מתני' משוח מלחמה. כהן שנתרבה לכך:

ודבר אל העם בלשון הקודש. כדיליף בגמ':

גמ' משיח מלחמה למה. בלשון הקודש דמנלן:

בגין דכתיב ודבר. וילפינן בג"ש דכתיב משה ידבר וגו' מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלה"ק:

הרי כתיב ודברת. ולא ילפינן בג"ש מהתם אלא ע"כ דלא ילפינן ג"ש אם לא היכי דמיות' הוא כדלקמן:

אלא בגין דכתיב בה אמירה. ואמר אליהם וכרבי יודה דאמר בפרקין דלעיל דאמירה לחוד נמי בלה"ק הוא:

ונאמר להלן. בעגלה ערופה ונגשו וגו' מה להלן בלה"ק דכתי' וענו ואמרו דמיותר הוא וילפינן מלת הכפל בג"ש דכתיב להלן וענו הלוים ואמרו מה להלן כו':

עד כדון כר"ע דאמר לשונות ריבויין הן. בכ"מ שתמצא במקרא כפל הענין כמו הכא וענו ואמרו לרבות הוא:

כר"י. אלא לרבי ישמעאל דאמר בכ"מ לשונות כפולין הן ודברה תורה כלשון בני האדם מנלן דבלשון הקדש. פלוגתא דר"ע ור"י בפרקין דלעיל ובהרבה מקומות:

נאמר כאן נגישה. וילפינן נגישה נגישה מקרא גופיה דבמשה וכן בעגלה ערופה:

מה נגישה שנאמר להלן. היה הדיבור שם בל' הקודש:

לא מסתברא דלא ופקדו כו'. אקרא דייק דכתיב והיה כקרבכם וגו' ונגש הכהן וגו' ובסוף הפרשה והיה ככלות השוטרים וגו' ופקדו שרי צבאות בראש העם ולא מסתברא אלא איפכא דמקודם ופקדו שרי צבאות ואח"כ ונגש הכהן וכדמפרש ואזיל:

מאן די מתקון לון. לאחר שמתקן להן מערכות המלחמה ולפקוד שרי צבאות אז צריך שישמיע להן ולדבר מענייני מלחמה ולא מקודם שעדיין לא תיקן להם עיקר המערכות:

אין מקרא אמור על סדר. דאין מוקד' ומאוחר בתורה ובאמת מתחילה פקדו שרי צבאות:

בספר את אמר כו'. דשנינו בתוספתא פ"ז והובאה בבבלי ריש פרקין פעמיים מדבר עמם אחת בספר כשיצאו מארצם ואחת בערכי המלחמה והילכך קאמר דבספר שוטר שומע מפי כהן דהא דכתיב ודברו השוטרים וגו' הכהן אמר להן והשוטרים משמיעים להעם:

בכל לשון. דהכהן לבד צריך שיאמר בלה"ק והשוטרים משמיעים בכל לשון שהם מביני':

אבל בערכי מלחמ'. מה שהכהן אומר בערכי מלחמה אל ירך לבבכם וגו' הוא לבדו אומר ואין השוטרים משמיעים מפני שאין שהות כ"כ במלחמה לפי שעוסקין בסיפוק מים ומזון כו' ואין להם פנאי:

ואמור אף בערכי המלחמה כן. דהכהן מדבר ושוטר משמיע כמו בספר ומנא לך האי טעמא דאמרת מפני שמספקין כו':

התיב רבי חייה בר אדא. על דברי ר' חגיי לא מסתברא דלא כו' כלומר דאתה כמסתפק ושואל למה לא נאמר כן בערכי המלחמה טפי היה לך להקשות דע"כ הכי הוא דאל"כ לא מסתברא דלא היה צריך לכתוב בפסוק אלא כן מתחילה והיה ככלות השוטרים וגו' ואחר כך ונגש הכהן ודבר וגו' דהרי הכהן לבדו הוא מדבר בערכי המלחמה אחרי שכבר פסקו השוטרים מלהשמיע לעם דבריהן אלא ע"כ דגם בערכי המלחמה היו משמיעים דברי הכהן אל העם:

א"ל מכיון. דאמרי' לעיל אין מקרא על הסדר אין את יכול לשמוע מן המקרא כלום ולדייק למה לא נאמר כן במקרא ולפיכך שואל אני בלשון בעיא דנימא אף בערכי המלחמה כן:

מתני' כמה שנאמר להלן. גבי פקח בן רמליהו שנלחם עם אחז דכתיב וישבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף וגו' ושם היה נביא עודד שמו והוכיחן לבני ישראל ואמר להם בחמת ה' על יהודה נתנם בידכם ותהרגו בם בזעף עד לשמים הגיע ועתה אתם אומרים לכבוש לעבדים ולשפחות וגומר שמעוני והשיבו השביה וגו':

גמ' כל שאינו כגון אילו. דכתיב התם ויקמו אנשים מראשי אפרים עזריהו וברכיהו וגו' על הבאים מן הצבא ויאמרו להם לא תביאו את השביה הנה וגו' שהיתה סיפוק בידם למחות אבל מי שאין סיפוק בידו למחות אל ימחה ביד עושי רשעה ולומר דמוטל עלי מצות הוכח תוכיח דלא נאמר אלא על מי שסיפוק בידו ולפיכך פרטן הכתוב להאנשים אשר נקבו בשמות ללמדך דדוקא כגון אלו:

כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה. להוכיח למי שמקבל הימנו. וכן אמרי' בבבלי יבמות דף ס"ה:

כשם שאסור כו'. איידי דקאמר להא דלעיל נקט נמי להאי:

כך אסור לטמא את הטהור. שלא לומר לא אטריח את עצמי לעמוד על הדבר והואיל ומסופק אני אם הוא טמא או טהור אטמאנו שאסור לעשות כן:

ר' בא כו'. פליג על ר' לעזר שאם באת הלכה תחת ידיך ומסופק אתה מה דינו אם בשריפה או לתלות לעולם הוי רץ אחר השריפה ואף שבתליית הדבר עדיין אפשר לעמוד על ודאו ולטהרו. א"נ דמילתא אחריתא היא דאם אינו יכול לעמוד על הדין ונשאר בספק הוא אם טמא ודאי ודינו בשרפה או דינו לתלות לעולם הוי רץ אחר השריפה ואפי' הספק בקדשים הוא:

שאין לך חביב בתורה יותר מפרים הנשרפים. שדמן נכנס לפנים והן בשריפה ור' יוסי בעי על זה וכי למדין דבר שאין מצותו לכך ולשרוף קדשים מספק מפרים ושעירים הנשרפין דעיקר מצותן בכך:

מתני' צהלת סוסים. צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא:

הגפת תריסין. הכאת מגינים זו בזו להשמיע קול ולאיים על שכנגדם:

ושפעת. לשון ריבוי:

הקלגסים. חיילות. והרמב"ם פירש העמדת השרביטין שראשיהן עקומין והם מקלות מכין בהן האבנים וע"י כך קופצין ומכין בקרסולי האנשים והסוסים ומפילין גבורתן וכחן:

והם נפלו עמו. ובנוסחת הבבלי מוסיף בני עמין באו בנצחונו של שובך מה היה סופו לסוף נפל בחרב ונפלו עמו:

זה מחנה הארון. בגמ' מפרש:

גמ' כתיב מנוגה וגו'. איידי דאיירי במתני' בדרשת קרא מענייני מלחמות אייתי להאי קרא דדריש נמי להכי ובמכילתא דריש לה על המצריים:

כנגד טומיות שלהן. במוסף הערוך גריס טורמיות ופי' בלשון רומי כת של פרשים:

עברו כנגד הכותים. רובי החיילות שלהן:

בליצטירא. אבני בליסטראות:

טרמנטן. אבנים הנתונים בקנה סוללות ונזרקית ע"י אש והנפט מה שנדלק בתוכן ועל ידי כן האבנים יוצאות בכח והולכות למרחק:

כנגד הלפידים שלהן. והיא כמו רעם היוצא ממנו ברק:

מלמד שהיו. חציו מפזרין אותן למצרים:

תיבות תיבות. כמו כיתות כיתות והחצים מפזרין אותן והברקים באים כנגדם ובורחין מהן ומכניסין אותן והכל כדי להמם ולערבבם:

כנגד החרבות שלהן צחצוח. החרבו' שלהן מתלהטין כברק:

סיגנם. אות ודגל שלהן ובערוך גרי' סגניות ופי' חכמה וישוב הדעת שלהן:

זה השם שהיה נתון בארון. כדאמר בבבלי דף מ"ד השם וכל כינויו מונחים בארון היוצא עמהן במלחמה. דתני ר' יודא בן לקיש כו'. מדריב"ל מייתי ראיה שהיה ארון הנכנס ויוצא עמהן במלחמה והוא הארון שהיו שברי לוחות מונחין בתוכו כדלקמן:

שהיתה התורה. לוחות השניות וס"ת נתונה בו. הדא הוא דכתיב וארון וגו'. גבי מעפילי' כתיב כלומר דמביא ראיה שהיה שם ארון. אחר שהיה נכנס ויוצא עמהן במלחמה ובאותו פעם לא זז מקרב המחנה מפני שהלכו למלחמה נגד רצון משה:

אחד היה. והלוחות ושברי הלוחות מונחין בתוכו ולא היה יוצא עמהן במלחמה כ"א פעם אחת יצא בימי עלי ונשבה:

קרייא. זה הקרא מסייע להן לרבנן דאחד היה ולא יצא עמהן:

מי לא דלא חמין מן יומיהון. דבר שלא ראו מימיהן שיהא הארון במלחמה ולפיכך נבהלו עכשיו:

והלא ארון בקרית יערים היה. כדכתיב (שמואל א ז) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וירבו הימים ויהיו עשרים שנה עד שהעלהו דוד משם כדכתיב (שמואל ב ו) אלא ודאי ארון אחר היה וזה היה עם שאול במלחמה:

הגישה אלי הציץ. כלומר דהארון הזה היה ארון שבו החשן ואפוד ואורים ותומים שהוצר' לשאול בהם ואין נשאלין אא"כ לבוש הכ"ג בשמנה בגדים וזכר כאן הציץ לפי שהוא החשוב שבהן:

היה נכנס. ל"ג וכן ליתא להא בשקלים:

וקרא. ועוד קרא אחר מסייע לריב"ל דשתי ארונות היו:

והלא ארון בציון היה. דודאי דוד לא היה משלחו עמהן למלחמה אחרי שכבר נענשו בימי עלי ע"ז אלא דארון אחר היה. סכך שהיה בקירוי כלומר בסוכות דקאמר לא שהיה עמהן במלחמה אלא שהוא יושב בסכך קירוי דרך עראי שעדיין לא נבנה בית המקדש וכיון דאיכא תרתי לריעותא דישראל היו במלחמה יושבין בסוכות וגם הארון אינו במקדש היה אוריה רוצה להחמיר על עצמו ולפרוש מן האשה:

משנגנז הארון. ברייתא הובאה בבבלי יומא דף נ"ב:

צנצנת המן. כדדריש שם בג"ש שמה שמה כתיב בארון אשר אועד לך שמה וכתיב בצנצנת המן ותן שמה מלא העומר:

וצלוחית שמן המשחה. אתייא דורות דורות כתיב בצנצנת למשמרת לדורותיכם וכתיב בצלוחית שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם:

ומקלו של אהרן. אתיא במשמרת משמרת מצנצנת דכתיב ביה למשמרת לאות לבני מרי:

וארגז כו'. דכתיב באשם אשר השיבו תשימו בארגז מצדו ומדמצינו דארגוז בצד ארון קאי שמעינן דבהדי ארון נגנז:

יולך ה' אותך. ודאג שמא יגלה הארון לבבל:

תנו את ארון הקדש בבית. והרי התם קאי אלא גניזה היא:

אין אתם מחזירין אותו למקומו. אם יגלה עמכם לבבל שוב אין אתם מחזירין אותו בכתפיכם לפי שאפשר שהמלך יעכב את הארון מפני חשיבותו ולפיכך גנזו:

פיטום שמן המשחה. איידי דאיירי לעיל משמן המשחה מייתי לה הכא:

שהן אלף ות"ק מנים. כדכתיב מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים וקדה חמש מאות:

שהן שנים עשר לוג. דהין הוא י"ב לוגין:

את העיקרין. שרשים של בשמים האמורים בפרשה:

שולקן היה במים. דאלו בשמן לא היה מספיק אפי' לסוך את העיקרין כדמסיק:

ונותן. ואח"כ היה נותן שמן ע"ג כדי לקלוט את הריח:

הדא היא דכתיב כו'. דזה יהיה כתיב ומתחיל' לא היה אלא י"ב לוגין ולא היה בו כשיעור אפי' לסוך העיקרין אלא במים היה שולקן ור"מ ס"ל דמעשה ניסים היו בו כדלקמיה:

כל שבעת ימי המילואים. כדמפרש בפ"ק דיומא דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם ואיתקש משיחה לריבוי דכתיב למשחה בהם ולמלא בם את ידם:

אפי' עד עשרה דורות. לאו דוקא אלא כלומר עד עולם טעונין משיח' כדקאמר התם דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו ונימא והכהן תחתיו מבניו מאי המשיח אלא הא קמ"ל דאפי' מבניו ההוא דמשח הוי כ"ג ואי לא משח לא הוי כ"ג:

זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא י"ב לוגין וכולו קיים לדורותיכם:

אלא ע"ג המעיין. שתמשך מלכותן כמעיין דסימנא מילתא היא:

אין מושחין מלך בן מלך. דירושה היא לו:

לא כן כתיב כו'. ויהוא מלך ישראל הוה ואע"ג דלעיל דריש מיניה שאין מושחין מלך בן מלך תרתי ש"מ דזה הוא דוק' דטעון משיח':

אלא יהואחז. לא תימא יהוא מפני יורם אלא יהואחז מפני מחלוקתו של יהויקי':

שהיה גדול ממנו ב' שנים. דכתיב בן כ"ג שנה יהואחז במלכו ולא מלך אלא ג' חדשים ומיד מלך יהויקים וכתיב בי' בן כ"ה שנה במלכו:

ולא יאשיהו. אביהם גנזו לשמן המשחה ואיך נמשח יהואחז:

באפרסמון. בשמן אפרסמון בעלמא נמשח ולא בשמן המשחה:

מלכותן מלכות קיימת. כדאמר שם דכתיב רמה קרני ולא רמה פכי:

אין מושחין כהנים מלכים. אין מעמידין מהן מלכים כדמפרש ר' יודן דכתיב לא יסור וגו':

ור' חייא. יליף מסמיכו' הכתוב דאילו מקרא דמייתי ר' יודן אף משאר שבטים אין מעמידין:

והכתיב הבכור יוחנן. ולעיל אמרי' דיהויקים גדול מיהואחז היה:

בכור למלכות. שמלך ראשון וממלא מקום אבותיו הוה ולפיכך מלך קודם יהויקים:

רביעי למלכות. יהואחז יהויקים יכניה צדקיהו:

שצידק עליו את הדין. כדמסיק דנבוכדנצר הסיב את שמו צדקיהו ע"ש יה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי כדאמר בהוריות שם:

כל האמות. אפי' של כלים היו בבינוניות באמה בת ששה טפחים דאיכא אמה בת חמשה ואיכא אמה גדולה בת ששה ואצבע כדתנן פי"ז דכלים:

אמה אשתא. כל אמה ששה טפחים:

אשר שברת. ושמתם בארון. מלמד שהלוחות ושברי הלוחות מונחים בארון:

תן רחבן של לוחות לארכו של ארון. שהיו מונחות ארבעתן זו אצל זו רחבן על פני אורך הארון ולא השבורין תחת שלימין וכל אחד רחבה ג' טפחים ונמצאו אוכלות בארון י"ב טפחים:

ה"ג נשתיירו שם שלשה טפחים תן מהן חצי טפח לכל כותל נשתיירו שם שני טפחים לס"ת. וכן הוא בשקלים:

לס"ת. כדדריש בהשותפין דף י"ד לר"מ מדכתיב אין בארון רק מיעוט אחר מיעוט לרבות ס"ת שמונח בארון:

חנם לאיסטווה. לרחבו של ארון כלומר פירנסת לארכו של ארון צא ופרנס לרחבו ורחבו של ארון כו':

ותן ארכן של לוחות לרחבו של ארון כו' וה"ג נשתייר שם שלשה טפחים תן חצי טפח מיכן וחצי טפח מיכן לכותל וטפחים לשילוט מקום שהס"ת מונח. וה"פ שהרי הס"ת מונח ארכו לרחבו של ארון כדלעיל באותן ב' טפחים שנשתיירו באורך הארון ולפיכך צריך מקום ריוח ברחבו של ארון טפח מצד הלוחות מכאן וטפח מכאן לשילוט הידים להוציא הס"ת כשיצטרך לתקן הס"ת כדי שלא יתעפש ויתקלקל:

ור"ל אמר באמה של חמשה טפחים. כר' יודא דאמר שם אמת הבנין של חומת הבית ומזבח העולה היה של ששה טפחי' ושל כלים חמשה והרי ארון כלי הוא:

אצבע לכותל. דר"מ סבר עובי הכותל חצי טפח ולר' יודה אצבע:

וחצי טפח מכאן לשילוט. לריוח ששם העמודים עומדים שנאמר עמודיו עשה כסף שהיו ב' עמודי. כסף כמין עמודי ס"ת שוכבין לארכו של ארון והלוחות ביניהם כדאמר בב"ב שם לר' יודא ולר"מ קאמר שם דמבראי הוו קיימי עמודים וס"ל לרבי יודא דהס"ת לא היה מונח בארון אלא על הארגז ששיגרו פלשתים ואין בארון רק לרבות שברי לוחות שמונחים בארון כדאמר שם. וכל זה הוא לפי מה שהגהתי מקצת הגי' הכתובה בשקלי וכן בפי' לשילוט הוא ג"כ לפי גי' הנזכרת וכפי פי' היפ"מ שם אבל היותר נראה ונכון לקיים כל הגי' דהכא שהיא עיקרית לפי שיטתא דהאי תלמודא אחר שחפשתי ובדקתי בכל המקומות והוא דלא גרסינן לס"ת בראש דברי ר"מ אלא נשתיירו שני טפחים תנם לאיסטוו' והן העמודים והנה המלך עומד על העמוד ת"י על איסטוונה. ובפרנסת רחבו של ארון גרסי' נשתייר שם ג' טפחים חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לכתלים ומקום שמניחין בו ס"ת טפחיי' דהס"ת היה מינח ברחבו של ארון ארכו על פני ארכו של ארון ובדברי ר' יהוד' חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן לשילוט היינו לריוח מקום לשילוט הידים בעת הנחת הלוחות משום דארכן ששה היו ולפיכך הניחו מקום פנוי חצי טפח מכאן ומכאן ולא הוצרך למקום פנוי לארכו של ארון כשיש מקום שילוט לרחבו ולפי זה צריך לומר ג"כ לר"מ עמודים מבפנים הוו ולר"י עמודים מאבראי הוו קיימי ואיפכא ממאי דקאמר בהשותפין שם אליבייהו:

ושל עץ בשל זהב. וכדאמר נמי בבבלי יומא דף ע"ב דאמצעי הי' של עץ והיינו דכתיב וצפית וגו' שהיה מצופה בשני ארונות של זהב מבית ומחוץ ותצפנו יתירא. לרבות שפתו העליונה שיהא מצופה בזהב:

מה ת"ל תצפנו. לר"ש בן לקיש דהרי מוצפית אותו דריש שיהא הכל מצופה בזהב:

להביא בין נסר לנסר. דלא תימא שלא יעשה הציפוי אלא כמדת שיעור הנסר:

עשרה על לוח זה כו' עשרת הדברים. וסיפא דקרא ויכתבם על שני לוחות אבנים דמשמע שנכתבו כל עשרת הדברים על כל לוח ועוד מדכתיב ויגד וגו' משמע כשם שהגיד כל עשרת הדברים יחד כן כתבם על כל לוח ולא חלקן לחמשה ע"ז וחמשה ע"ז:

עשרים על לוח זה כו' דכתיב ויגד וגו'. דתרי קראי כתיבי כתיב הכא ויכתבם על שני לוחות אבנים וכתיב עוד להלן את הדברים האלה וגו' ויכתבם על שני לוחות אבנים וכמו דויכתבם גבי ויגד משמע עשרת הדברים על כל לוח כן אידך ויכתבם לרבות עוד עשרה על כל לוח:

ארבעים כו'. דס"ל כר"ש בן יוחי דעשרים מרבינן מהני תרי קראי וכתי' מזה ומזה הם כתובים הרי ארבעים לכל רוח:

טטרגונה. מרובע בלשון יון ועיין הציור בע"י לדעת הכותב שם ואין להאריך:

בין כל דיבור כו'. דכתיב ממולאים בתרשיש כימא רבה של תרשיש וכדמסיק ר"ל מה הים הזה כו':

איתקשיית. הקשיתי לפני ר' פינחס דקרא דלקמי כר"י אתיא ולא כר"מ וכדמפרש ואזיל מ"ט דר' יודה דא' דלא היה הס"ת מונח בארון:

לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה'. דמשמע מצד הוא מונח ולא בתוכו וקשיא לר"מ:

ע"ד דר"י. ומפרש לר"י דאמר דלא היה הס"ת בתוך הארון היכן היה מונח:

כמין גלוסקוס. כמין תיבה:

מ"ט דר"מ דכתיב ונתת את הכפרת וגו'. ואל הארון תתן. את העדות אשר אתן אליך וס"ל דס"ת נמי עדות הוא כדכתיב והיה שם בך לעד והיה לו להקדים מתחילה נתינת העדות אל הארון ואח"כ נתינת הכפרת על הארון אלא דאין מוקדם כו' וכדמסיק ע"ד דר"מ דאמר אין מוקדם ומאוח' בתורה דהכי קאמר קרא ואל הארון תתן את העדות שהוא ספר תורה והוא עדות לישראל ואח"כ ונתת את הכפרת על הארן מלמעלה ואע"ג דקדים בקרא אין מוקדם ומאוחר בתורה:

ה"ג בשקלים התורה שנתן לו הקב"ה למשה נתנה לו אש לבנה חרותה באש שחורה. וכאן הגי' כמו שהיא במדרש תנחומא עורה אש לבנה חרותה באש שחורה והיינו הך דכתובה באש שחורה על הקלף אש לבנה ודרך משל הוא להורות על מעלת התורה כי רבה היא:

היא אש מובללת באש. מורה על עניינים דקים ורוחניים שבה:

חצובה מאש. מתחת כסא הכבוד שהוא מקום קדוש הרוחני:

ונתונה מאש. שאצולה היא מחכמתי יתברך כי ה' אש אוכלה הוא:

מימינו אש וגו'. וקאי אש על מימינו:

מתני' בית האוצרות. לאוצר יין ושמן ותבואה:

ואחד הלוקח. בית בנוי שהרי אצלו הוא חדש וכולהו יליף לה בגמרא:

גמ' ת"ל האיש מי האיש. דמצוי למיכתב מי אשר בנה וכתיב האיש לרבות את כלן:

ת"ל אשר בנה. מדלא כתיב אשר בית בנה דרוש ביה בנה מכל מקום והאי דכתיב בית למעוטי הא דלחמן אתא. וכן אמר בבבלי דף מ"ג:

ת"ל בית. שמיוחד לבית דירה יצאו אלו שעשוין לדריס' הרגל ולא לבית דירה:

בית שער. אצל שער החצר להסתופף שם שומר הפתח:

יצא בית שאין בו כו'. דלאו בית מיקרי כדלקמן:

דתני כו'. בריית' הובא בבבלי סוכה דף ג':

פטור מן המעקה כו'. דבכולהו בית כתיב בהו:

ומן העירוב. אין צריך ליתן פת לעירובי חצירות כדרך שאר בתים הפתוחין לחצר ואין מניחין בו עירוב דלא חזי לדירה וכן פטור מליתן לשיתוף מבואות אם בית זה פתוח לחצר שבמבוי ואין בית אחר פתוח לו אין צריך ליתן לשיתוף כדרך שאר חצרים הפתוחים למבוי אבל מניחין בו שיתוף מבואות לאחר שגבו כדאמר התם דלא גרע מחצר שבמבוי:

ואין. טובל למעשרות. דאין חובת הטבל חלה עד שיראה פני הבית והאי לאו בית הוא:

לפני פתחו. כגון שנים שקנו מן ההפקר ובנו שם זה בנה לו בית ופתח בו שני פתחים וזה בנה לו בית ופתח בו פתח אחד ואח"כ הקיפו אותם עד שנעשה להם חצר וכן בחולק נכסיו על פיו ונתן לא' מבניו בית עם שני פתחים ולאחד עם פתח אחד דקי"ל שנותנין לכל פתח ופתח ארבע אמות כנגדן חלק בחצר והשאר חולקין בשוה ובית קטן זה אין לפתחו ד' אמות:

ואין עושין אותו חיבור לעיר. דבית העומד תוך שבעים אמה ושיריים לעיר מתחברת עמה ומודדין תחומי העיר מן הבית ולהלן אלפים אמה ובית קטן זה אין עושין אותו חיבור לעיר דלאו בית מיקרי:

והנודר. מליכנס לבית או לישב בו מותר בבית קטן זה דלא הוי בכלל:

ואינו צמית ביובל. כלומר שאינו נחלט כדין בתי ערי חומה אלא פודהו לעולם ואם לא גאלו יוצא ביובל כשאר שדה מקנה:

חוזרין לו. בשבילו אם בנה בית חדש ואין בו ארבע אמות אינו חוזר:

מה ת"ל אשר בנה כו'. אליבא דר' יודה קאי דקאמר במתני' דלקמן הבונה בית על מכונו אינו חוזר דדריש אשר בנה דהוי מצי למיכתב מי האיש אשר לו בית דהרי אפי' לקח וירש בכלל פרט לשנפל ביתו ובנאו דאינו חוזר והכי איתא בתוספתא פ"ז ונפל ביתו ובנאו ה"ז חוזר ר' יודא אומר אם חידש בה דבר חוזר ואם לאו אינו חוזר:

זאת אומרת כו'. כלומר מדר' יהודה נשמע נמי טעמא דמחזיר גרושתו לא היה חוזר דדמי לנפל ביתו ובנאו ורבנן דלא ס"ל כרבי יודא בנפל ביתו ובנאו ילפי טעמא דמחזיר גרושתו אינו חוזר מדכתיב אשה חדשה כדלקמן הל' ו':

את שמצוה לחנכו. בא"י משום ישוב פרט בח"ל דאין מצוה לחנכו:

הקדים לו שכרו. בנה בית והשכירו לאחרים והקדים לו זה שכרו ה"ז כמי שמחנכו ואינו זז ממקומו כדתנן לקמן:

נתן לו שכרו לאחר י"ב חדש. ה"ז כל הי"ב חדש כמי שלא חנכו וחוזר מערכי המלחמה:

נעלו. בנה בית ונתן בו חפציו ונעל עליהם:

את שדרכו ליבטל עליהן. כלומר שהיה צריך לבטל על שמירתן ה"ז כמי שחנכו והתחיל לישב בו:

ואם לאו. שאינו צריך לישב עליהן ולשומרן ה"ז כמי שלא חנכו:

מתני' ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל. דבהכי הוי כרם שתים כנגד שתים ואחת יוצאות זנב ואפי' הן מחמשה מינין מצטרפין:

המבריך. כופף את הזמורה בארץ ומכסה אותה בעפר:

המרכיב. מביא ענף של אילן ומרכיב אותו על גב אילן אחר:

גמ' מי האיש. ריבוייא הוא:

ת"ל אשר נטע. מדלא כתיב אשר כרם נטע דרוש ביה נמי נטע מכל מקום ואפי' אינו כרם שהרי עדיין לא הזכיר כרם:

ת"ל כרם. דדמי לכרם ופחות שבכרם חמשה גפנים הן:

שהיין מגיתו. מימרא בפני עצמה היא ואיידי דאיירי בכרם נקט לה הכא:

שהיין. יין שהוא מגיתו ולא שהה ארבעים יום:

שהיין קוסס. יין שהוא רע ואין סופו להיות שכר יין:

מערבין בו. עירובי תחומין דאלו ערובי חצירות אין מערבין אלא בפת:

ומשתתפין בו. שותף מבואו' וכלומר דאשמעינן דחשיב משקה ולא אמרי' כמיא בעלמא הוא וכדתנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים כו':

ומברכין עליו. בורא פרי הגפן:

ונאמנין עליו. ברכת המזון שהיא צריכ' כוס:

ומקדשין בו את הכלה. מברכין עליו ברכת אירוסין דלכתחילה טעונה כוס:

ומנחמין כו'. דדינו כיין גמור בכל אלו:

ונמכר בחנות לשם יין. ואין כאן משום מקח טעות כדאמרינין פ' המוכר פירות דסתם יין חנות יין קוסס הוא אבל המוכר לחבירו יין סתם לא מכר לו יין קוסס דיין סתם יין המתקיים הוא כדאמרינן שם:

ואסור בהוריי' כו' דקי"ל בפ"ג דכריתות דעל היין מגיתו הרי הוא באזהרה עליו על ביאת המקד' וכל שהוא אסור לבא אל המקדש אם הוא שתוי אסור להורות ולהתיר נדרי':

לית לך. למעוטי יין מגיתו ויין קוסס דלא יהא חשיב כיין גמור אלא בזה שהוא אסור להביא לכתחילה לנסך ע"ג המזבח:

וההן. והאי בן סורר ומורר דקי"ל בפ"ח דסנהדרין אינו נעשה בן סורר עד שיאכל בשר וישתה יין:

צריכה. מיבעיא לן אם שתה יין מגיתו ויין קוסס אם נעשה בן סורר ומורה עליו:

אינו משמע. מן המקרא אלא דוקא כרם ולא שאר אילנות:

ודכוותה כולי. דוקא נטע ולא המבריך והמרכיב:

ולא חיללו. דמצי למיכתב ולא חילל וכתיב ולא חיללו משמע מיעוטא לזה ולא לאחר פרט למברי' ולמרכי' דאינו חוזר ופליגי ר' יוחנן ור' חסדא כמאן אזלא האי ברייתא:

דראב"י היא. דאמר נטע כמשמעו ופליג אמתני':

ד"ה היא. ואפי' כתנא דמתני' דהברייתא מיירי כשהרכיב פירות עבירה בהרכבת מין בשאינו מינו דמעטי' קרא ומתני' איירי בהרכבת היתר. וכן פליגי באוקמתא דהאי ברייתא בבבלי דף מ"ג:

מה אנן קיימין. האי הרכבת היתר דמוקמינן למתני' ה"ד דאיצטריך לאשמועינן דחוזר משום הרכבה:

אם כו'. כלומר דודאי בשניהם אילן מאכל ומין בשאינו מינו הן אי אפשר לאוקמי דהרכבת איסור הוא ומעטי' קרא:

ואם בשהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק מין במינו. האי אילן סרק לאו אילן סרק ממש אלא בילדה קמיירי וקרי לה אילן סרק דעדיין לא טען פירות ואם בשהרכיב אילן מאכל כלומר שכבר טען פירות באילן שלא טען עדיין דקיימא לן זקינה שהבריך בילדה חייב בערלה דאותו ענף שקצץ מהזקינה נעשה עכשיו ילדה:

ניטע כבתחילה הן. כלומר דתיפוק לי' משום ילדה דצריך למיהדר דעדיין לא חיללו ומאי איריא משום מרכיב:

אלא כו'. ע"כ כן אנן קיימין בששניהם מין א' הן וכבר טענו פירות ונתחללו ועכשיו הוא חוזר משום חילול ההרכבה:

אימתי הוא מחללו. אנטע רבעי דעלמא קאי ואיידי דאיירי לעיל בחילול נקט לה. אימתי לפי שמצינו בכתוב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו ואינו מפורש במקרא מה יעשו בשנה הרביעי' ואם יש היתר לאכלן בד' וס"ל לסתמא דהש"ס דיליף קדש קדש ממעשר ומינה גמרי' פדיון לנטע רבעי אבל לא ידענו אימת מחללו ברביעית או בחמישית:

וקאמר מסתברא בחמישית. הוא דמותר נאכלו וצריך פדיון:

אבל ברביעית דמי' הוא חייב לו. כלומר דאין דמיו נתפסין בפדיונו ברביעית אלא דהוי כמו שהוא חייב דמים לנטע רבעי כלומר שהחוב מוטל עליו לפדותו בחמישית וברביעי' אסור דהרי ממעשר ילפינן דאינו נאכל חוץ לחומה בלא פדיון:

לא מסתברא אלא ברביעית. דהוא עיקר זמן פדיונו כדכתיב ובשנה הרביעית וגו' כדדריש פ"ה ממע"ש דהילולים דקאמר כמו חילולים דלא ממנעי רבנן בין ה"א לח"ת וכדדריש בבלי פ' כיצד מברכין ומגופ' דקרא נלמד דצריך פדיון וברביעית הוא ולא איצטריך למילף ממעשר:

מתני' וא' המארס את ה א ל מ נ ה. כדיליף בגמרא:

כל אלו שומעין דברי הכהן מערכי המלחמה. כמו שומעין מערכי המלחמה דברי הכהן מה שאומר להן וחוזרין:

גמ' אין לי אלא רובה שנשא ריבה. בחור שנשא בתולה:

ת"ל אשה מ"מ. מדלא כתיב אשר אשה ארס:

פרט למחזיר גרושתו. שאינה חדשה לו:

זאת אומרת. ילך וישוב לביתו דקרא קדייק דמשמע דמצוה לישב עמה פרט לאיילונית דאין מצוה לישב עמה כשאין לו אשה אחרת או בנים דמצוה לגרשה:

אפילו שומרת יבם לחמשה אחין. כולן חוזרין ואפי' מת אחיהן במלחמה. והכי אמרינן בבבלי:

ודכוותה. לשון בעיא היא אם נימא נמי אפי' בית א' שנפל בירושה לחמשה אחין דחוזרין:

תמן כו'. כלומר דלא דמי דהתם אין כל א' וא' ראוי לישב בו לבדו דלכולם יש להן חלק בו ואם א' מהן רוצה לישב בו צריך ליתן דמי' בשביל חלק האחים:

ברם הכא כל א' וא' ראוי לייבם. אותה לבדו ופוטרה מכלן ולפיכך כל אח' ואחד חוזר:

מה דמי לה. לא דמיא למתני' למילף מינה אלא הא דאם קידש אשה מעכשיו ולאחר י"ב חדש ונשלם הזמן במלחמה דחוזר דכמו דאמרינן בשומרת יבם אפי' מת אחיו במלחמה חוזר ה"נ כן ודוקא דאמר מעכשיו דאז למפרע חלו הקידושין והוי כמו אירס קודם המלחמה אבל בלא מעכשיו הוי כקידש בתוך המלחמה דודאי אינו חוזר:

מתני'. אילני סרק. כגון ארזים ושקמים שאינם עושים פרי:

והמחזיר את גרושתו. וארסה אינו חוזר כדדרי' לעיל דכתיב אשה חדשה:

אלמנ'. וארסה כ"ג כו' כדדרי' בבבלי מדהוי מצי למיכתב ולא לקח וכתיב ולא לקחה שתהא ראויה לו ללקיחה:

על מכונו. סתרו ובנאו כמדה ראשונה אינו חוזר דלאו חדש הוא וגרע מהלוקח והיורש:

בשרון. מקום הוא ששמו שרון ואין הקרקע שלו יפה ללבני' ולא הוי דבר של קיימא כדאי' בגמרא שהיו צריכים לחדשה שני פעמים בכל שבע שנים:

גמ' אם חידש בה דבר. וכן הוא בבבלי לר' יודא דקאמר אם הוסיף בה דימוס א' חוזר דלא הוי על מכונו וקרינא ביה חדש ולאפיקי סדוהו בסיד ופתיחת חלונות:

חוזר. דלאו על מכונו הוא וכן אחד ועשאו שנים:

אף אנשי השרון לא היו חוזרין. בשביל בנין בתיהם כדפרישית במתניתין:

שלא יעשו בתיהן קבריהן. שלא יפלו עליהן מחמת רבוי הגשמים ובתיהן נוחין ליפול כדאמר הכי ביומא:

מתני' ואלו שאינן זזין ממקומן. דהנך דלעיל הולכים עד הגבול ושם שומעין דברי הכהן וחוזרין מן המערכ' לתוך ארץ ישראל ואין חוזרין לבתיהם אלא עוסקים בספוק מים ומזון לההולכי' למלחמה אבל אלו אין זזין ממקומן ואפי' ללכת עד הספר ולשוב על פי כהן:

בנה בית וחנכו. ולא דר בו עדיין שנה וכן הנוטע כרם וחיללו ועדיין לא עברה שנה רביעית שלימה עליו כדאמר הכא בגמרא:

לביתו. בשביל ביתו:

יהיה. לריבויא הוא הוסיף לך הכתוב הויה אחרת להיות כזו:

גמ' וכולהן. בית וכרם וכו' למדין מן האשה שיהיו צריכין שנים עשר חדש דלא תימא דלא קפיד קרא שנה אחת אלא באשה קמ"ל:

כל אלו שהיו אומרים. חכמים במתני' דאין זזין ממקומן יושבין בטלין כו':

לכל דבר. אפי' לספוק מים ומזון:

עליו. מיעוטא הוא דעליו אינו עובר לכל דבר:

אבל עובר הוא על אחרים. אלו דתנן במתני' דלעיל בנה בית ולא חנכו כו' שהן מספקין מים ומזון אחר שחזרו מהמערכה:

מתני' ויספו השוטרי'. על דברי כהן:

כשמועו. כמשמעו:

שאינו יכול לעמוד בקישוי המלחמה. לסבול כובד המלחמה ובנוסחת הבבלי בקשרי המלחמה כשמתקשרים לעמוד צפופים שלא יפרידו' אויביהם:

לפיכך. שהירא ורך הלבב זהו הירא מעבירות שבידו:

תלתה לו התורה את כל אלו. בנה ונטע וארס שיחזרו בגללן כדי שיתלו בכך החזרה ולא יתבייש זה לומר עליו מעבירות שבידי הוא ירא וחוזר:

רבי יוסי אומר אלמנה לכ"ג כו'. בבבלי מפרש דעבירות מד"ס איכא בינייהו לר' יוסי הגלילי אפי' עבר על דברי סופרים חוזר ולר' יוסי עד שיעבור על דברי תורה דומי' דאלמנה לכ"ג:

גמ' כתיב ויספו השוטרים. לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלכב וגו' וקאמר אין לשון זה ויספו כו' כלומר דלא תימא שהשוטרים הוסיפו זה מעצמן לדבר אלא לשון תוספת אזהרה הוא כאדם האומר מוסיף אני על דברי רבי שהזהיר אתכם וגם אני מוסיף להזהיר אתכם עוד ולומר שגם דברים האחרונים האלו היו הכהן מדבר בתחילה והשוטרים משמיעין:

תני אחרוני' מן התוספת. ופליגי ר' יוסי ור' מנא לקמיה בפירושא דהני ברייתות:

תרין תניין אינון. דהרי קראי כתיבי הכי בפרשה ונגש הכהן ודבר אל העם שמע ישראל וגו' ודברו השוטרים מי האיש אשר בנה בית וגו' ויספו השוטרים וגו' וקאמר ר' יוסי דהני תרתי ברייתו' פליגי אהדדי ותרי תנאי היא:

מ"ד מוסיף אני על דברי רבי. הוא לשון ויספו כדפרישית שהוא לשון תוספת אזהרה ס"ל אחד הראשונים כו' כלומר דהשוטרים לא דברו מעצמן כלום אלא בין הראשונים הכתובים בדברי שוטרים מי האיש אשר בנה וגו' ובין האחרונים מי האיש הירא ורך הלבב הכל שמעו מפי כהן ואח"כ היו משמיעים כדלעיל:

ומ"ד האחרונים מן התוספ'. ס"ל הראשונים כו' דר"י מפרש אחרונים דברייתא אחרונים ממש מי האיש הירא וגו' ויספו דקרא מפרש האי תנא ויספו ממש שהשוטרים הוסיפו זה מעצמן ולא אמרן הכהן אלא מי האיש אשר בנה הוא שהיה הכהן מדבר והשוטרים משמיעין:

ור' מנא אמר. חד תנא הוא דלא פליגי הני ברייתות אלא לכ"ע ס"ל הראשונים כו'. וקס"ד אליבא דרבי מנא דמפרש אחרונים דברייתא לאו אחרונים ממש אלא כל הכתוב אצל השוטרים אחרונים קרי להו והראשונים ראשונים ממש שמע ישראל וגו' וזה לבד שמעו מפי כהן ומשמיעין לעם והיינו דקאמר חד תנא הוא דמ"ד אחרונים מן התוספת כלומר כל האחרונים מן התוספת שהוסיפו השוטרים הן ומ"ד מוסיף אני כו' נמי לו' שהוספ' מעצמו הוא ויספו דקרא ה"ק שמוסיפין השוטרי' עוד לדבר על מה שאמרו בתחילה והכל מדברי עצמן הן והיינו דפריך לקמיה מתני' כו':

מתניתא. ברייתא דתנינן בריש פירקין פליגא על ר' יוסי דאזלא דלא כחד מהני תנאי אליביה:

שומע פרשה כו'. וקס"ד דבפרשת כהן מה שמפורש בקרא ונגש הכהן וגו' שמע ישראל וגו' שהן דברי כהן מיירי דהשוטר שומע פרש' מפי כהן ומשמיע לעם בכל לשון ומשמע דוקא זה הפרש' לבד היה שומע מפי כהן ומודברו ואילך הכל היה השוטר מדבר ומשמיע כדכתיב ידברו השוטרים וגו' וכר' מנא וקשיא לר' יוסי להני תרתי ברייתות:

וסיפא. דהך ברייתא פליגא על רבי מנא דקתני עוד דבר אחד הי' מוסיף השוטר וזהו מי האיש הירא וגו' וקתני דבר אחד ותו לא וקשיא לרבי מנא דקאמר כל האחרונים מן התוספת:

ומשני משלו. דהא דקאמר דבר אחד היינו מה שמוסיף משלי ולאפוקי ודברו השוטרים מי האיש אשר בנה דזה מפי כהן שמעו ולא תפרש אליבא דר' מנא האחרונים כל האחרונים מן התוספת אלא ה"ק חד תנא הוא דמ"ד מוסיף אני על דברי ר' מפרש ויספו דקרא ויספו ממש שהוסיפו מעצמן היא וכן מ"ד האחרונים מן התוספת האחרונים ממש קאמר אבל מי האיש אשר בנה הכהן מדבר ושוטר משמיע ואתייא הך ברייתא ככ"ע ואליבא דר' מנא ורישא דקאמר שומע פרשה כו' לאו פרשה הראשונה ממש. הוא אלא מי האיש אשר בנה דזה שומע מפי כהן ומשמיע הוא:

אין תימר כן. השתא דאתית להכי דמוסיף משלו הוא דבר אחד אפי' על דר' יוסי לית היא פליגא דאתייא כהך תנא ואליבא דר' יוסי דקאמר נמי האחרונים אחרונים ממש וזהו לבד מה שאמרן הוא לא אמרו רבו. הדין הוא פירושא דהך מילתא:

כולהון. החוזרין דקחשיב במתני' בנה בית כו' צריכין להביא ראיה לדבריהן שכך הוא דשמא משקרין הן מחמת שרוצין לחזור לבתיהן:

חוץ מזה. הירא ורך הלבב שאין צריך להביא ראיה לפי שעדיו עמו שרואין ומכירין בו שהוא נבהל ועומד מרעיד על הדבר:

ואתייא כמ"ד. דהירא דקרא הוא שאינו יכול לעמוד כו' ואנו רואין דהכרת פנים ענתה בו:

עוד הוא. גם הוא צריך להביא ראיה שחטא באיזה עבירה דשמא עילה מצא לומר כן:

לפיכך כו'. ואתייא כמ"ד בפ' הערל ר' לוי כו' דהתורה הקפידה שלא לפרסם את החטאים:

מתני' ובעקבו של עם. בסופו של עם שמשמרים שלא יחזרו האחרונ' אחוריהם לנוס:

מעמידים זקיפים מלפניהם. בראשם של צד המלחמה מעמידים בני אדם גבורים ממונים לכך שאם יפול א' מן הנלחמי' יעמידוהו ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם:

ואחרים מאחוריהן. ובגמרא יליף לה מקרא:

וכשילים. קרדומות של ברזל בידיהן לשמור שלא ינוסו:

בד"א. שחוזרין מן המערכה ויש שאינם זזים ממקומן במלחמת הרשות:

אבל במלחמת מצוה. כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע ומלחמת עמלק הכל יוצאין. א"ר יהודה כו'. בגמ' מפרש לה:

גמ' ת"ל פקדו. הוי מצי למיכתב פקדו דהא אשוטרים קאי וכתיב ופקדו לרבות אף בסוף העם מעמידין שרי צבאות:

עד כדין כר"ע. דדריש בכ"מ לשונות היתירי' במקרא כדאיתא בפרקין דלעיל:

כר"י. דלא דריש מניין:

דר"מ צווח לסופי' דחבלא רישיה. היה קורא לסופו של חבל ג"כ ראשו דכל אחד ראש וסוף נקרא וה"נ תרווייהו ראש העם נקראין וכדמייתי ראיה לקמיה:

הכסיל במה ברגליו. בתמיה אלא כדאמר ר' אבא בר מרי החכם עד שהוא בראשו של דבר רואה את הנולד ומשים אל לבו לידע מה בסופו וזהו עיניו בראשו אלמא דקרי לסופו ראשו:

גד גדוד יגודנו. איידי דקתני במתני' מעמידין אנשי גבורים דחלוצי צבא לפניהן מייתי להאי קרא הכא דכך דרשו חכמים על גבורתם של אנשי שבט גד שהם היו הולכים בראש המלחמה כדכתיב והחלוץ לפניהם:

גייסא כו'. החיל בא עליו לשטפו בארצו והיא יתגבר עליהם לשוטפן:

כיני מתני'. בנוסחת הבבלי קתני במתני' שתחילת ניסה נפילה וכן הכא ולפיכך קאמר דאיפכא מיבעי למימר וכן אנו גורסי' במתני' שתחילת נפילה ניסה דכשהן נסין זו היא תחילת הגרמת הנפילה והסופרים העתיקו במתני' כן:

משמעות ביניהון. בין לרבנן יבין לר"י דמתני' אין ביניהן אלא משמעות הלשון דר"י היה קורא למלחמת הרשות דרבנן מלחמת מצוה ונ"מ לפוטרו מן שאר המצות כשעוסק במלחמה זו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל בעיקר הדין דמתני' לא פליגי דמה דאמרי רבנן אין הכל יוצאין כן נמי לר"י:

אבל במלחמת חובה כו'. בזה פשיטא כ"ע מודים בה אלא דהואיל ור' יודה קרי לרשות דרבנן מצוה הוצרך להוסיף מעלה אחת בקריאת הלשון ולקרות למצו' דרבנן חובה ובזה אין נ"מ כלל ורבנן הואיל וקרו לקמיית' רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה ואע"פ שהיא מלחמת חובה כגון מלחמת יהושע ומלחמת עמלק והכל יוצאין לכ"ע ובשארי מלחמות אפי' הן לשמור שלא יבאו העכומ"ז עלינו לכ"ע אין הכל יוצאין:

ורב חסדא אמר דמחלוקת ביניהון. כלו' אפי' בעיקר הדין דמתני' פליגי דרבנן אמרי מלחמת רשות זו מלחמת דוד גרסינן מה שהיה נלחם לכבש הארצות כדי להרחיב גבול ישראל וקרו לה רשות שאינה אלא להוסיף על א"י כמלחמת דוד בארם צובה וסביבותי' ושלא יתגברו עליהם אויביהם אח"כ ויצרו להם ולהרבות בגדולתם:

מלחמת חובה זו מלחמת יהושע. לכבוש א"י ולד"ה חובה היא והא דרבנן קרו לה מצוה טעמא כדפרישית לעיל ובזה דוקא הכל יוצאין. ור"י היה קורא מלחמת מצוה גרסינן כגון אנן כו'. כלומר אפי' במלחמת דוד גופי' יש נמי חילוק ומצוה וחובה משכחת לה דאם אנחנו מעצמינו הולכין להלחם עליהן זה קרי ליה מצוה לר"י ומשום שהוא כדי להוסיף על א"י ולדידיה נמי בזה אין הכל יוצאין כדקתני במתני' אלא דקרי לה מצוה נ"מ לעוסק כו' כדלעיל:

מלחמת חובה. דקאמר ר"י דהכל יוצאין אפי' במלחמת דוד משכח' לה כגון שבאו העכומ"ז עלינו וצריכים להלחם עמהן ובזה הוא דפליגי ואפי' בעיקר הדין דמתני':

אין נקי לביתו שעה אחת. אפי' חתן מחדרו דכתיב ביה נקי יהיה לביתו שנה אחת לא היה נקי באותו הפעם אפי' שעה אחת א"נ שנה א' גרסי':

לית רבי ברבי. אין גדול בן גדול דאפי' רבן בן רבן יצא לעבודת המלך להשיא את אבני הרמה כדכתיב שם ולהכי קאמר אין נקי דת"ח נקי מאנגריא הוא ובבבלי מכלתין דף משמע דתרווייהו הוי ת"ח וחתן מחדרו:

סליק פירקא בס"ד