Penei Moshe on Jerusalem Talmud Sotah Chapter 9
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
מתני' עגלה ערופה בל' הקודש. נאמרה מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה וגו' והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל וגו' הכל בלשון הקודש הוזקקו לאמרן:
שנאמר כי ימצא וגו'. בגמרא פריך לה היכי יליף מהכא:
היו יוצאים. ובאים שם ומודדין מן החלל לצד העיירו' שסביבותיו לידע איזו קרובה:
אין ב"ד שקיל. אין ב"ד עשוין שיהא אפשר לחלקן שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד א' לקיים אחרי רבים להטות. לא מסתברא דלא וענו ואמרו. כלו' דפריך על דיליף במתני' דבלה"ק שנא' כי ימצא וגו' ולא מסתברא דכן הי' צריך להביא המקרא שנאמר וענו ואמרו וילפינן מלוים מה עני' ואמירה שנאמר להלן בלה"ק אף כאן בלה"ק:
בא להתחיל. כלומר דאין ה"נ דמכאן ילפינן אלא דבא להתחיל מתחילת הפרשה הואיל ודריש לי' לכולה לק' וכן במתני' ויצאו כו' ולפיכך נקט לה הכא נמי מתחילתה וסמיך על וענו ואמרו דכתיבא לקמי':
כי ימצא. כתיב ולא בשעה שהן מצוין החללין דרבו הרוצחין כדתנן לקמן משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה ובבבלי דריש לה אנמצא סמוך לספר דכתיב כי ימצא פרט למצוי וכן אפשר לפרש הכא ולא בשעה שהן מצוין ליהרג מן העכומ"ז כדאמר לקמן הלכה ב':
כי ימצא. ועוד דרשינן כי ימצא מעצמו ולא שתהא חוזר ומצותת עליו לחזור ולפשפש אם יש כאן חלל:
כי ימצא אין מציאה בכ"מ אלא בעדים. כדכתיב כי ימצא איש שוכב וגו' וכה"ג דבעדי' הוא וה"נ צריך שיהי' עדים בדבר וקס"ד שיהו עדים רואין:
ופריך לא נודע מי הכהו כתיב. ודרשינן הא נודע מי הכהו אפי' מפי עבד או שפחה לא היו עורפין כדתנן לקמן בפירקין:
וכא. והכא את אומר כן דצריך עדים בדבר בתמיה:
כאן להורג. אם יש עדים שראו ההורג ואפי' עד א' לא היו עורפין דהרי נודע מי הכהו:
כאן לנהרג. דצריכין עדים שיראו בשעת מציאת הנהרג אם ראוי הוא שיהא עורפין עליו כדמצינו כמה דברים המונעין את העריפה כגון צף על פני המים ותלוי באילן וכה"ג וצריך לראות אחר הסימנים כדאמרינן לקמן:
ודא דאת אמר כו'. זה שאמרנו דאפי' עבד אפי' שפחה נאמנין ולא היו עורפין בכה"ג דוקא שאמרו אם היו רואין אותו אנו מכירין אותו בזה הוא דלא היו עורפין:
אבל כו'. ואם אמרו שלא היו מכירין אותו דמרחוק ראוהו:
היו עורפין. דלא נודע מי הכהו קרינן ביה. (חסר כאן וצריך להגיה כמו דגרסי' בר"ה) ב"ד שראו את ההורג ואמרו אם אנו רואין אותו אין אנו מכירין אותו לא היו עורפין דכתיב כו':
דכתיב. בבית דין ועינינו לא ראו והרי ראו מכל מקום:
ובית דין שראו את ההרוג גרסינן דצריך שיראו עדים את ההרוג כדלעיל ובבית דין של כ"ג מיירי:
יעמדו שנים. מהם ויעידו לפני אותו בית דין שראו את ההרוג:
יעמדו כלן ויעידו במקום אחר. כלומר דכלן אינן ראוין עכשיו להיות בית דין הואיל והן עדים בעצמן וצריכין שנים מהן להעיד בפני ב"ד אחר:
כשם שהן חלוקין. הני תנאי דברייתא הכא כך הן חלוקין בעדות החדש אם ראוהו ב"ד בלבד דתנא דברייתא קמייתא סבירא ליה כתנא דמתני' ריש פ' ראוהו בית דין דיעמדו שנים כו' ותנא בתרא פליג אמתני' וסבירא ליה דכולן אינן ראוין לבית דין דאין עד נעשה דיין:
חלל. כי ימצא חלל כתיב ודרשינן בשעת מציאה צריך להיות חלל ולא שהוא עדיין מפרכס דאין מודדין עד שימות:
ראוהו מפרפר כאן. ואמדוהו למיתה ואחר כך באו ולא מצאו אין עורפין דשמא נסים נעשו לו וחיה והלך לו:
מודדין ממקום שנמצא. מת דכי ימצא חלל כתיב:
לרשתה. דריש לשון חלוקה פרט לירושלים שאינה מביאה עגלה ערופה שלא נתחלקה לשבטי':
וכר' ישמעאל. דאיהו נמי דריש לרשתה לשון חלוקה כדאמר לעיל פ"ז דכל מקום שנא' כי תבאו וגו' לאחר ירושה וישיבה היא ויליף מדפרט לך הכתוב באחת מהן בפרשת המלך וירשתה וישבתה בה הה"ד כל מקום שנאמר ביאה בתורה:
ושבע שחילקו. דוירשתה מפרש לאחר שחלקת:
מצוינין היו. להיות עוסקין בכיבוש ובחלוקה ולפיכך לא נתחייבו במצות שתלה הכתוב בביאת הארץ עד לאחר י"ד שנה:
