מתני' אילו נאמרים בלשונם. כל אדם בלשון שהוא שומע:

פרשת סוטה. מה שהכהן אומר לה:

ווידוי מעשר. בשנה השלישית בערתי הקדש מן הבית וגו' אומר בכל לשון דכתיב ואמרת לפני ה' אלהיך בכל לשון שאתה אומר:

קרית שמע. דכתיב שמע ישראל בכל ל' שאתה שומע:

ותפלה. כדאמר בבבלי דרחמי היא כל היכא דבעי מצלי:

וברכת המזון. דכתיב וברכת בכל לשון שאתה מברך:

ושבועת העדות ושביעת הפקדון. בכל לשון שהשביעם ולא הודו חייבין שבועת העדות ילפינן לה דכתיב בה ושמעה קול אלה בכל לשון שאתה שומע ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:

גמ' אמר ליה ר' יונתן. דלהכי לא איצטריך דפשיטא היא דאם אינה שומעת על מה היא עונה אחריו אמן:

אלא דבא הכתוב ללמדינו שלא יאמר לה ע"י תורגמן. דכתיב ואמר הכהן אל האשה:

לא מצינו כו'. איידי דאיירי בע"י תורגמן מייתי לה הכא:

עם שרה בלבד. דכתיב ויאמר לא כי צחקת:

ע"י התורגמן. ע"י מלאך:

הדיבור נפלה לה. לא שדיבר עמה אלא שהגיע לה מאמר ה' ע"י מלאך כדאמ' בב"ר וי"א ע"י שם בן נח והא דקאמר ויאמר ה' לה שנפל לה מאמר ה':

כמה כירכורים כירכר. כמה עילות וסיבות שעשה כדי לדבר עמה עד שהוצרך מתחילה לאמר לאברהם למה זה צחקה שרה ולא דיבר עמה מתחילה:

מתאוה כו'. כלומר לא שאין חפצו ית' להשיח עם שרה אלא מפני שהקב"ה מתאו' לשיחתן של צדקניות ולפיכך דיבר לאברהם ואז ענתה לא צחקתי ואם הי' יתברך מדבר מתחילה עמה לא תענה כלפי שמיא כן:

וענית ואמרת. בכל לשון שהוא עונה:

ודברת בם. בכל לשון שהוא מדבר:

והיו. בהוויתן יהו:

אלוניסתין. לשון יוני הערוך:

בעא. הי' רוצה לעכבן דסבר כרבי דאינו נאמר אלא בלה"ק:

כך אומר אני. בתמיה דמי שאינו יודע לקרות ק"ש בלה"ק שלא יקרינה כל עיקר:

הרי מגילת אסתר כו'. דאינו יוצא בה אלא באשורית:

א"ר מנא. שניי' התם שהיה יודע אשורי' ולעז ולפיכך אינו יוצא אלא אשורית:

בלעז. כלומר אם לא היה יודע אלא לעז יוצא בה גם בלעז כבק"ש:

ותפילה. בלשון שהוא שומע כדי שיהא יודע לתבוע צרכיו:

כתניין שבלבנו. כלומר דהב"ד משביעין אותן על תנאי שבלבנו ועל דעתנו ולא על תנאי שבלבכם ולפיכך צריך נמי בשבועת הדיינין שיבינו אותה וכן א' בבבלי שבועות ריש פ"ו שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה:

חזקה כתנאי שבלבינו הוא משביעו. כלומר אפילו מן הסתם שלא פירשו להם ודאי על תנאי שבלבינו הוא משביען ולמה הוא מתנה ומפרש להם כך:

מפני ההדיוטות. שלא לעשות היתר לעצמן ויאמרו יש תניין בשבועות כלו' שבלבם תנאי אחר על השבועה אבל באמת אין תנאים בשבועות ואפילו לא פירשי:

והא כתיב כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום. ואת אשר איננו וגו'. דאלמא שצריך לפרש להם לא על דעתכם כו':

מה שמע מינה. היכן שמענו זה מזה הפסוק:

הדורות הבאים אחרינו אין בלבם תניי. כלומר דלכך אמר משה ואת אשר איננו כמו הדורות הבאים אחרינו אין תנאי בלבם כך אין תנאי שבלבכם כלום דעל דעת המקום ועל דעתי אני משביע אתכם:

מתני' ואלו נאמרין בלשון הקודש. ולא אמרינן ניגמר מהנך דלעיל שנכתב ונסדר עליהן מצות דיבורים ואין צריך לאמרם בל' הקודש משום דבהני כתיב עיכובא:

מקרא ביכורים. שהיה קורא מארמי אובד אבי עד סוף הפרשה:

וחליצה. יבמה אומרת מאן יבמי וגו' והוא אומר לא חפצתי לקחתה ואחר החליצה אומרת ככה יעשה לאיש:

ברכות וקללות. שאמרו ישראל בהר גריזים ובהר עיבל:

ברכת כהנים. נשיאת כפים:

ברכת כהן גדול. ביום הכיפורי' אחר עבודת היום שלפני ולפנים היה קורא את הפרשה בתורה ומברך שמנה ברכות המפורשות במתניתין:

ופרשת המלך. היא פרשת הקהל כדמפ' בסוף פירקין:

ופרשת עגלה ערופה. ידינו לא שפכו וגו' כפר לעמך ישראל וגו':

ומשוח מלחמה. והיה כקרבכם וגו' ואמר הכהן שמע ישראל וגו':

כיצד. כמו מנין:

ולהלן הוא אומר. בברכות וקללו' של הר גריזים:

מה ענייה האמורה להלן בלה"ק. דכתיב קול רם וכתיב התם משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

רבי יהודה אומר וענתה וגו'. דאינו צריך לג"ש דמגופיה דקרא אנו למדין דכתיב ככה עד שתאמר בלשון הזה:

גמ' תני. בברייתא בשם ר' יודה דאין צריך לכל ג"ש המוזכרים במתני' דכל מקום שנאמר בלשון הזה עני' ואמירה כגון מקר' ביכורים וחליצה או מקום שנאמר ככה כו':

בנין אב שבכולן. ללמד על מקום שנאמר עניה דכתיב משה ידבר:

והכתיב ויען לבן ובתואל. והם לא היו מדברים בלשון הקודש כדלקמן דכתיב ויקרא לו לבן יגר שהדותא:

אין תימר ע"י ענייה. אם תאמר דלהכי כתיב לשון ויען דשייך התם לשון ענייה שהיו עונים על דברי אליעזר:

והכתיב ויאמרו. וא"כ ויאמרו למה לי:

אין תימר על ידי אמירה. כלומר שבא הכתוב ללמדינו דבאמירה בעלמא היו דבריהן ולא בלב שלם:

והכתיב מה' יצא הדבר. ולא היה כתב לנו בזה הלשון אם דברי פיהם לא כלבם הי':

ואין תימר קודם למ"ת. שאני דכל מקום שנאמר ענייה אחר מ"ת קאמר הרי פרשת וידוי מעשר כו':

שלא יהא לשון סורסי. ארמי קל בעיניך כלומר דשאני לשון ארמי שהוא קרוב ללה"ק ושייך ביה נמי לשון ענייה שהרי מצינו לשון זה בתורה כו' אי נמי מילתא באפי נפש' היא:

לעז. יונית נאה לזמר:

רומי לקרב. הלבבות וליתן אהבה שהוא לשון ריצוי ופיוס:

סורסי. ארמי:

לאילייא. לקינה:

עברי לדיבור. שהוא לשון צח ונקי:

אף אשורי. כתב אשורי נאה לכתב:

בחרו להם. ישראל בימי עזרא כתב אשורי ולשון הקודש כדאמר בבבלי סנהדרין דף כ"ב והתם קאמר כתב עברי והיינו כתב עבר הנהר והכא בלה"ק מיירי דאין בו כתב:

המעולה שבקולות. כדמפרש ר' יצחק בקול בינוני:

מתני' שבשומרון. אצל שומרון:

גמ' הלא המה בעבר הירדן. סימנים דקרא מפרש דמן הירדן ולהלן הוא רחוק מן הירדן לצד מערב דכתיב אחרי דרך מבוא השמש ואחרי ל' מופלג הוא שהוא רחוק ממקום שהחמה זורחת מן המזרח של ירדן שהיו ישראל שם כשנאמר להם מקרא הזה ודריש מבוא השמש על מזרח מקום שהחמה זורחת:

זה הר גריזים והר עיבל שבין הכותים. שיושבין בהם הכותים והוא רחוק מן הירדן:

הלא המה בעבר הירדן סמוך לירדן גרסינן בדברי רבי אליעזר. וכן הוא בבבלי דהוא דריש אחרי דרך מבוא השמש על מערב מקום שהחמה שוקעת וכלומר מופלג מן מערב הירדן וסמוך לצד מזרח והיה סמוך לירדן מיד:

בארץ הכנעני. לאו כנעני ממש אלא אילו בין החוי דהא שכם חוי היא דכתיב שכם בן חמור החוי וקרי לה על שם כנעני:

היושב בערבה. אינו בערבה אלא בין ההרים דארץ החוי ארץ הרים וגבעות היא:

אין כאן גלגל אין כאן אלוני מורה. כלומר דלר"א עדיין לא באו לא לגלגל ולא לאלוני מורה אלא דסמיך אדרש' דר"א בן יעקב לקמן לא בא הכתוב כו':

מה מקיים ר' אליעזר כו'. שהרי עדיין לא באו לשם:

שתי גבשושיות עשו. סמוך לירדן וקראו על שם הר גריזי' והר עיבל:

ק"ך מיל. מן הירדן עד הר גריזים והר עיבל שיושבין הכותים:

לא בא הכתוב. בסימנין הללו אלא להשוות להן הדרך שילכו בדרך כבושה וישרה לפי שגלוי לפניו שעתיד הענן לפסוק אחר מיתת משה והורה להם לאחר שיעברו את הירדן שילכו דרך ארץ יישוב ודרך ארץ הכנעני שהיא ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא הרים וגבעו' אלא יכנסו מצד המערב רחוק מן הירדן דרך המישור ויכבשו:

לסופרי כותים. שיש להם תורה שבכתב ואינם מאמינים בתורה שבעל פה:

והלא ידוע שהוא שכם. כלומר אף אנו מודים שהוא שכם אלא שאנו למדין מג"ש ואתם שאינכם דורשים ג"ש במה למדתם שהוא שכם:

וכר' ישמעאל. הא דאמרן הר גריזים והר עיבל בשכם הוא שהרי לא באו לשכם עד לאחר שחילקו. א"נ דר' ישמעאל פליג אתרווייהו תנאי דלעיל:

וכר' ישמעאל. ולר' ישמעאל לא נאמרו עד לאחר י"ד שנה:

דר' ישמעאל אומר. בפ"ק דקידושין וכאידך תנא דבי ר' ישמעאל התם:

כל ביאות שנאמרו בתורה. והיה כי תבואו והיה כי יביאך וכן בברכות וקללות נאמר בהן והיה כי יביאך:

אבנים הקימו אותן מיד. לכתוב עליהן את כל דברי התורה:

מתני' מלמטה באמצע. בין שני ההרים:

מיכן ומיכן. על ההרים:

הפכו. הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה כל הארורים היו אומרים תחילה בלשון ברכה:

והיו אילו ואילו. שבהר גריזים ושבהר עיבל והא דכתיב ואלה יעמדו לברך וגו' לא שהיו השבטים מברכין ומקללין אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה כדיליף בגמ':

גמ' אי אפשר לומר לוי למעלן כו'. לפי שכ' בתורה אלו יעמדו לברך וגו' שמעון ולוי ויהודה וגו':

