מתני' במה בהמה יוצאה. לפי שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ומידי דאורח' בהכי ומינטרא ביה לא הוי משאוי ושרי אבל מידי דלא מינטרא ביה הוי משאוי וכן מידי דנטירתא יתירתא היא שאינה צריכה אלא לשמירה פחותה מזו מסקינן דנמי הוי משאוי ואסור:

יוצא הגמל באפסר. קבישטר"א בלע"ז:

והאנקה. מין ממיני הגמלים ויש פותרין גמלא נקבה כשהיא לבנה והיא חזקה ביותר וצריכה שמירה מעולה:

בחטם. זממא דפרזלא. יש שנוקבין את חוטמו ומכניסין בתוכו כמין טבעת ויש שעושין כמין טס של ברזל וקושרין אותו על הלחיים:

והלובדקם. הוא לובדיקום חמור הבא ממדינת לוב כמו הכושים והלובים בד"ה. ומין חמורים של אלו אינן למודים:

בפרומביא. הוא רסן של ברזל:

בשיר. שעושין כמין אצעדה סביב צוארו וטבעת קבוע בה ומכניסין בו רצועה או חבל ומושכין אותו. והרמב"ם קורא לשיר מתג והוא רסן אבל אינו של ברזל:

וכל בעלי השיר. שדרכן לצאת בחול בשיר יוצאין בשבת בשיר וכן נמשכין הן בשבת בשיר:

ומזין עליהן וטובלין במקומן. כמו שהם בצואר הבהמה וא"צ להסירן בשעת הזאה וכן בטבילה אלא שמכניסין את הבהמה במים להטביל את השיר. והאי שיר בר קבולי טומאה הוא דאע"ג דכלי בהמה אינן מקבלין טומאה זה שהוא עשוי לצורך האדם להמשיך בו את הבהמה מקבל הוא טומאה דכתשמיש אדם הוא:

גמ' תני. בתוספתא ריש פ"ה והתם גריס והלובדים והגמל:

וסימנא. לנוסחא זו כמ"ש בזכריה וכן תהיה וגו':

ליבדקס וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ח דכלאים בהלכה ד':

על שם. הפסוק ביחזקאל לובים וגו' ולובים על מצרים נאמר:

חמור סלק. חמור הבא מארץ אשור כדאמרי' בפ"ק דיומא אשור זו סילק:

גרים הבאים מלובי. מהו שחוששין להם שהם ממצרים ולהמתין להם שלשה דורות עד שיבאו בקהל:

א"ר יונה בן צרדא. דפשיטא דלוב מצרים הוא שהרי אנו רואין לזה פול המצרי כשהוא לח קורין אותו לובי וכשנתייבש קורין אותו פול מצרי א"כ היא לוב הוא מצרים וצריך להמתין ג' דורות:

הלכה כדברי התלמוד. התם בכלאים שייכא ואגב גררא נסבה הכא דהתם תני במתני' ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס וכו'. וקורא אותו תלמיד שרבים חולקין עליו ובכללם גם ר"ע רבו דברי חכמים. אבל לדברי חכמים כל מין פרדות אחד ומותרין זה עם זה:

כמה דתימר לענין איסור וכו'. כלו' דמדייק בלשון מיותר דתני במתני' והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר לא ה"ל למיתני אלא וכל בעלי השיר יוצאין בשיר וממילא הסוס בכלל הלכך קאמר שכן דרך התנא לשנות ונקט אחד והדר תני וכן כל כיוצא בו. וכמה דתימר לקמן במתני' לענין איסור דקתני לא יצא הגמל במטולטלת לא עקוד ולא רגול וכן שאר כל הבהמה וה"נ הוה מצי למיתני כל הבהמה לא תצא וכו' והגמל בכלל אלא שכך דרך התנא לשנות וה"ה הכא לענין היתר דכן הוא שונה הסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר:

ולא כן תני וכו'. אהא דקתני ומזין וטובלין פריך וכי בני קבולי טומאה נינהו ולא כן תנינן בריש פי"ב דכלים טבעת אדם טמאה דאיתרבו תכשיטי אדם לטומאה כדכתיב בכלי מדין אצעדה וצמיד וטבעת וכו' וטבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות:

