מתני' עד אימתי חורשין שדה הלבן. שדה של תבואה וקטנית נקרא שדה לבן לפי שאין בה אילן ואין כאן צל וכן מפני שכשמתבשלת התבואה היא מתלבנת:

עד שתכלה הליחה. לחלוחית הקרקע מחמת הגשמים והוא כל זמן שבני אדם חורשין כדי ליטע במקשאות ומדלעות והוא מקום שזורעין בו הקשואים והדלועין אבל מכאן ואילך מיחזי כמתקן שדהו לצורך שביעית:

א"ר שמעון נתת תורת כאו"א בידו. שזה אומר כלתה הליחה וזה יאמר לא כלתה הליחה בתוך שלי:

אלא בשדה לבן. שהיא עשויה לזורעה אחר החרישה וצריך שבתחלה תהא הליחה קיימת אין חורשין אלא עד הפסח ובשדה האילן שהיא נטועה מכבר ואין צריך שתהא רוב הליחה קיימת והחרישה היא כדי שירדו הגשמים בתוך הקרקע לפיכך חורשין בה עד העצרת והכי קאמר בגמ' והלכה כר"ש וכל זה בזמן המקדש כדאמרי' לעיל בריש מכילתין דר"ג ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו והם פסח ועצרת והתירו בזמן הזה לחרוש עד ר"ה של שביעית:

גמ' מאן תנא ליחה ר"מ היא. פלוגת' דר"מ ור"ש בתוספת' דריש מכילתין גבי שדה האילן דתני התם שלשה בתוך בית סאה הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן דברי ר"מ ור' יהודה. ר' יוסי ור"ש אומרים אין חורשין להן אלא צרכן וקס"ד השתא דר"ש דפליג במתניתן בשדה הלבן ולא ס"ל עד שתכלה הליחה אלא עד הפסח לטעמי' הוא דאזיל דכמו דמחמיר בשדה האילן מחמיר נמי בשדה לבן דאפי' לא כלתה הליחה קודם הפסח אסור לחרוש מפסח ואילך ור"מ דמיקל בשדה האילן מיקל הוא נמי בשדה לבן והיינו דקאמר מאן תנא ליחה דכל זמן שלא כלתה הליחה מותר לחרוש ר"מ היא:

ור"מ כב"ש ור"ש כב"ה. כלומר וטעמיה דר"מ דמיקל בהני דיני משום דכב"ש ס"ל דמקילין ג"כ בריש מכילתין בשדה האילן וקסברי מותר לחרוש כ"ז שהוא יפה לפרי ור"מ דתוספתא אליבא דב"ש קאמר לפיכך מיקל נמי הכא בשדה לבן ור"ש דמחמיר בתוספת בשדה אילן וכן במתני' בשדה לבן כב"ה ס"ל דקאמרי בריש מכילתין דאין מותר לחרוש אלא עד העצרת וכן מחמיר הכא בשדה לבן ודקאמר ר"ש בשדה אילן אין חורשין להן אלא צרכן היינו אחר העצרת:

וכן אתינן מתניתא. בתמיה כלומר דמתמה מאי חזית לפרש למתניתן דהכא דר"מ לטעמיה דב"ש קאמר ור"ש לטעמיהו דב"ה והא לא שמעינן להו לב"ש ולב"ה דפליגי בהדיא בשדה הלבן ואמאי תלית לה בפלוגתייהו דפליגי בשדה האילן אימא במאי דפליגי פליגי ובמאי דלא פליגי לא פליגי:

אלא אימא הכא. דרבי מאיר כמשנה הראשונה שנה משנתו וזהו קודם תקנת ר"ג ובית דינו שהיו מחמירין בתוספת שביעית ור"ש כמשנה אחרונה ומתמה עלה הש"ס וכן אתינן מתני' וכו' דהא נמי לא מצית אמרת דר"ש אליבא דמשנה אחרונה קאמר דהא משנה אחרונה של ר"ג וב"ד לגמרי התירו לתוס' שביעית ומותר לחרוש עד ר"ה:

אלא ר"מ שנייה מחלוקת. כלומר אלא לעולם כדאמרינן מעיקרא דמאן דמחמיר בשדה אילן מחמיר הוא בשדה הלבן ומאן דמיקל בזה מיקל בזה ודקשיא לך היכא שמעינן לב"ש וב"ה דפליגי בשדה הלבן בסברא זו גופה פליגי ר"מ ור"ש דר"מ שנה לה במחלוקת דאיהו הוא דס"ל הכי דבמחלוקת ב"ש וב"ה בשדה האילן תליא וכמו דמקולי ב"ש בשדה האילן ה"ה נמי בשדה הלבן ור"ש שנה לה לדינא דשדה הלבן כד"ה דס"ל דלא פליגי ב"ש וב"ה בהא ולכ"ע עד הפסח:

הוי. דמסקנא דמלתא כך היא כדאמרן דמאן תנא עד אימתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית משתכלה הליחה ר"מ וס"ל כב"ש:

ברם כר"ש דברי הכל עד הפסח כצ"ל. דלדידי' לא פליגי בשדה הלבן ולגי' הספר עד העצרת י"ל דה"ק דר"מ שנייה במחלוקת למתני' דריש מכילתין בשדה האילן כמו שנשנית במשנה והלכך תלי נמי דינא דשדה הלבן בפלוגתייהו וס"ל כב"ש וא"כ ת"ק דהכא ר"מ היא אבל ר"ש לא שנה להמתני' דריש מכילתין בפלוגתא אלא דברי הכל בשדה האילן עד העצרת והלכך נמי שנה דינא דשדה הלבן עד הפסח וככ"ע אתיא והיינו דמסיים במתני' וקתני לשדה האילן עד העצרת לומר דכמו דלא פליגי ב"ש וב"ה בזה ל"פ נמי בזה:

לא סוף דבר וכו'. הא דקתני כל זמן שבני אדם חורשין וכו' ואע"ג דכבר תני משתכלה הליחה ולמה לו לשנות עוד לסימן הזה הלכך מפרש דהא קמ"ל דאע"ג דלית ליה לדידיה מוקשה ומודלה לידע מתי כלתה הליחה מהן מ"מ כל זמן שבני אדם שיש להן עתידין ליטע מותר לו לחרוש שדהו דאכתי לצורך ששית היא ולא מיתזי לצורך שביעית:

א"ר שמעון וכו' כדפרישית במתניתי' וכן להאי מה בין וכו':

מתני' מזבלין את השדות:

ומעדרין. חופרין בעיקרי המוקשאות והמדלעות עד ר"ה וכן מעדרין בית השלחין והיא שדה שצריכה להשקותה תמיד ואין די לה במי הגשמים:

מזבלין. ובנוסחת המשניות מיבלין. חותכין היבלת הנולדות באילנות ונראה דנוסחא דהכא מזבלין היא:

מפרקין. העלין מן האילן כדי להקל מעליו:

מאבקין. להשרשים המגולין מכסין אותן באבק:

ומעשנין. תחת האילן להמית התולעים הגדילין בו כל אלו וכן הא דחשיב בפרקין דלקמן מותרין בערב שביעית עד ר"ה אף בזמן המקדש ואע"ג דכל אלו עבודות וכיוצא בהן שהן לתיקון השדה והאילנות והן אסורין מדבריהן בשביעית כמו החרישה שהיא ג"כ מדבריהם איסור הלאו שבה שאינו אסור בלאו מן התורה אלא אותן ארבעה עבודות המפורשין בכתוב והן הזריעה והקצירה והזמירה והבצירה מ"מ לענין תוספת שביעית כל אלו דחשיב כאן וכיוצא בהן אינן אסורין בתוספת שביעית מלבד החרישה והקצירה הלמ"מ שאסורין בתוספת שביעית בזמן המקדש כדפרישי' בפ' דלעיל:

רש"א אף נוטל הוא את העלה מן האשכול בשביעית עצמה והלכה כת"ק דלא אמרו מפרקין את האילן אלא בתוספת שביעית וכן כל דבר שהוא לתיקון השדה או להאילנות אסור בשביעית עצמה מדבריהם אבל לא בתוספת שביעית כדאמרן:

מתני' מסקלין. מסירין את האבנים מן השדות:

מקרסמין. כמו קרסמוה נמלה שחותכין וכורתין הענפים היבשים מן האילן:

מזרדין. זירוד שייך בלחין כשהענפים הלחין הם מרובים רגילים לקצוץ מקצת מהן:

מפסלין. שנוטלין הפסולת והו' מה שיבש מענפי האילן ולפי זה מקרסמין דלעיל אתבואה קאי שכורתין את השבלים ביד ולהניח התבן. וי"מ מפסלין מלשון פסל לך שנוטל כל הענפים כדי שיתעבה האילן לקורות:

ר' יהושע אומר וכו'. בגמ' מסיק דג' מחלוקת בדבר לת"ק לא שרי אלא עד ר"ה של שביעית ור' יהושע קסבר כזירודה ופיסולה של שנת החמישית שמותרת בשנה הששית עד ר"ה כך הוא של שנת ששית שמותרת אף בשביעית ר"ש קסבר דאף זירודה ופיסולה של חמישית בששית לא התירו אלא כ"ז שהוא רשאי בעבודת האילן בששית והיינו עד העצרת ולא יותר והלכה כת"ק:

גמ' מהו לחרוש להם. לאלו דקתני במתני' מעדרין:

תני בתוספתא (פ"ק) כ"ז וכו' ובתוספתא לא גריס לעדור:

אמר רבי יוסי ומתני' אמרה כן. ממתני' גופה שמענו דחרישה ועדירה חדא היא דהא קתני וכן בית השלחין ותני עלה בתוספתא סוף הפרק שם חורשין בית השלחין עד ר"ה אלמא כל היכא דהתירו זה התירו גם את זה:

רבי אומר עד לפני ראש השנה ג' ימים וכו'. ופריך ואלו עושין שרשים לג' ימים בתמיה:

רבי אומר וכו'. כלומר אלא תני הכי שלשה חדשים לפני ר"ה כדי שיזרע אורז שם וישרש וכו' מפני שהאורז ממהר להשריש בקרקע:

מזבלין וכו' כדפרישית במתני':

מעשנין. ומפרש מתנינן לה עשן תרגומו תננא:

תני. בתוספתא (פ"ק):

מכוונין. מצדדין. ומפרש מכוונין היינו כפשטה מכוונון לה שעושין שיתגדל האילן בשוה ושיעלה כיון:

מצדדין חבריא מפרשי עושה לה דיקרין. כמין דקר עוש' ותוחב בצדדי האילן כדי שיעלו הענפים בשוה ור' יוסי מפרש תולה לה אבן אם מתעקם האילן מצד אחד תולה אבן מצד השני כדי שיעלה בשוה:

תני. בתוספתא שם:

מוותרין משמטין. כדמפרש ואזיל כיני מתניתא מוותרין בגפנים שעושין להסמיכה בעצים ובקנים שיתוותרו ויתרחבו הזמורות ביותר:

ומשמטין בקנים. אם הקנים תכופין הרבה זה לזה שומטין כמה מהם כדי שאלו יתגדלו ויתעבו:

מקום (שנהגו) לוותר ולשמט לפני החג. של שנה שמינית ומפני שיש מקומות שנוהגין לוותר ולשמט אחר החג ולא קודם שמחמירין מפני תוספת שביעית ביציאתו והכל אחר המנהג:

ובלבד מן הבקעה ולמעלה. כמו הפקעה והיינו פקעת האילן שממנו יוצאין הענפים וס"ל דלא התירו כל זה באילן אלא מן הפקעה ולמעלה לפי ששם הוא נעשה לתיקון גידול הענפים:

נוטל את הקבוצין עמה. לפרש מכוונין דלעיל קאי שנוטל את הקבוצים והקוצים שעולין באילן כדי לכוונו:

ר"ש אומר וכו'. ופריך מיחלפה שיטתיה דר"ש דהא תמן בסוף פרקין הוא אומר ממרסין וכו' אבל לא מכסחין שאין חותכין וקוצצין העלין ממנו:

והכא הוא אומר הכין. שנוטלין את העלה מן האשכול בשביעית:

ומשני שנייא היא הכא שהוא כמציל מן הדליקה. כלומר שזהו הצלה מן ההפסד והקלקול שלא יתקלקל האשכול מחמת העלין שעלו עליו וכל שהוא דרך הצלה מן ההפסד מותר אבל בסוף פרקין הוא עושה שיתגדל ביותר וזהו אסור בשביעית עצמה:

גמ' תמן תנינן. לקמן (בפ"ג) המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ כי היכי דלא ליתחזי שמתקן את שדהו והכא את אמר הכין בתמיה דקתני מסקלין סתם ולא מחלק בין עליונות להנוגעות בארץ. ואע"ג דלקמן בשביעית עצמה מיירי והכא בשנת ששית עסקינן ולר' יהושע הוא דפריך דפליג אזירודה ופיסולה וס"ל דמותרת אף בשביעית בשל ששית ומסתמא פליג נמי אמסקלין דברישא דלת"ק עד ר"ה דוקא ולדידיה אף בשביעית מותר דמאי שנא תיקון האילן מתיקון השדה ופריך דמי נימא דר' יהושע פליג נמי אסתמא דמתני' דלקמן:

כאן בתלוש. אבנים תלושות המונחות ע"פ השדה דאף אם נוטל לאותן הנוגעות בארץ לא מחזי כמתקן את השדה אלא שמפנה אותן שלא יעכבו ההליכה וכאן במתני' דלקמן במחובר מיירי שאותן הנוגעות בארץ מחוברין הן בקרקע וכשנוטלן מיחזי שמתקן את שדהו:

הוינן סברין מימר. מעיקרא היינו רוצין לומר דר"ש כר' יהושע ס"ל בקירסום וה"ה לאינך כלומר שהיו סבורין לפרש להא דר' יהושע דמחמיר הוא מהת"ק דלהת"ק כל אלו מותרין עד ר"ה ואתא ר' יהושע למימר כזירודה וכו' היינו כמו בחמישית דנוהגין לתקן בתחלת ימות החמה כך של ששית בתחלת ימות החמה וזהו כסברת ר"ש כל זמן שהוא רשאי בעבודת האילן רשאי הוא בתקינו ולא יותר וא"כ ר"ש ור' יהושע בחדא שיטתא קיימי ורישא כרבנן וליכא אלא תרין תנאין דפליגי במתני':

ר' יהושע אומר וכו'. כלומר אבל לבתר דדייקינן בלישניה דר' יהושע דקאמר כזירודה ופיסולה של חמישית וכן של ששית ואי ס"ד דר' יהושע מחמיר הוא מת"ק וכדאמרן כזירודה ופיסולה בחמישית כן בששית מבעיא ליה מאי של חמישית ושל ששית דקאמר אלא ודאי ר' יהושע מיקל טפי וס"ל דכמו של חמישית בששית מותר כך של ששית בשביעית מותר הוי תלתא תנאי אינון ורישא לרבנן עד ר"ה ולר' יהושע אפי' יותר מכאן דאף בשביעית מותר ולר"ש עד העצרת ותו לא:

מתני' מזהמין את הנטיעות. דרך עובדי האדמה שמושחין את הנטיעות בשמן זוהמא וריחו רע כדי שיבריחו את התולעים מהן:

וכורכין אותן. כשהענפים מתפרדות הרבה כורכין אותן למעלה וקושרין אותן בראשיהם שלא יהו נוטות על הארץ:

וקוטמין. ראשיהן לפי הצורך וי"מ קוטמין באפר על השרשים:

ועושין להן בתים. כמו סוכה למעלה להגן עניהן מפני החמה והצנה:

ומשקין אותן. ששופכין את המים על ראש האילן ויורדין על גוף האילן כולו ומשקהו:

אף משקה הוא את הנוף. של האילן בשביעית עצמה אבל לא את העיקר שלא יעשה בשביעית כדרך שעושה בשאר שנים ואין הלכה כר"א בר' צדוק:

מתני' סכין את הפגים. פגי תאנה שאינן נגמרות דרך הוא לסוכן בשמן ומנקבין אותן ומשימין שמן בנקבים למהר בישולן:

פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית. כלומר שאין דרכן של אלו להתבשל עד שנכנסו לשביעית וכן של שביעית שיצאו למוצאי שביעית לא סכין ולא מנקבין אותן לא בערב שביעית ולא בשביעית:

ר' יהודה וכו'. דס"ל דבמקום שלא נהגו לסוך לא מיחזי הסיכה עבודה ואין הלכה כר' יהודה:

ר"ש מתיר באילן. כלומר באילן זה שהוא מלא פירות שביעית ומתיר לעשות בו מלאכה במוצאי שביעית מפני שעכשיו הוא רשאי בעבודת האילן ואע"פ שהפירות קדושין מקדושת שביעית בעבודת אילן הוא מותר ואין הלכה כר"ש:

גמ' מתניתא דרבי וכו'. פלוגתא דרבי ורבנן בענין זה לא מצאתי בפירוש ובתוספתא (בפ"ק) גרס רשב"א אומר במועד צורד בשביעית חותך וקתני בתרה מסקלין מקווצין מקטפין ומסתתין ומגזמין עד ר"ה ונוטל את הרואה רבי שמעון בן אלעזר אומר אף סמין את הגפנים בשביעית ופי' סמין זהו מזהמין שמושחין אותו בסם שריחו רע להבריח את התולעים שבגפנים ולפ"ז יש לגרוס הכא כן מתני' דרבי שמעון דהא דקתני מזהמין כרבי שמעון בר"א דאיהו דס"ל הכי בין במזהמין ובין בקוטמין והיינו מגזמין ברם כרבנן מזהמין מתולעין בשביעית כלומר בשביל התולעים אבל לא במועד דחמירה משביעית כאן וכאן אין מגזמין ומתני' דקתני קוטמין כרשב"א אתייא דרישא דברייתא נמי כותיה:

אבל נוטל הוא את הרואה. כלומר מה שלפניו והוא רואה שראשיהן תלויות נוטל וקוטם אותם דמכיון שאינו מחזר לקטום את כל הראשי נטיעות אלא מה שלפניו מותר:

מה בין המזהם לעושה לה בית. להתנא דהתוספתא פריך דקתני סמין את הכפנים בשביעית כי מה בין זה לעושה בית על הנטיעות דלא התירו במתני' אלא בערב שביעית ומ"ש מזהמין דמתיר אף בשביעית דקס"ד דתרוייהו לשמירה הוא דעבידי שלא יתקלקלו האילנות:

וקאמר דהיינו טעמא דהמזהם אינו אלא כמושיב שומר כלומר שלא יתקלקלו וכל כה"ג אף בשביעית מותר אבל בית שמסכך עליהן ועושה להן צל ומחמת זה הן גדילין בשביעית לפיכך אסור:

תמן תנינן. לקמן (בפ"ד) המבקיע בזית ליקח ממנו לעצים לא יחפה בעפר את מקום הבקוע אבל מכסה הוא באבנים ובקש ובעי נמי ר' אבונא מה בין זה לזה ומשני ליה דכשמכסה בקשין אינו אלא כמושיב שומר ששומרו שלא יתיבש אבל בעפר עושה לה טיט ומחמת כן הי' גדלה וזה אסור בשביעית:

תני. בתוספתא (פ"ק):

משקה. הוא את הנטיעות עד ר"ה לב"ש על הנוף והמים יורד לעיקר וב"ה וכו' ומתני' אתיא כב"ה:

משקה בסלא. בסל ולשנות בשביעית משאר השנים עשו כן:

ועדר. כלומר שהיה נוהג ג"כ לעדור בגפנים והיה אומר וכי בכך מתכוין לעבודת הארץ הוא:

בכנישתא. כמו בכניתתא מל' כנתא דפרי בסל חדשה והיתה נקובה בחורין חורין ולשנות בשביעית היו נוהגין כן:

גמ' אנן תנינן. ברישא דמתני' סכין את הפגין בערב שביעית אבל תנאי דבית רבי לא היו שונין כן אלא ואלו הן פגי ערב שביעית כו' כלומר שהיו שונין בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית שסכין אותן כמו אלו פגין שנשנו ברישא דמתני':

ר' אלעזר. שונה במתני' דלא התירו אלת בפגי ערב שביעית עצמן ולדידיה לא בא ר' יודה אלא להקל דאסיפא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאמר דמקום שלא נהגו לסוך סכין ור' יוחנן היה שונה כתנאי דבית רבי ור' יודא להחמיר הוא בא דקאמר במקום שנהגו לסוך אין סכין ולת"ק לעולם סכין:

מתני' אין נוטעין וכו' לאו משום תוספת שביעית הוא אלא כדמפרש בגמרא מפני החשד שלא יאמרו בשביעית נטעו הואיל דאינו ניכר שנטעו לפני שביעית כל שהוא פחות מל' יום:

ואין מבריכין וכו'. הברכה הוא שכופף את היחור של אילן לתוך הארץ ומכסהו בעפר והיתור יוצא לצד האחר והרכבה שמרכיב נוף של אילן זה על גב אילן אחר שהוא ממינו:

גמ' מתניתא בסתם הא דבר ברי שחרש מותר. כלומר הא דאסרו ליטע בפחות מל' יום לפני ר"ה של שביעית לא אסרו אלא מפני מראית העין שלא יאמרו בשביעית נטעו כדפרישית במתני' והלכך קאמר דהיינו דוקא בסתם שאינו ניכר שנטעו קודם לשביעית אבל אם דבר ברי הוא שנטעו לפני שביעית כגון שחרש וחפר בארץ למקום הנטיעה שיעמיד שם את האילן ונראה לכל הוא שעשה זה לפני שביעית מותר ליטע שם האילן אף בפחות מל' יום:

לא עקר. את האילן פירותיו מה הן באכילה וקאמר דר' בא ור' אילא הוו יתבין בצור ובא מעשה כזה לפניהן והורי ר' אילא שישפכו פירותיו ישליכם לחוץ שאסורין הן ואמר לו ר' בא אני לא נמניתי בעלייה עם החברים לאסור אלא נצא לחוץ ונלמד כלומר נשאל מה שארי חברים אומרים בדבר זה ויצאו ושמעו ר' יונה וכו' אין מחדשין על הגזירה דנטיעה גופה גזירה הוא כדאמרן ואין לחדש עליה ולאסור להפירות:

ר' יוסה וכו' אין מוסיפין על ההלכה. כצ"ל וכך הוא לקמן (בפ"ק דמעשר שני) וכלומר אף אם היתה הלכה ולא גזירה בעלמא אין מוסיפין להחמיר עוד עליה ודי במה שקבלו חכמים להחמיר שלא ליטע לכתחלה ואם נטע יעקור האילן אבל אם לא עקר אין לנו להוסיף ולאסור הפירות:

נטעו ומת. מהו שבנו יהא מותר לקיימו:

ואתיא כמ"ד מפני החשד. שלא יהו חושדין שנטעו בשביעית מאחר שאינו ניכר אם נטעו קודם שביעית והלכך בנו ג"כ אסור לקיימו מהאי טעמא שלא יאמרו מקיים הוא נטיעה של שביעית:

אבל מפני הבניין. אבל למ"ד דטעמא הויא מפני קנס חכמים שקנסו אותו לעקרו על שעבר ובנאו ונטעו פחות מל' יום לפני שביעית:

אב בנו בונה. בתמיה כלומר זה שייך דוקא אצל האב שהוא בנאו אבל בנו וכי הוא בנה דליקנסיה ולדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן:

תני. בתוספתא (בפ"ב):

עלתה לו שנה תמימה. כשיגיע אחד בתשרי שהוא ר"ה לנטיעות ועלתה שנה למנין שני ערלה:

ומותר לקיימו בשביעית. אם ערב שביעית היא:

לא עלתה לו שנה. לערלה עד א' בתשרי הבא ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו בשביעית הואיל ונטעו בפחות מל' יום לפני שביעית:

אבל אמרו פירות נטיעה זו שנטעה ל' יום לפני ר"ה אסורין עד ט"ו בשבט אותן פירות שחנטו אחר ר"ה של שנת השלישית אע"פ שזה כמי שעברו עליו ג' שנים שהרי הל' יום שלפני ר"ה הראשון נחשב לשנה אפילו כן אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט לפי שאחד בתשרי ר"ה הוא לנטיעות דוקא וזה כבר נעשה אילן ור"ה שלו לצאת מידי ערלה ט"ו בשבט הוא שהוא ר"ה לאילנות וכדיליף לה מקרא:

ובשנה. כתיב וכדמפרש ואזיל דמה את שמע מינה מהאי ובשנה וקא"ר זעירא דה"ק משום דכתיב שלש שנים יהיו לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו' ודרשינן וי"ו דובשנה מוסיף על ענין ראשון שלפעמים יהיה לכם ערלים אף בתוך שנה רביעית שלו כגון זה שלא יצא מדין ערלה עד ט"ו בשבט ואז יש לו דין רבעי להפירות שחנטו אחר ט"ו בשבט שמותרין בפדיון וה"נ דרשינן לקרא דאבתריה ובשנה החמישית תאכלו את פריו דמוסיף אדלעיל שלפעמים דין רבעי לו אף בשנה החמישית שלו וצריך פדיון אם חנטו קודם ט"ו בשבט:

נראין הדברים בשנטעו לפני ר"ה ל' יום. כלומר שלא תטעה לומר דהואיל וט"ו בשבט ר"ה לאילנות וקאמרת דמשום הכי אע"פ שעברו עליו ג' שנים עדיין אסור משום ערלה עד ר"ה לאילנות א"כ אף בגוונא שעברו עליו ג' שנים שלימות נימא נמי הכי וכגון שנטען פחות מל' יום לפני ר"ה דאז אינן נחשבין לשנה ומנינן ליה שני ערלה מר"ה עד ג' שנים ויהיו ג"כ הפירות אסורין עד ט"ו בשבט הלכך קמ"ל דהא לא אמרינן אלא נראין הדברים שאמרנו דוקא בשנטעו לפני ר"ה ל' יום והן נחשבין לו לשנה דבהא הוא דאסרו הפירות משום ערלה עד ט"ו בשבט:

הא אם לא נטעו ל' יום לפני ר"ה. אלא בפירות לא אמרינן דיהו הפירות נאסרין עד ט"ו בשבט של שנה הרביעית כדמסיק הטעם איתא חמי שנה שלימה עלתה לו ואת אמר הכין בתמיה כלומר בוא וראה דמכיון שעברו ג' שנים שלימות מהיכי תיתי יהו עוד אסורין משום ערלה עד ט"ו בשבט:

אמר לו ואין כיני. אי הכי דבדאיכא ג' שנים שלימות תו לא אסרינן משום ערלה עד ט"ו בשבט וא"כ קרא דובשנה לא דרשינן אלא בגוונא דלא עברו ג' שנים שלימות כ"א ב' שנים ול' יום שלפני ר"ה של שנת הנטיעה דאז אסורין עד ט"ו בשבט ולא יותר מעתה תקשי לך דאימא כוליה לחומרא דרשינן ואפילו אם נטעו ל' יום לפני ר"ה יהא אסור עד ל' יום שלפני ר"ה שלאחר ט"ו בשבט דג' שנים שלימות בעינן מיום אל יום ואימא דקרא ה"ק ובשנה הרביעית דלפעמים אף שעברו ג' שנים והיינו ב' שנים עם אותן ל' שלפני ר"ה הקודמין והן נחשבין לשנה אפילו כן אסורין כל שנה הרביעית עד ל' יום לפני ר"ה של שנת הרביעית דאז הן ג' שנים מיום אל יום:

מאי כדון. והשתא מ"ט דאמרת שאינו אסור אלא עד ט"ו בשבט שלאחר ר"ה של שנת השלישית שהיא רביעית מהל' יום:

א"ר מנא. היינו טעמא דמכיון שעומד בתוך שנתו של אילן כלומר מכיון שהגיע לט"ו בשבט שהוא שנתו של אילן משלים הוא שנתו וכמו שעברו ג' שנים מיום אל יום דמי ודי בזה שנחמיר לאסור מר"ה שלאחר שנת השלישית שהיא רביעית עד ט"ו בשבט ותו לא מחמרינן. וגרסינן להא לקמן (בפ"ק דר"ה בהלכה ב') וכתוב שם בדברי ר' בא בר ממל איתא חמי שנה שלימה לא עלתה לו וט"ס הוא וצ"ל עלתה לו כמו שכתוב כאן:

מתני' האורז. ריזש"ו בלע"ז:

ודוחן. מי"ל:

והפרגין. הוא מין מלא זרע כעין הרימון והזרע שלו מקשקש בתוכו כמו השומשמין:

והשומשמין. כמין זרע ארוך סינלינ"ה בלע"ז ובערבי סומסו"ם:

שהשריש לפני ר"ה. בשאר מינין יש שהלכו בהן אחר השליש כגון תבואה וזיתים ואילן בתר חנטה ובירק בתר לקיטה אבל אלו מתוך שאין מתלקטין אלא מעט מעט היום מעט ולמחר מעט ונותנן בגורן ונמצאו חדש וישן מתערבין זה עם זה ואי אפשר להלך בהן אחר הלקיטה לפיכך אזול רבנן בהו בתר השרשה שבשנה אחת משרשת כל השדה שהרי זורעין אותן בבת אחת:

מתעשרין לשעבר. לפי מעשר השנה שעברה אם מעשר שני כגון שנה ראשונה ושנייה ורביעית וחמישית של שמיטה ואם מעשר עני כגון שנה שלישית וששית:

ומותרין בשביעית. אם היתה שנת הששית והשרישו לפגי ר"ה של שביעית מותרין כן ואין בהן קדושת שביעית:

מתעשרין לשנה הבאה. כפי מעשר שנה הבאה שהיא שנת הלקיטה לפי שבאותה שנה השרישו ואם היתה שנת שביעית אסורין הן כדין פירות שביעית ואין מתעשרין כלל:

מתני' פול המצרי. פאזול"י בלע"ז:

שזרעו לזרע בתחלה. דעתו היה להוציא ממנו הזרע לזריעה ולא לאכילה:

כיוצא בהן. כאורז ודוחן דאזלינן ביה בתר השרשה בין למעשרות בין לענין שביעית אבל אם זרעו לירק אזלינן ביה בתר לקיטה כירק:

הגמלונין. הגסין:

משתרמלו. משהוקשו קליפתן ונעשה כמין כיס כמו תרמילו של רועה הוא הכיס שלו:

גמ' בפירות הילכו אחר שליש. כלומר יש שהילכו בהן אחר שליש בישולן שהוא עונת המעשר שלהן כגון תבואה וזיתים ובאורז וכו' כדפרישית במתני':

מגרנך. משמע אפילו לא נגמר כולו ולא כל גרנך:

מעתה. נימא אפילו לא נגמרו אלא פחות משליש ביש לן יתחייבו במעשרות:

את כל תבואת זרעך. והו"ל למיכתב את כל תבואתך אלא ללמד דבר שכשזורעין אותו מצמיח והיינו אם הביא שליש לכך נאמר זרעך:

מעתה. ופריך אכתי נימא דאף דלמדנו דמשהביא שליש כבר הגיע לעונת המעשר וא"כ אותו השליש הראשון יתעשר לשעבר לפי מעשר שנה שעברה שנגמר בישולו עד שליש ושליש שני כלומר ומה שנגמר אח"כ בשנה שאח"כ יתעשר לבא כפי אותה שנה הבאה ואמאי הילכו הכל אחר שנה שעברה שהביא שליש הראשון:

אמר רבי יוחנן מחג הסוכות. כלומר מקרא דכתיב ביה בחג הסוכות למדנו זה דהכל הולך אחר לשעבר דכתיב מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות וכי מה ענין לשמיטה בחג הסוכות שהוא מקץ שבע שנים והלא בשמינית הוא אלא לומר לך:

מה חג הסוכות לבא ואת מהלך בה לשעבר. כך ואילו וכו' כלומר כמה שנאמר בחג הסוכות דכתיב ביה וחג האסיף בצאת השנה ואסיף קציר הוא וגמירי דכל תבואה הנקצרת בחג הסוכות בידוע שנגמרה שליש לפני ר"ה וקרי ליה בצאת השנה אלמא שהיא לפי השנה שעברה והלכך נמי הכתוב הראשון מתפרש כך דתבואה שהביאה שליש בשביעית לפני ר"ה אתה נוהג בחג הסוכות שהוא בשמינית מנהג שביעית ומכאן הוא נלמד דהכל הולך אחר שליש הראשון הן לענין מעשר והן לענין שביעית:

נאמר אף באורז וכו' כן. ומפני מה הילכו בהן אחר השרשה:

שא"א לעמוד עליו. כלומר לפי שבמינין אלו אין לעמוד עליהן מתי הביאו שליש בישולן אבל באלו שאמרנו יש לעמוד עליהן דכשזורעין אותו ומצמיח בידוע שהביאו שליש:

מתיבין לחונה בר חייה. לדידך דאמרת לפי שא"א לעמוד עליו הלכך הלכו בהן אחר השרשה וא"כ אין להן תקנה אחרת אלא זה והתני בתוספתא (פ"ב) על הא דר"ש שזורי דקאמר במתני' דלקמן פול המצרי שזרעו לזרע בתחילה כיוצא בהן דהולכין בו אחר השרשה ותני התם ר' יוסי בן כיפר אמר משום ר"ש שזורי במה דברים אמורים בזמן שזרעו לירק וחשב עליו לזרע אבל אם זרעו מתחלה לזרע ומקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה אין מעשרין הימנו על מקום אחר ולא ממקום אחר עליו כלומר דאף מזה על זה אין מעשרין דהוי כמי שמעשר ממקום אחר שהוא חדש על זה הישן וכן איפכא אלא כונס את גרנו לתוכו ומעשר הימנו עליו ונמצא מעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן והשתא קשיא לחונה בר חייה דבאורז ודוחן נמי ליעבד הכי ואמאי קאמר דהואיל ואי אפשר לעמוד על זמן בישול השליש שלהן הילכו בהן אחר השרשה הא מיהת במקצתן השרישו לפני ר"ה ומקצתן לאחר ר"ה אמרינן יצבור הגורן לתוכו וא"כ כאן דאיכא ספיקא מתי הביא שליש בישולן יעשה תקנה זו ולעולם יצבור הגורן כדי שיתערבו ויעשר מן החדש על החדש ומן הישן על הישן:

א"ר יונה קיימא חונה בר חמא דר' יונה וכו'. כלומר ואית דאמרי דר' יונה אמר קיימא חונה בר חייא גופיה בשם שמואל לתרץ הקושיא דהייינו טעמא דלא עבדינן להאי תקנתא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ודרשינן מעשר אחד אתה מעשר בשנה אחת ואין אתה מעשר שני מעשרות בשנה אחת וכלומר דנהי אם היתה שנה שעברה ושנה הבאה ממעשר אחד שהיו שתיהן מעשר ראשון ומעשר שני ולא היה החשש כאן אלא משום חדש וישן דאין מעשרין מזה על זה ניחא בהאי תקנתא דצובר גרנו לתוכו ונמצא הכל הוא מעורב ותורם ומעשר מן החדש שבו על החדש שבו ומן הישן שבו על הישן שבו אבל אם היתה שנה שעברה מעשר ראשון ומע"ש ושנה הבאה מעשר ראשון ומעשר עני ונמצא כשמערב הכל יש כאן של שנת מעשר שני ושל שנת מעשר עני מעורבין זה עם זה וצריך לעשר שתיהן לפי חשבון והכי קתני בתוספתא מעשר עני ומעשר שני לפי חשבון והיינו אם היו אלו ב' שנים משתי מעשרות הללו כדאמרן ושמואל פליג וקאמר דא"א לעשות כן דא"כ מעשר אתה שתי מעשרות בשנה אחת והתורה אמרה מעשר אחד אם היא שנת מעשר שני או אם היא שנת מעשר עני ולא שתי מעשרות הללו בשנה אחת כ"א מעשר ראשון דנוהג הוא בכל השנים של מעשר כדילפינן מקראי והלכך לא עבדינן להאי תקנתא אפי' אם שתי השנים של מעשר שני הן:

התיבון הרי פול המצרי וכו'. הא בפול המצרי עבדינן הכי לר"ש שזורי דתני צובר את גרנו לתוכו וכו' וכדמסיים בתוספתא מעשר עני ומעשר שני לפי חשבון:

אר"ז וכו'. כלומר דר' זעירי משני שינויא אחרינא למיהב טעמא דבאורז ודוחן הלכו בהן אחר השרשה ולא מהניא בהו תקנתא לצבור את הגורן לתוכו:

כתיב שש שנים. ברייתא בת"כ פ' בהר מנין לאורז ולדוחן ולפרגים ולשומשמין שהשרישו לפני ר"ה כונסין אותה בשביעית ת"ל ואספת את תבואתה בשביעית יכול אע"פ שלא השרישו תלמוד לומר שש שנים תזרע שדך ואספת ששה זרעים וששה אסיפים לא ששה זרעים ושבעה אסיפים. כלומר מיתורא דואספת דרשינן שאתה אוסף בשביעית מה שנזרע בששית וכדכתיב שש שנים תזרע ואספת משמע באלו שש שנים שאתה זורע אתה אוסף אבל לא תאסוף בשביעית אפילו למה שנזרע בששית הא כיצד אם השרישו לפני ר"ה של שביעית אתה אוסף אותן בשביעית ואם השרישו לאחר ר"ה הוו להו כפירות שביעית ואין אתה אוספן דרחמנא אמר משש שנים ואספת ולא משבעה ומשביעית נלמד למעשר דג"כ הולכין בהן אחר השרשה:

בשיתה לו אנן יכלין קיימין אלא בשבעה בתמיה. כלומר דר' יונה מתמה על הא דר' זעירא דבעי למילף לענין מעשר מההיא דרשה דבשביעית והא באלו ששה שנים קשיא לן דאמאי לא אמרו להאי תקנתא לצבור את גרנו לתוכו וליעשר מניה וביה ובענין המעשר של הששה הלואי אנו יכולין לקיים ולפרק קושיין אלא דאת בעית לאתויי מהאי דרשא דבשבע. ואכתי הקושיא כדקאי קאי:

אלא כיני ששה זרעים וששה אסיפין לא ששה זרעים וחמשה אסופין כצ"ל. כלומר אלא הכי מבעי לן למימר דכמו דדרשו משש שנים תזרע ואספת למעוטי שבעה אסיפין כדלעיל כך נדרוש כאן לענין מעשר דשש זרעים ושש אסיפין אמרה תורה והיינו מכל זרע של שנה ושנה תאסוף ותפריש מעשר אבל לא ששה זרעים וחמשה אסיפין שאם אתה אומר צובר את גרנו לתוכו שיהיה מעורב הכל מה שהשריש לפני ר"ה עם מה שהשריש לאחר ר"ה נמצא אין כאן אלא איסוף אחד משתי שנים הללו ואנן בעינן שיהא איסוף מכל שנה לזרע שבה שיהיו ו' זרעים וו' אסיפין ולא ו' זרעים וה' אסיפין:

התיבון הרי פול המצרי וכו'. כלומר הא מ"מ קשיא לעולם מההיא דתני גבי פול המצרי צובר את גרנו לתוכו ומעשרו מניה וביה והרי יש כאן ששה זרעים וחמשה אסיפין ואפ"ה אמרינן ביה האי תקנתא ולימא נמי כה"ג גבי אורז ודוחן:

מנין שהילכו בירק. אחר לקיטה למעשר משום דכתיב מגרנך ומיקבך הרי אנו למדין מה גורן ויקב שהן חיין וגדילין ממי שנה שעברה ואתה הולך בהן למעשר אחר שנה שעברה כדאמרינן אחר שהביאו שליש הראשון יצאו אלו ירקות הואיל והן חיין וגדילין ממי שנה הבאה שהיא שנת לקיטתן שהרי גוזזין אותן והן חוזרין וגדילין ולפיכך הילכו בהן למעשר אחר שנת הלקיטה:

התיבון הרי פול המצרי. דתנינן התם בתוספתא אם זרעו לזרע מתעשר לשעבר לפי שנת השרשה ואם זרעו לירק מתעשר לפי שנה הבאה ומה טעמא דמחלקינן ביה אם אנו הולכין אחר מי שנה שנתגדל בה:

קסומה בידיה. כלומר אחוי ליה בידיה לסימן ולקוסם דמה"ט גופיה מחלקינן ביה הכי דאם זרעו לזרע הוא חיה ממי שנה שעברה. דלאחר שנתגדל עד שנולד בו הזרע שוב אינו מקפיד על הירק שלו לאחר לקיחת הזרע ממנו והרי מה שנתגדל היה ממי שנה שעברה ומתעשר לשעבר אבל אם זרעו לירק הוא גוזזו וחוזר וגוזז מה שנתגדל אח"כ והרי הוא כשאר ירק שחיה ממי שנה הבאה ומתעשר לפי מעשר שנה הבאה:

גמ' עבדון קנקלון. כשיעשו כמין כיס והחדר שלהן שמונחין בתכו ודוגמתו (בפ"ג דעבודה זרה) מן הקנקילין ולפנים:

תני. בתוספתא (פ"ב) וגריס התם ג' מדות וכאן הברייתא מבוארת ביותר לפי הנוסחא שמצאוה:

זרעו לזרע מתעשר לשעבר. שאין לו דין ירק כלל וכשהביא שליש לפני ר"ה מיירי כדלקמן:

זרעו לירק מתעשר לבא. לפי שנת הבאה שהיא שנת לקיטה והכל כדין ירק יש לו שאינו מתעשר אלא לפי שעת לקיטה:

זרעו לשתיהן. להוציא ממנו מקצת הזרע לזריעה ולהניחו ג"כ לירקו לאכילה או שזרע בתחלה לזרע בלבד ושוב נמלך וחישב עליו גם לירק הרי מחשבת הירק חל עליו ג"כ ומעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו לפי שהכל אחד הוא והא דמייתי בהלכה דלעיל להברייתא דקתני צובר את גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזרעו על ירקו ומשמע הא לאו הכי אינו מעשר מהזרע על הירק ולא מהירק על הזרע התם בשלא הביא שליש לפני ר"ה מיירי אלא מקצתו השריש לפני ר"ה ומקצתו השריש לאחר ר"ה והואיל ולא נגמר השליש עד לאחר ר"ה היה בדין לילך אחר גמר הפרי ואפי' אם לא יצבור את הכל בגורן אלא מכיון דמיהת השריש המקצת לפני ר"ה והרי הוא זרע אותו לזרע ולא לירק כדמיירי התם לפיכך צריך לצבור את הכל לגורן שבזה נראה שהוא מעשר על הכל כאחד לפי המעשר של השנה שנגמר ומשום דגמר הפרי היה באותה שנה אבל הכא כיון שהביא שליש לפני ר"ה והוא זרע גם בשביל הירק נמצא דנגמר הפרי מיהת השליש גם מהירק ועכשיו דין הזרע והירק אחד הוא ומעשר מזה על זה:

כשהביא שליש לפני ר"ה. כל הא דאמרן דוקא כשהביא שליש לפני ר"ה וכטעמא דפרישית:

אבל אם לא הביא השליש עד לאחר ר"ה אז חלוק דין הזרע מדין הירק ובשזורעו לזרע ואח"כ חישב לירק מיירי כדאמרינן לקמן והלכך הזרע מתעשר לפי שנה שעברה כדלקמן דמיירי שליקט מן הזרע לפני ר"ה שאף שלא הביא עדיין השליש מן הירק מ"מ הזרע הוא מתלקט לפעמים אף בקודם ובשעת לקיטת הזרע עישורו:

וירקו. שנגמר אח"כ מתעשר כשעת לקיטתו עישורו:

בשליקט ממנו לפני ר"ה. כלומר והא דאמרן דהזרע מתעשר לשעבר בשליקט מן הזרע לפני ר"ה וכדפרישית:

אבל אם לקט ממנו להזרע לאחר ר"ה אז חוזר ג"כ דין הזרע והירק כאחד שהרי לא לקטו ממנו כלום עד שנת שנגמר ושתיהן מתעשרין לפי שנה הבאה שהיא שעת הלקיטה:

זרעו לזרע וחישב וכו'. כלומר והא דאמרינן לעיל דמחשבה שלאחר הזרע מהניא היינו דוקא אם בתחלה זרעו לזרע ואח"כ חישב עליו גם לירק אז באין מחשבה וכלומר שבאת המחשבה של הירק וחלה על מחשבה שבתחלה שהיתה לזרע וכזרע בתחלה בשביל שתיהן דמיא כדלעיל אבל איפכא שזרעו בתחלה לירק ושוב חישב עליו לזרע לעולם אין מחשבת הזרע חלה על המחשבה שהיא בתחלה לירק מפני שהעיקר שזורעין בשביל אכילת הירק הוא ואין מחשבת הטפל חל על העיקר:

אא"כ מנע ממנו ג' מורביות. גידולין שמתגדל בתחלת צמיחתו ולוקטין אותו מעט מעט נקרא מורביות ודוגמתו בשלהי הפרק דלעיל הדא מרביתא דתאנתה ואם מנע ג"פ ולא ליקט ממנו כלום אז גילה דעתו שלא בשביל הירק בלבד זרעו בתחלה ולפיכך חלה עליו גם מחשבת הזרע שאח"כ וחזר דין הזרע והירק כאחד:

בשהביא שליש לפני ר"ה. והא דבעינן ג' מורביות בשהביא שליש לפני ר"ה ואעפ"כ נמנע ולא ליקט אבל אם לא הביא שליש גידולו לפני ר"ה אלא לאחר ר"ה אפי' לא מנע ממנו ג' מורביות הדין הוא כך אם זרעו לזרע בתחלה ועשה כולו קצצין גמורין לפני ר"ה כלומר אע"פ שלא הביא שליש גידולו מ"מ עשה כל כך שיוכל לקצוץ ממנו בידו לפני ר"ה ואז חלוקין הן דין הזרע מהירק מפני שמ"מ לא הביא שליש לפני ר"ה וכדלעיל וזרעו מתעשר לשעבר וירקו מתעשר להבא כשעת לקיטתו וזה דוקא אם כולו עשה קצוצין גמורין לפי שנראה וניכר כולו הוא והזרע לחוד והירק לחוד אבל אם מקצתו עשה קצוצין גמורין ומקצתו לא עשה בהדא הוא הדין דצובר את גרנו לתוכו ומעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו:

תנא ר' אבדומה דחיפה. לברייתא חדא דפליגא על הא דלעיל בענין הקצוצין וס"ל דאפי' לא עשה כולו קצוצין גמורין לפני ר"ה דין הזרע לחוד ודין הירק לחוד כל היכא שלא הביא השליש לפני ר"ה וזרעו שליקט ממנו לפני ר"ה מתעשר לשעבר וירקו מתעשר בשעת לקיטתו עישורו כפי אותה השנה שמתלקט בה:

אמר ר' יוסי והוא שהביא שליש למחשבת זרע. ר' יוסי אהאי חלוקה דלעיל אם לא הביא השליש עד לאחר ר"ה קאי דאמרינן בה דהיכא שזרעו לזרע בתחלה אע"פ שאח"כ חישב עליו לירק ובעלמא מחשבת ירק חלה על מחשבת הזרע והוי כמי שזרעו בתחלה לזרע ולירק ובדין היה שיתעשר מזרעו על ירקו ומירקו על זרעו אפ"ה משום שלא הביא שליש עד לאחר ר"ה חלוק הוא דין הזה מדין הירק וזרעו מתעשר לשעבר וירקו מתעשר כשעת לקיטתו ועלה קאמר ר' יוסי דהיינו דוקא בשהביא השליש לאחר ר"ה למחשבת זרע כלומר בעודו במחשבת זרעו ואכתי לא חישב עליו לירק בהא הוא דאמרינן דמכיון שכבר הביא השליש קודם מחשבתו על הירק חלוק הוא דין הזרע מדין הירק שחישב עליו אח"כ ולא הוי כמו שזרעו בתחלה לזרע ולירק:

אבל אם הביא שליש למחשבת ירק. כלומר שהבאת השליש שלאחר ר"ה לא היתה עד לאחר שחישב עליו לירק בכה"ג חזר הדין להיות הזרע והירק כאחד שהרי לא הביא כלום עד שחשב עליו לירק ושפיר הוי כמי שזרעו בתחלה לזרע ולירק וכדמסיק ואזיל אפשר לומר וכו' בתמיה וכי אפשר לומר בכה"ג שיהא חלוק דין הזרע מדין הירק והזרע יתעשר לשעבר והירק כשעת לקיטתו והלא לא הביא כלום עד לאחר מחשבת הירק:

ואת אומר צובר את גרנו לתוכו וכו'. כלומר לכל היותר דאת יכול להחמיר בו הוא זה דאת אומר דאינו מתעשר כולו כאחד אלא א"כ צובר את גרנו לתוכו ונמצא מעשר מזה על זה שפיר אבל לא שתאמר בו שיהא חלוק לגמרי דין הזרע מדין הירק אלא דדי הוא בזה דנחמיר שצריך שיצבור את הגורן לתוכו כי היכי דליעשריה כולו כאחד ולא דנחמיר ביה טפיה וא"ת ומאי קשיא ליה לר' יוסי הא אמרינן לעיל בחלוקה זו דדוקא בשליקט ממנו להזרע לפני ר"ה בהא הוא דאמרינן דהזרע חלוק הוא מהירק אבל לא בשליקט ממנו לאחר ר"ה יש לומר דר' יוסי האי גופי' הוא דקשיא ליה דכיון שלא הביא שליש לפני ר"ה אמאי יהיה דין הזרע חלוק מדין הירק ואע"פ שליקט ממנו איזה גרעיני זרע לפני ר"ה ס"ל לר' יוסי דהאי לקיטה לאו כלום היא מכיון שעדיין ליכא שליש הפרי והלכך לא מסתברא ליה לדידיה לחלק דין הזרע מדין הירק אלא בענין הבאת שליש שלאחר ר"ה בהא דאיכא לחלק אם הוא קודם מחשבת הירק או אח"כ כדלעיל ותנא דברייתא דלעיל ס"ל דהאי לאו קושיא היא דהא מיהת לקט מן הזרע לפני ר"ה ואע"פ שעדיין לא הביא שליש מ"מ כשלקט ממנו אחשביה ואמרינן ביה ג"כ בשעת לקיטתו עישורו ומתעשר לשעבר:

זרעו לזרע לפני ר"ה שביעית. הני חילוקי דינים בפול המצרי דלעיל במעשר הן והשתא קאמר האיך דינו לענין שביעית:

זרעו לזרע בששית. וכגון שהשריש לפני ר"ה של שביעית להאי מ"ד דאזיל ביה בתר השרשה ולמ"ד דהולכין אחר גמר הפרי מיירי שנגמר פריו קודם ר"ה של שביעית:

ונכנסה שביעית. ועדיין לא עקרו:

בין זרעו בין ירקו מותר. ואע"פ שעודנו הוא מתגדל ביותר בשביעית אפ"ה לא נאסר משום ספיחי שביעית משום שהוא זרעו לזרע וכבר השריש או נגמר קודם שביעית ותתבטל הירק לגבי הזרע שהוא העיקר:

זרעו לירק לפני ר"ה השביעית. והרי הירק הוא העיקר ונכנסה שביעית וגדל הירק הלכך הכל אסור משום ספיחי שביעית שאף הזרע שנגמר מקודם בטל הוא לגבי הירק:

זרעו לזרע ולירק וכו'. פשיטא זרעו מותר שהרי זרעו גם בשביל הזרע והלכך לא מתבטל לגבי הירק אלא ירקו מהו משום ספיחי שביעית:

מאן דאמר מותר דבר תורה. מן התורה הוא מותר שהרי כבר נגמר קודם השביעית ומאן דאסר מפני מראית עין הוא דאסור שהרואה עוקר אותו בשביעית ואינו נוהג בו קדושת שביעית יאמר פירות שביעית מותרין הן:

ואפילו. אם אפילו להאכיל את בהמתו נמי יהא אסור כדין פירות שביעית שהן מיוחדין למאכל אדם שאין מאכילין אותן לבהמה כדתנינן בתוספתא (בפ"ה) ובפול המצרי הזה שנגמר מערב שביעית ונכנס בשביעית דאמרת דאסור מפני מראית העין אם להאכיל לבהמתו ג"כ אסור מפני מראית העין:

א"ל לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו. כלומר מ"ש לבהמתו דמבעיא לך אם אמרינן דאסור הוא כפירות שביעית מפני מראית העין א"כ כדין פירות שביעית לכל מילי הוא ואף לבנו ולשלוחו לא יתן כמה שאסור ליתן להם שאר פירות שביעית כגון שהן חשודין על השביעית שאין מוסרין פירות שביעית להחשוד או שהוא אחר זמן הביעור בשביעית:

ולא יהא לוקט על אומן. למ"ד מותר קאי אבל לא יהא לוקט אותו על השור' כסדר שצריך לשנות בשביעית אף בדברים שהתירו ללוקטן בשביעית אלא עומד מצד השורה ולוקט מעט מכאן ומעט מכאן:

אם נעקרה הגומא. כדרך שעושין כעין גומות בין שורה לשורה ואם נתקלקלה הגומא ואינו יכול לעמוד שם מותר ללקט אף על האומן:

ואפי' כמ"ד אסור היה לוקט. מה שמותר כגון שיש שם מה שזרע לזרע לפני ר"ה של שביעית דבזה הכל מותר ללקט בשביעית או אפי' זרע לזרע ולירק דהזרע מותר ללקט לד"ה:

ונמצא בתוכו ירק. בתוך הלקיטה של זרע נמצא גם מעט מן הירק מותר דלא אסרו ללקוט הירק אלא מפני מראית העין וכיון שהנמצא דבר מועט הוא לא גזרו:

כהדא. עובדא דשמעינן מינה דבדבר מועט לא הקפידו חכמים:

עשר מוסרין דלובי מעשר. עשרה איסורות ואגודות של לוף מעשר עשר עיקרין בכל אגודה ואגודה ובלוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית היה המעשה כדתנן לקמן (בפ"ה) שהתירו לעקור אותו בשביעית וזה הביא הרבה לפני ר' ירמיה וא"ל לא תו עבד כן לא תוסיף לעשות עוד כן:

לא תלקוט אלא צורכה דלפצה. כמו לפסה כלומר לצורך האילפס והקדרה לבשל בה לפעם אחת שלא התירו אלא מעט מעט:

זרעו לפני ר"ה השמינית. כגון שעבר וזרע בשביעית:

בין זרעו בין ירקו אסור. כדין ספיחי שביעית שאסורין אף במוצאי שביעית:

זרעו לירק וכו' מותר. הכל במוצאי שביעית דמכיון שזרעו לירק אין לו דין ספיחי שביעית לפי שהירק אינו נלקט אלא לאחר שנגמר כולו ומתחלה זרעו ע"מ ללקטו במוצאי שביעית:

זרעו לזרע ולירק וכו'. הזרע אסור משום ספיחי שביעית וירקו מותר:

מתני' בצלים הסריסים. כדמפריש בגמרא אילין בוצלייא כופרייא מיני בצלים שגדילין בכפרים ואין עושין זרע כשאר בצלים ואינם אלא לירק וכן פול המצרי שלא זרעו לזרע וסתמו לירק:

שמנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה. לפי שרגילין להשקותן וכשמנע מהם מים ל' יום הרי הן גדלו בשנה שעברו לפיכך מתעשרין לשעבר:

ומותרין בשביעית. לפי שהן כפירות ששית:

ושל בעל. שדה שהיא בעמק אין רגילין להשקותה אלא מסתפקת ממי גשמים אבל כשזורעין בה ירקות צריכה השקאה ואם מנע מהם מים שתי עונות והם זמן השקאה לפי ההרגל להשקותה וקרוי עונה הרי מה שגדל בה משנה שעברה:

וחכ"א שלש עונות. אם מנע מהן הרי הן כגדלין בשנה שעברה פחות מכאן כגדילין בשנה הבאה הן וכן אם הם מששית שנכנסו לשביעית אסורין משום ספיחי שביעית והל' כחכמים:

גמ' מהו הבצלים הסריסין וכו'. כדפרי' במתני':

