מתני' שואל אדם מחבירו כדי יין וכדי שמן. ודוקא שיאמר לו השאילני. ובלבד שלא יאמר לו הלויני מפני שלשון הלואה לזמן מרובה הוא כדקיי"ל סתם הלואה שלשים יום והלכך חיישינן דילמא אתי המלוה למכתב על פנקסיה כך וכך חייב לי פלוני כדי שלא ישכח ואית דמפרשי משום דשאלה הדרא בעינא ולא אתי למיכתב והלואה לא הדרא בעינא ואתי למיכתב ואע"ג דכי שאיל מיניה כדי יין וכדי שמן לא הדרי בעין מ"מ מתוך שמזכיר לו לשון שאלה זכור הוא ולא אתי למיכתב:

וכן אשה לחברתה ככרות בלשון שאלה וקא משמע לן בהא דאף האשה שאין דרכה לכתוב אפילו הכי אסרו בלשון הלואה דלא פלוג רבנן:

ואם אינו מאמינו וכו'. וקמשמע לן דאין בנתינת משכון משום מקח וממכר:

וכן ע"פ בירושלים וכו' ואוכל את פסחו לפי נוסחא דהכא משמע שלא נמנה עליו מע"ש וקמ"ל דמניח טליתו אצלו למשכון ונמנה עמו בשבת ואוכל וכו' ואין בזה כלום ובנוסחת המשנה בבבלי ונוטל את פסחו וקמ"ל דנוטלו ומקדישו לשם פסח דחובות הקבוע להם זמן מקדישין בשבת:

מתני' מונה אדם את אורחיו. שהזמינם ואת פרפרותיו מיני מאכלים שהכין ודוקא מפיו אבל לא מן הכתב שכתב לזה מע"ש וטעמא דגזרו חכמים שמא יקרא בשטרי הדיוטות כלומר בשטרי חובות שלו לפיכך אם היו השמות חקוקין על הטבלא או על הכותל מותר לקרות משום דהאי כתבא לא מיחלף בשטרא:

מפיס אדם. מטיל גורל עם בניו ובני ביתו הסמוכין על השלחן שלו ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה למי יגיע זה ולמי זה משום שאינן מקפידין זה ע"ז:

ובלבד וכו'. ומפרש בגמרא דחסירי מחסרא והכי קאמר עם בניו ובני ביתו אפי' מנה גדולה כנגד קטנה הא עם אחרים לא ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבהא הוא דבשבת ויו"ט דוקא אסרו משום קוביא שאסור לשחק בקוביא בשבת וביו"ט מפני שהוא כמקח וממכר והלכך אפילו מנה כנגד מנה חששו משום קוביא אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה דבר זה אף בחול אסור עם אחרים דהוי כגזל דאסמכתא היא ואסמכתא לא קניא:

מטילין חלשים. גורלות מלשון חולש על גוים:

על הקדשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב מטילין הגורל בין הכהנים אבל לא על המנות משל קדשים שנשחטו מאתמול דמהו דתימא מכיון דכתיב ועמך כמריבי כהן שרי כי היכי דלא ליתו לאנצויי קמ"ל דאפ"ה אסור הואיל והוה אפשר למיעבד ליה מאתמול:

מתני' לא ישכור פועלים בשבת. גזירה שמא יכתוב:

ולא יאמר אדם לחבירו וכו'. בגמרא פריך פשיטא מה לי הוא מה לי חבירו אלא לדיוקא קמ"ל שלא יאמר אדם לחבירו לשכור לו פועלים אבל אומר אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב ואפילו יודע שע"מ לשכרו לפועל מלאכתו אמר לו כן ובלבד שלא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת ואסור משום דכתיב אם תשיב משבת רגליך עשות חפציך ביום קדשי וגו':

ואין מחשיכין. על התחום לשכור פועלים או שיהא שם כדי להביא פירות המחוברין לפי שדבר זה אסור לעשותו בשבת וכל שאסור לעשותו אסור להחשיך על התחום עליו:

