מתני' מפנין. אוצר של תבואה וצריך לפנות אותו וכגון לדבר מצוה כדנקיט ואזיל מפני הכנסת אורחין או מפני ביטול בית המדרש כגון שהוא צריך להמקום לקבוע בו בית המדרש מפנין אותו בשבת וכל אחד ואחד ממלא ארבע או חמש קופות של תבן ושל תבואה עד שיפנה המקום:

אבל לא את האוצר. כלומר אבל לא יגמור את כל האוצר דילמא אתי לאשוויי גומות. וכן כשמפנה ועדיין האוצר הוא מלא שלא התחיל בו מקודם השבת צריך שלא יכבד הקרקע אלא נכנס ויוצא בו ועושה שביל ברגליו בכניסתו וביציאתו:

מפנין תרומה טהורה. אפילו ישראל דחזיא לכהן אבל תרומה טמאה לא דאינה ראויה בשבת דאסור להאכיל אף לבהמה בשבת לכ"ע דהוי כמבער תרומה לקדשים בשבת. ואין מבערין לא בשבת ולא בי"ט:

ודמאי. דחזי לעניים ומעשר ראשון וכו'. כמפורש בפ' כיצד מפנין:

והתורמוס היבש. מפני שהוא מאכל לעניים. נ"א לעזים אבל לא את הלח:

לא את הלוף. הוא ממיני הבצלים ואינן ראויין כשהן חיין אפילו למאכל בהמה:

ולא את החרדל. בברייתא והובאה בגמרא גריס מטלטלין החרדל מפני שהוא מאכל יונים ואת החצב מפני שהוא מאכל צבאים:

מפני שהוא מאכל לעורבים. ואין הלכה כר' שמעון בן גמליאל מפני שאינן מצויין אצל רוב בני האדם ואין מגדלין אותן אלא עשירים לגדולה:

גמ' ר' זעירא שאל לר' יאשיה וכו'. גרסינן להא לעיל ריש פ' המוציא עד ישנן רביעית יין האיטלקי וע"ש:

מהו לפנות מן האוצר כסדר הזה. כלומר אוצר שלא התחיל לפנות ממנו קודם השבת מהו שיתחיל לפנות ממנו בשבת כסדר הזה ששנינו ארבע או חמש קופות:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בברייתא אפלוגתא דתנאי גבי תבואה צבורה בזמן שהתחיל בה מע"ש מותר להסתפק ממנה בשבת ואם לאו אסור להסתפק ממנה בשבת דברי ר' אחא ורבי שמעון מתיר וקתני בסיפא ושוין שלא יגע באוצר אבל עושה הוא שביל ברגליו ונכנס ויוצא וש"מ דכ"ע אין מתחילין באוצר תחלה:

אית תניי תני מטלטלין את הדימוע. סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמע הכל מטלטלין אותו בשבת ואיכא דתני אין מטלטלין:

בתרומה טהורה. שנפלה לפחות ממאה חולין דחזיא לכהן כדין דמוע שנמכרת הכל לכהן חוץ מדמי אותה סאה. ומאן דאמר אין מטלטלין בתרומה טמאה שדמעה את החולין ואינה עומדת אלא להסקה ולא חזיא בשבת ולא פליגי הני ברייתות:

ובאותו שיש בו כדי להעלות. כלומר וכן נמי מצינו דאף תרומה טמאה מטלטלין והיינו דוקא שיש בו כדי להעלות כגון שנפלה למאה חולין טהורין דאותה מטלטלין אגב החולין כדלקמן. אבל אם אין בה כדי להעלות שנפלה לפחות ממאה לא משום דהוי מדומע ע"י תרומה טמאה:

מאן תנא מטלטלין רבי אליעזר. לאו אדימוע קאי. דהא מילתיה דר"א לאו בדימוע היא אלא על מתני' דריש פ' נוטל קאי ואיידי דאיירי הכא בטילטול דימוע מייתי לה הכא כדאמרן. וכן אגב האי דלקמן. ובתרומה טמאה איירי דתנינן בפ' נוטל מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין וקאמר דמאן תנא מטלטלין הטמאה עם החולין ר"א היא דתנינן בפ"ה דתרומות בהלכה ב' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין. והאי סאה עולה באחד ומאה. ר"א אומר תרום ותשרף כשתעלה הסאה צריך לשורפה שאני אומר אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה והרי היא תרומה טמאה כמו שהיתה ואינה ראויה אלא לשריפה והשתא הא דתנינן מטלטלין הטמאה עם החולין לר"א היא דתנינן לה דלדידיה אכתי שם תרומה טמאה עלה ומטלטל הכל אגב החולין דאלו לרבנן דפליגי עליה התם דלא אמרינן אותה שנפלה הוא שעלתה ותעלה ותאכל נקודים או קליות. א"כ לא מיתוקמא הך דקתני מטלטלין הטמאה עם החולין דאי לפחות ממאה חולין נפלה הוה לה כולה מדומע ע"י תרומה טמאה ואין מטלטלין כדלעיל ואי למאה נפלה א"כ אין שם תרומה טמאה עלה:

א"ר אלעזר עומד אדם מע"ש וכו'. גרסינן להא לעיל בפ"ז דדמאי בהלכה ה' על המתני' היו לו תאנים של טבל והוא בבית המדרש או בשדה וכו' וגי' דהכא עיקרית כדפרישית שם:

אדם עומד מע"ש ואומר הרי זו תרומה למחר. כלומר דאשמועינן שיכול להתנות ולקרוא לה שם ושלא תהא חלה עליה תרומה אלא למחר בשבת ולא מקודם:

ואין אדם עומד בשבת ואומר הרי זה תרומה למחר. שאע"פ שאינה מפרישה בשבת מ"מ אפי' קריאת שם אסור מכיון שאינה ראויה להפריש בשבת:

ר' יוסי בר בון פליג שאפי' מע"ש אין לו לקרות לה שם תרומה למחר מכיון שאין יכול להפרישה בשבת והאי מתני' דדמאי דקתני התם דקורא שם מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר שאני התם שא"א לו בענין אחר שהרי הוא בביהמ"ד או בשדה ואין לו פנאי לתקן אבל בעלמא סבירא ליה דאסור לכתחלה לקרות שם מע"ש שתהא תרומה בשבת:

מתני' פליגא על רבי יוסי בר' בון. דתנינן בפ"ג דטבול יום לגין שהוא טבול יום שנטמא וטבלו אותו היום ומלאוהו מן החבית שיש בו מעשר טבל שטבול הוא לתרומת מעשר שלא ניטלה ממנו ואמר הרי זה תרומת מעשר משתחשך ה"ז תרומה למחר וכלומר שהתנה שלא תהא תרומת מעשר עד שתחשך ומשום שאם תחול עליה קודם שתחשך נפסלת היא בכלי זה שהוא טבול יום והלכך דבריו קיימים:

ואם אמר הרי זה עירוב לא אמר כלום. דבעינן בעירוב סעודה הראוי מבעוד יום וליכא שאפי' לכהן אינה ראויה עד לאחר הערב שמש שמעינן מיהת שיכול הוא להתנות מע"ש שלא תהא תרומה עד השבת וקשיא לרבי יוסי בר' בון:

פתר לה לשעבר. כלומר דהתם בדיעבד הוא דמיירי אם אמר ה"ז תרומת מעשר משתחשך אבל לכתחלה לא:

והתני ר' חייה. בברייתא אומר הוא ה"ז תרומת מעשר משתחשך. אית לך מימר לשעבר בתמיה שהרי אומר לכתחלה קאמר:

חזר בו רבי יוסי בר' בון מהדא. כשהקשו לו מהדא דר' חייה חזר בו ממה שאמר בתחלה:

מאי כדון. השתא מפרש לה כלומר והיאך הוא מתנה כשאינו רוצה לקרות לה שם תרומה עד למחר:

מכבר לכשאפרישנה. כלו' מעכשיו ולכשאפרישנ' תהא עליה שם תרומה למפרע:

הגע עצמך שהיתה תרומה טהורה. וראויה היא לאכילה בשבת לכהן ועל כרחך צריך הוא שיפריש מקודם השבת והאיך יתנהג בשאינו רוצה לקרות לה שם תרומה עכשיו:

מכבר לכשאוכלנה. אם טהורה היא יאמר כך מעכשיו ולכשאוכלנה אם כהן הוא או שיאמר ולכשיאכל הכהן תחול עליה שם תרומה:

הגע עצמך שהיתה תרומה טמאה. כגון שנטמא הטבל והתרומה תהיה טמאה ואינה ראויה לאכילה ולשריפה היא עומדת והאיך יאמר בה:

מכבר. מעכשיו ולכשאניחנה בקרן זוית כדי ליתנה לכהן לשורפה אחר השבת תחול עליה שם תרומה ובשביל לתקן הטבל קורא לה שם דחולין טמאין חזו ליה:

תני מטלטלין אחד תרומה טהורה ואחד תרומה טמאה. ובשהתנה מע"ש מיירי וכדלעיל דאי בתרומה טמאה בעלמא הא אנן תנן הטמאה עם הטהורה או עם החולין בדווקא:

א"ר זעירא הדא אמרה וכו'. ואמתני' דדמאי קאי וכלומר דממתני' שמעינן כן שהרי כשאומר שאני עתיד להפריש למחר אכתי טבל היא אלא משום שיש עליו תנאי מטלטלו בשבת להפריש למחר דהא מטלטלו כשמפריש ממנו:

כיצד הוא עושה. לאותו טבל של תנאי נותן עיניו במקצתו במה שאמר להפריש למתר וסומך על זה לתרומה ולמעשר ואוכל את השאר:

תני בתוספא פט"ו מטלטלין החרדל וכו':

נעמיות. בנות היענה:

מה אנן קיימין. לפלוגתייהו. אלא כי אנן קיימין וכו'. דרבנן סברי הואיל ואין אותו המין מצוי בשוק לשאר כל האדם אע"פ שיש לזה כמי שאין לו דהרי לא שכיחי ורשב"ג ס"ל בתר דידיה אזלינן וה"ז כמי שהן ג"כ בשוק:

גמ' אמר ר' זעירא לא אתיא. מתני' דקתני ואם לאו אין מטלטלין אותן ואע"פ שהן ראויין לישב עליהן ומפני שלא התקינן לכך א"כ לא אתיא אלא כר' חנינא וכו' כדאמר לעיל בפ' במה טומנין בהלכה ב' דצריך שייחדנו לכך מע"ש. וה"נ מהאי טעמא אין מטלטלין אותן כדאמרן:

אמר ר' יוסי שנייא היא הכא. במתני' שהוא בכוסא וזהו חבילה ודוגמתו לעיל סוף פ' כלל גדול בהוצאת כיס קטן וכדפרישית שם ואין ראוי לישיבה ולכ"ע עד שיתקינן לכך:

מתני' חבילי קש. אגודות של קש ושל עצים ושל זרדים והן ענפי אילן לחים וראוין למאכל בהמה:

כופין את הסל לפני האפרוחים וכו'. ואין זה מבטל כלי מהיכנו לפי שאין האפרוחים עומדים עליו ולא היה שם בין השמשות:

תרנגולת שברחה. מן הבית דוחין אותה בידים עד שתכנס אבל לא מדדין מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצא זה מגביה ומטלטלה וכן ע"י שנשמטת נתלשין הן כנפיה וה"ה לשאר בהמה חיה ועוף אין עוקרין אותן ממקומן ואפי' בחצר ואצ"ל ברה"ר אלא דוחין אותן עד שיכנסו. אבל מדדין אותן בחצר ולא ברה"ר שמא יגביהם:

מדדין עגלים וסייחים ברה"ר. ובנוסחת משנה שבבבלי לא כתוב ברה"ר:

והאשה מדדה את בנה. אוחזו בזרועו מאחוריו והוא מניע רגליו:

א"ר יהודה אימתי בזמן שהוא נוטל אחת. כשמניע רגליו יכול הוא להיות ניטל להגביה אחת מרגליו ומניח אחת אבל אם היה גורר את רגליו אסור לפי שהוא כנושא אותו ובקטן כל כך שהוא גורר רגליו לא אמרינן החי נושא את עצמו והלכה כר' יהודה דכל מקום שאומר אימתי או בד"א אינו אלא לפרש דברי חכמים:

התיב ר' אלעזר. על הא דר' יוסי והתנינן חבילי קש וכי קש לאו כמפוזר הוא שאפי' הוא בחבילה הוא והוא רק נוח לישב עליו ואפ"ה אין מטלטלין אותן עד שיתקינן לכך:

מתניתא פליגא וכו'. כל הא עד סוף הלכה גרסינן לה לעיל פ' כירה בהלכה ז' ושם תמצא מפורש:

מתני' אין מילדין את הבהמה בי"ט. מילדין הוא משיכת הולד מן הרחם ולא התירו טירחא זו לבהמה אפי' בי"ט:

אבל מסעדין. עוזרין אותה ואוחזין את הולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותנין לו דד לתוך פיו כדי שיניק:

ומילדין את האשה בשבת. ואפי' בדאיכא איסורא דאורייתא כגון שלא כלו חדשיו ולא פסקו גדוליו דהוי כעוקר דבר מגדולו:

וקורין לה חכמה. מילדת הבקיאה בכך ממקום למקום ואין חוששין לאיסור תחומין:

ומחללין עליה את השבת. בגמ' קאמר לאתויי שאם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה וקמ"ל שאפי' היא סומא משום דמכל מקום מתישבת דעתה בכך דסברה אי איכא מידי חזיא חברתא ועבדא לי:

ומשעה שהתחיל הדם להיות שותת עד שתלד וכן אחר שילדה עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין כל צרכיה בין אמרה צריכה אני בין שאמרה איני צריכה ומשלשלה ועד שבעה אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת ואם שתקה ואצ"ל אם אמרה צריכה אני מחללין עליה את השבת ומשבעה ועד שלשים יום הרי היא כחולה שאין בו סכנה ואפי' אמרה צריכה אני אין עושין לה מלאכה אלא ע"י נכרי כדין חולה שאין בו סכנה:

וקושרין את הטבור. של הולד שהוא ארוך ואם לא יקשרהו ויכרכו אותו יצאו מעיו אבל אין חותכין אותו בשבת ורבי יוסי אומר אף חותכין והלכה כר' יוסי:

וכל צרכי מילה עושין בשבת. כמפורש בפרק דלקמן בהלכה ב':

גמ' איזהו סיוע וכו' תוספתא פי"ו:

אף מרחמין על הבהמה ביום טוב. ובתוספתא גריס בהמה טהור' וכדמפרש ואזיל שאם ריחקה את הולד נותנין גוש של מלח על רחמה שמתוך כך נזכרת צערה ומרחמת ורוצה היא להניק את בנה. ודוקא בהמה טהורה אבל טמאה לא מרחקא ואי מרחקא תו לא מקרבא:

וקוראין לה וכו'. כהאי דתנינן לקמן בפ"ב דר"ה ולא אלו בלבד אלא אף חכמה הבאה לילד וכו' הרי אלו כאנשי העיר ויש להם אלפים אמה לכל רוח. וקמ"ל דהא דלא תני הכי בהדיא כן משום דסמיך על הא דתני לה התם:

ומחללין וכו' ומפרש שמואל שעושין לה מדורה ואפי' בתקופת תמוז:

וקושרין וכו'. כהדא עובדא וכו' כלומר וכן לענין חותכין וכהאי דאתת ושאלת לרבי ואמר בתחלה שישאלו להמילדת היאך המנהג וא"ל אין כאן מילדת שיודעת אלא היא. וא"ל זיל בתר מנהגא ואמרה אין כאן מנהג ידוע ואמר לה זילי חתיך וכר' יוסי:

כיני מתניתא וכו'. משום דקשיא ליה מאי שיטתא דמילה הכא ועוד הא תנינן לה במקומה בפרק דלקמן הלכך קאמר דכן צריך לפרש המתני' וכל צורכי חיה וכלומר דכשם קתני כשם שכל צרכי מילה עושין בשבת כך כל צרכי חיה נעשין בשבת:

תני השליא הזאת. שהולד היה מונח בתוכה בשבת שא"א לטמנה בארץ וכדי שלא יוצן הולד העשירים טומנין אותה בשמן וכו' אלו ואלו טומנין אותה אחר השבת בארץ כדי ליתן ערבון לארץ כלומר למשכון ולסימן שישוב אל העפר כשהיה:

הדרן עלך פרק מפנין