שכבר נאמר לוי למטן. בספר יהושע כדכתיב וכל ישראל וזקניו עומדים מזה ומזה לארון נגד הכהנים הלוים אלמא כהנים ולוים למטן היו הא כיצד:

אמור מעתה זקני כהונה ולויה כו'. ונמצאו ב' הכתובים קיימים. ובבבלי דף ל"ז גריס לה לר"א בן יעקב דאמר הכי ולרבי גריס התם אלו ואלו למטן הם עומדים ישראל ולוים:

הראוי לשרת. לשאת את הארון דהיינו מבן שלשים ועד בן חמשים היו למטה אצל הארון:

אף לוי כולו למעלה. והכהנים לבדן היו למטן:

מה מקיים הדין תנייא. מה מקיים ר' שמעון זה הפסוק נגד הכהני' הלוים דאלמא הלוים נמי למטה היו:

כהאי דאמר כו'. מבואר בבבלי חולין ובהרבה מקומות:

יכול אלו שבהר גריזים. השבטים העומדים על הר גריזים כדכתיב אלה יעמדו לברך וגו':

ת"ל הברכה והקללה גרסי'. דכתיבי בס' יהושע תכופין זא"ז:

דמשמע אילו כו' כלומר מי שאמרו הברכות אמרו נמי הקללות הא כיצד וע"כ על הלוים נאמר אלא שהפכו כו' כדמסיק ונכון לגרוס אחר זה יכול אילו שבהר גריזי' היו עונין כו' עד היו הופכין פניהן כלפי הר עיבל ואח"כ יכול משהיו אומרים הברכות כו' וכן היא גי' התוס' שם ד"ה מאי על:

משהיו אומרים הברכות. כולן:

הברכה ברכה אחת וכו'. ובבבלי שם יליף מברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמין:

ברוך בכלל כו'. כל הברכות והקללות נאמרו בהר גריזים ובהר עיבל בכלל ובפרט ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת ארור אשר לא יקים הרי בכלל ברוך אשר לא יעשה פסל ומסכה ארור אשר יעשה הרי פרט וכן כולן:

שש עשרה בריתות כו'. כדמפרש ואזיל ללמוד וללמד לשמור ולעשות שכל המצות כולן טעונות ארבעה אלה ועל ארבעתן נמסרו ברוך וארור בכלל ופרט ברוך אשר ילמדו ארור אשר לא ילמדו וכן ללמד וכן לשמור וכן לעשות הרי כאן שש עשרה:

וכן בהר סיני וכן בערבות מואב. נאמרו כל המצות עם הבריתות האלה נמצא מ"ח בריתות על כל מצוה ומצוה:

הי' מוציא של הר גריזים. לפי שלא אמר יהושע כל התורה אלא מצות שבפרשה:

ומביא של אוהל מועד תחתיהן. שלאחר שהוקם המשכן דיבר הקב"ה עם משה בישוב ולמדו כל התורה. וכדאמר בבבלי שם דס"ל לר"ש כר"ע דאמר כללות ופרטות של כל מצוה נאמרו בסיני ונשנו באהל מועד ונשתלשו בערבות מואב ולפיכך חשיב לסיני ואהל מועד לתרתי:

שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים. כמנין שהיו ישראל במדבר וכל אחד נעשה ערב על כל אחיו:

אם כדברי ר' שמעון בן יהודה. שמונה גם הערבות:

אין כל דבר ודבר כו' על כל פעם ופעם כו'. כלומר מ"ח בריתות של שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ויש בכל אחת מהן שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים וכדאמר. בבבלי ערבא וערבא דערבא איכא בינייהו אם נעשה כל א' ערב על ערבותו של חבירו או לא דר"ש בן יהודה סבר לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות נמצא כל אחד ואחד ערב גיל מ"ח בריתות של כל אחת ואחת אבל לא נעשה ערב על ערבותו של חבירו אלא על חובתו ואתא רבי למימר לדברי ר"ש שבא למנות בריתות הערבות יש לו למנות מ"ח בריתות של ת"ר אלף ג' אלפים תק"ן ובכל א' האלה יש ת"ר אלף ג' אלפים תק"ן שכל אחד קיבל עליו ערבות חבירו וערבות ערבותו:

עד כדון דברים שנכללו ונפרטו. אדלעיל קמהדר דחשיב לכל הבריתות שבתורה בכלל ופרט דעד כאן לא שמענו בזה הפרשה אלא הדברים שנפרטו ארור אשר לא יעשה וגו' וכן כלל ארור אשר לא יקים:

דברים שנכללו כו'. כל התורה שנכלל גם כן בארור אשר לא יקים ולא נפרטו מנין שנכרתו כלם בברית בפרט:

ללמד על הכלל כולו יצא. דאותן מצות המפורשות בפרשה היו בכלל כל התורה ויצאו מן הכלל ללמד על כל המצות כולן שנכרתו בכלל ובפרט:

לא בדבר אחד. שיצא מן הכלל ללמד אמר רבי יוחנן זה דילמא בשני דברים בתמיה דלא קי"ל מדה זו אלא בדבר אחד שיצא מן הכלל אבל לא בשני דברים דה"ל ב' כתובים ואין מלמדין וכאן הרבה דברים מפורשין בפרשה:

והכא בשני דברים. לאו דוקא אלא כלומר הרבה יותר מאחד:

מכיון דכתיב בסוף. הפרשה אמן אהא דכתוב לעיל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת נעשה כמי שכל הפרשה דבר אחד ונידון בדבר שיצא מן הכלל:

זה החזן שהוא עומד. להתפלל ולקרות בתורה ועליו נאמר אשר לא יקים שבעומדו הוא מקים התורה ומעלה אותה לפני העם. והרמב"ן ז"ל בפי' החומש לא גריס אלא זה החזן לחוד ופירש שאינו מקים ספרי התורה בארון הקדש כתיקון שלא יפלו א"נ על החזן שאינו מקים הספר תורה להראות פני כתיבתה לעם:

זה הבית שלמטן. הרמב"ן גריס שם זה הבית דין של מטה בית המלך והנשיא שבידם להקים את התורה ולמחות ביד העוברים ומבטלים אותה:

על הדבר הזה קרע יאשיה. המלך את בגדיו כשמצא חלקיהו הספר בבית ה' וקרא בו ואמר עלי מוטל להקים. והיפ"מ פירש לפי גי' הספר דעל בנין בית המקדש ועל חיזוק בדקו קאמר:

והיתה ספיקה בידו להחזיק. ביד לומדי התורה לפרנס אותם:

ר' ירמיה בשם ר' חייא כו' גרסינן והחזיק הרי זה בכלל ברוך. אע"פ שהוא לא למד כלל הרי הוא במעלת בעלי תורה כדדריש רבי ירמיה לקמיה דעתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי המצות המחזיקים ביד לומדי תורה אצל בעלי תורה להיותם שוין במדרגה אחת:

צל. הוא כמו חופת כבוד לצל להתענג בזיו הוד ולהנצל מעונש ע"ד וסוכה תהיה לצל יומם וגו' ובויקרא רבה גריס צל וחופה:

עץ חיים היא למחזיקים בה. ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים בה:

מה ת"ל והחציו. ביהושע כתיב בהאי קרא דלעיל וכל ישראל וזקניו וגו' חציו אל מול הר גריזים והחציו אל מול הר עיבל ומה ת"ל והחציו דמשמע חציו המיוחד או חליו הנזכר במקום אחר:

ומרובים בהר עיבל. כדמפרש לקמיה וזהו והחציו חציו המבורר שהוא הרוב שהי' חציו בשבטים ורובא בגברי:

למה. היו של הר עיבל מרובין:

שאין שבטו של לוי כולו שם. בהר גריזים שהרי זקני כהונה ולויה למטה היו כדאיתא לעיל. אילו היה כו'. אפילו היה כל שבטו של לוי למעלה לא היו שוין שהרי חסרו כ"ד אלף משבטו של שמעון שהיו מהעומדים על הר גריזים כדכתיבי קראי אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וגו' שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי:

רבי יוסי בר' בון. קאמר דלעולם היו שוין אם היה כל שבט לוי שם ואף שחסר משבט שמעון מפני שחסר כנגדה בהר עיבל משבט ראובן וגד שהרי לא באו מהם לארץ כנען אלא ארבעים אלף חלוצי צבא והנשארים מעבר לירדן היו:

כהנא אמר כשם שהן חולקין כאן. בהר גריזים ובהר עיבל:

כך הן חלוקין בתחילת החומש השני. בואלה שמות ואע"ג דלא דמי לדהתם דקחשיב ראובן שמעון לוי ויהודה יששכר זבולן ובנימן דן ונפתלי גד ואשר ויוסף וכן לא דמו לחילוק הדגלים דקאמר תנא דברייתא דלקמיה דהתם יהודה יששכר זבולן ראובן שמעון גד מטה יוסף בנימן דן אשר נפתלי וכן כשנמנו שם לענין הדגלים ג"כ בסדר אחר הוא ולא דמו לדהר גריזים והר עיבל ה"ק כשם שחלוקין כאן שלא נזכרו כסדר תולדותם ולא כל בני אם אחת יחד כן הן בתחילת חומש השני שנזכרו שלא כסדרן וכן פירושו בדגלים להך תנא אלא דבהא פליגי דכהנא מדמי לשל חומש השני דבתרווייהו כל בני אם אחת סמוכין זולת של אם אחת הכא לאה והכא רחל ותנא דברייתא לא מדמי להאם לפי שלא נזכרו כל השבטי' שם יחדיו כי יוסף לא נזכר אלא אח"כ שאמר ויוסף היה במצרים. כן פי' היפ"מ ולבי מגמגם בה דדוחק לפרש דפליגי בענין הדמיון ועוד דלפ"ז הא דאמר בני לאה כו' צ"ל דאדברי כהנא קאי וא"כ מאי האי דקאמר טעמיה דהדין תנייא כו' וכבר נדחק שם לפרש גם בזה לשיטתו. ונראה דאיפכא גרסי' בהאי פלוגתא כהנא אמר כו' כך הן חלוקין בדגלים אית תניי תני כו' כך הן חלוקין בתחיל' חומש שני בני לאה כו'. וה"פ דכהנא סבר כשם שמצינו במנין חומש הפקודים וכן בסדר הדגלי' וכן באלה שמות האנשים אשר יעמדו וגו' תמצא בכ"מ דלא קפיד קרא אלא בבני רחל שהם נמנו תכופין זא"ז ובבני לאה לא קפיד אלא לפעמים זה קודם וזה מאוח' וכן בבני השפחות וכן תמצא בהר גריזים ובהר עיבל דיוס' ובנימין זא"ז בהר גריזים ובהר עיבל ובני לאה ובני השפחות שלא כסדרן. ותנא דברייתא ס"ל דכשם שחלוקין בתחלת חומש השני בני לאה מכאן מששה הראשונים ובששה האחרונים בני רחל א' מכאן וא' מכאן ובני השפחות באמצע כן נמי הכא דאע"ג דבקרא כתיב אלה יעמדו לברך וגו' שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימן ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל ראובן גד ואשר וזבולן דן ונפתלי היינו לומר דאותן ששה יהיו על הר גריזים וששה אלו על הר עיבל אבל סדר עמידתן לא קפיד הכא קרא לחשוב כסדרן ואנן הוא דילפינן דחלוקין בסדר עמידתן כמו דמצינו שחלוקין בתחילת חומש שני א' מכאן כו' וכן הכא דבהר עיבל היה ראובן מכאן וזבולן מכאן ובני השפחות באמצע כמו דהתם בבני רחל. והיינו דקאמר כשם שהם חלוקין לומר חלוקין בסדר עמידתן ופליגי הכא בעיקר הסדר ולא לענין הדמיון. והיינו דמסיק רב מתנה טעמיה דהדין תנייא דבריית' דאמר אחד מכאן ואחד מכאן ובני השפחות באמצע כמו התם דכתיב שמע אלי יעקב וישראל מקוראי ודריש מקוראי לשון תקרה כמו המסדר קורות זו אצל זו נותן צד העב של זה בצד הקצר של זה ויעמדו יחדיו כן השבטים אף דכלם חשובים היו מ"מ מסדר בני השפחות באמצע ומבני רחל או מבני לאה הגבירות אחד מכאן ואחד מכאן:

כך הן חלוקין באבני אפוד. שנאמר בהן ששה משמותם וגו' הנך ששה דהר גריזים כתובים על האחת וששה דהר עיבל כתובין על השנית והיינו דכתיב והחציו אותו חצי החקוק באחת מהאבנים:

במלואותם. כתיב דמשמע שצריך למלאות ולהשלים חשבון האבנים של זו כזו כדי שיהיו כו':

בנימין דותולדותם מלא. כלומר דכתולדותם כתיב ודריש כמו שנזכרו בתולדותם וגבי בנימן כתיב ואביו קרא לו בנימין מלא וכן באבני אפוד מלא היה:

יהוסף מלא. הוא כדכתיב עדות ביהוסף שמו ולדידיה מפרשים כתולדותם לאו בשם תולדותם קאמר אלא כסדר תולדותם ופליג אהאי ברייתא כשם שהן חלוקין כו':

והלא אינן כו'. אברייתא דלעיל פריך דקאמר כשם שהן חלוקין בהר גריזים ובהר עיבל כך חלוקין באבני אפוד והלא אינן אלא של הר גריזים כ"ז ושל הר עיבל כ"ג:

א"ר יוחנן. לתרץ הברייתא דיהו שוין במלואותם דלדידיה לא ס"ל הכי כדלעיל:

בנימין היה חציו. בכתיבתו ב"נ מכאן וימ"ן מכאן:

ויאות. שפיר וכן מדויק במקרא דמי כתיב שמותם לא כתיב אלא משמותם מקצת שמותן כלומר של אחד מהששה ולא כל שמותם של הששה:

הראשונים אין נכתבין על סדר. תולדותם שיהודה מלך והי' מוקדם והאחרונים נכתבו על הסדר והאי סתמא סבירא ליה כת"ק דבבבלי שני' כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ולא ס"ל נמי כשם שחלוקין כו' דלעיל:

מתני' הביאו את האבנים. כדכתיב ובנית שם מזבח וגו' וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת באר היטב:

ונטלו את האבנים. סתרו את המזבח לאחר שהעלו עליו העולות והשלמים כדכתיב. והעלית עליו עולות וגו':

ובאו ולנו במקומן. בבית מלונם בגלגל ושם הקימו את האבנים:

גמ' תני על אבני המלון נכתבו. רבי יהודה פליג אתנא דמתני' דקאמ' על אבני מזבח נכתבו כדכתיב והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' ובנית שם מזבח וגו' וכתבת על האבנים וגו' והן הן אבני המלון ור' יהודה סבר דאבני המלון אבנים אחרות הן וכר' חנין דלקמי דאמר ד' מיני אבנים היו והם אבנים שהביאו עמהן מן הירדן כדכתיב שאו לכם מזה וגו':

מ"ד כו'. להאי מ"ד דעל אבני המלון נכתבו ניחא הוא שכתבו כל התורה בשבעים לשון כדי שיבאו א"ה ויעתיקו שלא יהא להן פתחון פה לומר לא היה לנו מהיכן ללמוד תורה כדלקמן:

משלחין נוטריהון. סופרים שלהן וקורין אותם נוטרייון:

ומשיאין. מעתיקים:

מ"ד. אלא למ"ד על אבני המזבח נכתבו קשיא:

לא לשעה היו ונגנזו. דודאי נגנזו אחר שהקריבו עליו ולא הניחו' שם מפני שתשמישי קדושה הן ואיך הי' יכולין להעתיק התורה בשעה מועט' ולא ס"ל כמ"ד במתני' דאותן אבנים סתרו' והביאו עמהן כדפירש רש"י ז"ל:

עוד הוא מעשה נסים. דלמ"ד על אבני המזבח נכתבו עוד מעשה נסים נעשה להן שנתן הקב"ה בינה בלב כל אומה להעתיק את התורה בשעה קלה זו:

ניחא ושדת אותם בשיד. מפני שהיה לקביעות וסדוהו בסיד על הכתיבה עד שיבאו האומות ויקלפוה והשיאוה כדאיתא בבבלי:

מה מקיים ושדת. למה היה להם לסוד בסיד כיון שלא היה אלא לשע' ומיד באו א"ה והעתיקוה:

בין כל אבן ואבן. לא היה הסיד אלא בין אבן ואבן לבנין המזבח:

משרפות סיד. על עסקי סיד:

מסיד נפלו איפופסין. גזר דין שלהם למיתה שהיתה התורה כתובה לפניהם ולא למדוה:

מחורב. מהר חורב נטלו גזר דין שלהם שלא רצו לקבל את התורה כשהחזיר הקב"ה עליהם:

נמצאת אומר שלשה מיני אבני' הן. האי תנא דברייתא ס"ל כתנא דמתני' דהן הן אבני המזבח הן הן אבני המלון:

ואיסטליות. מיני אבנים שנתן להם משה כדאמר בבבלי אחד שהקים משה בארץ מואב שנאמר בעבר הירדן וגו' הואיל משה באר וכתיב וכתבת וגו' באר היטב ואתיא באר באר וקסבר האי תנא דנטלוה עמהן לארץ כדלקמן:

פשיט לן. ודאי זה לנו דע"כ ד' מיני אבנים היו כדמסיק ר' סימון:

ויאות. דד' מיני אבנוים הן ואבני המלון לאו הן אבני המזבח דאם תאמר אבני המלון הן בעצמן אבני המזבח הרי לשעה היו ונגנזו מפני קדושתן כדלעיל ואבני המלון הוקבעו שם לדורות כדכתיב למען תהיה זאת אות בקרבכם כי ישאלון בניכם מחר וגו':

אין תימר. דאותן אבנים היו ממה שהקים יהושע כו' כדכתיב ושתים עשרה אבנים הקים יהושע בתוך הירדן תחת מצב רגלי הכהנים:

משוקעות היו במים. ולא הוציאם משם כדכתיב התם ויהיו שם עד היום הזה:

אלא כן אנן קיומין. ע"כ דאבני המזבח היו באבנים שהקים להן יהושע על גב הירדן ואבני' אחרות היו שלקחו עמהם והביאום למלון:

מיכן אתה למד. כמה משאוי הי' באשכול שהיו שם שמנה מסייעין זה את זה:

דכתיב הכא והרימו וגו' לא דמי וכו'. אינו דומה המגביה משאוי מן הארץ על כתפו למגביה מהארץ לארכבותיו ומן ארכבותיו לכתפו שזה על ידי שאינו מגביה בפעם אחת מהארץ לכתפו יכול להגביה משאוי היותר כבד:

לא דמי כו'. ואינו דומה המגביה בעצמו עד על כתפו למי שאחר מטעינו שזה נושא משא יותר כבד:

לא דמי כו'. ואינו דומה מי שאתר מטעינו ונושא בעצמו למי שטוען בשנים שעל ידי שחבירו מסייעו ונושא עמו במשאוי כל אחד טוען יותר ממה שהוא טוען לבדו ואפי' כשאחר מטעינו וכיון שכאן כל אחד נשא לבדו משאוי של מ' סאה ממה שהגביה בעצמו מן הארץ על כתפו מבלי שהטעינו אחר מעתה צא ולמד כמה משאוי הי' באשכול שהיו שמנה אנשים ומסייעין זה את זה ומרימין על כתפיהן:

כתיב איש אחד. איש אחד לשבט. איידי דאיירי באשכול נקט לפלוגתא דר"י ור"ע בהא:

ה"ג על דעתיה דר"ע דאמר לשונות ריבויים הן כ"ד היו ששה עשר באשכול כו' ע"ד דר' ישמעאל דהוא אומר לשונות כפולין הם שנים עשר היו שמנה באשכול כו'. דר' ישמעאל ור"ע פליגי בכ"מ שנא' בתורה לשונות כפולין כמו הכא איש אחד איש אחד לר"ע אתי לרבות וכן הכא כ"ד מרגלים היו ואע"פ שלא הוזכרו בכתוב אלא י"ב אפשר דהאחרים פחותין מהם היו ולא קחשיב בהדייהו. ועל דעתיה דר"י דאמר בכ"מ לשונות כפולין הן ואין לנו לרבות דבר דדברה תורה כל' בני אדם כדאמר בהערל הלכה א' ובהרבה מקומות. שנים עשר היו כו' וכן גריס בתוס' דף ל"ד ד"ה טורטני לר"ע כ"ד ולר"י י"ב אלא דשם כתוב בר' ישמעאל לשונות ריבויים ובדר"ע לשונות כפולין וצריך להפוך הגי' בזה גם שם:

על דעתיה דר' ישמעאל. דאמר י"ב היו. טורטרון. כדאמר בבבלי שם ממשמע שנאמר וישאוהו איני יודע שבשנים ומה ת"ל בשנים בשני מוטות וס"ל לר"י דמדכתיב בשנים ולא שנים לרבות עוד ב' מוטות אחרות דהוו להו ארבע מוטות והיו הולכות ארבעתן זו אצל זו והאשכול הי' מוטל על ארבעתן וכל אחד מהן תופס לראש המוט אחד מכאן ואחד מכאן הרי שמנה אנשים באשכול וזהו טורטורן משאוי אחד כלו' כולן בשוה:

על דעתי' דר"ע. דאמר כ"ד היו והיו שמנה אחרים הפחותים מהן נושאים משאוי תחת הראשונים שהיו עוד ד' מוטות אחרות והן באלכסון מתחת העליונים ב' מוטות באלכסון מכאן וב' מוטות באלכסון מכאן וזהו טורטורין וטורטורי טורטורין משאוי ומשאוי תחת משאוי:

אדם קרייה. אדם שם עיר אחת וכן צרתן:

כמצד צרתן. כמו השיעור שבין אדם לצרתן. תדע לך שהוא כן. דודאי המים קלים לרוץ יותר מאדם ואם המים לא גבהו אלא י"ב מיל וחזרו למקומן נמצא המים שוטפין אותן שהרי בעברם לא שהו אלא מהלך שנים עשר מיל כאורך מחנה ישראל אלא מלמד כו'. וכן הוא בבבלי:

עד לבו של רקיע. כלו' גבוה הרבה יותר:

עד בבל. כמו מהירדן עד בבל. הדא היא דכתיב ויהי כשמוע וגו'. שנראה לעין כל ושאלו זה לזה עד ששמעו את הנס הגדול. בירדן קיבלו עליהן את הנסתרות. שנתערבו זה על זה ליענש ואפי' על הנסתרות:

תדע לך שהוא כן. שכבר קבלו עליהם הנסתרות בירדן:

שהרי עכן חטא. בנסתרות ורובה של סנהדרין נפלה בעי כדכתיב ויכו מהם כשלשים וששה איש וכדדריש בבבלי פ' נגמר הדין זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין:

הותרה הרצועה. שלא ליענש ע"ז:

אין לכם עסק. ליענש בשביל נסתרות:

מתני' במדינה אומרי' אותה שלש ברכות. שמפסיקין הכהנים בין פסוק לפסו' ועונין הציבור אמן:

ובמקדש ברכה אחת. לפי שאין עונים אמן במקדש ואין כאן שום הפסק ומה שהיו עונים במקדש בשכמל"ו לא חשיב הפסק דלאלתר כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא היו עונין ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק כ"כ התוס' דף מ':

ככתבו. ביו"ד ה"א:

ובמדינה בכינויו. באל"ף דל"ת שאין מזכירין השם ככתבו אלא במקדש בלבד כדדריש בבבלי שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. אבוא אליך וברכתיך סרס המקרא ודרשהו בכל המקום אשר אבוא אליך וברכתיך דהיינו במקדש שם אזכיר את שמי:

כנגד כתפותיהן. מפני שצריך נשיאות כפים דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב הוא ובניו כל הימים מה הוא בנשיאות כפים אף בניו בנשיאות כפים דכיון דאיתקוש בניו לו בשירות דכתיב בהאי קרא דכל הימים לעמוד לשרת איתקוש נמי לברכה דברכה איתקוש לשירות כדכתיב לשרתו ולבר' בשמו:

ובמקדש. שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם מגביהין ידיהן למעלה מראשיהן:

שאין מגביה ידיו למעלה מן הציץ. מפני שהשם כתוב עליו:

ר' יהודה כו'. ואין הלכה כר' יהודה:

ברכת כ"ג. ביום הכפורים לאחר שכלתה עבודת היום קורא בתורה כדמפ' ואזיל ומברך שמונה ברכות כדלקמן:

חזן הכנסת. שמש הכנסת שטורח עסקי הכנסת עליו להכניס ולהוציא ולהפשיט את התיבה ולהכין הכל:

ראש הכנסת. על פיו נחתכין דברי הכנסת מי יפרוס על שמע מי יפטיר בנביא מי ירד לפני התיבה:

סגן. המוכן תחת כ"ג שאם יארע בו פסול ישמש תחתיו:

והסגן נותנו לכ"ג. וכולן משום כבודו של כ"ג שמראין את מעלותיו מעלה למעלה ממעלה:

כ"ג עומד ומקבל. ומתחילה יושב היה דבעזר' נשי' היה קורא דאי בעזרת ישראל הא קי"ל אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד:

וקורא אחרי מות. שהיא מסדר יום הכיפורים:

ואך בעשור. שהוא בפרשת שור או כשב דסמוכה היא לפרשת אחרי מות ויכול לגלול ס"ת לשם בעוד שהמתירגמן מחרגם פסוק אחרון של אחרי מות ואין כאן שהות כדי שיפסיק המתורגמן:

וגולל את התורה. ואע"פ שעדיין לא קרא ובעשור של חומש הפיקידים יקרא אותו על פה ולא יגלול ס"ת לשם מפני שהוא רחוק ויש שהות שיפסיק המתורגמן וישתוק ואיכא גנאי לציבור ולקרות בשני ס"ת אי אפשר לפי שאין אדם אחד קורא בשני ס"ת בציבור משום פגמו של ס"ת הראשון:

יותר ממה שקריתי לפניכם. בענין היום כתוב כאן ואע"פ שאני עתיד לקרות עוד פרשה שלישית אל תדמו שחסר מן הספר הזה ולכך אני גוללו וכל כך למה שלא להוציא לעז על ספר תורה:

ומברך עליה שמנה ברכות. כדמפרש בגמ':

גמ' אמר רב חסדא צער גדול היה להן. להכהנים במקדש שהיו צריכין להגביה ידיהן למעלה מראשיהן מתחילת הברכה עד סופה:

בכל. מקו' מצינו שצריך לנהוג כבוד לתורה ולילך למקום שהיא:

והכא את אמר שמוליכין את התורה. מן הכנסת אצלן להביא לכהן גדול והיה לו לילך לשם ולקרות:

אלא ע"י שהן בני אדם גדולים. חשיבו' וכבוד הוא לתורה שהתורה מתעלה ומתכבדת בהן:

והא תמן. בבבל מביאין התורה בבית ריש גלותא אף שלפעמים אין שם בני אדם גדולים וחשובים כל כך:

ע"י שזרעו של דוד משוקע שם. שבאין מזרע דוד מתנהגין בחשיבות ועושין כמנהג אבותיהן:

תמן תנינן. בפ"ד דמגילה:

מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין:

ואין מדלגין בתורה. לפי שדברי תורה אזהרות ועונשין ומצות הן וצריך שיכנסו בלב השומעין וכשאדם יוציא משיטה לשיטה אחרת אינו נוח להתבונן:

מדלגין בנביא. אבל אין מדלגין מנביא כו':

מותר. ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו:

לפי שאין גוללים ספר תורה ברבים. דאין זה כבוד הציבור שיהיו יושבין ומצפין ודוממין לכך וקס"ד דאין הטעם אלא מפני כבוד הציבור והיינו שיש שהות כל כך בכדי שיפסיק המתורגמן:

הגע עצמך שהיתה פרשה קטנה. מפסקת בין מקום שהוא עומד כמקום שדולג ואין כאן בכדי שיפסיק המתורגמן ואם מותר לדלג לדבריך:

אלא כדי שישמעו ישראל. את התורה על סדר וענין אחד שיהי' לבם מיושב לשמוע ואם הוא מענין לענין לא ידלג אפי' בפרשה קטנה אף דליכא טעמא דכבוד הציבור:

והא תנינן כו'. דאלמא דאין הטעם אלא מפני כבוד הציבור ולפיכך מותר הכא לדלג הואיל וסמוכה היא וליכא שהו' בכדי שיפסיק המתורגמן:

שנייא היא. במתני' שהיא סדרו של יום ששתי הפרשיות מדברות בסדר ובענין של יוה"כ ובענין א' מותר לדלג בכדי שלא יפסיק המתורגמן אבל אם יש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן אין מדלגין לעולם:

תדע לך. שהוא כן דהרי אמר ר"ל בכ"מ אינו קורא ע"פ לדברים שבכתב והכא במתניתן קורא כ"ג ע"פ לבעשור שבחומש הפקודי' מפני שאי אפשר לפי שיש שהות בכדי שיפסיק המתורגמן ואיכא טורח הציבור וכדפרישית במתניתין:

רבי יוסי. צוה לבר עולא חזן הכנסת של בבל:

כד היא חדא אורייה גרסי' וכן הוא שם. אם הוא יום שמוציאין בו ס"ת אחד תגלול אותה לאחורי הפרכת קודם שתביאה על התיבה מפני כבוד הציבור:

כד אינון תרתיי. ואם הוא יום שמוציאין בו ב' ס"ת:

תי. תהא מוליך ספר תורה הראשונ' ותחזירה לארון הקודש למקומה אח"כ תביא האחרת ואע"ג דר' יוסי נמי חייש לכבוד הציבור שהרי צוה לגלול אחרי הפרכת קודם שיביאה על התיבה מכל מקום סבר ביום שיש בו ב' ס"ת מותר לעשות כך כדי להראות ולפרסם כבוד היום שנתחיי' בו להוציא ב' ס"ת:

על התורה. ברכה שלאחריה חשיב הכא ומסיים הבוחר בתורה:

על העבודה. רצה ומסיים שאותך כו':

על ההודייה. מודים ומסיים הטוב כו':

ואמר ר' אידי. שצריך לסיים השוכן בציון:

מתני' בשמיני. בשנה שמינית של שמטה שעברה שהיא מוצאי שביעית זו במוצאי י"ט הראשון של חג כדמפרש בבבלי דכתיב בחג הסוכות שומע אני אפילו ביום טוב האחרון של חג תלמוד לומר בבוא כל ישראל לראות ובי"ט הראשון לא דבמועד כתיב מאתחלתא דמועד:

בעזרה והיא יושב עליה. בגמרא פריך עלה:

אגריפס המלך. מזרעו של הורדוס היה והוא שנחרב בית המקדש בימיו:

זלגו עיניו דמעות. שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות:

אחינו אתה. שאמו מישראל:

גמ' לא כן כו'. אמתני' פריך דקתני המלך יושב בעזרה דהא תני ר' חייא אין ישיבה בעזרה כו' ור' אמי בשם ר"ל מוסיף דאפי' למלכי בית דוד לא היתה ישיבה דמפרש קרא דדוד כדלקמיה:

תיפתר. להמתני' לא שהיה יושב ממש אלא שסמך לו בכותל וישב לו בעמידה שיש בה סמיכה וכעין ישיבה היא ומותר בעזרה ובבבלי מפרק לה דבעזרת נשים הויא:

והא כתיב ויבא וגו'. אר"ל פריך דקאמר אפילו למלכי בית דוד אין ישיבה:

יישב עצמו בתפל'. לא ישב ממש אלא שיישב עצמו לכוין דעתו בתפלה לפני ה':

תמן תנינן. קושיא היא דהרי תנינן בסוף פ' תמיד נשחט גבי הפסח נשחט בשלש כיתות וכשגמרו יצאת כת הראשונה כו' והשלישית במקומה בעזרה וקס"ד דישבה בעזרה כמו דקאמר ישבה בכת הראשונה:

מה תנינן ישבה לה במקומה. בתמי' דלא תני הכא ישבה אלא במקומה דקאמר עמדה לה במקומה קאמר:

הרבה חללים נפלו. מישראל באותו היום שהחניפו לו לאגריפס כדאמר בבבלי באותה שעה נתחייבו כו' דאע"ג דאמו מישראל הויא גבי מלך קפיד קרא מקרב אחיך עד שיהא ממוצע מאביו ואמו מישראל והוא מלך בזרוע שלא כדין והיה להם לשתוק ולא להחזיקו:

מתני' וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע. שבואתחנן ומחבר עם פרשת שמע פרשת והיה אם שמוע שבפרשת שמע קבלת מלכות שמים ובפרשת והיה אם שמוע קבלת עול מצות ומדלג וקורא עשר תעשר ומשם מדלג וקורא כ תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומה ומעשרו' ואף על פי שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר הי' קורא אותם יחד שלא להפסיק במעשרות ואח"כ ברכות וקללו' שהן גזירות ועונשים של תורה וחוזר למפרע וקורא פרשת המלך שום תשים עליך מלך ואי משום שיש כאן דילוג בתורה בכדי שיפסיק המתורגמן במקום המלך ומפני כבודו אין חוששין לכבוד הציבור:

ברכות שכ"ג מברך אותן. ביה"כ אחר מקרא הפרשה:

המלך מברך אותן. אחר קריאתו:

אלא שנותן של רגלים. מקדש ישראל והזמנים מברך תחת ברכות של מחילת העין ביה"כ:

גמ' על ידי שיצאו ישראל משביעית. שלא הי' מעשרו' נוהג:

לשמינית. עכשיו מתחילין המעשרות לנהוג לכך קורין בענין הפרשה שלא לשכח זמן וסדר המעשרות:

ואינו צריך להבדיל. מקדושת שביעית כלומר דלמה אין עושין נמי שום סימן והיכר שידעו עכשיו שיצאו מקדושת שביעית ויכירו שנתחייבו בדברים שהיו פטורין בשביעי' כגון בהמת שביעית דאמרינן בפרק מעשר בהמה דפטורה מן הבכורה וכה"ג וכמו שעושין סימן בקריאת הפרשה להזכירם המעשרות:

כבר הבדיל מראש השנה. דמראש השנה כבר נפסקה קדוש' שביעית והתחילה שנת השמינית אלא דבמעשרות ראו עכשיו להזכירם מפני שהוא זמן האסיף והפרשות המעשרות:

סליק פירקא בס"ד