מתני' שבועות שתים. שאוכל ושלא אוכל הן שתים המפורשות בתורה דכתיב להרע או להטיב דמשמע להבא ולא אוכל להרע אוכל להטיב:

שאכלתי ושלא אכלתי. הן השתים הנוספות ממדרש חכמים כדיליף ר"ע לקמן בפרקין מרבוי הכתוב:

במדבר ומביא קרבן. במדבר ואוסר עליו שיהא מביא קרבן בשביל ביטול דבורו:

שזה מדבר. ואוסר עליו ומביא קרבן בשביל ביטול דבורו וכיון דמשום ביטול דבורו הוא אף זה ביטול דיבורו הוא שהאומר לא אוכל דעתו לאסור עצמו בכל שהוא ואין הלכה כר"ע:

גמ' ניחא שאוכל ושלא אוכל. בשלמא בשבועה להבא משכחת לה שפיר שיהא חייב בה קרבן כדאיירי קרא דכתיב ונעלם ממנו שבשעה שנשבע ידע שנשבע ולאחר זמן נתעלמה ממנו השבוע' אלא בשבועה שלעבר אכלתי ולא אכלתי היכי משכחת לה דבמה אנן קיימין שיהא שוגג ויתחייב קרבן:

אם בידוע לו שאכל ונשבע שלא אכל. א"כ שבועת שקר במזיד הוא ואין כאן קרבן דונעלם כתיב:

ואם סבור שאכל. ששכח וכסבור הוא שנשבע באמת שאכל:

ונשבע שלא אכל. כלומר וכן כשנשבע שלא אכל כסבור שכן הוא. ולפי הגי' דאיירי ברישא יש לגרוס גם כאן ואם סבור שלא אכל ונשבע שלא אכל א"כ לאו שוגג בשבועה אלא אנוס הוא והאמר ר' בא בר רב יהודה בשם רב דבשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה הדבר תלוי אם שוגג שלא ידע שחייבין עליה קרבן הוי שוגג ואם ידע שחייבין עליה קרבן הוי מזיד אבל בשבועה גופה אם אמר סבור הייתי שאין בו שבועה לשקר שלא ידע שיש בו איסור משום שבועת שקר מותר לפי שזה לא ידע כלל מאיסור שבועה והוא הדין אם נשבע מחמת ששכח וכסבור שכן הוא כמו שנשבע מותר ואין כאן קרבן דאנוס הוא ולא קרינן ביה האדם בשבועה:

אלא במזיד בה ובשוגג בקרבנה. אלא הכי הוא דמשכחת לה שהזיד בשבועה גופה כגון שידע שאכל ונשבע שלא אכל ויודע שהשבועה זו לשקר היא ואסורה אבל שגג בקרבנה שלא ידע שחייבין עליה קרבן. ובהכי הוא דמיתוקמא שבועת ביטוי לשעבר שיהא בה חיוב קרבן. ולפי סוגיא דהאי ש"ס וכדמוכח מדלקמן לא קאי אכתי האי אלא למסקנא והכי מיתפרשא. ואי דמוקמית לה במזיד בשבועה ובשוגג בקרבנה:

ולא כן אמר ר' אבהו וכו'. זהו הכל ממאי דס"ד וכלומר וכי לא אמר כן ר' אבהו בשם ר' יוחנן נמי כהאי גוונא:

מזיד בחלב ובשוגג בקרבן. ידע שהוא חלב אבל לא ידע שחייבין עליה חטאת מתרין בו ולוקה. כלומר אם התרו בו ואכל לוקה על המזיד ומביא קרבן דלענין זה שוגג מיקרי דקסבר שגגת קרבן שמה שגגה ותימא דה"נ כן דהזיד בשבועה ושגג בקרבן דלוקה משום שבועת שקר ומביא קרבן על השוגג ששגג ולא ידע שחייבין עליה קרבן:

לית יכיל. מסקנת הקושי' היא כדלקמיה דאי אתה יכול לומר כן דע"כ הא דר' יוחנן ליתא דהא אמר ר' לא לקמן בהלכה ה' גבי פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע במתני' דר' ישמעאל סבר אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא ולית ליה לר' ישמעאל חיוב קרבן בשבועת ביטוי לשעבר ור"ע מחייב גם בלשעבר:

כך משיב ר' ישמעאל לר"ע מצינו וכו'. כלומר וכי מצינו דבר שיהא חייב מלקות משום זדונו ואפ"ה יהא מתחייב גם בקרבן משום העלם דהא לדידך דמחייבת קרבן בלשעבר וע"כ לא משכחת לה אלא בשהיה מזיד בשבועה ובקרבן הוא ששגג וא"כ נתחייב מלקות משום זדון שבועת שקר וקרבן על העלם ביטוי שלו ששגג ולא ידע בחיוב קרבן ולא מצינו מלקות וקרבן בדבר אחד:

ויתיבינה ר"ע. השתא מסיק להקושיא דאי איתא להא דר' יוחנן א"כ אמאי לא השיב לו ר"ע הא שפיר מצינו כן:

דבר שחייבין בזדונו מלקות. משום הזיד בחלב וקרבן משום שגגת קרבן והא דקאמר הכא משום שבועת שקר לא שייך הכא ולא גרסינן לה. א"נ דה"ק דהשתא מצינו הכא משום שבועת שקר כמו התם בדר' יוחנן ומדלא השיב לו ר"ע הכי ש"מ דלית לן להא דר' יוחנן:

אלא כן אנן קיימין. ע"כ לא משכחת לה שבועת ביטוי לשעבר דליחייב עליה קרבן אלא בגוונא דלקמיה:

בבריא לו שאכל ונשבע ונמצא שלא אכל. כלומר שבריא לו שאכל איזה דבר ונשבע על זה ונמצא שלא אכל זה הדבר שנשבע עליו אלא דבר אחר הוא שאכל כגון שנשבע שאכל פת חטין ונמצא שפת שעורין אכל:

לא באומר אין זו שבועה. בתמיה דאכתי קשה כדאקשינן לעיל דהא אנוס בשבועה הוא לפי דעתו והוי כאומר סבור הייתי שאין בו שבועה כלומר אין זו שבועת שקר שהרי לדעתו באמת נשבע ואמר רב יהודה בשם רב לעיל דעל זה לא מתחייב קרבן:

תמן. ומשני דלא דמי התם באומר אין זו שבועה כלומר שלא ידע כלל משבועת שקר שהיא אסורה או ששכח לגמרי וכסבור היה שכמו שנשבע כן הוא כדאמרי' לעיל שהאנוס בשבועה הוי כמי שאינו יודע משבועת שקר כלל ולא קרינן ביה האדם בשבועה דניחייב עליה קרבן:

ברם הכא ביודע בה ששבועה היא. הוא יודע ששבועת שקר אסורה ויודע ג"כ שזו שבועה היא אלא שטועה הוא מחמת דבר אחר דכסבור שאכל זה ולא אכל אלא זה ואין זה טעות בשבועה אלא הטעות הוא במה שנשבע עליו והוי כהעלם שבועה וחייב:

מה אנן קיימין. אפלוגתא דר"ע ורבנן דמתני' קאי:

אם באומר. בפירוש שבועה שאוכל כלומר אם אוכל כפי האכילה האמורה בתורה אף ר"ע מודה דאכילה שהוזכרה בתורה בכל מקום בכזית הוי:

אף רבנן מודו. דשלא אטעום משמע כל שהוא:

אלא כי אנן קיימין כל שהוא. כלומר אלא דהכי פליגי אם אכילת כל שהוא בכלל אכילה היא שאומר שבועה שלא אוכל סתם דר"ע ס"ל אכילת כל שהו נמי בכלל:

כל שהוא אכילה. לא שייכא הכא מידי דהא בפלוגתא דר"ע ורבנן מיירי אלא בהלכה דלקמן גרסי' לה דמוקי התם לברייתא בכל שהוא ופריך כל שהוא אכילה בתמיה פתר לה כר"ע דר"ע אמר כל שהוא אכילה ואגב שטפא דלקמן טעו והעתיקו להא הכא:

מה מפקה מביניהון. כלומר מאי איכא עוד בינייהו באומר שבועה שאוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהוא איכא נמי בינייהו:

חייב. דלא אכלה כולה והאי כל שהוא שהותיר שמה אכילה בעלמא וא"כ לא השלים לאכול כל הככר ולא קיים שבועתו:

ע"ד דרבנן פטור. דהאי כל שהוא לאו כלום הוא והוי כמי שאכל כולה. ובשלא אוכל ככר זו איפכא הוי דלר"ע פטור אם הותיר כל שהוא שקיים שבועתו שלא נשבע אלא שלא יאכל כולה ולרבנן חייב:

אף בשבועת ביטוי כן. כלומר אף בכל שנשבע בשבועת ביטוי ותלה באכילה ככר זה הדבר כן כדמפרש ואזיל:

שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו. כלומר עד אם אוכל ככר זו תהא נהנית לי ואם לא אוכל לא תהא נהנית ואם חסר כל שהוא לר"ע אשתו אסורה דאכתי לא אכלה ולרבנן מותרת דאותו כל שהוא ששייר לאו כלום הוא ואינו מעכב ואם אמר שלא אוכל ככר זו כלומר כל זמן שלא אוכל תהא נהנית לי ואם אוכל לא תהא נהנית לי איפכא הוי דלר"ע כל זמן שחסר כל שהוא לא אכל מיקרי ומותרת ולרבנן אסורה וכן בתול' הנאת נכסיו עליו באכילת ככר זו:

אם אוכל. עד אם אוכל:

והרי המגדף. שהוא מדבר ומביא קרבן לר"ע כדאמרינן פ"ק דכריתות דר"ע ס"ל מגדף מביא קרבן וא"כ מאי השיב ר"ע במתני' היכן מצינו במדבר ומביא קרבן:

כשיטתו השיבוהו. כשיטתו של ת"ק דהוא רבנן דפליגי עליה דר"ע בכריתות וס"ל מגדף אינו מביא קרבן שאינו עושה מעשה ולשיטתך היכן מצינו מדבר ומביא קרבן:

תמן אמר. בפ' ד' מיתות סוף הלכה ט' קאמר ר"ל אליבא דר"ע דאין המגדף מעש' והכא אמר דר"ע בשיטתו דת"ק השיבוהו אלמא דר"ע ס"ל דהוי מעשה ומשני דתרי תנאי ואליבא דר"ע:

מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה. אע"ג דשתיה בכלל אכילה אינו חייב אלא אחת דהוי לי' כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחד:

שלא אוכל ושלא אשתה. הוו להו שתי שבועו' ואע"ג דכי אמר אוכל איתסר לי' בשתיה דשתיה בכלל אכילה וכי הדר ואמר תו לא אשתה הוה לן למימר דאין שבועה חלה על שבועה שאני הכא כיון דאמר ברישא לא אוכל והדר אמר לא אשתה גלי דעתיה דהך אכילה דאמר ברישא אכילה גרידתא היא:

גמ' שתייה בכלל אכילה. גרסינן להאי סוגיא פ' יום הכפורים הלכה ג' ושם הגי' מיושבת ביותר:

לא תאכל דם. הוציאו הכתוב בלשון אכילה:

ומה אנן קיימין. המקרא הזה אם בדם שקרש דשייך בו לשון אכילה:

התני. בתוספתא פ"ב דטהרות דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה וקס"ד דלענין אכילה קאמר שאינו עובר עליו:

אלא כן אנן קיימין כל שהוא. כלומר כמות שהוא וביומא גריס בהדי' הכי אלא כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה. אלמא דשתיה בכלל אכילה ושם לא גריס הא דלקמיה ולגי' דהכא יש לפותרו דקא מתמה כל שהוא אכילה כלומר מדקאמר בלשון כל שהוא דמשמע דכמות שהוא ואשמעינן נמי דאפילו בכל שהוא ממש שאין בו כשיעור חייב והא לא תאכל כתיב וכי כל שהוא אכילה ומשני פתר לה כר"ע דמתני' דלעיל:

והתני. בתוספת' פ"ב דכריתות והתם גריס איפכא המחה את החלב וגמאו הקפה את הדם ואכלו וגי' זו עיקר והשתא קשה לר' יונה דלא בעי לפרש בדם שקרש הא בהדיא תנינן הקפה את הדם ואכלו אם יש בו כזית חייב:

מה עבד לה ר' יונה. להאי ברייתא קמייתא דם שיקרש וכו' דהשתא על כרחך הכי מפרשינן לה דלענין טומאת אוכלין ומשקין קתני לה דאינו לא אוכל ולא משק' ומנא לי' דשתיה בכלל אכיל':

חזר ר' יונה ופתר מתני'. דקתני שתיה בכלל אכילה ויליף לה מהאי קרא. וביומא גריס חזר ושמע לה מן הדא:

ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם וגו' אלמא דקרי לכולהו אכילה ומה אנן קיימין ואכלת על יין ושכר אם בטועם טעם יין לתבשיל הלא טעם לפגם הוא והיאך הכתוב אומר על זה ואכלת דמשמע כדרך אכילה צריך לאכול מעשר שני:

אלא כי אנן קיימין כל שהוא. יין כמות שהוא ורחמנא קרייה אכילה:

רבנן דקסרין אמרין. דמהכא לא שמעינן מידי דתיפתר באילין גמרייה ואורזרייה מיני מאכלים שעושין עם בשמים כתושין ומשימין לתוכן יין דכל הטפלה לאכילה כאכילה ולפיכך קראו הכתוב אכילה:

שמע כולהון מיכא. כלומר לא שמענו זה מן המקרא אלא מהכא דתנא דמתני' קמ"ל דשתיה בכלל אכילה דקתני אינו חייב אלא אחת:

ומר דבתרה. א"כ אימא סיפא שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה דקתני חייב שתים אמאי אינו [חייב] אלא אחת מיבעי ליה דכיון דשתיה בכלל אכילה כשנשבע שלא אוכל חלה השבועה גם על השתיה וכשחזר ונשבע שלא אשתה אין שבועה חלה על השבועה:

אמר לון ר' יוסי. לא היא אילו מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו וחזר ואמר על האחרת שאצלה שבועה שלא אוכל ככר זו ואכל שתיהן שמא אינו חייב שתים הא כל חדא וחדא שבועה בפ"ע היא וכמו דהתם חייב שתים ה"נ מכיון שפרט ואמר שלא אוכל ושלא אשתה הוה להו כשתי ככרות ואמרינן דדעתו היה לישבע על אכילה בפני עצמה ועל השתיה בפני עצמה:

הא אכל אוכלין ראוין ושתה משקי' ראוין חייב. והא שלא אוכל קאמר אלא דשתיה בכלל אכילה:

שמע כולהון מיכא. מהכא ממתני' דיום הכפורים דקתני אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דשתיה בכלל אכילה ומחד קרא נפקא:

עד כדון בשאמר שבועה שלא אוכל ושתה. אדלעיל קאי דמייתי ראיה ממתני' דהכא והניחא למשנתינו דלא גרסה אלא שבועה של אוכל לחוד וקתני דשתה חייב:

וכרבי. אלא לרבי דגרם לשניהן שאמר נמי שבועה שלא אשתה מאי איכא למימר דלא שמעינן ממתני' מידי:

לא אכלתי באוני. גבי וידוי מעשר כתיב:

אלא שתיתי. בתמיה הא גם בשתיה אסור לאונן אלא דשתיה בכלל אכילה:

עד כדון. שמענו בשאמר שלא אוכל ושתה דחייב אמר שלא אשתה ואכל מהו אם נימא דגם אכילה בכלל שתיה וקאמר דדוקא אמרו שתיה בכלל אכילה אבל לא אכילה בכלל שתיה:

מתני' פת חטים ופת שעורים וכו' חייב על כל אחת ואחת. מדקאמר פת פת על כל מין ומין ש"מ לחלק דאין לומר משום דדעתו היה לאסור עליו מינים הללו ותו לא דא"כ הוה ליה למימר פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין:

שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש. מפרש התם בגמרא כגון שהיה חבירו מסרב בו ואומר לו בא ושתה עמי. יין ושמן ודבש דהוה לו לומר שבועה שלא אשתה עמך ותו לא דכי אשתבע אמאי דמסרב בו אשתבע יין ושמן ודבש למה לי ש"מ לחלק:

גמ' וכרכה בעלי קנים ועלי גפנים ואכל. כלומר דאע"ג דנטל הפת וכרכה בעלין אלו ואכל חייב א' על הפת והא דקאמר אינו חייב אלא א' משום סיפא נקט לה דפשיטא הוא דאינו חייב אלא אחת דשלא אוכל פת קאמר ועיקר הרבותא דלא תימא הואיל וכרכה במידי דלאו בר אכילה לא ליחייב נמי על הפת קמ"ל א"נ אשמעינן דאע"ג דנשבע גם על העלים בטלה דעתו ואינו מתחייב אלא אחת על הפת:

שבועה שלא אוכל פת וחרצנים וזגין. וכרכה בהן ואכל חייב על כל אחת ואחת אם היה בהן כשיעור על הפת אחת ועל החרצן וזג אחת דאלו על החרצן לחוד אינו מתחייב דמכיון דלא מתאכיל בעיניה לאו מידיה דבר אכילה הוא והוא אמר חרצנים וזגין אמרינן דדעתו היה על החרצן עם הזג דהכי אכלי אינשי ולפיכך נמי כללן בשבועה עם הפת דדעתיה על מידי דהוי דרך אכילה ומתחייב אחת אם יש בו כשיעור כזית:

ואם היה נזיר. ואמר שבועה שלא אוכל פת וחרצנין וזגין:

חייב שלש. אחת על הפת ואחת על החרצן ואחת על הזג וטעמא משום דכיון דלענין איסור נזיר חייב עליהן בפני עצמן כדתנן בפ"ו דנזיר חייב על החרצנים בפני עצמן ועל הזגין בפני עצמן הכא נמי לענין שבועת ביטוי מתתייב על כל א' בפני עצמו ואע"ג דכבר מושבע ועומד הוא ואין השבועה תלה עליהן שאני הכא דכולל הוא גם דבר היתר דהא נשבע גם על הפת עמהן ומגו דחייל' שבועה על הפת חיילא נמי אחרצנים וזגין וכדר' יוחנן לקמיה:

ר' יוחנן אמר בכולל. מילתי' דר' יוחנן אמתני' דלקמן איתאמרה דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב ואע"ג דמושבע ועומד הוא משום דבכולל מיירי דאמ' שבועה שלא אוכל שחוטות ונבילות ומגו דחיילא על שחוטות חיילא נמי אנבילות והכי מוקי לה נמי בהאי תלמודא בפ"ק דנזיר הלכה ב' ומשום דההיא דנזיר לא מיתרצא אלא משום טעמא דכולל מייתי עלה מילתי' הכא:

אבל בפורט. שלא אמר אלא שלא אוכל נבילות או נזיר שאמר שלא אוכל חרצן וזג אין השבועה חלה על האיסורין מה שכבר אסור בו שמושבע ועומד ואין שבועה חלה על השבועה. וריש לקיש פליג דלא ס"ל כולל באיסור הבא מאליו ואין שבועה חלה על האסורין:

מתני' ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה פטור. התם פריך בגמ' מאי שנא רישא ומ"ש סיפא דהא נבילות וטריפות נמי אוכלין שאין ראוין לאכילה נינהו ומשני רישא בסתם דקאמר שבועה שלא אוכל ולא היה דעתו אלא על הראוין לאכילה ועל דברים המותרין דאלו דברים האסורין בלאו הכי אסורין עליו וסיפא דקתני חייב במפרש שלא אוכל נבילות וכגון בכולל שאמר שלא אוכל לא שחוטות ולא נבילות דמיגו דחיילא שבועה על השחוטות חיילא נמי על הנבילות א"נ במפרש שלא אוכל חצי שיעור מנבילות דאינו מושבע ועומד על חצי שיעור וחיילא שבועה עליה וטעמא דרבי שמעון דפוטר מפרש בגמרא:

הרי אשתו אסורה. בהא אפי' רבי שמעון מודה דכיון דמעיקרא אכל והדר אישתבע ליה חשיבי אחשביה לאכילתו:

גמ' בדא רבי שמעון פוטר. בתמיה ולר"ל פריך דאמר בסוף הלכה דלעיל דאין שבועות חלות על האיסורין אפילו בכולל ועל כרחך לא מיתוקמא מתני' אליביה אלא במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן דר"ע ואם כן מאי טעמיה דרבי שמעון דפוטר ומשני רבי שמעון כדעתיה:

דתנינן תמן. בפ"ג דמכות כמה יאכל מן הטבל וכו' דסבירא ליה לר' שמעון דאף על כל שהוא מושבע ועומד עליו דלא אמרו שיעור כזית אלא לענין קרבן והלכך לא חיילא שבועה עליה:

על דעתיה דר' יוחנן. דאוקי לעיל לטעמא דסיפא דמתני' בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין למה רבי שמעון פוטר:

רבי שמעון כדעתיה. דלית ליה איסור כולל כדתני דדריש תענו את נפשותיכם במותר לכם הכתוב מדבר דאסורין עליו משום יה"כ ולא באסור לכם בלאו הכי ואם אכל נבילות ביה"כ פטור עליהן משום איסור יה"כ ואע"ג דיה"כ כולל הוא גם לדברים המותרין אלמא דלית ליה לר"ש איסור חל על איסור אפי' בכולל:

על דעת ר' יוחנן. דס"ל דאמרי' לרבנן איסור כולל אפי' באיסור הבא על ידי עצמו כגון שבועות א"כ קשיא:

ניתני שבועה שלא אוכל ואכל. אמתני' דפ"ג דכריתות קאי דשנינו שם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ וטעמא דהני כולהו אית בהו איסור כולל ואיסור מוסיף ואי איתא לדר' יוחנן ניתני נמי איסור כולל על ידי שבועה דמגו דחיילא על דברים המותרין חיילא נמי על דברים האיסורין ומשכחת לה חמש חטאות באכילה אחת:

כל ימיו דר' בא בר ממל לא אשכחן תותבה. לא היינו מוצאין תשובה על קושיא זו ועכשיו לאחר שנפטר מצאנו תשובה כדמסיק ואזיל:

מה אנן קיימין. דהיכי דמי הא דאמרת דמשכחת חמש באיסור כולל בשבועה:

אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה והפסח בתוכן. כלומר אי דאמרת דמתני' דכריתות דקתני וקחשיב התם יה"כ נוקמי דאיירי דהוסיף עוד איסור בשבועה ועל כרחך אי אפשר לאוקמי בשאמר שבועה שלא אוכל סתם דהאי לאו כולל מיקרי דכשאמר לא אוכל סתם אמרינן דודאי לא היה דעתו אלא לאסור עליו ימים המותרים ולא על ימי' אסורים היה דעתו דבלאו הכי עומדין עליו באיסור הן ואי אתה מוצא אלא באומר ימים אלו דהוי כאומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה ובהא אמרינן דגם בשר הפסח בכלל דכמו שחלה שבועה עליו בכל ימות השנה חלה עליו בכולל גם לענין מצוה שלא לאכול מבשר קרבן הפסח:

שלא אוכל עשרת ימים הללו ויום הכפורים בתוכן. כלומר והשתא אמרת דה"נ לענין יום הכפורים כן דלאו שלא אוכל סתם קאמר דבהאי גוונא ליכא לספוקי דלא היה דעתו אלא על הימים מותרים אלא בכגון שהוא עומד בעשרת ימים לפני יה"כ ואומר שבועה שלא אוכל בעשרת הימים הללו ויה"כ הוא בתוכן ותימא דחלה השבועה גם על יה"כ בכולל דומיא דאומר שלא אוכל בשר כל ימות השנה דחלה גם על קרבן הפסח וה"נ כן:

במיחל שבועה על האיסורין. בתמיה וכלומר הא ודאי לא מצית אמרת הכי דהאי הוי ממש כמו שמיחל הוא השבועה על מה שכבר אסור עליו וקי"ל דאין שבועה חלה על האיסורין שהרי כשאומר בעשרת ימים הללו א"כ כמפרש הוא גם על יה"כ בתוכן ובודאי אין השבועה חלה על יום הכפורים דבלאו הכי מושבע ועומד הוא שלא לאכול בו והלכך לא משכחת לה איסור משום שבועה בכולל דתיחול עליו עם איסור יה"כ בהדדי ולקמן בעי עלה דהא עכ"פ משכחת לה בגוונא אחרינא ומשני לה:

ואת שמע מינה. מדקאמר באומר עשרת ימים אלו ויה"כ בתוכן לא חיילה השבועה על יה"כ בכולל אלמא דבמפרש לא אמרינן כולל א"כ ש"מ דה"ה איפכא היכא דנשבע לבטל את המצוה כגון שבועה שאוכל נבלה דודאי לא חיילא השבוע' והשתא אם היו לפניו כמה זיתים של שחוטות ושל נבילות ואמר שבועה שאוכל זיתים אילו מתוך דלא חיילא שבועה על הנבלה לא חיילא נמי על השחוטה דכל דמפרש האיסור בשבועה כמאן דליתיה לשבועה כלל דמיא:

ולמה לא אמר שבועה שאוכל משחיטת פלוני. כלומר בשבועה עלי אם אוכל משחיטת פלוני ושבועה זו חיילא דאין כאן אסור ועומד ואכתי משכחת לה חמש חטאות במתני' דכריתות:

אין בה חלב. בתמיה וא"כ עכ"פ יש צד איסור שאסר ועומד עליו וכיון דלא חיילא שבועה אחלב לא חיילא כלל:

ופריך בשוחט צבאים. שאסר עליו שחיטת חיה של פלוני דאין כאן איסור חלב ומגו דחיילא שבועה בשחיטת חיה של פלוני חלה נמי אשחיטת בהמה שלו כדאיירי במתני' דהא חייב משום חלב ומשום נותר ומוקדשין קתני ומשני וכי אין בתיה איסור גיד הנשה ואכתי הוה כמפרש במה שיש בו צד איסור:

בעופות. ונימא באוסר עליו שחיטת עופות של פלוני וחיילא גם אבהמה במיגו ומשני וכי אין בהן איסור דם והוי כמפרש במקום שיש בו צד איסור:

ולמה לא אמר שבועה שאוכל מפלוני סתם. בשבועה עלי מה שאוכל מפלוני ולא הזכיר משחיטתו דאין כאן צד איסור כלל ואכל משל פלוני אלו האסורין דקחשיב במתני' וחיילא שבועה עלייהו בכולל ואכתי ניחשב חמש:

ומשני בגין ר' שמעון. היינו טעמא דלא קחשיב במתני' איסור שבועה בכולל משום דבעי לאוקמי לדברי הכל ואפי' כר"ש ואיהו לית ליה איסור כולל ופריך ואין כר"ש ניתני יום הכפורים בתמיה דאי לר"ש האיך תני במתני' יה"כ הא אמרינן לעיל לר"ש דלית ליה משום איסור יה"כ בדבר שאסור ועומד עליו והתם קתני חלב ושאר איסורין וש"מ דמתני' לאו כר"ש אתיא:

תענו את נפשותיכם ממותר לו ולא מאיסור לו. כצ"ל וכדלעיל:

אלא. היינו טעמא דלא קתני איסור שבועה בכולל דלא קחשיב אלא במה שהוא בחטאת קבוע לאפוקי שבועת ביטוי שהיא בעולה ויורד:

הרי טומאת מקדש וקדשיו וכו' ותני תנא. דקתני טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין. ומשני דלא אתינן מיתני אלא דברים שהן בכרת לאפוקי שבועות דליכא כרת אלא לאו:

הרי מעילה אין בה כרת ותני. דחייב אשם אחד משום מעילה:

לא אתינן מיתני. אלא היינו טעמא דלא תני אלא דברים שאין להן היתר כלל לאפוקי שבועות דיש להן היתר בשאלה להתיר שבועתו:

הדא אמרה. אסיפא דמתני' דכריתות קאי דקתני התם ר"מ אומר אף אם היה שבת והוציאו בפיו חייב זאת אומרת מדלא מחייב משום הוצאה ביום הכפורים גופיה:

אין אבות מלאכות ביום הכפורים. כלומר אין מנין האבות מלאכות כולן אמורים כ"א בשבת אבל ביה"כ לא מיחייב אלא על שאר מלאכות אבל לא משום הוצאה:

אילו מי שעשה כולם בהעלם אחד וכו'. כלומר דדחי לה הש"ס דהא ליתא דודאי חילוק מלאכות לענין שאם עשאן כולן בהעלם אחד שיהא חייב על כל א' וא' אינם אמורים אלא בשבת אבל לא לי"ט וליה"כ ואילו עשאן כולם בהעלם אחד ביה"כ כלום הוא מתחייב אלא אחת על כולן דחילוק מלאכות אין בו:

אילו מי שעשה כל אחת בפני עצמה וכו'. אבל אלו כל מלאכה בפני עצמה ביום הכיפורים ודאי מתחייב על כל אחת ואחת אם עשאה כמו שהוא מתחייב עליהן בשבת והא דקתני אם היה שבת ה"ק אם היה שבת מתחייב משום הוצאה אף משום שבת וקמ"ל דמתחייב משום יום הכפורים בפני עצמו ומשום שבת בפני עצמה ויש חיוב הוצאה אף ביום הכפורים:

על דעתיה דר' יוחנן דאמר. לעיל דבכולל תלה השבועה על האיסורין אע"פ שהוא מושבע ועומד עליהן וכן נמי אמרינן לענין ביטול מצוה כדמפרש ואזיל:

שבועה שלא אוכל מצה. אמרינן דעתו היה על כל לחם מצה ואפי' אינה של מצוה והלכך כיון דחלה שבועה על לחם מצה של כל השנה תלה נמי על מצה של מצוה בכולל ואסור לאכול מצה בלילי הפסח:

לוקה. משום שבועת שוא שהרי נשבע לבטל את המצוה ומשום שבועת ביטוי ליכא דאינה חלה על המצוה ואוכל מצה בלילי הפסח:

שלא אשב בצל. דעתו היה על כל צל וחלה נמי על צל סוכה בכולל ואסור לישב בצל סוכה:

שלא אשב בצל סוכה. א"כ הי' דעתו על סוכה של מצוה לוקה משום שבועת שוא ויושב בצל סוכה:

לא סוף דבר סתם. אמתני' מהדר דקתני שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב לאו דוקא שאמר שלא אוכל סתם דאמרינן דשבועה חלה על האיסורין בכולל אלא אפי' פלוני כלומר שאמר שלא אוכל משחיטת פלוני ואכל טרפה משחיטתו חייב. משום שבועת ביטוי דחלה עליו בכולל:

לא סוף דבר כולל אלא אפי' פורט. כלומר בכולל שאמרנו דחלה שבועה על האיסורין לאו דוקא כולל כעין זה שאמר לא אוכל סתם או משחיטת פלוני אלא אפי' בכולל כזה שהוא פורט האיסור וההיתר שאמר שבועה שלא אוכל נבלות ושחוטו' ואע"פ שהזכיר האיסור בפירוש אפ"ה חלה השבועה על הנבלות במגו דחיילא על השחוטות:

לא סוף דבר לבא. ולאו דוקא בנשבע להבא שלא אוכל דאמרינן דשבועה חלה על האיסורין בכולל אלא אפי' בלשעבר שאמר שבוע' שלא אכלתי ונמצא שאכל נבילות חייב:

לא סוף דבר רבנן אלא אפי' ר"ע. כלומר השתא דמוקמינן טעמא דמתני' משום כולל אין אנו צריכין לדחוק דבמפרש בחצי שיעור מיירי וכרבנן דריש פרקין אתייא ולא כר"ע ואע"ג דאליבא דר"ע אפי' בסתם הוה מצינן לאוקמי ה"ק דלא בעינן השתא לדחוקי ולומר דלרבנן במפרש חצי שיעור הוא ולר"ע בסתם נמי דעתו אכל שהוא אלא דמתני' אתי' בפשיטו' בחד גוונא וכדברי הכל וטעמא דהשבועה חלה על האיסורים משום כולל הוא:

לא סוף דבר נבילות וטריפות. דחלה השבוע' עליהן משום כולל אלא אפילו עפר דאין ראוי לאכילה כלל הוא חיילא עליה שבועה במגו דחיילא על דברים הראוין לאכילה:

עילה היה רוצה להודות לו. לא שייכא הכא אלא בתר מתני' דלקמן ובטעות נדפס בספרים כאן:

מתני' ואחד דברי' של אחרים. כדמפרש ואזיל שאתן לאיש פלוני:

שאין בהן ממש. תרי גווני משתמע כגון שינה ומשמע נמי דברים שאין בהם הנאה כגון שאזרוק צרור לים:

ושלא אישן. כגון שאמר שלא אישן סתם אבל אמר שלא אישן ג' ימים שבועת שוא היא דאי אפשר בכך ומלקין אותו וישן לאלתר:

מריבוי הכתוב. לכל אשר יבטא האדם. ומפרש בגמ' דר' ישמעאל דריש כללי ופרטי ור"ע דריש רבוי ומעוטי. או נפש כי תשבע ריבה להרע או להטיב מיעט לכל אשר יבטא חזר וריבה ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי לשעבר כלהבא ומאי מיעט מיעט דבר מצוה והלכ' כר"ע:

גמ' עילה היה רוצה להודות לו. גרסי' הכא ולא כמו שנדפס בספרים בטעות קודם המתני'. ועל שבועה שנתתי לאיש פלוני הוא דשייך דמפרש לענין מאי הוא דנשבע על כך אלא שעילה הוא מבקש מפני שרוצה שיראה חבירו שהוא מחזיק הדבר בשבועה ויתרצה להודות לו שקבל ממנו מה שתובעו. א"נ ארישא ג"כ אפשר לומר שמחזר אחר עילה להחזיק דבריו ולהודות בשבועה ושאתן לפלוני כך וכך. ודוגמתו בפ' זה בורר בהלכה דנאמן עלי אבא. ולפי' הא הוי כעין דמיירי התם:

מאחר שאין בידו לבא. שאינו יכול לישבע שיתן פלוני מנה לפלוני וכל מילתא דליתי' בלהבא ליתי' נמי בלשעבר ואינו חייב משום שבועת ביטוי:

הרי תפילין אין בהן לבא. אינו יכול לשבע להבא שלא אניח תפילין ואפ"ה יש בהן לשעבר כדתנן בסוף פרקין אחד זה ואחד זה המושבע מפי אחרים חייב כיצד אמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפילין משביעך אני ואמר אמן חייב:

ממקום אחר באו. כלומר לא דמי תפילין דממקום אחר באו למיעוט דאינן בלהבא לפי שנשבע לבטל את המצוה הוא ולא חיילא השבועה כדדרשינן להרע או להטיב דדוקא בדבר הרשות מישתעי קרא וא"כ משבועה להבא הוא דמיעטן הכתוב אבל הכא דדבר הרשות הוא ושבועה לשעבר מלכל אשר יבטא הוא דאיתרבי הלכך אמרינן דלא איתרבי אלא במקום דשייכא בו שבועה להבא כדכתיב להרע או להטיב:

יצא דבר שהוא של איסור. כלומר דלא חיילא לא על דבר של איסור אם נשבע לעבור עליו:

ולא על דבר שהוא של היתר. כלומר שהוא של מצוה ויש בו עשה לקיימו ודיבורו היתר הוא לעשות המצוה אלא דאין השבועה חלה עליו שכבר מושבע ועומד מהר סיני הוא. ואיידי דקאמר דבר של איסור אמצות לא תעשה נקט נמי בלישני' דבר של היתר אמצות עשה ובפ"ב דנדרים הלכה ב' גריס בהדיא הכי יצא דבר של איסור בדבר של מצוה כלומר לא בל"ת ולא במצות עשה:

פרט לקטן. דאינו בחיוב שבועה:

פרט לאנוס. כשסובר שהדבר הוא כמו שנשבע ולבו אנסו לשבועה זו:

או יכול ונעלם ממנו החפץ. כגון שנשבע שלא יאכל פת חטין והושיט ידו לסל ליטול פת שעורין ועלתה בידו של חטין וכסבור הוא של שעורים היא ואכלה דהשבועה לא נעלמה ממנו אלא החפץ הוא שנעלם:

ותן העלם חפץ. אמאי לא יהא חייב גם על העלם חפץ כמו על העלם שבועה דהא עכ"פ ונעלם קרינן ביה:

ואין ביניהן העלם טומאה וכו'. מסקנת הקושיא היא וכלומר ומה בין זה לבין העלם טומאה דבין דין דשבועו' ביטוי כתיב בי' ונעלם גבי שבועה ובין טומאת מקדש וקדשיו דכתיב בה ונעלם והוא טמא והא התם דאמרינן דלר' ישמעאל חייב ג"כ על העלם מקדש:

ויהא חייב שתים. כלומר על שתיהן על העלם שבועה וכן נמי על העלם חפץ כרבי ישמעאל דמחייב התם על שתיהן:

תמן. שאני התם דכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים והלכך הוא דדריש רבי ישמעאל לחייב נמי על העלם מקדש וקדש אבל הכא ונעלם ממנו אחת הוא דכתיבא ואין לנו לרבות להעלם חפץ:

כהוא דהוא משתבע וכו'. כלומר תדע דלאו רשות הוא דאם הוא נשבע שלא יתן לחבירו לאכול כלום וכשרואה שזה מפרפר ברעב על כרחיה הוא דיהב לי' והלכך אין בכלל הכתוב אם נשבע להרע לאחרים:

היך ר' ישמעאל דריש. על ר' ישמעאל דמתני' קאי ומפרש היך דריש לקראי או נפש וכו' ופריך א"כ כלל ופרט הוא ואין בכלל אלא במה שבפרט והלא בפרט דברים שיש בהן הרעה והטבה דוקא:

אלא כיני וכו'. ופריך אכתי פרט וכלל הוא וא"כ הכלל הוא מוסיף על הפרט ומרבה הכל אפי' לשעבר. אלא כיני וכו' דהוי כלל ופרט וכלל ואי אתה דן אלא כעין הפרט:

מה הפרט מפורש הוא וכו'. דברי ר"ע הן שהשיב לר' ישמעאל:

לית יכיל וכו'. בריש פרקין גרסינן להא ואיידי דקאמר לעיל לית יכיל נקטה בהאי לישנא הכא כי איירי בפלוגתייהו ומפורש הוא לעיל עד ומביא קרבן:

אמר ליה ואית לך. תשובת ר"ע לר' ישמעאל הוא דמהדר ואמאי יש לך לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולית אינון כתיבין ואע"פ כן יש לך מריבוי הכתוב א"כ לשעבר נמי תיפוק לך מריבוי הכתוב דלכל אשר יבטא:

אמר ליה ר' ישמעאל לר"ע לא דמיא דאע"ג דאית לי לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה היינו טעמא:

לית אינון כתיבין אין בהן הרעה והטבה. בתמיה וכלומר וכי אין בהן הדמיון להרעה והטבה דכתיבא ונהי שאינן כתובין בהדיא בקרא עכ"פ דומין הן לרעה והטבה הנאמר בכתוב דהוו להבא כדכתי' להרע או להטיב:

הא לשעבר לית. אבל לשעבר ליתא כלל רמיזה בקרא והלכך אין לי לרבות בלשעבר:

מתני' ולא בטל פטור. משבועת ביטוי אבל לוקה הוא משום שבועת שוא כדתנן לקמן בפרקין:

לקיים את המצוה. כגון שנשבע שלא אוכל נבילות ולא קיים פטור משבועת ביטוי דמושבע ועומד הוא:

שהיה בדין שיהא חייב. כלומר ויש בדבר מצוה שבדין הוא שיהא חייב כגון שנשבע לקיים את המצוה במצות עשה לישב בסוכה ולאכול מצה:

דברי ר' יהודה בן בתירא. בהא הוא דפליג וס"ל דחייב כדיליף מק"ו אבל אם נשבע לקיים הל"ת ועבר ולא קיים מודה ר"י בן בתירא דפטור כדמפרש בגמרא ואין הלכה כר"י בן בתירא:

גמ' כיני מתניתא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא. כן אנחנו שונין במשנה דעל דין אחד חייב הוא לדברי ר"י בן בתירא ולא גרסינן חייב כדברי ר"י בן בתירא דהוי משמע דאכולא מילתא פליג בלקיים את המצוה ואפי' נשבע לקיים הלא תעשה ולא קיים קמ"ל דלא פליג בהא כדפרישית במתני' וכדמסיק הש"ס ואזיל:

מה אמר ר"י בן בתירא בשאר איסורין. כלומר וכי תימא דמה דאמר ר"י ב"ב דחייב בשאר האיסורין נמי אמר אם נשבע לקיים האיסורין כגון שלא לאכול נבילו' ואכל חייב הוא משום שבועת ביטוי א"כ קשיא כדמפרש ואזיל:

שבועה שאוכל נבילה ולא אכלה פטור. כלומר הא בכה"ג ודאי לכ"ע פטור הוא דנשבע לבטל את המצוה הוא:

אמר שבועה שלא אוכל ואכל אין תימר חייב. והשתא בשאמר שבועה שלא אוכל נבילות אי תימא דחייב לר"י בן בתירא דאכולא מילתא פליג קשיא ויתיביניה הת"ק במתני' לא אם אמרת וכו' תאמר בשבועת מצוה שלא עשה בה לאו כהן והן כלאו. צ"ל וכלומר דאי ס"ד דבשלא אוכל נבילות נמי פליג וס"ל דחייב א"כ אמאי לא אסיק הת"ק בפירכא דפריך ליה הא לדידך לא עשה בה גם ההן כלאו שהרי אם נשבע שאוכל נבילות מודית דפטור הוא ואם נשבע שלא אוכל נבילות קאמרת דחייב אלא ודאי מודה ר"י ב"ב בשאר האיסורין שאם נשבע לקיים הלא תעשה כגון שלא אוכל נבילות וכיוצא בזה ולא קיים שפטור הוא משבועת ביטוי ולא פליג אלא בנשבע לקיים מצות עשה ולא קיים דבהא סבר דחייב מק"ו והלכך פריך ליה אלא שלא עשה בה לאו כהן בלחוד שהרי אם נשבע לבטל את המצוה מודית דפטור הוא וקרא כתיב להרע או להטיב דמשמע דבר שיש בו הן ולאו בעינן:

אזהרה לשבועת הרשות. בלהבא מנין:

לא יחל דברו. להבא הוא:

מתני' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה. טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה הוא דאינו חייב אלא אחת שאין שבועה חלה על השבועה אבל אמר תחילה שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל חייב שתים דכי אמר שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה וכי הדר ואמר שלא אוכל כיון שאכל כזית ממנה חייב דהכי משמע שלא אוכל שיעור אכילה ממנה והא דאמר ככר זו למישרי נפשיה באחרינא קאמר והלכך השבועה אחרונה חיילא וכי אכיל כזית מינה חייב וכי הדר ואכיל כולה מיחייב משום שבועה ראשונה:

שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה. אע"ג דמשבועה שניה שמעינן דאין שבועה חלה על שבועה תנא לן שבועה שלישית לאשמועי' דחיובא הוא דליכא אשבועות בתרייתא הא שבועות איכא שלא יצאו לבטלה ואם ימצאו מקום יחולו שאם נשאל לחכם על הראשונה עלתה שניה תחתיה ונאסר בדבר משום שבועה שניה לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והוי כמי שלא נשבע וחלה השניה למפרע וכן אם נשאל על השתי' הרי אלו כאינם וחלה השלישית למפרע:

זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות. זו היא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות לפי שאין בו מעשה:

גמ' ועבר היום ואכלה. אח"כ ובאותו היום עבר ולא אכלה:

לא טעמא דאהן. טעמא דאהן תרוייהו אמרי פטור ממלקות אם הזיד ואין טעמו של זה כטעם של זה:

משם שאינו ראוי לקבל התראה. שהרי התראת ספק היא שכל אותו היום שמתרין בו יכול הוא לומר עדיין יש שהות ביום ואין המתרה יכול לכוון שיעבור היום בתוך כדי דבור של התראה:

מה מפקא מביניהון. כלומר מאי איכא עוד בינייהו ובגופה דשבועה:

שרפה והשליכה לים. להככר דביטל לשבועתו בידים איכא בינייהו דלמ"ד משום התראת ספק ה"נ פטור דאם תאמר יתרו בו בשעה ששורפה ומשליכה לים התראה בשעה שעובר על איסורו בעינן ולא בשעת ביטולו ולמ"ד משום דהוי לאו שאין בו מעשה הכא חייב דיש בו מעשה:

היה אסתניס. אמתני' קאי דקתני שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' אינו חייב אלא אחת ומשמע דדוקא כי קאמר מעיקרא לא אוכל והדר לא אוכלנה כדפרישית במתני' אבל אמר לא אוכלנה והדר אמר לא אוכל חייב שתים אם אכל כולה ודייקינן להא מדשני תנא בלישני' שלא אוכל ושלא אוכלנה אלא לאשמעינן כדאמרן ושמעינן מיהת דשלא אוכלנה כולה משמע והשתא בעי אם היה הנשבע הזה איסתניס ואם היה נשבע שיאכלנ' היום לא היה יכול לקיים שבועתו ולאכול כולה מהו אי נימא הואיל דליתיה בשבועה שאוכלנה ה"נ ליתה בשבועה שלא יאכלנה דבעינן מילתא דאית ביה לאו והן:

מאחר שאין בידו לבא אין בידו לשעבר. כלומר דפשיטא לי' להש"ס דכמו בלהבא ולשעבר דאמרינן לעיל בהלכה ה' דבעינן מילתא דאית ביה תרוייהו וכל שאין בו להבא כדהתם שאינו יכול לישבע שיתן פלוני לפלוני אין בו בלשעבר השבועה שנתן פלוני לפלוני וה"נ כיון דליתיה בהן ליתיה בלאו:

שבועה שבועה שבועה. היו לפניו ככרות הרבה ואמר שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכל וכו' מהו אם חייב על כל אחת ואחת או לא:

נשמעינה מן הדא. דקתני במתני' שבועה שלא אוכל ככר זו וכו' וטעמא מפני שהזכיר בה זו ותו לא חיילא שבועה שניה עליה דאין שבועה חלה על השבועה הא אם לא אמר זו אלא שהיו לפניו ככרות הרבה ואמר כמה פעמים שבועה שלא אוכל סתם אמרינן כל חדא שבועה אחד ככר חיילא וגרסינן להא בפ"ב דנדרים הלכה ג':

שמשית בנדרים. שמשתי לפני רבי ולמדתי מסכת נדרים ומסכת שבועות:

בעי חיפה מיבדקיניה. היה רוצה לנסותו בשאלות ושאלו:

היו לפניו וכו'. ואמר שבועה שאוכל ככר זו בשבועה עלי אם אוכל מככר זו וחזר וכללה עם השניה וכו' ואכל את הראשונה מהו חייב עליה:

א"ל חייב על כל אחת ואחת. על כל שבועה ושבועה דקסבר אבימי דאין זו שבועה על שבועה דמאחר שבשבועה השניה מוסיף הוא בשבועה על ככרות אחרות וכן בכל שבועה ושבועה חיילו נמי על הראשונה במגו דחיילא על האחרות:

א"ל. טעית דאינו חייב אלא אחת עליה דמכיון שהזכיר שבועה על הראשונה עשאה כנבילה ואין שבועות האחרונות חלות על הראשונה דאמרינן דדעתו היה בכל פעם לישבע ולאסור עליו עוד בשניה כמו הראשונה וכן בשלישית וכן כולן ולא היה דעתו על הראשונה שכבר מושבע ועומד עליה:

חזר חיפה ושאלו איפכא היו לפניו וכו' וא"ל אינו חייב אלא אחת על כולן דמכיון שנשבע בתחלה על כולן שבועות האחרונו' הוו כשבועה על שבועה דהאחרונות בכלל הראשונות הן:

א"ל. טעית דחייב על כל אחת ואחת משום דלא הוי שבועה על שבועה דאילו מי שאמר בשבועה אם אוכל חמש ככרים והוא לא אכל אלא ארבעה שמא אינו פטור דודאי פטור הוא דהרי לא נשבע אלא שלא יאכל כל החמשה והשתא כי חזר ונשבע על הארבעה שבועה אחריתא היא וכן כולן:

מסתברא כאחוי דחיפה באחרייתא. בשאלה השניה מסתברה כאבימי הוא דאינו חייב אלא אחת וטעמא דקסבר ר' יוסי דהשבועה הראשונה שאמר ה' ככרים אלו אמרינן מכיון שאמר אילו דעתו היה שלא לאכול לא לכולם ביחד ולא לאחת מהן דאם לא היה דעתו אלא על כולן ביחד למה לו להזכיר אלו וא"כ שבועות אחרונות הוו כשבועה על שבועה ואינו חייב אלא א' על כולן:

וכחיפה מסתברא בקדמייתא. דלא היה דעתו בשבועות אחרונו' לכלול להראשונה עמהן ואם אכלה להראשונה אינו חייב אלא אחת:

מתני' אם לא ראיתי. בשבועה עלי כך וכך אם לא ראיתי גמל פורח באויר ונחש כתבנית קורת הבד וצורתה דאלו כעובי קורת בית הבד לא הוי שבועת שוא דאיכא טובא:

שבועה שלא נעידך. והוא חייב להעיד כדכתיב ואם לא יגיד ונשא עונו והוי נשבע לבטל את המצוה:

זו היא שבועת שוא וכו'. לאפוקי אכלתי ולא אכלתי דמיחייב קרבן על שגגתה והיינו בשגגת קרבן כדאמרי' בריש פרקין:

גמ' תמן תנינן. בפ"ג דנדרים נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים ופריך איפשר שלא עבר בה כעולי מצרים בתמיה ומה חידוש הוא זה וכי לא אפשר שבאמת עבר בדרך הזה כיוצאי מצרים ואמאי קרי לה נדרי הבאי:

אלא כי אנן קיימין. שאומר שראה אותם בראיה אחת וזה דבר שאי אפשר:

והא דוקליטאנוס נחת תמן וכו'. על קושיא דאקשי קאי והא מצינו יותר ויותר אלא ודאי בראיה אחת קאמר במתני':

והא חויא. בימי שבור מלכא שהיה גדול כל כך שבלע גמלים וקרונין וכשרצו להמיתו הביאו עורות של גמלים מלאות תבן ונתנו בתוכם גחלים לוחשות ובלעום ומת:

פוחלין. עורות כמו הפוחלץ של גמלים בפרק כ"ד דכלים:

משך דחויא. עור שלו היה גדול כמו שמונה מסוסטלא המדה שהיה בימיהם וכן א"ר שמואל שראה עור הנחש או משך ארכו גדול כל כך שהעלהו למתנה להמלך להראות פלא גדלו אלמא דיש נחש גדול כל כך ואמאי קרי ליה נדרי הבאו:

במרובע. מיירי במתני' שאמר ראיתי נחש מרובע וזה הבאי דאין בריה מרובע בעולם כדלקמן:

ואם במרובע. קאמר מאי אריא גדול כקורת בית הבד ואפי' קטן נמי דברי הבאי הוא:

כיני. אין הכי נמי אלא דאין דרך התנא אלא לתפוס דבר היותר גדול כדתנן גמל הפורח באויר וניתני עכבר פורח באויר דמאי שנא אלא כך דרכו של התנא למינקט בלישניה דבר היותר גדול:

אין מרובע מששת ימי בראשית. אין לך בריה בעולם שנברא מרובע ממש במרובע הישר:

והתנינן. בפ"ו דנגעים:

כל גרמה אמרה שאינו מרובע. אדרבה מכל עצמה של משנה זו שמעינן דלאו מרובע מברייתו הוא דא"כ למה לי למיתני מרובע אלא דלמה תנינן מרובע שירבע הוא וישאר הנגע כמות הגריס במרובע שיהא ארכו כרחבו:

והנגעה. ובנדרים גריס והא כנעה והוא שם שרץ ותולעת כמו דתנן בפרק ט' דפרה הדירה והכנה שבתבואה ומרובע הוא ומשני מלא הוא קטרין כלומר שאינו חלק כמו שטח המרובע אלא מלא קשרים הוא:

והא עניבא דפילא. שם ענב הוא של פרי אחד שהוא מרובע ומשני עגול הוא מלמטה ואית דבעי מימר דבלאו הכי לא קשיא מענבא דפילא ומגריס הקילקי דלא אמר רשב"ג אלא בבריות לא מצינו אבל במיני אוכלין יש ותני נמי כן:

שבועה שאין אנו יודעין וכו'. אמתני' קאי דקחשיב שבועה שלא נעידך וכו':

שוא ושקר. לא תשא שמע שוא ולא תשבעו בשמי לשקר בדבור א' נאמרו וכל הני חשוב להו בסיפרי:

לשנות את הידוע לאדם. כדתנן על איש שהוא אשה ושבועת שקר נשבע להחליף ואינו ידוע לכל אדם כגון אכלתי ונמצא שלא אכל:

ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן כל הידוע לשנים זהו שבועת שקר לשלשה זו היא שבועת שוא כצ"ל וכן הוא בנדרים. כלומר דר' יוחנן פליג וס"ל דאפי' בדבר הידוע יש חילוק אם אין ידוע אלא לשנים שבועת שקר מיקרי ולשלשה מיקרי ידוע לכל אדם והוי שבועת שוא:

וא' בסוף העולם מכירו. אפי' שאין השלישי בפנינו אלא בסוף העולם הוא ומכיר הדבר שבועת שוא מיקרי:

מה מפקה מביניהון. מה בינייהו דר' יוחנן ודר"א ובמאי פליגי הא אפי' לר' יוחנן שפיר מקרי ידוע לכל אדם דאע"פ שאין השלישי בפנינו עכ"פ ידוע לשלשה הוא דכשיבא זה יתגלה שקרו הידוע:

שינה בפני שנים. נשבע לשנות הידוע בפני שנים המכירין שהן לפנינו והשליך את הדבר לים והן התרו בו משום שבועת שוא איכא בינייהו:

על דעתיה דר' יוחנן אינו לוקה. שהרי אי אפשר שיכיר השלישי להדבר ולר"א לוקה דסוף סוף שבועת שוא הוי בשעה שנשבע שיש א' בסוף העולם שמכירו וא"צ שיהא בפנינו:

התרו בו משום שבועת שקר. וכן נמי איכא בינייהו אם משום שבועת שקר התרו בו דלר' יוחנן הוא דלוקה דהא בפני שנים הוה ולדידיה שבועת שקר מיקרי ולר"א אינו לוקה שהרי יש א' בסוף העולם שהוא מכיר ולא מיקרי שקר אלא שבועת שוא. וכך הגי' בהא בנדרים על דעתיה דר' יוחנן לוקה על דעתיה דר' לעזר אינו לוקה:

אפי' ביטה ומרגליתא. אפי' אמר שראה מרגלית גדולה כביצה נשבע לשנות את הידוע הוא:

ואהן אפילו. בתמיה וכי על זה שייך לומר אפי' פשיטא דשבועת שוא היא דאין לך הפלגה גדולה יותר מזו אלא אימא הכי כגון ביטא ומרגליתא נשבע לשנות הידוע הוא:

תני. בתוספתא פ"ב דנדרים:

כך שבועות הבאי מותרין. אם אמר בשבועה אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים:

כאן במעמידין. הא דקתני אסורין במעמידין דבריהם ואומר שלא אמר דרך גוזמא אלא ודאי כן הוא ולפיכך השבועה חלה ואסור והא דקתני מותרין בשאינו מעמיד דבריו:

ואפי' תימא. ודחי לה הש"ס דאפי' תימא דשתי הברייתות במעמיד דבריו מיירי ול"ק מידי:

כאן במיחל שבועות על נכסיו שבועה נכסיי עלי. כלומר הכא במאי עסקינן במיחל השבועה על נכסיו כגון שאמר בשבועה נכסיי עלי אם לא ראיתי בדרך הזה כיוצאי מצרים:

נכסיו אסורין הא ללקות אינו לוקה. כלומר הא דקתני אסורין על נכסיו קאי שנכסיו נאסרו בכך משום דאמרינן בודאי נתכוין לאסור עליו נכסיו הוא כדי שלא ילקה משום שבועת שוא והא דקתני מותרין לענין מלקות קאמר דללקות אינו לוקה בשבועת הבאי משום שבועת שוא:

כשם שנדרי זרוזין מותרין. כדאמרינן בפ"ג שם כך אם נשבע:

בשבועה לזרז את חבירו אין כאן שבועה:

עוד הוא במיחל שבועה על נכסיו. כלומר דהש"ס קאמר דההיא ברייתא דזירוזין נמי בהכי מיתוקמא כמו בשבועת הבאי כגון שמיחל השבועה על נכסיו ואומר שבועת נכסיי עלי אם אני פוחת לך מן הסלע דה"נ כן דנכסיו אסורין הן אם אינו מקיים השבועה ומותרות דקאמר לענין מלקות הוא דאינו לוקה עליהן:

ההן. מי שנשבע על שנים שהן שנים שבועת שוא היא ולוקה:

אהן דחמי. מי שרואה המטר שיורד ואומר קירי האדון ולשון שבועה הוא שהמטר יורד הרבה פלי לשון הרבה בריקשון מטר הוא בלשון יוני וכלומר ואע"פ שהיא שבועת שוא של אמת כדר' חוניא:

בוליות. עיירות:

לשוא. על עסקי שבועת שוא:

מתני' והשניה שבועת שוא. שהרי נשבע שיאכל ככר זו וא"כ בשניה נשבע לבטל את המצוה הוא:

אכלה עבר על שבועת שוא. לחוד:

לא אכלה עבר על שבועת ביטוי. כלומר אף על שבועת ביטוי דאשבועות שוא לעולם חייב דמיד כשנשבע שבועה שניה שבועת שוא היא ובין יאכל ובין לא יאכל לוקה משום שבועת שוא אלא דאם לא אכלה חייב גם אשבועה ראשונה משום שבועת ביטוי:

גמ' שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה וכו' אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה על שבועה כדתנן במתני' דלעיל ולא מייתי לה הכא אלא משום דבעי למימר החומר בנדרים ובשבועות שיש בזה מה שאין בזה כדלקמיה וכן גריס לה בפ"ג דנדרים:

דבר שאילו בנדרים אסור בשבועות מותר. כלומר הא דאמרן היינו מה שבנדרים אסור ובשבועות מותר כדתנן שם בפ"ב יש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה:

לא אתי' וכו'. חסר כאן וה"ג כמו שהוא שם דבר שבשבועות אסור ובנדרים מותר לא אתי' וכו'. כלומר והא דתנן בנדרים שם במתני' ב' קרבן לא אוכל לך מותר שבועה לא אוכל לך אסור זה חומר בשבועות מבנדרי' וכו' ומפרש לה דלאו אשלא אוכל לך קאי דלא שייך זה חומר דהא בקרבן מותר לגמרי הוא ולא אתייא אלא על האי מתני' דתנן הכא לעיל אחד דברים של עצמו וכו' ואחד דברים שאין בהן ממש ועלה הוא דשייך לומר זה חומר בשבועות מבנדרים דאלו שבועות חלות על דבר שאין בהן ממש ונדרים אינן חלות מדאוריית' על דבר שאין בהן ממש והא דתנן בריש פ"ב שם קונם שאיני ישן וכו' ה"ז בלא יחל דברו אוקימנא התם דמדרבנן קאמר והיינו זה חומר דבשבועות מדאורייתא חלין עליהן גם על דבר שאין בהן ממש:

ואמר ר' בא בשם שמואל וכו'. והא דקאמר לעיל בהלכה ה' דס"ל לשמואל דמילת' דליתיה בלהבא ליתיה נמי בלשעבר:

אשכח תני על תרויהון זה חומר וכו'. כלומר דאשכחן ברייתא דפליגא על הא דשמואל דקחשיב התם לדינא דשמואל שבועה שנתן פלוני לפלוני מנה וחשיב נמי לא אוכל לא אוכל דלקמיה ועל תרווייהו קאמר זה חומר בלשעבר משלבא שנוהגות בלשעבר אף שאינן נוהגות בלהבא ודלא כשמואל:

שהאומר. הא מילתא בתרייתא דתני בברייתא היא וקמייתא הא דאמרן וקאמר דבזה נמי חומר בלשעבר משלבא שהאומר שבועה לא אוכל שבועה לא אוכל אינו חייב אלא אחת כדאמרינן לעיל דאין שבועה חלה על שבועה אבל בלשעבר אם אומר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי חייב על כל אחת ואחת דלא שייך לפוטרו משום שבועה על שבועה בלשעבר לפי שכנשבע שבועה ראשונה יצתה שבועה לשקר מפיו והלכה לה והשניה שבועה אחרת בפני עצמה היא:

שבועה שאוכל ככר זו וכו'. דקתני במתני' ומפרש דכיצד עושין לו:

מוטב לעבור על שבועת שוא. לחוד ולא על שבועת ביטוי ג"כ עמה הלכך אומרין לו שיאכל וכן נמי איפכא אם הראשונה הוא שלא יאכל והשניה שיאכל אומרין לו שלא יאכל ויעבור על שתיהן דמוטב שלא יעבור אלא על שבועת שוא לחוד:

שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שלא יאכלנה היום ואכלה. היום את כולה והיינו כעין דינא דמתני' דקתני הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא ואמרינן עלה דאומרין לו שיאכל שלא לעבור אף על שבועת ביטוי והשתא פליגי ר' יוחנן ור"ל באם אמר היום ובענין פירושא דשבועה קמייתא ונפקא מינה אם יש חששא דשבועת ביטוי גם על שבועה שניה כדלקמן:

ר' יוחנן אמר קיים את הראשונה וביטל לשניה. ר' יוחנן ס"ל דשאוכל ככר זו דשבועה ראשונה דעתו אכולה הוה דאע"ג דלעיל במתני' גבי שבועה לא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה דייקינן טעמא דקאמר הכי הוא דאינו חייב אלא אחת משום שלא אוכל דקאמר דעתיה אכזית ממנה וכי הדר ואשתבע שלא אוכלנה כולה א"כ היינו שבועה על שבועה דכיון דאיתסר בכזית ממנה כ"ש בכולה אבל אם אמר מעיקרא שלא אוכלנה והדר קאמר שלא אוכל מיחייב תרתי אלמא דלא אוכל דעתיה אשיעור אכילה שהיא בכזית שאני התם דשלא אוכל קאמר וא"כ מסתמא שלא אוכל כזית ממנה קאמר דלענין לאסור נפשיה ממנה שייך שפיר דבעי לאסורי עליה אפי' כזית מככר זו אפי באומר ככר זו סתמא אבל כשאומר שבועה שאוכל ככר זו אם לא היה דעתו אלא על כזית ממנה מככר זו ה"ל למימר ועוד דסתם שבועה על האכילה אמרינן דדעתו היה כדי לאכול. את כולה ולפיכך נשבע שלא יעבור היום עד שיאכל את כולה אבל כזית ממנה מאי רבותא איכא ולענין מאי יש לו לחזק דבריו בשבועה והלכך שפיר אמרינן הכא דדעתו בשבועה הראשונה שיאכל את כולה והשניה שבועת שוא היא דאין בה מקום לחול עליה שבועת ביטוי והיינו דקאמר כשאכל את כולה קיים את השבועה ראשונה וביטל לשבועה שניה וכלומר דודאי שבועה שניה לעולם הוא שביטל אותה לגמרי ובלאו הכי בשעה שנשבע לשניה שבועת שוא היתה דאין לשבועה שניה שייכות כלל משום שבועת ביטוי דמה שנשבע בראשונה לאכול נשבע בשניה שלא לאכול וא"כ ביטלה מלחול עליה בשום אופן משום שבועת ביטוי ומשום שבועת שוא הוא דלוקה כדאמרינן במתני':

