מתני' ארוסה. שקינא לה ארוס:

ושומרת יבם. שקינא לה יבם:

לא שותות. דמעטינהו קרא:

ולא נוטלת כתוב'. שהיא גרמה לאסור עצמה עליו שנסתרה אחר קינוי דמקינוי ואיסור לא אימעוט כדמפרש בגמרא:

תחת אישה. ביושבת תחתיו הכתוב מדבר:

נתינה. מן הגבעונים ואסורים לבא בקהל:

לא שותות. דלא נאמרה פרשה אלא בראוי' לקיימה כדדריש בספרי כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר פרט לאלמנה לכ"ג כו':

ולא נוטלת כתובה. ואע"ג דשאר אלמנה לכ"ג לא קנסוה רבנן בכתובה כדאמרינן בפ' אלמנה ניזונת זו אין לה שסתירתה גרמה לה:

גמ' וישקינה. כלומר דפריך מאי חזית לומר דאימעוט ארוסה ושומרת יבם משתיה ולא מקינוי דהא מדאמרת ולא נוטלת כתובה ש"מ דמקנא לה כדפרישית במתני' וע"כ תחת אישה לאו דוקא א"כ וישקינה נמי:

גזירת הכתיב היא. גבי אשקיי' דכתיב והביא האיש את אשתו מדתנא בה קרא ולא כתב והביא האיש אותה אל הכהן ש"מ דוקא אשתו ממש בעינן:

ולא יקנא לה. ונימא ה"נ בקינוי:

וקנא את אשתו. את ריבוי הוא ואפי' מקצת אשתו ולקמן פריך עלה:

מתניתא דב"ש. לשון שאילה הוא אם מתני' אתיא נמי כב"ש או לא דב"ש אמרי לקמן גבי מתו בעליהן נוטלות כתובה ולא שותות ובמתני' משמע דכל היכי דלא שותה לא נוטלת כתובה:

אמר ר' יוסי. אפי' כב"ש אתייא דשאני תמן דטעמייהו דב"ש אומרים נוטלת כתובה מפני שהיא אומרת הביאו לי בעלי כו' ואין העיכוב ממנה:

ברם הכא יודעת היית כו'. כלומר שלא תוכל לברר הספק דהרי אינה שותה ולמה הכניסה עצמה לספק המריבה הזה להסתתר:

בשביל לפוסלה מכתובתה. כלומר שהיא עצמה גרמה בשביל סתירתה להפסיד כתובתה:

ר' יודה בעי. על הא דאמרי' לעיל דאימעוט משתיה ולא מקינוי:

כמה. דאמרינן בקינוי אשתו ואפילו מקצת אשתו כן נימא נמי תחת אישך דכתיב בהשקא' ואפי' מקצת אישך ולא משני מידי:

היך עבודה. מילתא באפי נפשה היא ולאו אדר' יודה קאי אלא דמפרש ה"ד דין ארוסה ושומרת יבם דאמרי' לא שותות היינו דוקא בעוד' ארוסה ושומרת יבם אבל אם קינא לה בעודה ארוסה וכנסה ונסתרה אח"כ משקה אותה על קינויו שקינה לה בעודה ארוסה וכן בשומרת יבם וכן אמרי' בבבלי דף כ"ה אין מקנין לארוסה להשקותה כשהיא ארוסה אבל מקנין לארוסה להשקותה כשהיא נשואה. וידע בה. שבא עליה אח"כ מלשון ואיש לא ידעה:

תצא בכתובתה. הואיל והוא גרם לה שלא תשתה לא הפסידה כתובתה כדאמרי' לקמן ושבעלה בא עליה בדרך נוטלת כתובה ולא שותה וקמ"ל דגם בארוסה הדין כן דלא תימא הואיל וקדמה הקינוי לנישואין הפסידה כתובה:

ואם לאו כו'. כדין כל הסוטות:

משקה אותה. היבם על קינויו של אחיו שהרי כנסה:

ונפלה לפני אחיו השני. שלא נפלה לו אלא מחמת אחיו הראשון. דעדיין זיקת אחיו הראשון עליה ואיהו לא קינא לה:

וכנסה. דהויא לה כאשתו ואם מת ונפלה לפני יבם אחר וכנסה כו' משקה השני על קינוי של הראשון:

תמן תנינין לקמן הלכה ג':

