מתני' במה טומנין וכו'. לפי שאמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום כשמסלק הקדירה מע"ג האש אסור להטמין אותה בדבר המוסיף חמימות משום גזירה שמא ירתיח כלו' שמא יהא התבשיל שבקדירה רותח הרבה בשבת ויצטרך הוא לגלותה עד שתנוח הרתיחה ויחזור ויכסה אותה בשבת ונמצא שזה הוא טומן בדבר המוסיף הבל בשבת ואסור מן הדין היא ולפיכך גזרו שלא יטמין אפי' מבע"י בדבר המוסיף הבל ואע"פ שמן הדין היה מותר שהרי מותר להשהות הקדירה ע"ג האש בשבת בדבר דליכא גזירה שמא יחתה בגחלים כגון שלא נתבשל כלל או אפי' בתבשיל שבישל כל צרכו והוא מצטמק ורע לו כדפרישנא בריש פרקין דלעיל ומ"מ בהטמנה גזרו אף מבעוד יום מטעמא דאמרן ובבין השמשות התירו להטמין אפילו בדבר המוסיף הבל כדתנן לעיל סוף פ"ב ספק חשיכה וכו' וטומנין את החמין וסתמא קתני דמשמע אפילו בדבר המוסיף הבל מותר והטעם משום דבין השמשות ליכא למגזר שמא ירתיח התבשיל שבקדירה לפי שסתם קדירות בבין השמשות רותחות הן. וכלו' שכבר נגמרה רתיחתן ונחו מבעבוען וכיון שנחו שוב אין מרתיחין. בשבת אסרו להטמין אף בדבר שאינו מוסיף הבל ואע"פ שמן הדין היה זה מותר שהרי אינו אלא כמקיים החמימות ואיננו מוסיף אפ"ה אסרו חכמים מטעמא שמא יטמין ברמץ חם וזה נמי אינו אלא כמקיים החמימות ואינו מוסיף אלא שמא ישארו גחלים באותו רמץ ויחתה אותן תחת הקדירה ודבר זה לא מיקרי גזירה לגזירה דלא הוי אלא חדא גזירה שגזרו שמא יחתה כדי לקיים הגזירה שמא יטמין ברמץ והשתא אחרי שאמרו חכמים דברים הללו בענין הטמנה שואל התנא במה וכו' לפרש איזה היא מהדברים המוסיפין הבל ואיזה היא מהדברים שאינן מוסיפין:

לא בגפת. הוא פסולת ונכלל בשם גפת פסולת של זיתים או של שומשמין ששתיהן מוסיפין הבל הם:

ולא בזבל וכו'. שכל אלו מוסיפין הבל בין הן לחין ובין הן יבשים:

לא בתבן. מפרש בגמרא הכא דהאי לא בתבן לא קאי אהא דמסיים בזמן שהן לחין וכו' אלא דהתבן דרכו להשים אותו מן הצד סביבות הקדירה וקמ"ל דאם הניח הקדירה על דבר המוסיף הבל כגון על הגפת וכו' ונתן התבן מכאן ומכאן אסור ואע"פ שאין הקדירה כולה טמונה בדבר המוסיף הבל אבל התבן בעצמו אינו מהדברים המוסיפין הבל אלא הכל לפי מה שהוא ואם נתלחלח הרבה א"כ הרי הוא בכלל לא בזבל שאמרו:

ולא במוכין וכו' בזמן שהן לחין. אלו שלשתן דוקא כשהן לחין ואפי' הן לחין מחמת עצמן כגון המוכין והוא הצמר שבין ירכות הצאן והסמוכין לאליה והן מוסיפין הבל וכן כל דבר רך כגון הכא מבלויי הבגדים וכן אותן שממלאין בהם הכרים והכסתות ודומיהן נקראו מוכין והזגין הן קליפי הענבים ואלו כשהן לחין אין טומנין בהן בזמן שאסרו לטמון בדבר המוסיף הבל וכשהן יבשין טומנין בהן:

טומנין בכסות וכו'. שאלו אין מוסיפין הבל אלא שמשמרין לקיים החום שלא יצטנן:

ובנסורת של חרשים דקה. זהו הדק הדק שניפל מן הנסרים כשמגררין אותן במגירה:

ור' יהודה אוסר כשהיא דקה. לפי שנכבשת היא ומוספת חמימות כשמטמין בתוכה. ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' לפי שהדברים הללו וכו'. כלו' דמפרש להא דקתני אין טומנין בהן סתם דמשמע דאפילו מבעוד יום אין טומנין בהן וכדרך הטמנה שטומנין מערב שבת בעוד יום גדול לקיים התבשיל לשבת ואסרו בדברים הללו לפי שהן רותחין מצד עצמן ומרתיחין את הקדירה הרבה וכשרואה שהן מרתיחין חושש שלא יתקלקל התבשיל והוא נוטלן מעל הקדירה כדי שיהו הן תשים ושיחלשו מעט מרתיחתן כשהן לתוך ידו ואחר כך מחזירן בשבת ולכסות את הקדירה בתוכן שלא תצטנן ונמצא כשהוא מחזירו הן מוסיפין רתיחה בשבת והוי כמטמין בדבר המוסיף הבל בשבת ולפיכך אסרו לטמון בהן אפילו מבעוד יום וזהו ממש כדפרישית במתני':

וכר"א בן עזריה וכו'. כלומר דאתיא האי דינא דמתניתין ולפי טעמא דאמרן כהאי דאשכחן דקאמר ר"א בן עזריה במתניתין דלקמן גבי טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן בשבת אם לא יחדן להטמנה לפי שמוקצות הן וכיצד הוא עושה בשבת אם טמן בהם והרי אינו יכול לטלטלן מעל הקדירה נוער את הכיסוי של קדירה שהכיסוי יכול הוא ליטלו ואע"פ שהן עליו מפני שתורת כלי עליו ור"א בן עזריה חושש שמא כשיטול את הכיסוי תקלקל הגומא והיא מושב הקדירה וכשיבא להחזיר אינו יכול לפיכך קאמר דמטה הקופה של גיזי הצמר שהקדירה בתוכה על צידה ונוטל הקדרה. וחכמים אין חוששין לכך אלא נוטל ומחזיר כל זמן שלא נתקלקלה הגומא אלמא דלכ"ע נוטל ומחזיר הוא בשבת ול"פ אלא בחששא שמא תתקלקל הגומא ושמעי' מיהת מהאי דגיזי צמר דלפעמים איכא חששא משום החזרה דמותרת בשבת ושלא יבא לידי איסור אחר והיינו דקאמר הכא וכר"א בן עזריה ולומר דאף בדיני דגיזי צמר פליגי רבנן עליה ולא חששו שמא תתקלקל הגומא מודו ליה הכא דאיכא האי חששא אם אתה מתירו לטמון בדבר המוסיף הבל מבעוד יום זמנין דאתי לידי איסורא כשיצטרך ליטול אותן ואח"כ יחזור הקדירה לתוכן וכדאמרן:

וכרבנן דתמן. של בני בבל דאינון אמרין אם היתה יורה מותר והיינו שאם כיסה במיחם והוא יורה של נחשת ע"ג הקדירה הטמנה כגון זו מותרת מפני שאינה אלא כדי לקיים החמימות ואינה מוספת ובכה"ג ודאי נוטל הוא היורה מעליה ומחזיר ע"ג בשבת וכלומר דאתייא שפיר האי סברא שאמרנו אף לרבנן דתמן שהתירו ביורה ומשום דליכא למיחש למידי אבל כל היכא דאיכא למיחש שאם יחזור בשבת תוסיף בחמימות אסור ולפיכך טעמא דאמרי' באיסור הטמנה מבעוד יום בדברים המוסיפין הבל ככ"ע אתיא:

ותמן תנינן וכו'. כלומר והא דתניינן תמן לעיל בסוף פ"ב ספק חשיכה טומנין וטעמא מפני שעדיין לא חשכה הא אם חשיכה אסור לטמון ומשמע דבכל מילי אסור לטמון דכמו דתנינן סתמא טומנין בבין השמשות ומשמע אפי' בדבר המוסיף הבל כך דייקינן הא אם חשיכה אסור לטמון בכל ואפי' בדבר שאינו מוסיף הבל וטעמא מאי הא מדינא ודאי אין כאן איסור לטמון אפי' בשבת בדבר שאינו אלא כמקיים החמימות ואינו מוסיף יותר ופליגי אמוראי בהך טעמא:

תמן. בבבל אמרין מפני ביטול בית המדרש שהיו נוהגין בלילי שבת אחר התפלה לדרוש לפני העם בדיני שבת ואם תתיר לטמון בשבת בדבר שאינו מוסיף הבל יניח מלעשות כן מקודם שחשיכה שיאמר עדיין יש שהות להטמין בדברים האלו אף משחשיכה ויבא לידי ביטול בית המדרש שמתוך כך ימנע מלילך לשמוע הדרשה:

ר' בא אמר מפני החשד. כלומר שחושדין אנו אותו שלא יעשה כל צורכו לכבוד השבת מבעוד יום שאם אתה מתירו לעשות כן בשבת יסמוך על כך ואף הוא אינו עושה כל צורכו ומבעוד יום וכו':

מה נפיק מן ביניהון. דהני טעמי סוף סוף לתרוייהו אסור וקאמר לטמון את השלג והצונן איכא בינייהו וכלומר להטמין דברים הקרים כמו השלג וכיוצא בזה שטומנין אותן להפיג צינתן ושלא יעשו כמו כפור וגליד דלדברי ר' בא דקאמר טעמא מפני החשד באלו ובכיוצא בהן ולא שייך חשדא ולמימר בהו דמתוך שאתה אסרו משחשיכה יעשה כל צרכו מבעוד יום שהרי אין לי לעשות ולהתעסק בהן כלום אלא שנוטלן ומטמין אותן שלא יהיו צונן הרבה לעת הצורך ולא איכפת לן למיגזר בהו אבל לטעמא דרבנן דתמן אף הצונן אסור להטמין בשחשיכה דהא מיהת מפני ביטול בית המדרש איכא:

אסרו טמינה וכו'. מילתא באנפי נפשה היא וכלומר דאע"ג דהטמנה ושהייה ע"ג כירה תרתי מילי נינהו אפ"ה כחדא מילתא דתליא באידך הוי ואסרו זה מפני זה שאסרו הטמנה בשבת ואפי' בדברים שמן הדין היה מותר מפני השהייה ע"ג הכירה שאם אתה מתירו בהטמנה אף הוא יבא להשהות קדירה ע"ג האש בשבת שיאמר מה לי כך ומה לי כך וכן להיפך שאם אתה מתירו בשהייה בכירה ע"ג האש יבא לידי הטמנה בשבת ואף בדברים שהן מוסיפין הבל ולא יבחין בין דברים המותרים לבין דברים האסורים ולפיכך חששו להחמיר בזה מפני זה:

אסרו כירה וכו'. וכן בשהייה גופה אסרו זה מפני זה:

חזרו והתירו חמין מפני שהחמין שהוחמו כל צרכן מצטמק ורע להן הוו ולא חיישי' שמא יחתה:

תני אין טומנין ברמץ. חם בשבת שמא נשארו בו גחלים ויבא לידי חיתוי:

הדא אמרה. דדוקא ברמץ רותח היא דאסרו כדאמרן אבל אפר כירה שצנן מותר לטמון בו וכלומר שאפילו בשרוצה לטמון בדבר המוסיף הבל אם נותן ע"ג אפר שצנן מותר דאי באפר שצנן בלבד פשיטא דמותר ומאי קמ"ל וכן מוכח מהאי עובדא דלקמיה:

כהדאי. עובדא בברתיה דר' ינאי שהיתה משמשת בשירות לפני אביה ומעלה לפניו תבשילין רותחין בשבת ושאלה היאך עשתה ואמרה לו במרא וגופתא כלומר שטמנה הקדירה בגפת ומפני שלא תוסיף בחמימות לקחה אפר הכירה שנצטנן במרא והיא הכלי שחותין בו האפר ונתנה עליה ואמר לה לא תעשה כן בפעם אחר אלא תתן האפר במרא לתוך קופה אחת ותשים הקופה על הגופתא משום שר' ינאי היה חושש אם מתיר אותה באפר כירה תבא לעשות כן ברמץ חם ואמר ר' זעירא עלה כהדא דר' חנינא דלקמיה פליג על ר' ינאי דדריש ר' אחא בשם ר"ח דדוקא בכה"ג הוא דאסור אם הגפת מלמטן ובתבן היה נותן מכאן ומכאן דזה מוסיף הבל והתבן אינו מניחו להצטנן אבל עפר שצנן ונותן סביבות הקדרה ואע"פ שהקדרה ע"ג דבר המוסיף הבל הוא מותר משום שהאפר מצנן אותה וכהאי דר"ז דלעיל:

ומודה בה ר' ינאי. כלומר ואף ר' ינאי מודה דמותר מדינא אלא שרצה להחמיר על עצמו:

בללן מה הן. אם בלל דברים המוסיפין הבל עם דברים שאינן מוסיפין מהו להטמין בהן:

נשמענה מן הדא דקתני בסיפא טומנין בכסות וכו'. ואי ס"ד מותר לישמעינן רבותא טפי דאפי' בדבר המוסיף הבל אם בללו בדבר שאינו מוסיף הבל מותר אלא ש"מ דאסור:

דתימר וכו'. אטומנין בכסות וכו' הוא דקאי דדוקא כשלא רבה רקביבותן מחמת יושנן דמסתמא בכה"ג הוא דאיירי אבל אם רבה רקביבותן מוסיפין הבל הרי הן כזבל ואסור לטמון בהן:

ולא בחול. משמע דחול מוסיף הבל. ופריך תמן תנינן בסוף מכילתין גבי מת בשבת ומטילין אותו על החול בשביל שימתין שתהא לחלוחית נכנסת בו ויתקיים אלמא חיל מצנן הוא ומשני דהאי חול תרתי הוא דעבד בדבר רותח מרתיח הוא ביותר ובדבר הצונן מצנן הוא ביותר:

ההן תבן בעל פקדון הוא. כלומר התבן הזה דומה הוא לבעל הפקדון דכמו שאתה נותן לו לפקדון הוא. מחזיר לך כך הוא התבן דמצד עצמו אינו מוסיף שום חמימות אלא אם אתה נותנו סביבות הדבר חם שומר את חומו ואם הדבר מוסיף הבל הוא אסור וכהאי דר' חנניה דלעיל ואם לאו אינו עושה כלום:

כל דבר שמרחיקין אותו מן הכותל. כדקחשיב בפ' לא יחפור אין לטמון בו מפני שמוסיפין הבל ומהאי טעמא נמי מרחיקין מן הכותל של חבירו שלא יקלקל הכותל:

אמר ר' יוסי מן מה וכו'. ר' יוסי לא פליג אלא דהכי קאמר א"כ מן מה דתנינן תמן והיינו בפירקין דקאי בפ' לא יחפור הלכך קאמר דתנינן תמן מאלו דברים שטומנין בהם לפי שאין מוסיפין הבל והדא אמרה דנמי אין מרחיקין אותן מן הכותל ומשום דר' חגיי מקשי עלה אשמעינן ר' יוסי דאין מרחיקין אותן:

והתני. המשכיר בית לחבירו לא יעשנו אותו השוכר אוצר של תבואה:

וליידא מילה. ולאיזה דבר וכלו' ומ"ט דהאי מילתא לאו מפני המון של התבואה שמקלקל את הכותל והרי תבן אחד מן הדברים שטומנין בו וכדאמרינן לעיל דתבן כבעל פקדון הוא ודקתני במתני' לא בתבן היינו דוקא אם נותן אותו סביבות דבר החם וקשיא לר' יוסי דקאמר דדבר שטומנין בו אין מרחיקין אותו מן הכותל של חבירו. ומשני ר' חנניה דהתם טעמא הויא מפני העכברים שבאין לאכול את התבואה ומקלקלין את הכותל:

אם מפני העכברים. מאי אריא דקתני אוצר של תבואה ניתני אוצר של כל דבר שהעכברים אוכלין אותו וא"כ צריך השוכר הזה להזהר שלא ישתמש בשום דבר שהעכברים באין עליו בתמיה:

הוי יאות קשי ר' חגיי. על האי דר' יוסי דע"כ טעמא דתבואה מפני המוץ הוא:

התיב ר' שמי. על הא דקאמר כל דבר שמרחיקין וכו' הרי סלעים דקתני בפ' לא יחפור דמרחיקין אותן מכותל חבירו וא"כ מעתה אסור לטמון בהן ואמאי לא קתני הכא במתני' לסלעים:

אמר ר' יוסי. דמסלעים לא קשיא מידי דלא משום שהסלעים מרתיחין תני התם דמרחיקין אלא הטעמא מפני שהן מעלין חלודה ועושין עפר תיחוח במה שמתפזר מהחלודה וכשהן סמוכין לכותל מלקין ומקלקלין את יסודות הכותל. והכי משני לה נמי בריש פ' לא יחפור:

והא תני. בחדא ברייתא אין טומנין בסלעים אלמא דמוסיפין הבל הן. ומשני תיפתר בסלעים של כסף דהן מתחממין כשהן צבורין יחד ומוסיפין הבל:

אמר רב חסדא. דלא פליגי מ"ד טומנין בשל זהב ובשל נחשת שאין דרכן להתחמם ומ"ד אין טומנין בסלעים של כסף:

לא סוף דבר לחין. אמתני' מהדר הא דתני דאין טומנין בהן בזמן שהן לחין לאו דוקא לחין ממש אלא אפי' היו יבשין ונתלחלחו מוסיפין הן הבל:

מן אילין מוכין. כלומר ודבר זה שמעינן מאלו מוכין דקתני אין טומנין בהן בזמן שהן לחין וכי מוכין לאו כיבשין שנתלחלחו הן שהרי הצמר וכיוצא בו שהן בכלל מוכין יבשין הן בתחלה אלא דמיירי שנתלחלחו וקאמר אין טומנין בהן:

הדא אמרה. מדקאמר יבשין שנתלחלחו אין טומנין ש"מ:

ההן דכמר איידה. מי שמאסף לטמון בזה שמנו חכמים שטומנין בהן כשהן יבשין צריך מחסרתיה ציבחר שלא ימלא על גדותיו אלא שיהא פחות מעט ממקום הקדירה שטומן בהן. דכמר מלשון כומר של ענבים הוא:

דהוא אתי מיסב והיא שפכה ומרתיחה. כלומר דאם ימלא אותן סביבות הקדירה כשבא ליטול הקדירה מהן והיא נשפכת ומוספת רתיחה כשיחזור אותה לטמון בהם שהרי יבשין ונתלחלחו הן. ויש לפרש נמי דאקדירה קאי שלא ימלא אותה ממש אלא פחות מעט ממה שהיא מחזקת שאם ימלאנה כשיטול אותה היא נשפכת ויהא אסור להחזיר ולטמון בהן לפי שנתלחלחו:

תמן תנינן בפ"ט דכלים חרסין שנשחמשו בהן משקין טמאין ונפל לאויר התנור הוסק התנור טמא שסוף המשקה לצאת וכן בגפת חדשה וכו' ומפרש דקדשה בתוך י"ב חודש וכו'. ואיידי דאיירי במתני' בגפת מייתי לה הכא:

טומנין בכסות וכו' הדא דתימר וכו'. כדלעיל:

אנן תנינן. במתני' נסורת של חרשים ותני דבית רבי נעורת של חרשים ש"מ דהיא הדא והיא הדא דהיינו הך הנסורת שנוערין מהן כדפרישי' במתני':

מתני' טומנין בשלחין. בעורות. והפשיט תרגומו וישלח:

ומטלטלין אותן. זהו דין בפ"ע שמטלטלין השלחין בשבת לעולם בין שהן של בעל הבית בין שהן של אומן לפי שאינו מקפיד עליהן:

בגיזי צמר. טומנין בהן לפי שאינן מוסיפין הבל ואין מטלטלין אותן בשבת לפי שהוא מקפיד עליהן והוי מוקצה מחמת חסרון כיס ואם התקינן לתשמיש מותר לטלטל אותן ואפילו הן של אוצר:

כיצד עושה. אם הטמין באותן שאסורין לטלטל בשבת והוא רוצה ליטול את הקדירה:

נוטל. או נוער את הכיסוי מעל הקדירה לפי שהכיסוי תורת כלי עליו והגיזין נופלות ונוטל את הקדירה:

קופה מטה על צידה ונוטל. כשבא ליטול את הקדירה מתוך הקופה של גיזי צמר מטה אותה על צדה ונוטל דר"א בן עזריה חושש שמא יפלו הגיזין ותתקלקל הגומא של מושב הקדירה ולא יוכל להחזיר את הקדירה שהרי אין לו לטלטל הגיזין כדי לתקן את הגומא וחכמים אומרים נוטל ומחזיר דלא חיישינן לכך ומודים שאם נתקלקלה הגומא שאינו יכול להחזיר והלכה כחכמים:

גמ' הדא דתימר. דמטלטלין בשלחין בנתונין אצל בעל הבית דדעתו להשתמש. בהן אבל בנתונין באפותיקי והוא האוצר ונתונין לסחורה לא בדא התירו לטלטל דקסבר האי מ"ד דהואיל ונתונין באוצר או שעומדין למלאכה כגון של אומן קפיד עלייהו ואסור לטלטלן:

בגיזי צמר וכו' הדא דתימר. דאסור לטלטלן כשהן נתונין באפותיקי אבל בנתונין אצל בעל הבית שהתקינן לתשמישו לא בדא אסרו לטלטל ולהאי פירושא איכא למימר דר' יוחנן פליג על הא דקאמר ר' יונתן בשלחין דאי מודי ליה א"כ מאי איכא בין שלחין לגיזי צמר:

פורשין מחצלת ע"ג שייפות שורות של לבנים בשבת. ואע"ג דעומדות לבנין הם לא הוי כמבטל כלי מהיכנו לפי שהן ראויין לישב עליהן ודעתיה עלייהו:

אני לא שמעתי מאבא. הא דלקמן ואחותי אמרה זה לי משמו שביצה שנולדה ביו"ט ואסור לטלטלה משום מוקצה סומכין לה כלי מצידה בשביל שלא תתגלגל ותשבר אבל אין כופין עליה את הכלי משום דחייש שמא מתוך כך ינענע את הביצה היא אסורה בטלטול:

ושמואל אמר. אף כופין עליה את הכלי. ולא חייש לכלום:

אמר ר' מנא דאפי' לשמואל ובלבד שיהא נזהר בשעת כפיתו שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה דזה ודאי אסור לכ"ע:

תני ר' הושעיה נחיל של דבורים. נחיל כמו חיל והן שוכנין במקום אחד פורסין עליהן סדין בשבת בחמה וכו':

מה כרב. ושואל הש"ס מה ס"ל לר' הושעיה אם דעתיה כרב דקאמר לעיל פורסין מחצלת ע"ג לבנים וה"ה ע"ג נחיל של דבורים ואע"ג דמוקצין הן דקס"ד שפורסין הסדין עליהן ממש ואי כשמואל הא בעינן שלא יגע בהן כדקאמר ר' מנא אליבא דשמואל:

כשמואל. כלו' לעולם אפי' לשמואל שפיר הוא דכאן בנחיל של דבורים מלמעלן איירי כאן בהאי דביצה מלמטן שכופה הכלי ע"ג הביצה שמונחת על הקרקע ולהכי קאמר שצריך ליזהר שלא יהא נוגע בגופה של ביצה:

חפי לסוטות. חפי כמו דפי ולסוטות הן ליחות הקצרים שנותנין אותן על הקורה שהוא מכותל אל הכותל ואסור לטלטלן שהן עומדות לבנין ואינן ראויין לישב עליהן:

מצדתא הוא פריסן והוון משטרפן גו שימשא. מצודות היו פרושין על הקרקע לייבשן והיו נשרפין מחום השמש ואתון ושאלין לרב מהו לטלטלן בשבת ואמר להן תשבו עליהן שיהיו נתונין תחת ראשיכם לשכב עליהן ועי"כ שרי לכון לטלטלן:

שתישב עליהן מאתמול. דוקא לצורך איזו דבר אז מותר לטלטלן:

לסדרא למדרש של בר עולא שהיה שוכן שם והוה תמן וכו':

מוכין שחשב עליהן מאתמול. ליתן אותו לתוך הכר או לתוך הכסת:

צבר של קורות. שהן צבורות במקום אחד ועומדות לבנין וחישב עליהן מאתמול לישב עליהן:

ר' יוסי וכו'. אמר זה בשם ר"ח ואמרי לה ר' יעקב בר אחא דכך אמר ר' ישמעאל בר ר' יוסי אבא שלחא הוה אומן לעבד עורות והוה אמר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות מע"ש ותחשבו עליהן ואתם וכו' והקפיד לו' קשרו ראשי גיזיות והן במקום שהעורות נגזזות בראשיהן מן הצמר משום דקסבר דצריך מעשה עם המחשבה והלכך אמר קשרו שבראשיהן נוח הוא לקשרן:

חזקיה אמר אפילו מלן. כלו' אפי' הן מלאין צמר וא"צ בראשי גיזיות דקסבר אין צריך קשירה ובמחשבה בלחוד סגיא:

חריות של דקל. שפיסלן והתקינן לשכיבה א"צ קישור לקשרן יחד דבמה שפיסלן סגי וראויות הן לכך ומותר לטלטלן אבל אם התקינן לאהלים והרי זה לדבר שאינו יכול לעשות בשבת צריכות קישור עם המחשבה שמחשב עליהן לישיבה בשבת:

בין לשכיבה וכו'. דקסבר שצריך מעשה עם המחשבה ובשעת המחשבה:

ולא דמי קישוריה דרב וכו'. כלו' דלא תימא דפליגי בקשירה לחוד דמר סבר דאם התקינן לשכיבה לא בעינן קשירה ומר סבר דבעינן קשירה דתרווייהו חדא מילתא היא אלא דאף בקשירה גופה איכא בינייהו דלא דמי מה דרב דקאמר דצריך קשירה אם התקינן לאהלים להא דקאמר רב אבא דאף אם התקינן לשכיבה צריכות קשירה דהאי קשירה לאו כהאי קשירה הוא כדמסיק ואזיל:

קישוריה דרב באהלים. לדידיה אם הן מיוחדין לאהלים בהא הוא דקאמר דצריכות קשירה ואם כן עד שיקשור את כל הקוצים שבהחריות דבתחלה כשיחדן לאהלים לא היה מקפיד על הקוצים שיוצאין מהן ועכשיו שמחשב עליהן לשכיבה צריך לקשור את כל הקוצים שבהן דאל"כ אינן ראויות לשכיבה או לישיבה:

קישוריה דרב אבא בכלים. כלו' אבל לקישוריה דרב אבא דקסבר אף שהן מיוחדין לכלים כגון לשכיבה וכיוצא בזה לשאר צרכיו דחד דינא אית להו לדידיה ולא לאהלים אעפ"כ צריכות קשירה בשעה שמחשב עליהן ואם חישב עליהן לצורך כלי או להשתמש בהן איזה דבר שיהא מותר לטלטלן א"כ עד שיהא עליהן תורת כלי סגי ולא טפי ולא בעי עד שיקשור את כל הקוצין שאם אומר את שאפי' לרב אבא עד שיקשור את כל הקוצין שבהם א"כ אין לך מעשה גדול מזה ולמה לי מחשבה דלגוונא דאיירי ר' אבא במעשה כי האי לחוד סגי להתיר טלטול אלא ודאי דלדידיה א"צ עד שיקשור את כל הקוצין ומכיון שקשרן שיהא עליהן תורת כלי סגי והשתא ל"ק דלמה לי מחשבה משום דהא מיהת לאו כלי ממש הן דאכתי לא קשר את כל הקיצין שבהן:

עריבת הירדן. ספינה קטנה כעריבה ועוברין בה את הירדן ולמה היא מקבלת טומאה הלא ספינה שבים ובנהר טהורה שאינה עשויה להטלטל ביבשה:

מפני שממלאין אותה פירות. ומוליכין אותה לפעמים מן הים ליבשה וא"כ מיטלטלת טל היבשה היא:

הרי גידודייא דאשקלון. שהוא יושבת על חוף הים והיה שם גידודי על שפת הים ויושבין עליהן בשבת ואע"פ שאינן מתוקנין לכך. ומשני שנייא היא התם שמקצתן בתוך הים ומקצתן ביבשה ואין ראויות לדבר אחר והלכך א"צ להתקינן לישיבה:

אתיא דר' בא בר חנה. דקסבר עד שיקשור ויהא עליהן תיאר כלי כהאי דר' חנינה דקאמר בהאי עובדא דלקמיה בשם ר' יוחנן דעד שיהא עליהן תואר כלי אמר להן רבי:

עולין היינו וכו'. ופליגי אמוראי היאך אמר להם דר' חנינה דידיה אמר דכך אמר להם בחרו לכם וכו' דבהא לחוד סגי ור"ז אמר דעד שיקרדם בקרדום ולהתקינן אמר להם וחברייא אמרי עד שישפשף אותן אמר להן. וציפוראי אמרי עד שיחשוב עליהן לישיבה למחר אמר להם ור' יוחנן אמר וכו' והיינו כר' אבא בר חנה:

אשכחת אמר. נמצינו למדין דרב אבא בר חנה ור' יוחנן ור' יונתן דאמרי לעיל לעולם אל ימנע אדם עצמו וכו' ודרש ר' חנינה דחריות שגדען לעולם צריכות קישור בחדא שיטתה קיימי:

רבי. דאמר לעיל חריות שגדען לשכיבה א"צ קישור ור' זעירא דקאמר בעובדא דרבי דבתיקון לחוד סגי ור' ישמעאל בר' יוסי דאמר לעיל אבא שלחה הוה וכו' נמי בחדא שיטתא קיימי דאע"ג דר' ישמעאל בר' יוסי קאמר שקשרו לכם ראשי גיזוית אמר להם מ"מ שמעינן דבחדא תקנתא לחוד סגי ובדבר שכבר התקינן א"צ קישור:

ציפוראי. דקאמרי בעובדא דרבי דעד שיחשוב מאתמול אמר להם ור' יוסי בן שאול ור' חלפתא בן שאול דקאמרי לעיל במוכין ובצבור של קורות דבמחשבה מאתמול בלחוד סגי נמי בחדא שיטתא קיימי ולחברייא דקאמרי בעובדא דרבי עד שישפשף אמר להם לית להון זוג לסברא דידהו:

אם לא כסהו מבעוד יום. להקדירה לא יכסנו משתחשך דהוי כמטמין בשבת ואסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל:

כיסהו. מבעוד יום ונתגלה בשבת מותר לכסותו שהרי אינו מוסיף ממה שהיה:

ממלא את הקיתון. מים ונותן תחת הכר או תחת הכסת בשבת שאין הטמנה בצונן וכן אם פינה חמין מן הקדירה לתוך הקיתון או לתוך כלי אחר מותר להטמין אותו הכלי בשבת בדבר שאינו מוסיף חמימות שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל אם פינוהו מותר:

נטלו מבע"י וכו'. גרסי' להא לעיל בפ' כירה בהלכה א' גבי שהייה וכן הכא לענין הטמנה ואם קידש עליו היום בעיא דלא איפשטא היא כדלעיל:

אם נתקלקלה הגומא. כשנטל הקדירה מגיזי הצמר אסור להחזיר לד"ה כדפרישית במתני':

ומכירה לכירה מותר. להחליף מן ההיא וכו' כדאמרי' לעיל בפ' כירה שם:

מכירה לטמינה אסור. להחליף וכן מטמינה לכירה דלפעמים לזה חום מרובה מזה אבל מטמינה לטמינה במקום אחר צריכה לן דמספקא להו בכה"ג:

נתגלה. המיחם או הקדירה וכו' נתגלה מבעוד יום וקדש עליו היום. קודם שכסהו מהו ולא איפשיטא:

אבל מוסיפין עליהן וכו'. אם כבר הטמינה מבע"י מותר להוסיף עליה משחשיכה:

כמה יהא עליהן. מבע"י ויהא מותר להוסיף ולכסות:

אפי' מפה. בעלמא:

אמר ר"ז. דלא היא שצריך שיהא דבר שהוא מועיל לשמור החום ומפה לאו כלום היא ואמר ר"ח עלה כל הדברים מועילין ואפי' מפה ואמר ר' מתניא ויאות אמר ר' חנינה דאלו מי שנוטל סמרטוט קל ונותן על ראשו בשעת הצינה ודילמא אינו כובש הצינה ומועלת לו וה"נ אף מפה בעלמא מקיימת החום לפי שעה ולפיכך מותר להוסיף ולכסות משחשיכה:

כשם וכו'. תוספתא היא בפ"ד:

על הדא קדמייתא. על סברא הראשונה של הת"ק דקסבר אסור להטמין את הצונן והא תנינן במתני' ממלא וכו' אלא כרבי דרבי מתיר כלומר מי נימא דהמתני' לא אתיא אלא כרבי ולא כהת"ק דהתוספתא:

כאן לשעה כאן לשהות. כלו' אפ"ת דכהת"ק נמי אתיא כאן במתני' לפי שעה הוא דמיירי דקתני ונותן דמשמע לשעה מועטת וכאן במטמין לשהות ובהא הוא דקאמר הת"ק דאין טומנין את הצונן:

הדרן עלך במה טומנין