מתני' כל כתבי הקדש. בין תורה ובין נביאים וכתובים מצילין אותן מפני הדליקה שנפלה בחצר ומצילין אותן לחצר אחרת שבאותו המבוי ואע"פ שלא עירבו ביניהם ובלבד שיהא אותו המבוי אינו מפולש ושיש לו ג' מחיצות ולחי אחד כדקתני במתני' דלקמן:

בין שקורין בהן בשבת כל היום ובין שאין קורין בהן כל היום וכגון כתובים שתיקנו שלא יקראו בהן בשעת המדרש משום ביטול בית המדרש לפי שהיו דורשין להן בשבת הלכות איסור והיתר שהעם יש להן פנאי בשבת לבא ולשמוע והקריאה בכתובים מושכין את הלב וחששו שלא יהא כל אחד יושב בביתו ויקרא בהן וימנע מבית המדרש והא דמצילין כתבי הקדש דוקא אם הן כתובין כתקנן באשורית ובלשון הקדש אבל היו כתובין בכל לשון או אפי' בלשון הקדש וכתב אחר אין מצילין אותן ואפי' לחצר המעורבת:

אע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה. האי בבא בחול קאי שאע"פ שהן כתובין בכל לשון ולא ניתנו לקרות בהן אף בחיל מ"מ טעונין גניזה שאל ישליכן ביד אלא מניחן במקום התורף והן מתאבדין מאליהן:

מפני מה אין קורין בהן וכו'. כדלעיל:

גמ' מהו בין שקורין בהן וכו' מאי קאמר דקס"ד דהא דמפרש התנא בעצמו במתני' מפני מה אין קורין בהן וכו' אכתובים בכל לשון קאי ומשום הכי שואל מאי האי דקאמר ברישא בין וכו' ומפרש לה לפי הס"ד דה"ק בין שיש בהן טעיות ואין קורין ובין שאין בהן טעיות וקורין בהן ופריך היכי מצית לפרש הכי והא תני ספר תורה שיש בו וכו' ארבע אינו קורא בו והא ודאי מילתא דלא שכיחא היא שיהא בו ארבע טעיות בכל דף ודף שאי אפשר שלא יהיה בכל הספר דף א' שאין בו ד' טעיות מכיון שכן כולן ניתנו לקרות בהן שהרי אפשר לתקנו וקורא בו:

מן מה דתנינן וכו'. כלומר אלא מן האי דתנינן בהדיא מפני מה אין קורין בהן וכו' א"כ הדא אמרה בין תורה לנביאים לכתבי הקודש וכלומר דיש חילוק בענין קורין או אין קורין בין תורה ונביאים ושאר כתבי הקודש והן כתובין ובין שקורין בהם אתורה ונביאים מתפרש ובין שאין קורין בהן אכתובים קאי דבהן יש חשש מפני ביטול בית המדרש כדפרישית במתני':

אין מצילין אותן מפני הדליקה. בעיא היא ואכתובים בכל לשון קאי אם אותן אין מצילין מפני הדליקה וקאמר דתליא בפלוגתא דמ"ד מטמאין את הידים ואפי' כתובים בכל לשון מצילין אותן ולמ"ד אין מטמאין דלא אמרו כל כתבי הקדש מטמאין את הידים אלא בכתובים בלשון הקודש אין מצילין אותן:

התיבון הרי עברי שכתבו תרגום הרי אינו מטמא את הידים. כדתנן בפ"ד דמסכת ידים ואע"פ כן מצילין אותן מפני הדליקה כדתנינן בתוספתא פי"ד היו כתובים תרגום ובכל לשון מצילין אותן:

מן מה דתנינן וכו'. וכלומר אלא דהאי פשיט לן מהא דתנינן דטעונין גניזה א"כ בקדושתייהו קיימי ומצילין אותן ג"כ מפני הדליקה:

מתניתא דר"ש. מי נימא דהא דתנינן מצילין אותן אליבא דר"ש היא דאמר בפ' בתרא דעירובין גבי היה קורא בספר בראש הגג ונתגלגל מידו עד שלא הגיע לעשרה טפחים גוללו אצלו משהגיע לעשרה טפחים הופכו על הכתב וכו' ר"ש אומר אפי' בארץ עצמו גוללו אצלו שאין לך דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקודש. וה"נ מחצר לחצר שלא עירבו אינו אלא משום שבות והלכך מצילין:

מה פליגין תמן וכו'. כלומר דלא הוא דהכא ככ"ע אתיא דבמה פליגין תמן אלא מפני בזיונן דמר חייש טפי מפני בזיון כתבי הקדש שאפילו הופכו על הכתב מיהת בזיון איכא ומר לא חייש כ"כ אבל הכא דיש חשש שישרפו כ"ע מודים שמצילין אותן. למי נצרכה לר"ש בן גמליאל אכתובים בכל לשון קאי דפשטינן לעיל דמדטעונין גניזה מצילין אותן לרשב"ג הוא דאיצטריך למיתני הא דאע"ג דרשב"ג אמר בפ"ק דמגילה אף בספרים לא התירו לכתוב בכל לשון אלא בלשון יונית מודה הוא הכא דמ"מ מצילין אותן מפני הדליקה דאלו לת"ק דהתם הא קאמר שהספרים נכתבין בכל לשון לכתחלה והרי הן ככל כתבי הקודש:

מעשה וכו'. תוספתא פי"ד ומסיק שם שאין מאבדין אותם ביד אלא מניחן במקום התורפה והן מתאבדין מאליהן:

אבל שונין ודורשין בהן. במקום שיש לדרוש בהן. ואם היה צריך דבר לראות איזה פסוק נוטל אותן ובודק בתוכן למצוא אותו:

דלמא. מעשה ברבי ור"ח הגדול וכו' עם כשרבי נפטר לביתו וכו':

בחובינו מטתך. הגיע לך כן דכתיב וכו':

על אחת כמה וכמה שהיינו עוסקים בענין זה. ואע"ג דהאי קרא באל"ף בי"ת האחרון כתוב והם שיירו אותו מ"מ כבר הגיעו לאותו שכתוב בו זה:

אינו מרפא אלא משמר שלא תהא המכה עולה ולפיכך נתן עלי' בשבת. וכן למדנו להגמי שהוא מן המוכן הואיל וראוי לכסות בו רוק או איזה דבר מדטלטלו רבי בשבת וש"מ נמי מהאי עובדא שאין קורין בכתובים אלא מן המנחה ולמעלה שהרי לא היו דורשין אלא יושבין ופושטין בו והלכך לא עשו כך אלא מן המנחה ולמעלה:

מעתה. הואיל דאמרת דאין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש א"כ במקום שיש בה"מ אל יקראו וכו' ואמאי קאמר סתמא אין קורין בהן וא"נ דאמרת דסמיך אסיפא דקתני מפני ביטול בית המדרש וממילא משמע דדוקא במקום שיש בה"מ הוא דאין קורין מ"מ האי עובדא דרבי קשיא שהרי לא היה שם מדרש לפני המון העם ואעפ"י כן לא היו קורין בה אלא מן המנחה ולמעלה:

לית לך. כלומר וע"כ דאין לך טעם אחר אלא כהדא דתני ר' נחמיה בתוספתא שם:

הדא אמרה שהמשנה קודמת למקרא. בסוף הוריות גרסינן להא דקחשיב התם מי קודם למי והדא אמרה וכו'. וכן מייתי מקצת מהאי דתני רשב"י לעיל בפ"ק דברכות. ואיידי דאיירי הכא במקרא מייתי להא נמי בהאי לישנא:

מידה שאינה מידה. כלומר מידה היא אלא שאין מדה זו עיקר שהמשנה יותר טובה עד שלא שיקע בו רבי שלו רוב המשניו' אבל מששיקע בו רובו ולמדו רוב המשניו' ובקי בהן לעולם הוי רץ אחר התלמוד להגות בו ולהבין דבר מתוך דבר יותר מחזרת המשנה שאין להבין ולהורות מתוך המשנה לבדה:

ברכות וכו'. תוספתא שם אע"פ שכתוב בהן וכו' מפני שלא ניתנו ליכתב:

כשורפי תורה. לפי שאין מצילין אותן מפני הדליקה:

גדול עונש האחרון. שאיבד אותן בידים:

אין לו חלק. לעה"ב לפי שלא נתנה ליכתב:

הדורשה מתחרך מעט בגיהנם. כאדם בזכות מי שנקרא אדם סתם כדכתיב האדם הגדול בענקים ועל אברהם אבינו נאמר זה:

תהלות ישראל. תהלות כנגד שנותיו של ישראל:

בקדשו. כנגד שהוא קדושו לאהרן שנקרא קדוש ד':