ונקתה ונזרעה זרע. בראוי' לזרע הקפיד הכתוב:

הרי אלמנה לכ"ג. והה"ד כל הפסולין דחשיב במתני' דראוי' לזרע ואפ"ה לא שותות:

שנייא היא. התם דכתיב ולא יחלל זרעו דזרע חלל מיקרי ולאו זרע מעליא והה"ד לשאר פסולין דילפינן מינה:

ופריך תמן תנינן. בסוף פרק ז' דיבמות ממזר פוסל בתרומה ומאכיל כיצד כו' כדמפרש התם דאלמא זרע פסול מיקרי זרע והכא הוא אומר הכין דלאו זרע הוא:

תמן וזרע אין לה. כתיב בבת כהן החוזרת לבית אביה אם אין לה זרע מבעלה ישראל:

מ"מ. אפי' זרע פסול כדדריש התם אין לה עיין לה:

אבל הכא זרע כשר לא זרע פסול גרסי'. ונזרעה זרע משמע דוקא הראוי לזרע כשר פרט לאלמנה לכ"ג כו':

ור' יוסי בר' בון. קאמר דהיינו טעמא דפסולות אינן שותות דכלום המים המרים באין אלא להתירה לביתה:

וזו כיון שנסתרה. כלומר לאחר סתירה עוד אומרים לו הוצא דאסורה עולמית עליו ואינה ראויה לקיימה אי נמי כיון שאסורה גרסינן:

מתני' אמר בעלה איני משקה ושבעלה בעלה כו'. שהוא גרם לה שלא תשתה נוטלת כתובתה:

מתו בעליהן. של כל הסוטות הראויות לשתות ולא הספיקו להשקותן עד שמתו:

ב"ש אומרים. נוטלות כתובה. בבבלי מפרש טעמייהו דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי:

ולא שותות. דכתי' והביא האיש את אשתו. וב"ה אומרים לא שותות כו'. ובנוסחת הבבבלי או שותות כו' כלומר דמתוך שלא שותות לא נוטלות כתובה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ולנוסחא דהכא טפי בפשיטות הוא ולא צריך לפרש מתוך כו':

גמ' סוטה. אם רצה הבעל למחול על קינויו מוחל:

ובן סורר ומורה. אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלין:

וזקן ממרא. שהמרה על פי ב"ד אם רצו למחול מוחלין. וסיים שם בסנהדרין וכשבאתי אצל ר' יהודה בן בתירא לנציבין על שנים הודה לי על א' לא הודה לי על זקן ממרא לא הודה לי כדי שלא ירבו המחלוקת בישראל. וכן הוא בבבלי פירקין:

מתני' מעוברת חבירו. שמת או שגירש' והניחה מעוברת או מניקה ואסרוה חכמים להנשא עד שיהא הולד בן שתי שנים והלך זה ונשאה קודם הזמן וקינא לה ונסתרה:

לא שותה. שהרי אינה ראויה לקיימה דס"ל לר"מ הנושא מעוברת חבירו כו' יוציא ולא יחזיר עולמית כדאמר בגמ' ואין הלכה כר"מ:

יכול הוא להפרישה. עד כ"ד חודש ולהחזירה הילכך ראוי' לאישות קרינא בה:

איילונית. דוכרניתא דלא ילדה וממעי אמה היא כך ואין לה סימני אשה לא דדים ולא שערות וקולה עבה:

ושאינה ראוי' לילד. ששתת כוס עיקרין ואסורות לקיימן למי שאין. לו בנים:

יכול הוא לישא לו אשה אחרת. ויהיה מותר לקיים את זאת הילכך ראוי' לאישות הוא ובגמ' מפרש פלוגתייהו:

גמ' אל תשג גבול עולם. למעוברת חבירו קדריש דגבול ראשונים הוא:

ובשדה יתומי' אל תבוא. למינקת חבירו דהטעם משום ולד הוא שמא יתעכר החלב כדאיתא בבבלי פ' החולץ דף מ"ב:

ובכל הדברים ר"מ קונס. בעי' היא אם בכל מקום ששמענו לר"מ דא' בעלמא לכתחילה לא משום גזירת חכמים ואם עברה על גזירת חכמים אם קניס לה ר"מ נמי כדהכא:

נשמעינ'. לזה מן הדא דתנן פ' מצות חליצה בחליצת קטנה דכשירה לר"מ בדיעבד וכדפרישית שם לפי גירסא דהאי תלמודא:

סתם. ולא בשמיה דר' יוחנן:

דר"מ היא. הא דקתני דוקא בדיעבד כשירה דס"ל אין חולצין כו' לכתחילה אבל לרבנן אפי' לכתחילה וה"נ גזירה דרבנן בעלמא היא כמפורש שם דהוקשה אשה לאיש אסמכתא בעלמא היא לר"מ וש"מ דלא קניס ר"מ בשארי דברים דאמרי בהו דלכתחילה לא:

תני מניקה כו'. ברייתא הובאה בבבלי כתובות דף ס':

ר' יונתן בן יוסי אומר כו'. דהן הן מחלוקתן של ב"ש וב"ה:

אם כדברי האומר. הכרעת עצמו הוא דלדברי האומר כ"ד כו' כדמפרש טעמא לפי שאין החלב נעכר אלא לאחר ג' חדשים דאז הוכ' עוברה משום דעיקר חשש במינקת חבירו שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה וזה אינו אביו שיקנה לו ביצים וחלב:

מה. מה זה דחידש ר' ירמיה אם נימא דפליג על ר' יעקב דלאו ר"ל הורה ליה אלא רבי חנינא:

תרין עובדין הוון. לא פליג אלא שני המעשים והשאלות אמת הן:

חד כו'. וקמ"ל דר' חנינא נמי הורה הלכה למעשה הכי:

וצם כל ההוא יומא. על שהורה להתיר קודם כ"ד חדש:

בארבלי. שם מקום:

ואפי' מת התינוק. דלא פלוג רבנן. אבל בבבלי שם מסיק והלכתא מת מותר גמלתו אסור:

מודים חכמים לר"א במתני' באיילונית כו':

שאם היה לו אשה ובנים. או אשה או בנים בשעת קינוי דאז מותר לקיימן:

שהיא שותה. דלא פליגי אלא כשאין לו ולא ס"ל טעמא דר"א מפני שיכול לישא אשה אחרת:

כבר נראית לשתות. בשעת קינוי ושותת ואע"ג דאין לו עכשיו:

לא היה לו אשה ובנים ונולדו לו בין קינוי לסתירה גרסינן:

כבר נראית שלא לשתות. אע"פ דיש לו בשעת סתירה דהכל הולך אחר שעת הקינוי:

מתני' אשת הכהן שותה ומותר' לבעלה. אם נמצאת נקיה ובגמ' פריך פשיטא:

אשת סריס שותה. וכגון שנסתרה לאחר שנשאה דקדמה שכיבת הבעל לבועל ובבבלי קאמר דמהו דתימא מבלעדי אישך אמר רחמנא והאי לאו בר הכי הוא קמ"ל:

ע"י כל העריות כלן מקנין. אם קינא לה מאביה ומאחיה ומאחד מכל עריות שבתורה ונסתרה הוי קינוי ונאסרה עליו ושותה דלא תימא נטמאה נטמאה ב' פעמים אחד לבעל וא' לבועל היכא דמיתסרא עליה בהאי זנות. לאפוקי האי דאסירא עליה וקיימא קמ"ל:

חוץ מן הקטן. דאיש כתיב ויתן איש בך את שכבתו:

ומי שאינו איש. למעוטי בהמה דאין זנות בבהמה:

גמ' דלא כן מה אנן אמרין. אמותרת לבעלה דקתני במתניתן פריך מאי קמ"ל דהא חזינן דשתת ולא בדקו אותה המים ובוודאי טהורה היא ופשיטא דמותרת אפי' הוא כהן:

אני אומר הזכות תלה לה. ומהו דתימא דתלינן בזכות קמ"ל:

ניחא כמ"ד כו'. פלוגתא דרבי ורבנן היא בפרקין דלעיל הלכה ה':

אלא למ"ד דניכרת ומתנוונה. הא חזינן דלא מתנוונה:

כן אנן קיימין. להאי מ"ד:

כששתת כו'. והא קמ"ל דלא תימא שזינתה באונס ולפיכך לא בדקוה המים:

מה אנוסה שבכהונה כו'. כלומר והרי אנוסה לכהן אסורה כמו ברצין לישראל לפום כן איצטריך לומר דמותרת לביתה אפי' הוא כהן דלא תלינן בהכי:

מה אם שרצים הקלים. דקילא טימאתייהו:

עשה כו'. דאין חילוק לענין טומאה בין אונס לרצון סוטה. אשת איש החמורה לכ"ש:

פרט לאונסין. דחין המים בודקין תוחה:

מה את ש"מ. היכי ילפת מהאי קרא:

ויש לך תפוסה בישראל. כלומר אפילו לישראל ושם תפוסה לה דסופ' באונס שחזרה בה ואע"פ כן אסורה שתחילת"ה ברצון היתה ומוהיא לא נתפשה דריש שלא נתפסה בתחילתה:

שאינה תפוסה בישראל. באשת ישראל דסופה לא נתפסה ואפ"ה מותרת דתחילתה באונס היתה ומרצון ילפינן לאונס דהכל תלוי בתחילתה. וכן אמרי' בבבלי כתובות דף נ"א דיצר אלבשה ואפי' סופה כאונס הויא:

שמא אינו רע לו. לעבור על האיסור ובסוף שמא אינו ערב לו הטעם:

וקיבלה. והתירה רבי יוחנן לבעלה. וכגוונא דהאי עובדא אמר בבבלי נידה דף מ"ה גבי פחותה מבת ג' כו':

תחת אישך וגו' לרבות אשת הסריס גרסינן כדקאמר במתני'. וכן גריס בספרי אישך לרבות אשת הסריס ויתן בך את שכבתו לרבות הסריס. כלומר דמרבינן הסריס לקינוי שמקנא לה ממנו אע"ג דלאו בר הכי הוא ולאו בר זריעה הוא מ"מ בר שכיבה הוא:

חוץ מן הקטן כו'. כדפרישית במתני'. ואלו שב"ד מקנין להן. אם רואין אותן שמתנהגין בפריצות:

מתני' לא להשקותה אמרו. דהא בעינן והביא האיש את אשתו ובעלה נמי לכשיבא אינו יכול להשקותה בקיניי זה דבעינן וקינא והביא:

אף להשקותה. דלא בעינן וקינא והביא ואין הל' כרבי יוסי:

גמ' בני ישראל וקינא. כתיב דבר אל בני ישראל וגו' וקינא ומכאן מרבינן דב"ד מקנין לה אם אין בעלה דהציווי הוא אל כל ישראל ובבבלי יליף לה מאיש איש:

וישקינה. ויהא הקינוי על פי ב"ד קינוי להשקותה:

גזירת הכתוב הוא. גבי השקאה והביא וגו' ובעלה לכשיבא נמי אין משקה דבעינן וקינא והביא כדפירשתי במתני' וכן אמרי' בבבלי:

ולא יקנא לה. הב"ד ומאי חזית דמרבית לקינוי:

התורה אמרה וקינא כו'. כלומר כמו דמצינו להלן בריש פירקין דמרבינן ארוסה לקינוי מאת אשתו אפילו מקצת אשתו ומדחזינן דרבתה התורה אצל הקינוי מרבינן נמי הכא לקינוי ב"ד:

ביאת פסולין מנין שהיא פוסלת. מן הכהונה:

מה אנן קיימין. כלו' מהיכא ילפת לה שאר פסולין:

אם כאשת איש. ומינה ילפת לה:

חמורה היא. לא מצינן למילף מיניה לשאר פוסלין דחמורה היא דבכרת:

אם כאלמנה לכ"ג. אם מינה ילפת לשאר פסולין:

כבר כתיב והביא וגו'. כלומר דשאני אלמנה לכ"ג דלאו אשתו כלל מיקרי כדאשכחן דממעטינן לענין השקאה מוהביא האיש את אשתו דאינה ראויה לקיימה:

הצד השוה שבהן. כלו' דילפינן ממה דמצינו הצד השוה שבהן דהרי זרען פסול דמא"א ממזר הוא ומאלמנה לכ"ג חלל כדכתיב ולא יחלל זרעו אף כל שזרעי פסול ביאתו פוסלת מן הכהונה:

ואילו הן כו'. מפורש ביבמות שם:

כל שזרעו פסול. לאפוקי מצרי ואדומי שני:

כל שאת מותר בבתו כו'. ולאפוקי גר עמוני ומואבי דמותר בבתו אין ביאתו פוסלת מן הכהונה ולר' יוסי פוסל דמקצת זרעו פסול הוא וכמפורש שם:

סליק פירקא בס"ד