מתני' כלל גדול אמרו בשביעית כל המיוחד לאוכל אדם. כגון חטים תאנים וענבים וכיוצא בהן. אין עושין מהן מלוגמא לאדם. מלוגמא מלה מורכבת היא מלא לוגמא. ושם לוגמא הוא על צד אחד משני צדדי הפה מבפנים וכלומר לעיסה אחת שילעוס מן החטים או מן התאנים לשום על מכתו או לעשות תחבושת או רטיה וכיוצא בו זה הכל אסור בשביעית מדבר המיוחד לאדם לאכילה כדדריש בגמ' דכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה דבר המיוחד לכם יהיה לאכלה ולא למלוגמא ורפואה אבל דבר שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין וכיוצא בהן שהן מאכל בהמה עושין ממנו מלוגמא לאדם אבל לא מלוגמא לבהמה:

וכל שאינו מיוחד לא לאוכלי אדם ולא לאוכלי בהמה כדמפרש לקמיה כגון הסיאה והאיזוב והקורנית הרי זה תלוי במחשבתו:

חשב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה. שיהא לזה ולזה נותנין עליו חומרי אדם שאין עישין ממנו מלוגמא וחומרי בהמה שאסור לשלקן לפי שאין משנין פירות שביעית מברייתן כדרך שאין משנין בתרומה ומעשר שני ודבר שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי ודבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה:

לעצים. חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים ואין בו קדושת שביעית כעצים וה"ה אם חשב עליו לאכילת אדם בלבד הרי הוא כשאר פירות שהן לאכילה:

כגון הסיאה. מפרש לה בפרק דלעיל הסיאה צתרא ונקרא בערבי פידר"ג ואיזוב בערבי צעתו"ר איזופו בלע"ז וקורנית נקרא בערבי האש"א ובלע"ז שידרייאה והן מיני עשבים:

גמ' ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא מכדי אוכלי אדם ואוכלי בהמה שניהן הן כתובין בפרשה לכם לאכלה ולבהמתך וכו' מה ראית לומר דאוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ואוכלי בהמה עושין מהן מלוגמא לאדם:

לכם לאכלה מיעוט. הוא באוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא:

ומיעט אוכלי בהמה. ונמעט נמי אוכלי בהמה וכדמסיק הקושיא אמר רבי בון בר חייא וכו' דאיהו הוא דהקשה מעיקרא לר' זירא ומהדר ליה נמי השתא דהא כל מדרש שאתה דורש מהפסוק ושובר אח"כ מדרש הראשון אין זה מדרש וה"נ כן הוא שאם אתה דורש לאכלה למיעוט דרוש נמי לאכול דכתיב בקרא דלבהמתך תהיה כל תבואחה לאכול דממעט למלוגמא. ואם אין אתה דורש כן ללאכול דסיפי' דקרא נמצא שובר אתה מדרש הראשון דלאכלה ואין זה מדרש:

ר' יוסי לא אמר כן. כדר' זירא ומיתרצה הקושיא דר' בון כדלקמן:

לכם לאכלה מיעט. והדר כתיב לך ולעבדך ולאמתך וגו' ולבהמתך וגו' כל תבואתה לאכול חזר ומיעט ומיעוט אחר מיעוט לרבות הוא ואכתי לא אסיק להשינוייא עד דרבי מתנייה דלקמן והיינו דפריך הש"ס מאי לרבות דקאמר' אם לרבות לאיסורא לאוכלי אדם שאין עושין מהן מלוגמא א"כ סוף סוף הדרא קושיא לדוכתא ואימא דריבה נמי אוכלי בהמה לאיסורא וכהאי דא"ר בון בר חייא כל מדרש וכו' ואם ריבה כאן ריבה נמי כאן:

א"ר מתניה. לא היא אלא ה"ק אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות וריבה מלוגמא שמותר לעשות והלכך כשמיעטתה אוכלי אדם מיעטתה דבמיעוט הראשון אין לנו לרבות כ"א למעט ונמצא לאכלה דכתיב גבי אדם למעט מלוגמא היא והמיעוט השני הוא דמרבה מלוגמא ונמצא כשרביתה אוכלי בהמה הוא דרביתה דלאכול דכתיב גבי בהמה הוא מיעוט השני ולרבות הוא:

אוכלי בהמה מהו לעשות מהן צבועין לאדם. אם הותרה כמו מלוגמא לאדם וקאמר דק"ו הוא דמה אם אוכלי אדם שאסור לעשות מהן מלוגמא לאדם מותר לעשות מהן צבועין לאדם כדאמרינן בריש פרק דלעיל דאפי' אוכלי אדם עושין מהן צביעת אדם אוכלי בהמה שהותר למלוגמא לאדם לכ"ש שהותרו לעשות מהן צביעה לאדם:

מיני מלוגמיות שהן עומדין למלוגמא ולרפואה מהו לעשות מהן לצביעה לאדם וקאמר דהא נמי ק"ו מאוכלי אדם הוא דמותר:

לא צורכה דלא אוכלי בהמה. כצ"ל מהו וכו' כלומר לא איצטריך למיבעי לן אלא הא אם אוכלי בהמה מותר לעשות מהן צבעין לבהמה מי נימא דכמה דאת אמר דאוכלי אדם אף שלא הותרו למלוגמא הותרו לצבע לאדם ה"נ דכוותה אוכלי בהמה אף דלא הותרו למלוגמא לבהמה הותרו לצבע לבהמה או לא:

א"ר יוסי. דלא דמיא דאם אמרת באוכלי אדם שהותרו לצבע לאדם שכן צבעי אדם יש להן קדושת שביעית דחלה עליהן תאמר שנעשה אוכלי בהמה לצבע בהמה והרי צבע בהמה לא חלה עליו קדושת שביעית כדאמרי' לעיל שם:

ניחא. אמתני' מהדר דקתני נותנין עליו חומרי אדם וחומרי בהמה וניחא הוא לפרש לחומרי אדם שאין עושין ממנו למלוגמא וחומרי בהמה מאי נינהו וקאמר שאסור לשלקן כדפרישי' טעמא במתני':

