מתני' כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן. הכלים שיש להן דלתות כגון שידה תיבה ומגדל וכיוצא בהן ניטלין הדלתות עמהן ואף על פי שנתפרקו מהן בחול ניטלין בשבת לפי שהן מוכנין לעולם אגב הכלים:

ואינן דומין לדלתות הבית. שאין מטלטלין אותן כשנתפרקו קודם השבת לפי שאינן מן המוכן הכי מפרש להמתני' בש"ס הבבלי ובגמרא הכא מפרשי לה בענין אחר:

דלתות הבית דרובה ודלתות הכלים דרובן. כלומר דמפרש להמתני' דבכל חדא וחדא דרובה קתני והיינו רבותא לאשמועינן בתרוייהו כדמפרש ואזיל:

דלתות הבית דרובה וכו'. בדלתות הבית אשמעינן רבותא שאף על פי שנתפרקו בשבת מהבית ואיכא למימר דמוכנין היו בין השמשות אפילו הכי אסור לטלטלן בשבת כדמפרש לקמיה דלפי שאינן מן המוכן דקאמר היינו משום שאין תשמישן אלא על גבי הקרקע כשהן קבועין בהבית והלכך אפילו נתפרקו בשבת שייך לומר בהו שאינן מן המוכן לענין טלטולן:

דלתות הכלים דרובה. ובדלתות הכלים אשמועינן רבותא שאע"פ שנתפרקו בשבת ניטלין הן בשבת. וכלומר דלא מטעמא דמוכן הוא אגב הכלי דא"כ קשה אדרבה דטפי מן המוכן הוא בשנתפרקו בשבת אלא ה"ק אע"פ שנתפרקו מהן בשבת ואלו אין תשמישן אלא אגב הכלי ומהו דתימא הואיל ולא חזיין השתא להכלי אסור לטלטלן קמ"ל דמותר דהא מיהת חזיין נמי להשתמש עליהן בלא הכלי כגון לאנוחי עלייהו מידי א"נ לכסות את הכלי ואפי' נתפרקו ממנו:

לפי שאינן מן המוכן וכו'. כלומר האי אינן מן המוכן מיתפרש שאינן לתשמיש אחר אלא ע"ג הקרקע כשהן קבועין וכדפרי':

בראשונה קידם שנשנית המשנה של איסור טלטול מאיזה כלים כדלקמן. ומה שהתירו להן היה הכל מותר וכל הכלים היו נטלין בשבת:

כיון שנחשדו וכו'. כהדא היא דכתיב בדברי נחמי' בן חכליה בימים ההמה ראיתי ביהודה וגו' וראו שהן מזלזלין בחלול השבת החמירו עליהן ואסרו להן את הכל:

כיון שנגדרו. שראו שגדרו על עצמן ונזהרין הן מחילול שבת היו מתירין להן ואמרו כל שאר הכלים הן שאסורין מלבד ג' כלים שהתירו להן כדתנינן בתוספתא ריש פ' ט"ו בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבלה וזומא ליסטרא של קדירה וסכין קטנה שעל גבי השלחן. וזה היה כשראו שהן נגדרין במקצת בחלול שבת:

והולכין. ומתירין להן כדקתני שם וחזרו להיות מוסיפין עליהן בהיתר עד שאמרו כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן המסר הגדול וכו' כדתנן לקמן במתני':

ר' יוסי אומר אף הצפורן. גדולה והכי תני לה בתוספתא והיא כעין יתד רשבג"א אף העוגין וזהו העוגין של הספינה וטעמא דאלו אין עומדין אלא למלאכתן וקפיד עלייהו ומייחד להו מקום:

מדוכה אם יש בה שום וכו' תוספתא היא סוף פי"ד:

קודם להתרת כלים שנו. להא דמדוכה דאלו לאחר שהתירו אין חילוק בין יש בה שום לשאין בה שאפילו מלאכתה לאיסור מותר לטלטלה לצורך מקומה:

תמן תנינן. בפ' י"א דכלים קלוסטרא היא הנגר שנועלין בו הדלת ועושין בראשו כמין תפוח ונקרא קלוסטרא שומטה מפתח זה ותולה בחבירו בשבת דוקא על ידי השמטה וגרירה דטילטול מן הצד הוא אבל טילטול גמור ס"ל לר' יהושע דלא התירו:

