מתני' בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו וכו'. מפרש בגמ' דאת הגס הגס אמתוך שלו קאי וה"ק בראשונה היו אומרים שמלקט מתוך שלו את הגס הגס כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו בין דקין בין גסין דכשהוא מלקט מתוך שלו את הגס הגס ומניח את הדקין ניכר הוא שאינו מלקט לתקן את השדה אלא לעצים הוא צריך ואבנים הגסין לבנין ועשבים לבהמתו כדרך דתלינן במלקט מתוך של חבירו אף הדקין דלא לתקן את השדה הוא מכוין דלא עביד אינש לתקן שדה חבירו:

משרבו עוברי עבירה. והיו מתכונין לתקן את השדה ומלקטין את הכל ואומרים את הגס הגס אנו נוטלין:

התקינו שלא יהא מלקט כלל מתוך שלו אלא זה מלקט מתוך של זה וזה מתוך של זה וכדאמרן דמתוך של חבירו אין חוששין לכלום ומלקט את הכל אלא שצריך שיהא שלא בטובה שלא יחזיק לו טובה ולא יאמר לו זה שליקט כמה טובה עשיתי לך שנקיתי את שדך:

ואין צריך לומר שיקצץ להן מזונות. בשביל שהוא לוקט זה מתוך של זה יקצצו להן מזונות זה לזה דהא פשיטא דאסור:

גמ' והכין צורכה מיתני וכו' כן צריך לפרש המתני' דאת הגס הגס אמתוך שלו קאי דאילו מתוך של חבירו אין חשש אף אם הוא מלקט את הכל כדפרישית במתני':

נחשדו להיות מלקטין בטובה. חזרו ונחשדו גם על כך שהיו מלקטין בהחזקת טובה זה לזה ואמרו שלא בטובה לקטנו:

התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי. הכי תנינן לה בתוספתא (פ"ג) דכשאין מביאין אלא מן הקרוב ומצוי אין חוששין שיחזיק לו טובה בשביל כך:

ראשונה ראשונה מתקיימת. כלומר דר"ז קאמר דחזרו לומר שתקנה הראשונה מתקיימת דמלקטין אף משאינו קרוב ומצוי ושלא בטובה ואין חוששין שמא ילקטו בטובה:

היתה בהמתו שם. עומדת בתוך שדה שלו מלקט ואינו חושש שהרי בהמתו מוכחת עליו שהוא מלקט להביא לפניה לאכול וכן אם היתה הכירה שלו סמוכה לשדהו מלקט שהרי כירתו מוכחת עליו שמה שהוא מלקט להדליק הוא מלקט:

ליקט בגסין מהו שיחזיר וכו'. אמשנה ראשונה מהדר ולפרש להא דקתני את הגס הגס. ואם ליקט את הגסין בתחלה מהו שיהא מותר אחר כך לחזור וללקט הגסין שבדקין כלומר ממה שנשארו הדקין ילקט הגסין שבהן והיינו דקתני את הגס הגס ופשיט לה דאת הגס הגס דוקא קתני שאם אתה אומר כן א"כ אף הוא ילקט את כל שדהו בשביעית ויאמר יש איזה מהן שנחשבין לגסין נגד הדקין מהן ונמצא מתקן הוא את שדהו שלא יניח אלא מעט מן הדקין שבדקין ואינן נכרין אבל למשנה אחרונה דאינו מלקט אלא מתוך של חבירו מותר ללקט את הכל:

היתה שדהו מלאה גסין. ואין שם דקין כלל אם הוא מותר ללקט את כולן אף למשנה האחרונה הואיל ואין שם דקין וכיצד הוא נוהג וקאמר הש"ס דתרתי מתני' פליגי בה חדא אמרה דשרי ללקט כשהוא ניכר שאינו מתקן את השדה וחדא מתני' אמרה אסור כלומר דאיכא תנא בהך מתניתין דס"ל דאעפ"כ אסור כדמפרש ואזיל:

המסקל שדהו. דתנינן בפרק דלעיל (בהלכה ה') שנוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ הדא אמרה שרי כלומר דמהאי מתני' שמעינן דהכל מודים שמותר ללקט כל העליונות ובלבד שיניח אלו הנוגעות בארץ ובהכי סגי שניכר שאינו מתכוין לתקן את השדה:

איזהו וכו'. אבל האי מתני' בפרקין לקמן דקתני המידל בזתים שכורת איזה מהן לעצים ולא את כולן כדמפרש התם איזה מידל אחד או שנים ופליגי התם בית שמאי וב"ה דבש"א יגום שאסור לשרש אותן אלא גומם ומקצץ את האילן ומניח השורש בארץ שלא יראה כמתקן את הארץ ואע"פ שאינו נוטל את כולן וא"כ הדא מתני' אליבא דב"ש אמרה אסור:

אף במועד כן. בעיא היא אם דינא דמתניתין היה נוהג בראשונה אף במועד וקאמר דאשכחן לתנא דתני בברייתא דבמועד לא התירו כן:

אף באבנים כן. אמועד קאי אם באבנים ג"כ אסרו במועד משום דבהך ברייתא לא תני אלא עצים ועשבים בלבד וקאמר דאשכחן תני דתני בהדיא אף באבנים לא התירו במועד אף בראשונה:

הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות. תוספתא היא שם ואתקנה שניה נשנית התם כדמייתי לעיל כשחזרו להיות נותנין זה לזה בטובה התקינו שיהו מביאין מן המצוי ומן הקרוב והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות כלומר דאף על פי כן הדבר תלוי בכוונתו והלב יודע אם נתכוין בטובה או שלא בטובה וכהאי דאהדר ר"ע לההוא גברא לקמן:

ר"ע עביד כשיטתיה. האי כשיטתיה דסוף פרקין דלעיל הוא דקאמר ר"ע כדרך שאין מקלקלין ר"ה כך אין מתקנין שהלב הוא יודע שאומר לתקן נתכוין ואפשר שקלקול הוא וכך השיב לזה שראה אותו זומר כרמו בשביעית א"ל ולית אסור זה בשביעית וא"ל לעקלין אנא בעי לצורך עקל בית הבד אני עושה ולא לתקן את הכרם והשיב לו ר"ע על זה הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות:

