבר דומה לצלצול קטן וכו'. כלומר דמפרש הא דקתני על הגס שהיא אריג הרבה ועל האימרא שהוא תחלת הבגד שאורגין בו ברוחב לאימרא בזה אפי' בכל שהוא מתחייב וא"צ על רוחב שלשה בתים ואם היא בתחלה לגמרי שעורו שני חוטין על רוחב שלשה בתים והן כהבתים שעושין בנירין:

צלצול קטן. חגורה קצרה שאין בה יותר מג' בתים רוחב:

ובנפש המסכת. זהו הערב ומפני שהיא בתוך השתי כנפש בתוך הגוף נקרא כן:

כמאן דהוא בתחלה. שיעורו לעולם כבתחלת האריגה:

וההן בדא. מלשון בדי מחטין וצינורות ויש שעושין ממיני אריגה להשים בה המחטין אפי' הוא בסוף כאריג הוא ודינו כשני חוטין ולא כהאי דלעיל דבסוף אפי' כל שהוא ומשום דאין זה נקרא להשלים הבגד לפי שאינו כבגד שמדתו ידוע לפי מה שהוא:

וההן לסוטה. הוא הרדיד של הנשים כדמפרש לעיל בפ' במה אשה בהלכה ד' הרדידים לסוטה כך שמו אפי' בסוף כאריג היא. ומטעמא דאמרן לפי שיש שעושין הרדיד קצר. ויש שעושין אותו קצת יותר ארוך:

הכל מודים. הני דפליגי בשיעורא דהאורג ובכותב ומודים בכותב את השם בשבת שאינו חייב עד שישלים אותו לפי שא"א שלא להשלים את השם:

כתב אות אחת. בשבת והשלים את השם וכו'. תוספתא היא בפ' י"ב:

ר"א מחייב חטאת. דקסבר הואיל והשלים את השיעור הכתיבה בשבת חייב:

ור' יהושע פוטר. ובעי הש"ס למה הוא פוטר או דנימא משום קיום מלאכה כלומר דבעינן קיום המלאכה כולה בשבת או דטעמא משום שאינו ראוי להצטרף עמו שזה נכתב ביום העבר וזה נכתב היום ונ"מ לאריגה כדלקמיה:

איתא חמי. בתמיה כלומר דמתמה בא וראה מאי קא מיבעי ליה פשיטא דאין הטעם משום שאינו ראוי להצטרף עמו שהרי אלו ארג חוט אחד בחול ואחד בשבת שמא אינו פטור בתמיה ואמאי שמא אינו ראו להצטרף עמו הא ודאי ראוי וראוי הוא דבשלמא גבי כתיבה שייך שפיר זה שנכתב מקודם היא ככתיבה ישנה וזה מחדש ואינו ראוי להצטרף החדש עם הישן. אבל בארוגה שאינו ניכר ראוי הוא להצטרף עמו ואפ"ה פטור. אלא ע"כ דטעמא משום דבעינן קיום מלאכה בשבת בלבד:

כהאי דאמר רבי יעקב וכו'. כלומר תדע דהאי דאמר רבי יעקב בר אחא בפ' דלעיל בהלכה ד' כתב אות אחת בטבריא ואחת בצפורי חייב והרי מרוחקין הן ולא חזי השתא לצרוף. אלא דש"מ דטעמא משום קיום מלאכה והכא נתקיימה כל המלאכה בשבת והלכך חייב:

דלא כן כר' אליעזר. כלומר דאי לא אמרת כן א"כ אתיא האי דר' יעקב בר אחא כר"א ולא כר' יהושע בתמיה אלא דטעמא כדאמרן ואפי' לר' יהושע חייב:

איתא חמי. בתמיה בוא וראה מאי קמ"ל אליבא דר"א דהשתא אילו כתב אות אחת בחול ואחת בשבת ס"ל דחייב אם כתב שתיהן בין בשבת זו וכו' כלומר ביניהן של שתי השבתות כתב את שתיהן לכ"ש דמחייב:

מפני חכמים שהן פוטרין. אליבא דרבי אליעזר ודאי לא איצטריך למיתני להא אלא מפני חכמים והיינו ר' יהושע דפליג עליה ופוטר הוא דאיצטריך דקמ"ל אפי' כתב שתיהן בשבת אלא שזזה בשבת זו וזה בשבת הבאה נמי פטור:

מתני' העושה שני בתי נירין. כדפרישית לעיל בפ' כלל גדול שהן ממיני הסירוג שעשויין כעין בתים בתים ויש שעושין מן הנירין הן חוטין ויש כחבלים ויש שעושין זה בקירוס והוא מין סיב לח ורך וכיוצא בו ובין בנפה ובין בכברה ובין בסל שכך דרך לסרגן לאלו ולעשות בהן כעין בתים והן החלל שבין הסירוג ובאיזה מהן הן קטנים ובאיזה מהן יותר גדולים מעט חייב:

התופר שתי תפירות וכו'. הא כבר תני לה לעיל באבות מלאכות אלא משום דקבעי למיתני במתני' דלקמן הקורע בחמתו וכו' לפטורא הדר תני להא לחיובא כלו' דדוקא בקורע על מנת לתפור יותר יפה וכה"ג מתקן הוא. אבל בהא דלקמן מקלקל הוא:

גמ' בנירין ניריא. כמשמעו והן חוטין מלשון נירא ברקא:

בקורוס קורומאי. מלשון ומי שלימא קורמי באגמי בפ"ב דעירובין והוא הסיבה לח והרך וכיוצא בו וכדפרישית במתני':

המותח צדדיו. של החוט שנכווץ בהתפירה ומתחו בשבת חייב משום תופר וכו' וגרסינן להא לעיל בפ' כלל גדול בהלכה ב' והאי נימר וכו' התם הוא דשייך דקאמר מיליהון דרבנן פליגין על הא דקאמר התם לעיל דתופר אינו חייב אא"כ קשר ראשי החוט ופריך עלה דאי הכי נימא רב הכא נמי דחייב ומשום תופר ומשום קושר וכאן מייתי להא בקצרה כדרך הש"ס הזה דסמיך על הא דאיתמר במקום אחר:

מתני' הקורע בחמתו. מחמת כעס וחימה והאי תנא ס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אבל למ"ד דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב ה"נ מיחייב וזה אינו פטור מטעמא דמקלקל דהאי מתקן אצל יצרו הוא שמשכך חמתו בכך:

ועל מתו. במת שאינו חייב לקרוע עליו אבל בחייב לקרוע עליו חייב שמתיישב דעתו בכך:

וכל המקלקלין פטורין. ולאתויי נמי שאם קורע הבגדים דרך השחתה וכיוצא בזה או חובל בחבירו או בבהמה דרך השחתה פטור דזה נקרא מקלקל וכן בחופר גומא ואין צריך אלא לעפרה אף על פי שזה נקראת מלאכה פטור הואיל ומתכוין לקלקל הוא:

והמקלקל ע"מ לתקן. כגון סותר ע"מ לבנות במקומו או מוחק ע"מ לכתוב במקומו או חופר גומא כדי לעשות היסוד לבנין וכל כיוצא בזה חייב הוא ושיעורו כשיעור המתקן בכל אחד מהן:

גמ' בעון קומי ר' בא. קתני במתני' על מתו משמע שחייב לקרוע עליו ופטור משום דמכל מקום מקלקל הוא והשתא קא מיבעיא להו לבני הישיבה מדלא קתני אם יצא ידי קריעה בכך או לא ש"מ דס"ל לתנא דמתני' דמסתמא יצא וקס"ד השתא דחלול שבת יש כאן דמלאכה היא וטעמא דפטו' כדאמרן והיינו דהקשו לו:

היך מה דאת אמר תמן. כלומר בעלמא דפשיטא הוא שאתה אומר כן שהשוחט חטאתו בשוגג בשבת כיפר הוא על החטא שהביא אלא שצריך להביא אחרת על שחטא עכשיו ושחטה בשבת וא"כ אימר אוף הכא דמיהת לא יצא ידי קירעו וצריך לקרוע אחר שבת פעם אחרת דנהי דפטור משום דמקלקל הוא מ"מ חילל שבת בדבר שהוא מלאכה ודמיא לשוחט חטאתו בשבת:

אלא כר' שמעון. סיומא דמילתא של בני הבעיא הוא כלומר מי נימא דלא מיתוקמא מתני' אלא כר"ש דס"ל במלאכה שאינה צריכה לגופה פטור דעד שיהא לו צורך בגופו של דבר הוא דבעינן דזה נקרא מלאכת מחשבת והלכך הואיל ולא עבר כאן על מלאכה דאורייתא לפיכך לא תני כלום מדין אם יצא ידו קריעה דמסתמא יצא ולא דמיא לשוחט חטאתו דהתם מלאכה הוא דעביד:

אמר לון רבי בא דלא צריכין לאוקמי המתני' כר"ש דבלאו הכי ל"ק דלא דמיא לשוחט חטאתו דתמן הוא גרם לעצמו ששחטה בשבת על החטא שהיה מחויב בה ומי אמר לו לשחוט אותה היום אבל הכא גבי קריעה על מתו את גרמת לו כלומר לא הוא הגורם אלא הואיל דאיתרמי ליה המת בשבת הוא קרע עליו והלכך מסתברא דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה ואם כן עשה זה חילול שבת במלאכה גמורה ופטור משום מקלקל ויצא גם כן ידי קריעה:

אמר רבי יוסי. חזר והקשה לרבי בא ואכתי דמיא לשוחט חטאתו שהרי אפילו תמן הוא כמו שאתה גרמת לו זה ולא הוא עצמו שהרי אינו נקרא גורם לעצמו אלא בהחטא שחטא אבל בחטאת שמביאה להתכפר בו ואלולא שאמרת לו שיביא החטאת היאך היה מתכפר לו וכלומר שמצוה הוא להביא כדי שיתכפר לו. וא"כ לא הוא הגורם להבאה זו ודמיא ממש לקריעה שהוא לא גרם הקריעה בעצמה והדרא קושיא לדוכתה דלמה לא תני אם יצא ידי קריעה או לא אלא על כרחך הוי צורך מימר דכר"ש הוא המתני' ולפיכך לא איצטריך למיתני וכדלעיל:

לא כן אמר ר' יוחנן. מצה גזולה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. הואיל ובעבירה הוא וה"נ אמאי קאמרת דיוצא ידי קריעה הרי מכל מקום בחילול שבת היתה:

אמר לון. לא דמיא דתמן המצה גופה עבירה היא ובעבירה באה לו אבל הכא הוא שעבר עבירה שחילל שבת ואין הקריעה גופה עבירה שהרי אלולא שבת חייב הוא לקרוע וכי כך אני אומר הוציא מצה בשבת מרה"י לרשות הרבים ואינה יוצא בה ידי חובתו בפסח בתמי' הרי המצה גופה לאו עבירה היא אלא הוא שעבר להוציאה וכך הוא הקריעה בשבת ושאני מצה גזולה דהיא גופה לעולם בעבירה היא:

תני מצה גזולה וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ק דחלה בהלכה ח':

על שם ובוצע ברך וגו' וזה גוזל ומברך עליה נאץ ה':

הדא דאת אמר בתחלה. קודם שקנאה ביאוש ושינוי אבל בסוף שכבר קנאו בשינוי אחר היאוש וכגון שגזל חטים וטחנן ועשאן קמח וכיוצא בזה מברך עליה דכי לא דמים הוא חייב לו כלומר שאין לו עליו אלא לשלם דמים והמצה עצמה כבר קנאה והיא שלו:

אין עברה מצוה. כל שבאה ע"י עברה אינה מצוה ואין לו לברך עליה ורבי יוסי אומר אין מצוה עבירה דכל שהוא מקיים המצוה אין העברה מעכבת מלברך עליה:

אמר ר' אילא אלה המצות כתיב. לומר אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אלא שבאו לידך ע"י עברה אינן מצות וכר' יונה הוא דס"ל שאין מברכין על מצוה הבאה בעבירה:

מתני' שיעור המלבן וכו'. ששנינו באבות מלאכות כמלא רוחב הסיט כפול רוחב הסיט הוא כפי ההפסק שיכול האדם להפסיק בין אצבע לאמה ולהרחיב בין זה לזה והוא לערך שמונה אצבעות בגודל והסיט כפול שני פעמים כמו כן והוא כפי הריוח שיכול אדם להרחיב בין הגודל ואצבע ואם כן הטוה חוט ארכו ארבעה טפחים או המלבן והמנפץ בצמר שיהא בו כדי לטוות חוט שארכו ד' טפחים חייב. וכן הצובע חוט שארכו ארבעה טפחים או דבר שאפשר לטוות ממנו חוט כזה חייב:

האורג שני חוטין ברוחב כמלא הסיט ואין זה כמלא רוחב הסיט שאמרנו אלא כמלא הסיט שהיא שתי אצבעות בגודל:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ' ט' המוציא עצים וכו' וקתני בסיפא קליפי אגוזים ורמונים וכו' כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה והכא את אמר הכין שיעור אחר גבי צובע ומשני תמן במוציא לצבוע מיירי. לפי שאין אדם טורח להוציא שיעור קטן כזה כדי לצבוע אבל הכא בשיעור צובע עצמו מיירי ושיעורו בפחות וגרסינן להא לעיל שם בהלכה ה':

מתני' ר' יהודה אומר הצד צפור למגדל. ארמריאו בלע"ז אם הכניסו למגדל ונעל בפניו זו היא צידתו וצבי משיכניסנו לבית ונעל בפניו חייב אבל לא לחצר ולגינה:

וחכמים אומרים. בצפור מודינא לך שצריך שיכניסנו למגדל אבל בצבי לגינה ולחצר ולביברין נצוד הוא כמו לבית ביברין הן קרפיפות המוקפות גדר ומכניסין בהן החיות ונשמרין שם:

לא כל הביברין שוין. רשב"ג לפרושי מילתייהו דחכמים אתא דלא בכל הביברין אמרו אלא זה הכלל כל המחוסר צידה שאם רוצה לתפשו אינו יכול להגיעו בשחייה אחת וזהו הנקרא מחוסר צידה ואם הכניסו לביבר כזה פטור ושאינו מחוסר צידה שיכול הוא להגיעו בשחייה אחת ולתפסו חייב אם הכניסו לתוכו וכן אם הוא ביבר קטן וכגון שהכתלים שלו קרובים כל כך כדי שיפול הצל של שניהם לאמצע כאחד אם הכניסו לתוכו חייב. וכן הלכה:

גמ' אמר ר' חיננא. מתניתא דלא כר' יהודה. לקמן בריש פרק אין צדין הוא דקאי וגרסי' שם לכולה סוגיא דקתני התם אין צדין דגים מן הביברין ביו"ט ואין נותנין לפניהם מזונות אבל צדין חיה ועוף מן הביברין כו' והאי מתני' דלא כר' יהודה דהכא דהא קאמר צבי לבית הוא דחייב אבל לא לביברין ולגינה ודאכתי מחוסר צידה הוא וא"כ הא דקתני התם צדין חיה מן הביברין בי"ט דלא כר' יהודה:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה דתנינן תמן אין צדין וכו'. ואסיפא קא סמיך דתנינן צדין חיה ועוף מן הביברין ביו"ט כדלעיל ואוקימנא דלא כר' יהודה וכלומר דהשתא קשה דר' יהודה אדר' יהודה מהא דתנינן בתוספתא ריש פ"ג דביצה דקתני התם ביברין של חיה ושל עופות ושל דגים אין צדין מהן ביו"ט ותני על כרחך דר' יהודה הוא דפליג אמתני' דהתם בחיה ועוף מן הביברין ודייקינן מהתוספתא מדקתני אליבא דר' יהודה ביברין דוקא ש"מ הא מגינה ומחצר צדין מהן בי"ט וקשיא דידיה אדידיה והא דייקינן הכא מדקאמר צבי לבית דוקא הא לגינה ולביברין פטור וא"כ אף מגינה אין צדין חיה בי"ט דמחוסר צידה הוא ואמאי קתני בתוספת' לר' יהודה ביברין דוקא:

מחלפה שיטתין דרבנן וכן נמי קשיא. דרבנן דהכא אדרבנן דמתני' דהתם דהכא תנינן וחכמים אומרים וכו' אלמא חיה לגינה ולחצר נמי לאו מחוסר צידה הוא ותנינן תמן אבל צדין חיה ועוף מן הביברין דמשמע דוקא מן הביברין הוא דמותר אבל אם הן כבר ניצודין לגינה ולחצר לא דאכתי מחוסר צידה מיקרו והא במתני' קאמרי דאף לגינה ולחצר חייב בשבת אלמא דצידה מיקריא וקשיא חיה דהכא אחיה דהתם וכן קשיא עוף אעוף דהכא קאמרי צפור למגדל דוקא הוא דהוי צידה וא"כ מן הביברין ודאי אסור בי"ט והתם קתני דאפי' עוף צדין מן הביברין בי"ט:

כאן בחצר מקורה. מתני' דהכא מיירי בחצר מקורה והלכך הוי צידה למיחייב בשבת והתם מיירי בחצר שאינה מקורה וא"כ חיה אחיה ל"ק ולא אסיק לתרץ עוף אעוף משום דפריך עלה דאפי' חיה אחיה לא מצית לשנויי בהכי:

והא תנינן גינה. במתני' וכי אית לך מימר דגינה מקורה היא בתמיה וכי דרך לעשות קירוי לגינה שגדלין בה הזרעים:

אלא כאן בגדולה כאן בקטנה. הא דדייקינן מהתם דדוקא מן הביברין הוא דצדין בי"ט אבל מגינה וחצר לא. היינו בגינה וחצר גדולה דמחוסר צידה הוו והא דקתני הכא לגינה ולחצר הוי צידה בשבת וא"כ מותר לצוד מהן בי"ט דוקא בחצר וגינה קטנה והשתא חיה אחיה ל"ק לרבנן ועוף אעוף לא משני וכן הא דמקשה דר' יהודה אדר' יהודה לא אשני מידי:

בעון קומי ר' אחא מה. כלומר מאי האי דקתני התם לרשב"ג לא כל הביברין שוין זה הכלל כל המחוסר צידה אסור ושאינו מחוסר צידה מותר ואמאי תני בלישנא דאסור ומותר וניתני כל המחוסר צידה חייב שהרי חייב על הצידה בי"ט ואם צד דבר המחוסר צידה חייב מיבעי ליה ושאינו מחוסר צידה פטור:

אמר לון ולא בנעול לתוכה אנן קיימין. כך הוא בביצה שם כלומר וכי לא בנעול החיות לתוכה מיירי שהרי סתם ביברין שמכניסין החיות לתוכן נעולין הן וא"כ אין כאן צידה גמורה בי"ט דליתני חייב ופטור אלא כל המחוסר צידה אסור וכו' שפיר הוא דשייך למתנא דנהי דלאו צידה גמורה למיחייב עלה איסורא מיהא איכא מכיון דאכתי מחוסר צידה ממש הוא ושאינו מחוסר צידה מותר:

כל שהוא מחוסר נשבין שצריך להביא נשבה כעין שעושין לצוד בה דגים ה"ז מחוסר צידה ואסור וכל שאין מחוסר נשבה אלא יכול ליטול אותן ביד מותר:

שוחטין מן הנגרין וכו'. תוספתא היא בפ"ג דביצה לוקחין מן המכונסין בנגרין קטנים בי"ט ושוחטין אותן אבל לא מן המכמרות ולא מן המצודות וכדמפרש רבי יוסי ברבי בון במצדתא דשיתאי הן המצודות הגדולות שאף על פי שהן ניצודין בהן מכיון שיכולין להשמט לכאן ולכאן מיחזי כצד בי"ט:

שיתא. מצודה גדולה בפרק הגוזל בתרא ההוא שיתא דהוו מינצי עלה בי תרי:

שמואל אמר צד הוא בפיתם. והתם גריס בפיטם והיינו הך ואדגים קאי שמותר לצוד מן הנתונים בפיטם והוא חבית גדולה שממלאין אותה מים ומכניסין את הדגים לתוכה דאין זה צידה בי"ט שכבר נצודין הן בהחבית:

סכרא דנהרא שרי. הוא מקום שסוכרין וסותמין בנהר שלא יברחו הדגים משם וכניצודין ועומדין הן והלכך שרי ליטול משם בי"ט:

בההיא דטסיס. כלומר דוקא אם המקום הזה שבנהר אטום וסתים מכאן ומכאן דבכהאי גוונא נצודין ועומדין הן:

מתני' צבי שנכנס. מאליו ונעל אחד בפניו חייב דזהו צידתו ואעפ"י שנכנס מעצמו:

פטורין. דהוו להו שנים שעשאוה ואם לא יכול אחד לנעול וכו' אורחי' בשנים ושניהם חייבים ור"ש פוטר ואין הלכה כר"ש:

גמ' בעשותה וכו'. כדגריס לה לעיל בפ' המצניע:

היה אחד. מן השנים בריא ואחד חלוש ונעל הוא כל צורכו וכו' החולה חייב והבריא פטור וקמ"ל דלא אזלינן בתר כחו אלא בתר השתא:

מתני' ישב אחד על הפתח. שלא יהא הצבי יוצא משם ולא מלאהו להפתח וישב השני ומלאהו השני חייב שהוא הצד אותן:

הראשון חייב והשני פטור. והאי פטור ומותר הוא שהרי לא עשה כלום ואין זה אלא כשומר מה שכבר ניצוד מאתמול ולמה זה דומה וכו' ונמצא צבי שכבר ניצוד מאתמול שמור בתוכו שזה מותר הוא:

גמ' מהו ליתן לפניהם מזונות. להאי גוונא דאיירין במתני' צבי שנכנס וכו' ואם מותר ליתן לפניהם מזונות בשבת הואיל ועכשיו ברשות הן וקאמר דיבא זה הדין כהאי דתנינן לקמן בפ' בתרא אין נותנין מים וכו' לפי שאין עושין תקנה בשבת לדבר שאינו מן המוכן לו שיכולין הן לפרוח משם מאתמול והכא נמי כן שהרי לא היה מוכן לו מאתמול:

מותר. שהרי לא נתכוין אלא לנעול בעדו והצבי מאליו הוא ניצוד. ובתינוק אפי' נתכוין להעלות הדגים עמו מותר לפי שבעסקי נפשות הוא מפקח ואין זה אלא באגב וכן במפקח את הגל להציל למי שנפל עליו הגל:

מהו לכפות עליו הכלי. לזה שכבר ניצוד ועומד הוא אם מותר לכפות עליו הכלי שלא ינוד אנה ואנה או דילמא מכיון שאסור ליגע בו אסור ג"כ לכפות עליו הכלי וקאמר דדין זה יבא כהאי דלעיל בפ' במה טומנין בהלכה ב' דאמר ר"ש וכו' ופלוגתא דאמוראי היא שם וה"נ תליא בהאי פלוגתא:

מהו לקושרו בחבל. הואיל וכבר ניצוד ועומד היא או דילמא משתמש בצדדים הוא וקאמר דהאי דינא יבוא כהאי דאמר וכו' לעיל בפ' במה בהמה בהל' ב' וה"נ בגוונא דמותר להשתמש בצדדיו מותר לקושרו ואם אסור להשתמש בצדדיו אסור דכשקושרו משתמש בצדדים הוא:

הדרן עלך פרק רבי אליעזר