תיפתר בעשויין להנותן. דמיירי שעשוין בתחלה לנוי האדם ואחר כך חשב אותו לבהמה דמקבלת טומאה וצריך לטהרו מטומאתו:

ואינו עושה חריץ. אנמשכין בשיר הוא דפריך דדרך השיר להעשות טבעות טבעות וכל אחת קבוע' בחברתה ומכיון שהוא ארוך שהרי עשוי למשוך בו הבהמה נגרר הוא על הארץ הלכך מדייק הרי כשמושך בו וכי אינו עושה חריץ על הקרקע במשיכתו:

אלא כר"ש. דמתיר בדבר שאינו מתכוין כדתני בתוספתא סוף פ"ב דביצה לא יגרר אדם וכו':

אמר ר' חיננא. דלא צריכין לאוקמי כר"ש דוקא משום דבכה"ג דתלוי בצואר בהמה כ"ע מודו דמותר כהדא דתני בתוספתא דעירובין פ"ח דלת שהיא תלויה ונגררת על הארץ וכן מחצלת וכן קנקילין והוא כלי מנוקב שמשימין תחתיו אש וגפרית לעשן הבגדים אשר עליו כהאי דתנן בסוף פ"ב דכלים קנקילין שיש בה בית קבלת כסות טמאה והעשויה ככוורת טהורה וכשהיא מפולשת ככוורת תולין אותה ונגררת על הארץ מותר לפתוח ולנעול בהן בשבת וכו' ותני בהדיא כן במחצלת שהיא קשורה ותלויה בעמוד פותח ונועל כדרכו ואינו חושש וד"ה היא:

ומזין וכו' תמן תנינן. לקמן בריש הפרק:

לא תצא אשה בחיטי צמר וכי' ולא תטבול בהן עד שתרפם משום חציצה והכא הוא אמר הכין. בתמיה דטובלין במקימן והא הוי חציצה:

כאן. במתני' ברפים הן שאין הטבעות קבועים בחוזק אלא שהן רפין ויש ריוח ביניהן וכאן בפרק דלקמן באפוצים ודחוקים החוטין בצואר האשה והלכך לא תטבול בהן עד שתרפם:

מתני' חמור יוצא במרדעת. שמשימין אותו תחת האוכף כדי לחממו דאמרי אינשי חמרא בתקופת תמוז קרורה ליה ומותר לצאת בזמן שהיא קשורה לו מע"ש:

אבל לא באוכף. אפי' קשורה לו מע"ש דכמשוי הוא:

הזכרים יוצאין לבובין. בעור שקשור על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים וכן בעור הקשור להן על זכרותן כדי שלא יעלו על הנקיבות:

רחלות יוצאות שחוזות. שאוחזין באליה שלהן וקושרין אותו למעלה על גבן כדי שיעלו עליהן הזכרים:

או כבולות. שלפעמים קושרין האליה שלהן למטה כדי שלא יעלו עליהן הזכרים:

או כבונות. שמלפפין בגד או מטלניות עליהן כדי שלא יטנף הצמר שלהן וישאר נקי דכל אלו לא חשיבי משאוי:

העזים יוצאות צרורות. שקושרין דדיהן לפעמים כדי לייבש החלב שבהן ולפעמים קושרין אותן כדי לחלב כל מר שלא יצא החלב שלהן עד שיחלב אותן לערב:

ר' יוסי אוסר בכולן. דס"ל דחשיבי משאוי:

חוץ מן הרחלים הכבונות. שעשוי לשמר צמרן דהוי כתכשיט:

ליבש. בזמן שהוא עשוי ליבש כגון דמהדק אותן בחוזק דניכר שהוא ליבש מותר דליכא למיגזר דילמא נפיל ואתו לאתויי בר"ה אבל לא בזמן שעשוי לחלב דלא מהדר שפיר וזימנין דנפיל ואתי לאתויי והלכה כר' יהודה:

גמ' שמואל אמר בקשורה לו מע"ש. מיירי דאלו בשבת אינו יכול לקושרה דמיחזי כמתכוין להוליך הבהמ' למקום רחוק אבל ליתן המרדעת על החמור בשבת בלא קשורה ס"ל לשמואל דמותר. והכי מוכח מדקאמר חלין לפני שמואל רב חייא בר אשי לא נהיג כן ואי איוצא בקשורה לו הוא דקאמר היאך פליג אמתני':