אמר ר' מנא. טעמא מפרש דמכיון שמנע מהן מים ל' יום לפני ר"ה יצאו הן מתורת ירקות ונעשו כשדה הבעל לענין שהן כגדלין ממי גשמים בשנה שעברה אלא אם הן זרועין בשדה הבעל גופה צריך שימנע מהן מים שתי עינות לר"מ וג' לחכמים לשיהו נחשבין כגדלו בשנה שעברה:

ר' יונה בעי. אם מנע מהן ל' יום לפני ר"ה מי אמרינן למפריעו הוא נעשה זרע זרעו כלומר שנעשה כמי שזרעו לזרע ולא לירק מפני שהירק צריך השקאה תמיד וכל הל' יום מחשבין ליה כאלו זרעו לזרע והולכין בו אחר השרשה כדתנן במתני' דלעיל או מכאן ולהבא לאחר הל' יום הוא דמחשבינן ליה כאלו זרעו לזרע:

מה נפק מביניהון. וקאמר דהנ"מ אם לקט ממנו בתוך אלו השלשים וחזר ולקט ממנו לאחר ל' דאין תימר למפריעו הוא נעשה כזרעו לזרע א"כ שתי הלקיטות משנה שעברה הן נחשבין ומעשר מזה על זה אבל אין תימר מכאן ולהבא הוא דנעשה כזרעו לזרע אינו מעשר מזה על זה דמה שליקט בתוך ל' דינו כירק ולאחר ל' דינו כזרע ואין מעשרין מזרעו על הירק ומירק על הזרע חלא אם הוא בענין דאמרינן בהלכה דלעיל גבי ו' מדות בפול המצרי ולא איפשטא:

מתני' הדלועין שקיימן לזרע. ליטול מהן הזרע לזריעה אם הוקשו לפני ר"ה של שביעית שנעשו קשין ונפסלו מאוכל אדם מותר לקיימן בשביעית לפי שהן מפירות ששית ואם לאו אסור לקיימן בשביעית מפני שהן כספיחי שביעית ובגמרא מפרש למה לי תרתי הוקשו ונפסלו מאוכל אדם:

התמרות. אלו הן הציצים וקודם שנפתחות דומות לתמרה וכעין דאמרינן בפרק לולב הגזול נקטם ראשו ועלתה בו תמרה:

אסורות בשביעית. משום ספיחי שביעית:

מרביצין בעפר לבן. עפר שבין האילנות נקרא עפר לבן מרביצין אותן במים בשביעית בשביל שלא יפסדו האילנות:

ממרסין באורז בשביעית. מערבין עפר שלו במים ודוגמתו ביומא נתנו למי שהוא ממרס:

אבל לא מכסחין. שאין חותכין את העלין ממנו כדי שיתגדל ביותר והלכה כר"ש בשתיהן:

גמ' ל"ל הוקשו אפילו לא הוקשו בנפסלו מאוכל אדם סגי וקאמר דה"ט משום שכיון שהוקשו נעשו כשאר זרעוני גנה שאין נאכלין ואינן עומדות אלא לזריעה לפיכך אם הוקשו לפני ר"ה הוו להו כזרעוני גנה של ששית ומותר לקיימן בשביעית אבל אם לא הוקשו לפני ר"ה הו"ל כזרעוני גנה של שביעית ואסור לקיים מפירות שביעית לזריעה:

עוקצו. תוחב במחט או בקוץ אם נתאחה הנקב עדיין יש בהן לחלוחית ואסור ואם לאו מותר:

קרמולין מין ירק וכדאמרינן פ"ז דנדרים (בהלכה א') קרמולין הן כירק ולענין מעשרות הדין הוא כדמסיק ואזיל:

הדא דתימר. דפטורין עד שלא עשו דלועין. כלומר עד שלא גדלו ונעשו כדלועין אבל אם גדלו ונעשי כדלועין כשאר ירק הן וחייבין במעשרות:

מאן הורי כן ר' יוסי. כלומר להא דלקמן ובנדרים שם גריס הורי ר' יוסי באילין עלי קולקסייא. והוא מין שורש נטע שגדל במצרים ואוכלין אותה. כך פי' הערוך:

שאסור לגמות בהן מים. בשביעית דתנן לקמן (בפ"ז) כל שהוא מאכל אדם או מאכל בהמה יש להן שביעית ויש להן ביעור ואילו העלין הואיל והצבאים אוכלין אותן חייבין הן בביעור וכלה לחיה מן השדה קרינן בהו וכשהגיע זמן הביעור אסור ליהנות מהן ולגמות מים בהן:

אתיא דר"ש כרבנן דלקמן וראב"י לשיטתיה אזיל:

דתנינן תמן. (בפ"ק דמ"ק) וגרסינן להאי סוגיא התם. ראב"י אומר מושכין את המים מתחת אילן זה לתחת אילן זה דליכא טירחה יתירה ובלבד שלא ישקה את כל השדה וחכמים מתירין:

ר' מנא אמר לה. להא דלקמן סתם ולא בשם שמואל ור' אבין קאמר לה בשם שמואל:

בסתם חלוקין. כלומר הא דפליגי בו שקצת כל השדה לא תוקמי לאילנות בשהן נטועין מרווחין ולא כשהן נטועין רצופין זה אצל זה פליגי אלא בסתם שהן לא כמרווחין ולא כרצופין אלא כדמסיק ואזיל:

מה אנן קיימין. פלוגתייהו אם בנטועין מרווחין ד"ה אסור להשקות שדה ביניהן דכיון שיש ריוח הרבה ביניהן אינו נראה כמשקה לצורך האילנות שלא יפסידו אלא כמשקה השדה עצמה וזה אסור בשדה של אילנות:

אם בנטועין רצופין אף ראב"י מודה דמשקה להשדה ביניהן שניכר שלצורך האילנות הוא משקה:

אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בנטועין מטע עשר אילנות למקום בית סאה דמר משוי להו כמרווחין ומר משוי להו כרצופין:

ובעי הש"ס הא לרבנן דאמרינן דמודו במרווחין הרבה דאסור להשקות השדה שביניהן מהו שמותר להמשיך המים מאילן לאילן וקאמר דנילף הדא דרבנן מן הדא דראב"י כמה דלדידיה במרווחין דיליה להשקות השדה ביניהן הוא דאסור דהא איהו דאוסר במטע עשר לבית סאה משום דעביד להו וא"כ מה דמתיר להמשיך אף במרווחין דלדידיה מותר וה"נ לרבנן אפי' במרווחין ממש:

לא כן סברינן מימר. השתא פריך על הא דקאמר אתיא דר"ש דהכא כרבנן דהתם והא לא כן סברין למימר דגם לרבנן במרווחין אסור והרי עפר לבן שבין האילנות וכי לא אף במרווחין ג"כ מתיר ר"ש להרביץ דהא סתמא קאמר מרביצין בעפר לבן וא"כ לא אתיא כרבנן דהתם:

אלא כאן בשביעית כאן במועד. השתא לא צריכא לן לאוקמי לדר"ש כרבנן בכל מילי דסברי התם אלא לענין השקאת השדה בלחוד הוא דאמרן דר"ש מתיר הכא כמו דרבנן שרו התם כך ר"ש הכא ולעולם יש חילוק בין שביעית דכאן למועד דהתם וראב"י מחמיר אף בשביעית וכשישתיה במועד דהתם:

ואית דבעי נשמעינה. להחילוק בין מועד לשביעית מן הדא טעמא דשביעית שזמנה מרובה ואם ימתין להרביץ יפסידו האילנות לפיכך התירו אבל מועד שזמנו קצר ימתין עד לאחר המועד:

ואותן ז' ימים אחרונות. כצ"ל וכן הוא במ"ק. כלומר של שביעית לא מסתברא שנעשו אלו הז' ימים אחרונים כז' ימי הרגל שהרי זמן קצר הוא ויכול להמתין ויהיו אסורין ודרך בעיא הוא אם מסתברא לומר כן:

אשכח תני. לברייתא בהדיא דר"ש מתיר בשביעית אבל לא במועד. וש"מ דכנגד הימים שאסור במועד מותר בשביעית ואפילו באלו הז' ימים אחרונים מותר:

הדרן עלך שדה לבן