מתני' שלשה עשר שופרו'. תיבות צרות מלמעלה ורחבות מלמטה ועשויין עקומות כעין שופר מפני הרמאין שמכניסין ידיהן ומראין עצמן כאלו נותנין לתוכן והן נוטלין מתוכן ולפיכך עשו כך כדי שלא יוכלו להכניס ידן לתוכן. ולקמן בפרקין מפרש להי"ג שופרות לאיזה צורך היו וכן להי"ג שולחנות ובאיזה מקום מונחין ולהי"ג השתחויות היכן היו:

כנגד דיר העצים. לשכה ששם היו נותנין כל עצי המערכה לאוצר ומוציאין כפי הצורך ובמקצוע מזרחית צפונית של עזרת נשים היתה כדתנן במדות:

ששם הארון נגנז. שיאשיהו המלך צוה וגנזוהו למטה במטמוניות עקומות שבנה שלמה בזמן בנין הבית שהיה יודע שסופו ליחרב ויגלו משם וכדכתיב בד"ה גבי יאשיהו ויאמר ללוים תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה ועם הארון נגנז ג"כ מטה אהרן וצנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה שעשה משה:

מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק. במלאכתו שהיה בעל מום ומתליע את העצים שיהיו כשרים למערכה וזהו מלאכתן של בעלי מומין כדתנן בפ"ב דמדות:

וראה הרצפה שהיא משונה מחברותיה. שלא היתה שוה לשאר אבני הרצפה והבין שנסתלק משם כשהטמינו את ארון הקדש ואח"כ החזירוה:

לא הספיק וכו'. לפי שכך נגזר שלא יודע עד בא זמן הפקודה וגאולה אחרונה:

וידעו ביחוד. באמת ובבירור ששם הארון נגנז ולפיכך היו נוהגין בהשתחואה יתירה זו:

גמ' תני השופרות הללו עקומות היו וכו'. כדפרישית במתני':

ולא יראו החוצה. ויהיו שם עד היום הזה ומשמע דלעולם הוא שם:

כתיב ויראו ואת אמר ולא יראו. באותו הפסוק עצמו אומר בתחלה ויראו ראשי הבדים ובסיפיה הוא אומר ולא יראו החוצה אלא שהיו נראין ולא נראין שהיו דוחקין ובולטין בפרוכת ויוצאין כבליטת שני דדי האשה:

בלישכת דיר העצים וכו'. כדתנן במתני' ופליגי הכא במה היה מתעסק שם:

הקיש עליה בקורנס. על אותה הרצפה שראה משונה מחברותיה ויצאת אש ושרפתו וידעו שבודאי שם הארון נגנז:

שני ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר וכו'. סוגיא זו כולה עד סוף הלכה כתובה היא בפרק משוח מלחמה בהלכה ג' ושם פירשתיה ובארתי ובררתי הגי' הנכונה מכאן ומכאן ומהספרים ישינים שחפשתי אחריהן ומצאתי הגי' האמיתית בענין הלוחות וסידורן בארון ובפלוגתא דר"מ ור' יהודה בהסוגיא כמו שתמצא שם הכל על נכון ובראיה ברורה:

מתני' היכן היו השתחויות האלו. שהוזכרו במתני' דלעיל באיזה מקומות היו עושין אותן:

ארבע בצפון וכו' כנגד שלשה עשר שערים שהיו בעזרה. ובגמרא מוקי לסתמא דמתני' כאבא יוסי בן חנין דברייתא אבל חכמים אומרים שבעה שערים היו בעזרה כדתנן בפ"ק דמדות וסבירא להו שאותן י"ג השתחויות היו כנגד י"ג פרצות שפרצו מלכי יון וכשגברו עליהם חזרו וגדרום וגזרו כנגדן י"ג השתחויות כדתנן בפ"ב שם:

שער העליון. הסמוך למערב ונקרא שער העליון לפי שהר הבית היה משופע ועלייתו הוא ממזרח למערב והסמוך למערב הוא עליון ושער הדלק הוא השני ועל שם שמכניסין דרך שם עצים של מערכה הדולקים על המזבח נקרא שער הדלק:

שער הבכורות. שמכניסין דרך שם הבכורות ושאר קדשים קלים ששחיטתן כשרה אף בדרום:

ר"א בן יעקב אומר בו המים מפכים. כדכתיב ביחזקאל מז ויסבני דרך חוץ אל שער החוץ דרך הפונה קדים והנה מים מפכים מן הכתף הימנית וזהו דרום כשאדם הולך ממערב דרך קדים שהוא מזרח דרום הוא ימין וראה יחזקאל בנבואה שהמים יוצאים מתחת מפתן הבית לדרך מזרח כדכתיב שם לעיל והנה מים יוצאים מתחת מפתן הבית קדימה כי פני הבית קדים וגו' שהן יוצאים מבית קדש הקדשים שהוא במערב ושם לא היו נראין אלא כקרני חגבים וכשהן הולכין למזרח ומגיעים לשער הזה נעשו כרוחב מלא פי הפך וזהו מים מפכים:

שער הקרבן. דרך שם היו מכניסין קדשי קדשים ששחיטתן בצפון:

שבו יצא יכניה בגלותו. שנכנס לבית המקדש להשתחות וליטול רשות כשהלך בגולה לבבל ויצא דרך אותו השער:

שבמזרח. העזרה נקרא שער ניקנור וכמפורש לעיל בפ"ג דיומא:

ושני פשפשין היו לו. פתחים קטנים עם דלתות קטנות כמו שעושים בבתים הגדולים בעצים דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין ליפתח בכל עת שירצו:

ושנים. היו במערב וזהו בכותל מערבי ולא היו להם שם. וכל זה אליבא דאבא יוסי בן חנן כמו שהבאתי לעיל אבל לחכמים דס"ל שלא היו אלא שבעה שערים לא היה שער כלל במערב וכדתנינן בפ"ב דמדות שבעה שערים היו בעזרה שלשה בצפון ושלשה בדרום ואחד במזרח:

גמ' מתני' דאבא יוסי בן חנן היא דאמר וכו' ועל דעתין דרבנן איכן היו וכו'. כלומר כנגד מה היו כהאי דתנינן תמן וכו' כמו שהבאתי במתני':

כתיב. בזכריה י"ד והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים וגו' וסמיך ליה לנבואה זו על אותה הנבואה של יחזקאל כמו שהבאתי במתני' וכדלקמן:

תני. אותן התחלת המים מתחת מפתן הבית ומבית קדש הקדשים עד הפרוכת שלפני הדביר הן כקרני סיליי וכיליי והן מיני חגבים הקטנים ביותר ומן הפרכת וכו' נעשו כקרני חגבים סתם שהן יותר גדולים וממזבח הזהב וכו' עד מפתן הבית של ההיכל כחוט הערב שהוא עב יותר משל שתי מכאן והילך וכו':

כתיב. ביחזקאל שם:

אפי' לבירנין. ספינות גדולות:

מהו מי שחו מלשוט. שצריך להיות שוחה ולשוט:

באתרין צווחין. במקומינו קורין לשייטא שחונא וכדכתיב בישעיה כ"ה ופירש ידו וגו':

מהו לשחות. הא כתיב כאשר יפרש השוחה ולמה הדר אמר לשחות:

מים דמתמללין בעלמא. כלומר שמפורסמים הם בעולם ומדברין מגודל שטיפתן שצריך לשוט בתוכן וכל זה להגדיל מפלת מואב אשר ניבא עליו:

כתיב. בזכריה י"ג ביום ההוא יהיה מקור נפתח וגו'. וזה ג"כ מרומז לנבואת יחזקאל בפסוקים דלעיל והולך ודורש שכשהמים באים לבית דוד ומבית דוד ועד יושבי ירושלים כלה עדיין הן כשרים לנדה והיא זבה ולמי חטאת ומכאן ואילך כשרים הן לנדה שאע"פ שמי תערובות הן מפני שאין הנדה ולא הזבה צריכין למים חיים ולמי חטאת הן פסולין דבעינן מים חיים ובלא תערובת שאר מים:

אמר ר' אלעזר וכו'. דס"ל שמכאן ואילך פסולין אף לנדות שאע"פ שאינה צריכה למים חיים מ"מ הואיל ונתגברו והולכין ויורדין בשטף כמי קטפרוס הן וכמוזכר בסוף פ"ח דטהרות הנצוק והקטפרס שהמים באין דרך מדרון מלמעלה למטה ופסולין הן לנדה דאשבורן בעינן:

כתיב ביחזקאל שם ויאמר אלי וגו' והולך ודורש לכל הפסוקים שנאמרו שם על אותן המים היוצאין. מן הנחל האמור שם למעלה:

ולמה נקרא שמו המוצאים כנגד שני פעמים שיצא. לשטוף בעולם אחד בדור אנוש ואחד בדור הפלגה:

עד קלבריאה. ארץ שהיא יותר למערב מברבריאה:

עד קפי. קצה ארץ ברבריאה ועד כפי הים שם שהיא יותר רחוקה מן המערב:

עד עכו ועד יפו. שהן בגבול ארץ ישראל ורחוקין עוד יותר מהמערב וכדכתיב באיוב עד פה תבא וכו':

ניחא וכו'. סיפיה דקרא דיחזקאל דריש דכתיב ובאו הימה אל הימה המוצאים ונרפאו המים וניחא זה על הים הגדול ועל הים המלח שאינן ראוין עכשיו לשתות ובשביל למתקן ניבא ואמר ונרפאו המים אלא ימא דטבריא שהן מתוקין וכן ימא דסמכו דדריש לעיל עליהן מהפסוק הזה הקדמונה וכו' למה צריכין הן לרפואה:

לרבות דגתם. כדכתיב אבתריה והיה כל נפש חיה וכו' והיה הדגה רבה מאד:

למינה תהיה דגתם. דכתיב שם אבתריה ומשמע למינה של אחת מהמינין ולעיל כתיב והיה הדגה רבה מאוד הלכך דריש למיני מינים הרבה תהיה דגתם וכהאי דרשב"ג דלקמיה שאף במקום אחד מצא מג' מאות מיני דגים ובתמחוי אחד:

ונרפאו המים. בקרא דלעיל והדר קאמר למטה בצאתיו וגבאיו ולא ירפאו למלח נתנו והא כיצד כתיב ונרפאו וכו' וקאמר דמקום הוא ששמו ולא ירפאו ועד שם יהיו ניתנו:

כתיב. שם ועל הנחל וגו' לחדשיו יבכר וגו' מאי טעמא לחדשיו יבכר ומיעוט חדשיו שנים ודריש ר' יהודה דעל עץ מאכל לא יבול עליהו דסמיך ליה קאי שהאילן יעשה לשני חדשים התבואה וגם על שתהיה לחדש אחד דכתיב כל עץ מאכל והתבואה ג"כ בכלל אלא דהאילן שעכשיו הוא לי"ב חדש לעתיד יעשה בחלק השישית שהוא ב' חדשים והתבואה שהיא עכשיו לששה חדשים לעתיד תעשה לחדש אחד וכערך האילן ור' יוסי דריש שהתבואה תעשה לט"ו יום שכך מצינו בימי יואל דכתיב ובני ציון גילו וגו' שהיה יורה ומלקוש בראשון ואח"כ גדלה והקריבו העומר בי"ו בניסן ונמצא שאחר היורה ומלקוש שבתחלת החדש התחילה לגדל ועשתה בט"ו יום:

מה מקיים רבי יוסי לחדשיו יבכר. דמשמע שמין אחד יהיה לשני חדשים:

בכל חדש וכו'. לחדשיו אכל חדש וחודש קאי ועל פירות האילן. וגרסי' להא לקמן בפ"ק דתענית בהלכה ב':

ועליהו לתרופה. סיפיה דהאי קרא והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה ודריש ר' יוחנן תרופה מלשון תרופיה וכדכתיב ותתן טרף לביתה:

ותרף מזונה מצץ עליה. ותרף מזונה כלומר עכשיו יהיה מציץ עליה לזרעה והיא מיד ותרף מזונה שתמהר לעשות הפירות:

רב ושמואל. דרשי לשון התרת פה חד אמר וכו' וכדדרשי ר' חנניה וריב"ל ומפרשי יותר:

את מוצא וכו'. אהא דקתני שבו יצא יכניה בגלותו דורש והולך:

מתני' שלשה עשר שולחנות היו במקדש וכו' שעליהן מדיחין את הקרביים. של הקדשים שלאחר שמדיחין אותן בלשכת המדיחין כדתנן בפרק בתרא דמדות לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי הקדשים וחוזרין ומדיחין אותן על השלחנות וכדתנן בפ"ד דתמיד נטל את הקרביים ונתנן למי שזכה בהן להדיחן והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין כל צרכה והקרביים מדיחין אותן שלשה פעמים במיעוטה על שלחנות של שייש שבין העמודים וכלומר הכרם שיש בה טינוף הרבה מדיחין אותה בלשכת המדיחין כל צרכה ובפני עצמה שלא תטנף להקרביים ביותר ומדיחין אותה שם לגמרי והקרביים אחר שהודחו בבית המדיחין חוזרין להדיחן עוד לא פחות משלשה פעמים על השלחנות של שייש ומפני שהן דקין ואין הרעי יוצא מהן אלא בדוחק ולפיכך מדיחין וחוזרין ומדיחין:

ושנים במערב הכבש וכו' על של שייש נותנין את האברין. אחר הנתוח וסודרן אותן על השלחן עד שיעלום הכהנים על הכבש ומשם להמזבח ולא היו עושין אותו של כסף ואף שאין עניות במקום עשירות משום שהכסף מרתיח ושלא יסריחו והשייש מצנן הוא ולא היו סומכין על הנס כדחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים וכו' שלא הסריח בשר הקדש מעולם והכי אמר בגמרא:

ועל של כסף. היו נותנין כלי שרת כדתנן בפ"ג דתמיד שבכל יום בבקר קודם לשחיטת התמיד נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי כסף וכלי זהב:

ושנים באולם מבפנים. של האולם ועל פתח הבית:

על של שייש נותנין לחם הפנים בכניסתו. אחר שנאפה עד שיסדרו אותו בפנים על השלחן הטהור:

ועל של זהב ביציאתו. של הלחם שהיה על השלחן משבת העבר והיה מונח שם עד שיתחלק להכהנים:

שמעלין בקדש ולא מורידין. דמכיון שסלקו אותו מעל שלחן של זהב שמבפנים שוב אין מורידין אותו להניחו לא על של כסף ולא על אחר אלא על של זהב:

גמ' תני. בחדא ברייתא על של כסף היו נותנין את האברין:

לית כאן של כסף. סמי מכאן מהברייתא דטעותא היא ואין נותנין על של כסף מפני שהוא מרתיח ומחמם אותן ויסריחו:

לא כן תני. במס' אבות גבי בשר הקדש שלא הסריח מעולם וכן בלחם הפנים שנינו בברייתא זה אחד מן הנסים וכו' ואמאי הוצרכו ליתן אותו בכניסתו על של שיש כדקתני במתני':

אין מזכירין מעשה נסים. וכלומר שאין סומכין על הנס:

לא היה שם לחם. שלא מצאו לעשות לחם הפנים לסדר מהאפוי מחדש לשבת זו מהו להניחו להלחם שסידרו בשבת שעברה ויהא נשאר מונח עד לשבת הבאה שיהיה להם לחם אחר:

תמיד. משמע שלא יהא השלחן בלא לחם ואפי' הוא פסול וכגון זה שסידרו כמצותו בשבת שעברה ונפסל בלינה כדתנינן בסוף פרק שתי הלחם מניחין אותו ולשבת הבאה יעשו לחם אחר:

עשרה שולחנות וכו'. כדכתיב בד"ה ויעש שלחנות עשרה וגו' ומפרש מאי מימין ומשמאל דקאמר אין תימר שהניח חמשה בדרום שהוא ימין וכו' והלא אין השלחן כשר אלא בצפון כדכתיב אלא חמשה מימין שלתנו של משה וה' משמאלו שהיה של משה באמצע וכולן בצד צפון היו נתונים:

אף על פי כן לא היה מסדר. לחם הפנים אלא על של משה בלבד שנאמר במלכים ואת השלחן וגו' ועל של משה קאי משמע לעולם עליו הוא הלחם הפנים ולא על אחר:

על כלם היה מסדר שנאמר. בד"ה ויעש שלמה את כל הכלים וגו' ואת השלחנות ועליהם לחם הפנים ופלוגתא זו גריס בתוספתא דמנחות פי"א:

תני. בברייתא אחריתא דפליגי היכן היו אותן השולחנות נתונים:

מ"ד מזרח ומערב ניחא. דלהאי מ"ד היו כולם בצד צפון וכולהון ראוין לשירות לסדר לחם הפנים עליהן וכהאי דר' יוסי בר' יהודה אלא למ"ד צפון ודרום היו נתונים נמצא היו מהשלחנות בדרום שהרי הבית ששים אמות ארכו ועשרים רחבו והשלחנות כל אחד ואחד אמתים ארכו וא"כ חמשה בצפון וחמשה בדרום היו. והיינו נמי דמסיים ומנורה בצפון וכלומר דמעתה אין מקום למנורה כנגדו בדרום והא תני השלחן היה נתון מחצי הבית ולפנים וכו' לארכו של היכל ומשוך מן הכותל כלפי הצפון לרוחב הבית מזבח הזהב וכו' חולק את הבית לארכו דמחציו ולפנים היה נתון ומשוך קימעא כלפי הצפון:

וכולהן היו נתונין משליש הבית ולפנים. כלומר כשאתה חושב אורך ההיכל בלבד שהיה ארבעים אמה ומלבד עשרים שהן לקדש הקדשים והשלחנות היו נתונים באותן עשרים של היכל של צד קדש הקדשים הרי הן מחצי הבית ולפנים וכשאתה חושב כל האורך עם עשרים של קדש הקדשים והרי הן ששים אמה הרי הן נתונים משליש הבית ולפנים קתני מיהת שלא היה מן השלחן בצד דרום וקשיא למ"ד צפון ודרום מונחין:

עשר מנורות עשה שלמה וכו'. ופלוגתא זו גריס נמי בתוספתא שם:

הוא מכלות זהב. ודריש הן כילו זהבו של שלמה כרב יהודה דלקמיה:

ולא חסרה כלום. והיאך אמרת שהיה מכניסן לכור (עד) ומוציאן עד שהוא מעמידן על אחד:

ויאות. שפיר היא ול"ק דעד דלא יקום על ברריה שעדיין לא נזדכך הרבה להיות עומד על זהב ברור וטהור אז הוה חסר סגיון כשמכניסו לכור ומוציאו אבל של משה שהיה כבר קם על ברריה לא חסר כלום והכי אמר נמי לעיל ביומא פ"ד בהלכה ד':

מתני' שלשה עשר שופרות וכו' תקלין חדתין שבכל שנה ושנה. שם היו נותנין שקלי שנה זו ומשם מוציאין הגזברים לקופות שהן נקראין תרומת הלשכה כדפרישית לעיל ריש פ"ד:

והב' כתוב עליו תקלין עתיקין. זה מי שלא שקל אשתקד בשנה שעברה מביא שקל לשנה הבאה ונותנו לשם ומוציא אותן הגזבר ונותנן לשירי הלשכה. והג' היה כתוב עליו קינין והן תורים גדולים. והד' שכתוב עליו גוזלי עולה ס"ל לר' יהודה שהן בני יונה קטנים וכולן היו עולות אבל החטאות של קיני חובה לא היו נותנין המעות להשופר אלא נותנין המעות או העופות ליד הכהן וטעמא מפרש בגמרא מפני התערובות דחייש שמא ימות אחד מבעלי קינין ונמצא דמי חטאת שמתו בעליה מעורבת בהן ולא מצי למיקרב דלמיתה אזלא אבל חכמים לא חיישי להכי אלא אותו השופר שכתוב עליו קינין היו נותנין לתוכו דמי כל קיני חובה שהן אחד חטאת ואחד עולה ובין מן התורים ובין מן בני היונה והד' שכתוב עליו גוזלי עולה הן כולן עולות שהמתנדב עולת העוף נותן הדמים לתוכו ונדבה הכל קריבה עולה והלכה כחכמים. והה' כתוב עליו עצים מי שהתנדב עצים למערכה נותן דמיה לתוכו. והו' מי שמתנדב ללבונה. והז' מי שמתנדב זהב לכפורת. ועוד ששה לנדבה. ומפרש בתוספתא פ"ג ששה לנדבה ו' כנגד מותר חטאות ואשמות ומותר קיני זבים וזבות ויולדות ומותר קרבן נזיר וקרבן מצורע והאומר מנה זו לנדבה סלע זו לנדבה מביא ונותן לשופר של נדבה ולוקחין בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. וכלומר שאלו השמות שכתוב עליהן על הא' מותר חטאת ועל הב' מותר אשם ועל הג' מותר קיני חובה ועל הד' מותר קרבנית נזיר ועל הה' מותר קרבן אשם מצורע ועל הו' מותר נדבה סתם וזהו מי שהתנדב מעות לעולה וכולן אלו המותרות ילקחו בהן עולות הבשר לשם ועורות לכהנים וכדמפרש במתני' דלקמן מה היו עושין בה:

מתני' האומר הרי עלי עצים. המתנדב עצים:

לא יפחות משני גזירין. כאותן שמוסיפין על המערכה כדתנן ביומא פ"ב ובתמיד וקאמר בגמרא דאם אמר הרי עלי עץ מביא גיזר אחד:

לבונה לא יפחות מקומץ. כדמייתי בגמרא דרשא דת"כ דיליף ג"ש אזכרה אזכרה:

זהב. אם אמר מטבע זהב עלי לא יפחות מדינר זהב ואם אמר סתם זהב עלי מביא אפי' חתיכה קטנה של זהב:

ששה לנדבה וכו' מה היו עושין בה. כדפרישית במתני' דלעיל דששה היו שכתוב עליהן זה למותר חטאת וכו' וכולן ילקח בהן עולות וכו':

זה מדרש דריש יהודע כ"ג. כתיב אשם הוא דמשמע בהוויתו יהא כדין אשם שדמו נזרק והאימורין להקטרה והבשר לכהנים וכתיב אשם אשם לה' דמשמע כולו לגבוה הא כיצד אלא ללמד לזה הכלל כל שהוא בא משום חטא וכו' כלומר שהפריש מעות לחטאתו או לאשמו וניתותרו מהמעות ילקח באותן המותרות עולות הבשר לשם והעורות לכהנים ונמצאו שני כתובים קיימים אשם לה' ואשם לכהנים:

ואומר. כלומר והיכן מצינו שיהוידע כ"ג דרש זה דכתיב כסף אשם וגו' לכהנים יהיו וכי היאך אפשר דמה שהוקדש לקרבן חטאת ולאשם יהיה לכהנים אלא דה"ק המותר של כסף חטאת ואשם יעשו בו שיהיה הנאה ג"כ להכהנים וזהו עורות העולה שהן לכהנים:

גמ' תני'. בתוספתא שם אמר רבי יהודהוכו'. ומסיים שם אלא האומר הרי עלי תורין מביא ונותן לשופר של תורים. בני יונה מביא ונותן לשופר של בני יונה וכלומר שלקיני חובה לא היה שופר כלל כדמפרש טעמא מפני התערובות וכדי למלאות החשבון של י"ג שופרות ס"ל לר' יהודה דלתורין היה שופר בפ"ע ולבני יונה שופר בפ"ע וכולן עולות נדבה הן:

והתני האשה וכו'. ואינה חוששת שמא נתעצל הכהן מלהקריבו ואכתי מחוסר כפרה היא ואסורה בקדשים וכן אין הכהן חושש מלהקריב שמא דמי חטאות מתות מעורבות בהן דשמא מתו הבעלים של אחת מהן ומי נימא דהאי ברייתא דלא כר' יהודה היא ומשני כי קאמרינן הכא אליבא דר' יהודה בחטאות שמתות בעליהן ודאי דה"ק שמא תמות אחת מהן וכו' אבל התם לשמא יש בהן מאחד שמת ולא ידעינן בודאי שמת מודה רבי יהודה דלשמא ימות לא חיישינן:

ואי אמרי' וכו'. כלומר וכ"ת דאף לר' יהודה דחייש להכי הא מכל מקום איכא תקנתא הכא דנברור ד' זוזי ונשדי בנהרא כנגד אותה שמתה אחת מהן ואידך מעות לישתרו ליקח בהן חטאת הא ליתא דהא אמרינן בעלמא דר' יהודה לית לי' ברירה כדאמרי' אליביה בדמאי ובעירובין וה"נ אין ברירה למימר דאותן ד' זוזי הן מדמי חטאת שמתו בעליה ולמישתרי לאינך:

גמ' ר' בא בר ממל בעי. אם אמר הרי עלי עץ מהו שיהא מביא גיזר אחד או דילמא שני גיזרין הן קרבן אחד דוקא:

מתני' אמרה כן. מדתנינן מתני' בעלמא שמעינן שיכול להביא גיזר אחד וכהאי דתנינן תמן בפ"ב דיומא שנים בידם שני גזרי עצים ש"מ שזה קרבן בפ"ע וזה קרבן בפ"ע דאי קרבן אחד נינהו למה לי שני כהנים לכך. וגרסינן להא לעיל בפ"ט דשביעית בהלכה ז' ולקמן בפ"ח דנדרים בהלכה ה':