תני. בבריית' על אלו דתנינן במתני' דבמחשבה הן תלוין ואם המוכר מוכר אותן על מנת לאוכלן והלוקח לוקח הוא לעצים לא הכל ממנו כלומר אין מחשבתו של הלוקח כלום ולא כל הימנו להפקיע מהן קדושת שביעית הואיל וכבר חישב עליהן המוכר לאוכלין חלה קדושת שביעית עליהן וכן אם המוכר מוכר לאוכלין וכו' וזה מכ"ש הוא שהרי גם הלוקח חישב בשעת המקח לאוכלין ופשיטא דלא מהניא מחשבתו אח"כ שנמלך עליהן לעצים אלא משום הסיפא נקט לה:

המוכר מוכר לעצים וכו'. כלומר אלא בהא הוא דמיבעיא לן אם המוכר מכרן לעצים והלוקח הוא שחישב בתחלה לאוכלין ואח"כ נמלך וחישב עליהן לעצים מהו מי נימא דהואיל והמוכר ג"כ חישב עליהן לעצים מהניא מחשבה בתרייתא דהלוקח שיהו לעצים או דילמא מכיון שהלוקח כבר חישב עליהן בתחלה כשבאו לידו לאוכלין תו לא מצי הדר ביה ומפרש ואזיל בהי גוונא מיירי דמיבעיא ליה הכי:

מה אנן קיימין. בהאי בעיא ובאיזו שעה היא נתינת מעות והמשיכה:

אם בשנתן לו מעות ואח"כ משך. כלומר אם נתינת המעות היה מיד בשעת המקח ומשיכת הלוקח לא היתה אלא אח"כ כשחזר ונמלך עליהן לעצים בזה לא הוה שייכא הבעיא דבכה"ג ודאי דמי עצים נתן לו וזהו אפי' למ"ד מעות קונות מד"ת ולענין שאינן יכולין לחזור בהן וא"כ הכא בשעת נתינת מעות הקנה לו המוכר להלוקח את המקח ודעתיה דהמוכר לעצים היה וכשקיבל הדמים בשביל מחשבה שיהיו לעצים הוא שקיבל ואע"ג דדעתיה דלוקח היה בשעת המקח לאוכלין מ"מ דעת המוכר שמקנה לו היה לעצים ובו הדבר תלוי שמקנה לו בשעת נתינת המעות ולמ"ד משיכה היא דקונה מד"ת פשיטא שהוא לעצים שהרי המשיכה היתה כשנמלך הלוקח וחישב גם הוא לעצים:

אם בשמשך. בשעת המקח ואח"כ נתן לו מעות בזה נמי לא מספקא לן דאיפכא הואי דדמי אוכלין נתן לו שהרי אפי' למ"ד מעות קונות מודה הוא דמשיכא עדיפא לענין דאם קדמה המשיכה דכבר נקנה המקח אלא דס"ל דמעות קונות אף שעדיין לא משך הלוקח וא"כ הכא שבשעת המקח היה דעת הלוקח לאוכלין ואדעתא דהכי משך אותן ודאי דבדעתו הדבר תלוי שהוא עושה הקנין במשיכתו וכיון שמשך אותן אדעתא דאוכלין ונקנו לו מה שנתן דמים אח"כ בשביל דמי אוכלין נתן וכלומר דבכה"ג אין אנו הולכין אחר שעת נתינת המעות שאע"פ שלא נתן לו המעות עד אחר שנמלך עליהן לעצים לאו כלום הוא לפי שכבר נקנה לו במשיכה מאז שהיה דעתו לאוכלין והרי מה שנתן הדמים בשביל דמי אוכלין הוא שנתן:

אלא כי אנן קיימין. להבעיא בכה"ג דוקא הוא:

בשנתן לו מעות ואח"כ משך. כלומר שהנתינת מעות והמשיכה היה מיד בשעת המקח אלא שבתחלה נתן המעות ואחר כך משך ואם נתינת מעות הוא עיקר הקנין אם כן בדעת המוכר הדבר תלוי שהרי מיד כשנותן לו המעות מקנה הוא לו ואף שעדיין לא משך ודעתיה דמוכר לעצים הוא וכשנתן לו המעות אחר כך דמי עצים נתן לו אבל אי אמרינן דאין המעות קונות ועיקר הקנין מד"ת משיכה היא א"כ בשעה שנתן המעות עדיין לא קנה הלוקח וכשמשך אח"כ הוא שקנה אותן ומכיון שדעת הלוקח בשעת הקניה לאוכלין היתה א"כ דמי אוכלין נתן לו וכלומר שעת הקניה היא לאוכלין ובדעת הלוקח הדבר תלוי שאז היה דעתו לאוכלין ובכה"ג הוא דמיבעיא לן לדינא וקאמר דתפלוגתא דר"י ור"ל היא וכו' דלמ"ד אין המעות קונות מד"ת אלא משיכה דוקא א"כ דמי אוכלין נתן לו וכדפרישית ולמ"ד מעות קונות מד"ת דמי עצים נתן לו וכדאמרן:

המוכר מוכר לעצים וכו'. השתא מיבעיא ליה בגוונא אחרינא דאם לא נגמר המקח ביניהן לזה או לזה אלא כל א' מהן מעמיד על דבריו המוכר אומר לעצים אני מוכר לך והלוקח אומר לאוכלין אני רוצה ליקח ממך ולא נתרצו ביניהן ואח"כ לקח ממנו סתם ולא פירש לכך או לכך ומיבעיא לן אחר איזה מחשבה אנו הולכין:

וייבא כהדא וקאמר הש"ס דאתייא כהדא דתנינן בתוספתא דקידושין (סוף פ"ב) זה אומר במנה וזה אומר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי מוכר ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי לוקח:

וכא כן. וה"נ כן הוא דאם אח"כ תבע המוכר את הלוקח יעשו כדברי הלוקח והרי הן לאוכלין וחלה קדושת שביעית עליהן ואם הלוקח הוא שתבע את המוכר יעשו כדברי המוכר והרי הן לעצים:

מתני' שביעית ניתנה לאכילה וכו'. בפירות האילן או באילו שאין דרך רוב בנ"א לזורען מיירי דאלו מותרין באכילה ולא גזרו עליהן כדאמרינן לעיל (בפ"ד במתני' ב') ומפרש בגמרא כשדרכו ליאכל אבל אין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה וכיוצא בו תבשיל שנפסד ולא קניבת ירק וזהו הנשאר מהפסולת הירק אחר שקנבו וביררו אותו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכלו חי ודבר שדרכו לאכול מבושל אוכלו מבושל ואין משנין אותן וכן לשתיה וכו':