אפילו כן אנא מתבעית בליליא. ואע"פ שלא הסתכלתי בה אלא פעם א' מרגיש אני שבשביל כך בא לי פחד ובעיתות בלילה לפי שאין לקרות בה:

אי מה כתיב טבאות. אפי' כתוב בה דבר טוב אפי' כן תקטע ידה של הכותבה וא"ל אחד שאביו הוא שכתבה וא"ל כן אני אומר עוד הפעם תקטע וכו' והיה לו כן כשגגה וכו':

הגיליונין. של הספר שלמעלה ושלמטה אם הן מהספר שנמחק אין מצילין אותן. ה"ג לה בתוספתא שם:

וסיפרי המינין. שכתבו להן באשורית ובלשון הקודש קורע השמות מהן ושורפן להשאר:

אית תניי תני וכו'. וכהאי דקאמר רבי טרפון:

זה מדרש דרשו. להתיר לשרוף אותן ואת אזכרותיהן:

מתני' מצילין תיק הספר. אפילו הוא מונח בו ואינו נדבק עמו והכי קאמר בגמרא:

ואעפ"י שיש בתוכן מעות. לפי שהן בטלין אגבן:

למבוי שאינו מפולש. שיש לו שלש מחיצות ולחי אחד ברוח הרביעית:

בן בתורה וכו'. ואין הלכה כבן בתירא:

גמ' מתניתא בשאינו טפול לו. התיק להספר אלא שמונח היא בו אבל בטפול ונדבק בו כגופו הוא ולא אצטריך למימר:

ניחא תיק הספר עם הספר. שמצילין ולפי שהספר נפסד בלא התיק אלא תיק התפילין עם התפילין בתמיה הרי יכול להוציאן מן התיק ואינן מתקלקלין בכך ואמאי התירו להציל התיק:

שמע לה מן הדא. לרמז דמה שהוא סביב להקדושה הוי כקדושה עצמה כדכתיב חונה מלאך ד' סביב ליראיו ויחלצם מדכתיב סביב ולא אצל אלא לרמז אפי' מה שהוא סביב ליראיו ניצולין הן:

וכן הוא אומר וכו' וכתיב די לא שלט נירא בגשמיהון וגו' וסרבליהון לא שנו וניצולו מה שהוא סביב להן וה"נ בתפלין כן:

אעפ"י שיש בתוכו מעות. וקאמר הש"ס דאתיא הדא כהאי דאמר ר' יעקב וכו' ומותר לטלטל השק מלא מעות ע"י הככר וה"נ כן:

הא למפולש לא. ומשמע אפי' הולך דרך מבוי המפולש בלבד לא התירו ולפיכך פריך הא בכל אתר את אומר אין המהלך כעומד ומניח כדאמרינן לעיל בפ"ק גבי המוציא מחנות לפלטיא דרך כרמלית דחייב וקס"ד דה"נ אפילו הוליכו דרך מבוי המפולש שהוא ככרמלית למקום שהוא מותר להניחו אסור משום דכשהוא מהלך דרך הכרמלית הוי כמונח ואמאי דא"כ הכא המהלך כמניח בתמיה:

אלא בזורק. מה שהוא מציל זורקו לתוך המפולש הרי הוא מונח שם. ופריך תמן לעיל שם את אמר הזורק מרה"י לכרמלית פטור. והכא את אמר הזורק חייב. ואם אינו חייב אמאי לא יציל לתוכו מפני הדליקה דהא אמרינן לעיל לכ"ע בדליקה התירו בדבר שאינו אלא משום שבות:

בשלא עירבו אנן קיימין. הכא במאי עסקינן כגון במבוי שלא עירבו ולא נשתתפו בו וכיון דהוא מפולש והוא מוציא מן החצר הוי כמוציא מרה"י לר"ה:

בן בתירה. דמתני' דמתיר אף למפולש משום דכר' יהודה ס"ל כדתנינן לקמן סוף פ"ט דעירובין גשרים המפולשין ויש להן מחיצות מלמטן בשני הצדדים מטלטלין וכו' דס"ל לר' יהודה שתי מחיצות הוי רה"י מדאורייתא. והלכך נמי מתיר בן בתירה להציל למבוי המפולש שהרי יש לו שתי מחיצות:

מתני' מצילין מזון ג' סעודות. שהוא ראוי לו לאותה שבת ולא התירו להציל יותר. ואע"ג דהכא מיירי בשעירבו כדקתני לקמן בסיפא להיכן מצילין אלו לחצר המעורבת גזרו חכמים מתוך שאדם בהול על ממונו שמא יכבה הדליקה כדי שיציל. לפיכך לא התירו אלא מזון הצריך לו לאותו יום. וכן כלים שצריך להשתמש בהן בשבת כדלקמן:

כיצד נפלה דליקה בלילי שבת. קודם שאכל:

לעולם מצילין מזון ג' סעודות. לפי שהוא יום שנתחייב בו בג' סעודות ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' רבי בון וכו' דר' נחמיה היא. המתני' דאמר בפרק דלקמן דאין כלים נטלין אלא לצורך:

אמר ר' יוסי לא היא אלא ככ"ע אתיא דטעמא דרבנן תמן דאמרי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך מפני שכל מה שיש בבית מן המוכן הוא ולא אקצי דעתיה מהן. אבל הכא טעמא אחרינא איכא שאם אתה אומר כן שיציל יותר אף הוא מציל מן היום למחר והא ודאי לא התירו מטעמא דפרישית במתני':

מתני' דר' הונדקוס. דקס"ד בלילי שבת דקאמר אפי' לאחר הסעודה מיירי וכהאי תנא דאומר לעולם מצילין מזון ג' סעודות בלילי שבת:

תיפתר שנפלה דליקה וכו' עד שלא אכלה להסעודה:

ביום הכפורים מאי איכא למימר על דעתיהון דרבנן. דסבירא להו דווקא מה שצריך לו ואם כן אם נפלה דליקה ביום הכפורים לא יציל כלום וקאמר דמכל מקום כ"ע מודים דמיהת מצילין סעודה אחת על מוצאי יום הכפורים מפני הסכנה שלא יהיה לו מה לאכול אחר התענית:

אני מצילין לחולה ולקטן. אף על פי שאין אוכלין הרבה מצילין להן כשיעור לאדם בינוני ולרעבתן שאוכל הרבה כדי מזונו:

מערבין. גבי עירוב הוא לקולא שמשערין לחולה ולקטן כדי מזונו ולרעבתן בבינונית:

תני וכו'. בתוספתא פי"ב פלוגתא היא דגריס שם לא יציל ואח"כ יזמין. כלומר אם מזמין אורחים שיכול להציל יותר וכראוי להן לא יציל וכו' אלא יזמין ואח"כ יציל הציל פת נקיה אין רשאי להציל פת הדראה הציל פת הדראה רשאי להציל פת נקיה ואין מערימין בכך. שירצה להציל בתחלה פת הדראה ויאמר אח"כ שרוצה בפת נקיה ר' יוסי בר' יהודה אומר מערימין בכך. ומייתי הכא לדעת ר' יוסי בר' יהודה. ונראה דה"ג אין מערימין ר' יוסי בר' יהודה אומר מערימין. ור' יוסי בר' בון הכתוב בספרים טעות הוא. אית תניי תני מצילין ואח"כ מזמין אורחים ואית וכו' וקאמר דהני תנאי כהני תנאי דמ"ד מציל וכו' כמ"ד מערימין ולקולא ומ"ד וכו':

תני אף מכבין להציל. תוספתא היא שם מכבין להציל כתבי הקדש אבל לא לתרומה יפה כח הקדש מכח תרומה שהקדש מציל כולו תרומה אין מציל אלא כדרך שמציל מחולין:

מתניתא. הך ברייתא דתוספתא דר"ש היא דאמר בפ' בתרא דעירובין והובא לעיל אין דבר משום שבות עומד בפני כתבי הקדש. ולר"ש כיבוי אינו אלא משום שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא הלכך לדידיה מכבין הדליקה להציל כתבי הקדש:

תני בברייתא אחריתא אף מטמאין להציל אם אינו יכול להציל את התרומה אלא ע"י שיטמא אותה כגון אדם טמא או כיוצא בזה מטמאין אותה ומצילין:

והתני. בת"כ פ' תזריע בכל קדש לא תגע לרבות את התרומה והיאך נתיר דבר שהוא אסור מן התורה כדי להציל מן הדליקה היא תרומה היא מעשר שני. חדא דינא אית להו וגרסי' להא לעיל בפי"ד בהלכה ג' וכן האי מאי כדון וכו' דאבתרה והתם הוא דשייך ולא הכא ואגב שיטפא דלעיל הועתק זה כאן ולא משני מידי להקושיא על האי ברייתא:

כך מצילין מיד הגייס. בשבת ומיד הנהר וכו' כלומר כשיעור וכדרך שאמרו גבי דליקה כך הוא אם בא להציל מדברים הללו:

מתני' מצילין סל מלא ככרות. בבת אחת דהכל בהוצאה אחת ואפי' יש בו מאה סעודות וכן עיגול של דבילה וחבית של יין:

ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. וכל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד גדול שמחזיק אפי' הרבה והרי הן שלהן לפי שמן ההפקר הן זוכין:

ואם היו פקחין. כלומר אם המצילין רוצין להחזיר את מה שהצילו לבעל הבית מותר אלא שאם הם פקחין ויודעים שאם ישאלו ממנו שכר עמלם וטרחתם שמותר הוא ליטול דלאו שכר שבת הוא זה שהרי אין כאן מלאכה ולא איסור באין ועושין עמו חשבון לאחר שבת ונוטלין שכרן:

ולהיכן מצילין אותן. אלו מזונות או כלי' שאמרו חכמי':

לחצר המעורבת. עם אותה חצר שנפלה הדליקה בה בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת דסבירא ליה דאף באלו התירו דבר שאינו אלא משום שבות ואין הלכה כבן בתירה דלא אמר כך אלא בכתבי הקודש:

גמ' מתניתא דר' יוסי. מי נימא דהא דקתני סל מלא ככרות כרבי יוסי הוא דאתיא דאמר לעיל לעולם מצילין מזון שלש סעודות וקאמר הש"ס דלא היא דכד"ה היא דמכיון שכולה גוף אחד שהן בסל אחד כמי שכולה סעודה אחת שהרי בבת אחת הוא מוציא:

ואומר לאחרים וכו'. שכן דרכן להזמין אורחים בשבת ולא יהא אלא כמזמין אותן ומצילין להם:

תמן תנינן. לקמן בפ' שואל שאם אינו מאמינו מניח טליתו אצלו ועושה עמו חשבון לאחר השבת וקס"ד דהאי חשבון דקתני הכא אהצלה נמי עצמה קאי שעושין עמו חשבון מה שהצילו הלכך פריך בשלמא התם את אמר חשבון ניחא דמשכוניה גבי ועושה עמו חשבון מה שהוא חייב לו על המשכון הכא מאי אית לך למימר חשבון הא את הכל זכו מהפקירא:

לכך שנינו נקרא פיקח. כלומר דמהאי טעמא גופיה נקרא פקח שאם הבעלים מבקשין חשבון אחר השבת שיחזירו לו מה שהצילו אם היו פקחין ויודעים שמן ההפקר הוא שזכו ורוצין לעכב לעצמן הרי הוא שלהן:

ולשם. לאותה חצר שמציל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

הוא מוציא גם כן כל כלי תשמישו שצריך לו להשתמש בשבת. וכן לובש הוא מלבושיו כל מה שהוא יכול ללבוש וכו':

ר' יוסי אומר שמונה עשר כלים ממלבושיו כדרך שהוא רגיל ללבוש בחול ולא יותר. וכדקחשיב להו בגמרא וחוזר ולובש ומוציא דברי ר' יוסי הן ואין הלכה כר' יוסי:

ואומר לאחרים בואו והצילו עמי. כלומר כדרך שאני מציל כך תצילו עמי וכל אחד ואחד לובש ומתעטף כפי מה שהוא יכול והרי הן שלו שזוכה מן ההפקר וכדאמרינן גבי מזונות והתם לא תני עמי אלא לכם לפי שלפעמים אינן רשאין להציל את המזונו' כדרך שהוא מציל כגון שהוא לא סעד והן סעדו או להיפך:

ואלו הן. השמונה עשר כלים מקטורן. בגד העליון מנט"ו בלע"ז. ניקלי הוא אונקלי לבוש הרחב שתחת המקטורן ופונדא אזור רחב שחוגר בו ופיליון הוא הסודר שעל הראש כמו ששנינו בפכ"ט דכלים ומעפורת מה שמתעטף בו סביב הראש וקולבין של פשתן הוא לבוש צר וקצר גוניי"ו בלע"ז וחלוק של צמר לפי מנהגם שעושין אותו של צמר נמי ושתי אמפליאות בתי שוקים קלצונ"ש בלע"ז שני סכריקון פצולייו"ש בלע"ז ושני אבריקין הן בתי רגלים קלצו"ט בלע"ז ושני מנעלים וכובע שבראשו שמשימו תחת הסודר וחגור שבמתניו שחוגר בו על חלוקו מבפנים וסודרין שעל זרועותיו שמכסה בהן הזרועות:

ואומר לאחרים וכו'. לפי שכן דרכן להשאיל כלים בשבת והלכך מצילין הן:

מתני' ר"ש בן ננס אומר פורסין עור של גדי וכו'. שאחז בהן את האור. כלומר אפילו כבר אחז בהן את העור מצד אחד פורסין עור הגדי על קצה השני מפני שהעור גדי הוא מחרך ואין האור מלהט אותו וכדי שלא תעבור שם האש:

ועושין מחיצה. לפני האש בכל הכלים אפי' הן מלאים מים בשביל שלא תעבור הדליקה לשם:

והן מתבקעין. מחמת האור לפי שהן חדשים ומכבין הם את הדליקה וקסבר דאפילו במקום הפסד גרם כיבוי אסור ואין הלכה כר' יוסי:

גמ' כיני מתניתא משיאחוז האור בהן. כלומר דמפרש לה דהא דקתני שאחז בהן ה"ק אם רואה שיאחיז בהן האור גם על הקצה האחר לפי שכבר אחז בקצה האחד אפילו הכי מותר לפרוס על אותו קצה שלא יאחוז האור בו:

ספר שאחז וכו'. כעין התירא דמתני':

ר' שמואל וכו' דר' יוסי היא לאו אהכא קאי אלא לעיל סוף פ' כירה והתם גריס להא על הא דקתני ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה וכדפרישי' שם ואגב מייתי לה נמי הכא כדרך הש"ס הזה דרמז בקצרה:

מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה או אל תכבה מפני שאין שביתתו עליך שהרי אינו עבדו אלא יניחנו לעשות ואין צריך למחות בידו:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו. ודוקא שעושה על דעת אביו שכן שביתתו עליך וימחה בידו אבל אם עושה מדעת עצמו אין ב"ד מצוין להפרישו:

גמ' בימי ר' אמי וכו'. גרסינן להא בפ"ד דנדרים בהלכה ט' וגריס התם מהו דיימר מאן דעביד לא מפסיד והתם קאי על מודר הנאה מחבירו והיה לו בית לבנות וכו' וקאמר נישמעינה מן הדא עובדא בימי ר' אמי וכו':

נפלה דליקה בכפר. בשבת ואפיק כרוזא וכו' ואמר מאן דעבד ומכבה לא מפסיד אלמא דשרי למימר הכי. וה"ה במודר הנאה מחבירו אומר כל הזן אותו אינו מפסיד:

אמר ר"א וכו'. שאני בדליקה דמפני הסכנה התירו לומר כן. והשיב לו ר' יוסי אם מפני הסכנה אפילו ר' אמי בעצמו יכבה דהא ולא כן תני וכו' אפילו בגדולים ואפי' הן ישראל אלא דאפילו לא היה שם סכנה של נפשות מותר לומר כל המכבה אינו מפסיד:

בני קיצרה של ציפורי. אנשי השר מפני שהיה אפוטרופס שלו:

הניחו לגבאי. כלפי השם אמר כן מפני שבחובות עונותיו בא לו זה:

לא היה צריך לעשות כן. למחות בידם שהרי שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ולא אל תכבה:

חד נפתי. משם מקום ונכרי היה. ובנדרים גריס חד כותיי שהיה דר בשכונה של ר' יונה ונפילת וכו' ובא הנכרי לכבותה ולא הניחו ר' יונה ואמר הנכרי לר' יונה בגדך מדלי במזלך יהיה כל אשר לי כלומר באחריותך שאתה מונע אותי מלכבות עד שלא תבא הדליקה לביתי ואמר ליה רבי יונה אין כך יהיה ונעשה לו נס וניצולה כל השכונה כולה:

פרס גולתיה. פירש טלית העליון שלו על הגדיש שנפלה דליקה בו וברחה האש ממנו:

ולא כן תני ראו אותו להקטן יוצא ומלקט עשישים בשבת אין אתה זקוק לו להפרישו ואמאי קתני אין שומעין לו:

תמן אין לו צורך בעשבים וכו'. בלשון תמיה מיתפרשא בשלמא התם וכי אין לו צורך בעשבים הא מסתמא כשלקט אותן לאיזה צורך שלו הוא מלקטן ולפיכך אין אתה זקוק לו שעושה מדעת עצמו הוא ברם הכא יש לו צורך כבוי בתמיה וקטן בכבוי מאי איכפית ליה אלא ודאי בעושה על דעת אביו מיירי ולפיכך אין שומעין לו:

מתני' כופין קערה ע"ג הנר. הדולק בשביל שלא תאחז האור בקורה ועל צואה של קטן לאו צואה שלו דהא גרף של רעי הוא ומותר להוציאו לאשפה אלא על צואה של תרנגולין דמוטלת לאשפה שבחצר ולאו דין גרף רעי אית לה שהרי לא רמיא קמיה אלא בשביל שלא ילכלך ויטנף בה הקטן כופין עליה כלי:

ועל עקרב שלא תישוך כופה עליה הכלי:

בערב. שם מקום בארץ הגליל ואמר חוששני לו מחיוב חטאת הואיל ולא רץ אחריו לנשכו והלכה שמותר אפילו להורגו כדהובא לעיל בפרק שמונה שרצים בהלכה א':

גמ' כופין וכו'. וקאמר דיבא הדא כהאי דאמר וכו' כדגרסינן לה לעיל סוף פרק האורג וע"ש ובמקום המצוין שם:

ועל צואה של קטן. ופריך ולא למאכל תרנגולין אינון וא"כ מותר להוציאו להדיא או להאכיל לתרנגולין ואמאי יכפה הכלי עליו:

תפתר באילן רכיכה. שהיא רכה ביותר ושלא יבואו לידי מירוח בשיתן לפני התרנגולים ימרחו וילכלכו את הבית:

הוה יתיב בהדא ערב. היה ר' יוחנן בן זכאי יושב באותה העיר ולא בא שום שאלת הוראה לפניו אלא אינון תרין עובדייא חדא הא ואידך הא דלקמן בפרק חבית ואמר ר' יוחנן בן זכאי גליל גליל איך שנאת התורה וסופך לעשות כמסיקין שיהיו כולם מוסקי זיתים ולא יהיו בעלי תורה מהם ועל שם שהזיתים הרבה הן בגליל אמר כן:

מתני' נכרי שהדליק את הנר. לצורכו:

מילא מים. קמ"ל דאע"ג דבמים איכא למיגזר שמא ירבה בשביל הישראל אפ"ה כשמילא לצורך בהמתו שרי ואי תני מים בלחוד ה"א דגבי נר אפי' הדולק בשביל הישראל שרי דהא מיהת יכול ג"כ להשתמש בו דנר לאחד נר למאה קמ"ל דלא. וכבש. תנא לה משום המעשה דר"ג דמעשה רב:

גמ' לצורכו ולצורך ישראל. מהו דשרי להשתמש בו מכיון דעשה הנכרי גם לצורך עצמו:

שמואל איקבל. נתארח אצל פרסי אחד נתכבה הנר והלך הפרסי והדליקו והפך שמואל פניו וכיון שראהו להפרסי שמתעסק בשטרותיו לפני הנר ידע שלא בשבילו הדליקו אלא בשביל עצמו בלבד והפך שמאל פניו כלפי הנר וא"כ הדא אמרה לצורכו ולצורך ישראל אסור שהרי בתחלה היה סבור שמואל שגם לצורכו הדליקו ולא רצה ליהנות ממנו עד שראה שבשביל עצמו בלבד הדליקו:

שנייא היא. וכו' כלומר דלעולם לצורך שניהם נמי שרי ומעיקרא עשה זה מפני ד"א כשראה שהדליק בעצמו והוא הבעל הבית ושלא יהא נראה שבשביל האורח הדליקו ואין זה דרך ארץ להטריח על האדם לצאת מביתו בשביל האורח וא"ל רבי אליעזר לר' יונה אם משום שאין מטריחין וכו' וא"כ למה הוצרך שמואל להפוך אפו בשביל כך היה לו לעשות עצמו כאלו אין צורך לו להנר בלבד ולא להפוך פניו ולהראות שאין רוצה כלל ליהנות ממנו:

אמרו לו וכו'. תוספתא הוא בפי"ד דגריס שם שהזקנים שאלו לר"ג מה אנו לירד ואמר להן וכו' והאי וירדו וכו' דקתני אחרי שהתיר להן ר"ג הוא:

סליק פרקא