Penei Moshe on Jerusalem Talmud Sheviit Chapter 5
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' בנוח שוח. הן תאנים לבנות ואינן נגמרות אלא לאחר ג' שנים:
שביעית שלהן שניה. שנה שניה של שני שבוע לפי שהחונטים בשביעית אינן נגמרין עד שנה שניה משמטה שלאחריה שהיא שלישית להחניטה ואז נוהג בהן דין שביעית דבאילן בתר חנטה אזלינן:
הפרסאות. מין תאנים שהן נגמרות לשתי שנים לפיכך שביעית שלהן מוצאי שביעית שהיא שמינית ואין הלכה כר' יהודה:
גמ' מהו בנות שוח פיטיריה. כך היו קוראין לתאני חיוורתא:
מה. האי דקתני שהן עישות לג' שנים אם בכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין עד לאחר ג' שנים מזמן חנטתן או אחת לג' שנים הן עושות וטעמא דשביעית שלהן שנייה משום דכשנטען קודם שביעית חלה שביעית עליהן לשנה שיעשו ופשיט לה דבכל שנה ושנה הן עושות וכו' ואותן שחנטו בשביעית נגמרין בשניה לפיכך נוהג בהם דין שביעית דבתר חנטה אזלינן:
כיצד הוא יודע. אם בכל שנה ושנה הן עושות כיצד הוא יודע להבחין ביניהן:
משיקשור עליו החוט. על אלו שרואה שחונטין הן בשביעית קושר החוט עליהן להכירן אח"כ:
תני שמואל. דבלאו הכי יכול הוא לידע שתוחב בהן קסמין וכשרואה שהן רכין נגמרין הן ובידוע שחנטו בג' שנים מקודם:
תני. בתוספתא (פ"ד) והתם לא גריס לרשב"ג ברישא אלא סתמא דברייתא היא:
אילן שחנט קודם ט"ו בשבט. שהוא ר"ה לאילנות מתעשר לשעבר לפי השנה שעברה ואם לאחר ט"ו בשבע מתעשר לפי שנה הבאה:
באילן שהוא עושה שתי גרנות בשנה. שאין פירותיו נגמרין כאחת ומתלקט פעמים בשנה כגון תאנים:
אבל באילן שהוא עושה גורן אחד. שפירותיו נלקטין כאחד בתר לקיטה אזלינן אפי' חנט קודם ט"ו בשבט מתעשר לפי שנה הבאה:
מותיב רבי שמעון. בן לקיש:
והא תנינן בנות שוח וכו'. ועל דעתך דנהגו כר' נחמיה מה שעשו בשביעית יהו שביעית כלומר דוקא אלו שעשו ונגמרו בשביעית יהא שביעית חלה עליהן דהא אמרת בתר לקיטה אזלינן אבל אלו שעשו ונגמרו בשניה אמאי יהא שביעית חלה עליהן אלא לאו ש"מ בתר חנטה אזלינן:
והוא מקבל מניה. וקבלה ר' יוחנן לאותה תשובה ממנו בתמיה וכדקמתמה ר' בון לקמיה:
ותמיה אנא. איך היה מקבל ממנו לקושיא זו:
ויתיביניה. ומפני מה לא השיבו אנא אמר בחרובין נהגו כר"נ ואת מקשית לי מבנות שוח ואנא אמינא מנהג ואת מייתית לה מהלכה ועוד אמינא אנא מר' נחמיה ואת מקשית לי מסתם מתני' דאתיא כרבנן:
אלא היא חרובין וכו'. מסקנת התמיה דר' בון היא כלומר אלא היכי ס"ד דהמקשה דהיא חרובין היא בנות שוח וכו'. דמותיב מבנות שוח על האי דחרובין ודהלכה על המנהג ומסברת רבנן דפליגי על הא דר' נחמיה וכי היינו הך הוא:
אמרין. דהא דאזלינן באילן בתר חנטה היינו בשנה של עולם הדבר תלוי שהוא אחד בתשרי ואם חנט קודם אחד בתשרי מתעשר לשעבר וכו':
הרי חרובין. שהן חונטין קודם אחד בתשרי ואפ"ה אמרינן דמתעשרין לפי שנה הבאה שהיא שנת לקיטתן:
ולא שמיע. וכי לא שמיע ליה לר' יודן בר פדיא הא דא"ר חיננא בר פפא לעיל בסוף הפרק דחרובין שלשולן היא חנטן ואין דרכן שישלשלו אלא עד אחר א' בתשרי:
א"ר יסא הביא שליש וכו'. אשאר אילנות קאמר וס"ל דאחר שנה שהביאו שליש אזלינן. התיב ר' זעירא. לפני ר' יוסי הרי תמרים שלפעמים בשנים מאפילות אינן מטילות שאור עד לאחר א' בתשרי. כלומר שלא נראו בהן הסדקין כמו בשאור כדתנן (בפ"ק דמעשרות) לענין עונת המעשר התמרים משיטילו שאור וכל זמן שלא הטילו שאור מסתמא לא נגמר שליש בישולן ואפ"ה הן מתעשרות לשעבר והיאך אמרת דאחר שליש אזלינן ואחר שנה של עולם וא"כ בשנים מאפילות לא יהו מתעשרין אלא לפי שנה הבאה:
א"ר זעירא. כלומר הדר א"ר זעירא דלא מן דעתיה הוה ר' יסא אמר הדא מילתא אלא מן הדא דר' יוחנן דלעיל דאמר נהגו בחרובין כר' נחמיה ומשמע בחרובין בלחוד הוא דנהגו כותיה דמתעשרין להבא אבל זתים ותמרים דקא"ר נחמיה לא נהגו כותיה אלא מתעשרין הן לשעבר ולמד ר' יסא מזה דהיינו בהבאת שליש תליא מילתא ובתר שנה של עולם אזלינן כהאי דתמן אמרין והא דאקשי לי' משנים מאפילות בלא"ה לא קשה מידי דאה"נ בשנים מאפילות שאין מביאין שליש עד לאחר אחד בתשרי מתעשרות הן להבא:
דרשב"ל וכו'. מילתא באנפי נפשה היא כלומר והא דר"ל לא ס"ל דהולכין אחר שנה של עולם אלא אחר ט"ו בשבט שהוא ר"ה לאילנות ומיהו בתר הבאת שליש אזלינן:
א"ר זעירא ויאות הוא. דמסתברא דאזלינן בתר שליש שהרי אתרוג עקרתו חנטתו דלא אזלינן ביה בתר חנטה לענין מעשר כדתנן (בפ"ב דבכורים) דשוה לירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו:
לא עקרתו שנתו. בתמיה כלו' וכי לא עקרתו שנתו דלא אחר שנה של עולם אנו הולכין בו אלא אחר ראש השנה לאילנות שהוא ט"ו בשבט אם כן וכאן נמי שעקרתו שנתו דאחר ט"ו בשבט אנו הולכין לא עקרתו חנטו בתמיה אלא דגם חנטה עקרינן ובתר הבאת שליש אזלינן וכמו באתרוג דעקרתו השנה והחנטה וה"נ כן אלא דבאתרוג מתעשר אחר שנת הלקיטה כירק משום דגדל על כל מים כירק ובאילו שאין גדלין על כל מים אם עקרתה השנה דין הוא שתעקור גם החנטה:
מעתה. דאזלת בתר הבאת שליש נימא דשליש הראשון יהא מתעשר לשעבר ושליש השני כלומר מכאן ואילך יהא מתעשר להבא דבשלמא למ"ד בתר חנטה אזלינן לא שייך למיפרך כן דחנטת הפרי לאו כלום הוא לשנאמר דמה שחנט יהא מתעשר לשעבר דהא אכתי ליכא פרי כלל וכי אמרינן דאזלינן בתר חנטה ודאי כל גמר הפרי שדינן בתר שנת החנטה אבל כי אזלת בתר שליש שכבר נגמר שליש הראשון של הפרי אימא דאותו השליש הראשון בלבד יהא מתעשר לשעבר והשאר להבא:
א"ל. ר' זעירא לא היא דשליש הראשון קשה לבוא כלומר כל עיקר של עיכוב זמן גידול הפרי הוא עד הבאת שליש הראשון ומכיון שהוא בא מיד הוא גדל וממהר גמר בישולו ולפיכך הכל הולך אחר הבאת שליש הראשון דשוב אינו מתעכב גמר גידול הפרי אח"כ:
באריס אומן יליף לה ר' זעירא. כלומר כמו אם היה ר"ז אריס אומן כך הוא יליף למילתיה שבקי הוא בענין גידול הפירות כאריס אומן:
שיתין יומין שיתא עליי. כלומר בתחלה מתעכב האילן ששים יום עד שיוציא ששה עלין ממנו ומכאן ואילך בשיתא יומין יוצאין ממנו ששים עלין והרי זה כעין דהאי דר' זעירא:
תני. בתוספתא (פ"ד):
מהוצאות העלין ועד הפגין. עד שיהא ניכר חנטת הפרי כעין הפגין וכד"א התאנה חנטה פגיה מתעכב חמשים יום ובתאנה קאמר:
ועד השיתין הנובלות. כלומר שיתגדל כשיעור השיתין והן תאני' מדבריות והן נובלות מאליהן מתעכב ג"כ חמשים יום ועוד חמשים יום עד שיהו תאנים ממש:
לקט תאנה ואינו יודע אימתי חנטה באיזו שנה וכמ"ד בתר חנטה אזלינן:
מונה מאה יומין למפרע. כת"ק דמן הפגין ועד השיתין חמשים יום וכן עד התאנים ואם חל ט"ו בשבט של שנה זו לתוכן יודע אימתי היתה החנטה שחנט קודם ומתעשר לפי מעשרות של שנת החנטה:
אמרו לו והרי עמך בטבריא. שאתה שם ורואה אתה שהן עושות לשנה אחת מחניטתן עד גמר הפרי והיאך אתה סומך על מאה יום למפרע:
אמר להן והרי עמכם בצפורי והן מתעכבות לשתי שנים. אלא לא אמרנו כ"א בסתם תאנה שזמן גידולו מחניטתה ועד גמר הפרי מאה יום ואין מביאין ראיה ממקומות שמשתנין הן לפעמים כך ולפעמים כך:
מתני' הטומן את הלוף בשביעית. לוף הוא מין ממיני הבצלים ודרך להטמין אותו בארץ ולא יטמין בשביעית דבר מועט שנראה כזורע:
לא יפחות מסאתים. שיעשה חפירה אחת המחזקת סאתים שהן י"ב קבין ובגובה ג"ט וטפח עפר על גביו לכסות אותו:
וחכמים אומרים וכו'. וטומנו במקום דריסת האדם. כדי שלא יצמח והלכה כחכמים:
מתני' לוף שעברה עליו שביעי'. ונכנס לשמינית והוא נזרע קודם שביעית והפרי שלו גדל תחת הארץ והעלין נראין על הארץ ויש להן ביעור כדתנן לקמן (בפ"ז) דכל מאכל אדם ומאכל בהמה שאינו מתקיים בארץ יש להן ביעור ולדמיהן ביעור:
ר"א אומר אם לקטו העניים את עליו לקטו. כלומר אם לקטו העלין בשביעית מה שלקטו לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלין ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הוא שלהן וכדמפרש בגמרא דאם נתקיימו בארץ ג' שנים אחר השביעית יתן להם הרובע שהיא של שנת השביעי' ואם שתי שנים יתן להן השליש ואם שנה אחת יתן להם מחצה משום דר"א ס"ל כר' יהודה לקמן (בפ"ט) דעניים אוכלין פירות שביעית אחר זמן הביעור אבל לא העשירים ור' יהושע ס"ל כר' יוסי שם אחד העניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ולפיכך אין לעניים עליו חשבון:
מתני' לוף של ערב שביעית. שנגמר בערב שביעית ונכנס לשביעית ולא נשאר אלא לחפור ולעקרו:
וכן בצלים הקיצונים. שהן מיוחדות לקיץ מפני שהם יבישות והן של ערב שביעית:
וכן פואה. מין צבע אדום רויי"א בלע"ז:
של עידית. היא הפואה הטובה:
בש"א עוקרין אותו במארופות של עץ. דבעי שינוי והלכך יחפור אחריהן במארופות והן כלי עץ שהן עשוין לחפור בהן אבל לא בשל ברזל שלא יהא נראה בחופר לעבודת הארץ:
ובה"א אף בקרדומות של מתכות. ואין בזה משום עבודת הארץ:
ומודים בפואה של צלעות. שהיא פואה שיש לה צלעות בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בכלי ברזל:
מתני' ר' יהודה אומר מיד. ולא חיישינן שמא של שביעית הוא והא דתנן לקמן (בפ"ו) גבי ירק דמשעשה כיוצא בו במוצאי שביעית אז הוא דמותר ליקח ולא פליג ר' יודה מפרש טעמיה בגמרא משום דגזרו על הלוף ולא גזרו על הירק וה"פ דר' יהודה לשיטתיה הוא דאזיל כדאמרינן לעיל (בהלכה ג') גבי לוף שעברה עליו שביעית אתיא דר' יהודה כר' אליעזר וכלומר דתרוייהו בחדא שיטתא קיימי כמו דר' יהודה ס"ל לקמן (בפ"ט) דעניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים ה"נ ס"ל לר"א והלכך קאמר דאם לקטו עניים את עליו מה שגדלו בשביעית לקטו ואם לאו וגדלו עוד העלים ביותר בשמינית יעשה חשבון עם העניים דמה שגדלו בשביעית הרי הוא של עניים וכמו דס"ל לר"א בלוף ס"ל נמי לר' יהודה והיינו דקאמר אתייא דר' יודה כר' אליעזר דכל חד ס"ל למאי דס"ל לאידך וזהו דקאמר הכא גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק משום דלא אשכחן דאמרו כן אלא בלוף בלבד אבל לא בשאר ירק אלא דבירק כ"ע מודים דאם עברה עליו שביעית ונכנס לשמינית דאין עליו דין שביעית כלל דאזלינן ביה בתר לקיטה בין לענין מעשרות בין לענין שביעית והלכך גבי ירק אמרינן נמי דמה שהוא של ערב שביעית מניחו כך בארץ עד לאחר השביעית כדי להשביחו שהרי במוצאי שביעית יכול הוא ללקטו ולאוכלו אלא דחוששין אנו שמא זה חשוד על השביעית ועקרו בשביעית עצמה ולפיכך אסור ליקח מהן ירק במוצאי שביעית עד שיעשה כיוצא בו דשמא זה משביעית הוא ואסור משום ספיחי שביעית אבל גבי לוף מכיון דגזרו עליו אף אם נכנס לשמינית שלא יהנה הבעה"ב ממה שגדל בשביעית אמרינן דמסתמא עוקר הוא אותו מערב שביעית ואינו מניחו בארץ עד לאחר שביעית שהרי הוא מפסיד מה שיתגדל בשביעית שצריך ליתן זה לעניים ואם נגמר הוא לגמרי לפני שביעית עוקרו או בערב שביעית או בשביעית עצמה דג"כ מותר לעקרו כדתנן במתני' דלעיל ולב"ה דהלכתא כוותייהו מותר לעקרו אפי' בלא שינוי ובקרדומות של מתכות כדרך שעוקרין אותו בשאר השנים ולפיכך ליכא חששא גבי לוף כלל וזהו טעמיה דר' יהודה דמתיר ליקחו במוצאי שביעית מיד והיינו דפריך עלה בגמ' מעתה אפי' בשביעית יהא מותר ומשני לה כדמפרשינן בגמ':
משירבה החדש ובגמרא מייתי עלה מהתוספתא עובדא דר' יהודא אצל ר' טרפון מיהו סתם משירבה החדש מעשה שנתרבה מהחדש של שמינית יהיה באיזה זמן שיהיה ולאפוקי מקודם שיתרבה החדש והלכה כחכמים:
גמ' עד כדון שמענו לוף בצלים מהו. שדרך ג"כ להטמין אותן וכמה שיעורן:
א"ר יונה היא לוף היא בצלים. וחדא דינא ושיעורא אית להו:
דאינון שפין. מל' נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה (בב"ק פ"ז) כלומר שהן נישופין מיד שם כשדורסין עליהן ונשחתין והלכך אפי' בפחות מכאן מותר:
גמ' אתיא דר' יודה כר' ליעזר ודר' יוסי כרבי יהושע צ"ל:
דתנינן תמן. (לקמן פ"ט):
עניים וכו'. כדפרישית במתני':
ר' אימי בעי קומי ר' יוחנן מי נימא דמתני' עד שלא גזרו על הספיחין איירי דתניא בת"כ את ספיח קצירך לא תקצור מכאן סמכו חכמים על הספיחים שיהו אסורין בשביעית וזהו אליבא דר"ע דלקמן התם אבל רבנן פליגי עלי' שם וס"ל שמגזירת חכמים היא ומה שאמרה התורה לא תקצור שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה אלא קוצר מעט מעט ואוכל וראו חכמים לגזור על הספיחים שיהו אסורין שלא ילך ויזרע בשביעית ויאמר ספיחין הן וס"ד דר' אימי דלאחר שגזרו על הספיחים אף הלוף שעברה עליו שביעית אסור שהרי גדל בשביעית וזהו ג"כ מספיחי שביעית וא"כ מתני' קודם שגזרו נשנית:
א"ל וכי בעלייה היית. כלומר אתה רוצה לפרש המתני' כמו אם היית בעלייה שנמנו חכמים וגזרו עליהן וכאלו אתה יודע אותו הזמן שנמנו על זה בתמיה:
סבר ר' אימי אמר איסור ספיחין תורה. כלומר מתשובת ר' יוחנן שהשיב לו כך כסבור היה שדעת ר' יוחנן לומר שמן התורה אסורין הן ולפיכך הוא שכעס עליו:
א"ר ירמיה וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דר' ירמיה מפרש לעלי לוף דקתני במתני' בעלי לוף שוטה דוקא מיירי כדתנן לקמן (בפ"ז) דעלי הלוף השוטה יש לו ביעור וזהו מין אחד של לוף שנקרא בשם לווי הזה ועל שם שהוא מר כדתנן (בפ"ג דעוקצין) לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה אינן מטמאין טומאת אוכלין עד שימתקו שלאחר שכובשין אותן יוצא מהן מרירותן אבל בשאר מין לוף לא דקסבר ר' ירמיה דאותן אין להן ביעור ולא שייכא פלוגתא דר"א ור' יהושע בהן:
אייתי ר' הושעיה. ברייתא דבר קפרא דקתני בדינא דמתני' עלי לוף ועלי בצלים וכי אית לך למימר בעלי בצלים השוטים מיירי הא בבצלים לא אשכחן לחלק בין מין למין וא"כ ה"ה בעלי לוף דתני בהדיה אין חילוק בין מין למין ודלא כר' ירמיה:
מילתיה דר' ירמיה אמרה. כלומר שמעינן ממילתיה דס"ל דבר שיש לו ביעור שנמצא מעורב בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור לכל ואפי' הדבר שאין לו ביעור אם היה לבדו הואיל והדבר שיש לו ביעור נמצא בתוכו הרי הכל חייב בביעור והשתא לא קשיא עליה דר' ירמיה מהאי ברייתא דבר קפרא כדמסיק ואזיל:
מה עבד לה ר' ירמיה. כלומר ובמאי מתרץ לה להך ברייתא דבר קפרא דדייקינן מינה דלאו בעלי לוף השוטה מיירי מדקתני בהדיא עלי הבצלים וכדאמרן:
פתר לה בששיקף בעלין. מל' משקוף אשקופי שהקישן ועירבן אלו באלו וכלומר דלעולם בעלי לוף השוטה מיירי דלהן יש להן דין ביעור ודקשיא לך הא קתני נמי עלי בצלי' ואין להן חילוק בין מין למין הכא במאי עסקינן שהקישן ועירבן להעלין כולן ומכיון שעלי לוף השוטה מעורבבין בהן יש דין ביעור גם לעלי בצלים לסברת ר' ירמיה דדבר שיש לו ביעור שנמצא בתוך דבר שאין לו ביעור יש לו ביעור לכל המעורב עמו:
ר' יוסה פתר לה מתניתא וכו'. משום דקשיא להו הרי לוף ממיני ירקות הוא וקי"ל דבירק אזלינן בתר לקיטתו בין לענין מעשרות בין לענין שביעית וא"כ זה שעברה עליו שביעית ונכנס לשמינית אמאי ס"ל לר"א דיעשה חשבון עם העניים הרי שנת לקיטתו בשמינית הוא ואין כאן לא דין שביעית ולא דין ביעור עליו ולפיכך מתרצי לדינא דמתני' כל חד וחד לפי אוקימתיה דנקט ואזיל:
ר' יוסה מוקי להמתניתין דמיירי שנטעו לפני ר"ה של שביעית. כלומר זמן רב לפני ר"ה בכדי שהוא יכול להתגדל בו:
עשה ביצים לפני שביעית כלומר ונתגדל כשיעור ביצה לפני שביעית שהוא גידול הניכר בכל מקום:
וריכנו בשביעית. מל' הרכין בראשו כלומר שבשביעית כפפו והטה את עליו למטה כדי שלא יתגדלו יותר ולא עקרו לגמרי אלא במוצאי שביעית הוא שעקרו ומספקא לן אם הריכון הזה כעיקור הוא נחשב או לא כדמסיק ואזיל:
אין תימר ריכון כעיקור. דאם נחשב הריכון לעיקור הואיל ושוב אינו מתגדל עוד כל כך א"כ כולו לעניים הוא שהרי בשביעית הוא שריכנו והוי כעקרו ולקטו ואין תימר דאין הריכון כעיקור לגמרי א"כ אין כולו לעניים וכלומר שאין כאן לעניים כלל שהרי בשמינית הוא שעקרו ומספק הזה ס"ל לר"א דיעשה חשבון עם העניים אם נתגדל עוד לאחר שביעית וכפי חשבון השנים שעשה בארץ כדלקמן:
ר' חזקיה. פליג על ר' יוסה בהא דקאמר שצריך שנטע אותו זמן כל כך לפני ר"ה בכדי שיתגדל כביצה לפני שביעית דהא לא בעינן ומוקי להמתני' בשנטעו סמוך לשביעית ואפי' בערב ר"ה סגי ובלבד שיהא נטוע קודם שביעית ולא יהא נעקר לגמרי בתחלת שביעית:
ועשה ביצה בתחלת שביעית. כלומר אפי' הגידול כביצה היה בשביעית עצמה ובהתחלתה בכדי שהיה יכול לרכנו באותו הזמן שהוא תחלת שביעית:
וריכנו בשביעית. כלומר בתחלתו קודם שהגיע זמן הביעור שהוא בזמן שכלה לחיה מן השדה כדאמרינן בפ' מקום שנהגו:
ועקרו בסוף שביעית. שהוא אחר זמן הביעור והשתא הספק הוא דאם הריכון הוא כעיקור הרי כולו לבעל הבית שהרי ריכנו קודם זמן הביעור ויכול הבעה"ב לזכות בו ואם אין הריכון כעיקור אין כולו לבעה"ב כלומר אין כאן לבע"הב כלל שהרי עקרו אחר זמן הביעור לפיכך יעשה חשבון עם העניים צ"ל ולגי' הספר הוי משמע דר' חזקיה פליג גם על הא דקאמר ר' יוסי דהחשבון הוא מחמת הספק אם הריכון הוא כעיקור או לא ואיהו ס"ל דאין כאן חשבון אלא או כולו לבעה"ב או כולו לעניים ומה שייך חשבון הכי הול"ל ומספק יחלוקו ביניהן הלכך מסיק דלאו בהכי מיתוקמא אלא עשה בארץ וכו' וכלומר דבכה"ג מיתוקמא שפיר וחשבון דקתני לפי חשבון השנים הוא וכדפרישית במתני':
ר' יוסה פתר וכו'. לא שייכא הכא אלא בריש הלכה דלקמן על מתני' לוף של ערב שביעית וכו':
גמ' ר' יוסי פתר לה מתניתא לפני ר"ה שביעית רבי חזקיה פתר מתניתא ערב ראש השנה שביעית זה כתוב בספרים קודם הלכה זו וטעות הוא דאמתני' דהכא הוא דשייך וקמפלגי כעין פלוגתייהו במתני' דלעיל דר' יוסי בעי שיהא נטוע לפני ר"ה שביעית בכדי שיוכל להתגדל לפני שביעית ור' חזקיה לא חייש להכי אלא אפי' נטעו ער"ה של שביעית יש לו דין לוף של ערב שביעית ועוקרו בשביעית:
אף בשאר שני שבוע כן. אם הדין הוא כך גם בשאר שנות השמיטה לענין מעשרות לפי ששנה הראשונה והשניה של שמיטה מעשרין מעשר ראשון ומעשר שני וכן ברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית אחר שמפרישין מעשר ראשון מפרישין מעשר עני ואין בהן מעשר שני ואם הלוף של השנה שניה ונכנס לשלישית אם יש לו דין מעשר שני כמו בלוף של ערב שביעית הנכנס לשביעית שיש לו דין ערב שביעית לענין שמותר לעקרו בשביעית וה"נ לענין מעשרות בשאר שני שבוע או לא:
והא תני. בתוספתא (פ"ב):
היתה שניה וכו'. כלומר דפשיט ליה ממה דתני בהדיא לענין מעשרות דגרסינן שם רשב"נ אומר בצלי' הקיצונים שרבצן לפני ר"ה מתעשרין לשעבר ומותרין בשביעית ואם לאו אסורין בשביעית ומתעשרין לשנה הבאה היתה שניה ונכנסה לשלישית אינו מרכנו ואינו מונע מים בשביל שיהא מעשר שני היתה שלישית נכנסת לרביעית מרכנו ומונע ממנו מים בשביל שיהא מעשר עני. ובתוספתא נדפס בסיפא בהיפך וט"ס הוא וגי' דהכא עיקרית. כלומר בשניה ונכנס לשלישית לא יהא מרכנו בשניה כדי שיהא נראה כעוקרו וכלוקטו בשנה זו שיהא מעשרות שלו מעשר ראשון ומעשר שני דבירק אזלינן בתר לקיטה או אם מונע ממנו מים לפני ר"ה של שנת שלישית כדי שיהא מע"ש וכהאי דתנן לעיל (בפ"ב) גבי בצלים הסריסים שאם מנע מהם מים ל' יום לפני ר"ה יצאו מתורת ירקות לפי שגדלו ממי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר ובשניה ונכנסת לשלישית לא יעשה כן לכתחילה בשביל שיהא מעשר שני דזה כגוזל את העניים הוא דאם לא ימנע ממנו מים יתעשר לפי שנת לקיטתו שהוא מעשר עני אבל בשלישית שנכנסת לרביעית עושה הוא לכתחלה מפני תקנת עניים כדי שיהא מתעשר לשעבר והוא מעשר עני שמעינן מיהת מהאי ברייתא דלענין מעשרות לעולם אזלינן בתר לקיטה בירקות ובבצלי' הקיצונים שדינן תלוי אם מנע מהם מים או הרכינם וה"ה בלוף דהא קתני להו במתני' גבי אהדדי:
הדא אמרה שריכון כעיקור. קושיא היא דהא שמעינן מהברייתא שהוא כעיקור דקתני אם מרכנו מתעש' הוא לשעבר וקשיא להא דאמרינן בהלכה דלעיל דמספקא לן אם הריכון כעיקור או לא:
תיפתר. להאי ברייתא דחשיב ליה כעיקור כגון שעקרן כלומר שהרכינן והטה אותן עד שלא צמחו וכלומר שריכנן כל כך עד שלא צמחו שוב אח"כ ולא נתוספו להתגדל וריכון זה ודאי כעיקור הוא ולעיל דמספקא לן אם הריכון הוא כעיקור מיירי שצמחו עוד אח"כ וניתוספו להתגדל:
הקיצונים קייטינאי. שעומדים ומיוחדים לזמן הקייטא:
פיטרא כך שמה של פואה של צלעות:
ותני עלה. בברייתא על הני דקחשיב במתני' שהן של ערב שביעית ונכנסו לשביעית מקום שנהגו לחרוש אחריהן יחרוש לנכש ינכש ואין חוששין שמא יאמרו לעבודת השדה הוא מתכוין:
גמ' גזרו על הלוף ולא גזרו על הירק. כדפרישית במתני' ופריך מעתה דמכיון דאמרת דהואיל וגזרו על הלוף שעברה עליו שביעית ואע"פ שנכנס לשמינית שלא יהנה הבעה"ב מהגדל בשביעית שהוא חלק של עניים הלכך לא אתי להשהותו בארץ עד השמינית אלא עוקרו בערב שביעית או שעוקרו אף בשביעית אם הוא נגמר מערב שביעית א"כ אף בשביעית עצמה יהא מותר ללוקחו דהא תלינן שהוא מערב שביעית ואפי' אם עקרו בשביעית אין כאן איסור למה שהוא נגמר מקודם כדתנן לעיל:
בטמון אנן קיימין. כלומר דמשני דודאי נוכל לתלות לקולא כדאמרן מיהו אפ"ה אית ביה חששא בשביעית עצמה דבטמון עסקינן שכן דרך להטמין את הלוף בארץ כדי שיתקיים ואפי' בשביעית מותר להטמינו אם הוא של ערב שביעית וכדתנן לעיל (בהלכה ב') הטומן את הלוף בשביעית וכו' אלא דחוששין אנו שלא ילך ויביא מן האיסור והיינו שעקרו בשביעית מאותו שלא נגמר מערב שביעית וזה ודאי אסור הוא משום ספיחי שביעית ומפני שיתעצל להביא מן הטמון יביא מן האיסור וימכרנו ויאמר מן הטמון הוא שהבאתי לפיכך חששו בשביעית עצמה אבל במוצאי שביעית שאין כאן איסור לפנינו לא חיישינן למידי ומשו"ה קסבר רבי יהודה שמותר מיד:
תני. בתוספתא (פ"ד) שהביא ר' יהודה ראיה לדבריו מעשה שהיינו בעין כושין שם מקום:
ואכלנו וכו' במוצאי החג של שנת השמינית וזהו מיד והשיב לו ר' יוסי אין אתה זוכר ועמך הייתי ולא היה זה אלא מוצאי חג הפסח של שמינית שבודאי באותו הזמן נתרבה החדש של שמינית:
מתני' אלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעי'. ומפרש בגמ' דדוקא למי שהוא חשוד על השביעי' לפי שאסור לסייע ידי עוברי עבירה אבל מן הסתם שאינו ידוע אם הוא חשוד או לא מותר למוכרו אפי' דבר שמלאכתו למלאכה האסורה בשביעית שאני אומר שאינו קונה אלא להצניע עד אחר השביעית:
וכל כליה. ואלו הן העול והמזרה שזורין בו התבואה בגורן והדקל. כמו והדקר וכן הוא בנסחת המשניות. והוא כמין יתד של ברזל שקורין קולדר"ו בלע"ז ועשוי לחפור בו את הקרקע:
אבל מוכר הוא מגל יד ומגל קציר ועגלה וכל כליה. לפי שאנו תולין שיקצור בהן מעט ויביא על העגלה מעט מעט וזה מותר:
לאיסור ולהיתר. שאפשר שתהיה מלאכתו אסורה ואפשר שתהיה מותרת מותר למוכרו אף להחשוד שתולין להקל:
גמ' כיני מתניתא וכו'. כן אנו צריכין לפרש דדוקא למי שהוא חשוד על השביעית אמרו שאסור למוכרן:
סתמן מהו. אם הוא מן הסתם בני אדם ואינו ידוע אם הוא חשוד או לא:
ופשיט לה מן מה דתני להכלים שהן מיוחדין לאיסור ולהיתר מותר למוכרן אף להחשוד א"כ הדא אמרה שה"ה לאלו שהן מן הסתם מותר למוכרן אף להכלים שמלאכתן מיוחדת לעבירה דתולין להקל:
מתני' היוצר. אומן שעושה כלי חרס:
מוכר. הוא לכל חמש כדי שמן וט"ו כדי יין שכן דרך להביא כ"כ מן ההפקר ואין חוששין שמא יחלוף אלו ליין ואלו לשמן לפי שניכרים הן כדקאמר בגמרא שאין האדמה שעושין ממנה כדי יין דומה להאדמה שעושין ממנה כדי שמן:
ואם הביא יותר מכאן מותר. כלומר אע"ג שאמרו דאינו מוכר לו אלא כפי שיעור כלים הללו לשמן וליין אם הביא יותר מכדי שיעור הנזכר כגון שהביא וחזר והביא מותר ואין חוששין שמא לא הביא מן ההפקר. א"נ דאם הביא יותר מכאן איוצר קאי ואדלמטה שייכא שאם הביא כלים יותר מכאן מותר ומוכר לעכו"ם מה שהוא יותר מכאן ואין חוששין שמא ימכור העכו"ם לישראל ואפי' בארץ:
ולישראל בחו"ל. ואין חוששין שמא יביאם ויקנה מהארץ:
מתני' לא ימכור לו פרה חורשת. פרה העומדת לחרישה לא ימכור בשביעית להחשוד דאמרינן לחרישה הוא דזבן:
וב"ה מתירין. לפי שתולין להקל ואפשר לשחיטה הוא קונה אותה:
ומוכר לו פירות אפילו בשעת הזרע. דתלינן לאכילה הוא קונה ולא לזריעה:
ומשאיל לו סאתו. למדוד בה אע"פ שיודע שיש לו גורן לפי שאנו תולין שלא ימדוד בה בגורן אלא בתוך ביתו:
ופורט לו מעות. מחליף לו הסלע בפרוטות אע"פ שהוא יודע לו שיש לו פועלין לא אמרינן לשלם לפועלין הוא פורט ונמצא זה מסייע ידי עוברי עבירה אלא תלינן דלשאר צרכיו הוא פורטו:
וכולן בפירוש. שפירש לו לדבר האסור אני רוצה אסורין למסור לו:
גמ' וחש לומר שמא החליף. וניחוש שמא יחליף להביא שמן באלו של יין:
נכרות הן וכו'. כדא"ר עולא אדרא דאלין חכימא. אדרא מל' גורן וקבוץ האדמה הוא כדגן מן הגורן תרגומו כעבורא מן אדרא ובדניאל כעור מן אדרי קיט כמוץ מן הגורן של קיץ כלומר האדמה שעושין לאלו של שמן נכרת וכן אלו של יין ניכרות הן שמן אדמה אחרת עשויין הן:
מוכר לעכו"ם בארץ ואפי' יותר מכאן. כלומר דמפרש הא דקתני ואם הביא יותר מכאן מותר איוצר קאמר שהיותר מותר לו למכור לעכו"ם אפי' בארץ כדפרישית במתני' בל' הב':
ואפילו מן הקנוי בארץ. הכדים שיותר מכאן מוכרן לישראל בחו"ל ואינו חושש שמא יביאם לארץ:
גמ' רב אמר מקח טעות הוא. ואפילו אם לא ידע בו שלקחו לחרישה ויעכבנו אצלו מ"מ הואיל ורובה דאינשי לרדיא הוא דזבני אזלינן בתר רובא והוי מקח טעות:
לשחיטה מכרתיו לך. דאין הולכין בממון אחר הרוב:
מה אנן קיימין. במאי עסקינן לפלוגתייהו אם בשמכרו לאריס המקבל עליו לעבוד את השדות בזה דברי הכל לחרישה מכר דהרי ידוע הוא שהאריס קונה שורים לחרישה:
אם בשמכרו לטבח. ודאי לשחיטה מכר לו וד"ה מודים בה:
אלא כי אנן קיימין. לפלוגתייהו בשמכר לסרסור הקונה בהמות למכור לאחרים והוא קונה לכך ולכך לפי מה שיזדמן לו למכור לחרישה ולשחיטה ובהא הוא דפליגי רב אמר וכו' כדפרישית:
מחלפה וכו' קשיא דרב ודשמואל דידהו אדידהו ממאי דפליגי בעלמא:
דאיתפלגון. במוכר שדהו ביובל עצמו דרב אמר קנה הלוקח ואין המוכר צריך להחזיר לו הדמים ויוצאה השדה ממנו ביובל להמוכר בלא דמים ושמואל אמר לא קנה דהוי כמקח טעות והשתא קשיא דרב אדרב תמן וכו' ומשני דלא דמי דתמן יובל מפורסם לכל הוא ולא מצי הלוקח למימר לא ידעי דיובל הוא וא"כ מעיקרא אדעתא דהכי זבין דליפוק מניה והדמים מתנה הוא דיהב ליה אבל הכא מכיון דרובא דאינשי לרדיא הוא דזבני מקח טעות הוא דאלו הוה ידע דנגחן הוא לא זבניה:
מיחלפא שיטתי' דשמואל וכו'. אכתי קשיא דשמואל אדשמואל ומשני שאני הכא בשדה דלאיזה דבר מכר לו לא לזריעה וכיון דיובל הוא ולא מצי לזורעה אינה מכורה כלל והדמים חוזרין אבל הכא יכול המוכר מימר ליה לשחיטה מכרתיו לך דלא אזלינן בממונא בתר רובא:
רב כב"ש. דמתני' דלא תלינן שלוקח לשחיטה ושמואל כב"ה:
ופריך ורב כב"ש. בתמיה:
ומשני דאפי' תימא דיסבור כב"ה וכי לית אורחא משהתה תלתין יומין כלו' אע"פ דבמתני' אמרי ב"ה דמצינן למיתלי שזה לשחיטה הוא שלוקחה מ"מ וכי אין דרך להשהותה בביתו שלשים יום או איזה זמן מועט ולא ישחטנה מיד והלכך במתני' מותר למוכרה לו דהא מיהת שפיר תלינן שעתיד הוא לשוחטה ולא לחרוש עמה:
ויתון תלתין יומי לא מקח טעות הוא. בתמיה כלומר אבל התם נהי דאמרת דמצי למימר ליה לשחיטה מכרתיו לך הא מיהת כיון דמדרך שלא לשחוט מיד אחר הקניה אלא משהא אותו בביתו כמה ימים וא"כ הגע עצמך וכי לאו מקח טעות הוא שהרי באותן הימים שזה משהא אותו בתוך ביתו יכול הוא לנגוח ויפסידנו דבר קטלא הוא והשתא מילתיה דרב אף לב"ה דמתני' הוא דאזלא:
ושמואל כב"ה וכו'. כלומר וכן הא דאמרת דשמואל כב"ה נמי מצינן למידחי דאפילו אי יסבור כב"ש שאני מתני' מדהתם דלית אורחא דבר נש מיכוס תורא רדיא והלכך הכא כיון שפרה חורשת היא קסברי ב"ש דלא תלינן שלוקח אותה לשוחטה לפי שאין מדרך לשחוט את השור העומד לחרישה אבל התם כיון דממונא הוא אין מוציאין הממון מיד המוכר המוחזק בהאי סברא בעלמא אלא דאפ"ה מצי מימר ליה אנא לשחיטה מכרתיו לך ולא דמיא דינא דמתני' לפלוגתייהו דרב ושמואל:
השאיל לו סאתו. הא דקתני במתני' ומשאיל לו סאתו דתלינן לקולא כדפרישית ואם השאיל לו ובא ומצאו מודד בה בגורן אינו זקוק לו למחות בידו:
כ"ש במשכירה לו. כלומר והא דהתירו להשאיל לו סאתו וכ"ש הוא במשכירה לו שמותר דהאי ודאי לאו מסייע עוברי עבירה הוא דלטובת עצמו נתכוין ומתני' דקתני נושאיל לו לרבותא קתני:
מתני' משאלת אשה לחבירתה החשודה על השביעית. שהיא חשודה לשמור פירות שביעית להצניען מן הביעור ואילך:
נפה וכברה. נפה היא לקמח וכברה היא לתבואה שהיא יותר גסה מהנפה וטעמא מפרש בגמ' שאני אומר נפה לספור בה את המעות היא צריכה וכברה לכבור בה את החול ריחים שמא לטחון בהן הסממנין ותנור שמא ליבש בו אונין של פשתן:
אבל לא תבור ולא תטחון עמה. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה בשעת עבירה:
לאשת ע"ה. והיא חשודה על המעשרות נפה וכו' ובוררת וכו' ולא החמירו בה כדרך שהחמירו בחשודה על השביעית משום דרוב ע"ה מעשרין הן:
אבל משתטיל את המים. בעיסה לא תגע אצלה לפי שהעיסה משגילגלה הוטבלה לחלה והרי היא מיטמאה מחמת כלים של ע"ה שהן טמאים והרי כבר הוכשרה לקבל טומאה וזו מסייעתה לגלגל ואסור לגרום טומאה להטבול לחלה:
וכולן לא אמרו. להתיר אלא מפני דרכי שלום:
ומחזיקין ידי עכו"ם בשביעית. שאומרין לו יישר כחך כשמוצאין אותו חורש או כיוצא בזה:
ושואלין בשלומן. מותר לומר לו שלום ואע"פ שהוא שמו של הקב"ה התירו לומר להם ואפי' ביום חגם מפני דרכי השלום כדתנן לעיל (בפ"ד):
גמ' ר' זעירא בעי קומי ר' מנא. אם מתני' בסתם דוקא מיירי אבל במפרשת שהיא נוטלת את הכלים כדי לנפות הקמת או התבואה וכיוצא מהכלים שהוזכרו לא התירו להשאיל וכדתנן לעיל משאיל לו סאתו וכו' סתמן מותר פירושן אסור או דילמא דהכא לעולם התירו:
א"ל וסתמו לאו כפירושו הוא. ומאי תיבעי לך שהרי אלו הכלים עומדין לכך ואפ"ה התירו:
אני אומר. תשובת ר"ז היא ובגיטין (סוף פ"ה) גריס הכי א"ל אני אומר וכו' כלומר לעולם פירושן אסור והא דאמרת סתמן כפירושן לא היא דבסתם היינו טעמא דהתירו שאני אומר נפה וכו':
במה קנסו. הא דתנינן אבל לא תבור ולא תטחון עמה היכא הוא דקנסו בכך:
במקום שזורעין ואוכלין. כלומר אם בשני המקומות קנסו במקום החשודין על הזריעה בשביעית וכן נמי במקום שאינן חשודין על הזריעה אלא שחשודין הן שאוכלין פירות שביעית אחר הביעור ג"כ קנסו:
או במקום שזורעין ולא אוכלין. כלומר או דילמא דוקא במקום שהן חשודין על הזריעה הוא דקנסו דאיכא למיחש טפי שמא מפירות שנזרעו בשביעית הן ולא קנסו במקום שאוכלין בלבד ואינם חשודין על הזריעה דכיון שאינן חשודין לזרוע לא שכיחי פירות שביעית כ"כ ותלינן לקולא שמא ממקום היתר הן:
מה נפק מביניהון. כלומר מהו ההפרש ובאיזה צד תלינן לקולא במקום שאוכלין בלבד וקאמר דזהו מה שיש מן ההפרש ומה דנוכל לתלות להתירא אם לא קנסו אלא במקום שזורעין דוקא:
ראו אותו לוקח מן הסירקי. זהו שהוא מוכר תבואה בשוק במעט מעט וא"נ סירקי נקרא סוחר ישמעאל בהש"ס הזה דאין תימר במקום שזורעין ובמקום שאוכלין בלבד ג"כ קנסו א"כ ראו אותו לוקח מן הסירקי נמי אסור אבל אין תימר במקום שזורעין דוקא הוא דקנסו:
אין אוכלין. כלומר אבל לא במקום שאוכלין בלבד א"כ ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לסייע עמו דליכא למיחש למידי דתולין שזה הביא ממקום ההיתר למכור כאן ולא איפשטא:
על כל פירקא איתאמרת. על הא דתנינן וכולן לא אמרו אלא מפני דרכי שלום הוא דבעי אם על כל מה ששנינו לעיל קאי מוכר לו פירות ומשאיל לו סאתו וכו' או על הדא הלכתא דמתני' משאלת לחודה אתאמרת ונ"מ במקום דליכא משום דרכי שלום לא התירו:
מן מה דלא תנינן בגיטין. דהתם (בפ"ה) קחשיב לכל הני שאמרו מפני דרכי שלום ולא מייתי מהאי פרקין אלא להך מתני' דמשאלת בלבד הדא אמרה דלא נשנה הכא מפני דרכי שלום אלא על הדא הילכתא דהאי מתני' בלבד ולא על הא דלעיל שאותן התירו אף במקום דליכא מפני דרכי שלום כגון שמצוי לו לקנות הפירות ולשאול הסאה וכיוצא בזה:
תמן תנינן. (בפ"ד דע"ז):
לא לשין ולא עורכין עמו. שאסור לסייע ידי עוברי עבירה:
ותני עלה. בברייתא שם דאף לא בוררין וכו' והכא הוא אומר הכין דאשת חבר בוררת וטוחנת עם אשת ע"ה ואמאי. כאן לחולין. מתני' דהכא בחולין מיירי וכאן במתני' דע"ז בתרומה והחמירו בה:
אית לך למימר נחתום בתרומה בתמיה. וכי נחתום מוכר תרומה הוא:
כאן בלותת. מתני' דהתם איירי בלותת את החטים במים והוכשרו לקבל טומאה ולפיכך אסור והכא בשאינה לותתת:
מתני' מסייעא לחברייא. דקתני משתטיל המים אסור אלמא כל היכא דאיכא הכשר טומאה אסור:
ר' חייא ור' אימי וכו'. גרסינן להא בפרק דלעיל (בהלכה ג') וגי' דהכא עיקרית מאן דאמר לעכו"ם איישר וכו' וכך היא כתובה בפ"ד דע"ז כמפורש ומבואר הכל לעיל ע"ש:
הדרן עלך בנות שוח