וכן. הוא הדין בתרומה ומעשר שני שלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה וסיכה ואין משנין אותן מדבר שדרכו בכך לדבר שאין דרכו בכך:

קל מהן שביעית. בדבר זה שניתנה להדלקת הנר כדדריש בריש פ' דלעיל תהיה אף להדלקת הנר משא"כ בתרומה ומעשר שני שהתרומה כל זמן שהיא טהורה לא ניתנה להדלקה ואם נטמאת מדליקין בה אבל מעשר שני אין מדליקין בו בין שהוא טמא בין שהוא טהור שלא ניתן אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא להדלקה והכי איתא בתוספתא (פ"ז) וכן הלכה:

גמ' אין מחייבין אותו לאכול וכו'. כדפרישית במתני':

אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן חיין:

אין מחייבין אותו לשתות וכו'. בפ' כיצד מברכין מפרש להו אניגרון מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן משביעית אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמר התם:

ולא יין ושמרים. כלומר היין שיש בו שמרים הרבה וא"א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך וכן הוא בתוספתא (פ"ו) לשתות יין בשמריו:

לא יהא מגמע חומץ ופולט. לפי שהוא מפסידו ועוד שניכר שהוא לרפואה וכל המיוחד לאדם לא ניתנו לרפואה בשביעית:

ואינו חושש. שאם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:

לא יערערנו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:

לא יסוך יין וחומץ וכו' ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' שלפעמים עושין זה לרפואה ובשל שביעית אסור שאין דרכן לסיכה וניכר שהוא לרפואה:

אין מפטמין את שמן של שביעית לתת בתוכו עיקרי בשמים שיהא מפוטם מפני שהעיקרין בולעין את השמן והולך לאיבוד. אבל לוקח הוא שמן ערב שביעית. כלומר אבל שמן ערב שיש לו ריח לוקח הוא בשביעית ואינו חושש שמא נתפטם בעיקרי בשמים משל שביעית וכך הוא בתוספת' שם אין מפטמין שמן של שביעית אבל לוקחין שמן ערב לסיכ' מ"מ:

ר' אימי סבר מימר. דהאי מ"מ הוא לומר אפי' מישראל החשוד על השביעית וא"ל ר' יוסי לא אמרו אלא בסתם שאינו ידוע אם הוא חשוד או אינו חשוד הא אם ברור הוא שהוא חשוד אסור ליקח ממנו:

מהו לפטם יין של שביעית. דבמעשר שני תנן (בפ"ב) דמ"ש אין מפטמין את השמן אבל מפטם הוא את היין ובשביעית מהו:

נישמעינה מן הדא. דקתני במתניתין קל מהן שביעית וכו' וא"כ אם במעשר שני החמור לענין הדלקה מותר בשביעית מכ"ש לפטם את היין דמותר במעשר שני שהוא מותר בשביעית:

א"ר אלעזר דר' יהודה היא. (בריש פרק יא דתרומות) תנן אין מפטמין את השמן אבל עושין את היין ינומלין אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו ומפרש לה ר"א דר' יהודה דמתיר בבישול אוסר הוא בינומלין דהיינו מפטם שנותן לתוכו דבש ומיני בשמים וטעמא דאינו מותר לר' יהודה אלא במשביח את היין עצמו שהוא מתקיים ביותר כשמבשלו אבל במפטם שהוא ינומלין שאינו משביח את היין להתקיים ע"י כך אוסר וה"נ מאן דתני אסור ר' יהודה היא:

קל מהן שביעית וכו'. דקתני במתני' ופריך וכי תרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה היא שניתנה להדלקת הנר דזהו שמן שריפה שאמרו בכל מקום ותרומה טהורה אין מדליקין בה אבל שביעית אפי' טהורה ניתנה להדלקת הנר:

על מיסחי. נכנס לרחוץ במרחץ:

לזיסימי אודייתא. לזוסימי הוא כהאי דאמרינן פ' במה טומנין כוספא דיסמין וזהו הוורד של יסמין ונכבש בשמן שומשמין ועושין אותו לסוך ולרחוץ את הזוהמא ואדייתא הוא מהגדל בשדה. וכל השדמות עד נחל קדרון בירמיה (ל"א) תרגומו וכל אדיתא:

וא"ל לשלוחו העל לי הצלוחית הזאת עם השמן לאשונא להתנור לחממו כדי שיהא נוח לסוך ולרחוץ בו ושל שביעית היה וא"ל זה וכי לית הוא אסור לסוך במרחץ כהאי ברייתא דלקמיה:

אתא זה השליח ושאל לר' ירמיה וא"ל שר' חזקיה צוה לו כך:

אתא. ר' ירמיה וא"ל לר' חזקיה הלא אתה למדתנו זה ותני בברייתא כן אין סכין שמן של שביעית במרחץ וכו'. והא דתנינן שמן של שביעית סכין בו היינו שסך עצמו מבחוץ ונכנס אבל במרחץ אין סכין בו משום בזיון קודש וכן לא שמן שריפה כדמסיק דטעמא מפני בזיון קדשים:

לא בבתי כנסיות וכו'. כלומר וכן אין סכין בו לא בבתי כנסיות ובתי מדרשות מפני שנראה כבזיון קדשים בפני רבים:

מתני אין מוכרין פירות שביעית וכו' כלומר מה שמותר למכור כאותו ששנינו בפ' דלעיל שאם לקט לעצמו והותיר מותר למכרו וכיוצא בזה וכן מותר למכור מעט מעט כדאמרי' שם (בהלכה ד') וכשמוכרן לא ימכור לא במדה ולא במשקל ולא במנין שלא יהא נראה כסוחר בפירות שביעית ומדקדק למוכרן בצמצום במדה וכו' אלא מוכרן אכסרה שמתוך כך ימכור אותם בזול ויהא ניכר שהוא נוהג בהן מנהג הפקר:

ולא תאנים במנין. כלומר שאע"פ שדרך למוכרן במשקל וה"א דכשמוכרן במנין מותר וכן הירק שדרכו להמכר במנין וה"א כשמוכרן במשקל מותר שאין זה כדרך שרגילין למוכרן קמ"ל דאפ"ה לא משום דהוי כמדקדק במכירתן:

בש"א אף לא אגודות. מפני שהוא דרך שאוגדין אותו למכור בשוק:

ובה"א את שדרכו לאגוד אותו בבית מה שהוא מדרך לאגוד אותו כשמביאו לבית מותר לאגוד אותו למוכרו לשוק לפי שאגודת הבית מסתמא הוא דרך אכסרה שאינו מדקדק כמה יהיו באגודה לפיכך מותר למכור לשוק כדרך אגודה זו אבל אם אין דרכו לאגדו כשמביאו לבית אלא כשמוכרו בשוק אוגד אותו מודו ב"ה שאין מוכרין אותו אגודות שניכר שאגודה זו למכור בצמצום הוא והוי כסחורה:

ונץ החלב. מפורש בריש פרק דלעיל:

גמ' למה לא ימכרו במדה וכו' כדי שימכרו בזול. כלומר שמתוך שאינו מקפיד עליהן לצמצם ימכרו בזול וכדפרישית במתניתין:

וישקלו בליטרא וימכרו בזול שאם אין הקפידא אלא כדי שימכרו בזול א"כ הו"ל לחכמים לתקן שלעולם ימכור אותן בזול יותר מבשאר השנים ולמה אסרו לשקול וה"ה דפריך על מדה ומנין וחדא מינייהו נקט. ומשני אם אתה אומר כן אף הוא אינו נוהג בהן בקדושה כלומר דמ"מ חששו שאם ימכור אותן דרך מכירה של שאר שמם אתי לזלזולי בהו ולא ינהוג בהן קדושת שביעית ואע"פ שמשנה הוא המקח ועוד דאם אתה מתירו למדוד וכו' אתי נמי לדקדק בהמקח:

תני. (בתוספתא פ"ד):

אלא כפירות הארץ. שלא במדה וכו' דלא ליתי לאחלופי ואם היו נכרין שהן מחו"ל מותר:

אילין קורדקייא. כמו חיפי קורדנייתא בפ' כל שעה כלומר כגון אלו שרגילין להעלותן מן סוסיתא והיא בח"ל סמוך לא"י כדאמרינן לעיל (בפ"ו בהלכה א') ארץ טוב זו סוסיתא ומעלין משם למכור בטבריא:

זה שהוא מודד בכפיש'. והיא עשויה למדידות הרבה עד כאן הוא כך ועד כאן הוא כך והוא לא מדד בצמצום אלא שנזדמנה לו ב' וג"פ כפי מה שרצה אסור למוד בה דהוי כמתכוון למדוד:

א"ר הושעיא אסור מימר עבד אצבעך. בתמיה וכי אסור לומר עשה כך באצבע שלך לסימן שעד כאן יהיה כך וכך וזה נמי כך הוא דמכיון שלא נתכוין למדידה ממש אין כאן איסור:

טבח כהן שנתמנה לו בכור. ואנן תנן בפ' דלעיל שאין עושין סחורה בבכורות אא"כ לקחו למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו והא כיון דטבח הוא לא התירו לו והבעיא היא אם מותר לקטעו קופדין וזהו לחתיכות חתיכות בשר ולמכרו בשוק דאפשר דמכירה כזו לא מיחזי כעושה סחורה:

ר' ירמיה סבר מימר. דבכה"ג שרי ורצה לפשוט ממה דשרו ב"ה את שדרכו ליאגד בבית אוגדין אותו למכור בשוק וה"נ מכיון שדרך לעשות חתיכות חתיכות לבית מותר למכור כך לשוק:

א"ר מנא. דלא דמיא דאדרבה כל גרמא היא אמרה דהוא אסור. מכל עצמה של מתני' נלמד שזה אסור שהרי הכא דרכו כך למכרו בשוק חתיכות חתיכות ושלא יהא נראה כעושה סחורה בגופו של הבכור ולא התירו ב"ה במתני' אלא דווקא בגוונא של האגודה שאינו מדרך לעשותה כשמוכר לשוק:

מתני' הילך איסור זה ולקוט לי ירק היום. אין זה כדמי שביעית ושכרו מותר אבל אם אמר לקוט לי בו ירק היום ל' זה משמע יותר בשכר של שביעית ושכרו אסור להוציא ממנו לשאר דברים אלא שצריך לנהוג בו כדמי שביעית שהוא לאכילה ושתיה כמו פירות שביעית:

כשאלקוט ירקות שדה אביא לך. בשכרו מותר מפני שא"ל כן בשעת המקח ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית אבל אם לקח ממנו סתם בהקפה ה"ז הפונדיון כחוב עליו לא ישלם לו מדמי שביעית לפי שאין פורעין חוב מדמי שביעית:

גמ' מה בין האומר לקוט לי ומה בין יהאומר לקוט לי בו. ומ"ש זה מותר וזה אסור:

מהלכות של עממום הוא. של גמגום שבגוף הדין גמגמו בו ואינו אלא חומרא בעלמא ולפיכך התירו באומר לקוט לי ולא אמר בו וכן להני דחשיב להו לקמן:

תמן תנינן. (ברפ"ג דמע"ש):

תמן תנינן. (ברפכ"ג דשבת) וגריס להא הכל שם במעשר שני וכן במסכת ע"ז (בפ"ב):

פיתי. של נכרים:

עוד היא. גם זו מהל' של עמעום:

קשייתה. הקשיתי לפני ר' יעקב בר אחא מהו מהלכות של עממום היא דקאמר גבי פיתן מפני שיש לפרש בזה לכאן ולכאן:

כך אני אומר. אם כך אני אומר במקום שאין פת ישראל מצויה בדין היה שתהא פת עכו"ם מותרת ועמעמו עליה ואסרוה אף בשאין פת ישראל מצויה. או כך אני אומר במקום שפת ישראל מצויה בדין היא שתהא פת עכו"ם אסורה ועמעמו עליה והתירוה. וכן הוא בהדיא לקמן (בפ"ג דמעשר שני) ובשבת (בפ"ק):

ויש עמעום לאיסור. בתמיה ומאי תיבעי לך דלא שייך לשון עמעום לאיסור דאי לאיסור החמירו מיבעי ליה ולהיתר הוא דשייך ל' עמעום וכלומר שלא התירו בפירוש אלא בגמגום שלא רצו לאסור:

ופת לאו כתבשילי עכו"ם הוה. כל זה הוא מדברי ר' מנא והלא פת היה נראה שהוא כתבשילי עכו"ם וכי כך אנו אומרים ג"כ בתבשילי עכו"ם שבדין היה שבמקום שאין תבשילי ישראל מצוים שיהו מותרין אלא שעמעמו לאסור בתמיה והלא מדינא אסורין:

אלא כן היה אלא ע"כ כך הוא במקום וכו'. כלומר אפי' שאין פת ישראל מצויה היה בדין שתהא אסורה כתבשיל שלהם ועמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש:

כדברי. כלומר אפילו לדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר ולא מבעה"ב:

ולא עבדין כן. לא נהגו כך אלא נוהגין היתר אף בפת בעל הבית:

רשב"ל אמר במראה לו את הקלח. מתני' דקתני לקוט לי ירק היום שכרו מותר מיירי במראה לפועל את הקלח של הירק וא"ל כן והלכך ברישא מותר שאינו אלא כנותן שכר רגלו שיביא לו הקלח הזה ואם אמר לקוט לי בו א"כ על האיסר קאמר בזה האיסר תלקט לי והוי כמכר:

ר' יוחנן אמר דאין חילוק ואפי' לא הראה לו נעשה כמי שהראה לו ומותר ברישא דשכר רגלו נותן לו:

מתניתא. האי ברייתא פליגא על ר"ל דקתני כשאומר לו הביא לי ממקום פלוני אע"פ שלא הביא חייב ליתן לו שכרו מפני ששכר רגלו הוא נותן לו והשליח שליחותו קעביד קתני מיהת דשייכא שכר רגלו ואפי' בשלא הראה לו וקשיא לר"ל:

פתר לה במראה לו. אותו מקום פלוני כגון שהיה סמוך ונראה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דתני. בתוספתא דמכלתין (פ"ו):

לא יאמר אדם לעני הילך סלע זו והבא לי לקט היום וכו' דכיון שהקדים לו הסלע או הדינר וא"ל הבא לי בזה מתנות עניים שלך הוי כמי שלוקט בשביל הבעה"ב הזה ואסור שמפקיע מן המעשרות ועוד דאין העני זוכה בהן עד שיגיעו לידו ואינו יכול למוכרן לזה מקודם אבל אומר לו בלקט שתביא לי היום דבזה לא הוי כמוכר לו מקודם אלא אחר שיזכה בו העני והרי הוא שלו יביא לו בעד הסלע והדינר שקיבל:

וכן אתה מוצא בבן לוי. שאמר לו אחד כן בשביל המעשר שלו קתני מיהת בסיפא דכשאמר לו הילך דינר זה בלקט שתביא לי דלא הוי כמכר. והרי לא הראה לו כלומר דטעמא הוי משום דלא הראה לו המקום ללקוט ואת אמר כמו שהראה לו. כלומר ולדידך דאת אמר אפי' לא הראה לו נעשה כמו שהראה לו ואם כן התם גם בסיפא יהא אסור וקשיא לר' יוחנן דהא מיהת שמעינן מהכא דלא אמרינן נעשה כמי שהראה לו והשתא במתני' אמאי שכרו מותר בשלא הראה לו ומה עביד לה ר"י ומשני קל שהקילו בשביעית שהיא מדרבנן והלכך אמרינן בה נעשה כמי שהראה לו לקולא ואע"ג דלא אמרינן הכי בעלמא:

תני. בתוספתא שם ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין בלקח מן הנחתום ככר אע"פ שא"ל כשאלקוט ירקות שדה אביא לך ומפרש לה מה אנן קיימין לפלוגתייהו ובמאי הוא דפליגי:

בההוא דאמר הב לי. הככר הזה וברי לי דאנא יהיב לך מירקות השדה שאלקט ור' יודה ור"נ דאוסרין טעמייהו שאין ירקות שדה מצויין והלכך אף שזה אמר לו ברי לי שאני אביא לך לא סמך הנחתום על דבריו שאינן מצויין בשביעית ושמא לא ימצא ללקוט לפי שהכל רצין לזכות מן ההפקר ומה שנתן לו הככר כחוב בעלמא נתן לו ומש"ה אסור אם מביא לו אח"כ דהוי כפורע חובו משביעית וחכמים מתירין דס"ל ירקות שדה מצויין הן וסמך הנחתום על זה ולא נתן לו הככר שיהא כחיב עליו אלא זה מקבל הככר וזה יקבל הירקות שדה שבודאי ימצא ללקטן ולהביא לו:

מתני' אין נותנין. דמי שביעית לא לבייר והוא החופר בורות לא יתן לו שיספיק לו מים לכל תשמישו אלא דוקא אם הוא נותן לו שיספיק לו מים כדי לשתות כדקתני סיפא אבל הוא נותן לבייר לשתות:

ולא לבלן המחמם מרחצאות:

ולא לספר. שכר התספורת:

ולא לספן. שכר הספינה:

ולכולן לכל האומנין הוא נותן. דמי שביעית או פירות שביעית מתנת חנם ולא בשביל שכרן ואע"פ שממילא לא יתבעו ממנו שכר כשנותן להם מתנה שרי:

גמ' תני. בחדא ברייתא דר' יוסי אומר אף אין נותנין דמי שביעית לא למבייר וכהאי דשנינו במתני':

ופריך מיחלפא שיטתיה דר' יוסי דתמן הוא אומר. בתוספתא (פ"ו) דגריס התם פירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלת ר' יוסי אומר לוקחין בהן מים ומלח והיינו דרמי דר' יוסי דהך ברייתא אדר' יוסי דהתוספתא והש"ס לא הביא כאן אלא דברי הת"ק דהתוספתא וכמו וכו' הוא והכא אמר הכן א"ר יוסי אף לא למבייר:

מה פליגין. כלומר דהש"ס בעי לאסוקי דהאי רומיא דר' יוסי אדר' יוסי אי אפשר לשנויי בענין אחר אלא דנימא תרי תנאי ואליבא דר' יוסי ומפרש לה דבמה פליגי הני תנאי אליבא דר' יוסי:

בשתשמשו. כלומר ר' יוסי דתוספתא מתיר אף במים של שאר תשמישיו אבל בשתיה אף ר' יוסי דהך ברייתא מודה דלוקחין בהן ות"ק דהתוספתא אוסר אפי' לשתות:

הוי. דשמעינן דמאן תנא במתניתין דקתני אבל הוא נותן לבייר לשתות ר' יוסי דאידך ברייתא היא:

א"ר יוסי. הוא ר' יוסי אמורא דלא היא דדברי הכל הוא דלשתות שרי אליבא דכ"ע ואפי' לת"ק דהתוספתא דלא פליגי אלא בשאר תשמישיו:

כאן לאדם כאן לבהמה. כלומר והאי רומיא דר' יוסי אדר' יוסי הכי הוא דמתרצינן דר' יוסי דהתוספתא דע"כ דמתיר אפי' בשאר תשמישיו היינו לצרכי אדם ור' יוסי דאידך ברייתא דאסור אף ליתן למבייר היינו שיספיק מים לצורכי בהמה והשתא מתני' אתיא כת"ק דהתוספתא דלשאר תשמישיו אסור ואפי' הוא לצורך האדם ולשתות שרי דבהא כ"ע מודים:

תני. בתוספתא דב"מ (בפ' יא בסופו) ומייתי להא בפ' יא דנדרים (בהלכה א'):

מעין של בני העיר. שמושך והולך לעיר אחרת ואין בו כדי סיפוק לשתיהן:

הן ואחרים קודמין הן לאחרים. לחייהם ולחיי אחרים חייהן קודמין ורשות בידם לסותמו שלא ילך לעיר אחרת שלמטה הימנה:

אחרים ובהמתן. חיי אחרים וצורך בהמתם של אותה העיר חיי אחרים קודם לבהמתן:

כביסתן וחיי אחרים. אם אין בו יותר אלא כדי שיעור אחד או לצורך כביסת בגדיהם או לצורך חיי אחרים כביסתן קודמת לחיי אחרים:

מאן תנא כביסה חיי נפש. ודמיא לחייהן וחיי אחרים ר' יוסי הוא דתני בתוספתא דמכילתין (פ"ו) אין נותנין מהן מפירות שביעית לא למשרה להשרות הפשתה ולא לכביסה:

ור' יוסי מתיר בכביסה. דחיי נפש היא ולרבנן כביסתן וחיי אחרים חיי אחרים קודמין:

מחלפא שיטתיה דר' יוסי דתמן. (בריש פי"א דנדרים) אמר דאין רחיצה בכלל נדרי ענוי נפש והכא הוא אמר הכביסה חיי נפש:

אדם מגלגל ברחיצה. יכול הוא לגלגל עצמו ולהתאפק מלרחוץ גופו ואין אדם מגלגל עצמו בכביסה וכדאמרינן התם דלר' יוסי אלימא ליה כביסה דערבוביתא דמנא מייתי לידי שעמומיתא:

יהודה איש הוצי וכו'. עשה עצמו נטמן במערה ג' ימים לעיין ולעמוד על טעמו של דבר מנין הוא זה שחייהן קודמין לחיי עיר אחרת:

הן הויתה. היכן היית וא"ל וכו' וקרא ר' יוסי לר' אבורדימוס בריה וא"ל השיב לו הטעם הזה וא"ל מדכתיב תהיינה הערים האלה עיר ועיר ומגרשיה סביבותיה ודרשינן תהיינה לעיר ועיר לכל צרכיה ואח"כ לצורך סביבותיה:

א"ל ר' יוסי מי גרם לך שלא ידעת הטעם דלא פלתה. כמו דלא ילפת עם חבירך. וכך כתוב הוא בנדרים. שעשית נטמן במערה בפני עצמך ולא למדת עם חביריך:

מתני' תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה. כשרוצה לייבשן ולעשותן קייצי תאנים לא ישטיחן במוקצה והוא המקום העשוי לכך ששוחטין עליו התאנים:

אבל קוצה הוא בחרבה. מייבש אותן במקום אחר שהיא חרבה כדדריש בת"כ ומייתי' לה בגמ' לא תבצור לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אמרו תאנים של שביעית אין קוצים אותן במוקצה אבל קוצה אותה בחורבה:

אין דורכין ענבים בגת. כדרך שעושין בשאר השנים אבל דורך הוא בעריבה. כלי שלשין בו את העיסה והכל כדי לשנות בהם מדרך שאר השנים:

בבד ובקוטב. כדרך שעושין שמכניסן בבית הבד ומשימין עליהן עץ גדול וכבד ובראשו אבן גדולה ונקרא קוטב ובשביעית לא יעשה כן:

אבל כותש. אותן ומכניס לבודידא. בד קטן:

ר"ש אומר אף טוחן הוא אותן בתחלה בבית הבד ובקוטב וחוזר ומכניס להבד קטן והלכה כר"ש:

גמ' כתיב ואת ספיח קצירך לא תקצור הא. כלומר מכאן אמור דקצירה כנגד הקוצרים לא שלא יקצור כדרך הקוצרים:

א"ר לא. כלומר דר' אילא מסיים ומפרש להאי דרשא דעל ספיחי היתר אמרו שהרי אם אינו ענין לספיחי איסור שהן משביעית עצמה שכבר נאמר שדך לא תזרע וגו' תנהו ענין לספיחי היתר מהזרעים שנפלו לפני שביעית ואמרה התורה שלא יקצור אותן בשביעית כדרך הקוצרים:

א"ר מנא לכך נצרכה. ר' מנא מוסיף הוא דלכך נצרך הכתוב לאותן עשבים שעלו מאליהן שלא תאמר שיהו מותרין לקצור כדרך הקוצרים לפום כן צריך מימר דאף בעלו מאליהן צריך לשנות מדרך הקוצרים:

את ספיח קצירך וגו' כך הוא נדרש בת"כ מן השמור בארץ וכו' כלומר כל מה שתוציא הארץ אין אתה יכול לשמרו אלא צריך שיהא מפקירו לכל ובוצר אתה מן המופקר ואפי' כן לא תבצור כדרך הבוצרין:

לטחון בריחים כר"ש. דמתיר לטחון אותן כמו בשאר השנים:

ולעשות בקוטבי כרבנן. כאילו רבותנו שהתירו לעשות:

שלא יהו נוטלין שכר בדיהן יין. של שביעית או שמן אלא מעות:

כר' יודה ור' נחמיה הורי לון. דאסרי לעיל (בסוף הלכה ד) גבי לקח מן הנחתום ככר בפונדיון שלא יביא לו מירקות שדה שמלקט בשביעית דסבירא להו דהוי כפורע חובו מדמי שביעית:

תני. בתוספתא (פ"ו) החמרין והגמלין והספנין שהיו עושין בשביעית שכרן משביעית ופליגי ר"ז ור' הילא בפירושה ומייתי להא בריש פ"ה דע"ז:

בפירות היתר היא מתניתא. כלומר דלא מיירי שעשו מלאכת איסור אלא בפירות שהן היתר כגון בשל הפקר וכיוצא בזה מה שהוא מותר בשביעית ומהו שכרן שביעית דקתני:

שיהו נוטלין ממה שיהו עושין שכרן שביעית. כלומר שמותרין ליטול בשכרן משל שביעית עצמה ממה שהיו עושין בה:

וההיא דהורי ר' יוחנן. כצ"ל וכן הוא בע"ז שם. כלומר ולא חיישינן להא דהורי ר' יוחנן שלא יהו הבדדין נוטלין שכרן משביעית כגון משמן שביעית או מיין שעשו אלא מעות משום דס"ל להחמיר כר' יודה ור' נחמיה ואנן כתנא דמתני' סבירא לן:

ר' הילא. לא מפרש הכי. אלא במכתפי פירות עבירה היא מתניתא שעשו מלאכת איסור ומהו שכרן שביעית דקתני שחלה על שכרן קדושת שביעית:

כהאי וכו'. כלומר ולא קשיא ממתני' דפרק דלעיל דקתני גבי פועל שא"ל לקוט לי ירק היום שכרו מותר דשאני חמרין כדא"ר אבהו בשם ר' יוחנן בע"ז שם דביין נסך קנס קנסוהו חכמים ושכרו אסור והכא נמי קנס קנסוהו בחמרין משום דנפיש אגרייהו והלכך שכרן שביעית אבל פועל דלא נפיש אגריהו לא קנסוהו רבנן משום כדי חייו ופועל דיי"נ משום חומרא דיי"נ הוא:

מתני' אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול שאם תפסל בשביל שמן התרומה ישרף הכל ונמצא מביא את הירק של שביעית לידי פסול:

ר"ש מתיר. דס"ל מביאין את הקדש לידי פסול ואין הלכה כר"ש:

והאחרון אחרון נתפס בשביעית. דכתיב כי יובל הוא קודש תהיה לכם מה קודש תופס את דמיו אף יובל ושביעית שדינם שוה תופסין את דמיהן אי מה קודש תופס את דמיו והוא יוצא לחולין אף יובל ושביעית כן תלמוד לומר תהיה בהווייתה תהא כיצד לקח בפירות שביעית בשר וכו' כדמפרש בגמ':

גמ' תמן תנינן. בפרק עשירי דזבחים:

ובכולן. בכל הקרבנות כולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן ולאכול כמה שהן רוצין צלויין וכו':

ר"מ אומר לא יתן לתוכן תבלי תרומה שלא יביא את התרומה לידי פסול. שאם יפסלו הקדשים משום נותר יפסלו גם התבלי תרומה משום טעם הקדשים הבלוע בהן:

אתייא יחידאה דהכא כסתמא דתמן. כלומר יחידאה דזבחים והוא ר"מ סתים לן רבי תמן בשביעית והיינו מתני' דהכא דדברי הת"ק כר"מ דזבחים שאין מביאין את הקדשים לידי פסול:

ודיחידאה דהכא כסתמא דתמן בתמיה. כלומר דמתמ' הש"ס עלה מאי קאמרת ומאי נפקא לן מינה דסתם ת"ק הוא כר"מ והלא לא סתם לן רבי המתני' דנימא הלכה כסתם משנה שהרי מחלוקת ר"ש בצדו אלא כלומר דילמא איפכא הויא דמשום האי טעמא דסתמא דהכא דהת"ק כר"מ דתמן ור"מ ור"ש הלכה כר"ש כדאמר הכא לקמן (ברפ"ג דתרומות). וגרסי' כאן להא דלקמן מאי כדון וכו' דהכא הוא דשייך. מאי כדון ומאי הוי עלה וקאמר דהלכה כר"מ דתמן דזבחים דהיא רבנן דהכא דאפ"ה הואיל וסתים רבי הת"ק כר"מ הלכתא כוותיה דלעולם הת"ק היינו כרבנן דפליגי עליה דר"ש והלכה כרבים:

נהיגין הוינן מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה על יד על יד ואוכלין מיד שלא יבוא לידי פסול:

האחרון אחרון וכו'. ומפרש ואזיל הא כיצד וכו' דלעולם פרי עצמו של (שביעית) נשאר באיסורו והאחרון אחרון נתפס ג"כ ושניהן קדושת שביעית עליהן לענין הכל:

שביעית מהו שתצא דרך חילול. משום דהא דאמרן אינו דרך חילול אלא שלקח בעד פירות שביעית בשר ודרך חילול הוא שאומר פירות שביעית יהו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות והשיב להן ולמה לא:

ר' אלעזר פליג. דדוקא דרך מכירה כדלקמן:

כל מי שיש לו מעות מדמי שביעית והוא רוצה לחללן על עיסתו. שתהא קדושת שביעית חלה על העיסה והמעות יצאו לחולין מחללו וזה כר' יוחנן:

מי שיש לו סלע וכו'. בתוספתא (פ"ו) היא שנויה:

והוא רוצה ליקח לו חלוק. ואינו יכול לפי שהחלוק מתקיים הוא לאחר הביעור ודמי שביעית צריך שיאכל בהן קודם זמן הביעור:

והוא נותן לו. והרי קדושת שביעית על הפירות וחוזר ואומר להחנווני הרי פירות האלו נתונים לך במתנה ואוכלן החנווני בקדושת שביעית:

והחנווני אומר לו הרי הסלע זו נתונה לך במתנה והסלע הרי הוא חולין שיצא לחולין כשמכר לו הפירות ונכנסו לקדושת שביעית ולפיכך יכול זה ליקח בו חלוק וכל מה שירצה קתני מיהת דדרך מכירה דוקא מתחללת וזהו כר' אלעזר:

שתי חמרא ויהיב פריטוי של דמי שביעית בעדו. וקאמר דעד כאן ר' יוחנן יכול הוא לעשות כזה דהוא אדם מהימן ומאמינין לו עד לאחר זמן ולא הוי כפורע חובו מדמי שביעית הא שאר כל האדם דלא מהימנינן ליה היכי עביד וקא"ר יעקב דנותן לפניו שני מיני מעות דמי שביעית ודמים אחרים ומחוי ליה בהדא באלו דמים אחרים והוא יכול לנסוב מן הדא דמי השביעית וכן היה עושה ר' חזקיה כשהן באין אצלו ליקח ואמר להן הב לי קומוי תתן המעות לפני:

ומן גו דהוא אמר וכו'. כלומר מכח זה שאמר הב לי קומוי מעות אלו. ואלו אע"פ שנותן לו מדמי שביעית כמאן דלא יהיב ליה מדמי שביעית היא שהרי אם היה רוצה היה לוקח מדמים האחרים:

מתני' אין לוקחין עבדים וכו'. שלא ניתנו אלא לאכילה וכיוצא בה:

ואם לקח יאכל כנגדן. כנגד אותן דמים שהוציא יאכל מממונו בקדושת שביעית:

אין מביאין קיני זבים וכו'. לפי שהן דברים שבחובה ואינם באים אלא מן החולין:

אין סכין כלים. דלא ניתנה שביעית אלא לסיכת אדם:

מתני' עור שסכו בשמן של שביעית ר"א אומר ידלק מפני שהעור בולע הרבה ועם כל זה ניכר עליו השמן יותר מעל שאר כלים:

וחכ"א יאכל כנגדו. כמו בדין סיכת שאר כלים והלכה כחכמים:

שתוקו לא אומר לכם מה ר"א אמר בו. בגמ' פליגי בזה מפני מה אמר להם שתוקו:

מתני' האוכל פת כותי כאוכל בשר חזיר. שהחמירו עליהם ונידו אותם בהתחלת בית שני על שקטרגו עליהם וגזרו שיהא פתן יותר חמור משל נכרים:

שתוקו וכו'. כדמפרש ר' חזקיה בגמ' שלא היה ר"א עושה פתן אלא כדין פת נכרים ור"ע לא רצה לגלות להם זה:

מתני' מרחץ שהוסקה בתבן וקש של שביעית. תבן וקש ראוין למאכל בהמה הן ומותר לרחוץ בה בשכר ואע"פ שאין שורפין תבן וקש של שביעית כדתנן לקמן (בפ"ט) דאין נהנין ושורפין בהן אלא משתרד רביעה שנייה מ"מ מותר לרחוץ במרחץ שהוסקה בהן לפי שהוא לרפואה ומאכלי בהמה של שביעית ניתנו לרפואה לאדם:

אם מתחשב הוא. שאדם חשוב הוא ה"ז לא ירחוץ דחיישינן שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף מפני שהריח של תבן וקש רע ומוסרח הוא ונמצא שיפסידו פירות שביעית:

גמ' זאת אומרת. מדאסרו ליקח עבדים ושפחות אסור ג"כ ליקח לו אשה מדמי שביעית:

דלא כן. שאם אתה אומר לא כן א"כ מה בין קונה האשה שהוא כקונה שפחה לשמשו ומה בין הקונה לשפחה בלבד ואם זה אסור גם זה אסור:

תני. בתוספתא (פ"ו):

אין חוסמין בו תנור וכירים. חסימה ל' גמר במשנה (בפ"ב דכלים) אין מקבלין טומאה עד שיתחסמו וכן הרבה ולפי שאחר שהתנור והכיריים עשויין סכין אותן בשמן עם הטיט שיהו חלקים וזה הגמר מלאכה שלהן ואין סכין כלים בשמן של שביעית:

ונותנה לתוך מנעלו וכו'. אע"פ שהן נמשחין בהשמן מפני שהסיכה על גופו היא וכן סך את גופו שמן ומתעגל ע"ג קטבליא עור שלוק ואינו חושש אם העור ג"כ נמשח מחמת כן אבל לא יתננה מתחלה לא ע"ג טבלה של שיש כדי להתעגל בה ואע"פ שהשיש אינו בולע מ"מ הסיכה בתחלה ע"ג כלי הוא:

מתיר. מטעם שאינו בולע:

גמ' עור שסכו בשמן מה אמר בו ר"א. לר"ע שאמר שתוקו וכו' ומה אמר בו שלא רצה לגלות להם:

א"ר יוסי. כך היה אומר עצמותיו של אותו האיש ישרפו. כלומר שקילל להעושה כן אבל בעור עצמו לא אמר שום איסור אחר שכבר עבר וסך אותו ואמר להם ר"ע שתוקו ולא רצה לגלות דעתו של ר"א שלא היה מחמיר כמו שאמרו בשמו:

ר' חזקיה אמר. מותר אפילו לכתחילה היה אומר בו ר"א ומפני כך לא אמר להם ר"ע לפי שהיה ר"א מיקל בו ביותר:

גמ' זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע"ה. בתו כמו פתו לפי שחשבו לע"ה ככותי כדאמרי' בפ"ג דסוטה (דף כב) קרא ושנה ולא שמש ת"ח ה"ז עם הארץ וכו' רבי ינאי אמר ה"ז כותי:

ר' חזקיה וכו'. מפרש מפני מה א"ר עקיבא שתוקו לפי שלא רצה לגלות להם שר"א לא היה מחמיר כל כך בפת כותי שהרי מתיר היה לחמצן של כותים לאכול מהן אחר הפסח מיד שדינם כנכרים גמורים וחמצו של נכרי אחר הפסח מותר מיד ומיהת לא עשו פתן כבשר חזיר:

גמ' הדא דתימא. דמותר באילן דימוסייא הן המרחצאות העשוין לכל:

ברם באילן פריבטה. הן החשובות העשויות להחשובים וחיישינן שמא יסיקו בה דברים אחרים כדפרישית במתני'. בב"ר בפסוק ויאמר אלהים נעשה אדם משל למלך שהיה מטייל בפתח פלטין שלו וראה בלורין אחת. אבן מאבני הגזית. מושלכת. אמר מה נעשה בהן מהן אומרין דימוסיות ומהן אומרים פריבטאות אמר המלך אנדרטן אני עושה אותה מי מעכב:

ואם היה אדם של צורה כלומר שנראה כחשוב ואע"פ שאינו מפורסם לחשיבות ה"ז לא ירחוץ מטעמא דאמרן:

לבית גוברין. מקום והלך לשם בשביל לרחוץ מפני ששם אין מכירין אותו:

להדא אפורדיטי'. שמעמידין אותה במרחץ לנוי כדתנן (בפ"ג דע"ז) בר"ג שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי וראה אותן מזלפין ביין לצורה זו בשביל הריח וא"ל וכי לית אסור זה שמזלפין להצורה ואתא ושאל לר' יוחנן וא"ל אין דבר של רבים אסור ואין בה משום חשש זילוף להצורה שהמרחץ עשויה בשביל רבים לרחוץ בה ואינה נאסרת בשביל כך:

הדרן עלך גדול בתרא