מתני' כירה. היא מקום שפיתת שתי קדירות ונותנין את הקדירה עליה והאש תחתיה ואם הסיקוה בקש או בגבבא והן עצים דקים שגובבין מן השדה:

ניתנין עלי' תבשיל. האי נותנין מקיימין הוא כדקאמר הכא בג' בפשיטות שמשהין עלי' התבשיל שבקדרה בשבת דאין כאן חשש שמא יחתה בגחלים הואיל ואין דרך להיות מאלו גחלים בוערות:

בגפת. פסולת של זיתים או בעצים שמאלו מצויין גחלים בוערות לא יתן להשהות עליה עד שיגרף את האש וגחלים או עד שיתן את האפר ע"ג הגחלים והרי הן מכוסות ואם אינה גרופה וקטומה באפר חיישינן שמא יחתה בגחלים בשבת כדי למהר בישולו או לצמקו. ודוקא אם הוא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אם אפי' בשל כל צרכו והוא כשמצטמק ויפה לו בהא הוא דחיישינן שמא יחתה אבל אם הוא תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו מותר לשהותו ואפי' אין הכירה גרופה או קטומה לפי שזה הסיח דעתו ממנו ולא אתי לחתויי בגחלים וכן אפי' אם היא תבשיל שלא בישל כ"צ או שבישל כ"צ והיא מצטמק ויפה לו. אם השליך לתוכו חתיכת בשר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי שלא בשל כלל ומותר לשהותו ואפי' אינה גרופה וקטומה מפני שכבר הסיח דעתו ממנו בשביל החתיכה חיה שבתוכו ולא יבא לחתות בגחלים:

ב"ש אומרים חמין שלא הוחמו כל צרכן הוא שמותר להשהות ע"ג הכירה שהיא גרופה וקטומה אבל לא תבשיל משום דניחא ליה בבשוליה:

ובה"א אחד חמין ואחד תבשיל. דין אחד להם:

בש"א נוטלין אבל לא מחזירין. כלומר הא דשרינן בחמין להשהות ע"ג כירה גרופה וקטומה וכן נוטלין ממנה בשבת אבל כשנטל ממנה אין מחזירין אותן למקומן:

ובה"א נוטלין ומחזירין. בשבת למקומן בין חמין ובין תבשיל אם הכירה גרופה וקטומה וכשהתירו ב"ה להחזיר בשבת דוקא אם לא הניח הקדירה ע"ג הקרקע או ע"ג איזה דבר אבל אם הניחה מידו אסור להחזיר בשבת ואפי' ע"ג הכירה גרופה או קטומה דהוה כנותן ומשהא לכתחילה בשבת:

גמ' כיני מתני'. כן צריך לפרש המתני' דהאי נותנין מקיימין עליה תבשיל קאמר כדפרישית במתני':

מתניתא דר' יודה דתוספתא היא דאיהו מפרש פלוגתייהו בחמין ותבשיל ולב"ה תרוייהו מותרין כדתנינן במתני':

דתניא. בתוספתא פ"ג:

לא שנו. הא דב"ה מתירין אף להחזיר אלא עליה הא לתוכה לא ואפי' גרופה וקטומה:

עד איכן. נקרא על גבה ומותר להחזיר. עד שלשה עד שליש שלה ומשליש העליון ולמטה נקרא תוכה מפני שהוא סמוך למקום האש שבקרקעיתה והחום מרובה ואסור להחזיר:

עד מקום שהוא עושה חריץ. שעושין בתוכה למעלה כעין חרין מטיט סביבותיה למקום שתהא הקדירה יושבת ועד החריץ נקרא על גבה ומהחריץ ולמטה נקרא תוכה:

אמר ר' יוסי בר' בון. דטעמא דעד כאן שרי מפני שהוא שליט כלומר עדיי' הוא שולט ידו שם והוא במקום שהיד שולטת ואינה נכוית. ומשם ולמטה אין היד שולטת ליגע שמה:

ואתיא. הא כהאי דאמר ר"ז בשם ר' יהודה לקמן בהלכה דמיחם מותר להפשיר הצונן במקום שהיד שולטת ואינה נכוית ולא במקום שאין היד שולטת בו:

תבשילין רותחין. בלילי שבת וא"ל היאך איתעבידא שנשארו רותחין:

אמר ליה גריף תופייא. שהי' גריף מקום שהקדירה שופתת בתוך הכירה ונתתי התבשיל שם ונשאר רותח ואמר ליה לא תעשה עוד כן אלא תגרוף קרקעיתה מקים השפיתה ותתן שלשה כיפי אבנים שם ותירמי הקדירה עליהן בכדי שלא תהא החום שולטת כל כך:

ממלא גצרא רמח. גצרא היא מלא אגרוף. רמח הוא טיט כמו חמר. והורה למלאות בקרקעית הכירה מלא אגרוף טיט וליתן על הטיט תלתא כיפי אבנים ומירמי הקדירה עליהון ולפי שבבוצרה לא היו בני תורה היה מחמיר עליהם:

שיזרי חריות. שזרה של חריות דקל דינו כגפא וכעצים:

הדא דתימר כשהיו לחין. כשהיו על הדקל ויבשו לאחר שקצצן דאז הם עושין גחלים כגפת וכעצים אבל אם היו יבשין מתחילתן שבעודן מחוברין נתייבשו אין בהם כח ושוב אין עושין גחלים ודינן כקש וכגבבא:

גללי בהמה. שהסיק בהן אית תניי תני וכו'. וקאמר הש"ס דלא פליגי דמ"ד שהן כגפת וכעצים בבהמה גסה שהגללים שלה קשים והרבה הן כגללי סוס ומ"ד כקש וכגבבא אם הן מבהמה דקה שהן רכים ואין גחלים מהן ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות:

הגורף עד שיגרוף כל צרכו. בעיא היא אם צריך שיגרוף את הכל או אפי' בגרוף כל שהוא במקום אחד סגי דלא חיישי' שמא יחתה בהגחלים שנשארו מן הצד דמכיון שאין גחלים תחת הקדירה לא אתי לאחתויי באינך. ופשיט לן מן מה דתני בברייתא הגורף צריך לחטט ביד לחפש אם נשארו עוד גחלים ש"מ שצריך לגרוף את הכל מהכירה כולה:

והקוטם. באפר אם צריך עד שיקטום כל צרכו וקאמר מן מה דתני מלבה עליהן נעורת של פשתן כדלקמיה הדא אמרה אפי' לא קטם כל צרכו משום דבמעט אפר שיקטום כבין והולכין הגחלים מאליהן:

ויידא אמרה. ובאיזה מקום אמרו כן:

דא. בכאן הוא דשנינו אם היה י"ט שחל להיות בע"ש אמר ר' יאשיין שצריך שינוי ומלהיב על הגחלים נעורות של פשתן והן כבין מחמת אפר כל שהוא שלהן:

קטמה ונתלבתה. אח"כ מהו שצריך לחזור ולקטום וקאמר דר' חייא רבה עלה לביתו ושאלו אותו שאירע להן כך והורי להן מותר וא"צ לחזור ולקטום:

בעון קומי ר"ז וכו'. הקשו לפניהם על שהורה ר' חייא להיתר שעשה דין הזה כבדיעבד:

ליבה לשעבר. בתמיה אם חזרה ונתלבתה עושה הוא כלשעבר וכמו דיעבד והורה להשהות עליה לכתחלה:

עבר ר' אמי וכו'. בתוך כך עבר שם ר' אמי ואיזה מן חברייא ושמעו זה ובקשו לחזור עליו ושיחזור מן הוראתו ואמר להן ר' חנניא חברהון דרבנן שבקוהו דמאחר שנעשה מעשה נעשה:

אמר ר' שמואל לא כן צריכה ליבה. כלומר דר' שמואל מהדר להקשות על אלו חברייא שהיו מתמיהין על האי עובדא דר' חייא וקאמר דלא כן היה צריך לתמוה אלא אם חזר וליבה הוא עצמו והיה ר' חייא מתיר שפיר הוה שהקשו על כך אבל כאן שנתלבתה מאליה והוא הורה דהוה כדיעבד לא היה להם לערער על זה:

אמר ר' מנא. ואני כך הקשיתי לפני ר' בא דאין תימר דחזרה ונתלבתה כלשעבר דיינינן לה מעתה אפי' לא בישל עליה בתחלה כדהוה בהאי עובדא שבישל על כירה זו ורצו להשהות התבשיל עליה וקטמו אותה וחזרה ונתלבתה ואם אתה מחשיב לה לדיעבד מעתה נימא נמי דאף שלא שהה עליה תבשיל הזה יעל כירה כזו אלא אם עבר ישהא תבשיל א' על כירה דעלמא דמחשבינן לה ג"כ לדיעבד ואנן איפכא שמעינן לה מר' חייא גופיה דמחמיר בעבר ושהא ואפי' בשוכח כדלקמן:

דתני. בתוספתא פ"ג ומייתי לה לעיל בפ"ב דתרומות בהלכה ג' וכל הסוגיא דלמטה:

בשוגג יאכל. ואפי' בו ביום:

ומזיד לא יאכל בו ביום. עד שחחשך:

ר' יהודה אומר שוגג יאכל למוצאי שבת. אבל לא בו ביום בין הוא בין אחרים:

מזיד לא יאכל. עולמית איהו דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת:

ר' יוחנן הסנדלר אומר שוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו. דקסבר קנסינן שוגג אטו מזיד ודוקא לדידיה דעביד איסורא אבל אחרים מותרין למוצאי שבת ולא בו ביום דלא ליתהני מעבירה:

מזיד לא לו ולא לאחרים. עולמית דקסבר מעשה שבת במזיד אסור דכתיב כי קדש היא מה קדש אסור באכילה אף מעשה שבת אסור באכילה יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג:

שמואל. הורה כר' יוחנן הסנדלר:

רב כד הוה מורי בחבורתיה. לתלמידיו היה מיקל כר"מ:

בציבורא. כשהיה דורש ברבים היה מורה כר' יוחנן הסנדלר לחומרא מפני עמי הארץ דלא לזלזלו באיסור שבת:

כר' ישמעאל בר' יוסי דרש לון. בציבור דמחמיר טפי:

דתני וכו'. בתוספתא שם והתם גריס כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה וסבירא ליה המבשל בשבת אפי' בשוגג אסור עולמית בין לו בין לאחרים דדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת הוא:

את מה את אמר. היכא סבירא ליה להלכה ואמר להן אני אין לי אלא משנה דסתים לן בפ"ב דתרומות כרבי מאיר המעשר והמבשל בשבת וכו':

שמע רב חסדא. להא דר' יוחנן דמפרש להאי סתמא דמתני' כר"מ לקולא ואמר הותרו בשבתות בתמיה לא כן אמר רב הונא בשם רב וכו' כצ"ל וכך הוא בתרומות שם:

ואסרו להן את השוכח. הרי דאפי' בשוגג אסרו וה"ה במבשל והכא את אמר כן דבמבשל מותר בשוגג בתמיה והיינו דהקשה רב מנא מהאי דר' חייא גופיה דמחמיר בשוכח ואמאי הורה לקולא בהאי עובדא דלעיל בקטמה וחזרה ונתלבתה דהא שמעי' לי' שהחמיר באיסור שבת וא"כ אף בכה"ג היה לו להחמיר:

א"ר אילא נחשדו וכו' תשובה אליבא דר' יוחנן היא על קושית רב חסדא דאע"ג דבראשונה היו אומרי' דשוכח דינו כמבשל וקנסו אח"כ לשוכח מפני שראו שנחשדו להיות מניחין מזידין אבל לא ראו שנחשדו להיות מבשלין ונפיכך במניח הוא שקנסו בשוגג ולא קנסו במבשל דמניח הוא דקיל להו ונחשדו על כך אבל במבשל חמירא להו ולא נחשדו למעבד איסורא כי האי במזיד והלכך לא קנסו:

חזרו לומר וכו'. אברייתא דלעיל קאי דקאמר שקנסו שחזרו לומר בשוכח ומניח וחזרו לומר דדוקא בתבשיל שהוא מצטמק ויפה לו אסור וכו':

כגון הכרוב ואפונין ובשר טרוף. דמכיון שכבר הוא טרוף מצטמק ויפה לו הוא:

ביצים. מצא שהניחו ע"ג הכירה ואסר להם דמצטמק ויפה להם כדלקמיה:

ביצים קטנים כחוזרדין. שהיו מצומקות הרבה עד שנעשו קטנות כחוזרדין סורכו"ש או קורמו"ם בלע"ז והיה טעמן יפה כפנקריסין הללו והן פרי חשוב מאוד כדאמר בפ"ז דפיאה ובפ"ק דסוטה אמר ר' יונתן יפה סיפסוף שאכלנו בנערותינו מפנקריסין שאכלנו בזקנותינו:

תני. בתוספתא שם:

עסיסיות. מין קטניות הן:

אסורין. עד שישהא בכדי שיעשו:

ר' אחא אמר במזיד כר"מ. כלומר דמפרש ואם נתנה דהאי ברייתא דבמזיד מיירי ומוקי לה כר"מ דלעיל גבי מבשל בשבת דבמזיד הוא דלא יאכל בו ביום וכן הכא דהואיל ונתנה במזיד אסורין עד למוצאי שבת דאלו בשוגג מותרין אפי' לבו ביום:

ר' יוסי אמר. דלא הוא אלא דאפי' מיירי במזיד לא הוי אלא כשוגג במבשל ומיתוקמא אפי' כר' יודה דלעיל דס"ל בשוגג יאכל למוצאי שבת:

אמר ר' מנא יאות אמר ר' יוסי רבי. ר' יוסי היה רבו של ר' מנא כדאמרי' בכמה מקומות והחזיק ר' מנא דבריו דשפיר קאמר שאין דין עבר ושהה כדין מבשל בשבת במזיד ודי הוא אם נקנסיה שלא יאכל עד למוצאי שבת וכמבשל בשוגג לר' יודה:

הנוטע בשבת וכו'. תוספתא היא שם וזה הכל מדברי ר' מנא וכלומר ואפי' למאי דשנינו בהאי ברייתא דר' יהודה מחמיר בנוטע בשבת אפי' בשוגג מ"מ שפיר מיתרצא אליביה וכדמסיק ואזיל:

למה מחמיר ר' יהודה בשבת יותר משביעית מפני שהניית שבת עליו ושלא יהנה ממעשה שבת הלכך נטע בשוגג יעקור וכאן וכו'. כלומר והשתא דהואיל וכך הוא א"כ כאן גבי קדירה בעססיות מכיון שאתה אומר ימתין למוצאי שבת בכדי שיעשו הויא כמי שלא להנות מחמת שבת כלום ומודה ר' יהודה הכא דהוי כמבשל בשבת בשוגג לדידיה:

ומה טעמון דרבנן. בהך ברייתא דנוטע דמחמרי בשביעית יותר משבת לפי שנחשדו ישראל על שביעית והלכך גזרו בה טפי שלא יטע במזיד ויאמר שוגג הייתי:

דבר אחר לפי שמונין השנים לשני שביעית לנטיעות לענין ערלה ורבעי וכשימנו השנים למפרע ויראו שנטיעה זו בשביעית היתה אתו למישרי נטיעה בשביעית. ואין מונין לשבתות. שהרי שנים הוא שמונין לנטיעה ולא ימים והלכך הואיל ולזמן מרובה לא יוודע הדבר שנטע זה בשבת לא גזרו על השוגג:

היך עבידא. כלו' דמפרש מאי נ"מ בין הני תרי טעמי והיך עבידא דלפעמים איכא האי טעמא ולא אידך וכה"ג דלקמיה:

נטע פחות משלשים יום וכו':

אין תימר חשד אין כאן חשד אין תימר מניין יש כאן מניין וכצ"ל וכך היא הגירסא בתרומות שם וכלומר דהא אנן תנינן בפ"ב דשביעית בהלכה ז' הנוטע ל' יום לפני ר"ה עלתה לו שנה תמימה ומותר לקיימו בשביעית פחות מל' יום לא עלתה לו שנה ואסור לקיימו בשביעית כדתנן שם שאם נטע בפחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית יעקור והשתא אם זה נטעה בשוגג פחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית ונכנסה לשביעית איכא בינייהו דאין תימר דטעמא דהחמירו בשוגג בשביעית מפני החשד אין כאן חשד כלומר דלא שייכא כאן האי טעמא שהרי זה לא נטע בשביעית עצמה וליכא למימר להחמיר בו אף בשוגג שלא ידע שהוא פחות מל' יום דודאי כולי האי לא מחמרינן משום חשדא דשביעית עצמה אבל אין תימר דטעמא הויא מפני מונין יש ג"כ כאן טעמא דמניין שכשיראו לאחר ג' שנים לערלה וד' לרבעי והיינו שנים שלימות שהרי פחות מל' יום לא עלתה לו שנה ויחשבו למפרע ימצאו שנטיעה זו מתחלת חשבון שלה בתחלת שנת שביעית היתה אכתי אתי למישרי נטיעה בשביעית או בפחות מל' יום לפני שביעית וא"כ איכא למיגזר אף בכה"ג בשוגג:

נטע פחות מל' יום לפני שמינית ונכנסה שמינית וכו'. וכלומר וכן איכא בינייהו איפכא אם נטע פחות מל' יום לפני ר"ה של שמינית ונכנסה לשמינית אין תימר חשד יש כאן חשד אין תימר מניין אין כאן מניין כצ"ל. דלטעמא דחשדא איכא הכא שהרי בשביעית עצמה הוא שנטע אבל טעמא דמונין ליכא הכא דהא פחות מל' יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ולאחר שני ערלה ורבעי כשיחשבו למפרע יראו שהשנים של נטיעה זו מתחילין מתחלת שנת שמינית וליכא למיגזר מידי דאע"ג דהשנים שלימות מתחילין הן קודם לתחלת שמינית מ"מ תלינן שיאמרו דזה לא נטע אלא לאחר שכלתה שנת שביעית דודאי בשביעית עצמה לא היה נוטע:

ואתיא כמ"ד מפני החשד וכו' מפני המזיד. בתמיה כלומר דהש"ס מסיק דמסתברא כהאי מאן דאמר מפני החשד דלדידיה אתיא שפיר האי מתני' דקתני התם הנוטע בשביעית וכו' ומשום דבשביעית עצמה לעולה איכא האי טעמא דחשדא דאלו לטעמא דמונין קשיא הרי האי טעמא שייכא נמי בנטע במזיד פחות משלשים יום לפני שביעית וכי תאמר בה דגם בשוגג קנסו אטו מזיד בכה"ג כדבעי למימר לעיל הא ודאי חששא רחוקה היא למיגזר במקום דליכא אלא האי טעמא דמונין בלחוד ולית בה משים חשדא כדלעיל וכ"ת דאין הכי נמי דחששו חכמים למיקנס שוגג אטו מזיד ואפילו בנטע פחות משלשים יום דלית ביה אלא האי טעמא דמונין בלחוד א"כ הוה קשה אמאי תני במתני' דתרומות הנוטע בשביעית אף בשוגג יעקור הוה ליה למיתני רבותא טפי דאף בנוטע פחות משלשים יום לפני שביעית אף בשוגג יעקור. ועוד דהתם לעיל בפ"ב דשביעית דמיירי בפחות מל' יום כדתנן אין נוטעין וכו' פחות משלשים יום וכו' ואם נטע יעקור שם הוה ליה למיתני ואם נטע בין בשוגג בין במזיד יעקור אלא ודאי כל היכא דליכא אלא האי טעמא דמונין בלחוד לא גזרו חכמים למיקנס שוגג אטו מזיד דבמקום דאיכא טעמא מפני חשדא הוא דגזרו והלכך לא תנינן להאי דשוגג אלא בשביעית עצמה:

נטלו מבעוד יום וכו'. השתא מהדר לדינא דמתני' דהכא דלב"ה דמתירין אף להחזיר הא פשיטא לן דאם נטלו מבעוד יום מחזירו הוא מבעוד יום ואם נטלו משחשיכה בהא הוא דקמ"ל דמתירין להחזיר משחשיכה:

נטלו מבעוד יום. ולא הספיק להחזיר עד שקידש עליו היום מהו:

הניחו בארץ. לאחר שנטלו אסור שוב לטלטלו כדי להחזירו ומחזירן לכירה ולא היה חושש אפי' כשהנחתי הכלי מידי שהרי כשהיה בדיוטא עליונה נשתמש מהן כשנטלן מידי:

אפי' מכירה וכו'. מותר להחזיר:

ולא שמעית מיניה הדא מילתא. שסיפר משמיה דר' חייא הגדול:

א"ר זריקא לר"ז. מאי בעי ר' אמי בהא דקאמר דלא שמע מיניה דאם לא שמע ממנו שמותר היא שמע מיניה שאסור בתמיה דאם לא שמע כלום לא שמע ואיהו לא שמיע ליה ולר' אלעזר שמיע ליה:

תלאו ביתד. להקדירה שנטל או נתנו על גבי ספסל ולא הניחה ע"ג קרקע מהו שיחזיר וקאמר הש"ס דבכה"ג כך הוא שנאמר שאם הי' מפוחם המיחם או הקדירה וניכר שעדיין רותח הוא מותר להחזיר ואם לאו אסור:

בשלא וכו'. והא דמותר כשהוא מפוחם כשלא העביר את ידו ממנו וכלו' שמיד שתלאו או הניחו ע"ג הספסל לא העביר ידו והחזירו מיד אבל אם העביר את ידו ממנו ושהא קצת אסור להחזירו:

מתני' תנור וכו'. לפי שהתנור הבלו חם ביותר הלכך אפי' הסיקוהו בקש ובגבבא אין משהין תבשיל שלא בשל כל צרכו או תבשיל שבישל כל צרכו והוא מצטמק ויפה לו לא לתוכו ולא על גבו וכן אין סומכין לו כדקאמר בגמרא ולא מהני ביה גרופה או קטומה לפי שא"א לגרוף או לקטום את הכל עד שלא ישארו אף הניצוצית ומפני שהבלו חם חיישינן שמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור:

כופח. היא מקום שפיתת קדירה אחת והבלו רב מהבל הכירה ומעט מהבל התנור ואם הסיקוהו בקש או בגבבא הרי היא ככירה שהוסקה בקש או בגבבא ומשהין עליו ואם הסיקוהו בגפת או בעצים דינו כתנור ואין משהין לא בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו כדין התנור:

גמ' תני בר קפרא אפי' לסמוך לו אסור. וזה מותר בכירה ואפי' אינה גרופה וקטמה ובתנור אסור כדפרישית במתני':

סמיך. קדירה של תבשיל לאוירא דתנורא והקשה לו מהאי דתני בר קפרא דאפי' לסמוך לו אסור וכן היה ר' מנא מקלל להנשים ששוטחין בגדיהם בשבת נגד אויר התנור כדי להתייבש דחייש לשמא יחתה:

הורי מדוחק. בשעת הדחק וצוה לגרוף את התנור ולהשים בתוכו שלש כיפות אבנים וליתן את הקדירה עליהן ובלבד שלא יוודע הדבר להשכנות שלא יבאו להקל באיסור שבת:

בשבת אתה מהלך וכו'. אכופח קאי דלענין שבת אתה מהלך אחר הסיקו דלפעמים דינו ככירה ולפעמים כתנור כדתנינן במתני' ולענין טומאה אתה מהלך אחר גיפופו כלומר אחר שהוא גפוף ועשוי לכך כדתנן בפ"ה דכלים הכופח עשאו לאפייה שיעורו כתנור ומקבל טומאה משתגמר מלאכתו שהוא משיסיקנו כדי לאפות בו סופגנין והעשוי לבישול שיעורו ככירה שהוא משיסיקנה כדי לבשל עליו ביצה קלה וקמ"ל דיש חלוקי דינים בכופח לענין טומאה כמו לענין שבת ומיהו לא דמי דלענין שבת אחר הסיקו של אותה שבת ולענין טומאה אחר העשוי והסיקו לגמר מלאכתו:

מתני' אין נותנין ביצ'. בשבת בצד המיחם הוא יורה של נחשת שמרתיחין בו מים ע"ג האש:

בשביל שתתגלגל. שתצלה ומפני שדרך ביצה הנצלית שהיא מתגלגלת. לפי שתולדות האור כאור עצמו ואם עשה כן חייב משום מבשל והא דקתני אין נותנין ולא קתני הנותן הוא חייב מפני דקתני בחדא בבא ולא יפקיענה בסודרין שלא ישבר אותה ע"ג הסודר שרתח מן החמה בשביל שתצלה וזה אינו אסור אלא לכתחלה דגזרינן תולדות חמה אטו תולדת אור ואם עשה כן פטור הלכך נקט נמי ברישא לישנא לכתחלה:

ור' יוסי מתיר. בסודרין דלא גזר תולדת חמה אטו תולדת אור ואין הלכה כר' יוסי:

ולא טמונה בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מן החמה ובהא לא פליג ר' יוסי משום דגזור אטו רמץ חם דתרוייהו דרך הטמנה ואתי למימר מה לי חול מה לי רמץ ועוד איכא טעמא אחרינא דס"ל דגזרינן שמא יזיז עפר ממקומו לתקן סביבות הביצה והוי תולדה דחורש:

מתני' מעשה שעשו אנשי טבריא וכו' שהביאו סילון של צונן שממשיכין לתוכו מים מבעוד יום והיו שוקעין את הסילון לתוך אמה של חמין מחמי טבריא כדי שהמים הצוננין הנמשכין בהסילון ובאין כל השבת יתחממו מחמת אמת חמין שלהן:

אמרו להן חכמים אם בשבת. כלומר אלו המים שבאין בתוך אותו הסילון בשבת הרי הן כדין חמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה. ואם אלו שבאין בתוכו ביום טוב הרי דינן כחמין שהוחמו ביום טוב ואסורין ברחיצת כל הגוף ומותרין הן בשתיה. וחזרו בהן אנשי טבריא כדאמרינן התם בגמרא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו:

מולייר הגרוף. הוא כלי שיש לו בפנים בית קבול גדול ומשימין בו מים וסביבות אותו הבית קיבול מבחוץ יש מקום שנותנין שם גחלים להרתיח המים ואם הוא גרוף מהגחלים מע"ש שותין הימנו בשבת מהמים שהוחמו באותו בית קבול:

אנטיכי. הוא כלי שיש לו שתי שולים ומשימין המים למעלה והגחלים בין שתי השולים ומתוך כך מתחממין הרבה השולים בעצמן שתחת המים ולפיכך אף על פי שהיא גרופה מערב שבת אין שותין הימנה בשבת מפני שהמים מוסיפין להתחמם גם בשבת שמתוך שהשולים מכוסים חומם משתמר הרבה:

גמ' תמן תנינן. לעיל בפ"י דתרומות בהלכה ב' וגרסי' נמי להא דלקמן שם:

תפוח. של תרומה שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה ה"ז אסורה לזרים דהוי מדומע דקיי"ל כל המחמץ והמתבשל אוסר בכל שהוא:

תני. בתוספתא פ"ח דתרומות ר' יוסי מתיר דקסבר אין חימוצו חימוץ:

מה פליגין. רבנן על ר' יוסי במחמץ במימיו כדקתני שריסקו והחמיץ במימיו שהן חמוצים אבל במחמץ בגופו של תפוח ד"ה מותר דאין זה חימוץ:

ר' יוסי. דמתיר הכא במתני' בהפקעת ביצה בסודרין כדעתיה דכמה דהוא אימר תמן אין חימוצו ברור ואינו אסור משום מחמץ בתרומה אלא בחימוץ ברור וגמור כן הוא אמר הכא לענין שבת דאינו אסור אלא בבישול ברור לאפוקי הך דביצה בסודרין דלאו בישול גמור הוא. וגרסינן להא נמי בריש מסכת חלה:

תנא אמר ר' יוחנן בר מדייא וכו'. כדקאמר לעיל בסוף הלכה א' דמיחם שנטלו מע"ג האש ונתנו ע"ג ספסל ולא העביר את ידו ממנו מותר להחזירו אבל אם העביר את ידו ממנו אסור להחזירו והא דהדר מייתי לה הכא לאשמעינן דהאי דינא דמתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם אף בצד המיחם שנטלו מע"ג הכירה והגיחו ע"ג ספסל ולא העביר ידו ממנו קאמר וכלומר בשעה שהעבירו מע"ג האש אין נותנין ביצה בצידו בשביל שתתגלגל דאכתי רותח הוא ולאפוקי אם עמד מעט ונתנן בצידו דשוב אינו מבשל:

פגה שטמנה בתבן וכו'. תוספתא היא פי"ו דמכלתין וגרסינן להא לעגל פ"ק דכלאים בהלכה ט' ומייתי לה הכא איידי דאיירי במתני' מענין הטמנה בחול:

פגה. תאנה שלא בשל כל צרכה וטומנה בתבן להתבשל ותבן מוקצה לטיט הוא:

אם היו מקצתן מגולין. ויכול הוא לאחוז בהן וליטלן ואפילו טילטול מן הצד לא הוי:

בין כך ובין כך וכו'. דטלטול מן הצד הוא ולאו שמיה טלטול:

אתיא דר"א בר תדאי כר"ש. דמתיר בדבר שאינו מתכוין וה"נ אינו מתכוין לטלטל לדבר האסור אלא לשפוד ולסכין שהן דברים הניטלין בשבת ואע"פ שנוטל התבן עמו טלטול מן הצד הוא:

דתני. בתוספתא דביצה סוף פ"ב לא יגרר אדם וכו' ור"ש מתיר משום דדבר שאינו מתכוין הוא:

שמותר לטלטלו. דמכיון דמשוקע בטיט אינו עושה חריץ ואע"ג שהטיט ניטל עמו טלטול מן הצד הוא:

כמה דאת אמר וכו'. מילתא באנפי נפשה היא וקמ"ל דאף לאחר שעשה בו צרכו מותר להחזירו:

אמר ר' יוסי אף אנן תנינן. במתני' דכלאים שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלין בשבת וא"כ הא דר"א בן תדאי לא צריכית לאוקמי קר' שמעון דהא מהאי מתני' שמעינן דטלטול מן הצד לאו שמיה טלטול ובכה"ג אף חכמים מודו לר"ש:

אמר רבי יוסי בר' בון. דמהאי מתניתין לא ש"מ דחכמים מתירין בטלטול מן הצד דאיכא למימר דר"ש הוא ומשום דהוי דבר שאינו מתכוין. אמר ר' יוס' מתני' אמרה כן כל הכלים וכו'. מתני' דסוף פ"ב דביצה ואדלעיל נמי קאי דקאמר מודים חכמים לרבי שמעון בשרגליו משוקעות בטיט וכלו' דמיהת הכי שמעינן לה נמי ממתני' דקתני התם ר' יהודה אומר כל הכלים אין נגררין חוץ מן העגלה מפני שהיא כובשת ואינה עושה חריץ אלמא כל היכא דליכא למיחש לחריץ לא פליג ר' יהודה וא"כ ש"מ נמי דבטלטול מן הצד לד"ה לאו שמיה טלטול. ובכלאים שם לא גריס להא כ"א בביצה שם:

והא תנינן שביעית כרבי שמעון דפתר לה וכו'. בתמיה והיכי פתרת להמתני' דכלאים כרבי שמעון והא תנינן אם היו מקצת עליו מגולין אין בהם משום שביעית ומשמע דאם אין מקצת העלין מגולין יש בהן משום ספוחי שביעית והא ר"ש מתיר בספיחי שביעית כדגריס רפ"ט דשביעית רש"א כל הספיחין מותרין ואת אמר הכין דמתני' דקתני אם מקצת עלין מגולין בדוקא כר"ש היא הא לדידיה בלאו הכי מותרין הן:

ואע"ג דר"ש מתיר וכו'. כלומר אי משום הא לא קשיא דלעולם כר"ש מיתוקמא דאע"ג דר"ש מתיר בספיחי שביעית מ"מ אית ליה משום שביעית ומשום קדושת שביעית והיינו שצריך לאכלן בתורת שביעית ובקדושת שביעית כדרך ששנינו גבי שביעית והשתא מפרשינן להמתני' נמי הכי דאם היו מקצת עלין מגולין אינו חושש לאכלן בקדושת שביעית:

ותנינן על דרבי שמעון וכו'. כלומר וה"נ תנינן בברייתא בהדיא אליבא דר"ש דאם מקצת העלין מגולין טהרו מלטמא לפי שאינו רוצה בהשרשתן ואינו חושש לאכלן לא בתורת שביעית ולא משום קדושת שביעית:

תמן. בבבל אמרין על הא דקתני במתניתין ולא יפקיענה בסודרין דבדוקא קתני סודרין דאלו הנצלה בחמה ממש מותרת דמינכרא היא ולא מיחלפא חמה באור ובתולדת חמה הוא דאסור דלא מנכרא וגזרינן תולדת חמה אטו תולדת האור דהוי בישול:

מתני' פליגא על רבנן דהכא. דהאיך מתרצין להא דתנינן ולא יטמיננה בחול וכו' דבשלמא רישא לא קשיא להו ולא יפקיענה בסודרין דמצי לשנויי כי קאמרינן אליבא דר' יוסי היא דקאמרינן דאיהו מתיר אף בתולדת חמה אלא סיפא ולא יטמיננה בחול דלא פליג ר' יוסי וא"כ ש"מ דטעמא דר' יוסי דמתיר בסודרין לאו משום דס"ל תולדת חמה מותרת ולרבנן דתמן ל"ק דכי קאמרי אליבא דת"ק הוא דקאמרי ומוקמי להסיפא כת"ק:

שנייא הוא שעושה חריץ. לעולם רבנן דהכא אליבא דר' יוסי הוא דאמרי דאיהו ס"ל דאף תולדת חמה מותרת והא דלא פליג בסיפא דשאני בחול ובאבק דרכים שהוא עושה חריץ כשמטמין בתוכן והוי כחופר גיסא והלכך מודה ר' יוסי:

אלו אמר בקמח. שנרתח מן החמה לא יטמיננה יאות הוה את מקשי אבל בעפר טעמא אחרינא איכא:

מתניתא. הך ברייתא דלקמיה פליגא על רבנן דתמן:

על גב גג של סיד רותח. שנרתח מן החמה דהוי תולדת חמה וקתני מגלגלין:

ע"ג עפר רותח. שנרתח מן האש שבצידו והוי תולדת האור:

מה עבדין לה רבנן דתמן. להא דרשב"ג וקאמר דפתרין לה למתני' דידן דחלוקין חבריו על רשב"ג וס"ל תולדת חמה אסורה דגזרינן אטו תולדת האור:

על דעתין דרבנן דתמן מעשה שעשו אנשי טבריא. כלומר לדעתייהו דס"ל תולדת חמה אסורה מתני' דלקמן דקתני דאמרו להם חכמים לאנשי טבריא שהביאו סילון של צונן וכו' אם בשבת וכו' וחמי טבריא תולדת חמה הן ואסרו להן חכמים והיינו דאתיא כרבנן דתמן אבל על דעתין דרבנן דהכא דקאמרי אף תולדת חמה מותרת א"כ סלקת מתניתא דהכא כמעשה שעשו אנשי טבריא בעצמן וכלומר דסלקית פלוגתא דמתני' והיינו כדקאמרי רבנן דהכא דאליבא דר' יוסי אמרינן דאיהו ס"ל דאף תולדת חמה מותרת כחמה עצמה וא"כ דעתייהו לר' יוסי ממש כסברת אנשי טבריא עצמן שעשו כך משום דס"ל נמי תולדת חמה מותרת:

גמ' בראשונה. קודם שגזרו עליהן:

את הקמין. כמו קומקומין והן כלים רחבים מליאים מים. וכאן במרחצאות דעלמא הוא דמיירי:

נחשדו להיות ממלאין אותו עצים. כלומר תחת הקמין והיו ממלאין שם מע"ש וכו':

מלוחין. והן לרפואה ועל אותן לא גזרו בתחלה אם נסתמו הנקבים מע"ש נחשדו וכו':

כיון שנתגדרו. אחר כך כשהיו רגילין להזהר מחמת הגדר שגדרו עליהן חכמים חזרו והתירו להן וכו' ועדיין לא התירו להן הבאת לונטיות דתנן לקמן בפכ"ב במתניתן הרוחץ במי מערה ובמי טבריא וכו' דעשרה בני אדם מסתפגין באלונטית אחת ומביאין אותן בידן ומתחילה לא רצו להתיר להם זה דחיישו שמא יבאו לידי סחיטה ומי התיר הבאת לינטיות ר' חנניא בן עקביא התיר דס"ל הואיל ורבים הן מדכרי אהדדי ולא יבאו לידי סחיטה. והנכון דארישא דהתם קאי וכדמייתי לה לקמן דבאדם אחד אפילו נסתפג בעשר אלונטית לא יביאם בידו ור' חנניא בן עקביא התיר אפי' באדם אחד:

התיר עצה שבים. עצה מלשון עציץ וכלומר ספינה קטנה והנכון דביצה גרסינן מלשון הני ביציתא דמישן והאי התירא אמרינן בפ' במה אשה ובכמה מקומות דאסרו חכמי' ואמרו לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בספינה ולא ישיטם על פני המים אחד ירדן ואחד שאר נהרות ר' חנניא בן עקביא אמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה אבל בים ובשאר נהרות מותר:

והתיר כצוצרה. בפ"ח דעירובין תנן גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אא"כ עשה לה מחיצה גבוה עשרה טפחים ר' חנניא בן עקביא אומר גזוזטרא שיש בה ד' אמות על ד' אמות חוקק בה ד' על ד' וממלא:

והתיר הבאת לנטיות. דתמן תנינן. בפ' חבית הרוחץ וכו' כדאמרן:

שמואל אמר. על זה שאמר דר' חנניא בן עקביא התיר הבאת לונטיות:

מה יעביד הדין סבורא. מה יעשה זה שאומר מן הסברא דלא יליף:

ולא שימש חכמים דא"כ והדא מתני' קודם עד שלא התירו הבאת לונטיות נשנית בתמיה והרי אם ר' חנניא בן עקביא התיר שהיה קודם רבי שהוא בנו של עקביא בר מהללאל והאיך סתם לה רבי במתניתין לאיסור:

רבי התיר לונטיות. אחר ששנה במתניתין לאיסור חזר בו והתיר דיחידאה הוא כדאמרינן התם דכבן חכינאי מתני לה:

תני. בתוס' פרק ד':

אין משתטפין. כל גופו:

והא מתניתא. דהתוספתא קודם עד שלא התירו להן חכמים חמי טבריא נשנית כדאמרי' לעיל דמתחלה אסרו להן את הכל וחזרו והתירו להן מי מערה וחמי טבריא:

דתני. וכן תנינן בברייתא הרוחץ במי טבריא וכו' לפי שהתירו להן:

אבל אחרים לא יזלפו לו את המים מפני שהן מרבים לזלף עליו ויבא לידי זיעה ואותה לא התירו:

מפני שהוא מרבה את ההבל. עליו ויבא לידי זיעה ומכבד את הקרקע כלומר שמתוך שהיא מרבה לזלף במים יבא לכבד את הקרקע:

עאל מיסחי וכו' בטריס בר יטסס. נכנס לרחוץ עם ר' בא במרחץ של טריס בר יטסס וראה לאחד שהוא מזלף ומרבה במים על עצמו ואמר כזה אסור לעשות בשבת:

ר' אבהו חורנין וכו'. היה נוהג שהיה אומר לאחרים שיזלפו והמים נופלין עליו והיה ר' אבוה אומר להרואין שלא יהיה קשה בעיניהם מן האי דתני לעיל אבל אחרים לא מזלפו לו אבל הא ר' לוונטי נכנס לרחוץ עם ר' יונה וראה אחד שהיה מזלף על עצמן ולא הניח לאחרים שיזלפו עליו וא"ל לית אנן צריכין חששין ליחידאה דהאי ת"ק דהברייתא יחידאה היא אלא דגם אחרים מזלפין עליו:

צלוחיתא גו עגלתא. אם מותר ליתן צלוחית של שמן לתוך כלי עגולה שמליאה מים חמין כדי לפשר את השמן וא"ל הבא מים ממנה גו נטלא אחת ונעשית ככלי שני ומותר:

שואלין הלכות המרחץ בבית המרחץ. אע"ג דאסור בדברי תורה ואפי' להרהר בהלכות המרחץ שרי כהדא וכו' בשבת לאחר שהתירו חמי טבריא ושאל מהו לקנח עצמו ממי רחיצה בסדין וא"ל אסור משום סחיטה מהו להדיח את הקרקע וא"ל אסור משום אשווי גומות אלמא דשואלין בהלכות המרחץ בבית המרחץ:

ולא כן וכו'. ואמר לו אסור והאי אסור דאמרית לך נמי אסור הוא דאין משיבין בבית המרחץ מיהו אנא דאמרי לך אסור משום דלאפרושי מאיסורא מותר וקשיא להא דהשיב ר' מאיר במרחץ אע"ג דהתם נמי לאפרושי מאיסורא הוה מ"מ היה לו להשיב נמי כן בשאלה הראשונה אסור ואסור דאמרית לך אסור ושוב לא היה שואלו שאלה שנייה ומעצמו היה נמנע מלהדיח מאחר שנסתפק לו זה:

אשכח תנאי. כלומר דמשני דאשכחן תנאי פליגי בה דתני חדא אין שותלין ואידך בהאי ברייתא דתני ריב"ל דשואלין ור"מ כהאי תנא דריב"ל ס"ל:

אם ביו"ט וכו'. ומייתי עלה הא דאיתמר פלוגתא דאמוראי באיסר רחיצה בי"ט מאי הוא:

מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו. אבל לא כל גופו ואפי' אברים אברים כדתנן במתני'. ואחרינא אמר דמרחיץ הוא כל גופו אברים אברים ובלבד שלא ירחיץ כל גופו בבת אחת והאי רחיצה דתנינן במתני' דאסור ביו"ט:

ולא ידעין. מי משניהם אמר כך וחבירו אמר כך אלא מן מה דאשכחן בהדיא דתני שמואל מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו הוי דרב הוא דאמר כל גופו אברים אברים:

חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא ואבלט ג"כ פליסופיוס חבירו של שמואל בחכמות שאל ג"כ זה ללוי סריסא. כך היה שמו על הא דאמרו חכמים אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה מותר הוא לשתות ואסור הוא לרחוץ בתמיה ואם מותר הוא הכל מותר והשיב לו דרך משל אם תראה סריס אחד מחבק הוא עם אשתך שמא אינו רע בעיניך והשיב לו הן וא"ל ולמה וכי מכי הוא לה כלום הלא סריס הוא ומה מחסיר הוא לה וא"ל אעפ"כ כדי שלא תתפרץ באיסור ותעשה כן עם אחר וא"ל אף הכא נמי כן שחששו חכמים כדי שלא יתפרצו ויבאו להקל באיסור יום טוב ולפיכך אסרו להן המותר:

והלא כבר נאמר אך וגו'. ושתיה בכלל אכילה היא ואותה דוקא התירה התורה שהיא שוה לכל נפש אבל לא רחיצה. וגרסי' להא לקמן בפ"ב דביצה בהלכה ה':

הא אם אינו גרוף לא. ומאי טעמא:

כגופו. ואם בא לשתות משאינו גרף כמבעיר הוא א"נ שחומו מרובה היא ומתחממים המים אף בשבת:

מפני שהרוח נכנסת בגופו. שהמקום שהגחלים בו הוא מלא נקבים מקום שיכנס בו הרוח וכשיכנס הרוח בשבת והוא אינו גרוף נמצא הגחלים בוערות בשבת ביותר:

מפני שהוא עשוי פרקים פרקים. כדרך שעושין לכלי כזה ומדבק פרקיו זה אל זה וחוששין אנו שמא יהיה מתיירא שיתאכל דיבוקו מחמת האש והוא מוסיף לתוך הבית קיבול מים בשבת ונמצא מבשל הוא:

מפני. שהאנטיכי היא מתחממת מכתליה הרבה מחמת שהיא מכוסה והגחלים בין השולים ומוספת חום בשבת ואע"פ שהיא גרופה:

אם היתה גרופה ופתוחה. ונמצא שכותליה מצטנין מותר:

מתני' מיחם. הוא קומקום או יורה של נחשת שמרתיחין בו מים ע"ג האש:

שפינהו. לישנא דפינהו משמע דעל המיחם קאי והכי מיתפרשא שפינה המיחם מעל האש ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים צוננין מועטין בשביל שיחמו דאע"ג שפינהו מעל האש מ"מ הואיל וכלי ראשון הוא מבשל:

אבל נותן הוא לתוכו כדי להפשירן. כלומר שנותן בו מים צוננין מרובין שיעשו הכל פושרין ומיהו לא תידוק מינה הא מיחם שפינה ממנו המים לא יתן לתוכו מים צוננין כל עיקר דהא ליתא אלא דבזה נמי הדין הוא שלא יתן לתוכו מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים צוננין מרובים כדי להפשירן ואע"ג דכשפינה ממנו המים ונותן לתוכו מים צוננים מרובים מצרף הוא את המיחם שמחזיקו כדרך הצוננין שמחזיקין את כלי המתכות חם משום דלא מתכוין לכך וקי"ל כר"ש דדבר שאין מתכוין מותר:

ולתוך הכיס. מסידור הלשון דנקט בתרווייהו כדי להפשירן משמע דאף לתוך הכיס שיש בו מים חמין צריך שיתן לתוכו צוננין מרובין שיהא בהן שיעור כדי להפשירן וא"כ קסבר האי תנא דכלי שני נמי מבשל הוא ולא קי"ל כוותיה בהא אלא דנקטינן כלי שני אינו מבשל:

גמ' ר' בא וכו' בשם ר' יוחנן לא שנו אלא לתוך הכוס. כלומר דר"י לא גריס במתני' לתוכו ולתוך הכוס אלא דלא שנו במתני'. לתוכו ולתוך הכיס הוא דמותר ליתן דכלי שני היא הא לתוכו לא. ומקשה ר' מנא עלה דנהי דר' יוחנן לא תני על סיפא כלומר דלא גריס לתוכו בסיפא אבל נותן הוא וכו' וכי לא תני נמי על רישא בשביל שיחמו דמשמע דוקא בשביל שיחמו והיינו מים צוננין מועטין הוא דאסור הא להפשירן כגון שנותן בו מים מרובין לא אסרו וא"כ היינו הך דע"כ דש"מ דנותן אף לתוכו מים מרובין להפשירן:

אתא ר' בא בר כהנא וכו'. כלומר וכן כי אתא ר' בא בר כהנא אמר בהדיא כך בשם רבי אם לחממן הוא דאסור לתוכו אם להפשירן שנותן לתוכו מים מרובים מותר:

תני. בברייתא נותנין חמים לתוך צונן אבל איפכא לא כדברי ב"ש דקסברי תתאה גבר והחמין התחתונים מרתיחין את הצונן ובית הילל אומרים הכל מותר:

בד"א בכוס. שהוא כלי שני אבל באמבטי שהוא כלי ראשון אף לב"ה צונן לתוך החמין אסור:

ור"ש בן מנסיא מתיר. כצ"ל וכדקאמר בהדיא לקמיה:

אתיא דרב כר"ש בן מנסיא ור' יוחנן כר' יוחנן בן נורי. הך דרב ור' יוחנן לעיל בסוף ההלכה הוא דאיתמר גבי אנטיכי דרב קאמר אם היתה גרופה ופתוחה מותר אלמא דאף על פי שמתחממת היא מכתליה מותר וזה כסברת ר"ש בן מנסיא דמתיר אפילו בכלי ראשון בצונן לתוך החמין ולא חייש שיחממו מחמת החמין כמו דרב מתיר התם הואיל ופתוחה היא ואפי' היא עצמה חמה ודר' יוחנן דקאמר התם דטעמא דאין שותין ממנה ואע"פ שגרופה מפני שהיא מתחממת מכתליה ולא מהני לדידיה פתוחה אזלא שיטתיה כהך דר' יוחנן בן נורי בברייתא דלקמיה דקאמר ממלא וכו' לא כל כך קרוב בשביל שיחמו אלא דוקא במקום שתפיג צינתה בלבד וכך היא סברת ר' יוחנן דחיישי' מפני שהיא מתחממת מכתליה אע"פ שהיא גרופה ומחממת את המים שבתוכה בשבת:

יורד הוא אדם וכו' וחכמים אוסרים. ופריך יאות אמר ר"מ משום שאינו אלא כמפשיר המים הצוננין שעליו ומ"ט דרבנן דאסרי ומשני דיביא האי דינא כהאי דאמר ר"ז וכו' בריש פרקין שמותר להפשיר במקום שהיד שולטת ויכול הוא להושיט ידו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת וכאן הואיל ויושב כנגד המדורה הויא כמו במקום שאין היד שולטת:

מפיו וכו' עד איכן. כלומר ואפי' הא דאמרי במקום שאין היד שולטת אסור לא הכל נקרא אין היד שולטת אלא עד איכן כדקאמר רבי יודה בן פזי וכו' עד שיהא נותן ידו לשם והיא נכוית ובפחות מכאן אפי' הוא חם הרבה נקרא היד שולטת:

הכל מודים וכו'. אפלוגתא דרבי יהודה ורבנן במתני' קאי ומפרש דלא פליג רבי יהודה אסיפא דבכלי שני הוא. והכל מודים שאינו מבשל וארישא הוא דפליג ולקולא כדפרישית במתני':

מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני. כלומר ובהאי גוונא הוא דמחלקינן ביניהן וטעמא מאי ופליגי בה אמוראי:

אמר ר' יוסי כאן היד שולטת וכו'. כלומר הא דהתירו בכלי שני מפני שהיד שולטת בו ואינה נכוית ובכלי ראשון אין היד שולטת ולר' יוסי אם בכלי שני היד נכוית בו אסור:

א"ר יונה. דלא היא אלא כאן וכאן אין היד שולטת וכלומר הא דהתירו בכלי שני אפי' הוא רותח כל כך שאין היד שולטת בו והיינו טעמא שהתירו מפני שעיקר הדבר אינו אלא משום הרחק שלא יבא לבשל ע"ג האור והלכך בכלי ראשון עשו הרחק שלא יבוא ליתן לתוכו בעודו ע"ג האור אבל בכלי שני לא עשו הרחק דכולי האי לא גזרו. וגרסי' להא לעיל בפ"ק דמעשרות וכן הא דלקמן:

אמר ר' מנא ההן פינכא דארזא מסייע לאבא. הוא ר' יונה דר' מנא בריה הוה וכלומר שרואין אנו לזה הקערה של אורז ושל גריסין שמפנין אותה מאתר לאתר ועדיין הוא רותח האורז או הגריסין והרי דאף בכלי שני הוא רותח ולפעמים היד נכוית בו אלא דטעמא הויא מפני שלא יעשו הרחק בכלי שני:

האילפס והקדירה שהעבירן. מעל האש מרותחין לא יתן לתוכה תבלין דכלי ראשון הוא ומבשל ודוקא תבלין אבל מלח אפילו בכלי ראשון לפי שאינו מתבשל בישול גמור אלא בקדירה שע"ג האש:

אבל נותן הוא. תבלין לתוך הקערה שעירה לתוכה מן הקדירה:

או לתוך התמחוי. שהוא כמין קערה גדולה שלפעמים מערה הכל בתחלה לתוכו וממנו אל הקערות דכלי שני הוא ואינו מבשל:

ר' יהודה אומר וכו'. ארישא קאי ולקולא הוא דפליג שאפילו בכלי ראשון. הוא נותן את התבלין חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר שהן מבשלין את התבלין. ואין הלכה כר' יהודה:

מהו ליתן תבלין. בשבת ולערות רותחין עליהן מלמעלה מכלי ראשון שהועבר מעל האש:

אסור. דקסבר העירוי ככלי ראשון הוא:

חייליה. סייעתיה דר' יודה מן הדא דתנינן בפ' י"א דזבחים גבי מריקה ושטיפה בקדירה שבישל בה קדשים דקתני אחד שבישל ואחד שעירה לתוכה רותח:

אמר ר' יוסי. מהתם לא מסייע לך דתמן בכלי חרס מיירי שהוא בולע הרבה ולפיכך החמירו בו אף בעירוי מכלי ראשון אבל כאן בתבלין אינן מתבשלין ממה שמערה עליהן:

התיב ר' יוסי בר' בון והתני. התם אף בכלי נחשת כן דטעון מריקה ושטיפה ואף אם נשתמש בו מעירוי וכי אית לך למימר כלי נחשת בולע בתמיה אלא ודאי דטעמא משום דעירוי רותח בכלי ראשון הוא:

מהו לערות מן הקילוח. כלומר הקילוח שיורד מן הקדירה מהו חשיב אם ככלי ראשון היא או לא וקאמר ר' חנניה דתליא בפלוגתא דר' יונה ור' יוסי דלמר דמחשב עירוי ככלי ראשון כן נמי להקילוח ולמר לא חשיב נמי הקילוח ככלי ראשון:

עשה כן בשבת וכו'. כלומר דהבעיא היא למאן דס"ל עירוי ככלי ראשון הוא אם לענין חיוב נמי הוא כך שאם עשה כן בשבת חייב הוא משום מבשל וכן בבשר וחלב דהוי כבישול גמור או דילמא כי קאמר לענין איסור גרידא בשבת או כבשר בחלב הוא דקאמר אבל לא לענין חיוב ומשום בישול:

א"ל האי מילתא פשיטנא לה כהאי דא"ר זירא בפ"ק דחלה איזהו חלוט ברור שחייב בחלה כל שהאור מהלך תחתיו וה"ה ה"נ כן איזהו תבשיל ברור שחייבין עליו משום מבשל כל שהאור מהלך תחתיו לאפ קי עירוי ולענין איסור גרידא הוא דאמרינן דהוי ככלי ראשון:

על דעתיה דר' יהודה. דמתני' דקאמר לכל הוא נותן חוץ מדבר וכו' מפרש אליביה דלאו דוקא חומץ וציר ממש קאמר אלא אף הדבר מלוח כמו ציר הוא והיין כמו חומץ דחריפותן ג"כ מסייען לבשל כמו הציר והחומץ:

מתני' אין ניתנין כלי תחת הנר. בשבת לקבל בו את השמן הנוטף לפי שהשמן שבנר מוקצה הוא ואסור לטלטלו וכשיפול להכלי יאסר הכלי בטלטול והוי מבטל כלי מהיכנו וזה אסור מפני שהוא כסותר:

ואם נתנו מבעוד יום מותר. להניח כך:

אין ניאותין. אין נהנין מן השמן הנוטף בשבת אפי' לאחר שכבה אין נהנין ממנו בשבת לפי שאינו מן המוכן שהוקצה למצותו:

גמ' ר' חגיי בעי כבה מבע"י ונתוודע לו משחשיכה. ולא קודם לכן מהו אם אותו השמן שבנר מוקצה הוא הואיל ולא נתוודע לו עד שחשיכה הקצה דעתו בין השמשות ממנו או דילמא מכיון שכבה מבעוד יום לא הוי מוקצה אע"פ שלא נתוודע לו וכן חברייא בעו אם כבה בשבת זו וכו' ונמי בכה"ג מיתפרשא ונ"מ נמי שאם נתן הכלי תחתיו דכסבור היה שעדיין דולק מי הוי כמבטל כלי מהיכנו הואיל ולא נתוודע לו או לא. ולא איפשטו הני בעיי:

אמר ר' יוחנן אין לך דבר שהיא בעינו ואינו בהיכנו. כלומר שאע"פ שהיא לפניו והוא בעינו מ"מ אינו כמוכן לו מפני שמקצה דעתו ממנו ואין לך אלא דבר אחד בלבד כגון האי דמתני' שנותן כלי תחת הנר והרי הכלי בעינו ואינו בהיכנו מחמת השמן הנוטף מן הנר ונופל לתוכו:

הרי שמן בנר. הרי השמן גופו שבנר בעינו הוא ואינו בהיכנו שמקצה דעתו ממנו ואמאי קאמרת שאין לך אלא דבר אחד בלבד ומשני שאני השמן שלכך נתנו משעה ראשונה שיכלה בנר ולא הוי דבר שהוא בעינו כמו הכלי דמתני':

הרי חטין בזריעה. כשזורען הקצה דעתו מהן ואע"פ שהרי הן בעינן בקרקע וקאמר דגבי חטים נמי כן הוא דלכך ניתנו משעה ראשונה שיכלו בקרקע והרי הן כמי שאינן בעין וכן הרי בצים וכו' שמשעה ראשונה נתנו תחת התרנגולת שיעשו אפרוחין ויכלו הבצים:

והרי עיטורי סוכה. נויי סוכה שאסורין ליהנות משום דהוקצו למצותן והרי הן בעינן ומשני שאני וכו' דכל שבעה הן בטלין ע"ג סוכה והרי הן כאינן בעינן אלא שמכאן ואילך אחר ז' ימי החג הן בהכנן ולא דמי לכלי שתחת הנר שכל שעה הוא בעין אלא שהקצה דעתו ממנו כל השבת:

הרי מוכין שנתפזרו. בשבת מן הכסת הרי בעינן הן ואינן בהכנן דאסור ליגע בהן משום מוקצה. הכא מה דאמר ר' יוחנן אין לך דבר וכו' בכלים קאמר ותמן באוכלים כלו' דלאו כלים נינהו אלא כבאין מן האוכלין כמו נוצות מבעלי חיים וכיוצא בהן:

הרי מוקצה שיבש ולא נגע בו. כלומר גרוגרות וצימוקין שהן מוקצין מחמת שאינו נוגע בהן ומקצה דעתו מהן עד שיתייבשו והרי הן בעינן ואינן בהכנה. ומשני הכא מה דאמר ר' יוחנן בכלים ותמן באוכלים:

מתני' מטלטלין נר חדש. שלא דלק בו נר מעולם ואינו מאוס דחזי לאשתמושי ביה מה שירצה:

אבל לא ישן. דמאוס הוא וס"ל להאי תנא מוקצה מחמת מיאוס אסור:

ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין. ואפי' נר שהדליקו בו בשבת מטלטלין אותו לאחר שכבה דלית ליה לר"ש לא מוקצה מחמת מיאוס ולא מוקצה מחמת איסור:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. אסור מטעם דשמא יכבה כשיטלטל אותו ובכל מוקצה דשבת הלכה כר"ש לבר מהאי דאנן קי"ל מוקצה מחמת איסור אסור כללא דמילתא כל מידי דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולא יומא כגון נר שהדליקו בו וכן טבלא שהניח עליה מעות והיו עליה בין השמשות וכיוצא בזה מה שבודל ממנו בין השמשות אסור לטלטלו בכל השבת וכן מוקצה מחמת חסרון כיס כגון דבר שאם משתמש בו נפחת הוא אסור ובהא אף ר"ש מודה וכן באוכלין אין לך שום אוכל שיהא אסור משום מוקצה דהכל מוכן הוא אצל שבת חוץ מגרוגרות וצימוקין שמניחין אותן במוקצה לייבשן אלו וכיוצא בהן מה שדוחה אותן בידים ולא חזו נמי למידי לפי שאינן ראויין לאכילה כלל שהן נסרחין וממתין להם עד שיתייבשו אלו אסורין הן משום מוקצה דאית בהו תרתי ובהא נמי ר"ש מודה:

התיב רבי חייא בר אדא והא תנינן כופין את הסל וכו' ושירדו. והרי הסל בעינו ואינו בהכנה שאסור לטלטלו מחמת שהקצה דעתו ממנו והניחו שיעלו וירדו האפרוחין עליו:

אמרין הדא דר' יוחנן. בתמיה כלומר וכי זה הוא ממש כהאי דר' יוחנן דאמר על האי דמתני' דהתם אינו אסור לטלטלו אלא בעודן עליו האפרוחים וא"כ לא הקצה דעתו ממנו כל השבת אבל הכא בכלי שתחת הנר הקצה דעתו ממנו כל השבת:

גמ' דתני כלומר הא דתנינן במתני' מטלטלין נר חדש אבל לא ישן לא אתיא אלא אליבא דחד תנא כדתני בתוספתא פ"ד כל הנרות וכו' דר"מ נמי פליג אנר ישן דלית ליה מוקצה מחמת מיאוס ות"ק דמתני' ר' יהודה הוא:

חוץ מן הנר הדולק בשבת. כלומר שדלקו בו אע"פ שעכשיו כבה ובתוספתא גריס בהדיא בדברי רבי מאיר שהדליקו בו ובדברי רבי שמעון גרסי' חוץ מן הנר הדולק. דמוקצה מחמת איסור אית לה לרבי מאיר:

תריהן בשם רבי יוחנן. ופליגי היאך אמר ר' יותנן אליבא דרבי מאיר:

חד אמר דברי רבי מאיר כל המיוחד לאיסור אסור. לאו דוקא שיחדו לאיסור אלא אף המיוחד מעצמו לאיסור הוי מוקצה מחמת איסור וכגון טבלא שהונחו עליה מעות אפי' לא הניח הוא המעות עליה סמוך לשבת ולא יחדה שיהא מונחין עליה בשבת וכן כל כיוצא בזה אסור משום מוקצה לר"מ:

ואחרינא אמר. בשם ר' יוחנן דה"ק אליבא דר"מ דדוקא כל שיחדו הוא לאיסור וכגון נר שדלקו עליו לשבת אסור אף לאחר שכבה אבל לא מה שהונח האיסור עליו ולא יחדו שיהא מונח עליו בשבת:

ולא ידעינן. מי משניהם אמר כך וזה אמר כך אלא מן מה דאמר ר"ח דר' ירמיה שאל וכי ההן ליבנה לא כמיוחד לאיסור הוא. ועל מה דתנינן בברייתא פורסין מחצלת ע"ג לבנים בשבת הוא דהקשה שהרי לבינה מיוחדת לאיסור היא דעומדת לבנין וש"מ דר' ירמיה הוא דקיבלה מר' יוחנן דלר"מ אפי' לא יחדה הוא לאיסור בשבת זו אסור משום מוקצה מחמת איסור הוי הוא דהוא אמר וכו':

דתנינן תמן. בפ' י"ח דכלים גבי השידה וכו' בזמן שאינה מחזקת ארבעים סאה יכולה הוא להטלטל ומקבלת טומאה והמוכני שלה היא אופן הגלגל בזמן שהיא נשמטת שיכולה להתפרק מן השידה אינה חיבור לה לטומאה ואינה נמדדת עמה למידת מ' סאה ואינה מצלת עמה באהל המת מפני שהשידה אם נכנס בתוכה בבית הקברות מצלת מפני הטומאה וכן על הכלים שבתוכה שהיא אינה בת קבולי טומאה כשהיא מחזקת. מ' סאה ואם הכלים בולטין כנגד המוכנה אינה מצלת עליהן:

ואין גוררין אותה בשבת. בזמן שיש בתוכה מעות דכלי בפני עצמה היא וה"ז בסיס לדבר האסור:

ותני עלה. בברייתא היו עליה מעות מבעוד יום ונפלו מעליה בשבת נגררת היא והרי היא מיוחדת לאיסור היתה אלא דש"מ דבעינן שיחדה שיהו עליה המעות כל השבת וקשיא למ"ד דאפי' מיוחד מעצמו לאיסור אסור בכל השבת:

דר"ש היא. האי מ"ד מוקי להאי ברייתא ולמתני' דמשמע דוקא בזמן שיש בתוכה מעות הוא דאינה נגררת דכר"ש אתיא דאיהו ס"ל כבה הנר מותר לטלטלו וה"נ כן דמכיון שנפלו נגררת היא:

אמרין שהקשו ע"ז מאי דוחקיה לאוקמי להאי מתני' כר"ש ולמה לית אנן פתרין לה דדברי הכל היא ובשוכח המעות עליה ובהא אפי' ר' מאיר מודה ואף להאי מ"ד אליביה שהרי לא היתה מיוחדת לאיסור לעולם:

לית את יכיל. לפרש להאי מתני' בשוכח מיירי וד"ה היא דהא תנינן תמן בסיפא אם אינה נשמטת וכו' וגוררין אותה בשבת אע"פ שיש בתוכה מעות והשתא אית מימר הכא ד"ה היא ובשוכח בתמיה דהא מיהת בזמן שיש בתוכה מעות אסור לר"מ דאטו מי גרע האי דינא מדין מיוחד לאיסור ואפי' לא יחדה הוא דאסור לטלטל להאי מ"ד אליבא דר"מ דאע"ג דלאו כלי בפני עצמה היא מ"מ הוי כדבר שמיוחד מעצמו לאיסור אלא ע"כ דר"ש היא ולאו בשוכח מיתוקמא והלכך ברישא דנקראת כלי בפני עצמה כשיש עליה מעות אינה נגררת ואם נפלו נגררת ובסיפא דלעולם נגררא היא משום דבטלה לגבי שידה ולא הויא כלי בפני עצמה:

מתני' פליגא וכו'. אכתי מהאי מתני' קשיא להאי מ"ד אליבא דר"מ דתנינן לקמן בפכ"א האבן שע"פ החבית והוא רוצה ליטול היין ממנה מטה החבית על צידה והאבן נופלת ולא יטול האבן בידים אלמא דמיוחד לאיסור מותר דהא מטה הוא החבית אע"פ שהאבן עליה והרי החבית מיוחדת לאיסור ואע"פ שלא יחדה הוא לכך שתהא האבן עליה כל השבת הא אמרת דאפי' בכה"ג אסור:

פתר לה רב בשוכח. האבן ולא הניחה בידים מעולם על החבית ולא הויא בסיס לדבר האסור כלל:

ומן דבתרה. הסיפא אכתי קשיא דקתני היתה חבית זו בין החביות אחרות ומתיירא כשתפול האבן עליהם ישברו מגביה אותה החבית מבין האחרות ומטה וכו' וקס"ד דמטעמא דהויא בסיס לדבר האסור הלכך מהדרינן אתקנתא דאי לאו הכי לא הי' צריך לטרוחי כולי האי והדרא קושיא לדוכתה להאי מ"ד אליבא דר"מ:

עוד הוא פתר לה רב בשוכח. גם להסיפא פתר לה בשוכח ומשים דבעוד האבן עליה כל כמה דמצינן לאהדורי אתקנתא מהדרינן שלא יטה החבית עד שתפול האבן מעליה ואע"ג דלא מיקריא בסיס לדבר האסור:

מתני' פליגא על מ"ד כל שיחדו לאיסור אסור. כצ"ל דאלו למ"ד כל המיוחד ואפי' לא יחדה הוא ל"ק מהא דלקמיה:

דתנינן. בפ' מפנין:

כיפין סל וכו' ותני עלה עלו מאליהן על הסל אסור לטלטלן הרי אע"פ שלא כפה הוא הסל ולא יחדה הוא לאיסור אפ"ה אסור לטלטל את הסל משום האפרוחין דמוקצין נינהו:

תיפתר במאוס. הסל וכמ"ד מוקצה מחמת מיאוס אסור וכלומר שנתמאס מחמת האפרוחין והלכך אפילו עלו מאליהן אסור לטלטלו:

אפילו סאה ואפי' תרקב. וקס"ד דמאוס דקאמר היינו שהסל מאוס מחמת עצמו והלכן פריך אית לך מימר סאה ותרקב מאוסין הן בתמיה הרי למדוד בהן עומדין ומסתמא מקפיד עליהן שיהיו נקיים. ויש לפרש נמי למאי דפרישית שנתמאסו מחמת האפרוחין ופריך מסאה ותרקב וכלו' והלא דרכן להשתמר שיהיו נקיים וא"כ אם היה אפשר שיתמאסו מחמת האפרוחין והיינו שיושבין עליהן איזה זמן ומטנפין אותן לא היה מעמיד את מידות האלו במקום שיכולין האפרוחין לעלות ולישב על גביהן אלא ודאי שאינו אלא לפי שעה כדי שיעלו וירדו למקומן וא"כ אין דרך להתמאס בשעה קלה כזו ואפ"ה קתני דאפי' עלו מאליהן אסור לטלטלן וקשיא להאי מ"ד וכדלעיל:

אני אין לי אלא משנה כל הנרות וכו'. כלו' כת"ק דהתוספתא דנר שדלקו בו אסור לטלטל דמדנשנה לדברי הת"ק כר"מ ש"מ דהלכה כמותו:

כאטרבוליס. שם מקום:

מנורה קטנה. לפי שאין אדם קובע לה מקום וס"ל לר"ל כר"ש. ובמנורה גדולה אסור מטעמא שאדם קובע לה מקום ומקצה דעתו ממנה:

ר' חלבו ור' אבהו. היו חלוקין בדבר זה דמלפני ר' חלבו לא היו מעבירין נר שהדליקו בו ומלפני ר' אבהו היו מעבירין דס"ל כר"ש:

בעא מעברתיה קומוי. רצה להעביר הנר שהדליקו בו מלפני ר' תנחום א"ל ר' תנחום בפנינו היה המעשה דר' יוסי הגלילי סליק אצל ר' יוסי ב"ח ורצה להעביר הנר מלפניו וא"ל ר' יוסי הגלילי מאן שרא לך:

אשכחת וכו'. זה הכל מדברי ר' תנחום כלו' ועוד הא אשכחת לה דהא מילתא בספיקא קיימא דרב ורב יוחנן אילין דאסרין חדא הן לצד אחד כדלעיל דרב פוסק הלכה כר"מ וכן ר' יוחנן אמר אין לי אלא משנה וריב"ל ור"ש בן לקיש אילין דשרייה חדא ושאלו המתירין הן ג"כ לצד אחד והויא להו תרי לגבי תרי והדבר שקול ואין לנו הכרע להתיר:

ר' אלעזר בר' חנינה. אמר מעשה היה וטילטלו את הפומט והוא כנו של הנר שעומד מתחתיו שלא יתמאס השולחן מחמת הנר ומפרש לה אליבא דמאן עשו מעשה הזה אם אליבא דר"מ אפי' הפומט יהא אסור לטלטל דהא מוקצה מחמת האיסור הוא ואם כר"ש אפי' להנר יהא מותר דהא מסתמא לאחר שכבה ה"ה המעשה:

אלא כן אנן קיימין. לאוקמי להאי עובדא דכר' יהודה הוו סבירא להו דהוא אוסר במוקצה מחמת מיאוס והנר מאוס הוא אבל הפומט שתחתיו אינו מאוס וטלטלוהו מתתת הנר:

תני. בתוספתא שם נר שהוא מונח וכו' וקס"ד דבעוד הנר דולק מיירי והיינו דקאמר ר' יוחנן ומתמה עלה דה"ז קרוב הוא לבא לידי חיוב דאם הנר נופל לפניו לפי שהוא מטה את הטבלא לצד זה ולסלקו א"כ כשמטה את הטבלא חייב משום מבעיר דבשעה שהוא מגביה הטבלא לפניו מטה השמן לפי הנר ומבעירו ואם לאחריו הוא יש בו משום מכבה בשעה שהיא מטה את הטבלא לאחורי הנר:

שמואל בר אבא. פירש זה לפני ר' יסא דבכבה הנר מיירי וא"ל תניח דעתך שהנחת את דעתי:

מה אנן קיימין. להאי ברייתא דטבלא ואליבא דמאן מיתנייא אי כר"מ אפי' טבלא תהא אסורה להטלטל דהא מיהת מיוחדת לנר שהוא אסור וכמ"ד לעיל דלר"מ אפי' מיוחדת לאיסור אסור ואי כר"ש הא אפי' הנר מותר לטלטל לאחר שכבה והכא על כרחך בשכבה מיירי כדאוקי לה שמואל בר אבא:

אלא. ע"כ דכאן כר' יהודה הוא דתני לה בברייתא דאית ליה מוקצה מחמת מיאוס והנר הוא מאוס וטבלא אינה מאוסה:

תני. בחדא ברייתא אם התנה עליו שלאחר שיכבה יהא מטלטלו מותר ומפרש לה אליבא דמאן אנן קיימין להא אי כר"מ ודאי לא מהני תנאה דהא מיהת מיוחד לאיסור הוא ואי כר"ש למה לי תנאה הא בלאו הכי מותר לדידיה לאחר שכבה:

אלא כן אנן קיימין כר' יהודה. ולקמיה פריך עלה:

דר' יודה אמר נר מאוס וכו'. לא גרסי' לזה ואגב שיטפא דלעיל טעו וקבעו כאן לזה:

מה חמית מימר כר' יודה אנן קיימין. מה ראית לומר כן ולאוקמי להאי דהתנה אליבא דר' יהוד' וכי שייך לתנאי בדבר שהוא מאוס הא מיהת נפשו קצה ממנו ומה מהני התנאי:

דתני נר שהוא מונח וכו'. כלו' דהשתא מסיק להא דקאמר דאי כר"מ אפי' התנה עליו אסור דלא תיקשי ומנא לך הא דילמא לר"מ מהני תנאי במוקצה הלכך מייתי ראיה מהא דתני בברייתא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו בשבת ובלבד שלא יתכוין וכו' ורב ושמואל תרווייהו פתרין להאי ברייתא דבשוכח מיירי ולא הוי הדלת בסיס לדבר האסור אלא דמקללין מאן דעבד כן ואמרו יכרת וגו' ומטעמא דאע"פ שאין מתכוין לכבות ולהבעיר מ"מ פסיק רישיה הוא ולכ"ע אסור. ומדפתרין לה לענין היתר טילטול הדלת דבשוכח מיירי ולא פתרי דמיירי שהתנה בכך שלא יהא בדיל מן הדלת לפתחו אחר שיכבה הנר אלא ודאי משום דמאן אית ליה כל המיוחד לאיסור אסור ואפי' בלא יחדו מתחלה לכל השבת לכך לא ר"מ הוא וכדאמרי' לעיל להאי מ"ד אליבא דר"מ הלכך רב ושמואל דסבירא להו כר' מאיר לא בעו לאוקמי כשהתנה ובלאחר שכבה הנר משום דלר"מ לא מהני התנאי דמיהת מיוחד לאיסור הוא והדרינן למאי דאקשינן כמאן אזלא האי ברייתא דאי כר"מ לא מהני התנאי ואי כר' שמעון לא בעי תנאי וכר' יהודה נמי לא מצית לאוקמית לה דאי משום דבמאוס מיירי מה מהני תנאי לדבר המאוס:

הוי מאן תנא וכו'. כלו' אלא ע"כ דהכי בעינן למימר מאן תנא להאי ברייתא דמהני תנאי ר' שמעון היא והא דפירכת אי רבי שמעון למה לי תנאי לא קשיא כדמסיק ואזיל:

אבל כוס וקערה וכו'. סיפא דהאי תוספתא דלעיל היא דקתני התם דבאלו אף על פי שכתב אסור ליגע בהן וקאמר ר' טבי בשם רב חסדא דאפי' כר"ש אתייא האי סיפא דהוא אמר תמן ברישא גבי נר שכבה מותר לטלטלו מודה הוא הכא באלו שהן עשויין להשתמש בהן לדבר אחר שהוא אסור אף לאחר שכבה שאם אתה אומר לו שהוא מותר חיישינן שאף הוא מכבה אותן כדי להשתמש בהן והשתא שפיר מוקמינן להאי דהתנה כר"ש וכגון בכוס וקערה ועששית דאם לא התנה עליהן אסור אפי' אחר שכבו אבל אם התנה עליהן מתחלה מותר דתו ליכא למיחש שמא יכבה אותן כדי להשתמש בהן שהרי התנה ואמר איני בודל מהן לאחר שיכבו ומסתמא בכה"ג יצפה עד שיכבו מאליהן ויהיה לו היתר להשתמש בהן כפי תנאו ולא יבא לידי איסור:

א"ר מנא וכו' מילתא באנפי נפשה הוא ואפלוגתא דבתוספתא דלעיל קאי וכלו' שבראשונה היינו אומרים דבמה פליגי בנר שכבה דלרבי שמעון מותר לטלטלו ואינך אסור:

בשגררו העכברים את הפתילה באפוצה ואפי' תימא וכו'. כלו' הא דמתיר ר"ש לטלטלו בהכי הוא דמיירי כשאין הפתילה בנר כגון שגררוהו עכברים אי נמי באפוצה שהיא נפוצה מן האפר שעליה דאי לאו הכי אכתי הוה אסור לטלטלו אפי' לרבי שמעון דהפתילה עם האפר שעליה מוקצה הוא דלא חזיא למידי:

ואפי' תימא בשלא גררוהו וכו'. כלו' ואי נמי דאפ"ת בשלא גררו את הפתילה וכן לא אפוצה היא הוה מוקמינן לה נמי שפיר כגון שיש עדיין בתוך הנר שמן דאגב דשרי לטלטוליה מחמת השמן שבתוכו דלא אקצי דעתיה מן השמן לאחר שכבה לר"ש שרי נמי לטלטל הפתילה:

תמן תנינן וכו'. זה הכל מדברי ר' מנא למאי דהוי סברי מימר מעיקרא וכלו' ומנא לן היא גופה דשרי לטלטל דבר המוקצה אגב דבר שאינו מוקצה משום דתמן תנינן בריש פכ"א נוטל אדם וכו' ותני דבית רבי עלה דגם בכלכלה צריך שיהא האבן והאוכלין בתוכה ומטלטלה עם האבן אגב האוכלין שבתוכה ואם כן הכי נמי כן לר' שמעון הכי הוה בעינן למימר מעיקרא:

לא הוינן אמרין כלום. כלומר והשתא מדשמע להאי דר' רומנוס דלקמיה חזינן דלא הוינן אמרין כלום להאי דמעיקרא שהרי ר' רומנוס אמר שהוציא מחתה של בית רבי מליאה גחלים בשבת וכי אית לך מימר גבי גחלים אפוצות הן אלא בשיש לתוכן שמן בתמיה כלומר הא ודאי לא מצית מימר דהני גחלים אפוצות מעפרן היו דא"כ כבר כלו וכבו ומאי סהדותיה דר' רומנוס וכן וכי מוקמית לה דאלא שיש בתוך הגחלים שמן מיירי אלא ודאי אפילו בשיש בהנר הפתילה ואינה אפוצה ולא נשתייר שמן כלום בהנר אפ"ה מתיר ר"ש לטלטלו כדמוכח מהאי עובדא דבית רבי דאל"כ האי עובדא כמאן הוא דאתיא:

אמר ר' אבהו. לעולם כדהוו אמרי מעיקרא דבשנשתייר שמן בנר מיירי וההיא דבית ר' ל"ק דקיימתי' דקדשים של בושם היו בה ממה שנשתיירו מן המוגמר שהניחו בה מע"ש וטלטלוה עם הגחלים אגב קרשים של בושם שבתוכה והויא כהאי דנר שכבה ונשתיירו בו שמן ולר"ש:

תרבוס. הוא כמין ארגז שמשימין בו הבגדים בפ' כ"ד דכלים שלשה תרבוסין הן:

אסור לטלטלו. דמחמת כבודו קובע לו מקום ילאו דעתו לטלטלו:

הורי ר' אמי מותר. לטלטלו. וכן ראה ר' ירמי' לאלו שבב"ה הגדול שהן מטלטלין אותו ולא מיחו בידם:

עד שלשה ככסא וכו'. לקמן מפרש לה לענין מאי איתמר להאי דסולם והשתא קאמרו על האי דתרבוס דעד שלשה חויקין הרי הוא ככסא ומותר לטלטלו מכאן ואילך כסולם:

מאן דשרי. אם הוא ככסא כר"ש דמתיר לגרור כסא:

דתני. בתוספתא סוף פ"ב דביצה לא יגרר וכו' ור"ש מתיר התם באלו דס"ל דדבר שאין מתכוין מותר:

מודין חכמים וכו'. הובא מזה לעיל בפרקין בהלכה ג' וכך הוא בסוף פ"ב דביצה ולעיל פירשתי:

ר' הונא בשם ר' לענין שבת איתאמרת. השתא מהדר לפרושי להא דבית ר' ינאי דלעיל דאמרו עד שלשה ככסא מכאן ואילך כסולם דלענין שבת איתמר וכעין דאמרינן לעיל לענין טלטול התרבוס ואם יש לו יותר משלשה חיוקים כסולם הוא ואסור לטלטלו וכן נמי מיתפרשא לענין שבת להאי דתנינן בפ' חלון גבי כותל שבין ב' חצירות דסולם המצרי ממעט ואיזהו כל שיש לו ג' חווקים וככסא הוא וסולם הצורי שהוא שיש לו ד' חווקים איני ממעט לגובה הכותל דלא מבטל ליה לגביה דכותל. וכן פליגי בהאי תלמודא בה בריש פ' חלון. וגרסינן להא נמי בהאי תלמודא פ' חזקת הבתים בהלכה ח':

לענין חזקות איתאמרת. כדתנינן התם סולם המצרי אין לו חזקה ולצורי יש לו חזקה:

לענין טומאה איתאמרת. וזהו כהאי דתנינן בפכ"ב דכלים כסא שניטלו שנים מחפיו. והן הן החווקים של הכסא. ר"ע מטמא וחכמים מטהרין ועד שלשה יש לו דין כסא לענין טומאה מכאן ואילך אינו עומד לישיבה אלא דין סולם יש לו וכל זמן שראוי לתשמישו מקבל טומאה כדין הסולם:

מנורה קטנה מותר לטלטלה. כשלא הדליקו בה דאלו הדליקו הא ר' יוחנן פסק לעיל כר"מ:

ולא כלי הוא. ולא כל מה שבבית מוכן הוא. ומאי קמ"ל מהיכי תיתי יהא אסור לטלטלה:

תיפתר שלקחה עמו לסחורה. א"נ שבאת לידו ע"ש עם חשיכה ולא היה דעתו עליו מבעוד יום:

ולא שמעית מיניה כלום. כלומר דלא תשמע מינה לדייק עליו דר' יוחנן דאיצטריך דמהו דתימא לא הוה דעתיה עליה כלל קמ"ל דמכיון דזוטא היא דעתו עלה:

נותנין. בשבת כלי תחת הנר לקבל נצוצות הנופלות ממנו ואין זה מבטל כלי מהיכנו מפני שהנצוצות אין בהן ממש:

ולא יתן לתוכו מים. לתוך הכלי שתחת הנר מפני שהוא מכבה הנצוצות שנופלין בו ואפילו מערב שבת אסור ליתן מים לתוך כלי הזה מפני שמקרב כיבוי הנצוצות אבל תחת השמן שבנר מותר ליתן מים מע"ש שאינו אלא להגביה את השמן ואין כאן גרם כיבוי כלל ואפילו למאן דאוסר גרם כיבוי שהרי אפי' לא יתן מים כשיכלה השמן תכבה הפתילה ואין נתינת. מים ממהרים הכיבוי:

הכא את אמרת אין נותנין כלי תחת הנר. לעיל במתני':

לקבל נצוצות. כלומר דמשמע דאף לקבל נצוצות ולא עם השמן אסור והכא את אמר נותנין וכו' לקבל ניצוצות. והא דכתב כאן ולא יתן לתוכו מים וכו' ט"ס ואגב שיטפא הוא. ומשני כאן ברישא שיש לו צורך בשמן ולפיכך אסור כדפרישנא לעיל אבל כאן הרי אין לו צורך בניצוצות לפי שאין בהן ממש ולא הוי מבטל כלי מהיכנו:

ולא יתן לתוכו מים וכו'. דר' יוסי היא בפ' כל כתבי דגרם כבוי אסור וקאמר הש"ס הא דאמר ר' יוסי. היינו ר' יוסי אמורא. דבעי לאוקמא להא דר' יוסי ורבנן דפליגי גבי דליקה:

דהוינן סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן. כצ"ל:

בשעשה מחיצה של כלים. כלומר אם המים בכלים הן דרבנן לא חיישי שמא יתפקעו ור' יוסי חייש אבל אם עשה מחיצה של מים וכגון ששפך מים לפני הכלים כשאחז בהן את האור לא פליג משום דלכ"ע גרם כבוי אסור אבל מן מה דאמר וכו' ומוקי להמתניתין דהכא כר' יוסי דפ' כל כתבי א"כ ש"מ דאפילו עשה מחיצה של מים ממש פליגי רבנן דס"ל כל גרם כבוי מותר כגוונא דמתני' דידן ולפיכך מוקי לה כר' יוסי:

הדרן עלך כירה שהסיקוה