ר"ט אומר. אפי' טילטול גמור שהרי היא לו ככל הכלים ומיטלטלת בחצר:

דבי ר' ינאי אמרו. דאף בחצר שלא עירבה בה בני הבתים היא מתני' ואקשו עלייהו דאם בחצר שלא עירבה איירי הדא היא דתנינן וכו' בתמיה וכי כל הכלים מיטלטלין הן בחצר שלא עירבה אלא בשעירבה מיירי ור"ט היתרא דטילטול גמור קמ"ל:

קודם להתרת כלים שנו. האי דינא דקלוסטרא גם כן קודם שנמנו להתיר טילטול כל הכלים נשנית. ופריך עלה אי קודם להתרת כלים שנו הדא היא דתנן וכו' בתמיה הא טילטול כל הכלים עדיין היו אסירין להם ומשני מאי ככל הכלים דקתני היינו בשלשה כלים המיטלטלין בחצר וכו' שאותן התירו מקודם כדתני בתוס' שהבאתי לעיל:

חצוצרות. ששנינו גבי התקיעות בע"ש כשהוא תוקע השלישית סילק המסלק והטמין המטמין וכו' ומקו' היה שם בראש הגג ששם מניחה במקומה ופריך ולאו כלי הוא ולמה לא יהא ניטל בשבת:

קודם להתרת כלים שנו. זה ג"כ נשנה קודם שהתירו טלטול הכלים:

קנים. הא דתנן בפ' שתי הלחם לא סידור קנים ולא נטילתן דוחה שבת ומקלות הא דתנן בסוף פ' תמיד נשחט כל מי שאין לו מקום לתלות ולהפשיט מקלות דקין חלקים היו שם ומניחן על כתיפו וכתף חבירו ותולה ומפשיט ור"א אומר י"ד שחל להיות בשבת יניח ידו על כתף חבירו ויד חבירו על כתיפו ותולה ומפשיט לפי שלא היו יכולין לטלטל המקלות וזה ג"כ קודם להתרת כלים נשנו:

לווחין של ספינה. דפין שניטלו הימנה אין מטלטלין דלאו דעתיה עלייהו ומוקצין הן:

אם היו מכוסין. כלומר אם ראוין הן להיות מכוסין על גבי כלים או אוכלין וכו':

אמרי בימי ר' לא. כך היו אומרים בימי רבי אילא דאע"ג דאת אמר ככיסוי הכלים הן והוא שיש עליהן תואר כלי:

כל שניטל בשנים. שכבד הוא וצריך שני בני אדם לטלטלו ניטל הוא בשנים ובד' או בה' אסור והקשה ר"ז עלה דאם התירו בשנים א"כ אפי' בד' או בה' מותר שהכל לפי כובדו:

מה דאמר ר' מנא וכו'. כלומר והכי שמעינן נמי מהאי דאמר רב מנא אמר ר' יוסה דכך היה מעשה שהיו התינוקת טעונין להספסל ודר' יודה בן פזי והזקנים היו מסייעין להון:

ולאו כלי הוא. ומאי קמ"ל פשיטא שמותר וקאמר דהא קמ"ל שלא תאמר הואיל ותשמישן במקומן ואדם קובע להן מקום וכו' הלכך איצטריך לאשמועינן שהתירו להן:

וסוגין. הסלים הגדולים:

מכבש מיטות. שמכבשין את הנסרים שלה להשוותן:

כובד העליון והתחתון. הן שני עצים עגולין של האורג אחד הוא לפניו שכורך בו יריעה הנארגת וזהו העליון והתחתון שכרוך עליו השתי והוא להלן ממנו וכבדין הן ואפי' כן מטלטלין אותן:

חוץ מן העומדין. הן העמודים שהכובדין תקועין בהן:

בעומדין ששם. כלומר שקבועין שם ומשום אשווי גומות הוא שאסרו אבל בעומדין שכאן שאינן קבועין וניטלין מכאן לכאן מותר אע"פ שהן גדולים וכבדין:

של קורייס. של הסורג:

מה דר' יוסי אמר ר' יוחנן. לא כן הוא שהתירו להדיא אלא ששאל וכו' וא"ל מטלטלין ור' יודה בן פזי לא אמר כן אלא שאין מטלטלין אמר לו:

מפני שאין מטלטלין. כלומר שאינן ניטלין מפני כובדן וקובע להן מקום:

מתני' נוטל אדם קורנס. פטיש מורטל בלע"ז:

לחתוך בו את הדבלה. שאחר שעשאה עיגול עבה היא ונעשית קשה וצריך קורדם לחתכה:

מגירה. שיש בה פגימות הרבה וממהרת לגור לחתוך את הגבינה ע"י פגימות שבה:

מגריפה. ווידל בלע"ז לגרוף בה את הגרוגרות מן החבית:

את הרחת. פאל"י בלע"ז:

ואת המזלג. שהוא כמין עתר ועשוי כעין פורט"ו ולו שלשה שינים. ומהפכין בו הקש בגורן:

לתת עליו לקטן. מזונות לקטן:

את הכוש. הוא הפלך נקרא פוטיל"ו ואת הכרכר נקרא ראיי"ל והוא כעין מחט של סקאין:

לתחוב בו. התותים וכל פרי הרך:

מחט של יד. הוא מחט שתופר בו הבגדים:

ליטול בו את הקוץ שנתחב בבשרו ומותר להסירו בשבת:

ושל סקאין. מחט גדולה שתופרין בה השקין לפתוח בו את הדלת אם אבד לו המפתח:

גמ' נוטל אדם קורנס לפצוע. משמע דווקא אם הוא צריך לפצוע בו הא שלא לפצוע בו לא. א"כ מתני' דר' נחמיה היא דאמר לקמן אין ניטלין אלא לצורך גופו:

מודין חכמים לר' נחמיה בזיירא וכו'. כדמפרש ואזיל:

בזיירא דהוא עצור ביה. שעשוי לעצור ולדחוק את המשקה שיצא ובמזורה דהוא חבוט ביה את המוץ והפסולת ובסכונה דהוא כתיש ביה ואלו מקפיד עליהן ואין ניטלין אלא לצורך מה שהוא מותר לעשות בשבת א"נ לצורך מקומן:

כלי המיוחד לאיסור מטלטלין אותו לצורך מקומו ואם הוא מיוחד להיתר בין לצורך ובין שלא לצורך:

שאין תשמישן לשם שבת. שאינן עשויין להשתמש בהן בשבת והתירו אותן לטלטל לשם שבת:

דאמר ר"א דלופקי למה היא טמאה. כדתנן בפ' כ"ב דכלים השלחן והדלופקי וכו'. ובסיס דידיה שהדלופקי נתון עליו מפני שהשמש עומד עליו כשמסדר את הכלים וא"כ ראה עד היכן החמירו בטומאה שטימאו את הבסיס משום טבלא. ואעפ"י שאינו עשוי לשם כך. ומעתה ראה עד היכן הקילו בהיתר טלטול כלים בשבת שהדלופקי עם הבסיס שלו ניטלין הן בשבת:

אח הרחת וכו'. מיסב קילורית בשבת. אם מצער אותו מותר ליטלו הימנו:

מתני' אמרה כן מחט של יד וכו' דאם לא כן מה בין קוץ שמותר ליטלו לבין זה אלא ודאי דמיא להיתרא דקוץ:

מהו מיגבלתה ביו"ט. אגבינה דהוזכרה במתני' קאי אם מותר לגבל את הגבינה ביו"ט וא"ל וכי אינה אוכל נפש דקסבר כשם שלישה מותרת ביום טוב. כך מותר לגבן את הגבינה בי"ט:

מתני' קנה של זיתים. שהוא עשוי לבדוק בו הזיתים שכנסן במעטן כדי שיתאסף שמנן בתוכן ויהא נוח לצאת ובודק אותן בקנה. אם כבר הגיעו לעצרן בבית הבד:

אם יש קשר בראשו. כעין פקק שבקנה קולמוס מקבל טומאה לפי שמשתייר בהקשר שמן הזב מהזיתים ועשוי הוא לכך שיהא רואה בו אם נתרככו הזיתים להוציא שמנן והוי הקשר כבית קבול:

ואם לאו. שאין בו קשר אינו מקבל טומא:

דהוי ליה פשוטי כלי עץ ואעפ"י שהוא חלול אין חללו עשוי לקבל כלום:

בין כך ובין כך ניטל בשבת. שהרי כלי הוא שמהפך בו הזיתים:

גמ' דבי ר' ינאי אמרי קנה וכו'. לפרש מהו קנה של זיתים וכדפרי' במתני':

המעטן. הוא הכלי שצוברין בו הזיתים להתאסף שמנן ע"י שמתחממים יחד:

א"ל ר' מנא לא תני שמואל. לפרש להיות בודק הזיתים אלא להיות שולה בו הזיתים מן המעטן וקמ"ל דאפי' אינו עשוי לבדוק בו אלא שע"י הקשר שבראשו מוציא הוא הזיתים הוי ליה בית קבול:

קנה וכו' נימר. דכך הוא הדין שאם היה קשור ותלוי שאינו נגרר בארץ פוקקין בו בשבת וכו' וכך הוא בתוספתא פ' ט"ו:

משכני. משך אותי חילפיי והוא אילפא והראה לי הנגר של בית רבי שנועלין בו והיה קשור ואינו תלוי וזהו דלא כמאן:

א"ר יודן וכו'. כלומר לעולם כרשב"ג ס"ל דמכיון שנטלו ונתנו לתוך ידו להכינו לכך נעשה כמפתח ופותח ונועל בו והוא שהראהו קשור נזדמן הוא כך ולא שהיה צורך להיות קשור אלא בהתקינו לכך נמי סגי:

מתני' כל הכלים ניטלין בשבת חוץ וכו'. ובנוסחת המשנה של הש"ס בבלי גריס הכא ר' יוסי אומר כל הכלים וכו'. המסר הגדול מגירה גדולה שמנסרין בה הקירות ויתד של המחרישה הוא הכלי שחורץ בארץ ולפי שכלים כאלו קפיד עלייהו שלא יפסידו והוי מוקצה מחמת חסרון כיס:

כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך. מסקנת פירושא דמתני' כך הוא כל הכלים שמלאכתן להיתר כגון קערות וכוסות וכיוצא בהן ניטלין הן בין לצורך גופו או מקומו ובין שלא לצורך גופו או מקומו אלא שמטלטלו בשביל עצמו של הכלי שלא יגנב או שלא יהא נפסד ויתייבש בחמה ומטלטלו מחמה לצל. וכלים שמלאכתן לאיסור כגון מכתשת וריחיים וכיוצא בהן שהן לדברים שאסור לעשות בשבת ניטלין הן בין לצורך גופו להשתמש בהן דבר המותר ובין לצורך מקומו של הכלי. אבל לצורך עצמו של הכלי כגון מחמה לצל או שלא יגנב אסור:

ר' נחמיה אומר אפילו כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו מותר אבל מחמה לצל או כיוצא בו שהוא בשביל עצמו של הכלי נקרא שלא לצורך ואסור ואין הלכה כר' נחמיה:

גמ' רב יהודה בשם רב וכו'. ולקמן פריך עלה:

ר' יוחנן ורבנן דתמן. של בבל פליגי בפירושא דמתני' חד אמר וכו' ושלא לצורך גופו אלא לצורך מקומו קרי נמי שלא לצורך ור' נחמיה אומר וכו' ואידך ס"ל דצורך מקומו לצורך הוא ושלא לצורך היינו שלא לצורך גופו ושלא לצורך מקומו אלא מחמה לצל ור' נחמיה אומר וכו' אבל מחמה לצל לא:

לא נחלקו ב"ש וב"ה. פלוגתייהו בתוספתא פ' ט"ו היא דגריס שם ב"ש אומרים אין ניטלים אלא לצורך וב"ה אומרים לצורך ושלא לצורך ולא נחלקו על כלים המלאין וכן על הריקנים ויש בדעתו למלאותן היום שמטלטלין אותן אפי' שלא לצורך גופן או מקומן דהא מיהת ראויין הן למלאותן ויש לו צורך למה שבתוכן. ועל מה נחלקו על הריקנים שאין בדעתו למלאותן היום:

אתיא דב"ש כר' נחמיה. ופריך אי הכי את אמרת לעיל בשם רב הלכה כר' נחמיה ולא הלכה כב"ש היא בתמיה והלא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה:

מתני' כל הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהם. בין שנשברו מקודם השבת ובין שנשברו בשבת ובלבד שיהיו שבריהן עושין מעין מלאכה כגון של עריבה לכסות בהן וכו'. ואעפ"י שאין זה מעין מלאכתן הראשונה ר' יהודה אומר וכו' מעין מלאכתן. הראשונה של עריבה לצוק לתוכה מקפה שדומה לעיסה שהשתמשו בערובה ושל זכוכית שיהו השברים ראויין לצוק בתוכן שמן ולא פליג ר' יהודה אלא בכלי שנשבר בשבת דקסבר נולד הוא. אבל בנשבר מקודם השבת מודה הוא שהרי הוכן לאיזו מלאכה מבעוד יום ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ' המוציא זכוכית וכו' והכא הוא אמר הכין שיעורא אחרינא לשברי זכוכית. ומשני ר' אחא כאן בפ' המוציא בעבה וראויה לגרור. כאן. והכא בדקה שהיא חדה. א"נ איפכא חדה ראויה לגרור בה:

ואית דאמרי. דמעיקרא ל"ק דכאן לענין טלטול הוא ובעינן שיעורא דנפיש וכאן בפ' המוציא לענין הוצאה ואם יש בה כדי לגרור איכא שיעורא להוצאה וגרסינן להא שם בהלכה ו':

מתני' האבן שבקירוי'. היא דלעת יבשה חלולה. ולפי שמתוך שהיא קלה כשממלאין בה מים אינה שואבת אלא צפה היא וניתנין בה אבן להכבידה:

אם ממלאין בה ואינה נופלת. האבן שבתוכה שהדקה יפה ממלאין בה ואם לאו הרי האבן כשארי אבנים שאסור לטלטלן ונעשה הקרויה בסיס לדבר האסור אין ממלאין בה:

זמורה. של גפן שהיא קשורה בטפיח להפך ששואבין בו מים מן הבור ממלאין בה בשבת דשויא כלי להך זמורה:

גמ' אנן תנינן האבן בתוכה. אמתני' דלקמן ריש פ' נוטל קאי דתנינן נוטל אדם את בנו והאבן בידו כלכלה והאבן בתוכה:

תני דבית רבי. והאוכלין והאבן בתוכה. דדוקא כשיש ג"כ אוכלין בתוכה ניטלת נמי עם האבן דנעשית בסיס לדבר המותר ולדבר האסור ובטל האבן לגבן:

איתפלגון בהא היאך תנינן בההיא מתני' ר' חייא וכו':

מתני' דהכא. פליגא על ר' יוחנן דהא תנינן האבן שבקירויה וכו' ממלאין בה. ומשני שאני הכא דמכיון שהיא אפוצה לה נדחקת בה כגופה של קירויה הוא:

וסיפא פליגא על ר' חייא בר יוסף. דהא קתני ואם לאו שאינה אפוצה אלא נופלת היא כשממלאין בה אין ממלאין בה ואיהו תני התם דאפי' האבן בלבד בתוך הכלכלה ניטלת היא:

אמר ר' יודן. היינו טעמא דר' חייא בר יוסף דהכא מכיון שהאבן עשויה להכבידה האבן הוא העיקר והקירויה טפלה להאבן ונעשה כמטלטל הקירויה על גב האבן והלכך אין ממלאין בה:

מה עבד לה ר' יוחנן. והשתא מ"ט דהרישא אליבא דר' יוחנן לימא נמי דהאבן הוא העיקר ואמאי ממלאין בה:

נעשה כמטלטל קירויה עצמה. ברישא היינו טעמא דכשהיא אפוצה ואינה נופלת אעפ"י שהאבן עשוי להכבידה אפי' כן נעשה כמטלטל קירויה עצמה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן נוטל אדם בנו וכו'. כלו' דמ"מ ההיא מתני' גופה קשיא לר' יוחנן דאיהו תני בסיפא התם כדבית רבי והאוכלין והאבן בתוכה ואמאי ברישא נוטל אדם את בנו והאבן בידו:

תינוק עשו אותו כאוכלין. היינו טעמא דרישא דהתם דהאבן בטל לגבי התינוק כמו שהאבן בטל לגבי האוכלין בהסיפא:

תמן. בבבל אמרין דעשו האבן ביד התינוק כקמיע מומחה ביד התינוק. כלומר שהאבן בעצמו הוא ראוי לו לשחוק בו וכמו שאם היתה קמיע מומחה ביד התינוק היה יכול להוציאה עמו וכך הוא האבן שביד התינוק:

מתני' פקק החלון. דבר שהוא סותם בו את החלון לר"א בזמן שהוא קשור ותלוי שאין החבל שהוא קשור בו נגרר על הארץ פוקקין בו. ואם לאו שהוא נגרר בארץ הוי ליה כמוסיף על הבנין וקסבר ר"א אין מוסיפין על האהל בשבת ואפילו הוא עראי וחכמים אומרי' וכו' דמוסיפין על אהל עראי בשבת והלכה כחכמים:

כל כסוי הכלים שיש להם בית אחיזה לאחוז בהן ניטלין בשבת:

א"ר יוסי בד"א וכו'. המסקנא היא דבכיסוי קרקעות כגון כיסוי של בורות וחריצין לכ"ע עד שיש להן בית אחיזה. ובכיסוי כלים לכ"ע ניטלין. ואע"פ שאין להן בית אחיזה ודוקא שיש תורת כלי על הכיסוי וכי פליגי בכיסוי כלים המחוברין לקרקע וכגון שהן טמונים בארץ כגון חבית הטמונה בארץ וכיוצא בה דת"ק סבר גזרינן הני אטו כיסוי קרקעות ועד שיהא להן בית אחיזה ורבי יוסי סבר לא גזרינן והלכה בחכמים אבל בכיסוי התנור שאינו טמון בארץ לכ"ע אף על פי שאין לו בית אחיזה מותר לטלטלו:

גמ' איזהו נגר הנגרר. גרסינן להא לקמן בפ' בתרא דעירובין בהלכה י' על המתניתין נגר הנגרר נועלין בו במקדש אבל לא במדינה והמונח כאן וכאן אסור. רבי יהודה אומר המונח במקדש והנגרר במדינה ומפרש איזהו נגר הנגרר שנחלקו כל שהוא קשור אף על פי שאינו תלוי ונגרר עם החבל בארץ אמר ר' יוחנן משכני חילפיי וכו'. כדלעיל בהלכה ג':

אתיא יחידאה דהכא. והוא רבי יהודה כסתמא דתמן והן החכמים במתני' שאע"פ שנגרר בארץ פוקקין בו:

ויחידאה דתמן. והוא ר"א דמתני' כסתמא דהכא כהתנא קמא דעירובין:

היאך עבדין עובדא. משום דחכמים דמתני' היינו ר' יהודה דעירובין וחכמים דעירובין היינו ר"א דמתני' וא"כ הלכה כמאן:

אמר לו מן מה דאמר ר' יוחנן וכו' א"כ עביד רבי עובדא אע"פ שאינו תלוי ש"מ הלכה כר' יהודה למעשה:

אתא ר' הונא וכו' וקאמר נמי הלכה כר' יהודה ועד שיהא קשור בדלת:

ר' ינאי חמוי דר' אמי. כך היא בעירובין:

בדבר שהוא יכול להעמידו. שלא יהא נופל לארץ ונגרייא דר"א הוה קשור בגמי בעלמא:

נשמט. הנגר ונפסק החבל שהוא קשור בו וכשפותח בו הרי הוא מונח בקרן זויות אסור. נקמז שנחסר מעט ממנו ואינו ממלא את החור האסקופה שמכניסין אותו שם:

מדדהו בראשי אצבעותיו. עד שהוא מכניסו ומהדקו שם:

כל כסוי הכלים וכו' הלכה כר' יוסי. הובא להא לעיל פ' במה אשה בהל' ה':

הדרן עלך כל הכלים