ר"ל אומר ביטל לראשונה ולא קיים לשניה. ר"ל ס"ל דלעולם אמרינן דסתם אכילה בשיעור בכזית הוא ודוקא לישנא דאוכלנה הוא דמשמע כולה כדאמרינן לעיל ולדידיה אין חילוק בין שבועה שאוכל לבין שבועה שלא אוכל אלא דמחלק בין אמר היום או לא כדלקמן והילכך יש כאן מקום לחול משום שבועת ביטוי גם בשבועה שניה דכשנשבע בראשונה שאוכל ככר זו דעתו הי' לאכול כזית ממנה בלבד והשתא כי הדר אשתבע שלא יאכלנה יש כאן מקום לחול משום שבועת ביטוי דנשבע שלא יאכל את כולה ואינו סותר לשבועה הראשונה ולא תיקשי לר"ל ממתני' דקתני השניה שבועת שוא דס"ל שאני במתני' דלא אמר היום והלכך אמרינן דשבועה ראשונה דעתו שיאכל את כולה וא"כ השניה שבועת שוא אבל הכא דאמר היום אמרינן דנשבע שלא יעבור היום עד שיקיים השבועה ועד שיאכל מקצת להכזית ממנה ואיפכא הוא מסברת ר' יוחנן גם בהא דלעיל והיינו דקאמר ביטל לראשונה ולא קיים לשניה דכשאכל היום את כולה ביטל הוא לשבועה ראשונה שנשבע שיאכל כזית בלבד ממנה ולא קיים להשניה שנשבע שלא יאכלנה ואכלה והרי יש כאן בשתיהן משום שבועת ביטוי:

שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה. היום את כלה בהא לר' יוחנן ביטל את הראשונה דבשלא אוכל ודאי דעתיה שלא יאכל אפי' כזית ממנה כדלעיל וכשחזר ונשבע שיאכלנה כולה ודאי משום שבועת שוא איכא אלא דלא איירינן כאן בשבועת שוא דהא בלאו הכי בשעה שנשבע בשניה כבר עבר משום שבועת שוא ולוקה ואם היה בא לשאול היו אומרין לו שלא לאכול כדי שלא לעבור גם על הראשונה כדאמר לעיל אלא דזה עבר ואכלה ולענין שבועה שניה הוא דפליגי דס"ל לר' יוחנן דיש בה גם משום שבועת ביטוי דנשבע שיאכלנה וכשאכלה קיים לשבועה שניה:

ר"ל אומר ביטל את הראשונה. כלומר בהא מודינא לך דהא בשלא אוכל כ"ע לא פליגי דדעתיה אפי' אכזית כדדייקינן ממתני' דלעיל מיהו בהא פליגנא עלך דקאמרת דכשאכל קיים להשבועה שניה לא היא דזו שעובר בה משום שבועת שוא לא אמרינן דקיים באכילתו לשבועה שנשבע אלא דלענין שבועה שניה אומרין לו שיקיימנה בככר אחרת וכלו' דלא קיים באכילת ככר זו כלום והרי זה כמו שאם היה אוכל ככר אחרת שלא נשבע עליה כלל:

שבועה שאוכל ככר זו היום שבועה שאוכלנה היום ואכלה וכו'. נראה דבאלו שתי בבות האחרונות נתחלפה הגי' בספרים וה"ג ר' יוחנן אומר קיים לראשונה ושניה אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת ור"ל אמר קיים את שתיהן. דהא ע"כ ר' יוחנן הוא דס"ל דשאוכל ככר זו דעתיה אכולה ולא שייכא לדידי' קיים את שתיהן דהא שניה בחנם היא דאין שבועה על שבועה ולר"ל הוא דשייכא דשבוע' הראשונה על כזית ממנה הוא דנשבע וכשנשבע בשניה חיילא דשיאכל את כולה הוא דנשבע וכשאכלה קיים את שתיהן ור' יוחנן הוא דאמר דהראשונה ודאי קיים הוא והשניה א"צ לקיימה והיינו דאמר אומרים לו שיקיימנה בככר אחרת וכלומר דכמו ככר אחרת היא שלא נשבע עליה כלל וכן שבועה שניה על ככר זו לאו כלום הוא דאין שבועה על שבועה:

שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה וכו'. גם בבבא זו נשתבשה הגי' וכצ"ל על דעתיה דר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. שהרי לר' יוחנן בלא אוכל ככר זו ודאי דעתיה שלא יאכל אפי' כזית כדלעיל וא"כ שבועה שניה תו לא חיילא:

על דעתיה דר"ל חייב שתים. וכלומר דרך בעיא היא אי נימא דלר"ל דס"ל לחלק בין אמר היום או לא א"כ הכא דקאמר היום איכא למימר דשבוע' ראשונה על כזית הימנה ובשניה הוא דמוסיף דאם יאכלנה כולה היום יתחייב עוד עליה או דילמא דכיון דנאסר בשבועה ראשונה אף בכזית גם לר"ל כדס"ל לעיל גבי שבועות שיאכלנה היום וה"נ בשלא אוכל אפי' בכזית קאמר כ"ש בכולה ותו לא חיילא השניה ופשט לה הש"ס הכי דבאמת אוף ר"ל מודה שאינו חייב אלא אחת דשבועה שניה לא הוי אלא כמזרז עצמו מן האסור לו כבר בראשונה ואין שבועה על שבועה לכ"ע:

מתני' שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים. איידי דבעי למיתני שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו' תנא בשבועת ביטוי שנוהגת בכל אלו:

ברחוקים ובקרובים. כגון שאתן לפלוני בין רחוק או קרוב:

בכשרים ובפסולים. בכשר לעדות ופסול:

מפי עצמו. שהוציא הוא שבועה מפיו אבל אם השביעוהו אחרים אכלת ולא אכלת ואמר לא אכלתי והוא אכל או להפך פטור אם לא ענה אמן ואם ענה אמן אחר שהשביעו חבירו הוי כנשבע מפי עצמו וחייב:

שבועת שוא וכו' ברחוקים ובקרובים. נשבע על איש שהוא אשה בין הוא רחוק בין קרוב:

אחד זו ואחד זו. בין שבועת שוא ובין שבועת ביטוי מושבע מפי אחרים חייב אם ענה אמן:

גמ' נפש נפש וכו'. לקמן בפ"ד ובפ"ה אמרינן דילפינן שבועת הפקדון משבועת העדות בג"ש דנפש נפש מה בשבועת העדות עשה את המושבע מפי אחרים כנשבע מפי עצמו אף מה שנאמר בשבועת הפקדון כן וכלומר דבשבועת ביטוי נמי כתיב נפש ואתיא בג"ש לרבות המושבע מפי אחרים אם ענה אמן:

זה הכלל וכו'. מייתי לה הכא לטעמא דחייבין בשבועת שקר מלקות על זדונה אע"ג דלאו שאין בו מעשה הוא:

לית כאן מימר. לא תיתני מימר דהא בדיבורו עושה מעשה שממיר בהמה זו תמורת זו:

נשבע לשקר מנין. שמלקין אותו:

כי לא ינקה ה'. ודרשינן ב"ר של מעלה אין מנקין אותו אבל מנקין הן הדיינין שלמטה ומלקין אותו וכתיב לשוא לשוא שני פעמים אם אינו ענין לשוא תנהו ענין לשקר:

ליראה את ה' הנכבד. וכתיב ברישא דקרא אם לא תשמור וגו' וכתיב שם והפלה ה' את מכותך וגו'. והפלאה זו מלקות היא כדכתיב והפילו השופט והכהו והמקלל את חבירו בשם אין זה ירא את השם:

נשבע לשקר על דעתיה דר"ל מנין מינה. כלומר אליבא דר"ל אין אנו צריכין למדרש אחר אלא מן האי קרא גופי' נפקא אף לנשבע לשקר דכיון שנשבע לשקר אין זה ירא את השם:

קילל וכו'. ולדעתי' דר' יוחנן מיבעי ליה לדרשה דר"ל מקרא דליראה ללמד למקלל חבירו בשם למלקות כדדריש לה ר"ל:

מה מפקה מביניהון נשבע לשקר וקילל חבירו בשם. בבת אחת איכא בינייהו דלר' יוחנן חייב שתים דמתרי קראי נפקי ולר"ל אינו חייב אלא אחת דתרווייהו מחד קרא נפקא:

הדרן עלך שבועות שתים