מתני' עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית. משום שצריך להוסיף משנה ששית על שביעית באיסור עבודת הארץ כדיליף ר"ע לקמן בפרקין מקראי ועד אימתי יהא מותר בערב שביעית שלא יאסר עדיין בשביל תוספת שביעית:

כל זמן שהוא יפה לפרי. כלומר שעדיין החרישה היא יפה לפרי של ששית דהוי כמתקן לצורך שנה ששית ולא לצורך שביעית:

עד העצרת. דעד העצרת הוא יפה לפרי של ששית אבל מעצרת ואילך נראה כמתקן לצורך שביעית ואסור ובגמרא אמרינן דר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והן בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח כדר"ש לקמן (בפ"ב) והן התירו דס"ל דרשא דקרא כר' ישמעאל דלא קאי אתוספת שביעית ואיסור תוספת שביעית הלכתא גמירי לה וכי גמירי בזמן שבית המקדש (קיים) אבל בזמן הזה לא ולפיכך התירו:

גמ' כתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות כצ"ל. דלהאי קרא דפ' כי תשא דריש דשם נאמר ג"כ בחריש ובקציר תשבות:

מה אנן קיימין. להאי בחריש ובקציר תשבות ואהיכא קאי:

והלא כבר נאמר ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות. וכל העבודות בכלל וכן לגי' הספר דמייתא קרא שנא' בהדברות וכתיב ויום השביעי שבת וגו' וג"כ הכל בכלל ולמה פרט הכתוב כאן בחריש ובקציר:

ואם לענין שבתות שנים. של שמיטה ולעבור בעשה והלא כבר נאמר שש שנים וגו' ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ:

תנהו ענין באיסור שני פרקים הראשונים. שנשנו כאן בשדה האילן ובשדה לבן בפ' דלקמן וכלומר דהתורה צותה להוסיף על השביעית ודרשינן בחריש ובקציר תשבות. בחריש שקצירו אסור ואיזה וכו' שלא תתרוש ערב שביעית ויהא נכנס הקציר לשביעית ואז קצירו אסור:

ובקציר שחרישו אסור ואיזה וכו'. כלומר שלא תחרוש בסוף שביעית בשביל צורך הקציר שיצא למוצאי שביעית וזהו קציר שחרושו אסור. וא"כ למה נאמר חורשין עד ר"ה. לקמן (בהלכה ה') ג' אילנות של ג' אנשים וכו' ותני בברייתא עלה דחורשין עד ר"ה כדמייתי שם וקאמר דר"ג ובית דינו התירו באיסור התוספת שנשנו בשני פרקים הראשונים וברייתא דלקמן לאחר שהתירו נשנית:

לא כן תנינן. (בפ"ק דעדיות) אין ב"ד יכול לבטל וכו' והאיך בטלו ר"ג ובית דינו מה שאסרו הראשונים:

ר' קרוספי בשם ר' יוחנן שאם בקשו לחרוש יחרושו. כלומר דבתר דבעי ר' יוחנן להאי קושיא הדר קאמר שכך תיקנו שכל המבקש לחרוש יחרוש עד ר"ה וכל הרוצה להחמיר על עצמו יחמיר וזה לא הוי ביטול דברי הראשונים לגמרי אלא שלצורך שעה התירו להמבקש לחרוש:

ויעקרו אותן. שני פרקים מן המשנה ולמה נשנו כלל עכשיו לאחר שהתירו:

שאם בקשו לחזור יחזורו. והשתא מסיק למילתיה וכדאמרן דלא ביטלו לגמרי אלא מה שהתירו לפי צורך השעה התירו ולא עקרו אותן מן המשנה לפי שאם יבא ב"ד אחר ויבקש לחזור ולאסור כמו שנשנה בפרקים אלו יחזורו:

התיב ר' יונה. על הא דדייק מעיקרא ויעקרו אותן מן המשנה והוצרך לשנויי שאם בקשו לחזור יחזירו והרי פרשת מלואים שאינה אלא לפי שעה והרי פרשת דור המבול וכיוצא בה ומצינו שנשנה במשנה על הפרשיות הללו א"כ תיקשי מעתה הרי אינן עתידין לחזור ויעקרו אותן מן המשנה:

אלא כדי להודיעך מה שהיה בימים הראשונים. ואע"פ שאין עתידין לחזור ואין בהן צורך לדורות האחרונים והכא נמי בא להודיעך מה שאסרו הראשונים ואע"פ שלאחר שהתירו אין צורך בהן לא עקרו אותן מן המשנה:

א"ר מנא. טעמא אחרינא איכא נמי הכא שלא עקרו אותן וכהאי דתנינן תמן בעדיות ולמה נשנו דברי היחיד שאם יאמר אדם כך אני מקובל בדין הזה יאמרו כדברי ר' פלוני שמעת ואין הלכה כדבריו וכן ה"נ שאם יאמר אדם וכו' באיסור שני פרקים הראשונים שמעת שכך וכך נשנה ואח"כ התירו:

בשעה שאסרו. הראשונים למקרא מן התורה סמכו כדמפרש בחריש ובקציר תשבות וכו' כדלעיל ובשעה שהתירו למקרא הזה סמכו דכתיב ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות בחריש ובקציר תשבות סמכו במקרא אחד להקיש שביעית לשבת בראשית:

עד שתשקע החמה. דאין תוספות לשבת מן התורה אף ערב שביעית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה של ער"ה שביעית:

ולמה. אמרו במתני' עד העצרת. מפני שעד כאן יפה החרישה לפרי של ששית ומתקנו מכאן ואילך האילן מנבל מל' עלה נבל שמתחיל להשיר פירותיו ומיחזי דלעבודת הארץ לצורך שביעית הוא חורש:

והא תנינן. לקמן:

אחד אילן סרק. ואין בו פירות וקאמר הש"ס דגם באילן שייך זמן הזה דעד כאן הוא מעבה את הכורת. כמו קורות. כלומר שעד העצרת יש בו כח להתגדל ולהתעבות מכאן ואילך הוא מתיש את כחו אם חורש אצלו ולפיכך אמרו שעד העצרת מותר לחרוש כל בית סאה בשבילן אם הם ג' אילנות ופחות מג' לבית סאה אין חורשין אפילו קודם העצרת אלא לצורכן:

ופריך ויחרוש צרכו אף מעצרת ואילך ואין בכך כלום. ומשני שמתוך שהוא יודע שהוא מתיש כחו של אילן אף הוא אינו מתכוין אלא לעבודת הארץ. כצ"ל כלומר בשביל שביעית ולא לתקנת האילן שהרי אינו מתקנו מכאן ואילך וכן יש לפרש לפי מה שכתוב בספרים ובל' תמיה וכלומר וכי אף הוא אינו מתכוין לעבודת הארץ ובשביל שביעית שהרי מכאן ואילך שוב אינו מועיל להאילן ומתיש את כחו:

ולמה לא תניתה. למתני' בעדיות גבי מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה דהא ב"ה מחמירין וקאמרי עד העצרת ותו לא:

ומשני לפי שלפעמים שאין הגשמים מצוין ואין הלחלוחית מצויה והוא עתיד לחרוש קודם לעצרת כדברי ב"ש. כלומר שאז אם הוא חורש קודם לעצרת דוקא הוא חורש לב"ש משום שכשאין הלחלוחית מצויה אין הזמן שהוא יפה לפרי אלא קודם העצרת שעדיין יש מקצת לחלוחית מימות הגשמים ולב"ה יכול הוא לחרוש עד העצרת וא"כ הוו להו ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ולפיכך לא נשנה בעדיות. איזהו שדה אילן. שחורשין עד העצרת להשדה בשביל האילנות אשר בתוכה:

מתני'. לבית סאה. שהוא חמשים על חמשים:

אם ראויין לעשות. כל אחד מהן יהיה ראוי לעשות ובין כולן יהו עושין ככר של דבילה והן תאנים יבשים עשוין בדפוס כעיגול כעין ככר לחם וקרוי ככר דבילה:

של ששים מנה באיטלקי. כמשקל מנה של איטליא של יון ולפי שהיה כך בימי משה משערין בו והמנה היא מאה דינרים שהן כ"ה שקלים והשקל ד' דינרים והדינר שש מעה כסף ומשקל המעה ט"ז שעורות בינוניות:

פחות מכאן. שלא היו ג' אילנות בבית סאה או שלא היו כל הג' ראוין לעשות שיהיה בין הכל מהן ככר של ס' מנה אין חורשין בשבילם כל הבית סאה אלא תחתיהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו. המלקט תאנים קרוי אורה מל' וארוה כל עוברי דרך ומקום הסל שהוא נוחן בו מה שהוא לוקט ושאר השדה כשדה לבן חשבינן לה שאין חורשין אותה אלא עד הפסח כדתנן לקמן (בפ"ב):

גמ' הקונה ג' אילנות בתוך של חבירו. דקי"ל דקנה קרקע כדתנן בפרק המוכר את הספינה וקמ"ל הכא כמה צריך שיהא בין זה לזה:

רחוקים מטע עשר לבית סאה. כלומר שיעור הריחוק ביניהן הוא כפי הערך אם היו כאן מטע עשרה אילנות לבית סאה ולפי שיעור הזה צריך שיהא ההרחק בין אלו ג' האילנות שקנה ולא יותר:

קרובין. ושיעור הקירוב ביניהן צריך שיהא כדי שיהא הבקר עובר בכליו ולא פחות מזה ואם הוא כך אז קנה קרקע שתחתיהן ושביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו:

רב אמר בעשוין צובה. כמו מצובה ודוגמתו בפרק אלו מציאות (בהלכה ג') גבי ג' מטבעות כגון אהן מצובה. מל' חציבה כג' רגלי הקנקן וכלומר דרב ס"ל אם הן נטועין אחד כנגד האויר של השנים מיירי ושמואל אמר בעשויה שורה אפילו הן במקום אחד ועשוין כחומה ופליגי ר' יוסי ור' מנא אהיכא קאי מילתייהו דרב ושמואל:

תמן איתאמרת. לקמן בפרקין על מתני' שלשה אילנות של שלשה אנשים מצטרפין וחורשיו כל בית סאה בשבילן ואהא איתמר מילתייהו דרב קאמר בעשוין כמין מצובה מצטרפין הן אבל אם הן כשורה זה אצל זה במקום א' אין מצטרפין שיהא מותר לחרוש כל בית סאה בשבילן וטעמא דמכיון שהן קרובין כל כך למיעקר קיימי דכל שרשי האילנות הן נוגעין זה בזה ומזיקין זה לזה ולשמואל אפילו עשוין כשורה מצטרפין אבל בדין קניית קרקע ס"ל לר' יוסי דלא שייכא מילתיה דרב ושמואל דלעולם קנה קרקע כ"ז שיש ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו:

א"ר יונה. דלא היא אלא אפילו הכא בדין קניית קרקע איתמר נמי מילתיה דרב ושמואל וכגון בקרובין זה לזה דלרב צריך שיהו עשוין כמצובה ולשמואל אפי' עשוין כשורה זה אצל זה:

א"ל ר' מנא. לר' יונה ואם בקרובין מיירי והתנינן שיעור הקרובין שלא יהא ביניהן פחות מכדי שיהא הבקר עובר בכליו והשתא הוה קשיא דבמאי פליגי אם עשוי כך או כך הא מיהת בעינן שיהא הבקר עובר בכליו ומ"ש אם הן כמצובה או כשורה:

איתא חמי. ר' יונה הוא דמהדר ליה בל' תמיה בא וראה דמאי קשיא לך מ"ש עשוין כמצובה או עשוין כשורה מהאי דצריך שיהא בקר עובר בכליו התם טעמא הויא דבשעה שיש ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו השרשים מהלכות מן הצד כלומר שאינם נוגעין זה בזה אלא מן הצד הן מהלכין למיקם קיומו ובשעה שאין ביניהם שיהא הבקר עובר בכליו א"כ השרשים אין מהלכין מן הצד אלא הן נוגעין זה בזה ולמיעקר קיימו והשתא איכא למימר דבדאיכא ביניהם שיהא הבקר עובר בכליו פליגי רב ושמואל דרב ס"ל אע"ג דיש ביניהן כשיעור הזה אפ"ה צריך שיהו עשוין כמצובה ולא כשורה מפני שהן נראין כבמקום אחד ושמואל ס"ל אפי' הן עשוין כשורה הואיל ויש ביניהן כמלא הבקר עובר בכליו לאו למיעקר קיימי:

ר' ליעזר שאל. אמתני' קאי הא דתנן ג' אילנות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן אם צריך שיהא מזה לזה ט"ז ולצד עשרין וחמש. כלומר לפי שבית סאה היא חמשים אמה אורך על חמשים אמה רוחב והשאלה היא אם דוקא כשהג' אילנות מסודרין הן באמצע הבית סאה שנמצא מן אילן לאילן ט"ז אמה שהן שני מרחקין של ט"ז אמה לג' אילנות והן ל"ב אמה דהכי אמרינן נמי בפ' הספינה לענין קניית קרקע בג' אילנות דבעינן שלא יהא ביניהן פחות מד"א ולא יותר מט"ז אמה נשאר עוד י"ח אמה תן ט"ז אמה לשני הצדדין של האילנות ח' אמות מכאן וח' אמות. מכאן לפי שכל אילן תופס יניקתו ח' מכאן וח' מכאן ונמצאו ב' המרחקין שבין האילנות צריך ט"ז אמה ולצדדין ח' מכאן וח' מכאן והן בין הכל מ"ח אמות ושתי אמות העודפין למקום האילנות וזהו לאורך חמשים לפי סדר האילנות בשורה באמצע הבית סאה ומן הצדדין של האילנות לרוחב הסאה שהוא ג"כ חמשים והן כ"ה מכאן וכ"ה מכאן:

היו נתונין בצד הגדר חורשין כל בית סאה בשבילן. הך בעיא כך היא פירושה אם חורשין כל בית סאה בשבילן גם מצד השני להגדר דתופסין בית סאה מכאן ובית סאה מכאן דמי נימא הואיל ונתונין בצד הגדר לא חשבינן הבית סאה אלא מצד האילנות ולא מצד השני להגדר דהגדר מפסיק הוא או לא והיינו דמקשה ר' יוסי עלה:

אין בעי ניתן להן ארבעה סאה. כצ"ל סאה מכאן וסאה מכאן סאה מכאן וסאה מכאן. כלומר לדידך להבעיא דמספקא לך אם נותנין בית סאה מצד השני להגדר ש"מ דסבירא לך לפרש דחורשין בית סאה בשבילן מכאן ובית סאה מכאן הלכך מספקא לך אם הגדר הוי הפסק לענין זה א"כ טפי הוה לך למיבעי אם נותנין להן ארבעה בית סאה והיינו בית סאה לכל רוח ורוח סאה מכאן למזרח אורך סדר האילנות וסאה למערב וסאה לדרום מצדי האילנות וסאה לצפון מצידי האילנות אלא דלא היא דאנן לא תנינן אלא חורשין כל בית סאה בשבילן דמשמע בית סאה אחת ותו לא דהא לא קתני בית סאה לכל רוח:

היתה גפן אחת מודלה על שתי סאין. לפי שדרך הגפן המודלה ע"ג קנים להתפשט ולהתרחב לפיכך נקט הבעיא בגפן ואם נתפשטו הזמורות והעלין עד מקום שתי בית סאה אם אמרינן דאת מותר לחרוש כל הקרקע שתחתיהן ואף שהן שתי סאין ועוד גם לקרקע שחוצה להן כמלא אורה וכמלא סלו חוצה לו והבעיא היא בשאין עושין כל אחד מהן כדי ככר של ס' מנה דתנינן דאין נותנין להן אלא צרכן ובכה"ג אם מותר לחרוש כל שתחתיהן ואפילו הן ב' סאין מלבד שיעור חוצה להן ולא איפשטא:

באיסור שני פרקים הראשונים אלו מלמעלן וכו'. כלומר דמפרש הדין כיצד הוא בענין החרישה שאמרו חורשין כל סאה בשבילן עד העצרת ומפני שזה אינו נוהג בזמן הזה שהרי כבר נמנו ר"ג וב"ד והתירו לאלו ב' פרקים הראשונים הלכך קאמר באיסור ב' פרקים הראשונים במשנה הקודמת בזמן שהיו נוהגין באיסור תוספת שביעית כפי שנשנה בב' פרקים הללו ומפרש דכן היה הדין:

אלו מלמעלן חורשין בו מלמטן. אם הג' האילנות האלו שאמרו במתני' הן מלמעלן כגון שהן נטועין במקום הגבוה והשדה בית סאה היא מלמטן במקום המדרון חורשין אותה בית סאה בשבילן וכן איפכא אם אילנות אלו מלמטן במקום המדרון חורשין בשבילן את השדה בית סאה שהיא מלמעלן:

ופריך ניחא. אם אלו אילנות מלמעלן שפיר הוא שמותר לחרוש השדה מלמטן מפני ששרשי האילנות מתפשטין למטה והחרישה מועלת להאילנות ואין החרישה נראית לצורך השדה בשביל שביעית:

ולא מלמטן חורשין בו מלמעלן. בתמיה. דהרי אין דרך השרשים שילכו למעלה א"כ אם הן נטועות מלמטן לא יהו חורשין בשבילן להבית סאה שהיא מלמעלן דנראית החרישה שהיא לצורך השדה לבן ולא התירו בה אלא עד הפסח:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בפ' לא יחפור דאין חילוק בין אם האילנות מלמעלן או אם הן מלמטן כדלקמן:

מרחיקין את האילן מן הבור. משום דשרשי אילן מזקי לבור:

ותני עליה. בתוספתא דב"ב (פ"ק):

או נימר בין שהאילן למעלן וכו'. כלומר דמעיקרא רוצה הש"ס לפרש התוספתא דהא דקתני בין מלמעלן בין מלמטן אם נימא דה"ק בין שהאילן הוא למעלה והבור הוא מלמטן במקום הנמוך ובין איפכא או דנימא בין שניהן למעלה בין שניהן למטה קאמר:

והתני. כלומר דפשיט ליה דהתני בהדיא בברייתא כן בין שהאילן מלמעלן וכו':

ניחא. והשתא מדייק עלה. וכדי לפשוט להא דלעיל וכלומר דהא קשיא לן הניחא אם האילן הוא מלמעלה והבור מלמטה דצריך להרחיק את האילן לפי שהשרשים הולכין למטה ומזקי לכותל הבור אלא אם האילן מלמטה והבור הוא מלמעלה וכי דרך השרשים לעלות מלמעלן בתמיה ואפ"ה קתני דמרחיקין אלמא דלא פלוג רבנן וה"נ במתניתין כן:

א"ר חנינא. דלא היא דמהתם לא תפשוט דלא מפני השרשים שמתפשטין והולכין עד כותל הבור הוא הטעם אלא מפני שהן עושין עפר תיחוח במקומן ומתוך כך הן מלקין ארעיתו של בור שנתקלקל הקרקע והולך עד יסוד הקרקע של בור וזה לא שייך הכא לטעמא דמתניתין דהחרישה שניתרת היא בשביל שמועלת היא להאילנות וא"כ איכא למימר דדוקא כשהאילנות למעלה אז מהניא החרישה מלמטה מפני השרשים שהולכין לשם ולא כשהן מלמטה דלא מהניא להו החרישה שמלמעלן ונראה שלצורך השדה בלבד הוא חורש:

יחידי היא. ר' חנינא ולא סמכין עליה בהא דאמר לפרש הך ברייתא דמרחיקין אלא דטעמא מפני השרשים שהולכין לשם והכי תני עלה בהדיא בתוספת' שם רש"א כשם שאמרו להרחיק להאילן מלמעלן כך אמרו להרחיק מלמטן ש"מ דחדא טעמא אית להו ואע"ג שאין דרך השרשים לעלות מלמעלן לא פלוג רבנן וה"ה. במתני' כן:

מתני' אחד אילן סרק. שאין עושה פירות ונטועין ג' לבית סאה ולעיל פי' הש"ס דהא דאמרו כן באילן סרק אף שאינו עושה פירות מעבה הוא את הקורות עד העצרת:

רואין אותן כאילו הן תאנים. בגמרא מפרש למה שיערו בתאנים:

לצרכן. כדקתני לעיל מלא האורה וסלו חוצה לו:

גמ' על ידי שפירותיהן גסין. ועוד שהן עושות הרבה וכדמסיק ואזיל שהרי אתרוג אף שפירותיו גסין אין האילן עושה הרבה וזתים איפכא הוו ולפיכך שיעורו בתאנים דתרוייהו איתנהו בהו וזהו לקולא דאף שאותן האילנות אינן מוציאין הפירות כשיעור הזה רואין אותן כאלו הן תאנים שהן הרבה והן גסין והיה כשיעור ככר ששים מנים מכל אחד ואחד:

א"ר חייא בר אדא. דהיינו טעמא. לפי שכל האילנות עבדין שנה פרא שנה פחות שנה אחת כלומר לא כמו שעושים פירות בשנה זו עושים בשנה זו אלא שנה אחת כך ושנה אחת פחות מזה אבל הדא אילן תאינתיה עבדא כל שנה ושנה בשוה וזהו נמי לקולא דאף שאין האילן הזה מוציא פירות בכל שנה כשיעור הזה רואין אותו כאילו היה תאנה והיה מוציא כל כך אף בשנה זו וחורשין כל בית סאה בשבילן:

מתני' היה אחד עושה וכו'. עד שיהו ג' וכאו"א יהיה ראוי לעשות ככר דבילה:

ומג' ועד תשעה. כלומר וכן אם היו מג' ועד ט' צריכין שיהו ראוין לעשות ככר דבילה אלא דאם הן כ"כ אינן צריכין שיהא כאו"א מהן ראוי לעשות דאם כן הו"ל למינקט בחדא בבא עד שיהו מג' ועד ט' אלא דאפילו אם יש בהן שאינו ראוי לעשות והשאר ראוין לעשות ככר דבילה סגי בכך ומיהו ראוין לעשות שיעור הזה בעינן:

היו עשרה. אבל אם היו עשרה ומעשרה ולמעלה לא בעינן עושין אלא דבין עושין בין שאין עושין חורשין כל בית סאה בשבילן:

שנאמר בחריש ובקציר תשבות. ארישא קא מהדר דתנינן אין חורשין להן אלא לצרכן ומנין לנו רמז לתוס' שביעית לפי שנאמר בחריש ובקציר תשבות אם אינו ענין לשבת בראשית וכו' כדקאמר לעיל בגמרא בריש פרקין. ר' ישמעאל אומר דקרא בשבת משתעי וא"ת הלא כבר נאמר ששת ימים וגו' וביום השביעי תשבות סיפיה דקרא להכי הוא דאתא לומר לך מה חריש רשות שאין לך חריש של מצוה אף קציר דאמר קרא תשבות בקציר של רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה דלכתחילה מצותו לקצור בלילה ואם חל ט"ז בשבת נקצר בליל שבת דהכי ילפינן מהאי קרא שקצירתו ג"כ דוחה שבת וכן הלכה:

גמ' ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים. על מג' ועד ט' קאי דמדחלקן התנא בתרי בבי ש"מ דאין דינן כמו אם היו ג' בלבד שראויין לעשות כולן בעינן אבל מג' ולמעלה ועד תשעה אינו צריך שיהו כולן ראוין לעשות וקמ"ל דמיהת בעינן שלא יפחתו מחשבון משולשים כלומר דמ"מ ככר של ששים מנה יהו עושין וכדפרישית במתני':

זעירא בר חיננא. פליג וקאמר ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים. כלומר כמו שאם היו ג' היה צריך שיהו כל השלשה ראוין לעשות ובין הכל יהיה ככר של ששים מנה כך אם היו תשעה צריך שיהיו מתושעים כל אחד ואחד מהן יהי' ראוי לעשות ובין כולן יהיה שיעור ככר ס' מנה לכל אחד מהן חלק התשיעית של שיעור הזה:

היו ארבעה והבקר עובר בכליו ביניהן. לפי שכך צריך שיהו רחוקין זה מזה כדי שיהא הבקר עובר בכליו ביניהן כדאמרינן לעיל דאי לאו הכי למיעקר קיימי:

שנים ואין הבקר עובר בכליו. כלומר ועוד יש כאן שנים אצל הארבעה והן קרובין שאין בין אלו השנים כדי שיהא הבקר עובר בכליו בהא אמרינן מכיון שאין הבקר עובר בכליו בין השנים אינן נחשבין אלא לאחד ואת רואה אותן כאלו הן חמשה:

היו חמשה. כלומר והיאך הדין באלו החמשה וקאמר דהפלוגתא דר"ש ורבנן היא לעיל (בפ"ד דכלאים) בכרם שהוא נטוע על פחות מד' אמות בין שורה לשורה דלר"ש לא הוי כרם וא"צ להרחיק ממנו אלא כדי עבודת גפן יחידית וחכ"א כרם ורואין את האמצעית כאלו אינם והן לעצים והשאר יש שיעור הרחק ביניהם והכי נמי לרבנן רואין את אלו שאין ביניהם כשיעור כאלו אינן ונשארו אלו שיש ביניהן כשיעור וחורשין כל בית סאה בשבילן:

שנאמר בחריש ובקציר תשבות. לא אתיא דלא על רישא. כלומר לא קאי הא אלא על רישא אין חורשין להן אלא צורכן שנאמר בחריש ובקציר תשבות כדפרישית במתני':

אין צריך לומר כו' ר' ישמעאל כדעתיה וכו'. הך דר' ישמעאל גרסינן לקמן (בריש פ"ד דשקלים) דמייתי התם מתניתן דמנחות כל הקרבנות הציבור והיחיד באין מן הארץ ומחו"ל מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ ומוקי לה כר' ישמעאל דס"ל אין העומר בא אף מן הסוריא אלא מא"י דוקא ומייתי ראיה גם מהכא דס"ל דיצא קצירת העומר שהיא מצוה ואין להביא עומר אלא מן החדש ומא"י דוקא והלכך לא שכיחא ולפיכך דרשו דאף קצירת העומר דוחה את השבת כמו הקרבתו:

מתני' ג' אילנות של ג' אנשים הרי אלו מצטרפין. והוו כאלו הן של איש אחד וחורשין כל בית סאה בשבילן:

וכמה יהא ביניהן. אכל ג' אילנות קאי ואפי' של איש אחד כדאמרינן לעיל שצריך שיהא ביניהן כדי שיהא הבקר עובר בכליו והיינו ד"א אבל בפחות מיכן למיעקר קיימי ואין חורשין בשבילן:

גמ' וקרקע של אדם אחד. כגון שמכר לו האילנות ופירש ששייר הקרקע לפניו הרי אלו מצטרפין וחורשין הקרקע בית סאה בשבילן:

אף אנן תנינא דרובא. רבותא טפי שמעינן מהאי ברייתא בשל ג' אנשים מצטרפין הן וחורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה:

מתני' עשר נטיעות. אילנות קטנים וילדות שקורין אותן נטיעות והן מפוזרות לתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה אף בזמן המקדש ודבר זה הלמ"מ:

היו עשויות שורות. כשורה אחת במקום אחד ואינן מפוזרות או שהיו מוקפות עטרה והוא גדר סביב אין חורשין אלא לצרכן של כל אחד ואחד:

גמ' ערבה של מקדש הל"מ וכו'. וגרסי' להסוגיא בריש פ' לולב וערבה:

למקדש. שהיו מקיפין את המזבח:

וניסוך המים. בחג:

ועכשיו למה הן חורשין בזקינות. עד ר"ה הרי הל"מ בנטיעות ילדות דוקא:

בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם וכו' וכן הוא בסוכה. כלומר שבתחלה כך נאמרה הלכה שאם בקשו לחרוש אף באילנות זקנות יחרשו ושלא למחות בידם:

מה ופליגי אם פליג הוא על הא דקאמר ר' יוחנן דהל"מ הן וקא"ר יוסי בר בון דלא פליג אלא כך היתה הלכה בידם ואח"כ שכחוה ועמדו השנים והן נביאים אחרונים וחזרו ויסדוה:

סופו להתקיים בידם. שיסכימו לדבר כמה שנאמר למשה בסיני וכך יתקיים:

ואתיא וכו' כדגרסינן להא לעיל (בפ"ק דפאה) וספ"ח דכתובות בכמה מקומות:

תרין מילין סלקון בידיכן. אלו שני דברים עלו בידכם בני בבל ואנחנו קבלנו מנהג שלכם וגרסי' להא גם בפ"ד דע"ז (בהלכה א'):

מפשיטותא דתעניתא. השתחויה בפשיטת ידים ורגלים שהיו נוהגין בת"צ כדאמר התם דלא התירו השתחויה בפישוט ידים ורגלים אלא בתענית צבור בלבד:

וערובתא דיומא שביעייא. וערבה שנוהגין ביום ז' של חג ומבבל נתפשט המנהג שהיו עושין זכר למקדש:

אף הדא מקזתה. אף מנהג הקזה באיזה יום מקיזין ובאיזה שאין מקיזין כדאמרינן בשילהי פ' מפנין ומבבל הוא המנהג:

תני. בתוספתא (פ"ק) ולא הועתקה כאן אלא הסיפא ובתוספתא דפוס ג"כ חסרה במקצת וה"ג בתוספ' כתיבת יד אשר לפני אשר הובאה ממצרים וזקינה נראית כנטיעה הרי היא כנטיעה ונטיעה נראית כזקינה הרי היא כזקינה מה בין זקינה לנטיעה זקינה עד עצרת נטיעה עד ר"ה זקינה מעין ג' ונטיעה נראית כזקינה מה בין זקינה לנטיעה זקינה מעין ג' ונטיעה מעין עשרה. וקס"ד השתא דמה דתני ברישא נטיעה נראית כזקינה הרי היא כזקינה היינו לכל דבר דאם האילן גדול הוא ונראה כאילן זקן דינו כזקן ממש והלכך מתמה הש"ס איתא חמי דהא גופא קשיא דברישא אמרת דהואיל ונראית כזקינה נותנין לה דינה כזקינה והדר קתני בסיפא מה בין זקנה לנטיעה וכו' והאי מה בין דסיפא ע"כ אהאי חלוקה שאם נראית כזקינה מתפרשא דבין נטיעה ממש לזקינה ממש הא כבר תנא לה ברישא אלא ודאי דהכא קמ"ל דבנטיעה נראית כזקנה יש ג"כ חילוק בינה לבין זקינה ממש דזקינה ממש היא מעין ג' כלומר דדינה כג' אילנות לבית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן ונטיעה מעין עשרה כלומר הך נטיעה אף שהיא נראית כזקינה מ"מ דינה כשאר נטיעות ומעין עשרה שאם עשר נטיעות בבית סאה אז חורשין כל בית סאה וקשיא ארישא:

א"ר חונה מהו מעין עשר. דקתני בסיפא לענין שאין נטיעה מעין ג' דלא לכל דבר קאמר ברישא דהוי כזקנה אלא דלהאי דינא לא הוי כזקנה כדמסיק ואזיל:

שלא תאמר שלש זקנות שהן עושות כעשר שאינן עושות ודכוותה שלש נטיעות שהן עושות וכו' כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. כלומר דלא תימא הואיל ובזקנות הדין הוא דג' אילנות לבית סאה צריך שיהו ראוין לעשות ככר דבילה ואם הן עשרה א"צ שיעשו כדתנן לעיל (בהלכה ד') דבין עושין ובין אינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן וא"כ שלש זקנות העושות כעשר שאינן עושות ומהו דתימא דה"נ דכותה בנטיעות אלו שהן נראות כזקנות דג"כ הוא כך דשלש שהן עושות כעשר שאינן עושות וחורשין כל בית סאה בשבילן:

לפום כן צריך מימר. הלכך קמ"ל בסיפא דלעולם נטיעה מעין עשרה ואע"פ שהיא נראית כזקנה דלא אמרו ברישא דאם נראית כזקנה דינה כזקנה אלא לחומרא כדקתני בה מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה ובהא הוא דאמרינן דהולכין אחר המראה ולפעמים גם לקולא כגון בזקנה שנראית כנטיעה דינה כנטיעה וחורשין עד ר"ה ונטיעה שנראית כזקנה דינה כזקנה ואין חורשין אלא עד העצרת משום מראית העין אבל לענין מעשה הפירות לעולם נטיעות נחשבין הן ואע"פ שנראית כזקנה וטעמא דהואיל דלא שכיחא שהנטיעות הילדות יעשו פירות עד שיתגדלו אין הולכין בהן אחר המעשה ואף שלפעמים אירע שעשו ולעולם בעינן שיהו עשר לבית סאה ואז הוא שחורשין כל הבית סאה בשבילן דלא פלוג רבנן:

שדה קנים נידונות כשדה תבואה. בתוספתא שם היא שנוייה וכלומר דאם נטע קנים בשדה שיתגדלו ויתעבו וכהאי דאמרינן לעיל (בפ"ו דדמאי) דשכיח שעושין כן נידונית כשדה תבואה וכדמפרש ר' אבהו בסאתים שנו כלומר שדינה כשדה לבן דזמנה עד הפסח כדלקמן (בפרק ב') ולא כשדה האילן דשיעורה בג' אילנות לבית סאה אלא אף בסאתים והוא הדין נמי טפי אלא משום דבשדה אילן קתני סאה קאמר הכא בסאתים וקא משמע לן דלעולם דינה כשדה תבואה שהיא שדה לבן:

לית הדא פליגא על שמואל. אסיפא דמתניתן קאי דקתני היו עשויות כשורה אין חורשין להן אלא לצרכן וכי לא פליגא היא על הא דאמר שמואל לעיל (בהלכה א') דבשלשה אילנות עשוין כשורה מיירי ואפ"ה חורשין כל בית סאה בשבילן:

תמן. כלומר דמשני דלא דמי לעשר נטיעות דמתני' דע"י שהן מפוזרות בכל הבית סאה את רואה כאלו כל הבית סאה מלאה כרם ובשבילן הוא חורש ולא בשביל השדה והלכך מפוזרות דוקא בעינן דאם הן נתונין במקום אחד כשורה אינו ניכר מה שחורש דבשבילן הוא חורש הואיל ונטיעות ילדות הן:

הכא כולן נתונין במקום אחד. כלומר אבל הכא גבי אילנות זקנות דריש פרקין אף שהן כולן נתונין במקום אחד הואיל ואילנות גדולות הן ניכר הוא שבשבילן הוא חורש לכל הבית סאה. א"נ דהאי הכא וכו' סיומא דמילתא לטעמא דמתני' הוא וכלומר דדוקא במפוזרות את רואה וכו' אבל הכא בעשויות כשורה הוי כאילו נתונין במקום אחד ואינו ניכר שבשבילן הוא חורש להבית סאה ושאני מתני' דריש פרקין והיינו הך דאמרן:

מתני' הנטיעו' והדלועין מצטרפין לתוך בית סאה אם יש בין כולן עשרה חורשין כל בית סאה בשבילן:

רשב"ג אומר. אפילו היו כל העשרה דלועין חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה כאלו הן נטיעות ומסיק בגמ' דלא אמר רשב"ג אלא בדלעת יונית מפני שהיא גדולה כאילן ולא בשאר דלועין ואין הלכה כרשב"ג דדוקא מצטרפין הן כת"ק ואין חילוק בין דלעת יונית לבין שאר דלועין:

מתני' עד שיחולו. כדמפרש בגמרא על הא דבעי אם עד שיפדו בשנה הרביעית ואם לא פדאן בשנה הרביעית עד שיעשו חולין מאליהן בשנה החמישית:

נטיעה כשמה. כל מר כל זמן שבני אדם קורין אותה נטיעה ואין קורין אותה אילן והלכה כר"ע:

אילן שנגמם. שנחתך והוציא חליפין שנתגדל אח"כ:

מטפח ולמטה. כל זמן שהוא פחות מטפח דינו כנטיעה לענין חרישה בתוס' שביעית אבל לא לענין ערלה ואם נקצץ מטפח ולמעלה דינו כאילן והלכה כר' שמעון:

גמ' והן. ודוקא שיהו הנטיעות רבות על הדלועין כגון שהיו הנטיעות ששה והדלועין ד' אז מצטרפין הן:

לא מסתברא. אם זה לא מסתברא דדוקא בדלעת יונית שהיא נראית כנטיעה הוא דאמרו כן אבל לא בשאר דלועין:

התיב רב מנא והתני. בתוספתא (פ"ק) ג' קשואין וכו' אלמא דאף קשואין מצטרפין הן. וא"כ הני דלועין נמי אף בשאר דלועין אמרו:

לא אתיא. הא דר' חנניה אלא על הסיפא דרשב"ג אומר וכו' עליה הוא דשייך דקאמר לא מסתברא אלא בדלעת יונית:

גמ' מהו עד שיחולו. אם עד שנפדו בשנה הרביעית כדין נטע רבעי ומל' חילול הוא או מלשון חולין הוא ועד שיעשו חולין מאליהן וזהו בשנה החמישית דאף אם לא פדאן ברביעית מ"מ הפירות של חמישית הם חולין מאליהן:

ר' אבא בשם ר' יוחנן. פשיט לה דכן הוא דקתני עד שיעשו חולין מאליהן ונקראין נטיעות עד ה' שנים:

ואתיא. האי פירושא דר' יותנן בדברי ר"א בן עזריה דמתני' כהאי דר' יהושע בתוספתא דקאמר שיש שנקראו נטיעות עד חמש שנים:

כדקתני. התם (בפ"ק) וה"ג שם איזו היא נטיעה ר' יהושע אומר בת חמש בת שש בת שבע אמר רבי מפני מה אמרו בת חמש בת שש בת שבע אלא אומר אני גפנים בני חמש תאנים בני שש וזיתים בנות שבע. והכי מייתי לה לקמן (בפ"ק דערלה):

ופריך הש"ס והא אנן חמיי חדא מרביתא דתאנתא אתיא בפירי. ילדה אחת של תאנה שמוציאה פירות והיא לא היתה בת שש ואמאי קרי לה נטיעה עד שש אם היא מביאה פירות מקודם:

א"ר יהודה בן טרפון לעוביה. שאינה מתעבה להיות כאילן עד שש ולפיכך קרו לה נטיעה:

ר"ש. דמתני' דקחשיב לאילן שנגמם עד פחות מטפח כנטיעה ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד:

דא"ר שמואל בר נחמן וכו'. לקמן (בפ"ו דכלאים) גריס לה בהדי שאר מילי דראב"י דקחשיב התם:

הגומם את כרמו פחות מטפח. שקוצץ כל הגפנים עד שיהו פחותין מטפח חייב בערלה מפני מראית העין לפי שנראות הן כנטיעה בת שנתה והרואה שאוכלין מפירותיה יאמר פירות ערלה מותרין הן אלמא דכל פחות מטפח כנטיעה מחשבינן לה:

דברי חכמים. פליגי וסברי דעד שיגום אותן עד הארץ אז מה שיתגדל אח"כ חייב בערלה כאלו נטעה מחדש אבל כל זמן שנשאר אפי' פחות מטפח פטור ולא חיישי מפני מראית העין:

הדרן עלך שדה האילן