מתני' הפיגם. מין עשב רוד"א בלע"ז:

והרבוזין. איספרזי בלע"ז:

השוטים. הם שהעלין שלהן רחבים ושל שדות הן:

והחלוגלוגות. בגמרא קורא אותן פרפאיני. ובלע"ז פורפליני או וירדלוזיס:

וכוסבר. גילאנד"ר בלע"ז:

שבהרים. שאינו חשוב כשל גינה:

והכרפס. אפיי"ו בלע"ז שבנהרות שגדל סביב הנהרות:

והגרגר. אוריג"ו בלע"ז:

של אפר. הגדל במדבר באחו ואינו חשוב כשל גינה:

פטורין מן המעשרות. בכל שני שבוע לפי שאין כיוצא בהן נשמר ומפקירין אותן והפקר פטור מן המעשר כדתנן (בפ"ק דמעשרות):

ונלקחין מכל אדם בשביעית. ואפי' מע"ה שכל שאר הפירות אין לוקחין אותן מע"ה דשמא מן המשומר הן אבל אלו שחזקתן מן ההפקר לוקחין מהן ודוקא בדמי מזון ג' סעודות בלבד שהתירו זה משום כדי חייו של מוכר ולא יותר לפי שאין מוסרין דמי שביעית לע"ה שמא לא יזהר לאכול בהן בקדושת שביעית ודוקא בסתם ע"ה אבל בידוע שהוא חשוד על השביעית שעושה סחורה בפירות שביעית ומשמר פירותיו ומוכרן אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית כלל:

שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה. להיות זורען או משמרין אותן ואין הלכה כר' יהודה:

כל הספיחין מותרין. באכילה דס"ל לר"ש שלא גזרו על כל הספיחין אלא על ספיחי כרוב לפי שאין כיוצא בהן בירקות שדה ואינן נזרעין אלא בגינה וחששו שמא יזרע אותו בשביעית ויאמר ספיחין הן וחכ"א כל הספיחין אסורים באכילה דחוששין על כל מיני זרעים שדרך רוב האדם לזורען בגינה שמא יזרעם ויאמר ספיחין הם ולפיכך גזרו על כל הספיחין שיהו אסורין באכילה ואי אתה מוצא היתר אכילה בפירות שביעית אלא בפירות האילן ובמינין שאין דרך רוב האדם לזרוע אותו וכגון אותן שהוזכרו ברישא דמתני' וכיוצא בהן והלכה כחכמים:

גמ' סרוגין וחלגלוגות ומי גדול בחכמה ובשנים. מי הוא הקודם הגדול בחכמה או הגדול בשנים כל אלו הדברים היו צריכין לחברייא ללמוד שהיו מסופקין בזה וכן לא ידעו הפירוש של סירוגין וחלגלוגות. וגרסי' להא בפ"ב דמגילה (בהלכה ב'):

אמרין ניסוק ונשאל. ללמוד מן אילו דבית רבי:

ואמרה להן השפחה של בית רבי תכנסו שנים שנים כדי לידע מי הוא הראוי להכנס בתחלה ולא יהו מעורבבין ושמעו שאמרו פלוני זה יכנס הקודם קודם וזה קודם מזה ומתוך כך למדו מי הוא הקודם:

שרון עללין קטעין קטעין. התחילו להכנס פסקי פסקי ולא רצופין זה אחר זה ואמרה להן מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו הפירוש של סירוגין:

חד רבי. צורבא מרבנן אחד היה טעון פרפחיני בגלימא שלו ונפלו ממנו ואמרה השפחה ר' ר' ראה נתפזרו חלגלוגותיך והבינו מה הוא חלוגלוגות:

מהו כרפס שבנהרות. פיטרוסילנון. כך הן נקראין בלע"ז:

ולמה לא תנינן הסיאה והאיזוב והקורנית עמהון. דקחשיב להו במתני' וליחשב נמי אלו שדרכן לעלות מאליהן בלא זריעה כעין הני דחשיב במתני':

שלא תאמר וכו'. כלומר לא תטעה לומר דמשום הכי לא חשיב להו לפי שאילו הסיאה וכו' אם היו נשמרין בחצר חייבין הן במעשרות כדתנן (בפ"ג דמעשרות) ואלו דקחשיב במתני' אף אם נשמרין בחצר פטורין הא ליתא אלא אלו ואלו אם היו נשמרין בחצר חייבין:

אינו נשמרין בגינה. זה הכל על שלא תאמר קאי וכלומר וכן לא תטעה לומר דמשו"ה לא קחשיב הסיאה וכו' בהדי הני דמתני' לפי שאלו דמתני' נשמרין בגינה הן וחייבין במעשרות אף אם אינן נשמרין אלא בגינה וכלומר שהן גדלים בשדה והביאן לשמרן בגינה:

ואלו הסיאה וכו'. אם נשמרין בגינה פטורין דדוקא אם הם נשמרין בחצר תנינן שם דחייבין אבל לא אם הם בגינה הא נמי ליתא:

אלא אלו ואלו אם נשמרין בגינה. ולא בחצר פטורין:

ולמה לא תנינן. סיומא דמילתא היא וכלומר וא"כ הוא למה לא תנינן להו במתני' אלא אלין בלבד:

הוא שלא תאמר. כלומר זהו הטעם דלא צריך למיתני כ"א אלו דקחשיב להו במתני' ולא משום מעשרות בלבד הוא אלא דהעיקר מטעמא דדין שביעית הוא מפני שלא תאמר הואיל ורוב המינין הללו נזרעין ובאין מן האיסור בשביעית יהו אסורין אף המינין הללו דנגזור הני אטו הני לפום כן צריך מימר דמותרין הן ליקח מכל אדם לפי שאלו חזקתן מן ההפקר ודין דסיאה וכו' לענין שביעית הא כבר תנינן להו בריש פרק דלעיל:

מהו שיהו אסורין משום ספיחין. לאלו דקחשיב להו במתני' דלא קתני אלא שהן נלקחין מכל האדם לפי שחזקחן הפקר הן אבל אם עלו שלא במקום הפקר מהו שיהו אסורין משום ספיחי שביעית כדקתני בסיפא דמתני' וחכמים אומרין כל הספיחין אסורין באכילה ואם אלו המינים ג"כ בכלל:

נשמעינה מן הדא ר' יהודה אומר וכו'. הרי לא אמר הטעם דמותרין אלא מפני שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה לזורען בשביעית וא"כ ממילא ש"מ שאלו לכ"ע הואיל ולא נחשדו עליהן עוברי עבירה שהרי נלקחין הן מכל אדם וגם הספיחין שלהן מותרין דלא גזרו על אלו וכיוצא בהן כדפרישית במתני' ולא פליגי רבנן על ר' יהודה אלא בספיחי חרדל בלבד דס"ל הואיל ודרך רוב האדם לזרוע אותן גזרו עליהן בכלל כל הספיחין:

עד כדון זרעו ירקו. כצ"ל דלר"י הוא דבעי דעד כאן לא שמעינן ליה דמתיר אלא בזרע שזהו הנקרא חרדל ירקו מאי וקאמר אפשר מימר בתמיה ומאי תיבעי לך אליבא דר' יהודה זרעו מותר והוא העיקר ירקו לכ"ש שמותר:

בחיקוק. שם מקום ובפ"ק דפסחים יוחנן חקוקאה:

חמתון מגלגלין בהדין חרדלא. ראה אותן מגלגלין ומבזין את החרדל בשביעית:

נפל מניה. מהנושא אותו. ולא נסב ליה. שלא היה חושש עליו מכיון דאינו מותר בשביעית ואמר ר"ל מאן דמייתי לי חרדלא ולשאול אותי מה דינו. אנא מורי כר' יודא. כצ"ל. אני מורה לו להיתר כר' יודה דמתני':

עאל ר' יוחנן ודרש כרבנן דהכא וכרבנן דתמן. דאסרי ספיחי חרדל בשביעית:

מן קומוי וכו'. מפני אלו שני דברים ירד והלך לו ר' יוחנן מצפורי לטבריה ולא היה רוצה לדור בצפורי משום דר' חוניה והוא ר' חנינא הורה בצפורי בחרדל כר' יודה ובפ"ק דביצה גריס בהדיא ר' חנינה הורי לצפוראיי בספיחי חרדל ובביצה כר' יודה ור' יוחנן ס"ל בחרדל לאיסורא ובביצה להתירא כדלקמן ואמר מה זה שהביאו לי להדין דיינא סבא שהוא מתנגד אותי דאי אנא שרי והוא אסור ומה דאנא אסור הוא שרא והלך לו משם שלא להחזיק במחלוקת:

אתא עובדא קומי ר' יסא. בדין ביצה שנולדה בזה אם מותרת בזה:

ובעא מיעבד. מעיקרא כר' יוחנן להתירא וכד שמע דרב ג"כ סובר כר' חנינא ופליגין עליה דר' יוחנן:

שרע מינה. הסיר ומנע עצמו מזה:

דאיתפלגון. והיכא איתמר להא וקאמר דפליגי בשירי פתילה וכו' שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט שלאחריו. אם אסור משום מוקצה כמו בביצה או לא:

א"ר מנא קומי ר' יודן. צ"ל וכך הוא בפ"ג דעירובין ובפ"ק דביצה וכן הוא בהא לקמן:

מה אפכא לה גבי ביצה. מה זה שאתם מהפכים ומחזרים לדמות דין פתילה לדין ביצה דהא שאני ביצה דנולד הוי אבל פתילה הרי היא עצמה שהדליקו בה בשבת אלא שכבתה ונשתייר בה וכן אינך ובפ"ג דעירובין גריס מכפלה פתילה גבי ביצה והיינו הך:

א"ל מן מה דאנן חמיין דרבנן מדמיין לה. והיינו רב ור' חנינא הדא אמרה שהיא הדא היא הדא ודין אחד להם:

משום ארבעה זקנים אמרו. איידי דאיירי בהאי ענינא מסיק לה לכולה מילתא דאיירי התם כדרך הש"ס:

כל הנאכל וכו'. דהתם פליגי ר"א וחכמים במתני' בי"ט הסמוך לשבת רא"א מערב שני עירובין דס"ל שתי קדושות הן וחכמים סברי מוליך עירובו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ומוליכו בשני ומחשיך עליו ואוכלו נאכל עירובו בראשון אינו עירוב לשני והרי הוא כבן עירו ועלה קאמר התם דמשום ארבעה זקנים שהורו כן וקאמר רב דהלכה כד' זקנים:

מחלפה שיטתיה דרב דתמן. בהאי דינא דעירובין עבד לה שתי קדושות בענין נאכל עירובו והכא גבי שירי פתילה עבד לה קדושה אחת דאתפלגון וכו' כדלעיל והתם משני לה דלחומרא עביד בתרוייהו:

שאין כיוצא בהן בירקות השדה. אמתני' קא מהדר ופריך ומה בכך ומפני וכו':

מפני שדרכן לגדל אמהות. כלומר שדרכן להשהותן בארץ ומניחין אותן לגדל זרע דוגמא ששנינו (בפ"ג דפאה) האמהות של בצלים. ופריך ואכתי מפני מה יהו אסורין:

א"ר שמואל דה"ק מפני שכל הירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא משנה זו ואם הוא ישן משנה שעברה ברם הכא גבי כרוב מתוך שנשתהא בארץ לגדל אמהות וכשעוקרין אותו נראה כחדש משנה זו יכול הוא להערים ושלא ילך ויביא מן האיסור שנזרע בשביעית ואם יאמרו לו מה זה שנראה חדש יאמר מן האמהות הבאתי ונראין כחדש אבל הוא משנה שעברה ויסברו כדבריו שהוא מספיחי שנה שעברה ובאמת מן האיסור הוא לפיכך קסבר ר' שמעון דגזרו על ספיחי כרוב:

אין מחייבין וכו'. תוספתא היא (בפ"ב) מפני שדרכו של לוף וכן הקונדס ומין ירק הוא להשתהות בארץ ולהתקשות ולא גזרו עליהן משום ספיחין לפי שעל ירקות הרכים אית בהו למיגזר משום ספיחין כדלעיל שמא ילך ויביא מן האיסור וכו' דזהו ג"כ טעמא דרבנן שגזרו על כל הספיחין אבל אלו שנתקשו וניכרין ליכא למיגזר בהו אבל משקף בעלים והעלין שלהן מכה וכורת אותן. ופריך ולא נמצא מאבד אוכלי בהמה. שהעלין ראויין לבהמה הן:

ומשני מאליהן הן אבודין כשהן עליהן ג"כ נכמשין מאליהן ואינן ראויין למאכל בהמה:

ולאו ספיחין הן. ואסורין. והשיב לו זה ולא אתם הוא המתירן לכלל שאר הספיחין וא"ל וכי אין חבירי חלוקין עלי והלכה כרבים וקרא עליו ופורץ וכו':

ר"ש בן יוחי עביד טמיר במערתא. מן המעשה שהוזכר בפ' במה מדליקין ומייתי לה הכא איידי דקאמר שהעניש לזה על שעבר על דברי חכמים וכן העניש להני דלקמן שהיה זה אחר שיצא מהמערה:

חרובין דתרומה. כך היתה המערה נקראת על שם הנס שנעשה לו שם שנברא אילן חרובין אחד לפרנסתו:

לינה נפק. וכי איני יוצא לראות ולשמוע מה קול בעולם:

דימוס. חסד כדאמרינן באדה"ר יצא בדימוס. וכששמע הבת קול אמרה דימוס ניצול הצפור ואמר אם צפור מבלעדי שמיא לא נלכד וניצוד כ"ש בר נשא ויצא:

כד חמא דשדכן מילייא. שהדברים נוחים דמית הקיסר ולא היה לו פחד אמר נלך ונרד לראות בהדין דימוסין דעבריא כך היא נקראת ע"ש המרחצאות מחמי טבריא:

נדכי. נטהר אותה ממקום איזה ספק טומאה:

ומקליק. משליך וכל מקום שהיה טומאת מת היה צף ועולה למעלה וסילקו לטהר המקום וראהו כותי אחד ואמר אני אלך ואשחק בהדין סבא דיהודאי ולקח מת א' והטמינו במקום שטיהר ובא אצלו וא"ל ולא טהרת ופנית הכל ממקום פלוני בא ואראך שאוציא מת אחד משם:

על העליונים שירדו. על אותו הכותי שירד למטה להארץ ואותו המת יעלה ויחיה וכן הוות ליה:

מי עבר. כשעבר לפני המגדל שמע קול סופר אחד שהיה אומר דרך לעג וקלס הא האי בר יוחי מדכי טבריה:

אפי' כן לא הימנין היית. לאחר כל הטרחות שטרחתי ואפי' כן אין אתה מאמין ונעשה זה גל של עצמות:

מתני' שלש ארצות לביעור. דין הביעור בשביעית כך הוא לפי שאין אוכלין פירות שביעית אלא כל זמן שאותו המין מצוי הוא בשדה או באילנות שבשדה כדדריש בת"כ ומייתי לה בגמ' דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך וגו' והאי ולחיה מיותר הוא אלא לומר לך כל זמן שמין זה מצוי לחיה אשר בשדה אתה אוכל ממנו ממה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וכיצד הוא עושה אם היו לו פירות מרובין מחלק הוא מזון ג' סעודות לכאו"א ואם נשאר לו עוד כגון שלא מצא בנ"א אוכלין בשעת הביעור שורפן או משליכן לים המלח ומאבדן בכל דבר שמאבד לפי שאסור לאכול אחר זמן הביעור לכל אדם בין לעניים בין לעשירים והשתא קאמר התנא דזמן הביעור נחלק לג' ארצות אלו שבכל אחת ואחת מהן אוכלין בה עד שתהא כלה לחיה מן השדה שבאותה הארץ כולה וכשכלה מן כולה אסור לאכול וחייב לבער אע"פ שעדיין לא כלה לחיה מן השדה שבארץ האחרת כדמפרש טעמא בגמ' לפי שאין חיה שבמקום הזה גדילה ואוכלת מפירות המקום הזה:

גליל העליון וגליל התחתון והעמק. אלו ג' ארצות שבארץ הגליל ובמתני' דלקמן מפרש לה למה אמרו ג' ארצות הואיל ואמרת דשלש ארצות בכל אחת ואחת ומשני לה:

שאינו מגדל שקמין. לפי שאינן מתגדלין אלא בשפלה כדקאמר בגמרא וסימן לדבר כשקמים אשר בשפלה לרוב:

וביהודה הם ג' ארצות המתחלקות ההר והשפלה והעמק ונסחא דהכא והנגב והיינו הך וזהו עמק חברון כדכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון:

ושפלת לוד. הם שלש שבעבר הירדן ושפלת הלוד כשפלת הדרום כלומר שלחלק אחד נחשבין:

וההר שלה. של השפלה:

כהר המלך. כלומר ההר שהוא כהר המלך זהו נחשב לחלק הב' ומבית חורון ועד הים מדינה אחת וזהו החלק השלישי שבעבר הירדן:

מתני' ולמה אמרו שלש ארצות ולענין מאי אמרו שלש ארצות. הן שחלוקות לענין ביעור ותו לא הא כיון דאמרת שלש שלש ארצות בכל אחת ואחת וא"כ הוו להו טפי וקאמר דשלש ארצות בכל אחת ואחת שאמרנו לאו לענין שכל אחת ואחת מהן חלוקות הן אלא כדי לידע עד כמה הגבול של כל אחת מאותן ג' הארצות ששנינו ברישא דמתני' דלעיל וכדנקיט ואזיל:

שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון שבה. כלומר באמת לענין הדין אין כאן אלא ג' ארצות חלוקות לביעור ואי לא הוה תני אלא אותן ג' הארצות יהודה ועבר הירדן וגליל בלבד נהי דהוה ידעינן דאוכלין ביהודה על כל מה שביהודה וכן אינך אבל אכתי לא הוה ידעינן עד היכן הוא השייך לארץ יהודה ועד היכן הוא השייך לאינך הלכך חזר ושנה ג' ארצות בכל אחת ואחת והן כך וכך ונדע שיהו אוכלין בכל אחת ואחת מהן עד שיכלה האחרון שבה כמו בארץ יהודה עד שיכלה האחרון שביהודה וכן בכולן אבל אין אוכלין ביהודה על שבגליל ולא בגליל על שביהודה משום דגמירי דאין חיה שביהודה הולכת לגליל ואין חיה שבגליל הולכת ליהודה אבל הולכת היא מיהודה ליהודה ומגליל לגליל וכן בעבר הירדן:

לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה. ר"ש פליג בתרתי את"ק דת"ק סבר דאותן ג' ארצות שבכל אחת ואחת לא לענין חילוק הדין אמרו אלא לענין הגבול וע"ז פליג וקאמר דביהודה ג' ארצות הן לענין הדין ואין אוכלין באחת על של חברתה ודקאמר הת"ק דדוקא בכל אחת אוכלין עד שיכלה האחרון שבה אבל אין אוכלין בגליל על של יהודה וכן בעבר הירדן ע"ז פליג וקאמר דשאר כל הארצות כהר המלך מפני שהיה שם פירות הרבה והוא האחרון שבארץ ישראל ואין הלכה כר"ש:

וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. דברי חכמים הן שכל הארצות של א"י נחשבות כאחת לזיתים ולתמרים שאוכלין אותן בכל א"י על ידי שלא כלו בה בארץ אחת בין אם היא מיהודה או בגליל או בעבר הירדן:

גמ' ולבהמתך וכו'. הכי דריש לה בת"כ כמו דפרישית במתני':

שיערו לומר אין חיה שבהר וכו'. ר' יוסי בר' חנינא מפרש להא דמחלק לשלש ארצות בכל אחת ואחת משום דשיערו לומר דאין חיה שבהר מתגדלת מאשר שבעמק וכן איפכא שאינה מתגדלת אלא במקום שרגילה היא ואם הולכת למקום אחר חוזרת למקומה וכדמייתי האי עובדא דדיקליטאניס מלכא אעיק לבני פנייס. היה מעיק ומיצר להם במיני הכבדות ומס ואמרו לו אנחנו הולכין מכאן למקום אחר:

א"ל סופיסטה. שר המשנה שלו סופיסירא בלשון יוני:

ואי בעית מיבדקה. אם אתה רוצה לנסות הדבר שהטבע גורס לחזור למקום שנולדו והורגלו שם תנסה בצביים שהורגלו כאן ותשלחם לארץ רחוקה ותראה שבסוף יחזרו למקומם:

וחפי קרנתהון בכסף. כדי שיהו ניכרים:

תני. בתוספתא (פ"ז):

סימן להרים מילין. עפצים שקורין גאל"וס ודרכן ליגדל בהרים:

אית דבעי מימר למדת הדין איתמר. דהנפקא מינה לענין דין מקח וממכר שאם א"ל הרים אני מוכר לך צריך שיהו בהן מילין ובעמקים צריך שיהו בהן תמרים וכן כולן:

ואית דבעי מימר לעגלה ערופה איתמר. הא דלנחלים קנים איכא נ"מ גם לעגלה ערופה דכתיב בה אל נחל איתן ואי ליכא בו קנים לא מקרי נחל:

איזהו עמק בגליל. בתוספתא שם:

בקעת גינוסר. וזהו תחום טבריה דמתני':

ושפלתו שפלה שביהודה כגון שפלת דרום ולאפוקי שפלה שבהר עצמו מקום שמתחיל להשפיל נידון כהר כדפשיט לה לקמן:

סכות תרעלה צפון עמתו. כל אלו משמות המקומות הן:

שפלה שבהר כהר ושבשפלה כשפלה. בעיא היא אם שפלה שבהר עצמו והוא מקום שמתחיל ההר להשפיל נידון כהר או לא דשייך למקום השפלה וכן ושבשפלה כלומר מקום הגבוה שבשפלה אם נידון כשפלה או דזה לא הוי כשפלה עצמה ופשיט לה מן מה דתנא בתוספתא לעיל מהאי דמייתי הכא שאין אוכלין מהר על שבעמק ולא משבעמק על שבהר אלא הר והרים עמק ועמקו שפלה ושפלתו כלומר ההר ועוד המקום היותר גבוה שבו כמו הר ההר נידון הכל כהר וכן העמק והיותר עומק שבו הכל כעמק והשפלה ושפלתו שבה הכל כשפל' הדא אמרה שפלה שבהר שמתחיל להשפיל נידון כהר שזהו הר והרים והר שבשפלה נידון כשפלה שזהו שפלה ושפלתו:

מתני' אמרה כן. ממתני' בעצמה שמעינן נמי הכא דקתני שפלת הלוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ומדנקט עוד סימן אחר כהר המלך ולא סגי בהא דקתני וההר שלה דהוה נמי משמע דזהו החלק השני שבעבר הירדן אלא ש"מ דקמ"ל דדוקא ההר שלה שהוא כגון הר המלך זהו שנחשב להר לחלק שני אבל ההר שבשפלה כשפלה וממילא נשמע נמי דשפלה שבהר כהר:

מבית חורון ועד הים מדינה אחת. קתני במתני' וקאמר הש"ס פרא כורין פרא היא לשון חוץ ופחות בהש"ס הזה בהרבה מקומות ופרא כורין הן המקומות שחוצה להן וסמוכין כדאשכחן בפ"ד דגיטין (בהל"ו) אפרכורים צריכה וכדפרישית שם וכלומר שכל אלו נחשבין כמדינה אחת:

א"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק בהא דקתני מדינה אחת יש בה ג"כ ג' חלקים אלו כדקחשיב מבית חורון ועד אמאום הר וכו' ודחי לה הש"ס דא"כ ניתני ארבע מעורכות הן כלומר שהחלק הזה נחלק עוד לשלשה ועמו ארבעה הן:

תני. בתוספתא שם ובסוריא לא אמרו שלש ארצות אלא אוכלין מן הראשון עד שיכלה האחרון שבה:

גמ' איתא חמי. ומתמה הש"ס אליבא דר"ש דקאמר דביהודה חלוקות הן הג' ארצות שבה ושאר כל הארצות כאחת הן בא וראה אילין שבעמק שביהודה אינן אוכלין על ידי הר שביהודה ואילין שבעמק שבגליל אוכלין על ידי הר שביהודה בתמיה אם אין החיה שבעמק שביהודה הולכת להר שביהודה מכ"ש שאין החיה בעמק הגליל הולכת להר שביהודה:

תני. בתוספתא (פ"ז). אף לחרובין כל הארצות כאחת הן:

תני. שם. והנסחא נשתנית דהתם גריס אוכלין על הזתים עד שיכלה האחרון שבתקוע ראב"י אומר אף על גוש חלב וגי' דהכא נראית דקתני תמרים עד שיכלו מיריחו שהיא נקראת עיר התמרים והלכך קאמר מתניתא. כלומר הך ברייתא אתיא כר"ש דלדידיה ארץ יהודה חלוקה היא לג' ארצות ואם כלו שביריחו אין אוכלין על שאר ארצות שבה דאלו לרבנן כל הארצות כאחת הן ואוכלין התמרים בכל א"י על יריחו שביהודה וכן על שאר מקומות:

מתני אוכלין על המובקר. כל זמן שמצוי מאותו המין במקום ההפקר אוכלין אותו בבית אבל אם כלה אותו המין במקום ההפקר אע"פ שהוא מצוי אלא שהוא במקום השמור כגון בפירות האילן שבחצר וכיוצא בזה אין אוכלין עליו לפי שאין זה מצוי לחיה:

ר' יוסי וכו'. ואין הלכה כר' יוסי:

אוכלין על הטפחין. טופח הוא מין ממיני השעורים נקרא קורטמא"ן ובפ"ה דפאה אין מגלגלין בטופח. והוא קשה ויבש מאוד ולפיכך הוא מתקיים בארץ זמן רב וקמ"ל דאוכלין עליו כל שיש בבית מאותו המין על סמך זה שעדיין לא נגמר מפני קשיותו וה"ה בכל כיוצא בזה:

ועל הדופרא. מל' דו פרי. אילן העושה פירות שני פעמים בשנה ואם יש לו בבית מפירותיו הראשונים אוכל אותן כל זמן שפירות שניות שלו מצויין בשדה:

אבל לא על הסיתווניות. הן פירות שלא נגמרו עד ימי הסתיו ואם יש לו מאותו המין בבית אין אוכל בשביל אלו ורבי יהודה מתיר כל זמן שביכרו שהתחילו לבכר עד שלא יכלה הקיץ ואין הלכה כרבי יהודה:

כתיב מן השדה תאכלו את תבואתה. כל זמן שאתה אוכל וכו'. הכי דריש לה בת"כ ומכאן למדין אנו שאף האדם אינו אוכל אחר שכלה מן השדה:

מ"ט דר"ש. דאמר כל הארצות וכו' דדריש תאכלו על כל מה שהוא בשדה בכל הארץ זאת הוא שגרמת לך שלא תאכל שהמתנת עד שכלה מכל השדות:

גמ' מתני' דקתני אוכלין על הטפיחין דר' יוסי היא דתני בתוספתא (פרק ז') אין אוכלין וכו' שבעכו ששם היו מצויין:

אמר רבי יוסי. הוא ר' יוסי אמורא:

הוינן סברין מימר. מה פליגין ר' יודא ורבנן. כצ"ל. כלומר דהוה סלקא דעתן דלא פליגי אלא סיתנוניות בלבד:

אשכח תני. בתוספתא שם ר' יהודה מתיר בדופרא ודוקא הם שבכרו עד שלא יכלה הקיץ וא"כ פליג גם בדופרא דלתנא דמתני' לא בעינן שהפירות השניים ביכרו עד שלא יכלה הקיץ:

מתני' הכובש שלשה כבשי'. שלשה מיני ירק שכבשן בחבית אחת במים ומלח או' בחומץ:

ר"א אומר אוכלין על הראשון. כלומר אוכלין כל זמן שלא כלה שום אחד מן המינין מן השדה אבל אם כלה אחד מהן ראשון שוב אין אוכלין שאר המינין שבחבית אע"פ שהן עדיין לא כלו מהשדה ומפרש בגמרא טעמא דר"א דס"ל הראשון נ"ט באחרון כלומר מכיון שהן נכבשין בחבית אחת נותנין טעם זב"ז ואחר שא' מהן כלה נאסרו כולן בנו"ט ממנו:

ר"י אומר אף על האחרון. כדקאמר בגמ' דס"ל האחרון נותן טעם בראשון כלומר כי היכי דזה שכלה ראשון נותן טעם באחרון כך זה האחרון שלא כלה נותן טעם הוא בראשון וא"כ אוכלין אף הראשון על סמך זה האחרון שעדיין לא כלה שהרי יש בו נתינת טעם מהאחרון:

רבן גמליאל אומר דאין הולכין בזה אחר נתינת טעם אלא כל שכלה. מינו מן השדה יבער מינו מן החבית ואיפסקא הלכתא בגמ' כר"ג:

רש"א כל ירק אחד לביעור. כלומר ר"ש ס"ל דלא נתנו חכמים שיעור לכל מין ומין של ירק בפני עצמו לענין ביעור אלא כל הירקות כמין אחד הן וכל זמן שיש איזה מין ירק בשדה אוכלין כל המינין על סמך אותו המין ואוכלין ברגילה והוא עשב חלוגלוגת ויש בו לחות הרבה ומתקיים הוא זמן רב. עד שיאכלו סגריות. מין ממיני עשבים מבקעת בית נטופה והוא מקום שיש בו לחות הרבה וע"ש זה נקרא בית נטופה וכשיבש זה העשב באותה בקעה יודעין שכבר נתייבש בכל מקום ואין הלכה כר"ש:

גמ' מה טעמא דר' אליעזר וכו'. כדפרישית במתני' וקשיא על דר' יהושע אין הראשון נותן טעם באחרון. בתמיה כלו' הניחא לר"א דאזיל לחומרא אלא לר' יהושע קשיא דמאי חזי דאזיל ליה בתר מין האחרון ולקולא ואימא איפכא לחומרא דכי אין הראשון נותן נמי טעם באחרון וכיון שהוא כלה בדין הוא שיאסור גם האחרון שיש בו נתינת הטעם ממנו ולא משני מידי:

תני עלה. בברייתא דת"כ והלכה כדבריו דלא אזלינן כאן בתר נתינת טעם מכיון שכל מין ומין ניכר בפ"ע הוא:

מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא. האי אוצר דקאמר על מה שהוזכר בתוספתא קאי דתני התם (בריש פ"ח) בראשונה היו שלוחי ב"ד יושבין על פתחי עיירות כל מי שמביא פירות בידו נוטלין אותן ממנו ונוחנין לו מהן מזון ג' סעודות והשאר מכניסין אותו לאוצר שבעיר וכו' וקחשיב שם לכל הפירות שהגיע זמן שנגמרו מכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מהן ערבי שבתות כאו"א לפי ביתו הגיע שעת הביעור עניים אוכלין אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה וכו' כדתנן בפרקין לקמן רש"א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור. והיינו דקאמר חזקיה דאזלא שיטתיה כר"ש. דמכיון שהתחיל להכניס באוצר של העיר הרי הוא כמבוער ויכולין הכל לאכול ממנו אחר הביעור:

לא דאנא סבר כוותיה. דהא מילתיה כיחידאה הוא דאזלא אלא מפני שאנו רואין דרבנן מקילין בזמן הזה ועבדין עובדא כותיה מורה אני ג"כ כותיה:

הו"ל עובדא. שהיולו פירות שביעית והגיע שעת הביעור:

מה. זה הרי אריות הם לפניך ואתה שואל מהשועלים כמוני ודרך ענוה אמר כן:

חמי לך תלתא רחמין. שתוכל לסמוך עליהן שלא יזכו בהן אם תפקירן בפניהם ומשום שצריך להפקיר בפני ג' והפקר לפניהן ותחזור ותזכה בעצמך בהן:

קפודקאי דציפורין. אנשי קפודקיא שהיו דרים בציפורין ובאו ושאלו לר' אימי בשביל שאין לנו כאן אוהב ולא שואל בשלומינו שמחזיקין אותנו כגרים ביניהן והיך צריכין אנחנו למיעבד שמתיראין אנו אם נפקיר יזכו הן מיד בהן ואמר להן כשתראו הרגל צלולה מן השוק שאין בני אדם מצוין תוציאו הפירות להשוק ותפקירו ובזה אתם יוצאים שהרי מ"מ ההפקר בשוק הוא ותחזרו ותזכו בהן בעצמיכם:

מפלג לה צלוחין צלוחין. היה מחלק השמן או היין צלוחית צלוחית לכל מי שראה לפניו וכן היה נוהג ר"א:

זכיתי בהן אוצרה. אוצר אחד של פירות שהופקר ואני זכיתי בו וא"ל ר' ירמיה צור לי אילין פריטייא גבך תשמור לי אלו הפרוטות שאני נותן לך ולאחר שקיבלן ממנו א"ל הרי מקומן של אותן הפירות שזכית בהן יהו מושכרין אצלי באותן הפרוטות שקיבלת ממני ועכשיו זוכה אני בהן ע"י שכירות מקומן וחזר ואמר לו לא כן אפיקתך ראה וכי לא הוצאתיך מהזכות שזכית בהן ולך ותחזור ותזכה בהן פעם אחרת וללמדו נתכוין על שהיה מתפאר שזכה מן ההפקר והראה לו שהיה יכול להוציאן מידו ע"י תחבולה זו:

מתני' המלקט עשבים לחים. יכול הוא ללקטן ולאוכלן עד שייבש המתוק וזהו כדפרישית לעיל (ריש פ"ג) דקאמר בגמרא מתוק פקועה והן הסדקין שבבקעה וכשהמטר יורד מתמלאין מים ואינן מתייבשין אלא לאחר זמן וע"ד מתקו לו רגבי נחל:

והמגבב ביבש. לקיטה ביבש נקרא מגבב על שם שהיבש נקרא גבבא:

עד שתרד רביעה שניה. במוצאי שביעית והיא בשנה בינונית בכ"ג במרחשוון ומכאן ואילך חייב לבער. עד שיישרו מאביהן. עד שינשרו ויפלו מהענפים שהן אביהן:

ור"ע אומר בכולן. בין לחים בין יבישים זמנן עד שתרד רביעה שניה ואין הלכה כר"ע:

מתני' עד אימתי נכנסים עניים לפרדיסות. במוצאי שביעית כדי לאסוף פירות שביעית:

עד אימתי נהנין ושורפין וכו'. לפי שבשביעית אסור לשרוף תבן וקש שלה מפני שהוא ראוי למאכל בהמה ובמוצאי שביעית משתרד רביעה שניה נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית:

גמ' לית כאן עלי קנים. סמי מכאן עלי קנים ותני עלי גפנים בלחוד דלעלי קניס אין להן ביעור ותני בתוספתא (פ"ה) כן עלי קנים וכו' לפי שהן קשות ואינן נובלות וכלות וכל דבר המתקיים אין לו ביעור:

גמ' ר' זעירא בעי. גרסי' להא בנדרים (פ"ח בהל' ה') על המתני' דקתני נמי התם האומר עד הגשמים או עד שיהו הגשמים מסתמא דעתו עד הרביעה השניה שאינה מוקדמת כל כך כמו הראשונה ולא מאוחרת כמו השלישית ובעי ר"ז אם אמר עד הגשם מהו לאיזה זמן גשם נתכוין ופשיט לה שאסור עד שירד הגשם אחר כלומר גשם האחרון והיינו רביעה שלישית:

תמן תנינן. (בפ"ו דשקלים) ואיידי דבעי לקמיה כגוונא דבעיא דר"ז מייתי לה הכא:

אמר הרי עלי עץ. אם מביא גיזר אחד או שני גיזרי עצים דחדא מילתא היא:

מתני' אמרה כן. דמביא גיזר אחד שכל אחד קרבן בפני עצמו הוא דתנן (בפ"ב דיומא) תמיד קרב בתשעה וכו' בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני גיזרי עצים לפי שבין הערבים צריך להוסיף שני גיזרין ומדבעי שני כהנים אלמא כל גיזר קרבן בפני עצמו הוא:

כל דבר שתלוי ברביעה. אם הדבר הנדור ממנו תלוי בגשמים עד שתרד רביעה שנייה ואם אינו תלוי בגשמים מסתמא לא נתכוון אלא עד שיגיע זמנה של רביעה ואע"פ שלא ירדו גשמים:

תני בתוספתא (סוף פ"ז):

יש בהן כדי רביעה שניה. כלומר יש בהן נמי כדי רביעה שניה דס"ל כר' יוסי דאמר התם רביעה ראשונה י"ז במרחשוון ושנייה בכ"ג ושלישית בר"ח כסלו ומי"ז עד כ"ג ז' ימים ובהן ב' רביעיות:

ולמה נקרא שמה רביעה על שהגשם רובע את הארץ:

מכיון שתסרח. על תבן וקש דמתני' קאי דמכיון שתסרח מה שבשדה והיינו משתרד רביעה שנייה הותר מה שבבית:

תני ר' הושעיא. ופליג אמתני' שאפילו לאחר ג' שנים אסור עד שיסרח ממש:

אין שורין אותו בטיט. לפי שאינו בטל ומ"מ נפסד הוא:

שריו בטיט בטל והוא שגבלו. כצ"ל כלומר ואם שרה אותו בטל והוא שגבלו. ואינו נראה וניכר:

תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. מפני שלא ניתן ליהנות כך ואם נתנו בכר בטל הוא והרי הוא כמבוער והוא שיישן עליו דמתוך כך נתקלקל הוא ואינו ראוי למאכל בהמה:

מהו שיהא אסור משום ספיחין. אם גזרו עליו משום ספיחין כמו בשארי ספיחין או דילמא דלא נחשדו עוברי עבירה על התבן:

ואנא דלא סמכית עלי. להתיר ושאלתי לאלו דבית ברסנא ואמרו שהיו נוהגין להחמיר על עצמן והיו אוספין תבן מערב שביעית לצורכן ואם היה חסר להן היו מביאין ממה שנדבק בחומה של טיט ולא היו נהנין מתבן של שביעית משום גזירת ספיחין:

מתניתא. מהברייתא דהתוספתא שמענו שהוא מותר ולא גזרו עליו דתני בתוספתא (פ"ה) הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מ"מ דלא נחשדו על הפסולת וה"ה על התבן:

ר' ירמיה וכו'. כדאמר לעיל בפ' דלעיל (בהלכה ב') ושם מפורש:

א"ר שמאי הא ממתני' דתרומות שמענו שהוא אסור דתני תמן (בפ"י) ובשביעית וכו' אלמא קדושת שביעית חלה גם על העץ וה"ה לתבן דנחשב כמו התבואה עצמה:

לא נמצא מאבד אוכלי בהמה. אמתני' פריך מאימתי נהנין ושורפין וכו' הא מאבד אוכלי בהמה ומשני תיפתר באוכלי בהמה לאדם כלומר דמיירי לצורך האדם והותר ליהנות באוכלי בהמה לאדם:

א"ר מנא. דלא היא דתיפתר שהוא נוהג בו קדושת שביעית וכן בביעור ומשתרד רביעה שניה במוצאי שביעית זמן ביעורו של תבן הוא ולית ש"מ כלום דהותר לאבד אוכלי בהמה בשביל צורך האדם:

מתני' והגיע שעת הביעור. זמן הביעור הוא מפורש לעיל (בהלכה ב') במתני' דג' ארצו' ושנינו עוד בפ' מקום שנהגו אוכלין בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער ואימתי הוא כלה עד הפורי' ובענבים עד הפסח ובזיתים עד העצרת ובגרוגרות עד החנוכה והובא זה לעיל (בפ"ז סוף הלכה ב'):

ועניים אוכלין אחר הביעור וכו'. טעם פלוגתייהו מפרש בגמ':

גמ' ואכלו אביוני עמך ויתרם. תאכל חית השדה כתיב ודריש ר' יהודה ואכלו אביוני עמך דוקא והאי ויתרם אדלמטה קאי והיותר תאכל חית השדה כל זמן שהוא מצוי להן:

מ"ט דר' יוסי ואכלו אביוני עמך ויתרם. כלומר דר' יוסי לא דריש להאי ויתרם אדלמטה דא"כ מיותר הוא דלא הו"ל למיכתב אלא ואכלו אביוני עמך וחית השדה תאכל ועוד דכל זמן שהוא מצוי לחית השדה עדיין לא הגיע זמן הביעור כדדרשינן לעיל מקרא דולבהמתך כלה לחיה מן השדה וכו' והלכך דריש דה"ק קרא ואכלו אביוני עמך ויתרם כלומר וגם יתר העם והאי תאכל חית השדה ה"ק שזהו שאמרתי לך ואכלו וגו' אחר שתאכל חית השדה הוא וכשיכלה אז ואכלו אביוני עמך וגם יתרם:

תני. בתוספתא (פ"ח) והבאתי לעיל (בהלכה ה') דקתני התם דכל הפירות משנגמרו מכניסין אותן לאוצר שבעיר ומחלקין מזון ג' סעודות לכאו"א ובערבי שבתות כאו"א לפי ביתו עד שעת הביעור הגיע שעת הביעור פליגי התם ר' יודא ור' יוסי כדגריס במתני' רש"א עשירים אוכלין מן האוצר אחר הביעור כדפרישית לעיל דס"ל דמכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא והיינו לאחר שהכניסו לאוצר ה"ז כמבוער ובהא פליג אדר' יוסי דס"ל דעשירים אוכלין אחר הביעור מכל מה שימצאו ור"ש קאמר דאוכלין הן ממה שהוכנס לאוצר שבעיר דבהכי כבר נתקיים מצות ביעור מקודם שהגיע זמנו ולפיכך אוכלין משם אף לאחר שהגיע שעת הביעור ומפרש הכא לטעמא דר"ש בדרשה דהאי קרא:

ואכלו אביוני עמך עד יתרם. כלומר דר"ש דייק ליה אביוני עמך כדדייק ר' יהודה ודריש ליתורא דויתרם אבל לא כר' יוסי אלא דה"ק ואכלו אביוני עמך ולא עשירים וזה שאמרתי לך אביוני עמך דוקא עד ויתרם הוא והיינו מכל שאר המקומות אשר ימצאו שם אבל מויתרם וזהו מה שנתותר אחר שתאכל חית השדה וכבר כלה אלא שניתותר באוצר שהכניסו מקודם אוכלין מזה אף העשירים אחר הביעור כדאמרן:

מתני' מי שהיו לו פירות שביעי' שנפלו לו וכו'. בגמרא פליגי בפירושא דמתני' ולר' יוחנן דמוקי לה בפירות היתר הכי פירושא דר"א ס"ל כב"ש דאמרי לעיל (בפ"ד) דאין אוכלין פירות שביעית בטובה שלא יחזיק טובה למי שנתן לו דהפקירא דמלכא היא שביעית והלכך קסבר ר"א דהוא עצמו לא יאכל מפני שהוא יאכל בטובה אלא ינחנו לאוכליהן כלומר לאותן הרגילין לאכול פירות שביעית ואין מדקדקין אם הן של היתר או של איסור והן יאכלו אותן ואמרו לו חכמים לדבריו ולשיטתו דלדידן הוא בעצמו יכול לאוכלן וכב"ה סבירא לן דאוכלין פירות שביעית של היתר בטובה ושלא בטובה אלא לדידך דאמרת דינתנו לאוכליהן והן שאין מדקדקין בפירות שביעית ונמצא החוטא נשכר וכך היה לך לומר ימכרו לאוכליהן שהן ישלמו הדמים ובשביל שלא יהנה זה המוכר מן הדמים שקיבל בעד הפירות של טובה יתחלקו הדמים לכל אדם:

עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. דמהו דתימא דאין חלה נוהגת בשביעית מפני שאם אירע טומאה בחלה טעונה שריפה ובשביעית לאכלה כתיב ולא לשריפה קמ"ל דראשית עריסותיכם אמרה תורה מאיזו עיסה שתהיה חלה תרימו:

גמ' בפירות עבירה היא מתני'. שנלקטו באיסור ולריש לקיש מיתפרשא המתני' כפשטא דרבי אליעזר סבירא ליה דינתנו לאוכליהן שהן רגילין לאכול פירות שביעית באיסור וחכמים אומרים אין החוטא נשכר אלא ימכרו להן ולדמיהן שהן דמי פירות שביעית של איסור יתחלקו לכל אדם לפי שצריך להפקירן:

שנייא היא מציאה. דמכיון שידע שהן פירות עבירה אסיר ליגע וליטפל בהן אבל הכא שאני הוא שנפלו לו על כרחו או שניתנו לו במתנה וכיון שכבר הגיעו לידו פליגי בה ר"א וחכמים מה יעשה בהן:

ר"י אמר בפירות היתר היא מתני'. משום דקשיא ליה דאי בפירות איסור א"כ מה לי הן מה לי דמיהן ולחכמים דאמרי דמיהן מתחלקין אמאי לא יתחלקו הפירות בעצמן אלא ודאי דהואיל ושל איסור הן אין לחלקן לכל אדם לא הן ולא דמיהן הלכך מוקי לה דבפירות היתר מיירי וכדמסיק לקמיה במאי פליגי ר"א וחכמים:

בהדא תנינן רא"א ינתנו לאוכליהן. בתמיה ואמאי לא יאכל הוא בעצמו. וקאמר משום דר"א שמותי הוא. מתלמידי ב"ש דתנינן אין אוכלין פירות שביעית כדברי ב"ש. כצ"ל ולגי' הכתובה בספרים כמו וכו' הוא דר"י הוא דקאמר הכי לעיל (בפ"ד) דב"ש מקילי וב"ה מחמירי ומציין הש"ס בדברי ר' יהודא אוכלין פירות שביעית בטובה וכו' וכלומר דלת"ק דהתם ב"ש מחמירין ואין אוכלין פירות שביעית בטובה:

בהדא. פריך בהדא רבנן משיבין לו שאין החוטא נשכר בתמי' ומאי חטא הוא ומשני בשיטתו השיבוהו וכו' כדפרישית במתניתין והחוטא קאי על אלו אוכליהן שדרכן לאכול שאר פירות שביעית ואף של איסור ומ"מ על כרחך דבעי ר' יוחנן לפרש דבשיטתו השיבוהו דאי לאו הכי אכתי הוה קשה למאי דאמרו חכמים ימכרו דאם פירות היתר הן יאכל הוא בעצמו ולפיכך צריך הוא לומר דבשיטתו השיבוהו והכל כמפורש במתני':

באילין קונדסייא. מין ירק הקונדס והקנבוס (בפ"ה דכלאים) דאע"פ שאין ראויין לאכילה כל כך מ"מ אם נלקטו באיסור יוליך מעותיהן לים המלח:

מהו מייבלא בפוניין לאשקלון. פוניין מלה לעז היא באגרוף שבידו ומשום דאשקלון ח"ל היא כדאמרינן לעיל (בפ"ו בהלכה א') אשקלון כלחוץ ואנן תנן שם בסוף הפרק אין מוציאין פירות שביעית מהארץ לח"ל ושאל ר' מנא מהו להוביל מעט מעט במלא אגרוף לאשקלון וא"ל אסור:

חמא חד טעין עלל מן איסורא. שהיה טוען משא אחד מפירות שביעית שלקטן באיסור:

הפך אפוי דלא מחמיניה תני פרק. הפך ר' חזקיה פניו שלא יראהו שהוא שונה ופורק המשא של איסור מעליו וכדמסיק כל כך למה עשה ר' חזקיה כן כדי שיעשה מקומו הוכיח. כלומר להוכיח לאנשי מקומו שזה שלא כדין עשה ושלא ילמדו ממנו לעשות כן:

אמה דהן ילדת בר. כלומר אשרי אמו של זה שילדה בן חשוב כזה ודוגמתו בפ"ג דע"ז:

ריב"ל וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ב דדמאי (בהל' א') ושם מפורש:

אמרה ליה ההוא גברא חשידעל שמיטתא. ומפני מה אתה נזהר ואומר לי הפרש חלה הלא כל העיסה של איסור הוא והשיב לה חלה מד"ת אבל שביעית מדרבנן בזמן הזה ור"ג וחביריו התקינו לנהוג שביעית בזמן הזה:

הדרן עלך הפיגם והריבוזין