מתני' כך המים בודקין אותי. את הבעל:

שנאמר ובאו ובאו. בגמ' מפרש לה:

נטמאה נטמאה. קרא יתירא לדרשה:

רבי אומר שני פעמים כו'. רבי לא דריש אלא ריבויא דקרא בין ובאו ובאו בין נטמאה ונטמאה ולא דריש וי"ו יתירא:

גמ' **אנן תנינן.**במתני' באו באו דמכפל המקרא דריש ולא מוי"ו יתירא:

אית תניי דתני. בברייתא ובאו ובאו ומוי"ו יתירא דריש ומפרש ואזיל דמ"ד מכפל דרשינן ר' עקיבא היא דמצינו בעלמא דפליגי ר' ישמעאל ור"ע בה דר' ישמעאל לא דריש בכ"מ כפל המקראות ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם כדפליגי בזה בפ' הערל הלכה א' וכן לקמן פ"ו הל' ה' ור"ע דריש לשונות הכפולין ולא דריש וי"ו יתירא:

תני. אידך דהכי דרשינן דהמים בודקין אותו:

בוא ובה. כדמפרש לקמיה דגורעין היי"ו קמא של ובאו מתחילתו לסופו וכמאן דכתיב בו ובה דמיא:

וכתיב כן. בפסוק בתמיה:

ומשני כהאי דאמר כו'. דגורעין התיבה לדרוש מתחילתה לסופה:

ואפי' באמצע התיב'. גורעין לדרוש כמו דמצינו דגורעין באמצע המקרא לדרשא כדמפרש ואזיל:

ויצקת עליה שמן. מנחה היא במנחת מחבת כתיב ודריש לה בת"כ ויצקת שמן מנחה לרבות כל המנחות ליציקה לפי שכל המנחות הנעשות בכלי טעונין שלשה מתן שמן כדתנן בפ' ז' דמנחות שבתחילה היה נותן שמן בכלי קודם נתינת הסולת ואח"כ נותן עליו את הסולת וחוזר ונותן שמן ובולל חוזר ונותן שמן לקיים מצות יציתה ומסיים שם וכן במנחות דף ע"ה יכול שאני מרבה אף מנחת מאפה ת"ל עליה כו' אלמא דגורעין מאמצע המקרא לסופו לדרשא:

מניין המאררים כו'. ומכאן נמי יש רמז דהמים בודקין אותו:

והא תנינן. בניחותא:

כשם כו'. בשיטה זו כמה טעיות והנכון כגי' התוס' בבבלי ריש פרקין וכן הגהתי כאן מלבד מה שכתוב שם ברישא עם אחרים נסתרה ט"ס הואוצ"ל עם אחרות נסתר כדהכא:

כשם שהיא אסורה לאחיו של בעל. כדדריש בפ"ק דג' ונטמאה כתיבי א' לבעל וא' לבועל וא' ליבם ובין יבם דבעל ובין יבם דבועל במשמע:

היא ע"י שדרכה ליאסר. בזנות על בעלה:

בין לו. בין שנטמאה עם זה שקינא לה בעלה בין שנטמאה עם אחר נבדקת כדתנן בפ"ב אמן מאיש זה אמן מאיש אחר:

אבל הוא. הבועל אע"ג דאמרינן כשם שהמים בודקין אותה כו' לא דמו בבדיקה לפי שאין דרכו ליאסר בזנות על אשתו ולפיכך לכשתשתה זו כלומר אם נטמא עם זו שקינאו לו ממנה הוא נבדק ולאפוקי אם נטמא. עם אחרת ולקמיה פריך עלה:

בדקו אותו ולא בדקו אותה. מעתה דאמרת דאין המים בודקין אותו אא"כ נטמא עם זו ואם בדקו אותו ולא אותה במאי תלינן:

אני אומר הזכות תלה לה. ולפיכך לא בדקו אותה:

ניחא כמ"ד כו'. פלוגתא דרבי ורבנן היא לעיל בפ"ג ולרבי דאמר שם הזכות תולה וניכרת דמתנוונ' היא קשיא דהרי לא הוכרה וא"א לתלות בזכות ואמאי בדקו אותי:

אלא אני אומר. ע"כ להאי מ"ד תלינן דמים מגולין שתה ונסתכן ונצבה ע"י כך ולא ממים המרים:

הכין לא הוון בעיי מיבדקוניה אלא כדון. בתמיה וכי המים המגולין יבדקו אותו כדרך וכסדר המים המרים כדאמרינן בפרקין דלעיל דהמים כי אורחייהו הן בודקין ברישא בטן כו' ואם בדיקת מים המגולין כזה הסדר הן:

אלא כו'. דע"כ צריך לומר דלא נטמא עם זו אלא עם אחרות נסתר ולפיכך לא בדקו אותה והשתא מסיק להקושיא:

ולא כן סברינן מימר כו'. דהא אמרת לעיל דדוקא אם נטמא עמה הוא דנבדק ולא עם אחרת:

ומשני תיפתר. בנידון זה דמיירי שהיה הוא מזיד והיא שוגגת בזנות זה ולפיכך בדקו אותו ולא אותה:

בדקו אותה כו'. השתא מהדר אם היה הדבר בהפך שלא בדקו אלא אותה במאי תלינן:

אני אומר כו'. דגם בו תלינן בזכות וכו' כדפרישית:

אלא אני אומר עם אחרים נסתרה. ובדקו אותה כפי קבלת השבועה אמן מאיש כו' אבל זה לא נטמא עמה:

מעתה גירש. אותה הבעל אחר ששתת דהא למ"ד הזכות תולה וניכרת אנן קיימין ומשכחת לה דגירשה אח"כ ויהא זה הנחשד עמה מותר בה ואנן סתמא תנינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דמשמע כל זמן שנאסרה על הבעל אסורה עליו והרי מצינו לפעמים דעל הבעל נאסרה דהרי ניכרת דבדקו אותה ועל הנחשד מותרת שהרי לא נטמא עמה:

תיפתר. דע"כ צריך לאוקמי נמי כמו ברישא דלעולם אסורה עליו והא דלא בדקו אותו שהיה הוא שוגג כו' ונאסרה עליו בזנות זה. אע"פ שהיה שוגג מפני שהיא מזידה ונאסרה על הבעל:

הוא מזיד כו'. מילתא באפי נפשה היא דפשיטא לן היכא שנודע לנו דהוא היה מזיד והיא שוגגת דמותרת לבעלה:

גירש. אלא הא דקמיבעיא לן גירשה בעלה מהו שיהא מותר בה הבועל דהרי לא אסרה על הבעל:

איפשר לומר זה. בתמיה דהוא. מזיד בה ואת אומר הכין שתהא מותרת לו דהרי זינה במזיד עם אשת איש וודאי אסורה עליו אע"פ שלא נאסרה על בעלה:

הוא שוגג כו'. פשיטא היא שאסורה לבעלה אלא אם גירשה כו' מאחר שהוא היה שוגג וקאמר נמי דזה אי אפשר כו' שהיא יוצאה מתחת בעלה ע"י זנות זה ואת אמרת דמותרת לו אלא ודאי לעולם אסורה עליו:

ומנין שהדבר תלוי בה. לענין ליאסר על בעלה דוקא אם היא מזידה אבל שוגגת מותרת אע"פ שהוא מזיד:

לטמאה בה. דבה מיותר הוא אלא לו' בה הדבר תלוי שתקרא טמאה להאסר על בעלה:

מתני' בו ביום דרש. כל היכא דתנינן בו ביום הוא ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיאות שנתרבו התלמידים שנינו רשות לכל ליכנס ומשום דהך דרשא דנטמאה ונטמאה נמי בו ביום הויא נקטינהו לכל הני הכא:

כלי חרש. הוא ראשון שנטמא מן השרץ שהוא אב והאוכל שבתוכו שני שנטמא בכלי:

אינו אומר טמא. כל אשר בתוכו טמא אלא יטמא למידרש ביה נמי יטמא שמטמא אחרים:

לימד על ככר שני. להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרש:

שמטמא את השלישי. ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב:

עתיד דור אחר. מן העתידים לבא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה אלא מק"ו כדמפרשינן בגמרא:

והלא עקיבה תלמידך מבי' לו מן התורה שהוא טמא. אף בחולין ואין הלכה כר"ע דאין שני עושה שלישי בחולין אלא בתרומה:

גמ' רבי יוסי ברבי בון אמר רב ושמואל. פליגי בזה אליבא דר"ע:

בין בתרומה בין בחולין אמר ר"ע. דשני עושה שלישי והאחר אמר דדוקא בתרומה קאמר ר"ע:

ולא ידעין. כך שמעתי סתם דרב ושמואל פליגי בה ואין אנו יודעין מי אמר זה דבין בחולין כו' רב או שמואל:

מן מה דאמר כו'. אלא מדאשכחן דאמרי בשם רב דקאמר השלישי בא מחמת השרץ כלומר שלישי דאיירי ביה ר"ע מחמת השרץ הוא דאקרא קאי דכתיב אשר יפול מהם אל תוכו וגו' ואשרצים דכתיבי לעיל מינה דהכלי חרש נגע בשרץ והוי שני ומטמא עוד שלישי וקרא סתמא כתיב ואפילו בחולין מיירי:

הוי אומר הוא דו אמר כו'. ש"מ דרב הוא דאמר אליבא דר"ע דאפי' בחולין עושה שני שלישי:

מתני'. דמסכת טבול יום פליגא על רב דקאמ' דאשכחן שלישי בחולין:

אוכל מעשר שהוכשר במשקה. וראוי לקבל טומאה:

טבול יום או ידים מסואבות. דהן שניות לטומאה:

מפרישין מהן תרומת מעשר בטהרה. ואע"ג דהאי מעשר טבול לתרומת מעשר שבו דדינו שוה לתרומה משום דקי"ל חולין הטבולין לחלה לאו כחלה דמו אלא כחולין הן:

מפני שהוא שלישי. האוכל ואין שלישי בחולין וקשיא לרב דסתם מתני' הוא וכדאמרינן בעלמא סתם מתני' ר"מ וכולהו אליבא דר"ע:

פתר. לה רב דשאני התם דלהקל הוא דאמרו בידים מפני שהן מדבריהן מגזירת י"ח דבר והילכך אין עושין שלישי בחולין:

והא תנינן טבול יום. התם דמדאורייתא הוי שני ואין עושה ג' בחולין:

תיפתר בטבול יום בית הפרס. שנטמא בטומאת בית הפרס דהוא נמי מדבריהן:

ואפי' תימר בטבול יום ד"ת. שנטמא בטומאה מן התורה מיירי ושאני טבול יום דלא הוי שני מן התורה אלא לתרומה ולחולין טהור לגמרי הוא:

דכתיב טהור טמא. בחד קרא במים יובא וטמא עד הערב וטהר ודרשינן טהור לחולין מבעוד יום אע"פ שלא העריב שמשו ולתרומה משתחשך הוא דטהור:

התיב ר' חגיי כו'. מנא לך למידרש הכי דילמא כולי קרא בתרומה איירי והא דקרי ליה טהור למגע תרומה וטמא באכילה עד שיעריב שמשו:

כלים אמורים בפרשה. כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים יובא וגו':

אית לך מימר כו'. בתמיה וכי שייכא אכילא בהו אלא על כרחך דקרא אתייא לחלק בין תרומה לחולין:

מתניתא מסייעא לרב. דשני עושה שלישי בחולין דתנן במסכת טהרות הראשון שבחולין טמא ומטמא וקס"ד דבחולין גרידי מיירי דמטמא את השני לפסול עוד שלישי:

והשני. שבחולין פוסל לשלישי ואינו מטמא לפסול עוד רביעי:

והשלישי. שבחולין:

נאכל בנזיד הדמע. בתבשיל שהתרומה מעורבת בו וקרי לה לתרומה דמע ע"ש מלאתך ודמעך וגו' וכגון שלישי זה אם מקפה חולין הוא מותר לתת לתוכו תבלין ושום ושמן של תרומה לאוכלו משום דליכא כזית בכדי אכילת פרס:

הא לעשותו דמע אסור. מדקתני בנזיד הדמע ש"מ לעשות להשלישי זה דמע עצמו לקרות עליו שם תרומה על טבל שיש לו אסור משום דהוי ליה שלישי ואי אמרת אין שלישי בחולין אמאי אסור והיינו סייעתא לרב:

ואמור דבתרה. כלומר דדחי לה הש"ס להאי דיוקא דאי דייקת הכי א"כ תאמר המשנה שלאחריה דתנן התם הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין לשלישי לפסול עוד רביעי:

והשלישי פוסל. לרביעי ולא מטמאו שיפסל עוד חמישי:

והרביעי. שבתרומה נאכל בנזיד הקודש בתבשיל שהקודש מעורב בו:

אין תימר כו'. ואי דדייקת הכא נמי כן אליבא דרב דלעשותו קודש עצמו אסור נמצאת אומר דמחלפא שיטתיה דרב וקשיא דידיה אדידיה:

דאמר ר' בא בשם רב דהשלישי בא מחמת שרץ. כדפרי' לעיל דבחולין נמי הוא:

והרביעי. הנוגע בו מותר לעשותו קודש שאין לך רביעי בקודש אלא בקדשי המקדש מקודשין כלומר בבשר קודש עצמו הוא דאשכחן רביעי ולדידך דדייקת נמי דרביעי בתרומה אסור לעשותו קודש א"כ מחלפא שיטתי' דרב:

אמר ר' חונה. ומאי קושיא ולא בתרומה אנן קיימין במתניתין דהכא דדייקינן מינה ורביעי שבתרומה ודאי אסור לעשותו קודש:

שלא להמציא בה תקלה. לקודש דאי מטהרת לה אצל קודש אתו לידי תקלה ולטהר ג"כ רביעי בקודש עצמו דאמרי האי קודש והאי קודש דתרומה נמי קודש איקרי כדכתיב ואחר יאכל מן הקדשים ואתרומה קאי אבל מה דאמר רב בחולין הוא דקאמר דשלישי הבא מחמת שרץ בחולין נמי מיירי כדפרישית וקאמר דהרביעי ממנו מותר לעשותו קודש והשתא שפיר דייקינן אליביה דרב להני תרתי מתני' ורישא דקאמר דהג' בחולין אסור לעשותו דמע הוי סייעתיה:

ואמור דבתרה. דאכתי לא קאי אדיוקא ממתני' התם דלקמן דקתני הראשון והשני והג' שבקודש כו':

אין תימר. הכא נמי לדייק כן דהחמישי שבקודש לעשותו כו' כלומר דמה שנגע ברביעי בקודש שוב אסור לקרותו שם קודש ולאכול בפני עצמו כ"א דוקא בנזיד המעורב:

וכי יש חמישי בקודש. בתמיה הא לא משכחת חמישי בקודש אלא רביעי ותו לא:

ואת אמר לית כן. על כרחך אי אפשר לדייק כן אלא הא דקאמר בנזיד הקודש לאו דוקא הוא דאפי' לאכלו לשם קודש בעצמו מותר:

והכא. נמי בנזיד הדמע לית כן דלאו דוקא הוא וליכא סייעתא לרב:

אמר ר' יוחנן השלישי בא מחמת שרץ. זהו השלישי שבחולין כדפרישית לעיל דקרי לי' בא מחמת שרץ משום דקרא דמיירי בשרץ סתמא כתיב ואפי' בחולין:

מותר לעשותו תרומה גרסינן. כדמוכח מדלקמיה וכלומר דמה שנגע בשני שבחולין טהור אפי' לקרות שם תרומה עליו:

בעי קומוי. שאלו לר' יוחנן אם אפילו כר"ע אזלא שמעתתיה:

וקאמר ר' יוסי דאפי' כר"ע. דס"ל כשמואל לעיל דלא אמר ר"ע שני עושה שלישי אלא בתרומה לבד אבל בחולין טהור לגמרי הוא ומותר לעשותו תרומה:

ולמה. וטעמא מאי:

טבול יום פסיל. את התרומה והשני שבחולין פוסל את התרומה מה מצינו בטבול יום שנגע בחולין אינו פוסלו מלעשותו תרומה אף השני שבחולין אינו פוסל את החולין הנוגע בו מלעשותו תרומה:

ה"ג ר' יוסי בשם ר' יוחנן שלישי בא מחמת שרץ מותר לעשותו תרומה ואסור לעשותו קדש. וה"פ דר' יוסי מוסיף בשם ר' יוחנן בזה דלעשותו קדש אסור דלתרומה דוקא טהור הוא אבל לא לקדש:

רבי זעירא בעא כו'. כלומר דאנן קי"ל דהשלישי אפי' מטמא הוא לקדש לפסלו לרביעי ואת אמר אכן בתמיה דלעשותו קדש אסור דמשמע הוא עצמו אסור לעשותו קדש אבל אינו מטמא בקדש:

א"ל משום מעלה. דמה דמטמאה בקדש לעשותו רביעי אינו אלא משום מעלה בעלמא כדאמרי' בחגיגה ריש פ"ג דרביעי בקדש מעלה דרבנן בעלמא היא דהוי מהני חמש בתרייתא דקחשיב שם במתני' דלית להו דררא דטומאה דאורייתא וכפי פרש"י שם:

אמר ר' שמואל כו'. ר' שמואל מוסיף על דברי ר' יוסי דאפי' עיקר טומאתו של שלישי בקדש היינו מה דאמרת אסור לעשותו קדש נמי משום מעלה בעלמא הוא דהרי לעשותו תרומה טהור הוא:

א"ר יוסי. לדידך דעיקר טומאתו נמי משום מעלה הוא א"כ ולמה גזרו עוד שיהא מטמא בקדש משום מעלה דבהך מעלה לחוד סגי מה שגזרו בעיקר טומאה שבקודש אסור לעשותו ובתרומה מותר אלא ודאי דעיקר טומאה לאו משום מעלה היא וכך קיבלנו דלתרומה מותר לעשותו ולקדש אסור אליבא דר"ע:

א"ר יודן ואפילו כרבנן כו'. כלומר דמה את מתמה בזה לר"ע דלדידך תיקשי הכי ואפילו לרבנן דאמרי אין שלישי בחולין מודו הן עכ"פ בחולין שנעשו על טהרת הקודש דעושין רביעי והיינו כמ"ד בחגיגה חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו והכא ע"כ בחולין שנעשו על טהרת קודש מיירי דאי לא היו נזהרין בשמירתן על טהרת הקודש בלאו הכי אסור לעשותן קודש וא"כ לדידהו נמי תיקשי ולמה הוא אומר בהן מטמאה בקדש משום מעלה דבחד מעלה סגי שיהו הן עצמן שלישי ואסור לעשותן קדש וע"כ לומר דכולה חדא מעלה היא דכשאתה עושה אותו לשלישי בקדש פוסל נמי לרביעי כדין שלישי בקדש וכן נמי' לר"ע:

ולית אנן כו'. ביומיה דודאי דבר כזה צריכין אנחנו לשמוע מאדם גדול כמותך דר' יוסי סבר כמ"ד חולין שנעשו על טהרת הקודש לאו כקודש דמו אלא כחולין גמורין הן ואי אתה משכחת לה הך קושיא אליבא דרבנן:

תמן אמרין. בבבל דממה שראינו שקילס ר' יהושע את ר"ע דאמר על ריב"ז מי יגלה עפר מעיניך כו' ש"מ דהלכה כר"ע:

למדרשו קילסו. שדורש יפה המקרא יטמא יטמא אבל להורות למעשה אין הל' כיוצא בו דהלכה אין שני עושה שלישי בחולין:

דאמר ר' אחא כו' אין לוקין על השלישי שבמעשר גרסי'. כדמפרש לקמן דמעשר כחולין הוא לענין זה דאין שני עושה שלישי ואם אכלו להשלישי שנגע בשני לטומאה אינו לוקה דאלמא אין שלישי בחולין:

ואפי' כו'. ודחי לה הש"ס דממלקות אין ראיה דאפי' לר"ע דאמר השני עושה שלישי מ"מ אינו לוקה על השלישי שבמעשר כדמפרש טעמא:

למה. אינו לוקה:

טבול יום פוסל. את התרומה:

והשני. לטומאה פוסל לתרומה מה מצינו בטבול יום שאוין לו מגע כלל אצל חולין דלחולין לא בעי הערב שמש אף השני כו' כדמקיש לעיל ולר"ע מיהת מקיש לה לענין מלקות דאינה לוקה על הג' שבמעשר דכחולין הוא למניין טומאה כדלקמיה:

כמניין החולין. כדרך שמונין לטומאה בחולין ראשון ושני ותו לא כך מניין המעשר ואתייא כהאי דאמר כו' באכל חולין אנן קיימין גרסי':

הא דר"ל לא ידעתי אהיכא וחפשתי בכל התלמוד הזה ולא מצאתי. ונראה דקאי אהא דתנן בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים לחולין ולמעשר ורמי לה התם מהא דתנן ריש ביכורים התרומה והביכורים כו' וטעונין נטילת ידים והערב שמש מה שאין כן במעשר ומשני כאן באכילה אם אכל חולין צריך נטילת ידים כדאמר התם משום סרך תרומה כאן לנגיעה וכן איתא בבבלי התם לחד תירוצא והשתא קאמר דשמיע ליה לר"ל דמפרק נמי הכי דבאכל חולין עסקינן:

ואהן פירקא. והרי שם מעשר נמי שנינו וע"כ דמעשר וחולין שוין הן לענין זה וכר' אלעזר:

ואפי' ראשון שבו. אפי' ראשון לטומאה במעשר שני:

אינו מחוור. אין ברור לנו דלוקה עליו באכילה דהרי לא כתיב ביה לאו בהדי' כדמפריש ואזיל:

לא אוכל. בוידוי מעשר כתיב לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא אוכל אין כתיב כאן כלו' דאינו כלאו דעלמא אלא דרך וידוי בעלמא הוא שאומר לא אכלתי וגו' וכדמסיק ר' אבא מרי מנין דלא חשיב לאו דכתיב ככל מצותך וגו' כמי שאינו מחוור כלומר דמתודה שלא עבר על המצוה שלא לעשות המצוה כתיקונה אם היה אוכלו בטומאה אבל אין כאן לאו:

מפני מה אמרו השני שבחולין כו'. כדתנן פ"ב דטהרות:

מפני הידים. שאינן אלא מטומאת דבריהם ומטמאות משקה חולין להיותו תחילה כדתנן בפ"ח דפרה כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקה להיות תחילה לטמא אחד ולפסול אחד:

ה"ג אי מה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור אף השני ספיקו לטמא את אחרים טהור. ובניחותא היא כלומר דר' מנא מסיק למילתיה דהואיל והשני שמטמא משקה חולין מידים הוא דילפינן בק"ו אמרי' דיו לבא מן הדין להיות כנדון דמה הידים ספיקן לטמא את אחרים טהור כדתנן פ"ד דטהרות ספק ידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ואם ספק הוא אם טהורות או טמאות הן ונגעו באוכלין ומשקין או אם הם טמאות וספק נגעו ספק לא נגעו טהורין אף השני אם ספק נגע באוכלין ומשקין ספק לא נגע ספיקו טהור:

התיב ר"ח לר' מנא כו'. שיטה זו ע"כ אי אפשר לפרש אלא אליבא דיחידאה דהרי בהדיא שנינו בטהרות שם בהספיקות שטיהרו חכמים דקחשיב התם ספק ידי' כו' ספק דברי סופרים כגון אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין ספקן טהור. וכמו דאם ספק אכל או שתה דטהור הוא כן נמי אם ודאי אכלן או שתן והספק נולד בזולתן ספקן טהור וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפירוש בחיבורו פ' ט"ו מהל' אבות הטומאות הלכה א' וז"ל שם ספק ד"ס כיצד ספק אכל איכלין טמאין או שתה משקין טמאין ספק שלא אכל ושלא שתה כו' וכן אם אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין כו' ספק נגע בטהרות ספק לא נגע הרי אלו טהורות. ומוצאתי בתוספתא פרק ה' דטהרות והביאה הר"ש ז"ל שם וז"ל לפי גירסתו כל שספיקו טהור ספק תולדתו טהור כל שספיקו טמא ספק תולדתו טמא וכשם שאוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טהור כך המשקין הנוגעין בו ספיקו לטמא אחרי' טהור ורבי יוסי בר' יהודה אומר המשקין הנוגעין בו כנוגעין בשרץ וכשם שהראשון עושה שני ושני עושה שלישי כך ספק ראשון עושה ספק שני וספק שני עושה ספק שלישי ע"כ ופי' שם הוא ז"ל כל שספיקו טהור כגון האוכל אוכל ראשון ואוכל שני ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טהור כך תולדתו דהיינו משקין הנוגעין בו ספק נגעו ספק לא נגעו באחרים טהור כל שספיקו טמא כגון אב הטומאה מד"ס כדתנן אבל אב הטומאה מדברי סופרים כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכיוצא באלו ספיקו טמא. וכשם שאוכל אוכל ראשון ספק טמאין ספק טהורין ספיקן טהור כך משקין הנוגעין באוכל אוכלין טמאין ודאי ספק נגעו בתרומה ספק לא נגעו ספיקן טהור. ור' יוסי בר' יהודה פליג דמשקין הנוגעין בו באוכל אוכל ראשון ואוכל שני כנוגעין בשרן כלומר דתחילה הוו וכשם שהראשון עושה שני כו' כך ספק ראשון עושה ספק שני כו' דמחמיר בספיקן דקסבר טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא וכדעת ר' יהודה אביו בברייתא. דבבלי פסחים דף ט"ז דדריש יטמא דמשקין בלשון יטמא כר"ע וכדלקמן. והשתא מפרשינן הכא אליבא דר' יוסי בר' יהודה וה"פ הרי אוכל אוכלין טמאין ושותה משקין טמאין ספיקן לטמא את אחרים טמא כו' כלומר כמו דמחמיר בנולד הספק באוכלין ומשקין גופייהו אם הן טמאין או טהורין כדקאמר ספק ראשון עושה ספק שני כן נמי אם אכל אוכלין טמאין כו' ודאי והספק נילד בנגיעה דהרי דינן שוה כמו דאמרי' לת"ק לקולא כן לר"י בר"י לחומרא:

והמשקין היוצאין מהן. כלומר הנוגעין בהן באוכל אוכלין טמאין כו' אם נולד הספק בנגיעת אחרים נמי ספיקן טמא לר"י בר"י דמחמיר בספקן. א"נ משקין היוצאין מהן ממש דהרי הן כמשקין הנוגעין בו כדתנן בריש פ"ב דטבול יום שאר כל הטמאין בין קלין בין חמורין המשקין היוצאין מהן כמשקין הנוגעין בהן אלו ואלו תחלה וחלין היינו האוכל אוכלין טמאין והשותה משקין טמאין כדפי' הרמב"ם ז"ל בפתיחתו מסדר טהרות וכן בחיבורו פ' עשירי מהלכות הנזכר הל' ד':

והא שני שהוא דבר תורה כו'. בתמי' השתא מסיק להתיובתא דהרי בטומאה דרבנן האוכל אוכלין טמאין כו' דקחשיב מחמרינן בספיקן ושני בחולין שהוא דאורייתא אמרת ספיקו לטמא את אחרים טהור:

אמר רבי מנא קומי ר' חנינא גרסינן:

ולא בתרומה אנן קיימין. התם בתוספתא כדפרישית דהספק אם נגעו בתרומה או לא ולפיכך מחמיר ר' יוסי בר"י בספקן אבל הכא בחולין איירי כדאמרי' דילפי ק"ו מידים דשני בחולין מטמא משקה חולין והילכך מקילינן בספקו:

אמר לי ר' חנינא ואפי' תימר בתרומה אנן קיימין. מה בכך לא יהא אלא בתרומה עסקינן אפ"ה מנא לן להחמיר בספק:

מה אית ליה טמא יטמא דבר תורה. מאן אית ליה האי דרשה טמא יטמא במשקין:

לא ר"ע. בתמיה כדאמרינן לקמן דר' יוסי דריש אליביה טמא יטמא במשקין כמו דס"ל טמא יטמא במתני' דס"ל טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא אבל אנן לא ס"ל הכי אלא יטמא על טומאת עצמן ואין להם טומאת אחרים מן התורה אלא מדרבנן והדר' קושיא לדוכתה דמחמיר במשקין בספקן לטמא אחרים דמדרבנן הוא אפי' בתרומה ושני בחולין דטומאתו דבר תורה קאמרת ספיקו לטמא אחרים טהור:

תמן אמרין. אמר המחבר ראיתי לכתוב כאן ולפרש בקצרה לפי כוונת החיבור והרוצה לעמוד על הדברים ולעיין בהם כדי להבינם על בוריים יעיין במראה כי שם ביארתי הכל סוגיי' הבבלי לפי שיטת רש"י והתוס' ושיטת הרמב"ם ז"ל עם מה שפירשתי דבריו ואז יראה ויבין מה ראיתי ומה הגיע לי על ככה אשר הוספתי לבאר ולהרחיב הדיבור בפי' שיטה זו כי עמוקה היא עד מאוד והענין קשה ההבנה צי אדיר לא יעברנה:

תמן. בבבל אמרין שתי שאילות שיאלן חגי הנביא להכהנים כדכתיב כה אמר ה' צבאות שאל נא את הכהנים תורה לאמר הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל שמן ואל כל מאכל היקדש ויענו הכהנים ויאמרו לא. ואיידו דאיירי לעיל ברביעי בקדש מייתי לה הכא:

נזיד. הוא תבשיל כמו ונזיד עדשים:

היקדש. אם יטמא כמו אל תגע בי כי קדשתיך:

שתי שאילות. אחת לשאר טומאות ואחת לטומאת מת כדמפרש ואזיל:

אחת השיבו אותו כראוי. דלא אישתבשו בה:

בשר קודש בכנף בגדו. כלומר דמפרש בשר קדש קדש ממש והכנף היא לעולם תחילה דאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה יהיה מה שיהיה מאיזה אב הטומאה אשר נטמא:

בשר קדש. שנגע בכנף זה הוי שני:

לחם ונזיד שלישי. דאל הלחם ואל הנזיד דקאמר כמו אל הלחם או אל הנזיד. וזהו כגוונא שפירשו התוס' דחשיב להנהו דמאכל לחדא:

ויין ושמן ומאכל רביעי. דהני תלתא חשבינהו נמי לחדא דאו או קאמר. וזהו כפי פירוש הרמב"ם ז"ל לשיטתו וכטעמא דפרישית שם:

וכי יש רביעי בקדש. זה הוא ששאלן אם יש רביעי בקודש:

לא השיבו אותו כראוי. מפני שיש רביעי בקודש דקסבר כבר גזרו על רביעי בקודש:

ויאמר חגי וגו'. זו היא שאלה השניה ומפרש דהא דקאמר אם יגע טמא נפש דעתו על הכנף שאם תהי' הכנף טמא נפש שנגע במת והוי אב דסבר האי ש"ס דלא נעשה הכלי אבי אבות כמו המת עצמו. וזהו כסברת ר"ת והגאונים החולקים על הרמב"ם דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בכלי מתכות דוקא כאשר ביארתי שם:

ונגעיה. הכנף טמא נפש בכל אלה דהוי בשר קדש ראשון לחם ונזיד שני יין ושמן ומאכל שלישי היטמא:

ויענו הכהנים ויאמרו יטמא השיבו אותו כראוי. דהא טמא הוא עכ"פ ואף דלא ידעי מרביעי בקדש זו התשובה כראוי וכהוגן היתה:

דאמר ר' ירמיה כו'. האי דאמר כמו אמר ופליג הוא וכן מצינו הרבה כזה בהאי ש"ס וכל מקום שהוא ראיה וסיוע אומר על הרוב כהאי דאמר. כלומר דר' ירמיה חולק על הרישא דאמרי תמן שלא השיבו אותו כראוי אלא דאמר בשם ר' יוחנן דהכא קודם עד שלא גזרו עדיין רביעי בקדש שאלן ובשניהם כראוי השיבו אותו:

ולמה הוא מקללן. לר' ירמיה דקאמר דלא אישתבשו כלל א"כ למה הוא מקללן כדכתיב ויען חגי ויאמר כן העם הזה וכן הגוי הזה לפני נאם ה' וכן כל מעשה ידיהם ואשר יקריבו שם טמא הוא:

כאינש דבעי עילה על חבריה. לא מפני תשובתן אמר להם כך אלא כאדם המבקש עלילה על חבירו וכדי להוכיחן בדברים. וכעין דאמר בבבלי שם להאי מ"ד דלא אישתבש כהני דמתוך שקילקלו מעשיהם לאחר זמן היה מתנבא ואמר להם כן:

וביתא מה אכפה ליה לא דו אמר כו'. וכי מה איכפת לו להזכיר כאן מטומאת הבית אשר המה מטמאין בהקרבתם דמי לא אמר להם גם מהקרבת הבית כדכתיב ואשר יקריבו וגו' והא לא שייכא להעלילה אם עכשיו תשובתם כהוגן היתה:

כמה דאמר ר' סימון כו'. בסנהדרין דגולגולתו של ארנן היבוסי שמכר הגורן לדוד למקום המזבח מצאו אותו תחת המזבח כשבדקו וטיהרו את הבית בביאתן מהגולה וע"ז היתה כוונת חגי להוכיחן על ששהו עד הנה בטהרת הבית:

ר' אחא אמר בקיאין היו בהיסיטות. ר' אחא מפרש בשר קודש נמי לשון טומאה כמו היקדש אלא דכוונת חגי היתה בשתיהן על טומאת מת ובשאלה הראשונ' השיבו אותו כראוי ולא בשני' שלא היו בקיאין במדפות כדמפרש ואזיל:

הן ישא. מלשון משא והיסט:

שאלן. אם טמא מת מטמא בהיסט וזהו אם ישא איש בשר קודש בכנף בגדו כלו' שיסיט טמא מת בכנף בגדו ובשר קודש היינו אדם שנטמא במת והא דקאמר ונגע בכנפו אל הלחם וגו' לא דחשיב הכא מדרגות הטומאה אלא כולהו או או קאמר ורבוי שאלות הן לומר שאם יסיט בכנף את הטמא מת ואת האוכלין ומשקין היטמא:

השיבו אותו כראוי שאין טמא מת מטמא בהיסט. כדתנן בפ"ה דזבים דאבות הטומאות המטמאו' בהיסט הן הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע והמשכב ומושב. אבל לא טמא מת כ"א המת עצמו הוא דמטמא במשא ובהיסט:

שאלן. בשאלה שני' אם טמא מת עושה מדף. מדף הוא מלשון עלה נדף כלומר טומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין כמו הזב והזבה כו' דמצינו בהם דעושין מדף לבגדים שעל גביו לטמא אוכלים ומשקין אבל לא אדם ולא כלי חרס כדתנן ריש פ"ה דזבים וזהו ששאלן אם יגע טמא נפש בכל אלה לו' אם יגע לבגדים שעל גביו אם הוא טמא מדף:

לא השיבו אותו כראוי שאין טמא מת. ואפי' המת עצמו אין עושה מדף אם אינו מאהיל עליו כגון בעלייה מפסקת שאם המת בבית סמוך לשמי הקורה וכלים ואוכלין ומשקין בעלייה ונכפפין הנסרים שבעלייה מכובד הכלים ומכבידים על המת דבזב בכה"ג מטמא ובמת טהור כדתנן בפ"ד דזבים חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב מתחתיו לטמא אדם ולטמא בגדים ועל גביו מדף לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא:

ר' תנחומא. קאמר כו' דס"ל נמי בהא כר"י דלא אישתבשו כלל אלא דאינו מפרש הכתוב כמו דאינהו מפרשי יין ושמן ומאכל לחדא אלא דס"ל אל כל מאכל דוקא הוא. וזהו כשיטת התוס' אליביה דשמואל. וחמישי בקודש שאלן והשיבו אותו כראוי דאין חמישי בקודש ובשאלה השני' אם יגע טמא נפש בכל אלה כלומר בבשר קדש כו' דבשר קדש תחלה לחם ונזיד שני ויין ושמן שלישי ומאכל רביעי ואמרו יטמא וכראוי הוא דכבר גזרו על רביעי בקדש:

תני אמר ר' יוסי. ברייתא בבבלי בפירקין:

מנין לרביעי בקדש שהוא פסול. ולא אמרינן טהור הוא כבתרומה:

מחוסר כיפורים. בטומאת הצריכות קרבן כגון זב וזבה ויולדת ומצורע:

שאינו פוסל בתרומה. כדתנן בפ' י"ד דנגעים טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים ובבבלי פ' הערל דריש לה מקראי:

שלישי שהוא פסול בתרומה. כדיליף לקמן בק"ו מטבול יום:

אינו דין שיפסול בקדש. לעשות רביעי:

הרי למדנו לשלישי. לקדש מן הכתוב כדאמר התם דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל מי לא עסקינן דנגע בשני דהא בכל טמא כתיב ושני איקרי טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא והאי בבשר שלמים כתיב דקדש נינהו:

ולרביעי מק"ו. כלומר מעתה דשלישי מפורש בקר' ילפינן לרביעי מק"ו ולא אמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה התרומה עושה שלישי ותו לא אף קדש שלישי ותו לא דא"כ מיפרך ליה הק"ו דהא משום שלישי לא איצטריך דלמדנו מן הכתוב וכי אתא ק"ו לרביעי הוא דאתא:

התיב ר' יוחנן. על ק"ו דר' יוסי:

האוכל הבא מחמת טבול יום. שנגע בטבול יום והוא של קדש או של תרומה יוכיח שפסול בתרומה מן התורה דבכלים נמי הערב שמש כתיב בהו במים יובא וטמא עד הערב וטהר ואינו אלא לנגיעה ואינו עושה רביעי בקדש דקי"ל. בטבול יום כשם שפוסל את התרומה כך פוסל את הקדש ואינו מטמאו לפסול מה שיחזור ויגע בו וזו היא תשובה לר' יוסי דלדידי' הכי נמי נדרוש להאי ק"ו שיפסול אוכל הבא מחמת טבול יום את הקדש ומה מחוסר כיפורים שמותר בתרומה פסול בקדש אוכל הנוגע בתרומה שפסול בתרומה אינו דין שיעשה רביעי בקדש:

רבי חייא בשם ר' יוחנן אתייא כו'. כלומר דר"ח אמר בשם ר' יוחנן עוד תשובה אחרת על ק"ו דר' יוסי דמצינו לר' יוסי דאמר טומאת משקין לטמא אוכלין דאורייתא כדתנן פ"ד דטהרות ומפרש טעמיה דאתייא דברי ר' יוסי בשיטת ר"ע רבו:

כמה דר"ע אמר. במתני' יטמא דאוכלין דרשינן יטמא לאחרים וכן ר' יוסי דריש יטמא דמשקין דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא ודרשינן יטמא לאחרים והיינו לאוכלין וא"כ השתא נמי לידרוש ק"ו על רביעי בתרומה שיהא פסול ומה טבול יום שמותר בחולין פסול בתרומה שלישי שפסול בחולין דהא בשיטת ר"ע רבו אמר למילתיה דאפי' בחולין שלישי פסול דקרא סתמא כתיב אינו דין שיפסיל רביעי בתרומה:

ר' אבהו כו'. פליג אהא דאמר אליבא דר' יוסי דדריש רביעי מק"ו דלא צריך אלא מקרא קדריש:

והבשר וגו'. קרא דלעיל וכתיב התם באש ישרף:

סוף טמא לא יאכל. כלומר דדריש לה מייתורא דלא יאכל דהא כתיב באש ישרף אלא אפי' סוף טמא היינו הנוגע בזה השלישי והוא רביעי לא יאכל:

עד כדון. עד כאן לא שמענו מדרשת ר"ע לטמא אחרים אלא באוכלין שניטמו באויר כלי חרס כו' כדכתיב וכל כלי חרש אשר יפיל מהם אל תוכו וגו':

מה אם הכלים שאינן מטמאין מאויר כלי חרס. כדתניא בת"כ פ' שמיני יכול אף הכלים מטמאין מאויר כלי חרס ת"ל אוכל דכתיב התם מכל האוכל אשר יאכל אוכלין מטמאין מאויר כלי חרס ואין כלים מטמאין מאויר כלי חרס:

הרי הן מטמאין כשרץ לטמא אוכלין. כלומר לטמא אחרים כשרן שהוא מטמא אחרים:

עד כדון כר"ע. זו דברי ר"ע דדריש לשלישי מן התורה:

כר' ישמעאל. אבל לר"י שמענו דלית ליה שלישי מן התורה אלא מק"ו הוא דדריש ליה לתרומה וכן לקדש כדתני' בברייתא דלקמי':

זה ראשון שנגע בכל טמא. דלא דריש ליה בכל טמא לרבות כר' יוסי אלא אאשר יגע קאי:

דנין לו דין מן הדין. כלומר אחר שלמדנו שלישי בתרומה בק"ו מטבול יום דנין לו עוד מן זה הדין ק"ו לרביעי שיהא פסול בקדש:

שיהא הכל משועבד להל'. בין שלישי בין רביעי למדין אנו מהלכה כלומר מדין ק"ו דלא דריש ליה מקרא מטעמן דאמרן:

מתנ' מגרשי. רחבה פנויה מזריעה ומאילנות לנוי העיר להיות לה לאויר:

ואלפים אמה. לא הוזכרו לתתם ללויה ולא נאמרו אלא ליציאת תחום שבת:

שדות וכרמים. ואלפים סביב נתנו ללוים מהם הניחו אלף סביב העיר למגרש והשאר שדות וכרמים ואין הלכה כר"ע:

גמ' צא מהן אלף אמה. סביב לעיר למגרש:

נמצא רביע מגרש. כדמפרש לקמיה ופליגי הני אמוראי דלקמן בפירושא להא דקאמר רביע והרי פלגא הוי וכן פליגי בהא בבבלי עירובין דף נ"ו:

רביע מאלף. כלומר דמגרש העיר עולה לחשבון רביע מכל חלקי אלף על אלף שיש בכל חלק הלוים שנותנין להן והיינו כדרבא שם דאמר משכחת לה במתא עגולתא דהוי תרי אלפי אתרי אלפי. והוא דהרי אתה רואה בעיר מרובעת אלפים על אלפים אם תחלוק אותה שתי וערב הרי יש בה ד' רבעין של אלף על אלף וכשאתה נותן לה תחומין של אלפים על אלפים לכל צד הרי יש בתחומין ט"ז רבעין של אלף על אלף וכן יש בתחומי הקרנות ט"ז רבעין של אלף על אלף שהרי כשמדדת התחומין מן העיר אלפים לאורך ולרוחב יש כאן פגימה בכל קרן וקרן וצריך אתה למלאות לכל פגימת הקרן ג"כ בטבלא של אלפים על אלפים נמצא עולה חשבון חלק הלוים העיר ותחומיה וקרנותיה לשלשים וששה רבעין של אלף על אלף צא מהן למגרש אלף על אלף סביב לכל העיר תמצא במגרש שנים עשר רבעים של אלף על אלף והן שמנה מהתחומין וארבעה מהקרנות שהרי הוצאת מגרש לכל תחום אלפים באורך על פני העיר ורוחב אלף להלן מן העיר ותמצא בכל צדדי התחומין שני רבעין של אלף על אלף למגרש וכיון שנתת אלף בליטת מגרש לד' רוחות צריך אתה ליתן טבלא של אלף על אלף לכל קרן הרי ארבעה מהקרנות נמצא עולה חשבון המגרש שהוא שנים עשר רבעין שליש מכל חלק הלוים שהם שלשים וששה רבעין וכל החשבון הזה אשר חשבנו הוא בעיר מרובעת והיה המגרש נמי בסביב בריבוע ולפיכך עלה חשבון העיר ומגרשיה ד' אלפים על ד' אלפים מרובעין שהן י"ו רבעין של אלף על אלף והיה מהן שלשה חלקים למגרש והן שנים עשר רבעין וחלק הרביעי להעיר והן ארבע רבעין ולפיכך היה חשבון המגרש חלק שלישי מכל סך חלק הלוים כמו שאמרנו אבל אנן במתא עגולתא עסקינן וכן מגרשיה סביב עגולין ואע"פ שתשוב העיר עגולה ומגרשיה עגולין מכל מקום לענין חלק הלוים ולענין תחומי שבת אנו מוסיפין עליה ריבועא עמה ותחומיה וקרנותיה אלפים לכל רוח הרי חלק הלוים סך הכל ששה אלפים על ששה אלפים שהן ל"ו רבעין של אלף על אלף והעיר באמצעיתן עגולה אלפים ומגרשי' סביב לה אלף עגולין נמצאת עיר ומגרשיה ד' אלפים על ד' אלפים עגולין ואם היו מרובעין היו בה י"ו רבעין השת' דעגולין נכה מהן ריבעא דהמרובע יתר על העיגול רביע והוו להו שנים עשר ומהן שלשה חלקים למגרש וחלק הרביעי לעיר דהוי במגרש תשעה חלקים של אלף על אלף ותשעה מכל חלק הלוים שנותנין להן דהן שלשים וששה רביע הוו. וכן אתה מוצא כזה במתא עגולתא דהוי אלפא על אלפא דהוו להו חשבון התחומין והקרנות עשרים וארבעה רבעין לפי החשבון הזה ובלא חשבון העיר עמהן דמגרש רביע אתחומין ואקרנות מפרשינן וכדאביי שם ונמצא כשתחשוב לפי חשבון זה העיר עגולה ומגרשיה סביב עגולין הרי הן ג' אלפים על ג' אלפים עגולין ואם היו מרובעין היו בהן תשעה רבעין של אלף על אלף שמנה למגרש והתשיעי לעיר ועכשיו שהן עגולין נתמעט רביע המגרש ורביע העיר והוו להו ששה חלקים של אלף על אלף למגרש וששה מכ"ד רביע הוו ובין לרבא ובין לאביי דהתם אנן מפרשינן הכא שפיר הא דרב אמר רביע מאלף לומר רביע מכל חלקי האלף סביב:

ואפי' תימר רביע מכל צד רביע הוא. כלומר דר' יצחק מפרש כרבינא דהתם דלא תימא במתא עגולתא עסקינן דאפי' תימא במתא מרבעתא דהוי תרי אלפי על תרי אלפי ולא דקאמר מגרש רביע מכל חלקי האלף סביב אלא מכל צד רביע הוא דקאמר והיינו אם נחשב בעיר מרובעת שהיא אלפים על אלפים הוי להו תחומין ט"ז רבעין וכן לקרנות ט"ז רבעין של אלף על אלף כמו שאמרנו נמצאו מגרשי התחומין הן שמנה רבעין והוו להו רביע מהתחומין ומהקרנות שהן שלשים ושתי' דקסבר אין מגרש לקרנות והיינו דקאמר מכל צד רביע הוא כלומר המגרש שאנו חושבין הוא מכל צדדי העיר לבד ולא סביב בקרנות והן הן רביע מהכל בלא חשבון העיר עמהן:

מאן דמרבע כו'. גרבין כמו מדות וצדדין כלומר דפרושי קא מפרש למילתיה ועל חשבון הרצועות שהן בתוך המרובע קאי דהרי מי שמרבע רבוע השוה בכל צדדיו שהוא ד' על ד' צריך שיהא בתוכה ששה עשר רצועות של א' על א' וכן חשבון העיר ומגרשיה אם היו סביב ד' אלפים על ד' אלפים והיו בה ט"ז רבעים של אלף על אלף אבל אין אנחנו מחשבין למגרש סביב מטעמא דאמרנו ולפיכך היו בכל צדדי המגרש רביע כמו שביארנו:

כהדא לבנה. כלומר דר' מנא ור' אבין פליגי נמי בפלוגתא דר' ירמיה בשם רב ור' יצחק ור' מנא משער בעיר עגולה ונתן סי' כהדא לבנה שעגולה היא וכדפרישית:

ור' אבין. מפרש כר' יצחק בעיר מרובעת ומשער כהדא רצועה כמו שחולקין ברצועות השוות במרובע השיווי:

ר' אושעיה. נמי כר' אבין ס"ל ונתן מאה על מאה סימן דמשער כהדא דסיקרין כמדות המרובעות של הסוחרים ומוכרי התבוא':

חמשין על חמשין בית סאה. איידי דאיירי במדת שטח המרובע קאמר לה ומביא ראיה להא דלעיל דהרי מקום שזורעין בו בית סאה מחזיק חמשים על חמשי' ואם יש כאן מאה על מאה מרובעין תמצא בו בית ד' סאין דבמאה על מאה יש ד' פעמים חמשים על חמשים כזה ומייתי עלה עובדא כהדא דריש גלות' השליכו עליו מס ליתן להמלך חדר א' של ארבעים על ארבעים וימלאהו חטין:

אמר ליה פייסין. נתן לו עצה שיפייסן ויקחו ממנו חדר אחד של עשרים על עשרים עכשיו יעוד חדר אחד כ' על כ' לאחר זמן ומתוך כך לא יבינו ויסברו שממלא להם שאלתם:

ואת מיתגר פלגא. יבין כך אתה נשכר החצי שהרי במרובע מ' על מ' יש ד' פעמים כ' על כ':

אין מקדרין. כמו מקדרין בהרי' דאמרי' בעירובין פ"ה ולשון נוקבין הוא דכשמודד תחומי שבת והגיע להר ואינו יכול להבליע מדרונו שהוא יותר מחמשים אמה לפי מדת החבל אשר מודד בו ואז צריך למדוד גם המדרון רואין כאלו נוקבין אותי ומודדין דרך הנקב למעט מדת מדרונו כדאמרינן שם שהתחתון נותן את החבל כנגד לבו והעליון כנגד רגליו ונמצא מתמעט המדרון חצי קומתו של אדם:

לא בערי הלוים. כשמודדין תחום ערי מקלט לקלוט כדתנן בפ"ב דמכות כשם שהעיר קולטת כך תחומה קולט:

ולא במקום עריפה בנחל. בעגלה ערופה כשמודדין לידע איזו העיר הקרובה אל החלל אין מקדרין בהן אלא מודדין הרים וגאיות כקרקע חלקה כדמפרש בבבלי עירובין טעמא דמדידתן של תורה הן:

ניחא. כהאי מ"ד דאמר במתני' דדרשינן אלף אמה מגרש ואלפיים אמה דקאמר תחום שבת ואין אנו למדין כלום מערי מקלט ניחא דאע"פ דשם אין מקדרין בתחום שבת מקדרין דלהקל אמרי' בהן:

ברם. אבל למ"ד דלא קאי אתחום שבת ולא מצינן לה רמז במקרא אלא מתחום דערי מקלט ילפינן כמו דכתיב בהו אלפים כן נמי לתחום שבת קשיא דלעיקר לערי מקלט אין מקדרין ולטפילה שלמדו ממנה מקדרין בתמיה ולא משני מידי ובמכות שם קאמר בפשיטות דלא אתייא אלא כהך מ"ד שיש רמז במקרא לתחום שבת:

ומנין שלא היו קוברון כו'. איידי דאיירי בערי הלוים הכא מסיק לה למילתייהו:

ולא ניתנו לקבורה. להלוים שיהיו קוברין בהן אבל הרוצח אם מת שם תהא קבורתו וכן אמרי' בבלי מכות דף י"ב:

מתני' שאין ת"ל לאמר. שאין דומה לשאר לאמר שבתורה שהשכינה מדבר למשה לאמר הדיבור לישראל אבל כאן אין לומר כן:

כקורין את ההלל. מפרש בגמ':

כקורין את שמע. בבבלי מפרש בברייתא כסופר הפורס על שמע בבה"כ שהוא פותח תחילה והן עונין אחריו וקורין כולן יחד וכך שרתה רוח הקדש על כלם וכוונו יחד את השירה ככתבה:

גמ' לקטן. כקטן שמקרא את ההלל דתנן בפ"ג דסוכה מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהן אומרים וכן ענו אחרי משה על כל דבר ודבר:

לגדול שהוא מקרא את ההלל. לציבור להוציאן ידי חובתן שעונין אחריו ראש הדבר כדאמר התם ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה וכן ענו אשירה אחר כל דבר ודבר שאמר משה ובבבלי מהפך הגירסא דברי רבי עקיבה לדברי רבי אליעזר וקאמר התם טעמייהו דכולא עלמא מלת לאמר דרשי מר סבר לאמר אמילתא קמייתא ומר סבר לאמר אכל מילתא ומילתא:

היה מוטל עולל כו'. כדדריש בבבלי שנאמר מפי עוללים ויונקים יסדת עוז עולל גדול מיונק:

במקהלות. כשנקהלו על הים:

ממקור. אם אותם שבמקור:

את רועה הצאן אין כתיב כאן. דלא הוי קאי אלא על משה:

אלא את רועה צאנו. לרבות:

מלמד כו'. כלומר שעל כלן שרתה רוח הקדש ואמרו כלם שירה כמשה:

מה תלמוד לומר לאמר. להאי מ"ד שכלם אמרו שירה כאחד:

לאמר לדורות. שיזכירו תמיד בכל יום את השירה הזאת:

כהדין פסוקא. כמי שמזכיר תחילת הפסוק והן גומרין אחריו כך התחיל להם משה ושרתה רוח הקודש עליהם לגמור את הפסוק כלו. אתנדבו ראשי עם. דהיה לו לומר בפרוע וגו' התנדב עם ולפיכך דריש לה בל' ציווי שצריך שיתנדבו לומר שירה כשהקב"ה עושה להן ניסים:

התיבון. על זה הרי גאולת מצרים דלא אמרו שירה:

שנייא היא. התם שעדיין לא היתה גאולתן שלמה:

שהיא תחילת גאולתן. על הים היתה עיקר גאולתן שראו בבירור שיצאו לחירות עכשיו מפגרי האנשים חטאים שהיו משעבדין בהן:

הרי גאולת מרדכי ואסתר. דלא אמרו שירה:

שהיו בח"ל. ואין אומרים הלל על נס שבח"ל אחרי שבאו לארץ:

ואית דבעי מימר. דה"ט דלא אמרו שירה דמרדכי ואסתר משונאיהן הוא דנגאלו ולא נגאלו מן המלכות לצאת לחרות כדאמר בבבלי מגילה דאכתי עבדי אחשורוש אנן:

מתני' מאהבה. שאהב את המקום:

הדבר שקול. משקלו שוה ואינו מכריע לכאן ולכאן יש לו הכתוב בוי"ו ומשמעותו כאלו היה לא באל"ף ויש לא באל"ף ומשמעותו כלו הכתוב בוי"ו דכתיב בכל צרתם לא צר וזה ודאי כלו בוי"ו דהא כתיב ומלאך פניו הושיעם:

הן יקטלני. הלא הוא הורגני לא איחל לו עוד או לו אני איחל:

גמ' חי אל. לשון שבועה ונדר הוא:

אא"כ אוהבו. ומכאן נמי ראיה דמאהבה עבד:

גם הוא לי לישועה. עדיין מצפה אני לישועתו ומזה נמי ילפינן דמאהבה עשה:

עשה מאהבה עשה מיראה. כלומר אף שתעשה מאהבת השם מ"מ תשים גם יראתו נגד פניך ועל יראת רוממות אמרו:

שאם באתה לשנוא. התורה והמצוה להשליך אחרי גוך:

שאם באתה לבעט. ביסורין אם יבאו עליך:

שבעה פרושין הן. בבבלי פ"ג דף כ"ב גריס לה והתם מפרש בענין אחר:

טעין מצותיה על כתפי'. להראות לבריות:

אקיף לי. המתן לי מעט שאני רוצה לעשות מצוה ואין לי פנאי לדבר עמך:

ומקזז הדא עם הדא. שהוא מקיז ומנכה העבירה נגד המצוה וחושב בדעתו שהמצוה תכפר על העבירה:

מאן דית לי מה. דהמועט שיש לי אני מנכה לעשות ממנה מצוה:

איידי. הגידו לי איזו עבירה עשיתי ואעשה מצוה כנגדה. וכולן להתראות ולהתגדר הן:

ומצאת את לבבו. שתי לבות דאף יצה"ר שלו החזירהו למוטב:

והפשיר עמו. היצה"ר עשה פשרה ושלום עמו:

וכרת עמו ברית. דקאי נמי אדלעיל ומצאת וגו' ואע"ג דפשטי' דקרא על הקב"ה קאי:

אבל דוד לא היה יכול בו. לעשות שלום:

והרגו. כפה אותו לעשות רצון השם:

הוה מיתדין קומי. היה נידק לפניו:

אתת. הגיע זמן ק"ש והתחיל לקרות ושחק:

או חרש. או מכשף אתה להשביע היסורין שלא יורגשו בך בדברים שאתה מדבר ושוחק אתה מהן אי מבעט ביסורין אתה באלו הדברים ומשחק להכעיסני:

רחמתי כו'. אלו שני הדברים קיימתי אבל השלישי עדיין לא בא לידי לקיימו ועכשיו שבא לידי והגיע ג"כ זמן ק"ש ולא עברתי מלקיים גם בכל נפשי ובשביל זה אני קורא שמע ושמח בחלקי שנפל לי לקיימו בעונתו:

אותו ואת תורתו. כעין דאמרי' בבבלי לרבות ת"ח:

מתני' מיראה. מדאגת פורענות שלא תבא עליו:

וירא אלהים. ולא אוהב אלהים:

גמ' אימתי היה איוב. פליגתא דתנאי נמי בבבלי בתרא דף ט"ו:

אשר חכמים יגידו. ודריש לה לעיל פ"ק על ראובן ויהודה שהודו ולא בושו:

העמיד תייש אחד לנגדו. ובתוך כך יציל צאנו כך הקב"ה נתן איוב לענין שלא יקטרג על ישראל:

יסגירני אל. בכיון הסגירו ביד עויל:

ומגדולי פמליא. מגדולי שריו ויועציו:

הדא קוא דכאיב הירא וגו'. זה איוב דכתיב ביה איש תם וגו':

ולמה זה הבל תהבלו. כדאמר בבלי שם איזהו דור שכולו הבל הוי אומר זה דורן של שפוט השופטים:

שהיו נוטלים מעשר בגרנות. כלומר מקבלי שוחד להטות דין:

אהבת אתנן וגו'. פסוק הוא בהושע כלומר כדמצינו דגם הנביא היה מוכיח להם כן:

בימי מלכות שבא היה. ובא גם גדוד מכשדים עליו:

בימי מלכות כשדים. ובא גדוד גם משבא עליו:

מעולי גולה היה. וגר היה ורבי יוחנן קאמר דישראל מעלי' הי':

. לפום כן. הואיל דסבירא ליה לרבי יוחנן דישראל ממש היה לפיכך למד ממנו הלכות אבל לקמיה דצריך לקרוע מעומד כמו שעשה איוב:

תני ר"ח. דסבירא ליה כהני תנאי דלעיל דגוי היה:

תמן אמר. לעיל בריש הסוגיא:

ולא אבה וגו'. וכתיב ויהפוך ה' אלהי' את הקללה לברכה ודריש לה שהוא בעצמו בירכן על כרחו:

אין הוא הוא. אם אליהוא בלעם הוא כבר כסה עליו המקום ואתה מגלהו:

שביזה כל בתי עכומ"ז. שכיסו כל פני עכומ"ז בושה שראו שמסר עצמו על קדושת השם:

וכתב ספרו של איוב. דס"ל כמ"ד בבבלי התם דבימי משה היה ודריש לה מדכתיב הכא מי יתן איפוא ויכתבון מלי וכתיב התם ובמה יודע איפוא:

ומאן דלית הוא זותרן לית הוא כשר. בתמיה דדרשת הכי מדכתיב וירא אלהים:

אלא שהיה מוותר על קללתו. שהיו מקללין אותו ומעביר על מדותיו למחול להן:

סליק פירקא בס"ד