מתני' שדה שנתקווצה. שהסיר הקוצים ממנה בשביעית ולכתחילה אסור הוא ואע"פ כן אם עשה לא קנסו חכמים בזה ותיזרע למוצאי שביעית:

שניטייבה. שחרשה והפכה היטב וזהו שקראו אותה במקום אחר ניר כדכתיב נירו לכם ניר:

או שנדיירה. שעשה הדיר על כל פני השדה לזבל אותה ולא התירו חכמים להיות מדייר כל שדהו אלא בית ד' סאין כדתנן בפרק דלעיל ואם דייר וזבל כל השדה בזה קנסו אותו חכמים ולא תיזרע במוצאי שביעית:

שדה שניטייבה. בשביעית ומחמת כן צמחו פירותיה מן הזרע שנפלו בה מקודם שביעית או העיקרים שנשארו בה חזרו וצמחו וזהו נקרא ספית:

ובה"א אוכלין. ומה שאמרה התורה את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל וזהו מן התורה אבל חכמים גזרו על כל ספיחי שביעית שיהו אסורין באכילה כדתנן לקמן בפ"ט בש"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה. פירות שעלו מאיליהן בשביעית כגון פירות האילנות או מיני עשבים שאין דרך רוב בני האדם לזורען ואלו מותרין באכילה בשביעית אף מדבריהם וקאמרי ב"ש שאין אוכלין אותן בטובה שלא יחזיק לו טובה על כך דרחמנא אפקרינהו ובה"א אוכלין אף בטובה:

חילוף הדברים. בזה דב"ש לקולא וב"ה לחומרא ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' תמן. בבבל אמרין לפרש שנתקווצה היינו שניטלה קוציה והן מפרשין שניטייבה שנחרשה היטב כדפרישית במתניתין:

ורבנן דהכא אמרין. דשנתקווצה היינו שנחרשה שמחמת המחרישה ניטלו הקוצין מאליהן ועל דעתייהו דרבנן דהכא איזהו הטיוב:

כל העם חורשין פעם אחת. כדמפרש לקמן דבשעת שהמלכות אונסת לפרוע לו המס איירי והתירו להן לחרוש פעם אחת כדי שימהרו לזרוע במוצאי שביעית והוא חורש שני פעמים וזהו שנטייבה לדעתייהו דרבנן דהכא ולפיכך קנסו אותו שלא תיזרע למוצאי שביעית:

וכא כן. הש"ס קיצר כאן וקושיא היא כדגרסינן לה לקמן (בפ"ז) וכן בפ' זה בורר (בהלכה ה') על הא דתני שם א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא וכו' ומפרש לה דרבי יהודה אפירות שביעית נמי קאי כדמייתי התוספתא דהתם איזהו תגר שביעית שאמרו חכמים שפסול לעדות כל שיושב ובטל כל שני שבוע וכיון שהגיע שביעית התחיל מפשט את ידו ונושא ונותן בשביעית ואיכא ברייתא דתני לחומרא כדמביא שם שאע"פ שיש לו מלאכה אחרת אסור ופסול הוא וקא"ר בא שם בשם ר' אבהו דהלכה כרבי יהודה והיו מקלסין אותו ומזכירין אותו לשבח שאמר שמעתתא משם דזעיר מניה והוא ר' אבהו:

ופריך הש"ס עלה ואוף הכא כן. כלומר הואיל דשמעינן דהלכה כר' יהודה דמחמיר בפירות שביעית לפי האי ברייתא דתני לחומרא וא"כ אמאי הקילו הכא. ועלה הוא דמשני תמן בשאין המלכות אונסת ברם הכא המלכות אונסת. כלומר בשעה שאין גזירת המלך לא הקילו ומתני' דהכא איירי בשעה שהמלכות אונסת ולפיכך התירו חכמים לחרוש פ"א כדפרישית לעיל:

בראשונה כשהיתה המלכות אונסת לפרוע המס הורי ר' ינאי שיהו חורשים חרישה הראשונה בשביעית כדי למהר הזריעה אח"כ שיהיה להם ממה לפרוע מס המלך:

חד רשיעא הוה איעבר בשמיטתא. כך כתוב בסנהדרין:

חמתון רמיין קובעתה. ראה אותן שהרימו הגדר סביב השדה בכדי שלא יוכלו להכנס שם אלו הרוצין לחרוש שלא יהא חורשין בשביעית. קובעתה מלשון וקובע ישימו עליך סביב (ביחזקאל כ"ג):

אמר לון האסטו. ל' מקרא הוא (בדניאל ג') ענה נבוכדנצר וא"ל הצדא. ופירושו וכי כן הדבר ואמת הוא:

שרא לכון מירדי. אם התחילו אתם למרוד במלך והתחילו אתם לרמיין אותן קובעתה. שלא לחרוש ושלא לפרוע מנת המלך:

לא כן א"ר זעירא וכו'. על הא דהתיר ר' ינאי לחרוש בשביעית פריך והא נמנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד דעל כל התורה כולה חוץ מאותן ג' עבירות שאמרו יעבור ולא יהרג הדא דתימר בינו לבין עצמו בצינעא הוא דחילקו דבאלו שלשה יהרג ואל יעבור ובשאר התורה כולה יעבור ואל יהרג אבל ברבים אפילו על מצוה קלה אל ישמע לו כגון פפוס ולוליינוס דמסכת תענית שאפילו על דבר קל שנתנו להם מים לשתות בכלי זכוכית צבועה שם ע"ז בתוכה ולא קבלו מהן וקדשו השם על זה והיכי עביד ר' ינאי הכי להתיר דבר שהוא ברבים:

אמרי שאני הכא דלא מתכוונין משמדתהון שהרי לא משום גזרת שמד גזרו עליהן שיחרושו בשביעית ולעבור על התורה אלא בשביל הנאתן נתכוונין כדי להגבות ארנונין והמס מהן ובכהאי גוונא מותר בשאר כל התורה:

עשרה. אם הוא בפני עשרה מישראל אל יעבור אפילו על מצוה קלה דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וילפינן דעשרה הן:

חמנוניה פרי. ראו אותו שהיה רץ אחר החמור בשבת שכפוהו העכו"ם להיות מחמר אחריהם:

הורון מפי. הורו והתירו לאפות הלחם בשביל ראש החיל ואנשים שלו בשבת:

קשיתי. הקשיתי לפני ר' יונה אבל לא כן וכו'. כדלעיל וא"ל ג"כ כהך שינויא שלא נתכוונו אלא להנאת עצמן לאכול פת חמה:

מהו שיהו מצווין על קידוש השם. לפי שמוזהרין הן על ע"ז ואם אומרים לו עבור ואל תיהרג אם מצוה עליו לקדש את השם:

שמע לה מן הדא. נעמן שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואמר לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדוני בית רימון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי בהשתחויתי בית רימון. והודה לו אלישע שהרי אמר לו לך לשלום ש"מ שאינן מצווין על קידוש השם:

הוה מחייט. תופר בגדים אצל עכו"ם אחד ברומי ונתן לפניו בשר נבלה לאכול וא"ל לית אנא אכיל:

וא"ל אכול דאם לא כן אנא קטיל לך והשיב לו אם רצונך להרוג הרוג אותי ואיני אוכל בשר נבלה. וא"ל העכו"ם מאן מודע לך הדבר. שאני לא באתי אלא לנסות אותך ואם היית אוכל הייתי הורגך שאם יהודי צריך להיות יהודי ואם ארמאי ארמאי:

אלו הוה ר' אבא בר זימנא שמע מיליהון דרבנן. דלעיל דאמרו דבשאר עבירות אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג מיכל הוה והיה נהרג ולטובתו היה שלא שמע זה. ובסנהדרין גריס מיזל הוה שהיה חלף והלך לו והיינו הך:

טייבה ומת. אמתני' מהדר שאם עבר וטייבה ומת מהו שיהא בנו מותר לזורעה:

טייבה ומכרה אסור. לו להלוקח לזורעה דאע"ג דאיהו לא עביד איסורא מ"מ אם אתה מתיר להלוקח לזרוע מרגילו אתה לזה לעשות כן שיהא תמיד חורש בשביעית ולמכור לאחרים:

עבר וזרעה. זה המטייב מותר הזרע ליהנות ממנו כדאמרינן לעיל (בפ"ב) גבי אין נוטעין וכו' ואם נטע ולא עקר פירותיו מותרין שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד בו ואין מוסיפין על הגזרה:

טיוב בזמן זה מהו. אם גזירת חכמים במקומה עומדת ואפי' בזמן הזה:

ולא שמיע ר' ירמיה שהוא לוקה. וכי לא שמע מה שאמרו דאם עבר על דברי חכמים לוקה מכת מרדות וכן אמרו שהוא פסול לעדות וכי לא שמע גם לזה ומ"ט מיקל בזמן הזה וחזר ואמר. ר' יוסה אין דודאי שמע אלא כאינש דשמע מלה ומחשי עלה והוא מפלפל למה נחמיר כ"כ בשביעית בזה"ז ולפיכך סבר מימר שרי ולא דשרי להדיא:

א"ר חזקיה אתתבת קומי ר' ירמיה דאמרי וכי איזה ב"ד עמד וביטל. כצ"ל הקשיתי לפניו דמהיכי תיתי דנתיר וכי איזה ב"ד עמד אח"כ שביטל גזירה הראשונה שגזרו דאם טייבה אסור לזורעה והרי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ומנין ואיזה בית דין שמבטלו בזה"ז:

חייליה דר' חזקיה. צ"ל דהא הראיה היא מדלקמיה שהתקנה הראשונה במקומה עומדת כדמתיב ליה ר' חזקיה ור' ירמיה הא סבר מימר שרי וכן הוא בהדיא בסנהדרין שם דר' ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא ור' יוסי פליג עליה כדלעיל וס"ל כר' חזקיה דלעולם הגזירה עומדת עד שיעמוד ב"ד אחר ויבטלה ומייתי סייעתא לר' חזקיה ור' יוסי מן הדא דגרסינן לקמן בפ' בתרא דתרומות:

בת ישראל שבאת להדליק מן הכהנת טובלת את הפתילה. שלה בשמן שריפה ומדלקת ואף ע"פ דשמן שריפה והוא שמן של תרומה שנטמא ועומד לשרפה אין רשות להדליק אלא הכהן או לבת ישראל שניסת לכהן הרי היא ככהנת לענין זה ואם בת ישראל אחרת נכנסה לביתה או לכהנת ממש והיא בבית אביה. ורוצה להדליק את הפתילה יכולה היא לטבול בתוך שמן שריפה שדולקת שם ומדלקת את שלה וכדמפרש ר' חונא לטעמא:

שעת משלחת זאבים היתה. והתירו מפני הסכנה. שלא תכשל באישון לילה ולפיכך אמרו שיכולה היא לטבול את הפתילה בשמן שריפה כדי להדליק ולהאיר לה בהליכתה:

ולא עמד ב"ד וביטל. כלומר ואע"פ שלא היה זה אלא לפי שעה נשארה התקנה כמו שהיתה ולא בטלוה אח"כ ולאסור וא"כ כמה דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל ואף דלקולא היא והכא נמי לא עמד ב"ד וביטל ומכ"ש הוא דלחומרא היא:

ודכותה. כמו דפליגי ר' ירמיה ור' יוסי בענין שביעית לעיל דכוותה פליגי נמי בפירות שביעית וג"כ ר' ירמיה לקולא ורבי יוסי לחומרא:

מאימתי אדם זכה בפירותיו בשביעית. שלא יהו הפקר לכל:

משיתנם לתוך כליו. ואף על פי שלכתחילה אסור ללקט פירותיו בשביעית דרחמנא אפקרינהו מ"מ אם ליקט ונתן לתוך כליו זכה:

ר' יוסי סבר מימר. דלא היא אפילו נתן לתוך כליו לא זכה דזכיה בטעות היא כהכין דסבר דאינון דידיה ולית אינון דידיה שהתורה הפקירה בשביעית לכל אדם ואין הבעלים יכולין לזכות בהן:

כהדא. אמתני' קא מהדר אפלוגתייהו דב"ש וב"ה בסיפא ומייתי האי עובדא דר"ט לקמיה דכסבור היה להחמיר על עצמו ולנהוג כב"ש לאכול פירות שביעית שלא בטובה דוקא וירד לאכול משלו להקציעות ונתנכר לפני אנשיו שלא יכירו אותו כדי לקיים דברי ב"ש לפי שסבורים יהיו שזה איש אחר והוא אוכל ואינו מחזיק להם טובה:

חמוניה וראו אותו הסנטירין והשומרין והתחילו להכות אותו כשראה בעצמו שהוא בסכנה אמר להן בחייכון תאמרון בבית טרפון שיכינו לו תכריכין שהוא ימות מחמת המכות אלו כששמעו אנשיו כן נשתטחו על פניהם ובקשו ממנו רבי תמחול לנו זה והשיב להם יבא עלי על כל מקל ומקל שירד עלי מחלתי לכם מקודם. שקבלתי עלי הדין על שעברתי על דברי ב"ה:

באלין תרתין מילייהו נהג ר"ט. לחומרא כב"ש ונסתכן חדא הא דפירות שביעית ובק"ש (פ"ק דברכות) שהיה בדרך והטה לקרות כדברי ב"ש ונסתכן מן הלסטים:

היה מתענה על דבר זה. שגילה עצמו לפני אנשיו שיניחו אותו וחשב לזה כמשתמש ונתכבד בכתרה של תורה:

מתני' חוכרין נירין מן העכו"ם בשביעית. מותר לומר לו אני אקבל ממך שדה זו שחרשת בשביעית בכך וכך כורים לשנה ולא איכפת לן מה שהעכו"ם חורשין בשביעית לפי שאינן בני חיוב לקנוס אותן:

אבל לא מישראל החורשין בשביעית דקונסין אותן. נירין כבר פירשתי במתני' דלעיל שדה שנהפכה בחרישה היטב נקראת ניר:

ומחזיקין יד עכו"ם בשביעית. שאומרים לו בשעה שהוא עובד בשדה איישר חילך ותתחזק וכיוצא בזה:

ושואלין בשלומן. שיכול לומר שלום עליכם בלבד שלא יכפול שאין כופלין שלום לעכו"ם וכן הלכה:

גמ' ר' חייא ור' אימי. פליגי בפירושא דמחזיקין ידיהם ופירושא דשואלין בשלומן:

חד אמר חריש בה טבאות וכו'. כלומר דאפילו זה מותר לומר לו תחרוש בה בטוב ואני לוקח ממך אחר שביעית:

וחרנא. ואידך אומר דאסור לומר לו כך אלא איישר חילך הוא דאומר לו וזהו מחזיקין:

מ"ד חרוש וכו' כלו' להאי מ"ד דחרוש בה טבאות היינו מחזיקין א"כ מפרש שואלין בשלומן דקתני שזהו איישר:

מ"ד לעכו"ם איישר מהו שואלין בשלום ישראל. שלום עליכם כך כתוב הוא בפ"ד דע"ז (בהלכה י') וגירסא נכונה היא וכאן חסר מקצת ובסוף פ"ה דגיטין הגירסא יותר משובשת היא. וה"פ דלהאי מ"ד גופיה מפרש ואזיל דלדידיה דמחזיקין הוא חרוש בה טבאות ושאילת שלום לעכו"ם איישר הוא ומהו שאילת שלום לישראל וקאמר שלום עליכם משום דהאי מ"ד ס"ל דאסור לומר לעכו"ם שלום עליכם דשלום שמו של הקב"ה הוא אבל לאידך מ"ד דס"ל מחזיקין איישר הוא ושואלין בשלומן דקתני שלום עליכם הוא דהאי מ"ד סבר דמותר הוא לומר שלום עליכם אפילו לעכו"ם ולא אסרו אלא בכפילת שלום לעכו"ם כדפרישית במתני':

דלמא. מעשה בר"ח ור' שמואל שעברו על אחד מחורשי שביעית וא"ל ר"ש איישר חילך:

לא כן למדנו רבי ולא אמרו העוברים וכו'. שאסור לברך להעוברים על המצוות:

לדרוש אי אתה יודע. שלא כך דרשו חכמים אלא על העכו"ם קאמר:

ברכנו אתכם בשם ה'. כלומר שישראל אומרים להם לא דייכם וכו':

פיסין וזימיות. מיני מסים הם:

הורי ר' אימי לרדות עמו. לא שייך הכא אלא בע"ז שם אמתני' דנחתום העושה בטומאה קאי שאסור לרדות עמו פת לתנור כדאמרינן התם ואיידי דהאי סוגיא דשביעית כתובה היא שם הועתק גם לזה כאן וככה תמצא בהאי ש"ס למאות מאות מקומות:

מתני' המידל בזיתים. שקוצר וכורת מהן לעצים ומפ' בגמ' שנוטל אחד ומניח שנים או נוטל שנים ומניח אחד ולהכי קרוי מידל כלומר שממעטן ומדלדלן ואם נוטל ג' זה בצד זה ה"ז מחליק שעושה המקום חלק:

ב"ש אומרים יגום. יקצץ מעל הארץ ומניח השרשים בארץ ובה"א אף ישרש:

ומודים במחליק עד שיגום. דכיון שהוא מחליק את הקרקע נראה שלעבודת השדה הוא מתכוין ואסור לשרשן:

אבל מתוך של חבירו. דלא עביד אינש דמתקן שדה חבירו בודאי לעצים הוא מכוין אף המחליק ישרש:

מתני' המבקיע בזית. ליטול לעצים לא יחפה מקום הבקוע בעפר לפי שהעפר נעשה טיט ומשביח את האילן:

אבל מכסהו באבנים או בקש. דזה לא הוי אלא כשומרו שלא יפסד ויתייבש וכן בקוצץ קורת שקמה והוא מין ממיני התאנים:

אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית. בתולת שקמה הוא הצמח הראשון שיצא בה קודם שיכרתו ואין קוצצין אותה הפעם הראשון בשביעית מפני שהיא עבודה שמתוך כך היא מתגדלת ומתעבה:

כדרכה. כדרך שקוצצין אותה בשאר שני שבוע אסור אלא או מגביה י"ט מהארץ וקוצץ או גומם סמוך מעם הארץ שאין דרך לכורתה כך והלכה כר' יהודה:

גמ' מהו המידל. ומפרש שנוטל אחד ומניח שנים או איפכא זהו נקרא המידל:

תני דבית רבי. דוקא נוטל אחד מתוך ג' ומניח שנים אבל כשנוטל שנים אין זה מידל:

והתנינן. בסיפא איזהו המחליק ג' זה בצד זה וא"כ שמעינן הא מידל נק' כשנוטל שנים ומניח אחד:

ומשני ר' יונה דמתני' מיירי במידל מכבר בתחלה. כלומר שהוא מידל עכשו ממה שהיה בתחלה שמתחלה נטל אחד מהג' ועכשו הוא נוטל עוד אחד לפיכך אפי' הן שנים והאחד הוא שמניח נק' מידל ומה דתני דבית רבי מיירי במידל מכבר שנוטל עכשיו ולא נטלן אחד אחד ומכיון שהוא נוטל שנים בבת אחת אין זה מידל:

אין מציתין את האור באישת הקנים. תוספתא היא (בפ"ג) ושם כתוב בחישות הקנים והיינו הך כשיש הרבה קנים תכופין זה בזה נק' חישת הקנים שהן כאגודה ואינן יכולין להתגדל ומציתין את האור למעטן כדי שהנשארין יתגדלו ויתעבו ואין עושין כן בשביעית מפני שהיא עבודה:

וכן היה רשב"ג אומר נוטעין אילן סרק בשביעית. שאינו עושה פירות ואינו אלא לסייג:

אלא בחולות. מקום שאינו ראוי לזריעה שלא יהא נראה כחורש ואף ע"פ שאינו מתכוין אלא ללמדה ולהרגילה לחרוש:

ה"ג בתוספתא רשב"ג אומר אף בתוך שדה חבירו מותר ללמדה. דבשדה חבירו אין חוששין שיאמר לחרוש הוא נתכוין ובלבד שלא יסמוך לה מענה של חרישה שלא יהא נראה כחורש ממש כמו שעושין מענה ושורה של מחרישה:

תני. שם. אבא שאול אומר מגררין בחרשים וגומם מעם הארץ. עצים שבחורשין מגררין אותן וגוממין מעל הארץ. ובלבד שלא יקוץ בקרדום. כדרך שעושין בשאר שני שבוע:

אין בודקין את הזרעים באדמה בעציץ. מפני שכן דרך לזרוע בעציץ מלא אדמה ונראה כזורע בשביעית אבל בודקין אותן בגללים בעציץ שאין דרך לזרוע בעציץ מלא גללים:

ושורין אותן בשביעית. שיהיו יפין לזריעה למוצאי שביעית דאין זה עבודה:

ומקיימין את האלויי בראש הגג. אלויי מין פרי הוא. כמו כאלה וכאלון ובפי"ז דכלים הרימון האלון והאגוז שחקקום התינוקות. דרך להטמינו בעפר בראש הגג לקיימו וקמ"ל דאין זה עבודה אבל אין משקין אותו שיתגדל ביותר:

אין תולין תוכין בתאנה. תוספתא היא (בפ"ק) והתם גריס תחובין והיינו הך וכך הוא כתוב שם תאנה שנתקלפה אין טחין חותה בטיט מפני שהיא מלאכתה אין תולין תחובין בתאנה ומפרש ואזיל מהו זה:

כיצד הוא עושה מייתי יחור דתאנה שטר ותלי בה. שטר ממרח הוא. וימרחו על השחין ויחי תרגומו וישטרו על שיחנא ויתסי. כלומר אע"פ שאינו ממרח בטיט לאילן עצמו אלא שמביא יחור של תאנה וממחה ותוחב ותולה בו אפילו כן כעבודה היא שמתוך כך נתחזק האילן:

ואמרי עלה. כלומר דאיכא דפרכי עלה. הדא עבודה ואית לית את עבודה בתמיה. לזה את מחשב לה לעבודה ואית כה"ג דלית את מחשב עבודה כדמסיק הקושיא דהא לא כן תני התם בתוספתא:

אילן שמנבל פירותיו שפירותיו נובלין ונושרין ממנו סוקרין אותו בסקרא ומטעינין אותו אבנים ומבהת ליה דיעבד כלומר שמכחישין ומתישין אותו בשביל שיעשו פירות וכדמסיים שם ואין חוששין לא משום שביעית ולא משום דרכי האמורי אלמא דכל כה"ג לא הוי כעבודה בשביעית:

אמרי שאני תמן דאינו עושה אלא דלא יתן ממנו פירותיו. כלומר שלא ינשרו ממנו וכה"ג מותר בשביעית דלא הוי אלא לנטורי בעלמא ברם הכא דיעביד בתחלה. שהוא גורם שיתחזק האילן ויעשה פירות בתחלה וכל אברויי אילנא אסור בשביעית:

אין מרכיבין דקלים. בשביעית מפני שהיא עבודה:

שלא תאמר. כלומר וכי תימא מאי קמ"ל פשיטא דהרכבה עבודה הואי הלכך מתרץ לה דהא קמ"ל שלא תאמר הואיל והוא רובה שרי הוא מתוך שהדקל גדול הוא ואינה ניכרת ההרכבה בו כל כך:

א"כ שדי הוא צ"ל. מתוך שהוא גדול הוא משיר פירותיו ומרכיבין אותו באילן דקל אחר שלא ישיר ומהו דתימא דזהו מותר הוא שהרי אין כאן אלא לשמור ולא להחזיקו לפום כן צריך מימר אסור דאפ"ה הואיל והוא עושה התיקון על ידי הרכבה והרכבה עבודה היא:

מג' ועד תשעה היא מתני'. אהא דקתני המחליק ג' זה בצד זה קאי וקאמר דמג' ועד ט' מיירי כלומר שאם יש שם מג' אילנות ועד ט' כשנוטל מהן ג' זה בצד זה נקרא מחליק ומודים ב"ה עד שיגום:

המזנב בגפנים. שמקטע זנבות ענפי הגפנים:

ירחיק טפח. מן הגפן עצמו ובקנים ירחיק טפח משורש הקנה שלא יהא נראה כעבודה:

ר"ע אומר קוצץ כדרכו בקרדום במגל. והוא חרמש או במגירה ובכל מה שירצה מותר כל זמן שאינו מתכוין אלא לעצים והלכה כר"ע:

אילן שנפשח. שנבקע. וישסף תרגומו ופשח. קושרין אותו בשביעית ולא שיעלה שיתחברו בקועיו ויהיה נדבק ונקשר אלא שלא יוסיף להתבקע יותר:

גמ' תני. בתוספתא (פ"ג) והתם גריס לדברי רבי יהודה במקום דגריס הכא רשב"ג לקמן ורשב"ג במקום רבי יהודה כאן:

מקום שנהגו לקוץ יתוק. מל' ננתקה את מוסרותימו ובתוספתא גריס לתוך מל' עמוד התוך כלומר שיקוץ באמצע שלא יעשה כדרך שעושין בשאר השנים:

הקוצץ בקורת. שקמה לא יהא מחליק ומדריג מדריג ומחליק כלומר כדרך שעושין בקציצת קורות מן האילן שעושין כמו מדריגות מדריגות וחולקין אותן שיהיו חלקין. ובתוספתא גריס ה"ז לא יחליק ולא ידריג אלא מתכוין כדי שתהא קציצתן שוה:

ר' יוסי הגלילי כב"ש. קס"ד דטעמא דר"י הגלילי במתני' דבעי שינוי כדסברי ב"ש בפ' דלקמן גבי בצלים הקיצונים דעוקרין אותן במארופות של עץ וב"ה אומרים בקרדומות של מתכת ור"ע דקאמר הכא קוצץ כדרכו בקרדום וכו' כב"ה:

וכן אתינן מתני' וכו'. בתמיה וכי כאן בא להשמיענו לזה הא ידעינן דר"י הגלילי מתלמידי ב"ש כב"ש ס"ל ור"ע הוא מתלמידי ב"ה אלא הכא טעמא אחרינא איכא דריה"ג חשש שלא יהא נראה כעבודת הארץ ור"ע אין חושש לכך מכיון שהוא כורתן לעצים:

מתני' מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית משום דכל זמן שאינן ראוין לאכילה אסור לקוץ ולאכול שהרי הוא מפסידן ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד:

הפגי'. פגי תאנה כדכתיב התאנה חנטה פגיה:

משיזריחו. כשיתחיל המים והלחלוחית להכנס בתוכן דרכן להבהיק ולהיות נראות חלק וזהו משיזריחו:

אוכל בהן פתו בשדה. אבל לא יכניסם בתוך ביתו כדדריש בגמ' דכתיב כל תבואתה לאכול וכתיב מן השדה תאכלו את תבואתה בענין שתי תבואות הכתוב מדבר אחת מענין השדה ואחת שמותר לו לאכול בבית והיינו כשנתבשלו כדקתני בסיפא:

בחילו. מל' וגם נפשם בחלה בי. כלומר שהתחילו להתגדל ולהתבשל:

וכן כיוצא בו בשאר שני שבוע. משביחלו חייבין במעשרות כדתנן לקמן (בפ"ק דמעשרות) התאנים משיבחילו:

הבוסר. ענבים שלא נתבשלו:

משהביא מים. בתוכו וכשסוחטן מוציא מים:

הבאיש. שנתבשלו והגיעו לכלל שיקראו באשה ושהגרעינים נראין מבחוץ:

גמ' מהו ביחלו חיתה. כלומר שנתבשל' מעט ונראית גדולה כמה דתימר וכו':

כתיב וכו'. כדפרישית במתני':

פגין מהו לעשות מלוגמא. משום דתנינן לקמן ברפ"ח כל האוכלין המיוחדין לאדם אין עושין מהן מלוגמא לרפואה בשביעית דרחמנא אמר לאכלה ולא למלוגמא והלכך בעי מי נימא דמאחר שהוא אוכל בהן פתו בשדה מאכל אדם נקראין ויהא אסור או דילמא מאחר שהוא מכניסן לתוך הבית כלומר לאחר שהוא מכניסן לתוך הבית דווקא ומכיון שהוא צריך להמתין עד שיהו ראוין שהוא מכניסן לתוך הבית יהא מותר למלוגמא דאכתי לאו מיוחד למאכל אדם הן ולא איפשיטא:

תמן תנינן. בפ"ג דעוקצין:

תני כאן מיד. כלומר דמפרש הא דר"ע מטמא בהן משום טומאת אוכלין תני בהן מיד דאע"פ שלא הגיעו להשיעור דתנינן הכא במתני' מיד הן מטמאין משום אוכלין ופריך ולית כאן מיד הא לא תנינן מיד בהדיא ואמאי לא בעית למימר דצריך שיהא בהן כשיעורא דמתני' ומקודם לאו אוכלין נינהו כלל:

בפגי תאנה היא מתניתא. כלומר ר"ל מפרש למתני' דעוקצין דבפגי תאנה מיירי ובהו פליג ר"ע וקסבר דמטמאין טומאת אוכלין הואיל ונקראין אוכלין לענין שביעית וא"כ שיעורא דידהו לענין טומאה כדתנינן הכא בשביעית:

אבל בשאר כל הפגין. דכל פירות שלא נתבשלו נקראין פגין אף ר"ע מודה שאינן מטמאין טומאת אוכלין עד שיבואו לעונת המעשרות האמורה בהן:

מתניתא אמרה כן. מלישנא דמתני' שמענו ג"כ דבפגי תאנה עסקינן דקתני משיזריחו ודרך פגי תאנה הוא כן ואז הן ראוין לאכול בהן פתו בשדה ומתני' דעוקצין נמי בהכי מיירי ושמעינן נמי דמקודם לכן לאו אוכל נינהו וכן בשאר כל הפגין דלא שייך בהן האי שיעורא לאו אוכלין נינהו עד שיבואו לעונת המעשרות:

ור' פדת בשם ר' יוחנן אומר. דשאני שביעית והכל מודין בשביעית וכדמפרש ואזיל:

הכל מודין. כלומר לענין מאי הכל מודין:

חברייא אמרין שאין מטמאין טומאת אוכלין. כלומר בשביעית הכל מודין שאין מטמאין טומאת אוכלין מקודם שיבואו לשיעורא דמתני' משיזריחו דבשביעית בעינן שיהו מיהת ראוין לאכילה כ"ד וכן לענין טומאה לאו אוכלין נינהו בשביעית עד שיגיעו לשיעור שיכול לאוכלן בשדה מיהת אבל מתני' דעוקצין פלוגתייהו בשאר השנים ואיכא למימר דלר"ע בין פגי תאנה ובין שאר כל הפגין מטמאין טומאת אוכלין אע"פ שלא הגיעו לשיעורא דמתני' דהכא:

הקור וכו'. סיפא דמתני' בעוקצין שם והוא עץ רך הנוסף בסביבות הדקל בכל שנה ואוכלין אותו כשהוא רך:

כעץ לכל דבר. ואינו מטמא טומאת אוכלין אלא שהוא נלקח בכסף מעשר דגידולי קרקע הוא:

כפניות. תמרים שלא בשלו כל צרכן:

לאוכלין. לענין טומאת אוכלין כאוכלין הן ופטורות מן המעשרות:

ור' יוסי מפקדין על שואלייה. על השואלים אותו היה מצוה עליהם שינהגו בו קדושת שביעית והיה אומר להם מי הוא זה שאמר לכם כן שלא יהא שביעית חלה עליו שאתם מסתפקים ושואלין על כך ואמרו לו הוא ר' יודה בר פזי שדרש כן:

א"ל ר' יוסי. אל תחושו לו דמתנית' פליגא עליה ומסייעה לן דקדושת שביעית חלה עליו:

דתני. בתוספתא (פ"ג):

אין שולקין אותן. כחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן בשביעית:

ובמסויפות. של סוף הקיץ מותר מפני שהוא מלאכתן שכן דרכן לאכלן ע"י שליקה וכמאכל אדם הן ומותר לשולקן:

קור וכפניות הרי הן כעץ. ובתוספתא שם גריס בקור וכפניות מותר. ונראה שחסר כאן הסיפא דתוספתא וצ"ל כדהתם והיינו דמדייק דמדקתני מותר וקשה מאי קמ"ל הלא קור כעץ הוא וכן אנו אומרין ועץ אסור לשלקו בתמיה. אלא ש"מ בגין דקדושת שביעית חלה עליו לפום כן צריך מימר מותר כצ"ל כמו שהוא בתוספתא ומיהת מסייעא לן דקדושת שביעית חלה עליו ומאכל אדם הוא לפי שלפעמים בני אדם אוכלין אותו:

גבי בוסר מה אית לך מימר. כלומר מ"ט דקתני במתני' אוכל בו פתו וכי ראוי לאכילה הוא וקאמר ר' אבון אין שכן דרך הקיהות אוכלות אותו כלומר אלו שאוהבין לאכול מידי דאית ביה קיוהא ואוכלין פתן עמו:

מתני' זיתים שהכניסו רביעית לסאה. שמסאה מהן יכול להוציא רביעית לוג שמן פוצע דרך הזיתים לפצוע אותן כדי למתק מרירותן ואוכל בשדה דלאכילה הוא דחזו אבל אין סכין דלא חזי לסוך ואין סכין אלא בדבר שדרכו לסוך כדתנן לקמן (בפ"ח):

הכניסו חצי לוג שיכול להוציא חצי לוג שמן מסאה:

הכניסו שליש. שיכול להוציא מהן שליש ממה שמוציא לסאה כשנתבשלו יפה. א"נ שליש הוא שליש לוג וכדמפרש בגמ' כגון שהן עושין ג' לוג לסאה כשיגמרו וכשהכניסו שליש הלוג שהוא תשיעית ממה שראויין לעשות כשיגמרו כותש וכו' וכך עונתן למעשרות:

ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות. המפורש לקמן בפ"ק דמעשרות כך עונתן לשביעית לאכול מהן דדוקא תאנים וענבים וזיתים שדרך לאכול מהן קודם שנתבשלו יפה התירו לאכול מהן בשדה בשביעית קודם שיגיעו לעונת המעשרות אבל לא בשאר פירות לפי שלא התירו אלא כדרך שאוכל בשאר שני שבוע:

גמ' מהו שליש לוג. כלומר דמפרש מהו שליש אם שליש ממה שמוציא לסאה כשיגמרו קאמר או שליש אחר. וקאמר הש"ס לוג. כלומר שליש לוג הוא ולא שליש מסאה וכדמפרש ואזיל מתני' וכו' דמתני' מיירי שהן עושין ג' לוגין לסאה כשיגמרו וכשהכניסו שליש הלוג שהוא תשיעית להסאה כשיגמרו עונתן אז כותש וכו' וכך למעשרות וכדפרישית בל' הב' במתניתין והוא העיקר:

כתיב כי יובל היא קודש. ודריש היא יתירא לרמז מה היא קודש הארץ אף תבואתה קדש ויש לנהוג בפירות שלה קדושה בשנת הקדש ולפיכך לא ניתן אלא לאכילה ולא להפסד:

מנשק לכיפתא דעכו. שהיא גבול א"י והיה מנשק לכיפי סלע אשר שם ואמר עד כה היא ארעא דישראל והיה מחבב אף הגבולין שלה:

עבר ירדנא במנוי. שלא היה לו במה לאחוז על מעברות הירדן ועשה מהבגדים שלו כדי לאחוז בו כדרך שעושין בחבל מפה ומפה לאחוז בו ולעבור על המעברת:

מתעגל בהדא אליסוס דטבריא. מחוז של טבריא הנקרא כן והיה מתעגל עצמו על הארץ וכל זה מפני חיבוב קדושת הארץ:

מתקל כיפי. היה שוקל האבנים לידע אם כבר הוא בא"י מפני שאבניה יותר כבדים הן וכן גושי האדמה שלה ולקיים מה שנאמר כי רצו עבדיך וגו' ומר מקיים רישא דקרא ומר לסיפיה:

מתני' מאימתי אין קוצצין האילן בשביעית. לפי שאסור לקוץ את האילן בשביעית משיתחיל לעשות פרי שהוא מפסיד הפרי וכתיב לאכלה ולא להפסד:

כל האילן משיוציא. משיתחילו העלין להיות ירוקין:

ובה"א החרובין משישלשלו. משיתחילו להכביד ויראו בהן כמין שלשלת של חרובין:

משיגרעו. משיעשו בוסר כשיעור פול לבן וזהו נקרא גרוע ובגמרא דהכא מפרש משיזחלו מים מל' כי יגרע נטפי מים וחד שיעורא הוא:

משיניצו. משיגדל הנץ עליהן סביב:

ושאר כל האילן משיוציא. הבוסר שלו וכשיגיעו לשיעורים הללו שנשנו אסור לקצצן בשביעית:

וכל האילן כיון שבא לעונת המעשרות. שכבר גדלו הפירות עד שהגיע לעונת המעשרות האמור בהן מותר לקוצצו בשביעית לפי שזה כבר הוציא פירותיו ובטל דין שביעי' ממנו וכן קודם שיתחילו לעשות פרי מותר לקוץ לעצים בשביעית ומשום חוצץ אילנות טובים ליכא דהכא מיירי שהוא מעולה בדמים לעצים יותר מלאילן:

וכמה. יהא בזית ולא יקוצנו. האי דינא לאו אשביעית קאי אלא בעלמא ומשום קוצץ אילנות טובים כדדרשינן מדכתיב כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות:

רובע. הקב משום דזיתים חשיבי שיעורו ברובע ובדקל שיעורו בקב שאם עושה קב תמרים לא יקוצנו ואין הלכה כרשב"ג:

גמ' שלשולן היא חנטן. לענין מעשרות קאמר דאמור רבנן באילן אזלינן בתר חנטה לפי השנה שחנטו מתעשרין אבל עונתן למעשרות מפורש בפ"ר דמעשרות משינקדו:

משיזחלו מים. כשסוחט מוציאין מים:

מה. ושואל הש"ס מאי משהכניסו רובע דקאמר אם רובע נץ או רובע זיתים:

א"ר יונה. ומאי תיבעי לך לאי דהוא נץ שהוא עושה רובע זיתים כלומר לאיזה דבר הוא הנץ אלא שמשערים לפי הנץ שהוציאו כמה זיתים יכולים להיות ממנו ואם היה כל כך שיעשה רובע זיתים קאמרי אנא:

א"ר יונה וכו'. כמו ועוד א"ר יונה כדמייתי לכל הני מילתיה אהדדי:

חד לתלת מאה וארבעים קיים בה. מנין ישל קדריש שלא ישאירו זיתיך כ"א חלק אחד קיים מנין ישל שעושה האילן:

כתיב כי עץ נשא פריו. ישא פריו מבעי ליה אלא מגיד שלא נשא פריו בעוה"ז כראוי ולזה אמר הנביא שלעתיד תראו מה שנושא פירות ותאמרו כי עץ נשא פריו עכשיו וכן ותאנה וגפן נתנו חילם:

המת בשבע שני גוג אין לו חלק לע"ל. לפי שבאותו הזמן יהיה בהלה גדולה ורב היגיעה והטרחא כדכתיב אם לא ביום ההוא יהיה רעש גדול על אדמת ישראל ואותן שבע שנים דכתיב ויצאו יושבי ערי ישראל ובערו והשיקו וגו' ובערו בהם אש שבע שנים הן הן הכנה למתן שכרן של צדיקין לעתיד לבוא לפי היגיעה שיהיה להן בשבע שנים הללו וזהו דמסיים ואמר:

סימנא דאבל בבי"ת גרסי'. מי שהוא מוביל. ומביא פרטגמיא אכיל משתותא. פרוטגמיא. מלה לעז יוונית היא על מיני מגדים ופירות שדרך להביא לבחור הנושא בתולה וזהו הסימן מי שמביא הפרוטגמיא הוא מזומן לאכול שם בסעודת המשתה והוא כעין שושבינות הנשנה בפ"ט דב"ב ואף כאן מי שיטריח עצמו ויהיה לו היגיעה זה הוא מזומן לחלק לע"ל:

ויאות עד כאן אית תתובה לעלמא דאתי. כל מר שהוטב לו לר' יוסי זה ואמר עד כאן שמענו שיש מנוחה בלא יגיעה לעתיד לבא שהרי אמר כל המתיגע באותן שבע שנים זה הוא זוכה לחלק לעתיד לבא אם כן יהא מנוחת ישיבה לעתיד לבא:

עתידין הן חבירין להתייגע וכו'. כלומר אף שאמרנו שלעתיד יהיה הכל במנוחה יגיעה זו יהיה להם לתלמידי חכמים שילכו מבתי כנסיות לבתי מדרשות וזה יהיה להם לנחת שמתוך כך יזכו להתראות אל אלהים כדכתיב ילכו מחיל אל חיל ואז יראה וגו':

קטני עכו"ם. שלא היה בהן כח לעשות רעה לישראל וכן שאר חיילותיו של נבוכדנצר אותן שלא פשטו ידיהן בזבול כדאמרינן לעיל בברכות פ' הרואה (בהלכה א') והן הן לא חיין ולא נידונין אבל אותן שפשטו ידיהן בזבול אין להן תקנה כדאמר התם ואיידי דאיירי בלעתיד לבא מייתי לה הכא:

מאימתי קטני ישראל חיין. לע"ל:

יסופר. משעה שיכול לספר:

שומר אמונים. שאומרים אמנים:

נשאתי אימך. אימת מצות מילה שקבלנו לשמך:

אפילו נפלים. חיין לע"ל דכתיב ונצורי קרי ונצירי משעת יצירה של ישראל זוכין הן להשיב:

הדרן עלך בראשונה