מגופתייה. שם מקום:

א"ל שמואל נהיג בקלסטירין. הוא טרסקל כלו' והלא רב חייא בר אשי היה נוהג להתיר טרסקל שבפיו שתולין בו מלא שעורין לאכול ואי טרסקל שרי שאינו אלא לתעניג מרדעת שהוא מפני הצער לשמרו מן הצינה לכ"ש:

דתני. הכי בברייתא זכרים יוצאין בקלסטירין שתולין בהן. א"נ דדרך שאלה אמר לו שמואל לחנין אם נהיג היתר בטרסקל וכדתני בברייתא:

התיב ר' אחא וכו'. על הא דתני בתוספתא פי"ג חבל שהוא קשור בפרה וכו' ניחא הא דאם סבר קשור הוא בפרה קושרין ראש השני בהאבוס בשבת אלא אם קשור באבוס קושרין אותו בפרה קשיא ולא נמצא משתמש הוא בצידדי הבהמה בשבת והרי אסור:

תיפתר. שקושר בה בקשר שאינו של קיימא דקס"ד דמכיון דבקשירה כל דהו הוא קושר לא שהו ולא הוי כמשתמש בצדדי בהמה:

א"ר יוסי. בתמיה וכי שניא הוא לענין משתמש בצדדי הבהמה בין קשר של קיימא או לא הא מיהת משתמש בצדדה הוא:

תיפתר כרשב"א. דמתיר להשתמש בצדדי הבהמה בשבת היא צדדי בהמה היא צדדי אילן מסקנא דמילתא היא אליבא דרשב"א כדאמר לקמן בפ"ג דעירובין בהלכה ג' דדין אחד להם דבתרווייהו למאן דאסר משום דאין עולין באילן ואין רוכבין על גבי בהמה ולר' שמעון בן אלעזר צדדין מותרין:

קיימתיה. להאי ברייתא דהא דקתני חבל שהוא קשור באבוס קושרין אותו בפרה לאו דקושרין בפרה עצמה קאמר אלא במספק החבל שהוא קשור באבוס על החבל שהוא קשור בפרה וקושרו זה לזה ונמצא לאו משתמש בצדדי הבהמה הוא וקמ"ל דקשר דכה"ג לא מיקרי קשר של קיימא לאוסרו משום קושר:

עור מבורסינין. עור קשה שנוטל מן הבורסקי ונותנו כנגד לבו והוא מתריס כנגד החיה שרוצה ליפול עליו:

מ"ד שוזות מעתדן. כלו' דתרווייהו מפרשי שעושין זה כדי שיעלו עליהן הזכרים ומתקנין אותן לכך ושוזות מלישנא שית זונה היא ומ"ד שחוזות מפרש נמי הכי ושחוזות מלישנא דאין משחיזין הוא שמחדדין אותן לכך ובלישנא בעלמא פליגי:

כבולות וכו'. מלישנא דקרא הוא שמצינו בחירם ויקרא להן ארץ כבול שהיתה ארץ שאינה עושה פירות:

יאות אמר ר' יהודה בן בתירה. כדמפרש טעמא לקמיה ומה טעמון דרבנן דמחלקי ומתירין אם הוא לייבש:

משום מי מפיס. מי מטיל גורל ומבחין אם עשוי לייבש או לחלב והלכך תרווייהו אסור:

מתני' לא יצא הגמל במטולטלת. היא מטלית שתולין בה. ומפרש בגמרא שהיא עשויה כמין כיפה ונותנין אותה בין החטוטרת שלו בין גופו שהיא לצד זנבו להשוות ויהא נוח להשים או לישב עליו ואם המטולטלת קשורה בחטוטרתו ובזנבו מותר לצאת בו:

לא עקוד. שקושרין ידו על זרועו וזהו עקוד יד:

ולא רגול. שקושרין רגל אחד שלו או הרגל עם היד כעקידת יצחק בן אברהם וכן שאר כל הבהמה לא תצא בכך:

לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אותן בשבת משום שנראה כמי שמוליכין לשוק ולמכרן:

אבל מכניס. הוא החבלים לתוך ידו והוא שלא יצא חבל מתוך ידו טפח דנראה כמי שרוצה לישא את החבל וכן צריך שיהיה החבל שיוצא ממקום הקשור בבהמה עד ידו גבוה מן הארץ טפח או יותר שלא יהיה נראה כנגרר על הארץ:

ובלבד שלא יכרוך. האי דינא לאו משום שבת בלחוד הוא דמיתני אלא שאם יש שם חבלים מקצתן מצמר ומקצתן מפשתן צריך שיהא נזהר שלא יכרוך אותן סביבות ידיו שלא יתחמם מהכלאים וקסבר האי תנא דדבר שאינו מתכוין אסור:

גמ' לא יצא הגמל במטולטלת. ומפרש למאי היא עשויה:

כהדא כיפה דהיא משויא גבינתא. כדפרישית במתניתין וגבינתא היא החטוטרת שעל גבו:

עקוד. אם הוא בידו אחת נקרא עקוד והוא קשור על זרועו כדפרישית במתניתין שלפעמים עושין כך לגמל:

מפני החשד. לא ימשוך אותן כשהן קשורין זה בזה:

שלא יהו אומרים וכו'. כדפרישית במתני' שזה נראה כמוליכין למלאכתו לסחור בהן:

לכלאים נצרכה. אהא דקתני ובלבד שלא יכרוך קאי וכדפרישית במתני':

מידו. אם החבל יוצא מידו אסור ואם מצואר בהמה מותר:

שאין לבהמה כמו וכו'. הוא כדקאמר לקמן שאין לבהמה משוי בשבת כלו' שאין זה נקרא משוי לבהמה בשבת אבל לאדם משאוי כל דהו משאוי הוא והרי אם החבל יוצא מידו כשיעור שאמרו בהוצאת חבל נראה כנושא משאוי הוא:

כרוך. אם החבל כרוך על צואר הבהמה אסור דנראה שכורכה עליה למשאוי ואם מטולטל הוא מצואר בהמה ותלוי למטה מותר דזה לא נקרא משאוי:

חד אמר מידו אסור וכו' מ"ד מיד אסור וכו' כדלעיל. ומ"ד אחרינא דמחליף וס"ל מידו מותר מפני שאי אפשר שלא יצא מעט חבל מתוך ידו ומצואר בהמה אסור דס"ל דהוי כמשוי ואדם מצווה הוא על שביתת בהמתו וכו':

תני. בברייתא אם האבל הוא טפת סמוך לארץ מידו לצואר בהמה אסור. א"נ אם הוא כל כך בין ידו לצואר בהמה אסור והיינו דמתמה ר' זעירא וקאמר מידו אסור ומצואר בהמה אסור כלו' להאי מ"ד מידו אסור ולהאי מ"ד מצואר בהמה אסור וכן טפת מידו לצואר הבהמה אסור וא"כ איזה היא שהוא מותר:

מאן דעביד טבאות. מי שרוצה לעשות על צד היותר טוב ולצאת י"ח לכל הני אמוראי דפליגי בהא:

נגיד לה. לבהמה בידו. א"נ שהוא נותר לה בקולו ונמשכת אחריו:

כהדין סוסיא סרקיא. של הישמעאלים שהן מלומדין בכך להיות נמשכין אחר קול הבעלים:

מתני' בזמן שאינה קשורה לו מע"ש. וכדאמרינן לעיל דדוקא בקשור' לו מע"ש והא דהדר תני לה הכא אע"ג דשמעינן לה מרישא הא קמ"ל דאין קושרין איתו בשבת כדאמר הכא לעיל בהלכה ב' ומפני שא"א לו לקושרן דהוי כמשתמש בצדדי בהמה בשבת:

ולא בזוג. פעמון שתולין בבהמה כדי שישמע קולי במרוצתה ואע"פ שהוא פקוק במוכין שלא ישמע העינבל קול אפ"ה אסור שנראה כמי שמוליכה לשוק למכור:

ולא בסולם שבצוארו. כשיש לו מכה עושין כעין סולם מן עצים בצוארו שלא יחזור ראשו לחכך וישחית החבורה:

ולא ברציעה שברגלו. בהמה שפסיעותיה קצרות ומכה רגליה זו בז' עושין לה כמין טבעות של עקלים או רצועית עבות וקושרין אותה במקום שמנקשות רגליה זו בזו:

אין התרנגולים יוצאין בחוטין. שעושין להן לסימן שלא יתחלפו באחרים:

ולא ברצועה שברגליהן. שקושרין רגליהן ברצועה קצרה שלא ידלגו וישברו את הכלים:

בעגלים שתחת האליה שלהן. יש כבשים במדינות האלו שהאליה שלהן רחבה ושמינה הרבה ועושין להן עגלה קטנה שהאליה מונחת עליה כדי שלא יתחככו על הארץ ותלקה העור שלה:

חנונות. עץ יש בכרכי הים ויחנון שמו ומשימין אותו בחוטמין שלהן כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבמוחן והזכרים אינן צריכין לכך מפני שמנגחין זה עם זה ונופלין התולעים מעצמן:

בגימון. הוא כמין עול קטן שמשימין על העגל להתלמד לחרישה לכשיתגדל:

ולא פרה בעור הקופד. הוא שרץ שמלא קוצין כמין מחטין ומשימין עור הזה בדדיה של פרה שלא ינקו השרצים והנחשים ממנה כשהיא ישנה:

ולא ברצועה שבין קרניה. בין שהיא עשוי לנוי בין לשמר. וטעמא של אלו דמחזי כמשוי ועוד דלמא נפיל ואתי לאתוי:

פרתו וכו'. אמרינן בגמרא דלא שלו היתה אלא של שכנתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו:

גמ' תני. בברייתא אבל מטייל הוא בה בחצר דלא אסור אלא לצאת לרשות הרבים:

אף לענין אוכף. הדין כן כמו ששנינו במרדעת. בשביל לחממו אם הוא בשביל לחממו מותר אבל לא יקשור בשבת את המסרוכי הן רצועות קטנות שקושרין באוכף ומחזיקין אותו מלפני הבהמה וכן לא יפשיל את הרצועה שתחת זנבו המחזיק האוכף מלאחריה:

מנן אילין מילייא. מנין לאלו הדברים מחלוקי דינין שנאמרו בפרקין במתני' דתנינן בסוף פ"ק דחגיגה הלכות שבת כההרים התלוים בשערה של ראש כלו' ברמז מיעוט מן המקרא ומיהת רמז כל דהו איכא ואת אמר הכין בתמיה דמה רמז יש לנו לחלוק בין מרדעת לאוכף דבמרדעת קתני לא יצא בזמן שאינה קשורה לו ובאוכף יוצא ואע"פ שאינו קשור לו:

ויתביניה מה בין סולם לקישושות. ולמה לא מותיב ליה נמי מהא דתנינן במתני' ולא בסולם שבצוארו ובקשישות יוצא הוא כדתנינן בתוספתא פ"ה יוצאת היא באגד שע"ג המכה ובקשישין שע"ג שבר בהמה שנשבר רגלה עושין לה דפין מכאן ומכאן וקושרין אותן על מקום השבר והן מעמידין העצם שלא ינוד עד שיתחבר:

סולם יש בו ממש. כלומר בזה יש סברא לחלק לפי שהסולם שבצוארו ניכר הוא מלמעלה הממשות שבו וחשיב משאוי אבל דפי קשישות שעל הרגל אין בהן ממשות שקצרים הן ולא חשיבי משאוי:

ויתביניה מה בין קישושות לקמיע מומחת דתני התם ברישא דתוספתא אסור וכו' והרי תרוייהו לרפואה הן:

ויתביניה מה בין קישושות וכו' דאית תניי תני אין יוצאין בקישושות ובאגד שע"ג המכה לא תני דפליג ומה בין זה לזה:

תניין אינון. גם באגד שע"ג המכה תליא בפלוגתא דהני תנאי דמ"ד יוצאין בקישושות יוצאין נמי בקישושות כהאי תנא דתוספתא ולאידך תנא אין יוצאין בשניהם:

אין הזכרים וכו'. ומפרש דטעמא מפני שהעגלה קטנה עושה חריץ כשנגררת אחריהן וקסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור:

חנונות ומפרש רב יהודה כיפה של צמר שמניחין על מצחה כשגוזזין איתה שלא תצטנן:

עיקר. של עשב הוא ושמיה יחנונה וכדפרישית במתני':

לית הדא אמרה. וכי לא ש"מ דהאי תנא ס"ל כתנא דתוספתא דלעיל שאסור לבהמה לצאת בקמיע אע"פ שהקמיע מומחה דהא האי עשב ג"כ מומחה לרפואה הוא:

א"ל אין בבלייה. ודאי הכי הוא אתהבבלייא. דר"ז מבבל היה. דקמתמה עלה דהאי מילתא:

בר נירא. עול קטן שמשימין עליו שיהא מלומד לניר ולחרישה:

פינקסה. מלשון פינקולין המוזכר בסוף ב"ק אין לוקחן מן הגרדי לא אירין ולא פנקולין. וי"ג פינקורין והוא שאורגין בשפת היריעה וכעין זה קושרין לעגל סביבות פיו כשגומלין אותו שלא יינק מן הפרה. א"נ מלשון ופוקס את פיה דפרק מי שהחשיך:

שרתיעה. כמין שפוד שתוקעין בפיו וג"כ שלא יינק. ובב"ר פ' וישב עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו:

אית תניי תני גימון. במתני' ואיכא דתני גימול ולמ"ד גימון לישנא דמיכף הוא לעול כדכתיב הלכוף כאגמון ראשו ולמ"ד גימול כדכתיב כאשר גמלתו:

מ"ד גימון מסייע לרב הונא ולמ"ד גימול מסייע לר"ח ולאבא בר רב הונא כצ"ל:

בשביל שלא תינק את בנה. אם רוצין לשמור החלב:

פרתו וכו' דברי חכמים אפי' היתה הרצועה שבין קרניה עשויה להמשך בה אסור ולפיכך קאמר שלא ברצון חכמים דלדבריהם אפילו בכה"ג אסור:

אם היתה קרנה קדוחה. ונקובה והרצועה תחובה בתוכה מותר:

קשייתה. הקשיתי על זה לפני ר' בא מ"ט הא הוי נטירותא יתירתא והודה לדברי ואמר לא תנינן אלא האנקה בחטם שעושין לה דדרך שמירתה היא אבל שאר כל הבהמות כל נטירותא יתירתא משאוי הויא:

שור שעיסקו רע. ואינו נשתמר אלא בפרומביא כדרך הלובדקים יוצא בפרומביא שלו שזהו דרך שמירתו:

כלב היוצא בסוגר שלו. כדרך שעושין סוגר סביב פי הכלב אם עשוי כדי לחכות בו לפיו אסור דאין זה דרך שמירה ואם שלא לאכול אפסרו שקשור בו ולא ישחיתנו מותר דדרך שמירה היא:

הלכה היא היה מלמד ובא. על ר"א בן עזריה קאמר לא שעשה מעשה אלא שהיה בא ללמד הלכה להתיר ברצועה שבין קרניה ובדא הוא דתנינן שלא ברצון חכמים שלא הסכימו עמו להלכה:

תני וכו' אמרו לו וכו'. ר' יודה בר פזי ס"ל שעשה מעשה ואמרו לו חכמים או עמוד מבינותינו שלא ילמדו אחרים ממך או וכו' וכדקאמר ר' יוסי בר' בון לפי שהיה מתריס כנגדן לפיכך אמרו לו כן:

אמר ר' חנניה. לא היה מתריס כנגדן ולא פעם אחת אירע כך שיצאת פרתו ברצועה ועשה תשובה על זה והושחרו וכו':

דחוטריה. משם מקום שהוא כך:

אשתו היתה. שיצאת במה שאסרו חכמים לאשה לצאת ברצועה שבראשה ומשום כבודו כינו חכמים ואמרו פרתו יצאת ברצועה שבין קרניה ומנין שאשתו קרויה עגלה שכן מצינו בשמשון שאמר להפותרים לולא וכו' שהיא גילתה להם:

תמן בבבל אמרין פרה של שכינתו היתה. ויש אדם וכו'. ומפני מה תלו הקלקלה בפרתו:

דידמא. שם מקום:

ללמדך וכו' והיה סיפוק בידו למחות בשכינתו:

הדרן עלך במה בהמה