מתני' מאימתי מוציאין זבלים לאשפתות. לפי שדרך עובדי אדמה להוציא הזבל ולכונסו במקום אחד בשדה ולעשות אשפה גדולה ואח"כ מפזרין אותו בשדה כדי לזבלה ומאימתי מותר להוציאו בשביעית ושלא יהא נראה כמזבל שדהו:

משיפסקו עובדי עבודה. ויש נסחאות שכתוב בהן עוברי עבירה והיינו הך שהם עוברים ועובדים עבודת הארץ בשביעית ועד שלא יעבור זמן שרגילין לזבל לעבודת הארץ אסור להוציא שלא יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא:

משיבש המתוק. בגמרא מפרש:

פקועה. כההן פקועה דבקעתה והם הסדקין שבבקעה וכשהמטר יורד מתמלאין מים ואינן מתייבשין אלא לאחר זמן וע"ד מתקו לו רגבי נחל. כך פי' הערוך וכלומר שכשעבר זה הזמן שוב אין דרך לזבל השדה לפי שאינו מועיל כ"כ:

משיקשר. בגמרא קאמר משיעשה קשרין קשרין כלומר שיעשה הזבל כמו קשרים מחוברים יחד ואינו ראוי לזבל השדה כהמפוזר:

עד כמה מזבלין. כלומר והא דהתירו לאחר זמנים הנזכרים להוציא הזבלים לאשפתות וכמה יהיו אותן האשפתות:

עד ג' אשפתות. לתוך קרקע בית סאה וכל אשפה ואשפה יהיו בה עשר משפלות והן קופות שמוציאין בהן הזבל וכל משפלה תהיה מחזיק לתך והוא ט"ו סאין שהלתך הוא חצי הכור:

מוסיפין על המשפלות. הא דאמרן עשר עשר משפלות היינו שלא יפחות מעשר משפלות לאשפה אבל אם רצה להוסיף עוד למשפלות מוסיף:

ואין מוסיפין על האשפתות. אבל לא יעשה יותר מג' אשפתות לכל בית סאה שזה נראה כמפזר להזבל לתוך שדהו:

ר"ש אומר אף. מוסיף הוא על האשפתות דס"ל דמכיון שיש הרבה בכל אשפה ואשפה לא מיחזי כמזבל שדהו ואין הלכה כר"ש:

גמ' עד שלא פסקו וכו'. מהו שיהא מותר. לעשות אשפה על פתח חצירו. אם דווקא להוציא וליתן בתוך שדהו הוא דאסרו או דלמא על פתח חצירו נמי אית ביה משום מראית העין שהרואה אומר דעתו של זה ליטלו מכאן וליתנו בתוך שדהו:

סילני. כך היה שם איש אחד:

ר' חנינא אמר. לא כך היה המעשה אלא מעיקרא שרא ליה דכיון שעשה על פתח חצירו ליכא חששא והיו אומרים על ר' חייא בר בא בשביל שהוא לוקח המעשר של זה סילני שהיה רגיל ליתן לו מעשרותיו לפיכך הוא מקיל עליו ואח"כ אסרו:

והורי על גרמיה. ר' חייא בר בא כשראה שחושדין אותו הורה על עצמו היתר לצאת מא"י לחו"ל וחזר לבבל כדי שלא יטול מעשרות:

מעתה. אם חוששין אנו מפני מראית העין א"כ אפי' משפסקו עובדי עבודה יהא אסור להוציא שלא יהו אומרים לתוך שדה בית השלחין שלו הוא מוציא שאע"פ שכבר עבר הזמן של המזבלין לשדה הבעל מ"מ בית השלחין שדרך להשקותה תמיד מועיל לה הזבל אף לאחר הזמן. ומשני שיודעין הן בני עירו שאין לזה שדה בית השלחין:

הדא אמרה לא חשו לעוברין ושבין מפני מראית העין. שאע"פ שהן אין יודעין אם יש לו בית השלחין או לא אין מראית העין אלא מפני בני עירו שהן רואין שהוא מוציא הזבל מתוך חצירו ונותנו לשם:

באיסור שני פרקים. הראשונים שהיו אוסרין עבודת הארץ בתוספת שביעית לפי משנה הראשונה ומהו שיהא מותר לעשות כסדר הזה ששנינו במתניתן או נימא דחוששין אנו שיאמרו שמוציא עכשיו לצורך עבודת הארץ בשביעית:

נשמעינה מן הדא. דתנינן בתוספתא (פ"א):

מוכרין. הזבלים ומוציאין אתן עם ישראל החשודין לעשות בשביעית אפילו הכי בערב שביעית מותר להוציא עמהן:

עם העכו"ם ועם הכותי. מותר אפילו בשביעית:

ובלבד שלא יפרק. הוא את הזבל מן המשפלות ולפזר על פני השדה:

לא אמר וכו'. כלומר מדלא אסר אלא לפרק את המשפלות ש"מ דמיהת כסדר שנשנה במתני' מותר בערב שביעית להוציא דאם תאמר שהוא אסור וכלומר דהא דקתני בהדיא מוציאין תפרש דהיינו קודם הזמן שנשנה כאן וקמ"ל שזה מותר בערב שביעית ואין חוששין שמא זה לצורך שביעית הוא מוציא הואיל וחשוד הוא על כך ואסור לסייע ידי עוברי עבירה דמכיון שהוא קודם שפסקו עובדי עבודה תלינן דבשביל שנה זו הוא מוציא ולא בשביל שביעית אבל אם כבר פסקו עובדי עבודה בערב שביעית אימא דלא התירו להוציא עם זה החשוד על השביעית:

יהא אסור מלהוציא. כלומר דאם תאמר כך א"כ קשיא לישמעינן רבותא טפי דאפילו מלהוציא אחר שפסקו עובדי עבודה בערב שביעית אסור דנראה שלצורך שביעית הוא מוציא אלא ש"מ דכל ערב שביעית מותר ואפי' משפסקו עובדי עבודה דלא גזרו משום תוספת שביעית על כך:

משיבש המתוק. ומפרש פקועה וכו' כדפרישית במתני':

מכיון שנתקשר בו קשר העליון מיד הוא יבש. כלומר כשרואין העליון שבו הוא נתקשר כבר נקרא יבש ואין צריך שיהא כולו קשרין קשרין:

ותני עלה. בברייתא על האי פלוגתא במתני' וקרובין דבריהן להיות שוין:

בפוחת מן המשפלות הא שתים מותר. על סיפא דמתני' קאי דקתני ואין מוסיפין על האשפתות ובעי ר' ירמיה לפרש דבפוחת מן השיעור שאמרו במשפלות איירי ורוצה לעשות בכל אשפה פחות מעשר משפלות ומתוך כך יוסיף על ג' אשפות ולזה הוא דאסרו להוסיף על האשפות שמכיון שבכל אשפה הוא פחות משיעור המשפלות שאמרו והוא מוסיף באשפות נראה כמזבל הוא אבל לעשות שתים אשפות מותר בפוחת במשפלות:

ר' יוסי בעי. על האי פירושא דר' ירמיה דאדרבא איפכא מסתברא אם בפוחת מן שיעור המשפלות א"כ הא אפי' בשתים אשפות אסור דליכא שיעורא שתהא נראית כאשפה והוה קשיא מאי אריא דקתני אין מוסיפין על האשפות הא אף אין פוחתין מהן מבעי ליה למתני:

אלא דלא כר' ירמיה. וכי אנן קיימין להא דקתני אין מוסיפין על האשפות בעושה יותר מן כשיעור כלומר שהוא עושה האשפות יותר מן כשיעור שאמרו והיינו כמה שאמרו שמותר לעשות ג' אשפות של עשר משפלות והוא רוצה לעשות ד' אשפות ואפי' בכל אשפה יש בה עשר משפלות מ"מ אסור הואיל ועושה אשפות במקומות הרבה נראה כמזבל השדה ומכ"ש אם פוחת הוא בשיעור המשפלות בכל אשפה דפשיטא דאסור הוא ואפילו בשתי אשפות או אחת אסור אם אין בה כשיעור המשפלות אלא דבמתני' לא איירי אלא בדאיכא כשיעור המשפלות בכל אשפה ולפיכך בא התנא להשמיענו האיסור בתוספת האשפות בדווקא דאלו בפחות מג' אשפות פשיטא דמותר ואפי' אשפה אחת מותרת כשיש בה כשיעור המשפלות שאמרו:

כהדא דתני. בתוספתא (פ"ב) דפליגי התם בהוספת המשפלות:

ומוסיפין על המשפלות לא בכשיעור. כלומר וכי לא בכשיעור שאמרו במשפלות שהוא עשר של לתך לתך איירי דהתירו חכמים להוסיף עליהן ולעשות י"א או יותר ממשפלות כאלו בכל אשפה ואשפה דהא במאי דפליג ר"מ ואוסר להוסיף על המשפלות בהאי גופיה מתירין חכמים ודברי ר"מ אי אתה יכול לפרש אלא דכשיעור הנשנה במשפלות דאם המשפלות הן פחות מכשיעור א"כ מ"ש אם הוא עושה עשר משפלות של לתך לתך או אם הוא מוסיף במשפלות הפחותין מלתך לתך הלא חדא היא אלא ודאי בכשיעור איירי וחכמים מתירין להוסיף על המשפלות:

ודכוותיה אין מוסיפין על האשפתות אפי' בכשיעור כצ"ל. וא"כ בכה"ג נמי מפרשינן להא דאסרו להוסיף על האשפתות דאפי' בכל אחת ואחת יש בה כשיעור שאמרו באשפה שהוא של עשר משפלות אפ"ה אסור כדאמרן:

מתני' עושה אדם את שדהו וכו' יותר מכאן מותר דברי ר"ש. ובספרי הדפוס כתיב אסור וט"ס הוא. ובגמרא פריך הא תני ליה רישא ומשני לה:

וחכמים אוסרין. בגמרא קאמר דהא דאסרו חכמים יותר מכאן היינו יותר מכשיעור אשפתות שאמרו שהיא ג' אשפתות לבית סאה והוא עושה ד' אשפתות לבית סאה דבזה הוא דאסור דכיון דמוסיף באשפתות במקמות מקומות נראה כמזבל עד שיעמיק ג"ט בארץ ויתן שם האשפתות או עד שיגביה ג' להמקום שבהן האשפתות דאז ניכר הוא שאינן לזבל את השדה אלא לכניסת הזבל למקום מיוחד אבל אם אינו מוסיף על שיעור האשפות אלא שהוא עושה כל שיעור האשפות במקום אחד מותר דהשתא בג' מקומות מותר במקום אחד לא כ"ש:

עושה אדם את זבלו אוצר. השתא אשמעינן דאפי' יותר מג' אשפתות במקום אחד מותר ומוסיף עליהן כמו שירצה ולאצור עליהן הרבה:

ור"מ אוסר. דס"ל הואיל ועושה יותר מג' אשפתות במקום אחד עד שיראה כאוצר ניכר הוא שאין בדעתו שיהא כל הזבל הזה מכונס שם אלא שבדעתו לפזרו ולזבל השדה ולפיכך אוסר ואין הלכה כר"מ:

והיה לו דבר מועט. בגמרא מפרש לה בתרין פתרין הא' שהי' לו דבר מועט מן הזבל בתוך שדהו והב' שהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ת"ק סבר מה שיש לו יש לו ומוסיף עליו והולך וראב"ע סבר שמא לא ימצא לו עוד זבל יותר ויהא נראה כמזבל שדהו ואסור עד שיעמיקו בארץ או עד שיגביהו שלשה או עד שיתן אותו על הסלע והיא קרקע קשה שאינו ראוי לזריעה ואין הלכה כר"א בן עזריה:

גמ' ולמה תניתה תרין זימנין. להא דר"ש ורבנן הא כבר תנינן לה במתניתן דלעיל דלחכמים אסור להוסיף על הג' אשפתות לבית סאה ולר"ש מוסיפין אף על האשפתות:

כאן בפוחת מן המשפלות וכו'. כלומר במתני' דכאן אשמעינן לר"ש דמותר להוסיף על האשפתות אפי' בפוחת מן המשפלות ממה שאמרו עשר משפלות לאשפה והוא עושה פחות מעשר משפלות לאשפה אפ"ה מתיר ר"ש להוסיף באשפות כאלו ואינו חושש:

ברם הכא בעושה בכשיעור. כלומר אבל במתני' דלעיל בעושה כשיעיר איירי עשר משפלות לכל אשפה ואי לאו דהדר תני לה הכא ה"א דר"ש לא מתיר להוסיף על האשפות אלא אם יש בהן כשיעור המשפלות הלכך קמ"ל כאן דאפי' בפוחת משיעור המשפלות שאמרו מותר להוסיף על ג' אשפתות:

ותני כן על דר"ש. בתוספתא (פ"ב) תני הכי לדברי ר"ש מוסיפין אף על האשפתות ובלבד שלא יפחות לאשפה שמוסיף פחות מג' משפלות אלמא דאף בפחות מעשר משפלות מתיר ר"ש ובלבד שלא יהו בפחות משלש. ובתוספת' ובלבד שלא יפחות מג' אשפתות לבית סאה ונראה דט"ס הוא וגי' דהכא עיקרית:

וחכמים אוסרין. ומפרש לה דדוקא בעושה יותר מכשיעור כלומר יותר מכשיעור ג' אשפות שאמרו שהוא עושה ד' לבית סאה אבל בכשיעור ג' אשפות והוא עושה אותן במקום אחד פשיטא דמותר דהשתא בג' מקומות וכו' כדפרישית במתני':

פתר לה תרין פתרין. אהיה לו דבר מועט קאי דיכול אתה לפתור זה בתרין פתרין הפתרא הא' דה"ק בשהיה לו דבר מועט מונח בתוך שדהו בשביעית שכבר הוציא מערב שביעית וקאמר הת"ק הרי זה מוסיף עליו מעט מעט והולך משפסקו וכו' דליכא למיחש למידי וראב"ע אוסר להוסיף עליו בשביעית מעט מעט שמא לא ימצא לו זבל עד שיהא בו לעשות האשפות כשיעור ונמצא מזבל הוא אותו מקום שהוסיף עליו בתחלה בשביעית:

פתר לה. ויכול אתה לפתור בה פתרא אחרינא דבשהיה לו דבר מועט בתוך ביתו ערב שביעית ולא הוציאו לשדה ועכשיו מבקש להוציאו לת"ק מוסיף עליו והולך וראב"ע אוסר שמא לא ימצא וכו':

ולא כבר מזובל הוא מערב שביעית. אפתרא קמייתא פריך דאם בשהיה לו דבר מועט בתוך שדהו בשביעית א"כ נתנו לשם מערב שביעית וכבר הוא מזובל שדהו ואמאי אוסר ראב"ע להוסיף עליו:

מפני מראית העין. שהרואין אותו מוציא פחות מכשיעור יאמרו לזבל שדהו הוא מוציא שאין הכל יודעין שכבר מזובל הוא מערב שביעית ועד שיוציא עשר משפלות כאחת שהוא שיעור אשפה:

ולית לרבנן מפני מראית העין. בתמיה:

דחוטרא. ממקום חוטרא:

סלו ומגריפו. שמוציא עמו מוכיחין עליו שלעשות אשפה היא מכוין כדרך העושין אשפה גורפין את הזבל במגריפה אל מקום אחד ומחליקין האשפה במוט ובמקל וישאהו במוט ת"י באשכולא. וגרסינן להאי סוגיא מן פתר לה תרין פתרין עד סוף הלכה לקמן בפ"ק דמ"ק (בהלכה ב') וגי' דהכא עיקרית הוא:

אילין שמועתא דהכא דתנינן וכו'. כלומר מהשמועות שנאמרו כאן אליבא דראב"ע הולכין הן למאי דתנינן במ"ק שם ראב"ע אומר אין עושין את האמה והיא החריץ שעושין סביב השדה להיות המים נמשכין בו ומשדה לשדה וסתמו רחבו אמה ועומקו אמה לכך קרוי אמה ואין עושין אותה במועד בתחלה אם לא היתה שם מקודם משום טירחא:

ובשביעית. ופליגי בטעמא דשביעית:

מפני שהוא מכשיר את צדדיה לזריעה. שע"י שרוצה שתתקיים החפירה הוא מתקן ומחזיק הצדדין שלא יפול העפר לתוכה וע"י כך מכשיר את הצדדין לזריעה והרי הוא עושה עבודת הארץ בשביעית:

מפני מראית העין. כלומר שהחפירה גופה אסורה בלאו הכי מפני מראית העין שנראה כחופר את הקרקע בשביעית:

הוון בעי מימר. השתא מפרש לה להא דקאמר ר' יוסי בר בון דאילין שמועתא דהכא למאי דתנינן תמן הן כהאי דהוין בני ישיבה בעי מימר דלמ"ד תמן מפני מראית העין ניחא דה"נ כן כדמשנינן לעיל אליבא דראב"ע ולשיטתיה הוא דאזיל אבל למ"ד תמן מפני שמכשיר את הצדדין ולזריעה ואינו חושש משום מראית העין א"כ הכא מאי אית לך למימר ומ"ט דראב"ע דאוסר להוסיף בשהיה לו כבר דבר מועט:

לית לך אלא כהדא וכו'. כלומר ע"כ אין לנו טעם אחר אליביה כי אם כהאי דאמרינן לעיל שמא לא ימצא לו זבל וכו' ואע"ג דכבר הוא מזובל מערב שביעית כדמקשינן לעיל מ"מ כל זמן שמוציא מעט מעט אינו מניחו במקום שיש שם זבל לפי שאין לו לעשות שיעור אשפה אלא מניחו בשדה אצל הזבל שישנו שם ונמצא מזבל אותו המקום שהניחו לשם:

מה נפק מביניהון. ומהדר הש"ס לפרש מאי בינייהו דהני מ"ד לטעמיה דראב"ע גבי אין עושין את האמה בשביעית:

חפר לעשות אמה של בניין. איכא בינייהו שחפר ועושה הצדדין של אמה בבנין עצים ואבנים לחזקן וכהאי דהוון בני הישיבה בעי מימר דלמ"ד תמן כלומר בסתם אמה דאסור מפני מראית העין הכא נמי אסור דהא מיהת חופר הוא בקרקע ובשעת חפירה אית ביה מפני מראית העין אבל למ"ד דבאמה בעלמא אית בה טעמא מפני שהוא מכשיר את הצדדים לזריעה ואינו חושש למראית עין א"כ באמה של בנין הרי אינו מכשיר צדדיה לזריעה דאינו ראוי לזרוע שם ומותר:

הכל מודים. בין ראב"ע וחכמים דפליגי התם באמה בשביעית מודין הן שאם היה לו שם במקום שחופר את האמה סיד או צרורות או אבנים או גופסיד מותר וזה ג"כ לתרווייהו דהני מ"ד אליבא דראב"ע דאין המקום הזה ראוי לזריעה ולית ביה ג"כ מפני מראית העין כחופר קרקע בשביעית לעבודת השדה שאין המקום ראוי לכך:

מתני' המדייר את שדהו. לשון דיר הוא הרוצה לעשות דיר של צאן בשדהו בשביעית:

עושה סחר. היקף מחיצה ובנסחת המשניות סהר והיינו הך:

לבית סאתיים. למקום המחזיק בית סאתים והוא מאה על חמישים ומכניס את הצאן לתוך ההיקף ולאחר שנתמלא המקום זבל מדיר הצאן עוקר הוא ג' הרוחות של המחיצה כדי שיכניס הצאן לצד האחר של אותה המחיצה שמניחה ברוח הרביעית וזו היא שאמרו ומניח את הרוח האמצעית שמצד האחר עושה ג"כ הדיר למקום בית סאתים והיא אמצעית בין שתי הדירים ונמצא מדייר בתוך שדהו בית ארבעת סאין אבל לא יותר שלא יהא נראה שמזבל כל השדה:

רשב"ג אומר בית שמונת סאין. שכשם שהוא חוזר ועושה מצד האחד בית סאתים כך הוא עושה מכל ג' הצדדים אחרים ונמצא מדייר עוד בית ח' סאין חוץ מן האמצעית שהוא הסהר הראשון ואין הלכה כרשב"ג:

היתה כל שדהו בית ארבעת סאין. לא ידייר כולה אלא משייר ממנה מקצת מפני מראית העין שלא יאמרו זיבל זה כל שדהו בשביעית ויהיו הכל יודעין שהצאן הטילה בה זבל ונדיירה:

ומוציא מן הסהר. הך סיפא מילתא באנפי נפשה היא. דקמ"ל דכשם שמוציא הוא מחצירו כדרך המזבלין כמו ששנינו בריש הפרק כך מותר להוציא הזבל מתוך סהר הצאן ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין דמהו דתימא דכשמוציא מן הסהר והוא מקום שאינן מקפידין לפנות הזבל בכל פעם כדרך שמפנין מהחצר א"כ נראה כמו שזה מוציא כדי לזבל שדהו הלכך קמ"ל דאף מן הסהר מותר אם הוא עושה האשפות כדרך המזבלין. א"נ איפכא משום דאיכא צד קולא בסהר יותר מבחצר כדמפרשי' בגמ' וה"א דאף קודם הזמן שנשנה לעיל מותר קמ"ל דדין הסהר כמו דין החצר:

גמ' ותמן תנינן. לקמן (בפ"ד) שדה שנתקווצה שניטלו הקוצים ממנה בשביעית תזרע במוצאי שביעית ואם נידיירה לא תזרע ואיך מתיר הוא כאן לדייר לכתחלה בשביעית ומשני ר' יונה כיני מתניתא הרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו עושה סהר בית סאתים כלומר דהכין מפרשינן דוודאי לדייר כל שדהו אסור בשביעית והרוצה להעמיד צאן בתוך שדהו כדי שתזדבל עושה סהר לבית סאתים ולא יותר שיהיה הכל בית ד' סאין וכדקתני לקמן במתני' והאי מתני' דפרק ד' לקמן מיירי שנידיירה כל השדה דהוי כמזבל כל שדהו בשביעית וזהו שאסור ולפיכך קנסו חכמים שלא תזרע במוצאי שביעית:

בכל עושין סהרין וכו'. תוספתא היא (בפ"ב):

אפי' ג' חבלים זה למעלה מזה. ומסיים בתוספתא ובלבד שלא יהא בין חבל לחבירו ג"ט כדי שיכנס הגדי ומשום שבת הוא דנשנה כדמיירי ג"כ בסיפא מענין שבתות ויו"ט וצריך שתהא מחיצה מעלייתא וכהאי דתנן (בפ"ק דעירובין) גבי שיירא שחנתה בבקעה מקיפין בג' חבלים זה למעלה מזה וכו' ומפני שהוא עושה תשמישו שם. וחסר כאן בהעתקה והאי ובלבד שלא יהא בין סהר וכו' דכתוב כאן מילתא אחריתא היא וה"ג בתוספתא עוקר מסהר זה ונותן לתוך סהר אחר ובלבד שלא יהא בינו לחבירו בית שמנה ד"ר דוסתאי בר' יהודה ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א בית סאתים ובית סאתים זו חולב וגוזז לתוכה ומכניס ומוציא דרך עליה. כלומר דלת"ק כשעוקר את הצאן מסהר זה ליתנם לתוך סהר אחר צריך שלא יהא בין זה לזה כמלא בית ח' סאין משום דסבירא ליה כרבן שמעון ב"ג דבמקום הסהר מותר לעשותו בית שמנה סאין ועושה הוא סהר אצל הסהר הראשון אבל כשיש בין זה לזה כמלא סהר נראה שהוא רוצה לדייר כל השדה ואסור ולדברי ר"א דס"ל כת"ק דמתני' דמקום הסהר הוא בית סאתים ועוקר הסהר ונותנו למקום אחר ובלבד שלא יהא בין זה לזה יותר מבית סאתים וכדפרישית תמן ואותו המקום שהוא בין סהר לסהר חולב בו וכו' ומעביר את הצאן מסהר לסהר דרך עליה ואינו חושש שלא יהא נראה כאילו גם המקום הזה הוא סהר ונמצא מוסיף הוא על שיעור הסהר הלכך קא משמע לן דמכיון שאינו אלא דרך אקראי בעלמא לחלוב בו ולגזוז הצאן ולהעביר דרך עליה מותר:

תני רשב"א אומר וכו'. כל זה הוא בתוספתא שם בסוף הפרק עד תני השוכר את הצאן:

אם רצה. שלא להקיף המקום במחיצה תוקע את היתד בארץ ועושה בהיקף ד' סהרין בד' הרוחות של שמנת סאין. ובתוספתא לא גריס אלא סתם ד' סהרין מד' רוחותיה. ולפי גי' דהכא רשב"א כרשב"ג ס"ל דמקום הסהר הוא בית ת' סאין:

אין מדיירין לא בשבתות וכו'. אין מכניסין את הבהמות בשדה כדי שיוציאו זבל שתזדבל השדה:

אפי' בטובה. אדלמטה קאי וכך כתוב בתוספתא אפי' בטובה אם באו מאליהם אין מסייעין אותן כלומר אם של עכו"ם הן ואפילו באו מאליהם אין מסייעין אותם להסיען ממקום למקום כדי שתזדבל כל השדה ואפי' בהחזקת טובה בעלמא ואין העכו"ם נותנין להם כלום אסור:

ואין רשאי להושיב שומר ולנער את הצאן. כך הוא בתוספתא. כלומר שלא יושיב שומר שינער את הצאן ממקום למקום כדי שיוציאו זבל על פני השדה:

ואם היו עושין עמו בשבתות וביו"ט. כלומר אם היה ישראל זה שכיר שבת או חודש או לשנה של העכו"ם כדי לשמור צאנו רשאי הוא להושיב שומר ולנער את הצאן דזהו בהבלעה ומותר להת"ק:

תני רשב"ג וכו'. בשבת דוקא בחנם אלא בהחזקת טובה בעלמא וביו"ט מותר בשביל מזונות שנותן לו העכו"ם ובחולו של מועד מותר בשכר:

תני השוכר את הצאן. מחבירו לחלוב או לגזוז אסור לנערה. כדמפרש מהו לנערה מוליכה ממקום למקום כדי שתטיל את כל הזבל מפני שמפסיד להמשכיר וכדמסיק ואזיל הדא אמרה דוקא בששכרה לזמן מועט על יום או יומים ואח"כ מחזירה להבעלים ונמצא שמפסיד אותו אם מנערה אבל אם השכירו לזמן מרובה נתרצה המשכיר בזה דכל אותו הזמן יהיה הזבל של שומר ומותר לנערה:

אותו היום האחרון. של זמן השכירות ומחזירה להמשכיר אסור לנערה דעכשו מפסידו:

ההן דאזיל ליה לצורכה ולא מתעני. מי שהולך לעשות צרכיו ולא נפתח מעיינו ואינו יכול להפנות ילך ממקום למקום שמתוך שהוא מרבה בהליכה נפתח מעיינו. ואיידי דאיירי במנער הצאן ממקום למקום נקט להא:

חפריתה. הוא מין ירק מהשחת ודוגמתו בפ"ו דיבמות (דף ס"ג) מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה:

עיקר טב למעייה. זהו עיקר ותרופה לפתוח המעיים של בן אדם:

ר' חייא בר בא שאל. על סיפא דמתני' קאי דקתני ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו ומספקא ליה דאם דייקינן ממשנה יתירה זו דאף עד שלא פסקו עובדי עבודה מותר להוציא מן הסהר ליתן לתוך שדהו כדרך המזבלין וטעמא דאיכא צד קולא בסהר משום דדחיקא ליה המקום שהבהמות עומדין שם תמיד ומתמלא זבל ואיכא למימר דאף קודם לכן התירו לו כשעושה האשפות כדרך המזבלין דאל"כ מאי קמ"ל בהא דמ"ש סהר מחצר או דילמא איפכא אמרינן דאיכא צד חומרא בסהר מפני שדרך לפנות הזבל מתוך הסהר לתוך השדה והו"א דמסהר אסור לפיכך קמ"ל דאף מן הסהר מותר ולעולם אחר שפסקו עובדי עבודה דוקא:

מתני' לא יפתח אדם מחצב בתחלה לתוך שדהו. בשביעית והוא מקום שחוצבין ממנו אבנים לבנין אין פותחין אותו בתחלה שלא יאמרו לתקן שדהו הוא מתכוין ומסיר את האבנים ולא להוציאן לבנין:

עד שיהו בו. במקום הזה מקודם שביעית:

שלש מרביות. והן שורות של אבנים:

שהן ג' על ג' על רום ג'. כלומר שבכל שורה ושורה יהיו ג' על ג' אבנים זע"ז וכל אבן ואבן הוא אמה על אמה ברום אמה נמצא בכל שורה תשעה אבנים ותהיה השורה ג' אמות אורך על ג' אמות רוחב ברום ג' אמות ונמצא בכל הג' שורות הן כ"ז אבנים:

גדר שיש בו עשרה אבנים של משוי שנים שנים. שכל אחת היא משאוי. של שני בנ"א הרי אלו ינטלו שהרואה יודע שהגדולות כאלה לצורך אבנים הוא נוטל ולא מיתחזי כמפנה המקום לעשותו שדה ומתוך שהותר לו ליטול אלו נוטל את כל האבנים שבגדר:

פחות מכאן. שהיה הגדר פחות מי"ט. או שהיו פחות מעשר אבנים או שהיו האבנים קטנות ממשוי שנים שנים:

מחצב וגוממו. ונוטל ממנו עד פחות מהארץ טפח. כלומר שהטפח הסמוך לארץ יניח כדי שלא יהא ראוי המקום לזריעה:

בד"א מתוך שלו. דאז צריך שלא יהא נראה כרוצה לתקן שדהו אבל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול וכן דוקא בזמן שלא התחיל לפנות מערב שביעית אבל אם התחיל בו מערב שביעית נוטל מה שהוא רוצה ועד סמוך לארץ דמכיון שהתחיל מקודם לא מיחזי כמתקן שדהו בשביעית:

גמ' היך עבידא. הא דקתני שהם ג' על ג' מפרש:

תלתא זימנין מן תשע תשע זימנין מן תלת. כלומר שבכל שורה ושורה עושה ג"פ של ג' אבנים זו על זו היינו דקאמר מן תשע תשע זימנין שבכל שורה יש תשעה אבנים אבל אין התשעה מסודרות זו אצל זו באורך תשעה דא"כ תלתא זימנין מן תשע תשע מיבעי ליה למימר אלא שהן מונחות ג' ג' ועל גבי ג' שבתחלה מסדר ג' שורות של ג' אבנים זו אצל זו והן פעם אחת תשעה וחוזר ומניח עליהן ג' על ג' אבנים והן שני פעמים תשעה וחוזר ומניח עוד ג' של ג' אבנים עליהן והרי הן ג"פ של תשע תשע פעמים:

מן תלת. וזהו כדאמרן שבכל פעם של תשעה יש ג' של ג' שהן בין הכל עשרין ושבע והשתא מדויק ג"כ לישנא דמתני' ג' מורביות ובכל מורביה ג' של ג' ונמצא שכשהן מונחות כולן זו על זו יש בהן ג' אמות אורך וג' אמות רוחב וברום ג' אמות לפי שכל אבן ואבן אמה אורך ואמה רוחב וברום אמה אחת כדפרישית במתני':

תני. בברייתא:

מחצב של אבנים שבינו לבין גבול חבירו ופתח בו חבירו בהיתר קודם שביעית מותר לכאו"א מהם ליטול ממנו בשביעית:

ואם היתה. אותה המחצב ריקה שאין בה אבנים שפתח לחצוב משם קודם שביעית אסור:

תמן תנינן. (בריש פי"ד דאהלות) הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא כדמפרש התם במתני' איזהו הזיז שפניו למטה כלומר שהזיז הזה היוצא מן פתח הבית כפוף למטה לארץ ואז שיעורו להביא את הטומאה להבית בכל שהוא ואם פניו למעלה זהו נקרא הגיזרה או הגיבלית ואינו מביא את הטומאה אלא בפותח טפח ומסיים שם במתני' ובמה אמרו הזיז מביא את הטומאה בכל שהוא בזיז שהוא גבוה מן הפתח שלשה נדבכין שהם שנים עשר טפח וכלומר שגם בזיז שהוא גבוה מן הפתח ג"כ הדין כן ובלבד שלא יהא גבוה מעל גבי הארץ אלא עד י"ב טפח ולא יותר אבל אם הוא גבוה מעל הארץ יותר מכאן אינו מביא את הטומאה אלא בפותח טפח:

הדא אמרה זה שהוא מקבל נדבך מחבירו. שהוא מקבל עליו לעשות נדבך לחבירו והוא שורה של אבנים צריך לעשות לו שיהא הנדבך ארבעה י"ט שהוא כדי מקום חשוב דהא קחשיב במתני' ג' נדבכים שהן י"ב טפחים וזהו ד"ט לכל נדבך ולמד ר' חייא בר בא לענין מקח וממכר מהמתני' דקתני לענין שיעור גבי טומאה:

מתניתא אמרה כן כלומר דר' יוסי מחזק דברי ר' חייא בר בא שלא תקשה מנין לנו ללמוד דין ממון מדין טומאה וקאמר דמלישנא דהאי מתני' שמענו כן דקתני ובמה אמרו וכו'. כדפרישית ולמה תנינן נדבכין לא הוי ליה למיתני אלא בגבוה י"ב טפחים ומאי קמ"ל בשיעורא דנדבכין אלא למדת הדין כלומר להשמיענו אגב דגם לענין דין ממון הוא כן דסתם נדבך שיעורו בגובה ד"ט:

אלין שיעוריא באינון שיעורייא. כלומר אם שיעור האבנים המוזכר במתני' כאן שוה לשיעור הנשנה במתני' דאהלות וקא"ר חזקיה אין דהכי הויא דאילין שיעורייא כמו אלין שיעורייא:

הכא. ופריך והיכא מצית למימר כן דהא הכא במתני' את אמר שיעור גדר שאמרו שנוטל ממנו אבנים הגדולות י"ט והכא במתני' דאהלות את אמר הכין שהנדבך של אבנים גבהו ד"ט והשתא קשיא מה אנן קיימין בגדר דמתני' אם בשהיה בו גובה שני נדבכין א"כ אין כאן אלא ח' טפחים ואמאי תני עשרה ואם בשהיו בו ג' נדבכין י"ב טפחים מבעי ליה:

א"ר יוסי. דלא קשיא דלעולם סתם נדבך של גובה ד"ט הוא והיינו כשניטל מהמחצב אבל כשבא לעשות גדר צריך הוא לסתת האבנים ולתקנם וצא חצי טפח לסיתות מכאן ומכאן לכל נדבך מהעליונים ונשתייר בו גובה ג"ט וכן לחבריה והוא הנדבך האמצעי שצריך ג"כ לסתתו חצי טפח מכאן ומכאן אבל הנדבך השלישי והוא התחתון הסמוך לארץ אין מדרך לתקנו ונמצא עושה הגדר מג' נדבכין שהוא גדר של י"ט א"נ דגם הנדבך התחתון מסתתו כמו שנים העליונים ונשאר מהשלשה גובה תשעה טפחים ועכשיו צריך טיח של סיד וטיט לחברן והוא טפח ונמצא הגדר של ג' נדבכין גבוה י"ט ובמתני' דאהלות דתנן בג' נדבכין שהן י"ב טפחים היינו לשיעורא דנדבכין מקודם שמסתתן הוא דקחשיב וכדי להשמיענו אגב הדין לענין המקבל עליו לחצוב נדבך לחבירו שצריך שיהא בתחלה ד"ט כדאמרינן לעיל:

פחות מכאן וכו'. כלומר אין לו דין גדר שאמרו ולא דין מחצב דרישא דמתני' אלא מחצב ונוטל ממנו עד סמוך לארץ ואף ע"פ שלא פתח מקודם שביעית כדין המחצב:

תני בתוספתא (בריש פ"ג) והועתקה כאן בספרי הדפוס בטעות בדברי ר' יודה ור"ש כמו דגריס שם אר"י בד"א בזמן שנתכוין לתיקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתיקון שדהו אפילו דבר מרובה מותר כלומר בהמחצב דרישא או בגדר שאמרנו בהן השיעור הזה דוקא אם כוונתו בהסירו את האבנים כדי לעשות השדה ולתקנה ומשום דבשביעית אסור הוא לתקן שדהו לפיכך אמרו בהן שיעורין הללו כדי שלא יהא נראה שהוא עושה לתקן את שדהו בשביעית אלא מה שנוטל עכשיו צריך שיהא ניכר שלצורך בנין הוא נוטל ולא לתיקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתיקון שדהו כלומר שאנו יודעין בו שמעולם אין כוונתו בהסירו את האבנים לתקן שדהו אלא לבנין בלבד כגון שאנו מכירין בו שדרכו בכך:

אפילו יותר מכאן מותר. כלומר מה שהוא רוצה יכול הוא ליטול ואפילו אין באבנים שהוא נוטל השיעור שאמרו וכן אין במחצב כפי השיעור שאמרו נוטל הוא ואף את הכל מאחר שאנו יודעין בו שאין חפצו לתקן שדהו:

ארשב"ג וכו' כלומר דפליג ואיפכא אמרינן ולחומרא דדוקא בזמן שאין אנו חוששין בו שהוא מתכוין לתיקון שדהו בהא דאמרו דנוטל וכפי השיעור ששנינו דתולין בו שלצורך בנין הוא נוטל אבל אם נתכוין וכו'. כלומר שיש לחוש בו שהוא מתכוין לתקן שדהו:

אפי' פחות מכאן אסור. כלומר אף היה בהן כשיעור שאמרו והוא נוטל פחות ממה שהתירו בשיש בהן כשיעור אעפ"כ אסור הואיל דאיכא למיחש ביה דכל מה שהוא נוטל לתקן את שדהו הוא נוטל:

כהדין תנייא לקולא. כר' יהודה:

מתני' אבנים שזעזעתן המחרישה. האבנים שבשדה והמחרישה זעזעתן מעט ממקומן ומפרש בגמ' לאו דוקא שכבר זעזעתן אלא אפי' ראויות הן לכך ועתידה המחרישה לזעזע אותן וזה נלמד ג"כ מהתוספתא דתנינן (בפ"ג) אבנים תושבות שהמחרישה מזעזעתן כלומר שהן מיושבות עדיין בקרקע אבל אינן קבועות בעומק בארץ ועתידה המחרישה לזעזען:

או שהיו מכוסות. בעפר ונתגלו:

אם יש בהן שתים של משוי שנים שנים הרי אלו ינטלו. אותן וקמ"ל דאף שראויין הן שהמחרישה תזעזע אותן מ"מ בעינן דוקא שיהו של משוי שנים שנים ואם היו קטנות מזה לא ינטלו:

המסקל שדהו בשביעית. מפני שהוא צריך לאבנים ומסלקן מן השדה נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ שלא יהא נראה כמתקן שדהו לזריעה:

וכן גרגיר של צרורות. אבנים קטנות האסופות במקום אחד:

ואם יש תחתיהן סלע או קש. דאין מקום הזה ראוי לזריעה הרי אלו ינטלו כולן:

גמ' לאסוף דבר וכו'. כדפרישית במתני':

מתניתא אמרה כן וכו'. ממתני' גופה שמעינן להא דמדקתני של משאוי שנים שנים א"כ צריך עד שיהא בכל אחת ואחת משאוי של שנים ובאבנים גדולות כאילו אי אפשר שתזעזע אותן המחרישה אלא ודאי לא שזעזעתן ממש קאמר אלא שעתידה לזעזע אותן וכלומר שראוין הן לכך לפי המקום שמונחות בארץ שאינן קבועות בעומק הרבה והמחרישה יכולה לנגוע בהן וזהו עתידה לזעזען דקאמר:

ר' יעקב בר בון וכו'. זה מצויין בספרי הדפוס אחר הלכה דלקמן וטעות הוא ואין אנו סומכין על ציון הלז של ספרי דפוס שנעשה מספרי העתקות ולא שלטה יד המגיהים הבקיאים בהם לא כאן ולא בכל מקום אלא כל דבר ודבר לפי הענין השייך לו וזה שייך למתניתין דידן דמדייק מדקתני וכן גרגר של צרורות ש"מ דגם צרורות קטנות נצרכין הן לבעל השדה לאיזה דבר ואע"פ שאינן ראוין לבנין ועלה קאמר זאת אומרת שאסור לאדם ללקט צרורות מתוך שדה חבירו לפי שבעל השדה מקפיד עליהן ולפעמים נצרכין לו:

די מנכש ויהיב עסביה עליהון. כשהוא מנכש את השדה מהעשבים נותן אותן על הצרורות ובמתני' נמי אוסף אותן אל מקום אחד להיות מוכנים להניח עשבים שמנכש עליהן:

הדא דתימר בבקעה. בשדה מישור אבל בשדה שבהרים ובשרשים מקום שטרשים וסלעים מצוין ואינו צריך לכך ולפיכך מותר לאחר ליטלן:

וטיבו חשב ליה. כלומר ואדרבה לטובה נחשבת ליה שמנקה את השדה מן הצרורות ובשדה הרים וטרשים צריכה ביותר שתהא נקיה מן העפר וצרורות:

מתני' אין בונין מדרגות על פי גיאיות ערב שביעית משפסקו הגשמים. גיאיות הן השדות הנתונות בעמק ועושין להן מדרגות ומעלות על שפתן שיהא נוח לירד בהן ולעלות מהן ומפני שדרך לתקן השדות אחר שעבר זמן הגשמים להכי נקט התנא משפסקו הגשמים ואין בונין או מתקנין אותן בערב שביעית מפני שנראה שהוא מתקן שדהו לשביעית לירד בתוכה ולזורעה שהרי בשביל שנת ששית אין לתלות עכשיו שכבר פסקו הגשמים:

ולא יסמוך בעפר. וכשהוא בונה את המדריגות בשביעית שאמרנו שהוא מותר לפי שנראה שתיקון המדרגות הוא למוצאי שביעית אבל מ"מ לא יסמוך את הגיא בעצמו ג"כ למלאות אותו או לתקנו בעפר דזהו מתקן את שדהו בשביעית:

אבל עושהו חייץ. מל' מחיצה כדמפרש בגמרא כדכתיב והוא בונה חייץ כלומר עושה מחיצה על פני הגיא להבדיל אותו מן שאר השדות:

כל אבן וכו' כשהוא בונה על שפת הגיא כל אבן שיכול הוא לפשוט את ידו וליטלו מן הגיא ה"ז תנטל אבל אם אינו יכול להגיע ליטול אותם בהפשטות ידו לא ירד לתוך הגיא כדי ליטלה שזה נראה שיורד לתקן אח שדהו:

גמ' ר' קריספא וכו' באיסור שני פרקים היא מתניתא. הא דקתני אין בונין המדרגות בערב שביעית היינו דווקא למשנה הראשונה שאסרו כל מלאכות שאסורין בשביעית גם בתוספת שביעית כמו ששנינו בשני פרקים הקודמין דבשדה האילן אין חורשין אלא עד העצרת ובשדה לבן עד הפסח אבל למשנה אחרונה והוא לאחר שבא ר"ג וב"ד והתירו באיסור שני פרקים הראשונים כדאמרינן בריש מכילתין ואין איסור בתוספת שביעית כ"א בזמן המקדש מותר גם לבנות המדרגות בערב שביעית בזמן הזה:

תני וכו'. כלומר וראיה לזה כמו דתני בתוספתא (בפ"ג). ושם לא גריס לר' יודא אלא כך היא שנויה ר' נחמיה אומר אין בונין מדרגות על פי גאיות בערב שביעית ובשביעית סומך להן עפר ונותנן ע"פ גאיות. ובספרי דפוס כתוב שם ר' נחמיה אומר בונין וט"ס הוא וכדגריס הכא בהדיא אוסרין:

לא באיסור שני פרקים. כלומר וכי לא מיירי בהתוספתא באיסור שני פרקים דהא לא קתני טעמא מפני שהוא מתקנן לשביעית אלא משום איסור תוספת שביעית גרידא קתני והכי נמי במתני' באיסור שני פרקים מיירי והא דמסיים התנא מפני שהוא מתקן לשביעית משום דבא להשמיענו טעמא דאיסור תוספת שביעית שכל מה שנאסר בתוספת שביעית הכל מפני שכמתקן לשביעית הוא:

ר' שמאי בעי. על האי אוקמתא דר' יוחנן ויש כאן חילופי השיטות שנתחלפו מענין לענין בספרים וטעות דמוכח הוא וכצ"ל בקושיא דר' שמאי אם באיסור שני פרקים בהדא תנינן אבל הוא בונה בשביעית משפסקו הגשמים מפני שהוא מתקינן למוצאי שביעית ומה שכתוב כאן שייך לקמן בקושיא דמקשה הש"ס על הא דרבי שמאי אם בהיתר שני פרקים בהדא תנינן לחרוש מותר ולבנות אסור וה"פ דר' שמאי מקשה במאי אוקימתא באיסור שני פרקים אי הכי קשיא בהדא תנינן אבל הוא בונה בשביעית וכו' בתמיה. והרי בזמן איסור תוספת שביעית היה נוהג גם במוצאי שביעית כמו בערב שביעית כדדרשינן להאי מאן דאמר והוא רבי עקיבא דיליף לה מקרא בחריש ובקציר תשבות אין צריך לומר של שביעית וכו' וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית כדאייתינן לעיל בריש מכלתין וא"כ כל שנעשה בשביעית לצורך מוצאי שביעית אסור הוא:

אלא בהיתר שני פרקים. מיירי במתני' לאחר שהתירו ר"ג וב"ד לתוספת שביעית ואפ"ה אין בונין בערב שביעית כדמפרש ר' מנא לטעמא לקמן:

ופריך הש"ס אם בהיתר שני פרקים בדא תנינן לחרוש מותר ולבנות אסור. בתמיה דהא אמרינן לעיל דלר"ג וב"ד שביטלו איסור שני פרקים מותר לחרוש בערב שביעית עד ר"ה וא"כ אמאי אסרו כאן לבנות המדרגות בערב שביעית:

א"ר מנא יאות א"ר שמאי. דלעולם בהיתר שני פרקים מיתוקמא המתני' ודקשיא לך מ"ש דלחרוש מותר ולבנות אסור היינו טעמא:

הדא קדמיתא לחרוש מותר. כלומר הא דאמרינן לעיל דלחרוש מותר בתוספת שביעית לפי משנה האחרונה מפני דבחרישה תלינן שהוא מתקינן להשדות בשביל מוצאי שביעית ולא בשביל שביעית דכ"ע ידעי שאסור לזרוע ולחרוש בשביעית ולא אתו למטעי בה והרואין שזה חורש בערב שביעית יאמרו ודאי בשביל שנה שאחר השביעית הוא חורש עכשיו כדי למהר הזריעה לאחר שתעבור שנת השביעית:

לבנות אסור. אבל לבנות בערב שביעית אסור מפני שיאמרו שזה הוא מתקינן למדרגות לצורך שביעית שאם דעתו לצורך מוצאי שביעית מפני מה הוא מקדים לתקנן בערב שביעית הלא אף בשביעית עצמה יכול הוא לבנות בשביל מוצאי שביעית ושמא בתוך הזמן יחזרו ויתקלקלו אלא ודאי לצורך שביעית הוא עושה והלכך אסרו לבנות בערב שביעית:

מתניתא לא אמרה כן. כלומר דהדר הש"ס ודחי לטעמא דקאמר ר' מנא דליתא וכדדייקינן ממתני' דהא לא אמרה אלא אבל בונה הוא בשביעית משפסקו הגשמים וכו' ואי ס"ד כטעמא דידך דלחרישה התירו בערב שביעית משום דלא אתו למטעי שחורש עכשיו כדי לזרוע בשביעית שהכל יודעין שאסור לזרוע בשביעית וא"כ גם בלבנות מפני מה אמרו דדוקא משפסקו הגשמים מותר לבנות לצורך מוצאי שביעית אבל קודם לא הא לא אתי למטעי ולומר שמתקן המדרגות שיהא נוח לו לירד לתוך השדה שבגיא לחורשה ולזורעה בשביעית אלא מה שהוא מתקן לצורך מוצאי שביעית עושה וא"כ לכל הפחות נתיר לו לבנות אף קודם שפסקו הגשמים אלא ע"כ לא מיתוקמא מתני' אלא בזמן איסור שני פרקים והא דהקשה ר' שמאי דא"ה אף לצורך מוצאי שביעית יהא אסור משום תוספת השביעית שלאחריה הא בלא"ה לאו קושיא היא דלא אסרו בתוספות שלפניה ושלאחריה אלא בעבודה שהיא בגוף השדה כדדריש מבחריש ובקציר וכו' אבל לבנות המדרגות לא חששו לאסור כל זמן שנוכל לתלות דלצורך מוצאי שביעית הוא עושה ולא לשביעית וכגון שפסקו הגשמים וכדפרישית במתני':

