מתני' היה נוטל. ב ע ל ה את מנחתה שאין מצות כהונה אלא מקמיצה ואילך והגש' נמי תחילת קמיצה היא שאין זר קרב למזבח אבל קידוש כלי ויציקה ובלילה במנחות הטעונות שמן כשר בזר:

ונותנה על ידיה. להניף:

וכהן מניח ידו תחתי'. כדיליף בבבלי דתנופות צריכי יד בעלים ויד כהן ובעלים דמנחי' סוטה היא האשה:

והגיש. לקרן מערבית דרומית:

והשאר נאכל לכהנים. שכל הנקמצות שיריהן נאכלין:

גמ' כתיב ולקח הכהן וגו' והניף את המנחה וכי על ידו. בלבד הוא מניף ולא על ידה כו' דהא צריך נמי ידה דקי"ל תנופה בבעלים דגמר יד יד משלמים והתם כתיב ידיו תביאנה:

אלא מכאן שהוא נוטלה מתוך כלי חול. שהיתה שם המנחה כדאמרינן בריש פ"ב ועלה קאי ולקח הכהן וכשנותנה בכלי שרת מניח כהן את ידו תחתיה ומניפה והוי נמי תנופה בבעלים:

ואין הדבר כאור. דדבר מכוער הוא שיתן הכהן ידו תחת יד האשה:

מביא מפה. להפסיק בין ידו לידה:

ואינה חוצץ. בתמיה:

ומביא כהן זקן. ולעולם בלא מפה דבזקן אין הדבר מכוער כ"כ:

והדר קאמר ואפי' תימר. כהן ילד ואין חוששין שאין יצה"ר מצוי לשעה מועטת כזו:

שני כהנים מניפין על ידיה. בשבילה:

בכל אתר הדא היא מילתא צריכין לרבנן. בכל מקום שאמרו הגשה במנחה מספקא להו לרבנן דבר זה דמה הוא מגיש גופה של מנחה או גופה של כלי. ובבבלי ריש פ"ב דף י"ד פשיט ליה דגופה של כלי הוא מגיש דאמר קרא והקריבה אל הכהן וגו' והגישה אל המזבח מה הקרבה אצל הכהן בכלי אף הגשה אצל המזבח בכלי:

תנופות כו'. דתנן במנחות פ"ה דף ס"א דתנופות קודמות להגשות:

מסוטה למדו. דאמרינן לקמן דתנופה קודמת להגשה:

סוטה. מנחת סוטה לחידושה יצאת דלברר עון קאתייא ואין למידין הימנה דחשיבא היא:

זאת תורת המנחה הקרב. דהיינו הגשה והיכן הוזכרה תנופה אלא שכבר קדמה:

אמר ר' יוסי. דאין מכאן ראיה דתיפתר קרא במנחות שאינן טעונות תנופה כו' כגון מנחת הסולת והמחבת סי' כדחשיב שם במנחות:

ויידא אמרה דא. אלא מהיכן למדנו זה:

מדין. מהאי קרא דכתיב והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה לה' והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח ודרשינן והבאת לרבות מנחת העומר להגשה כדאמר שם וכן הוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם:

והקריבה לרבות מנחת סוטה להגשה. וכן הוא אומר והקריב אותה אל המזבח:

וכתיב שם. בתריה והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה והיכן הוזכרה תנופה התם דהרי אלו השתי מנחות טעונות תנופה והגשה אלא שכבר קדמה:

מניין ששיריה נאכלין. לכהנים דלא מפורש בה בהדיא:

ולא כן אמר ר"י. בפרקין דלעיל דגמרינן ג"ש מנחת העומר ממנחת סוטה דבאה מן השעורין וכן נמי ילפינן ממנחת סוטה דשיריה נאכלין:

מן דקיימין. כשקמו ממקום שהיו יושבין והלך לו ר' שמואל ונשאר ר' בא עם ר' ירמיה:

חמית היך אפרחי הדין דידך. ראית היאך היה מפריח אותך בדבר שאין בו ממש על שאלתך דמנחת סוטה עצמה מנין דנמי לא כתיב בה:

אייתי ר"ז. אדברי' ותנא ליה מהכא דכתיב וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו:

מה אנן קיימין. מקרא זה למה נאמר:

אם במנחת בלולה של חטין כבר הוא אמור. לעיל והרים וגו' מסלת המנחה ומשמנה וגו' והנותרת ממנה יאכלו וגו':

תנהו ענין לבלול של שעורין. מנחת העומר דהיא נמי בלולה בשמן:

וחרנה אמר. תניא אידך מה כו' האי תנא וחריבה דריש ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

אם בחרב של חטין. שאין בה שמן כגון מנחת מאפה:

כבר הוא אמור. דאיתרבי מזאת תורת המנחה וגו' והנותרת וגו' ובמנחת סלת משתעי:

תנהו ענין לחרב של שעורין. מנחת סוט' דאינה טעונה שמן ומהכא ילפינן דמנחת העומר ומנחת סוטה שיריהן נאכלין:

דאמר ר' יוסי בבלול של חטין ובחרב של חטין אנן קיימין גרסינן. כלומר דר' יוסי פליג על מה דדריש לעיל אם אינו ענין כו' דלעולם בין בלול וחרב בשל חטין מיירי קרא כדכתיב לעיל מינה וכל מנחה אשר תאפה בתנור וכל נעשה במרחשת ועל מחבת וגו' דאותן מנחות של חטין הן ולא תיקשי הרי כבר אמור:

ולצורך איתאמרת. דלגופן צריכי לדרשה דלקמיה:

לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו. סיפי' דהאי קרא וכל מנחה בלולה וגו' ודרשינן האיש חולק לעולם ואפילו בעל מום ולא קטן אע"פ שהוא תמים כדאמרינן בריש פ' טבול יום והילכך ליכא למידרש מהאי קרא מידי באם אינו ענין:

אמר ר"י בר' בון מפני כו' אדלעיל קאי דבעי למילף מנחת העומר לשיריה נאכלין מג"ש מנחת מנחת הואיל ואשכחן דילפינן מהאי ג"ש דמשל שעורין היא וע"ז קאמר דבלאו הכי לא מצית למילף מידי ואפי' היה מפורש במנחת סוטה דשיריה נאכלין דכי מפני שרבתה תורה בדבר אחד למנחת העומר אתה מרבה אותה לכל הדברים:

אלא. כלומר דמעתה אין אנו יודעים למנחת העומר דשיריה נאכלין וכן למנחת סוטה אלא מהכא דיליף אזכרה אזכרה נאמר בשאר מנחות והרים הכהן מן המנחה את אזכרתה ונאמר במנחת העומר ואם תקריב מנחת ביכורים וגו' והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה וילפינן בג"ש דשיריה נאכלין:

ויידא כו'. מאיזה פסוק אתה למד ונילף נמי למנחת סוטה:

דא. שנא' והבאת את המנחה וגו' לעיל מהאי קרא והרים וגו' את אזכרתה כתיב דדרשינן לעיל מהאי קרא לרבות הגשה למנחת העומר ולמנחת סוטה וכתיב בתריה דהאי קרא והנותרת וגו':

מתני' היה משקה ואחר כך מקריב. בבבלי פריך הא תנא לי' רישא והקטיר ומפרש דה"ק סדר מנחת סוטה הניף כו' ובהשקאה גופה פליגי בה ר"ש ורבנן:

ר"ש אומר כו'. טעמייהו מפרש בגמ':

גמ' מ"ט דרבנן ובאו בה. דכתיב בוהשקה קמא ובאו בה המים וגו' ובתריה כתיב ולקח הכהן מיד האשה את מנחת הקנאות וגו' וקסברי האי קרא דוקא שמשקה קודם שהקריב:

ואחר ישקה. יקמץ הכהן וגו' והקטיר המזבחה ואחר ישקה את האשה וקסבר האי קרא דוקא כדמפרש ואזיל:

מה מקיים. ר"ש קרא דרבנן:

ובאו בה כו'. דצריך שתשתה כל המים ולא מקצתן ודייק מדכתיב המים כל המים ולא שתשתה קודם הקרבה:

ע"כ שלא בטיבתה. לומר דמערערין אותה לשתות אם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה:

מודה כו'. דבדיעבד מודין זה לזה דאינו מעכב כי פליגי למצוה לכתחילה וקמ"ל דכמו דתנן במתניתין דר"ש מודה לרבנן בדיעבד כן רבנן מודים נמי לר"ש:

רבנן אמרי. השתא מפרש טעמייהו במאי פליגי דמר סבר והשקה קמא דוקא ומר סבר ואחר ישקה דוקא:

מנחה היא. דמשמע שהיא בודקת לפיכך צריכה שתשתה קודם ואחר הקרבה תבדוק אותה:

המים הן בודקין אותה גרסינן. מיד אחר ששתת כדיליף לקמיה לפיכך הקרבה קדמה:

מ"ט דרבנן. דאמרי דאחר הקרבה מיד נבדקת:

מנחת זכרון וגו'. כתיב שהיא מזכרת עונה לבדוק אותה מיד:

ובאו בה. המים המאררים למרים וצבתה וגו' דמשמע אחר שתיית המים תיכף נבדקת:

מלמד שהן מתחלחלין כו'. ולא לומר שתיכף בודקין אלא אחר הקרבה:

מלמד שכל עונות כו'. שעשתה מקודם:

רבנן אמרי כו'. השתא מפרש הסדר לתרווייהו דלרבנן כותב כו' אבל כ"ע מודים דמחיקה סמוך להשקייה בעינן כדכתיבי קראי וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים והשקה את האשה וגו':

כר"ש. אתייא דמשכחת לה אליביה דאחר הקרבה מערערין אותה:

אנן תנינן. במתני' לקמן אינה מספקת לשתות עד שפניה כו'. דמשמע תיכף אחר שתיית המים נבדקת:

אית תניי. בברייתא דתני לא היתה זזה משם עד כו':

כר"ש. כדאמרן דכבר מנחתה קרבה ואינה מספקת לשתות עד שהמים בודקין:

רבנן. דהמים אין בודקין עד שתקרב מנחתה ועכ"פ לא זזה משם עד שתיבדק:

מתני' מגילתה נגנזת. כדמפרש בגמ':

ומנחתה מתפזרת. היינו שנשרפת על בית הדשן שהיה בעזרה ששם שורפין פסולי קדשי קדשים דהואיל וקדשה בכלי שרת טעונה שריפה בעזרה:

ואין מגילת' כשירה להשקות סוטה אחרת. דבעינן כתיבה לשמה דכתיב ועשה לה הכהן כל עשייתה לשמה:

המים נשפכין. דכיון דאמרה טמאה אני בדוקה ועומדת היא ומים המרים לא ניתנו אלא לברר את הספק:

מערערים אותה. דדילמא טהורה היא ומחמת ביעתות' קאמרה:

גמ' תחת צירו. של דלתות היכל:

בשביל לשחקה. שיהא נשתק הכתב ולא יתבזה:

לול קטן היה שם. שבו המים נשפכין:

תני. ברייתא חדא דאין במים משום קדושה. מהו לגבל בהן את הטיט. להך תנא וקאמר מה בכך דהואיל והמים נשפכין מותר לגבל בהן דאין בהן משום קדושה:

תני. אידך דסברה דיש בהן משום קדושה ואסור לגבל בהן:

הדא אמרה כו'. כלומר דדייק דלא תלינן קדושת המנחה בכתיבת המגילה דהרי נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני הוי כמי שלא נכתבה כלל דהרי אינה נבדקת ואפ"ה טעונה שרפה בעזרה כשאר פסולי קדשים:

א"ר יוסי דרובה. כמו רבה בשם ר' חייא דאפי' עד שהוא בדרך קדשה מיד לאחר שהפרישה:

מתני'. דלקמן אמרה כן דקתני ואלו שמנחותיהן נשרפות שבעלה בא עליה בדרך והרי אינה נבדקת דלאו מנוקה מעון הוא ואפ"ה נשרפת:

למה. מערערין מפני שגרמה כו':

כמה ימחוק. מן המגילה ויהיו מערערין אותה:

אחת. באות אחת הוי מחיק' ושוב מערערין:

כדי לכתוב יה. כלומר אם כתב שתי אותיות מהשם הוי מחיקה לשיהו מערערין אותה דגרמה למחוק מהשמות שאינן נמחקין:

אמר לו ר"ע. אתנא דמתני' קאמר דכי מפני מה מערערין ומשקין את זו אחר שאינ' רוצה לשתות דכבר בדוקה ומתוקנת היא והדברים ניכרין שמודה שהיא טמאה כדמסיק אלא כו' והמים נשפכין:

ושואל הש"ס ולית לר"ע כו'. אם לר"ע לעולם אין כופין אותה לשתות:

וקאמר אית ליה כשהתחילה לשתות. ושוב אינה רוצה דאז מערערין ולא כשאומרת איני שותה כלל דאז בדוקה ועומדת היא:

מתני' אינה מספקת לשתות. מפרש בגמרא:

מתמלאה גידים. מתוך שבשרה נפוח נראית כמלאה גידים:

שלא תטמא העזרה. שער נקנור ועזרת נשים שתצא דרך שם. ובבבלי מפרש דלאו מטומאת מת קאמר שהרי עד שער נקנור הוא מחנה לויה ומת מותר להכניסו במחנה לויה אלא שלא תפרוס נדה מחמת ביעתותא וזב וזבה אסורין ליכנס שם:

אם יש לה זכות. בבבלי מפרש זכות דתורה הוא דתולה לה בשכר שהוליכה בניה לבית הספר והמתינה לבעלה שיצא חוץ לעיר לעסוק בתורה:

יש זכות כו'. כדמפרש בגמרא:

תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמד פרשת סוטה דילפינן מונקתה ונזרעה זרע ונקתה ע"י זכות כדי זריעת זרע ט' חדשים כדאמר בבבלי:

מלמדה תפלות. בבבלי קאמר כאלו מלמדה תפלות חבור משכב אנשי' שמתוך התורה היא מבינה ערמומית ועושה דברים בהצנע כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה:

רוצה חשה בקב. מזונות מועטים ותפלות שיהיה תשמיש מצוי לה:

מתשעה קבין ופרישות. לפרוש מן התשמיש הילכך אין טוב שתלמד תורה:

חסיד שוטה כו'. מפרש בגמ':

גמ' ולא כן סברין מימר כו'. והלא אמרינן לעיל דצריך שתשתה כולן ואז נבדקת והיכי קאמר במתני' אינה מספקת לשתות:

כאינש כו'. לאו אינה מספקת לשתות כולן קאמר אלא לישנא בעלמא הוא כאדם האומר לא הספיק פלו' לשתות עד שנתחלחל כלומר תיכף ומיד אחרי ששתת:

לקצת ירחין תרי עשר. ועד הנה הועילה לו עצת דניאל שאמר לו וחטיך בצדקה פרוק וכן עשה כל הי"ב חודש:

מאמנון. כדלקמן:

כל אותן י"ב חודש. ובתוס' דף כ' ד"ה יש זכות גרסי כל אותן שלש שנים היה עוסק במצות ועל אחאב קאי כדלקמיה:

וכל איתן ב' שנים. של אמנין:

ויידא אמרה. היכן מצינו זה במקרא באחאב וקאמר דזה הוא מדקאמר וישבו ג' שנים כנומר וישבו דייק דהוי לי' למימר ותשקיט המלחמה כו' הילכך דריש שישב ועסק במצות כל הג' שנים והיה מגין עליו אחר שנגזרה הגזירה:

מנחת זכרון. מזכרת עון כתיב ודרשינן לקמן מנחת זכרון לטובה אם יש לה זכות מזכרת עון אם אין לה זכות והיינו דקפריך אימא מנחת זכרון כלל ומזכרת עון פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט דעל זכרון עין לבד נאמר ומנא לן למילף זכרון זכות:

לא נמצאת מדת הדין מקופח'. לקתה מדת הדין דמדת הטובה מרובה היא אלא ע"כ דלא דרשינן לה בכלל ופרט אלא מנחת זכרון אם יש לה זכות כו':

תני ר"ט אומר. ר"ט פליג וס"ל אין בכלל אלא מה שבפרט ואין כאן לטובה:

אמר לו ר"ע כו'. כדאמרי' לעיל:

סוף המקום פורע. לה שכר טוב תחת ניוולה והיינו דקאמר וטהורה היא שידעו הכל שטהורה היא:

ילכו כל הנשים ויתקלקלו. בסתירה ועוברות על יחוד:

ולית לר' שמעון ונקתה ונזרעה זרע. בתמיה דמפורש בהדיא בקרא דנפקדת היא:

אית ליה זרע כשר כו'. כלומר דאית ליה כדדרשינן לקמן פ' ארוסה הלכה א' דאלמנה לכ"ג לא שותה דנזרעה זרע כתיב זרע כשר לא זרע פסול:

ובן עזאי. דקאמר במתני' חייב אדם ללמד בתו תורה לא ס"ל כראב"ע דדריש לקמן והנשים באות לשמוע דמשמע לשמוע לקיים המצות לבד ולא משום שידעו שזכות תולה:

מעשה כו'. בבלי ריש חגיגה:

מי שבת שם. שבת של מי היתה בדרשה:

מפני מה חטא אחת במעשה העגל. שכל עבודותיו שוין לאיסור:

שלש מיתות. מיתת סייף כדכתיב שימו איש חרבו ומיתת מגפה ויגף ה' את העם ומיתת הדרוקן וזו היא דקרי לה לקמן נבדק כסוטה כדאמרינן בבבלי ע"ז דף מ"ד ויזר על פני המים לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות בלצבות בטן:

איבדת ממני כו'. שהיתה רגילה ליתן לו בכל שנה:

זיבח קיטר ניסך. הן עבודות שחייבין עליהן מיתות ב"ד:

טפח. טפח בידו ריקד כו' דאין בהן מיתות ב"ד:

איזה. חסיד שוטה. דקתני במתני'.

במי שאפגע בו תחלה אתננה לו. שלא ליהנות ממנה כביכורים וזה שטות הוא דבזמן הזה אין ביכורים.

והי' רץ איש אחריה גרסינן. שראה אחד רץ אחריה וניתן להצילה בנפשו הוא כדתנן בסנהדרין הרודף אחר נערה המאורסה מותר להורגו והוא לא רצה להורגו שלא לשפוך דם וזהו חסיד שוטה.

כהדא דתני כו'. דהנוהג בקולות נקרא רשע והכא רשע ערום נקרא שעושה בערמה ומחמיר לאחרים שלת ירגישו בו:

ומלעב' בד"ת. מלעגת על המקראות וקשה לה הענין שנכתב כך ומחזקת עצמה לצניעו' בשביל זה:

כביכול היה במחשבה כו'. איידי דנקט להני קראי מפרש לה דהכתוב מעיד עליה שלא היתה דעתה אלא בשביל להעמיד שבטים ולכך נאמר היא:

להבריח מזונות. שמשיא עצה להיתומים שיגרמו לה לתבוע כתובתה ומתוך כך תפסיד מזונותיה כדלקמן ובבבלי קרא להני גוונא רשע ערום:

הוות מבזבזא. שהיתה מוציאה יותר מדאי למזונות:

וקרבון. היו צועקין:

ומה נעביד לכון ואתם שוטים נפק כתובה. כלומר דדעתו היה שיפרעו לה הכתובה אולי תתרצה בזה ויפטרו מהמזונות:

אמר לון נימר לכם מימר כו'. איש אחד שהיה שם כשאמר ר"א זה אמר להיתומים אני אומר לכם מה כוונת ר"א בזה:

עיבדון גרמיכון. תעשו עצמיכם כאלו אתם מכירים הנכסים ומחמת זה תתבע כתובתה מכם ואז תאבד מזונותיה כדין האלמנה התובעת כתובתה דאין לה מזונות משעת התביעה:

ברומשא. לעת ערב באת האשה לפני ר"א וצעקה:

זו מכת פרושין נגעו בה. באותה עצה יבא עלי כך וכך אם נתכוונתי לזה אלא דעתי היתה שישלמו לה הכתובה ברצונה. מאתים זוז חסר דינר. דאז מותר לקבל מעשר עני והיה רבי רגיל לתת לו בשנה השלישית שהוא זמן מעשר עני:

חד זמן. נתנו התלמידים בו עין הרע ומלאו לו הדינר למאתים ואז אסור לקבל:

אתא. היה רבי רוצה לזכות עמו כפי שהיה רגיל ואמר לו יש לי כפי השיעור ומעתה אסור לי לקבל:

רמז. רבי לתלמידיו והכניסוהו לקפילין והוא חנות שמוכרין שם מיני מאכל וחסרו ממנו ע"י הוצאה. חד קרט. מטבע רובע דינר וחזר ונתן לו מעשר עני:

הוסיפו עליהן. על הא דחשיב במתני'. בתולה ציימנית עושה עצמה צנועה ומתענה ובתוך כך מזנת ואובדת בתוליה ובבבלי גרם צלייני':

ואלמנה שובבית מיחגלה נסבת שם ביש. מיחגלה מלשון יחוגו וינועו שנעה והולכה תמיד לשכנותיה לבקר אותן ומתוך כך עושה להן שם רע בדברים שמקבלת מהן א"נ מירגלה גרסי' מורגלת בכך:

ותינוק שהוא עולהי לחדשיו. כלומר שלא כלו ועדיין עולה הוא לחדשיו וכדמפרש ואזיל:

ואיבריו נראין כבן י"ב כו'. וזה נמי מכלה עולם הוא שאינו חושש לבא על העריות הואיל ופטור הוא ומביא לאחרים לידי מיתה:

מתני' אתה מדהה את המים. מחסר ומחשיך בלשון משנה נקרא הגוון החסר דיהה כדמצינו זה הרבה במסכת נגעים ונדה:

מתנוונה והולכת. נחלית והולכת:

גמ' המתניונה מותרת לביתה. ואין חוששין שמא טמאה היא וזכות תלה לה כדמסיק:

אפי' טהורה ששתת. מתנוונת ומתה כו' על שהכניסה עצמה לספק מרובה הזה בסתירתה:

ואם לא נטמאה האשה וטהירה היא. ונקתה ונזרעה זרע והוי ליה למכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשה. זו טהורה. היא דונקתה וגו' ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה דאין המים בודקין אותה כדאמרינן בפ"ק:

אם לא נטמאה האשה וטהורה. וי"ו יתירא למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע:

ואתייא כמ"ד כו'. לאו אסיפא קאי דפשיטא היא דסיפא לא אתייא אלא כמ"ד אינה ניכרת אלא ארישא קאי שבאו לה עדים כו' וה"פ דהא ע"כ מיירי שבאו לה עדים אחר דשתיא דאי מעיקרא צריכה למימר דטמאה היא אלא ודאי הא קמ"ל דאין המים בודקין אפי' יש לה עדים במדינת הים ולא אמרינן הא דלא בדקוה מפני שיש לה זכות וא"כ לא אתייא אלא כרבנן דאמרי הזכות תולה ואינה ניכרת דלא מתנוונה כלל וקמ"ל דלא תלינן בזכות. ברם. אלא לר' דא' הזכות תולה וניכרת דמתנוונה היא קשיא מאי קמ"ל דפשיטא דלא תלינן בזכות דהרי לא הוכרה וקס"ד דלעדי שקר לא חיישינן כלל:

א"ר יצחק כן אנן קיימין. דלעולם אפי' כמ"ד דניכרת אתייא ולא בא למעט דלא תלינן בזכות אלא היא גופה קמ"ל דלא תאמר מאחר ששתת ולא בדקוה דעדי שקר הן וטהורה היא קמ"ל דהיינו טעמא דלא בדקוה שאין המים בודקין באשה שהיא אסורה לבעלה שהרי יש לה עדים ואפי' לא היו כאן כששתת:

א"ר יודא ואתייא כו'. כלומר דר' יודא פליג אאוקמתא דר' יצחק דס"ל דלעדי שקר לא חיישינן כלל כדאמרינן מעיקרא ולא איצטריך לאשמועינן היא גופה שלא תאמר כו' ולא אתייא אלא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת כדאמרן:

ולמה לא הוכרה. כלומר דלא תימא דלמה לא בדקוה ולא הוכרה כלל מפני שתלת לה זכות קמ"ל דלא תלינן בזכות ובעיקרא דדינא לא פליגי רבי יצחק ורבי יודא אלא תרווייהו ס"ל דאין המים בודקין לסוטה אפי' יש לה עדים במדה"י כדמוכח מהאי ברייתא:

ונקה האיש מעון. כתיב ופשיטא דמנוק' מעון דאיהו מאי קעביד ולפיכך דריש דמנוקה מעון אח"כ הוא ואינו חושש לה לאסור על עצמו דשמא הא דלא בדקוה מפני שתלת לה זכות:

יכול אף היא לא תחוש. אם יודעה בעצמה שטמאה היא אלא שתלת לה זכות:

ואתייא כמ"ד דאינה ניכרת. והילכך שפיר אשמועינן דאינו חושש:

מתני' הרי היא ככל המנחו'. שנטמאו עד שלא קדשו בכלי כדתנן ריש פ' י"ב דמנחות דיש להן פדיון:

ותפדה. ותצא לחולין ומן המעות יקנה אחרת:

ותשרף. שקדשה קדושת הגוף ואינה יוצאה עוד לחולין:

האומרת טמאה אני לך. משום דדמיא לאשם תלוי כדמפרש בגמ':

וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. ואפי' קרב הקומץ כהלכתו ולא נטמאו נשרפים שירים על בית הדשן כדמפרש בגמרא:

גמ' תני כו'. כלומר דתנינן בברייתא כמו דתנינן במתני' ותוספתא היא פ"ב דסוטה והתם מוסיף עלה דקתני משקדשה כו' תעובר צורתה ותצא לבית השריפה דכל הקדוש קדושת הגוף טעון עיבור צורה ונשרף בבית הדשן בעזרה:

והאומרת כו'. אמתני' פריך דקתני האומרת טמאה אני נשרפת מנחתה בעזרה ככל פסולו בקודש ואמאי:

לא כחטאת שמתו בעליה היא. בתמיה דבמנחת קנאות מזכרת עון כתיב וכחטאת היא וכמתו בעליה דמיא כדלקמיה:

וחטאת כו'. כלומר דקי"ל בפ"ד דתמורה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא וכל היכא דאי הוי חטאת מתה במעות נמי אזלי לים המלח כגון שהפריש מעות לחטאתו ומת והכא נמי כיון דאמרה טמאה אני תו לא חזיא להקרבה ודין מעות חטאת שמתו בעליה יש לה דלא שייכא בהו מיתה והולכות לים המלח ותתפזר נמי המנחה לים המלח ואמאי טעון שריפה בעזרה:

ומשני דמיי' לאשם תלוי. דאמרינן בריש פ"ו דכריתות המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא דכיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש ונחתא ליה קדושה וה"נ שעל ספק הופרשה המנחה מתחלה גמר בלבו ומקדיש וכיון דנחתה לה קדושה טעונה שרפה בעזרה:

אם לאשם תלוי. את מדמית לה א"כ תיקשי לך טפי דאפי' משקדשה בכלי ואמרה טמאה אני נמי לא תשרוף בעזרה דקס"ד דלאשם תלוי שלא נשחט מדמינן לה והתם אמרי' אליבא דרבנן דאם עד שלא נשחט נודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה וגבי מנחה דלא שייכא בה רעיה תלך לים המלח ואפילו קדשה בכלי:

ומשני רב מתניי'. דה"ק דדמיא לאשם תלוי שנשחט ונודע לו שלא חטא דתנינן התם הדם ישפך לאמה שבעזרה והבשר יצא לבית השריפה דהוי כזבח פסול שטעון שרפה וה"נ כיון שקדשה בכלי טעונה שרפה:

עד שלא קרב הקומץ. ואחר שקדשה בכלי דהמנחות טעונין שתי פעמים מתן כלי אחת שהוא נותן בכלי שרת לקדשה קודם הקמיצה ואחת לאחר הקמיצה דשוב נותן הקומץ לכלי שרת שני ומקדשו כדשנינו בברייתא דסדר מנחות הובאה בבבלי דף י"ד יכולה ברייתא מיירי דעדיין לא שתתה דכ"ע מודים דהקריב ואח"כ השקה כשירה כדאיתא לעיל הלכה ב':

מתה היא. או שמתה היא או שמת בעלה ושוב אינה שותה דאמרן בעינן למשרייה:

השיריים אסירין. דהרי היא ככל המנחות שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה וישרפו בבית הדשן:

כפרה ספיקה והלכה לה. האי כפרה לאו כפרת העון הוא אלא כפרה הראוי' לה כלומר בשעת קדושת כלי עשתה מה שיש עליה לעשות דבהכשר קדשה וכיון שקדשה בהכשר קדושת הגוף טעונה שרפה כשאר פסולי הזבח:

בין כך ובין כך מנחתה אסורה. כדמפרש ואזיל דאפי' אם לאחר הקטרת קומץ באי עדים השיריים אסורין:

אבל אם הקטיר השיריים מותרין. באכילה ואפי' בבאו עדים אח"כ דכיון דבהכשר קרבה אמרינן בזה כפרה ספקה והלכה לה לענין הכשר הקרבה ויהו שיריה נאכלין:

תמן תנינן. ריש פ' אלו מנחות נקמצות ובגמרא שם דף ע"ד דרבנן סברי מנחת חוטא של כהנים אינה נקמצת דכולה כליל היא ור"ש אומר דנקמצת כו':

והיתה לכהן כמנחה. במנחת חוטא כתיב:

רבנן אמרין. והיתה לכהן כמנח' להקיש מנחת חובתו למנחת נדבתו של כהן:

מה מנחת נדבתו קריבה בכלול. דכתיב כליל תהיה ואינה נקמצת:

אף זו. חובתו קריבה בכלול ואינה נקמצת:

ר"ש אומר הרי עשירית האיפה. מנחה של כהן כמנחה של ישראל לקמיצה כדמפרש לה התם מדכתיב כמנחה ולא כמנחתו חלא להקיש למנחת חוטא של ישראל:

ת"ל וכל מנחת כהן וגו'. הא כיצד הקומץ קרב בעצמו והשיריים בעצמן:

אילין שיריים. לר"ש דאמר קרבין הן לעצמן:

משם מה הן באין. מה דין יש להן דין קומץ או דין שיריים בעלמא ונ"מ כדמפרש ואזיל:

אין תימר משום קומץ אינו נותנן בלילה. אין קריבין בלילה כדין קומץ וכן אין באין לאחר מיתה דכחטאת שמתו בעליה היא וכגון שמת לאחר הקרבת הקומץ:

ואינו מחשב להן. אין חייבין עליהן משום פיגול אם חישב להקטיר הקומץ למחר או להקטירן למחר דקי"ל בזבחים פ' ב"ש דף מ"ג דהקומץ אין חייב עליו האוכלו משום פיגול דאין חייבין כרת באכילת פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין והקומץ הוא המתיר ואין לו מתירין וה"נ דין קומץ להן:

ואין תימר. דדין שיריים יש להן הא ודאי לא מיבעיא לן דבאין בלילה דלאו קרבן מיקרו וכן באין לאחר מיתה:

מהו. אלא הא קא מיבעיא לן מהו שיחשב להם ושיהי חייבין עליהן משום פיגול ואע"ג דדין שיריים להן משום דאין חייבין משום פיגול אלא בדבר שיש לו מתירין בין לאדם בין למזבח והכא אינן ראוין לאכילת אדם ולא למזבח כדלקמן:

נישמעינה. לזה מן הדא דלקמן:

רבי אלעזר ברבי שמעין גרסי'. דתני לה התם על דברי ר' שמעון דאמר הקומץ קרב בפני עצמי והשיריים בפני עצמן ר' אלעזר בר"ש אומר כו' השיריים מתפזרין על גבי הדשן:

ר' יוחנן בעי. והוי ר' יוחנן עלה:

מה אנן קיימין. באיזה בית הדשן קאמר:

אם בדשן שלמעלן. על המזבח וקרי ליה דשן מפני שצוברין את הדשן לתפוח ולבסוף מתפזרין על בית הדשן:

כבר אמר ר' שמעון. כלומר היינו דר' שמעון אביו דאיהו נמי אמר קרבין בפני עצמן למעלן:

אלא אם אינו ענין כו'. כלומר דע"כ לדשן שלמטה קאמר במקום שמשליכין שם מוראה ונוצה ותרומת הדשן אצל הכבש ושם נבלעין במקומן ולשם היו מתפזרין:

הדא אמרה. ש"מ דדין שיריים להן דאם היה להן דין קומץ לא הוי פליג ר' אלעזר בהא אאבוה שלא יקרבו למעלן. ונותנן בלילה כו'. כלומר דין שיריים להן לכל:

אמר ר' יוסי ברבי בון אינו מחשב להן. ור' יוסי פליג דאדרבה מדר"א בר"ש נשמע דאין חייבין עליהן משום פיגול דהרי אין להן מתירין לא לאדם דקריבין הן ולא למזבח דלמטן קריבין:

הך. הא דקאמר ר"א בר"ש דהשיריים מתפזרים על הדשן כמאן אזלה שיטתיה בהאי היקישא דלעיל אם למנחת ישראל הוא מקיש כשיטת אביו או למנחת נדבת כהן כחכמים:

אין בשיטת אביו. ומתמה הש"ס אם כדרשת אביו ס"ל ה"ל למימר יקרבו השיריים למעלן כמו דסבר ר"ש כדמסקי' לעיל הא כיצד כו':

אין כו'. ולטעמיך אם כחכמים ס"ל דמקיש למנחת נדבתו א"כ לא יקמוץ כלל אליביה דר"א בר"ש כמו דסבירא להו:

בשיטת אביו הוא. הש"ס הוא דמסיק דלעולם בשיטת אביו קאי שיטתיה דמקיש למנחת ישראל והילכך נקמצת ס"ל כדאשכחן דאמר ר"ש לעיל הרי עשירית האיפה כו' ודקאמרת מ"ט לא ס"ל גם בהא כאבוה דקריבין למעלן לא קשיא ותהא כלו' דתהא האי טעמא משום דכליל ולא תאכל הקשתיה למנחת נדבתו דהרי לא מקשינן למנחת ישראל אלא לקמיצה והא דאינה נאכלת נפקא לן מוכל מנחת כהן ובין מנחת נדבה ובין מנחת חובה וס"ל לר"א בר"ש דלא הוקשה אלא שלא תאכל כמנחת נדבתו אבל לא הקשתיה לכליל תקטר דכתיבא במנחת נדבתו כלומר דלענין הקרבה לא הוקשה דאין קריבין השיריים למעלן אלא מתפזרים על בית הדשן:

ראה רבי דעתו של ר' אלעזר בר"ש ושנה כיוצא בו. במשנתינו דקאמר וכל הנשואות לכהן מנחותיהן נשרפות וכדמסיק:

ולמה לי. למה לנו לאוקמי כר"א בר"ש דהא אפי' כר"ש אתייא דאיהו סבר דיקריבו השיריים למעלן וקס"ד דלהא נמי שייך לומר נשרפות הואיל ואינן נאכלין:

א"ל דלא היא איכול בראש המזבח כו'. דלא שייך לומר בראש המזבח אלא הקרבה ועיכול אבל אין שייך לומר נשרפות על דבר שקרב בראש המזבח כר"ש אלא ודאי כר"א בר"ש אתייא דנשרפות למטן קאמר בבית הדשן:

והא תני ר' חייא ופליג. על זה מדקאמ' טעמא בברייתא בהא דנשרפת מנחת הנשואה לכהן דליקר' כליל כמנחת כהן עצמה אינה יכולה מפני שותפות' של אשה שיש לה חלק בה שלכפרתה היא באה ואין מנחת זר קריבה כליל בלא קמיצה:

להיאכל אינה יכולה מפני שותפותו של איש. שהוא מקריב' משלו וכתיב וכל מנחת כהן וגו'. וחסר כאן וגרסינן כמו שהובא לעיל ריש פ"ב וכדהובא בבבלי אלא הקומץ קרב בעצמו והשיריים קריבין בעצמן. ומדאמר קריבין בעצמן ש"מ דלמעלן הן קריבין כר"ש:

א"ל. ר' מנא לר"ת מאי קשיאלך דודאי פליגי בזה רבי דקתני במתני' נשרפת ראה דעתו של ר' אלעזר בי ר' שמעון כדאמרן ור' חייא רבה כר"ש ס"ל ולפיכך קאמר קריבין בעצמן:

מתני' כהנת. בת כהן שנשאת לישראל וכן כהנת אלמנה וגרושה שהביאה מנחה מנחתה נאכלת כדיליף טעמא בגמ':

כהנת מתחללת. מן התרומה ומן הכהונה אם נבעלה לפסול לה ואינה חוזרת לכשרותה לעולם:

וכהן אינו מתחלל. אם נשא גרושה זונה וחללה אלא כל זמן שהוא עמה פסול לעבודה ומשגרש' חוזר להכשירו ובגמ' יליף טעמא:

כהנת מיטמאה כו'. כדמפרש טעמא כגמ':

גמ' דכתיב וכל מנחת כהן וגו'. ודרשינן כהן ולא כהנת כשאינה נשואה לכהן וכשהיא נשואה לכהן נהי דאינה נאכלת כליל מיהא לא הויא דהקומץ קרב בעצמו כו' כדאמרינן לעיל:

והא כתיב וכהן כי יקנה וגו'. דמאכיל עבדיו בתרומה:

מעתה. נימא נמי דדרשינן כהן ולא כהנת דאינה מאכלת עבדיה בתרומה ואנן תנן בפ"ז דיבמות בת כהן שניסת לישראל והכניסה לו עבדים לא יאכלו כו' ש"מ דאם לא ניסת יאכלו בשבילה:

מאי כדון. ומעתה מ"ט דמנחת כהנת נאכלת:

והכהן המשיח תחתיו מבניו. לעיל מהאי קרא דוכל מנחת כהן כתיבא ודרשינן מהכא למעוטי מנחת כהנת דיצאת זו כו':

דכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל:

היא עצמה מנין. שהאלמנה מתתללת בביאתו מן התרומה ומן הכהונה ללקות כהן הדיוט הבא עליה משום חללה:

היא שעברה עבירה. כדדרשינן ביבמות לא יקחו כתיב להזהיר אשה על ידי האיש:

שאינו מתחלל בכל מקום. אפי' בא על השפחה ועל הזונה:

תאמר באשה שהיא מתחללת ונפסלת בכ"מ. שאם בא עליה כותי חלל נתין ממזר פסולה כדילפינן ביבמות פ"ז מובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והואיל ונפסלה בשאר ביאת איסור תיפסל אף כאן:

מה נפשך לומר. לישנא קייטא הוא ובבבלי קידושין דף ע"ז גריס ואם נפשך לומר אמר קרא לא יחלל לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל מה אם נפשך לומר וכי תימא איכא למיפרך. דמעיקרא דדינא פירכא מהיכא ילפת לה היא עצמה מזרעה מה לזרעה שכן יצירתו בעבירה והילכך דריש מדהוי מצי למיכתב לא יחל וכתיב לא יחלל ודרשינן לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל ועל עצמה שייך לומר כשרה ונתחללה עכשיו והויא נמי בכלל דלא יחלל:

כהנת מותרת לצאת לח"ל. דחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים וכהנת מותרת לטמא ומותרת לצאת:

ומתמה הש"ס דלא כן מה אנן אמרין. מאי קמ"ל רבי לעזר בזה דהא מתניתין היא דמותרת לטמא ומהיכי תיתי תאסור לצאת לח"ל:

הואיל והיא בכלל גזירה. כלומר אי לאו דאשמעינן רבי לעזר הוי אמינא דחכמים גזרו סתם ואפילו כהנת בכלל:

ותהא כו'. ואימא ה"נ דהיא בכלל גזירה:

נמצאת מדחה פרשת טמאות. דהא כתיב אל הכהנים ולא אל הכהנות:

כל זכר בכהנים יאכלנו. כתיב באשם:

מתני' האיש פורע ופורם. כשהוא מצורע פורע את ראשו ופורם את בגדיו ואין האשה כו' כדיליף בגמרא:

האיש מדיר את בנו בנזיר. בנו קטן והלכה היא בנזיר:

האיש מגלח על נזירות אביו. אם נדר אביו בנזירות והפריש קרבנותיו ומת והיה בנו נזיר הרי הבן מגלח ביום מלאת ומביא קרבנות שהפריש אביו וגם זו הלכה בנזיר היא ואין לה סמך מן התורה:

מקדש את בתו. מקבל קידושי בתו קטנה שלא מדעתה:

מוכר את בתו לאמה. כשהיא קטנה:

האיש נסקל ערום כו'. וטעמא דכלהו מפרש בגמרא:

גמ' איש. צרוע הוא כתיב:

ת"ל צרוע. סתם משמע בין איש כו' ובבבלי דריש מוהצרוע דבתריה והצרוע אשר בו הנגע דמיותר הוא דהא במצורע קמיירי אלא לרבות כו':

לעניין שלמטן. לאו למעוטי מטומאה אמורה אלא מענין האמור בפסוק שלאחריו דכתיב ביה פריעה ופרימה לומר לך האיש פורע כו':

את בתי נתתי. תלה הכתו' נתינתה באביה:

וסקלתם אותו. ומהכא ילפינן דהאיש נסקל ערום דאותו ולא את כסותו ומינה הא אותה בכסותה:

מעתה. הכא נמי' נימא אותם ולא את כסותם והאשה נמי נסקלת ערימה:

מאי כדון. ומאי טעם וקאמר איש כו' כלומר דלא ממיעוטא דקרא דרשינן אלא סברא הוא דהאשה ניוולה מרובה לפיכך אינה נסקלת ערומה:

האיש נמכר בגניבתו ולא בגניבתה גרסינן:

בגניבו. דרשינן נמי ולא בכפילו שאינו נמכר לשלם הכפל אם יש לו לשלם הקרן:

ולא בזממו. אם הוזמו עדי הגניבה ואין להם לשלם אינן נמכרין:

בגניבו. משמע אחת ולא שתים דאינו נמכר ונשנה:

ואין לו עליו דמים. בתמיה דקס"ד אפי' בשתי גניבות אינו נמכר ונשנה והרי חייב לו דמים בשביל גניבה האחרת:

מעתה. ע"כ דה"ק בגניבה אחת הוא דאינו נמכר ונשנה כגון שלא הי' דמי מכירתו כנגד כל הגניבה אינו נמכר פעם אחרת להשלים דמיה:

בשתי גניבות. גנב וחזר וגנב:

גנב משל שותפות. מב' שותפין אם כגניבה אחת היא הואיל ושותפין בה או כשתי גניבות הוי הואיל ושל ב' בני אדם היא ולא איפשיטא:

הי' גונב ומוציא כל הלילה. אם אתה מחשבו לגניבה א' אפי' הוציא הרבה פעמים או לא:

נימר. אם נודע להבעלים בנתיים כב' גניבות הן ונמכר ונשנה:

ואם לאו. נחשב כל מה שהוציא לגניב' אחת ואינו נמכר ונשנה:

סליק פירקא בס"ד