כיצד היו עושין. כשמצאו החלל:
ומלקטין את סימניו. רואין חאריו אם מת הוא ויש בו סימנין הראוין שיהו עורפין עליו ולאפוקי טמין וכה"ג וכדאמרי' לעיל וכן צריך לראות מקום שמונח חוטמו שמודדין ממנו ועושין סימן לזה:
ומוכרין. וקוברין אותו כמו בקברי אשר כריתי לי לשון חפירה כמו כי יכרה איש ובתוספתא גריס חופרין וקוברין שצריך לקברו שם דמת מצוה קנה מקומו כדלקמן הלכה ד':
ומציינין. בסימן על קברו כדי שיבאו ב"ד הגדול מירושלי' וידעו למדוד ממקום קברו:
מניין לציון קברות. רמז מן התורה דתנן בריש פרק ה' ממעשר שני דמציינין על הקברות בסיד שלא יכנס כהן ונזיר לשם וגרסי' להאי סוגי' התם ואיידי דקאמר מציינין על קברו נקט לה הכא:
רבי ברכיה. אמר ר' יעקב בר בת יעקב אמר לה בשם רבי חונייא ורבי יוסי אמר ר' יעקב בר אחא אמרה משמיה דר' חזקיה אמר ר' עוזיאל אמרה משמיה דכתיב וטמא טמא יקרא ודרשינן מכפל המקרא:
שתהא טומאה קוראה לך. כלומר שיהו עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגי' ופורש. ועברי העוברי' בארץ. ביחזקאל כתיב שהי' מתנב' לעתיד לבא שיעשו ישראל ציוני' על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתיב אלא להזהיר וללמד שיהיו עושין ציון. על העצמות. רובע הקב מרוב בנין או מרוב מנין שמטמאין באהל כדתנן פ"ק דאהלות. על השדרה או על הגלגולת. שהן מטמאין באהל כשהן שלימין:
ובנה מיכן שמציינין על אבן קבועה. בקרקע כדרך הבנין כדמפרש ואזיל טעמא שאם את אומר ע"ג אבן חלושה אף היא הולכת ותגלגל למקום אחר ויחזיק טומאה חנם במקום טהרה ומקום הטומאה יחזיק לטהור:
אצלו. ולא כתיב עליו מכאן שהציון הוא במקום טהרה ולא ממש על מקום הטומאה כדמפרש טעמא בבבלי מ"ק דף ה' שלא להפסיד את הטהרות שאם הטומאה ממש תחת הציון אינו מרגיש עד שבא פתאום על הציון ויטמאו הטהרים ולפיכך עושין הציון רחוק קצת מן הטומאה וכשבא אל הציון מרגיש ואינו הולך לשם. מיכאן לציון. של סיד ששופכין שם ע"ג הקרקע מדלא כתיב ובנה אצלו מצבה:
מצא אבן מצויינת. בסיד על גבה:
אע"פ שאין מקיימין כן. שאין עושין אבן לסימן בתחילה:
המאהיל עליה טמא לפי שאני אומר מת קמצוץ. טומאה קמוצה וטמונה תחתיה דאע"ג שאין עושין ציון על מקום טומאה היינו אם עושה הציון על פני השדה אבל באבן שהוא גבוה מן הקרקע ורואה את הציון מיד קודם שנוגע בה ואין כאן משום הפסד טהרות ולפיכך חיישינן שמא נתן האבן ע"ג הטומאה וציין עליה:
היו שתים המאהיל עליהן טהור. דתלינן משום טומאה שביניהן עשה הסימן ואין שום טומאה תחתיהן ולפיכך ביניהן טמא:
היה חורש בנתיים. שנחרש מקום הקרקע שביניהן:
הרי הן כיחידיות. דודאי אין שום טומאה ביניהן שהרי הלך שם אדם לחרוש ולפיכך ביניהן טהור. א"נ דמיירי כגון שהיה הסיד שפוך על ראשי האבנים ומרודד לכאן ולכאן ביניהון ואי איכא מקום הנחרש בנתיים תלינן דמחמת חורש הות דנקלף מן האבנים ונפלו שם ביניהם ולא היה שם טומאה וביניהן טהור וסביבותיהן טמא:
אין מציינין על הבשר. ובבבלי שם גריס על כזית בשר אם הוא מצומצם לפי שסופו שיתעכל ויחסר:
לא נמצא מטמא טהרות למפרע. כשימצא ועדיין לא נתעכל:
מוטב שיתקלקלו בו לשעה. אם לא יציין ואל יתקלקל בו לעולם דודאי סופו להתעכל ואם יעשה עליו ציון יטמא אח"כ ע"ג כל הטהרות בחנם:
תמן תנינן. פ"ק דסנהדרין:
סמיכת זקנים. על פר העלם דבר של ציבור צריך שיהא בשלשה דיינים:
בחמשה. כדמפרש ואזיל פלוגתייהו:
מה טעמא דרבי שמעון וסמכו זקני שנים גרסינן:
נראין דברי רבי שמעון בסמיכה. דלא דרש וסמכו. אלא דנפקא ליה שנים מזקני וסמכי לגופיה איצטריך ולפיכך נראין דבריו בזה דלר"י ע"כ וסמכו נמי דרשינן:
ודברי רבי יהודה בעריפה דלא דרש ויצאו כלומר בעריפה טעמא דנראין דברי ר"י משום דאיהו סבר נמי דויצאו לגופי' איצטריך כמו וסמכו לר' שמעון ואכתי אייתר זקניך ושופטיך והוו להו חמשה ולרבי שמעון שופטיך קשיא. אין תימר נראין כו'. כלומר דאי תימא דהיינו טעמא דרבי יהודה בעריפה משום דדריש ויצאו כמו שהוא דורש התם וסמכו והילכך קאמר נמי רבי נראין דברי רבי יהודה בעריפה משום דמסתבר טעמיה ושפיר דרשינן הכא ויצאו דהוי ליה למיכתב ומדדו זקניך וגו' אבל התם נראין דברי רבי שמעון דוסמכו לאו מיותר הוא א"כ קשה אשכחת אמר כו' דלפ"ז שבעה הן לר"י אם אמרינן דדריש נמי ויצאו הכא אלא ע"כ דלא דריש הכא ויצאו כמו דרבי שמעון לא דריש וסמכו והיינו טעמיה דרבי דקאמר נראין דברי רבי יהודה בעריפה דויצאו נמי איצטריך:
מה מקיים רבי שמעון זקניך כו' גרסינן. וכן הוא התם:
זקניך שהן שופטיך. מיוחדים שבשופטיך והן סנהדרי גדולה. ושופטיך זה מלך. שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ וכ"ג דכתיב ובאת אל הכהן ואל השופט וגו' כדאמר בבלי ריש פירקין:
מתני' בגל. גל של אבנים:
סמוך לספר. אצל גבול העכומ"ז וכן בנמצא סמוך לעיר שיש בה עכומ"ז לא היו מודדין שהרי זה בחזקת שהרגוהו עכומ"ז:
או לעיר שאין בה בית דין. דבעינן זקני העיר וליכא:
אלא מעיר שישיבה ב"ד. היו מודדין דלא תימא דאין מודדין כל עיקר כמו ברישא קמ"ל דבנמצא לעיר שאין בה בית דין אין מודדין לה אלא לעיר אחר' שיש בה ב"ד מודדין דכתיב זקני העיר ההיא מכל מקום:
מכוון. מצומצם שאין זו קרובה לו מזו אפי' כמלא חוט:
ואין שתי עיירות מביאות שתי עגלות. אלא יביאו עגלה אחת בשותפות וכן הל' וטעמייהו מפרש בגמ':
ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה. דכתיב לרשתה פרט לירושלים שלא נתחלקה לשבטים אלא מודדין משאר העיירות הסמוכות לו:
נמצא סמוך לספר. קתני במתניתין לא היו עורפין:
גמ' נמצא חנוק ותלוי באילן. דתרתי לריעותא הוי לא היו עורפין אבל אם היה הרוג אע"פ שתלוי באילן ס"ל לר"א דהיו עורפין דחלל יתירי כתיבי בפרשה לומר אחלל קפיד קרא:
אצ"ל חנוק ותלוי באילן. דבזה פשיטא דלא היו עורפין. מנין אפילו מושלך בארץ והוא חנוק דלא היו עורפין:
ת"ל חלל גרסינן. דאין נקרא חלל אלא מכלי ברזל כחרב:
מה ת"ל נופל גרסינן. וכן הוא בתוספתא דנופל אתי למעוטי אפי' הרוג הוא אם תלוי באילן לא היו עורפין:
נמצא עומד על מטתו. ואפי' הסכין תקועה בלבו דחלל הוא לא היו עורפין דלאו נופל הוא:
תני. בשם רשב"י דהיו עורפין דחלל הוא ועומד ליפול והוי כנופל:
דהדא דרשב"י. סתמא דהש"ס קאמר לה דדברי רשב"י מן אילין דהכין הכין דהכין לשון לועגים ילעיגו לי תרגומו ידהכון לי הערוך וירצה על הבבליים לומר כן דרך גנאי דא"ר יוחנן כל דבריו של רשב"י מן אילין דהכין שאומרים כן ויחידין אינון ולא סמכין עליהון דלית הילכתא כוותייהו:
בעליל לעיר. במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו:
היו עורפין. נראה דהיו מודדין גרסינן דאע"פ כן היו מודדין כדי לקיים מנות מדידה וכן היא גי' הבבלי ריש פירקין ובתוספתא שם גריס לא היו עורפין שמצות עיסוק במדידה:
אנא הוא בן עזאי דהכא. הרי אני מוכן להשיב דבר להשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי דכאן. וכן הוא בבבלי בהרבה מקומות כשהיה דעתם צלולה אמרו הריני כבן עזאי בשוקי טבריא:
שני הרוגין. מונחין זה על גב זה מהו:
סבר רב שהן עורפין גרסינן. וכן הוא שם כלומר דרב סבר בדעתו שעורפין בזה אלא דהשאלה היא מהיכן מודדין מהעליון או מהתחתון ורצה לפשוט לו ענין מדידה:
א"ל. ההוא סבא דאין עורפין כלל בכה"ג כדמפ' טעמא:
התחתון משום טמון. דקסבר אע"ג דמין במינו הוא הוי כטמון באדמה ואין עורפין עליו:
והעליון. אין עורפין עליו משום דצף הוא על התחתון ולאו בשדה הוא:
כד סלק. רב לא"י ואמר זה לרבי משמיה דהאי סב אמר ליה רבי שפיר קאמר לך דאין עורפין כלל בשני הרוגים אבל לא מטעמי' אלא מדכתיב כי ימצא ולא ימצאו לשון רבים דגזירת הכתוב הוא דאין עורפין בשני הרוגים:
לא מסתברא דלאו באדמה כו'. אמתני' קאי דדריש באדמה ולא טמון בגל בשדה ולא צף על פני המים וקאמר הש"ס דלא מסתברא אלא איפכא דמבאדמה ממעטינן ולא צף ומשדה ולא טמון דבשדה משמעותיה טפי בגלוי ממשמעות באדמה וכמו דדריש ר' יהוד' גבי שכחה פרט לטמון משדך וכן לרבנן לקמן אלא דמרבו התם ממיעוט אחר מיעוט כדלקמי'. ותני דבית רבי כן. התלמידים של ר' היו גורסי' במתני' כן באדמה לא צף כו':