מהו חייץ חייץ ליה. להגיא שמבדילו מבין שדות אחרות שסביבותיו כמה דתימר והוא בונה חייץ פסוק הוא (ביחזקאל י"ג) גבי נביאי שקר והיתה ידי אל הנביאים החוזים שוא וגו' והוא בונה חיץ והנם טחים אותו טפל ועל בנין מחיצה גרועה נאמר כתרגומו ואינון דמין דבני מחיצה ושעע ליה טין פטיר דלא תבן:

מתני' אבני כתף באות מכל מקום. ואפי' מתוך שדה שלו דהני מינכרי הם ולא נתכוין לתקן את השדה:

הקובלן. האריס שמקבל השדה בקבלנות מביאין מכל מקום ואפילו מתוך שדה זו שקבלוה בקבלנות ואפילו הן פחותין מאבני כתף כדמפרש בגמ':

כל שהן ניטלות ג' או ב' על הכתף. כלומר אף שלפעמים הן ניטלות ג' אבנים גדולות מיקרו שצריכות להנשא על הכתף והלכה כר' יוסי:

מתני' הבונה גדר בינו ובין רה"ר. בשביעית ולפי שהשדה סמוכה לו התירו לו לעשות גדר בשביעית אבל בינו לבין שדה חבירו אסור כדקאמר בגמ':

מותר להעמיק עד הסלע. כלומר אע"פ שחופר בעומק להעמיק הגדר עד מקום קרקע קשה התירו לו מפני שהיא סמוכה לרה"ר ושלא יקלקלו העוברין את השדה:

מה יעשה בעפר. שהוא נוטלו משם:

צוברו בר"ה. לפי שעה ומתקינו אח"כ ומסלקו:

כדרך שאין מקלקלין בר"ה כך לא יתקן. כלומר אע"פ שמתקן ומסלקו אח"כ לא ניחא להו לבני ר"ה לא קלקולו שבתחלה ולא תיקונו שאח"כ שאם מסירו ממקום זה ומניחו במקום אחר נמצא לעולם מקלקל הוא אלא מה יעשה בעפר צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין ששנינו בריש פרקין שיעורן וכן החופר בור ושיח ומערה בשביעית צובר העפר בתוך שדהו כדרך המזבלין והלכה כר"ע:

גמ' אפילו מתוך שלו. כדפרישית במתני':

אפילו פחות מאבני כתף. כלומר ששיעור האבנים אינן כשיעור אבני כתף אעפ"כ הוא מביא אף מן השדה שקיבלה לפי שאינה נחשבת כשדה שלו כדאמרינן לעיל מתוך של חבירו מה שהוא רוצה הוא נוטל:

גמ' לא שנו. שהתירו לבנות גדר בשביעית בהשדה אלא בינו לבין ר"ה מפני בני ר"ה העוברין אבל בינו לבין שדה חבירו אסור דהוי כמתקן את שדהו בשביעית:

אבל במועד וכו'. דכל שהוא משום טירחא אסרו במועד:

בפרצה וכו'. זה שייך להמתני' דפ"ק דמו"ק (בהלכה ד') ואדהתם הוא דקאי ואיידי דאיירי בבנין בשביעית מייתי לה הכא והגירסא בכאן משובשת היא ובמ"ק שם היא הגירסא הנכונה דהכי אמרינן התם על המתניתין דקתני מקרין את פרצה במועד ובשביעית בונה כדרכו כלומר דבמועד לא התירו אלא בקירוי מסידור אבנים זע"ז ובלא טוח בצרור וטיט אבל בשביעית בונה את הפרצה של הגדר כדרכו באבנים ובטיח טיט וצרור ביניהן והכי מפרש לה שם וקאמר התם עלה. ובפרצה שאינה סגה את העפר אבל בפרצה שהיא סגה את העפר אסור לגודרה בשביעית ותני כן כל פרצה שהיא סגה את העפר אסור לגודרה בשביעית ושאינה סגה את העפר מותר לגדרה בשביעית בשאינה מכשלת את הרבים אבל אם מכשלת הרבים אע"פ שהיא סגה את העפר מותר לגודרה בשביעית. ע"כ שם. ופירושה דבתחלה קאמר הא דהתירו לבנות פרצת הגדר בשביעית כדרכו דוקא בפרצה שאינה סגה את העפר כלומר שנפרצה לגמרי ואינה סוגה בעפר כלל אבל אם הפרצה עדיין סוגה וסתומה בעפר אלא שהאבנים נפרצו ממנה לא דמכיון דאינה פתוחה כולה לא התירו לגודרה בשביעית:

ותני. בברייתא בהדיא כן כל פרצה וכו'. בשאינה מכשלת את הרבים. כלומר והא דאמרינן דאם היא סוגה בעפר אסור לגודרה דוקא בשאינה מכשלת את הרבים העוברין שם אבל אם היא מכשלת את הרבים דמחמת שנפרצה והיא סמוכה לרה"ר נכשלין בה בני רה"ר העוברין מן האבנים הפרוצות וכיוצא בזה בכה"ג אע"פ שהיא סוגה עדיין בעפר ואינה פרוצה לגמרי מותר לגודרה בשביעית שלא להכשיל את הרבים:

כחיב ושם דרך אראנו בישע אלקים. כלומר אהא דקתני כשם שאין מקלקלין ר"ה כך לא יתקן פריך דאמאי לא יתקן הלא הוא משים דרך לרבים:

ומשני שנייא היא הכא שהוא תיקון וסופו לקלקול כדפרישית במתני'. דמה שהוא מתקן כאן במקום שמסיר את העפר מקלקל הוא במקום שהניחו וסוף סוף קלקול הוא:

דארשב"ל וכו'. כלומר דמייתי ראיה שיש להזהר שלא לעשות איזה קלקול בר"ה כ"א לעשות להם תיקון וזכות הוא לו כהאי דאמר ר"ל לא זכה שאול למלוכה אלא ע"י זכות זה שהיה זקנו מדליק נר לרבים במבואות האפלים ולכן ג"כ נקרא שמו נר ואף ששמו האמיתי היה אביאל כדדרי' ואזיל מהפסוקים בד"ה:

עד שלא פסקו עובדי עבודה מהו וכו'. כלומר הא דקתני צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין אם אפילו עד שלא פסקו עובדי עבודה התירו לזה שחופר בהשדה ברשות וכדרך המזבלין דקאמר על האשפתות ושיעורן קאמר כמו ששנינו בריש פרקין או דילמא כדרך המזבלין אכולא מילתא קאמר דדוקא משפסקו עובדי עבודה יעשה כן:

הדרן עלך מאימתי מוציאין