אבל מחשיך הוא לשמור. פירות התלושין ולהביאן בידו שהרי מותר לשמור בשבת ודבר שמותר לעשותו בשבת מותר להחשיך עליו כדי להביאו לערב:

כלל אמר אבא שאול וכו'. אבא שאול אתי לאתויי כל שאני זכאי באמירתו. וזה שמותר להחשיך להביא את הבהמה שהיא עומדת חוץ לתחום שהרי אני זכאי באמירתו שמותר לקרות לה והיא באה ובהא לחוד הוא דפליג את"ק והלכה כאבא שאול דמתני' דלקמן מחשיכין על התחום וכו' כ"ע מודים בה:

מתני' מחשיכין על התחום לפקח לעיין בצורכי עסקי הכלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין ומותר לומר לו לך למקום פלוני לא מצאת שם הבא ממקום פלוני לא מצאת בכך הבא בכך אבל לא יזכיר לו בפירוש לסכום המקא שאל תקח אלא בכך ולפי שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן וכתיב עשות חפציך וגו' חפציך אסורים חפצי שמים מותרין:

עכו"ם שהביא חלילין בשבת. לספוד בהן על המת לא יספיד בהן ישראל לאלתר במוצאי שבת. אא"כ באו ממקום קרוב. כלומר אא"כ שימתין למוצאי שבת בכדי שיבאו ממקום קרוב ואח"כ לספוד בהן ואפי' הביאן מצד החומה חיישינן שמא בלילה הביאן מחוץ לתחום עד החומה ובבקר נכנס עמהן ואם ידוע בודאי שממקום פלוני הביא אותן בשבת ימתין בכדי שיבואו מאותו מקום אחר השבת:

עשו לו ארון הנכרים בשבת וחפרו לו קבר יקבר בו ישראל בכדי שיעשו למוצ"ש ודוקא אם הוא בצינעא שלא יהא מפורסם שעשו בשביל ישראל:

אם בשביל ישראל. כלומר אבל אם היה הדבר מפורסם שהוא בשביל ישראל כגון שהיה הקבר בסרטיא גדולה והארון על גביו שהכל יודעים שעשו הנכרים בשבת בשביל פלוני ה"ז לא יקבר בו אותו ישראל עולמית מפני שהוא כפרהסיא ומותר לקבור בו ישראל אחר והוא שימתין בכדי שיעשו וכן הדין בחלילין אם נודע בפרהסיא שבשביל פלוני הביאם בשבת אסור לספוד לאותו פלוני עולמית:

מתני' עושין כל צורכי המת. אע"פ שאסור לטלטלו אבל שאר צרכיו עושין אותן בשבת סכין אותו בשמן ומדיחין אותו ובלבד שלא יזיזו בו אבר שהרי אסור לטלטלו:

שומטין את הכר מתחתיו כדי שיהא מוטל על החול בשביל שימתין ולא יסריח. ומביאין כלי מיקר וכלי מתכות ומניחין לו על כריסו כדי שלא יתפח ופוקקין את נקביו שלא יכנס בהן הרוח:

קושרין את הלחי. אם היה פיו הולך ונפתח ולא שתעלה להסגר מה שנפתח לפי שזה הוא מזיז אבר אלא שלא תוסיף להפתח. וכן קורה שנשברה סומכין אותה בספסל או בארוכות המטה. שאלו תורת כלי עליהם ודוקא שיהו רפויים ורווחים דאי בעי שקיל להו הא לאו הכי לא מפני שזה כמבטל כלי מהיכנו ולא שתעלה מה שנשברה דזה נראה כבונה אלא שלא תוסיף להשבר:

אין מאמצין את המת. לעיניו בשבת שזהו מזיז מזיז אבר וכן לא בחול עם יציאת הנפש לפי שבקל הוא מקרב את מיתתו והרי זה כשופך דמים:

הדרן עלך פרק שואל