לרבות את העצים. הני שני גיזרין מפרש לצורכן שהן לרבות את העצים של המערכה כדאמרינן ביומא שם:

עוביין. של הגיזרין באמה ואמה שוחקת וארכן באמה גדומה מצומצמת:

כמין טורטני. כלומר שמביא שתיהן כמין טורטני זה על זה כהאי טורטני האמור גבי אשכול בפ"ז דסוטה:

אמר ר' שמואל. טעמא דממעט בארכן מבעביין לפי שלא היה מקום מערכה וכו' ולא היה מחזיק אלא כפי אמה גדומה באורך ותני כן וכו' בחמש אמות גובה שאמרו על המזבח נחשת שעשה משה ומקום המערכה שלו אמה על אמה:

לבונה וכו'. דהכי דריש לה בת"כ פ' ויקרא נאמר כאן בלבונה אזכרה על כל לבונה והקטיר הכהן את אזכרתה וגו' ונאמר להלן במנחת מרחשת והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה מה להלן מלא קומץ אף כאן בלבונה מלא קומץ:

אי מה אזכרה וכו'. ואימא דנילף מלהלן גבי בזיכי לבונה שטעון שני קמצים וכתיב נמי אזכרה ונתת על המערכת לבונה זכה והיתה ללחם לאזכרה:

א"ר אילא. דלא היא דכלום למדו לקומך אלא מלחם הפנים וכלומר דהאי ג"ש מלחם הפנים להכי איצטריך ללמד על קומץ לבונה שחסר פסול וכלום למדו כך במתנדב לבונה בפ"ע אלא מבזיכי לבונה של לחם הפנים:

מילתיה דרבי אילא אמרה. ש"מ ממלתיה דרבי אילא שהמתנדב מנחה מביאה בקמצו של כהן גדול כלומר כשיעור קומץ הגדול שבכהנים דלא ליהוי קומץ חסר וקאמר ר' חזקיה דליתא אלא אפי' בקומץ הבעלים משערינן:

והוא שהזכיר צורה. כדפרישית במתני':

ואפי' צינורה. כמלא צינורה קטנה:

כנגד ששה בתי אבות. של משמר שמתחלק לבתי אבות לכל יום בית אב אחד אף כאן שאע"פ שכל המותרות למקום אחד הולכין מתחלקין לששה שופרות:

כנגד שש בהמות. שכשרין לקרבן פר וכו':

כנגד שש קרבנות. שחלוקין בשמותיהן וקיני זבין וזבות חדא נינהו:

אמר ר' יוחנן. לא צריך טעם ורמז אחד אלא ע"י שהנדבה מרובה וכו' וכדי שלא יתעפשו המעות:

שנאמר. בד"ה גבי נדבת בדק הבית ויתנהו המלך ויהוידע אל עושה מלאכת עבודת בית ה' וגומר וככלותם וגו' את שאר הכסף ויעשהו כלים לבית ה' והעלות וכפות וכלי זהב וכסף וגו' ומפני שהיתה הנדבה מרובה והותירו ממלאכת בדק הבית ריבו ג"כ לעשות כלים הרבה:

שתי נדבות עשה. שתי פעמים ולפיכך היה שם מותר הרבה ויליף לה מדכתיב שם למעלה ויאמר המלך ויעשו ארון אחד ויתנהו בשער בית ה' חוצה. ומדנתנו לזה חוצה משמע שנדבה אחרת היתה שם ולא היתה מכילה העזרה או הלשכה יותר ונתנוהו בשער הבית חוצה:

נדבה אחת. והרבה היתה:

והכתיב ויאמר וגו'. ומפני מה נתנוהו חוצה:

מפני הטמאים. המביאים נדבות ואינן יכולים להכנס לעזרה:

על שם וכו'. אקרא דהובא במתני' קאי ומפרש להא דקאמר לא יובא בית ה' וזה משום דכתיב במלכים אך לא יעשה בית ה' ספות כסף מזמרות וגו' והא כתיב בד"ה שעשו משאר הכסף כלי שרת אלא דה"ק מין ספות כסף כלומר מינין אלו לא יעשה ולזה נאמר ג"כ לא יובאו בית ה' למינין אלו אלא לכהנים יהיו כדפרישית במתני':

הדרן עלך י"ג שופרות