מחלפא שיטתון דרבנן. דתנן פ"ו דפיאה כל הטמונים בארץ כגון הלוף והשום והבצלים ר' יהודה אומר אין להם שכחה וחכמים אומרים יש להן שכחה וכדמפ' טעמייהו בברייתא היבאה בבבלי פירקין דר"י דריש ושכחת עומר בשדה פרט לטמון וחכמים אומרים בשדה לרבות את הטמון וקשיא דרבנן אדרבנן מסתמא דמתני' הכא:
תמן אינון אמרין כי'. הכא במתני' ודרך הש"ס הזה לומר כן וכעין דפריך התם ממתני' דב"ק:
וכא. והכא בשכחה אמרי בשדה לרבות:
תמן. בשכחה כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת וגו' דשני מיעוטי' הן שדך משמע בגלוי וקצירך בגלוי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות את הטמון. ברם הכא. דאין כאן אלא מיעוט אחד בשדה דבאדמה איצטריך לדרשה ולא צף על פני המים והילכך אתי בשדה למעט את הטמון:
שאני אומר סרקיים. ישמעאלי' הרגוהו וע"ש שהישמעאלים מתפארין בעצמן שנולדו מן בן שרה הגבירה ומכנין לעצמן סארקאיים קורא בכ"מ לישמעאל סרקי וכן מסתמא מהם היה הרוצח שהן מהעומדים על הספר ולארוב אחר ישראל לומר להם ניתנה הארץ שהם בני אברהם ודאי כלומר טעמא דמתניתין דכנודע מי הכהו הוא וכדפרישי' לעיל במתני' וכן לעיר שיש בה עכומ"ז דעכומ"ז ממנה הרגוהו וכנודע הוא ובזה לא היו עורפין:
או לעיר שאין בה ב"ד כו'. כלו' אבל סיפא לא תאמר דבזה נמי לא היו עורפין דאע"ג דתני להו בחד בבא לאו בחדא מחתא מחתינן להו אלא דלא היו מודדין לזו העיר אבל מודדין לעיר שיש בה ב"ד:
דכתיב ידינו וגו'. דצריך שיהיו שם ב"ד שיאמרו זה במקום עריפת העגלה:
מ"ט דרבנן. במתני' דאמרי אין שתי עיירות מביאות שתי עגלות:
דכתיב והיה העיר הקרובה. אחת ולא שתים:
הערים. ל' רבים ומיעוט רבים שתים:
ערי מקלט מה הן. לעגלה ערופה בנמצא סמוך להן אם דינן כשאר עיירות או כירושלים דקתני במתניתין דאינה מביא' מפני שיש לכל השבטים חלק בה:
אין תימר כו'. ופשיט לה הש"ס דבפלוגתא דאשכחן דפליגי בה תנאי בעלמא תליא והאי פלוגתא איתא בהאי תלמודא לקמן סוף פ"ב דמכות והגי' נשתבשה שם וה"ג התם תני רבי יוסי אומר למחלוקת ניתנו ר' מאיר אומר לבית דירה ניתנו ואתייא דר' יוסי כר' יודא ודר' מאיר כדעתיה דתנינן מעלות היו שכר ללוים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר לא היו מעלות להן שכר ע"כ. כלומר לרבי יוסי דסבר למחלוקת ניתנו היינו שניתנו ערי המקלט ללוים להיות להן לחלקן ממש תחת אחוזת' בארץ והילכך אתייא דר' יוסי כרבי יודא דאמר שם במתניתין דהרוצחים היו צריכין להעלות שכר ללוים בעד דירת ביתם ודר"מ דאמר לבית דירה לבד ניתנו הערים ללוים דדריש ערים לשבת ולא שיהיו כנחלת אחוזתם ממש והילכך ס"ל נמי דלא היו צריכין הרוצחים להעלות להם שכר מפני שיש לכל ישראל חלק בהן. והשתא קאמר נמי הכא דלמ"ד למחלוקת ניתנו שהן חלקן ואין לשאר השבטים חלק בהן מביאות עגלה ערופה:
ואין כו'. ולמ"ד דלבית דירה לבד ניתנו להם ויש לכל השבטים חלק בהן אינן מביאות עגלה ערופה כירושלים:
מתני' ר"א אומר מטיבורו. בבבלי מפרש דקסבר עיקר חיותי' בטיבורו הוא:
ר"ע אומר מחוטמו. עיקר חיותו מחוטמו הוא דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו והכא בגמ' מפרש טעמא אחרינא:
ממקום שנעשה חלל מצוארו. כדמפרש בגמרא והלכה כר"ע:
גמ' מטיבורו ממקום שהולד נוצר. דהולד ממציעתיה מיתצר כדקאמ' בבבלי:
ממקום הכרת פנים. של אדם שהוא החוטם כדמייתי עובדא לקמי':
מאן דבעי. הרוצה שלא יהא ניכר בפניו יתן אספלנית של חוטמו ולא יהא ניכר:
הוון צפוראי. היו אנשי ציפורי נתבעין ומתבקשין מן המלכות והיו נותנין איספלנית על נחיריהון שלא יוכרו. ובסופא. ובסוף נאמר עליהם לשון הרע ונתפסו כלם מיד:
לתת וגו'. דאין קרוי חלל אלא מן הצואר כדכתיב על צוארי חללי הרשעים הילכך ממנו היו מודדים דכתיב אל החלל:
מתני' נמצא ראשו במקום אחד. כדמפרש בגמרא דלא מיירי תנא לענין מדידה דהא כבר תני ברישא מאין היו מודדין אלא לקבור' נחלקו דקי"ל מת מצוה קנה מקומו לקבורה ואם נמצא הראש במקום אחד וגופו במקום אחר:
מוליכין הראש אצל הגוף. וקוברין אותו במקום שנמצא הגוף דקסבר ר"א גופא בדוכתי' נפל ורישא הוא דנייד:
ר"ע אומר מוליכין הגוף אצל הראש. דקסבר רישא היכא דנפיל נפיל וגופא הוא דרהיט ואזיל והלכה כר"ע:
גמ' לקבורה נחלקו. כדפרישית במתני':
מה פליגין. במה פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבה בשהיה מקום מדרון ונמצא הראש מלמעלן והגוף מלמטה ואפ"ה סבר רבי אליעזר מוליכין הראש אצל הגוף דהראש הואיל והוא קל מהגוף נוח לנוד ולהתגלגל הוא אפילו מלמטה למעלה ולר"ע הגוף אצל הראש דגופא מיתגנדר ואזיל מלמעלה למטה:
אבל. בנמצא הראש מלמטה והגוף מלמעלה אפילו רבי עקיבה מודה שמוליכין את הראש אצל הגוף דגופא ודאי לא מיתגנדר מלמטה למעלה אלא הראש הוא דנתגלגל מלמעלה למטה וקוברין אותו במקום הגוף:
היה מנדרן. כמו מדרון. כלו' במקום גבוה ולו מדרון מכאן ומכאן וכגון שנמצא הראש במדרון מצד זו והגוף במדרון מצד האחר:
אנא אמר כו'. כלומר דיש כאן שתי ספיקות או שאני אומר דהראש הלך לו למקום אחד והגוף למקום אחר ושניהן לאו במקומן שנפלו מתחילה הן ואין אתה יכול להוליכן זה אצל זה דלא ידעינן מקום נפילתן בראשונה:
או הראש כו'. אי נמי דיש כאן חשש שהן משני חללים והראש הזה אין לו גוף שאבד מכאן:
או הגוף. כלומר והגוף הזה אין לו ראש וכל אחד ואחד נקבר במקומו:
היה שוה. נמצאו במקום שוה והראש במקום אחד והגוף במקום אחר:
כל מקום. רואין אם הן קרובין זה לזה כ"כ מקום שדרכו ליתזו זה מזה גוף אחד הוא ותליא בפלוגתא דר"ע ור"א במתני':
ואם לאו. דרחוקין הן זה מזה יותר ממקום שדרכו ליתזו בזה חיישינן נמי לומר הראש הזה כו' וכל א' ואח' נקבר במקומו:
מתני' נפטרו זקני ירושלי'. שאין עליהם אלא למדוד כדכתיב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו:
אשר לא משכה בעול כו'. בגמרא מפרש:
אע"פ שאין איתן כשר. שלא נאמר איתן לעיכובא אלא למצוה:
מקופיץ. כמין סכין גדול:
מאחריה. ממול ערפה:
אסור. לעולם:
ומותר לסרוק כו'. שהן עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בבבלי דכתי' אשר לא יעבד בו ולא יזרע מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל העבודה שהיא בגופה של קרקע:
ולנקות. לסתת שם אבנים:
גמ' אשר לא עבד בה. כתיב ולקחו זקני העיר ההיא עגלת הבקר אשר לא עבד בה וקרינן לא עובד ודרשינן מה עבד דניחא ל' אף עובד דניחא לי' והיינו לדעת דאפילו ממילא צריך שיהא ניחא לדעתיה. אשר לא משכה בעול. דמשכה משמע אפי' ממילא דאעגלה קאי הילכך אין חילוק בזה דבין לדעת בין ממילא ולא ניחא ליה פוסל בה משיכ' העול ופליגי ר' יונה ור' יוסי בפירושא דסיפא דהאי ברייתא:
ר' יונה פתר מתניתא כו' והוא שימשוך. אותה בעול כלומר שתטלטל המשא מעט דבעגלה אין העול פוסל עד שתמשוך כמלא העול כדאמר לקמן וקאמר ר' יונה דאפי' לדעת צריך עד שתמשוך:
ר' יוסי פתר מתניתא. דהא דקאמר בין לדעת בין שלא לדעת לומר שהכל פוסל בעול אבל מ"מ יש חילו' בענין הפסול דלדעת אם הניח עליה עול אפי' לא משכה פסולה ושלא לדעת אם עלה עליה ממילא צריך עד שתמשוך:
ואתייא דר' יונה כו'. פלוגתייהו אזלא בפלוגת' דר"י ורבנן:
דר' ישמעאל אמר כו'. שנינו בברייתא דר"י כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתו' לכללו בפירוש. ופליגי בזה בפ' איזהו מקומן דף מ"ט דאיכא למ"ד התם דנעקר לגמרי מהכלל דלא כללא גמיר מיניה ולא הוא גמר מכלל':
נעקר מכללו כו'. דר"י סבר דאין לך בו אלא חידושו ולא גמרינן מידי מהכלל והכא נמי דאשר לא עבד בה הוי כלל כל העבודות פוסלין בה סתם ויצא עול מן הכלל ולידון בדבר החדש דכתיב ביה אשר לא משכה וצריך עד שתמשוך:
לפום כן צריך מימר כו'. הילכך צריך לפרש הברייתא דה"ק דבעול בין לדעת בין שלא לדעת פוסלין בה ולעולם צריך עד שתמשוך דלא גמרינן מידי מכללא:
דרבנן אמרין הרי הוא בכללו והרי הוא בחידושו. דסברי לא נעקר לגמרי מן הכלל אלא גמרינן מיניה למקצת והילכך צריך לפרש דאפילו בעול אם הוא לדעת פוסל אפי' לא משך דבזה גמרינן מהכלל הואיל ולדעת הוא כוותיה ושלא לדעת הוא דצריך עד שימשוך:
כמה ימשוך. בעול ותפסול:
כמלואו. כמלא עול לארכו:
מלא העול לרחבו. והוא טפח כדאמר בבלי פירקין. אשר לא עבד בה כלל. כל העבודות:
אין בכלל אלא מה שבפרט. ונימא עול אין מידי אחרינא לא:
אילו הוה כתי'. אלו היו הכלל והפרט שוין דהוה כתיב אשר לא עובדה ואשר לא משכה ומינה הוי דרשינן דבשניהם לא צריך שיהו לדעת שפיר תיקשי דנדרוש לה במדת כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט:
לית כתיב. השתא דלא כתיב אלא אשר לא עבד בה ודרשינן עובד דומי' דעבד דדוקא שיהא לדעת ובפרטא כתיב לא משכה דאפי' ממילא כדלעיל והיכא דאין הכלל והפרט שוין לא דרשינן להו במדת כלל ופרט אלא ריבויין הוא דאשר לא עבד בה ריבויי' הוא וריבה כל העבודות:
עול עול לג"ש. נאמר בפרה אשר לא עלה עליה עול ולא מפורש בה שאר עבודות וילפינן גזירה שוה עול עול מעגלה דמפורש בה אף שאר העבודות:
מה העול האמור בעגלה עבודה פוסלת בה כו'. דילפינן נמי בגזירה שוה דעול דפרה פוסל בה אף שלא לדעת מעגלה כדאמר לעיל דעול פוסל בה אפי' שלא לדעת:
מה עול האמור בפרה העול פוסל בה. כלומר דפוסל בה לעולם ואפי' שלא בשעת עבודה אלא שהניח עליה להקל משא מעליו דכתיב אשר לא עלה עליה עול מ"מ:
אף עול האמור בעגלה העול פוסל בה. אפי' שלא בשעת עבודה אבל מ"מ צריך עד שתמשוך דכתיב אשר לא משכה וכדלעיל. אי מה עול האמור בפרה המומין פוסלין בה. כלומר דנילף נמי בג"ש מעול עול דהמום פוסל בעגלה כמו בפרה:
ת"ל אשר אין בה מום. בה מיעוטא הוא דבה פוסל מומין ואינן פוסלין בעגלה:
ואמר אשר לא עבד בה כו'. השתא דאמרת בה מיעוטא הוא ואימר נמי דבה בעגלה למעוטי שאר עבודות דאינם פוסלין בפרה ולא נילף מג"ש דרחמנא מיעטה:
ומשני הכא אשר לא עבד בה בה עבודה פוסלת אין עבודה פוסלת במוקדשין גרסינן. כלומר לעולם בה מיעוטא. הוא אלא דבה דעגלה אתי למעוטי קדשים דלא פסלי בהו עבודה:
אית לך מימר תמן. אבל בה דפרה אם יש לך לומר דבה דנאמר אצלה למעוטי דבה המומין פוסלין ואין המומין פוסלין במוקדשין בתמיה דהא בכולהו תמימים כתיבי בהו והילכך ע"כ למעוטי עגל' אתי דאין המומין פוסלין בה:
מחוסרי אבר מהו שיפסלו בה. בעגלה דגרע טפי משאר מומין או דילמא אין פוסלין כמו דאין פוסלין בה מומין:
ומתמה הש"ס דמאי תיבעי לך הא אפי' בקרבנות בני נח דהמומין כשירין בהן אבל מחוסרי אבר אינם כשרין דלא כן אמר ר' יסא דר"א קאמר בפשיטות לחברייא דאסורין לבני נח דכתיב ומכל החי וגו' שלימין באיבריהן דאמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברין שלה דהזהיר הקב"ה לנח מלהביא מחוסר אבר בתיבה מפני שעתיד להביא מהם קרבן:
תמן. וקאמר הש"ס דמשם אין ראיה דהתם יש מהן למזבח כלומר להקריב בבמה דכמזבח שלהן הוא ולפיכך אסורין:
ברם הכא. הא אין העגלה קריבה למזבח היא:
וקאמר ר' חונה. דלא קשיא מכיון דמצינו דנאמר בה כפרה כקדשים כדכתיב ונכפר להם כמי שיש ממנה למזבח דמי ומחוסרי אבר פוסלין בה:
טריפה. דאין מחוסר אבר מהו שתפסל בה ופשיט לה מכיון דאת אמר כמי שיש ממנה למזבח דמיא טריפה נמי פוסלת בה כקדשים:
בהי. כמו בהא פשיטא כו' כלומר זה ודאי פשיטא לך דהטרפה פוסלת בה מהאי טעמא דאמרן אבל הא קמיבעיא לן:
היתה רגלה קלוטה כשל חמור מה את עבד לה. לאיזה דבר את מדמית לה כמחוסרת אבר או כבעלת מום וכדמפ' ואזיל:
אין תעבדינה כמחוסרת אבר פסולה גרסינן ואין תעבדינה כבעלת מום כשירה גרסי'. דמומין אימעיטו בעגלה מבה ולא איפשיטא:
דמה מהו שיכשיר. את הזרעים לקבל טומא' אם נפל עליהן מי נימא דלכולה מילתא איתקש לקדשים ודם קדשים אינו מכשיר או לא:
מן מה דתני ר' חייא. נוכל לפשוט זה דר"ח תני דמה טמא ותני מקבל טומא' הוא ש"מ דלא איתקש לקדשים לגמרי דהא קי"ל דם קדשים דכן ואינן מכשירין וא"כ כמו כן דמה מכשיר:
עריפתה. של עגלה מהו שתטהר עריפתה מטומאת נבילה שלה:
אמרין ליה. רבנן מה את בעי ולאו מתני' היא דתנן פ' אותו ואת בנו השוחט ונמצא טרפה השוחט לעכומ"ז והשוחט פרה חטא' ושור הנסקל ועגלה ערופה ר"ש פוטר וחכמים מחייבין ואמרינן בפ' כיסוי הדם מאן חכמים ר' מאיר היא דס"ל שחיט' שאינה ראוי' שמה שחיטה וש"מ דעריפת עגלה כשחיטה משוינן לה והה"ד נמי שאטהרנה מטומאתה כמו בשחיטה דקי"ל בפ"ז דזבחים ובהרבה מקומות דשחיטת טריפה מטהרתה מטומאתה:
אמר לון מה. הוא זה בלשון תמיה:
אנן בעיין טריפה. כלומר עריפה דדרך טריפה היא ואין דרך שחיטה בכך:
ואתון מייתי ליה. ראיה משחיטת טריפה דשאני התם הואיל ושחיטה בעלמא מכשרת לאכילה היא כדקאמר בזבחים שם שחיטתה שהיא מכשרתה לאכילתה מטהרת טריפתה מטומאתה:
אמרין ליה. אין דודאי ראיה גמורה היא:
דלא כן אמר ר' ינאי. לקמן הלכה ו' לדברי ר"מ דמחייב בשוחט עגלה ערופה משום אותו ואת בנו:
אפילו טריפה חייב. אפילו ערפה וטרפה חייב ולאו דוקא שחטה קא' דעריפתה זו היא שחיטתה וכן לענין טומאת נבילה דעריפתה מטהרתה כשחיטתה:
ומן הדא דרבי ינאי אתון מגיבין לי. מן דברי ר' ינאי אתם משיבין לי בתמיה דלא שמיע ולא סבירא לי כר' ינאי אלא כר"ל דאמר לקמן אפילו לדברי ר"מ ערפה פטור והשוחט דוקא קאמר:
איתן כשמועו. כמשמעו שהוא קשה כדכתיב איתן מושבך ל' קושי וחוזק:
אע"פ שאין איתן כשר. קתני במתני' ומפרש האי תלמוד' דאיתן לשון חוזק ועל הנחל קאי שלכתחילה צריך שיהא הנחל שוטף בחזקה אבל בדיעבד אינו מעכב שיהא שוטף בחזקה ולפיכך בעי:
ודכוותה. אם נימא נמי אע"פ שאין נחל כאן כלל דכשר:
תני רבי שמעון בן יוחי. דהנחל עצמו נמי אין מעכב:
הורידו. הוי מצי למיכתב וכתיב והורידו וגו' אל נחל איתן דהוי"ו לרבות הוא אף על פי שאין נהר כלל כשר:
דהדא. וקאמר הש"ס דאלו הדברים דרבי שמעון בן יוחי אין סומכין עליהן:
מן אלין דהכא תמן. שהן מן אלו הלועגים שבבבל ודרך גנאי הוא כדאמר ר' יוחנן כו' וכן אמר לעיל הלכה ב':
וצריך כו'. בעיא היא אם צריך לערוף בעגלה כל שני הסימנין או ברוב שנים סגי:
נשמעינה לזה מן הדא כו'. דעד מקום שצואר כשר לשחיטה בדיעבד דברוב שנים סגי וכן במליקה:
וכן הוא. אומר אכן. וכאן נמי הכא דעריפה נמי מול ערפו כמו במליקה וכן הושוו בהכשר רוב הסימנין:
תמן תנינן. פ' ואלו הן הלוקין:
וחייב עליו משום שמנה לאוין. דבחרישת תלם אחד נלקטין עליו כמה איסורין כדחשיב התם:
ניתני החורש כו' והרי תשעה. דעובר בלאו אשר לא יעבד בו:
תיפתר. תפרש הכתוב דלשעבר קאמר דצריך שיהא המקום שלא נעבד ולא נזרע בו מעולם דאשר כתיב ולשעבר משמע וקס"ד דדוקא לשעבר אמרה תורה אבל מכאן ולהבא מותר:
אמר לון. דלא היא דמאן דאית ליה לשעבר כ"ש דלהב' אסור ופלוגתא היא בברייתא הובאה בבבלי דף מ"ו ומסיק שם נמי דכ"ע מודים דלהבא. אסור ולא פליגי אלא בלשעבר:
מקום גיסתה. מקום שעורפין אותה ולשון גיסטרא הוא ובתוספתא גריס גיתתה כמו פרת חטאת ששרפה חוץ מגיתה:
ותפיסתה. תפיסת מקום שסביבות מקום עריפה הרי אלו אסורין מלעבוד ולזרוע:
ארבע אמות. ובתוספתא גריס לת"ק ארבעים אמות:
ר' שמוחל כו'. שאל דנימא אשר לא יעבד בו כלל שהוא כולל כל העבודות:
אין בכלל אלא מה שבפרט. ונימא זריעה אין מידי אחרינא לא:
אילו הוה כתיב כו'. בתרווייהו אשר דהוי משמע לשעבר בשניהן יאות הוי דרשינן ליה בכלל ופרט:
לית כתיב כו'. אין כתיב כאן אשר אלא בלא יעבד ולא יזרע להבא משמע והיכא דאין משמעות כלל ופרט שוין לא דרשינן בכלל ופרט:
כי הא דאמר ר"ז. לעיל גבי אשר לא עבד בה:
אלא ריבויין. כלומר דדרשינן לה בריבוי ומיעוט והמיעוט לא ממעט אלא מקצת מהריבוי והיינו עבודה שאינה בגופה של קרקע כמדת ריבה ומיעט וריבה הכל:
מתני' שלא בא לידינו ופטרנוהו. מפרש בגמרא אמאי קאי:
הכהנים אומרים. כדכתיב לעיל ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה הם נגשים:
ולא היו צריכין לומר ונכפר להם הדם. כלו' ונכפר דכתב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שיהא אף זה בכלל אמירה אלא מילתא באנפי נפשה היא שרוח הקודש בישירה את ישראל על ידי משה רבינו לכשיעשו כן ונכפר להם הדם:
תצא ותרעה בעדר. כשאר חולין:
תיקבר. דאסורה בהנאה:
כיפרה ספיקה. היא עשתה את שלה:
ואח"כ נמצא ההורג הרי זה יהרג. דכתיב בסוף פרשת עגלה ערופה ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:
גמ' רבנן דהכא פתרין קריי' בהורג. קרא דידינו לא שפכו וגו' דקאמר במתני' שלא בא לידינו כו' מפרשין רבנן דהכא דעל הרוצח קאי כדמפרש ואזיל שלא בא לידינו ופטרנוהו ממיתה דאז כשופכי' דמו של זה הן שלא רצו לנקום דמו מהרוצח וזהו ידינו לא שפכו:
ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו. שלא עיותו הדין ולא העלימו עין ממנו וזהו ועינינו לא ראו:
ורבנן דתמן. של בבל מפרשין קרא על הנהרג שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא לויה כו' וזהו ידינו לא שפכו שלא נהרג על ידי שפטרונוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם את הבריות וע"י כך נהרג. וכן הוא בנוסחת המשנה בבבלי ושם איפכא גריס שלא בא לידינו כו':
והזקנים רוחצים כו'. כדקא' במתני' ואיידי דמייתי לק' בכיוצ' בו מג' מקריות שנאמרו בענין א' ומי שאמר זה לא אמר זה הדר מפרש לה הכא:
שלשה מקריו' כו'. כלו' הרי אלו כמו שלש מקריות של שלשה המדברים והן בענין אחד:
כדיי היא. כפרה של עגלה ערופה כדאי היא שתכפר על ישראל עד יוצאי מצרים ואשר פדית דריש. וכן הוא בבבלי כריתות דף כ"ו:
אפילו ערפה חייב. כדמפרש לקמיה:
רבי יעקב בר אחא רבי אמי כו' אפי' דברי ר"מ ערפה פטור גרסי'. וכדמפר' ר' אילא פלוגתייהו אהיכא קאי וגרסי' ההיא דר' אילא קודם להא דאמר ר' ינאי שמעתי כו' לפוטרה משום אותו ואת בנו כר' שמעון. דפליגי ר"מ ור"ש בשחיטת חולין פ"ה דר"מ מחייב על שחיטת עגלה ערופה משום אותו ואת בנו ור"ש פוטר דשחיטה שאינה ראויה היא וקאמר ר' ינאי דלדברי ר"מ אפי' ערפה חייב דעריפת' זו היא שחיטתה ור"ל קאמר דדוקא השוחט קאמר ואפי' לדברי ר"מ ערפה פטור דבזה מודה לר"ש וכדלעיל הלכה ה':
שמעתי לה גבול. לעגלה ערופה מאימתי היא נאסר' מחיים בהנאה ואחר ירידתה לנחל איתן הגבול שלה:
והורידו. כתיב משעת הורדה הוא הגורם להשם עריפה ואוסרתה:
עד שהיא בחיים היא קדושה. כלומר מיד אחר שהופרשה נאסרה מחיי' ואין לה גבול דכפר' כתיב בה כקדשים ור' שמואל לא דרי' והורידו דלמשמעותי' איצטריך:
מתניתא אמרה כן. דמחיים קדשה דקתני נמצא ההורג עד שלא נערפ' העגלה תצא ותרעה בעדר:
מהו תצא. מאי לשון תצא דקאמר אלא תצא מקדושתה שקדשה מיד אחר שהופרשה ואם נמצא ההורג אגלאי מילתא למפרע דהקדש טעות הוי הילכך תצא מקדושתה:
א"ר מתני' ויאות. על סיפא דמתני' קאי דקתני נערפה העגלה ואח"כ נמצא ההורג ה"ז יהרג ויאות הוא וכן נלמד מקר' דמה כתיב ונכפר להם הדם ושתק כלומר מי שתק הכתוב אחר זה אלא אפילו כן מסיים ואתה וגומר אף דנכפר להם הדם מכל מקום ואתה תבער הדם הנקי מקרבך:
מתני' עד אחד אומר ראיתי כו'. בבבלי מסקינן דדוקא שבאו שניהם כא' אבל בזה אחר זה עדות השני לאו כלום הוא דהראשון שאמר ראיתי את ההורג הימנוהו כבי תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים ולא היו עורפין:
ושנים אומרים לא ראינו. ובנוסחת הבבלי גריס לא ראית דצריך שיכחישו אותו דבשעה שאתה אומר ראיתי גם אנו היינו עמך ולא ראינו. ובפסולי עדות מיתוקמא דאל"כ פשיטא שאין דבריו של אחד במקום שנים:
גמ' כל מקום שהכשירו עדות אשה. כגון הכא ובסוטה ובאומרת מת בעליך:
האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש. כלומר דהוו כעד כשר לגבי עד כשר ואם באו שניהם כאחד ספיקא הוי והיו עורפין:
ניתני עד כו' גרסינן. וכן הוא ביבמות ולעיל בהאי ענינא כלומר דפריך מעתה ניתני במתני' עד אומר ואשה אומרת כו' ולאשמעינן רבותא טפי:
תני דבית ר' גרסינן. כמו שהוא שם דבאמת כבית מדרשו של רבי היו התלמידים שונים במתני' כן:
תני בשם ר' נחמיה הולכין אחר רוב הדיעות. בפסולי העדות קאמר כדמפרש ואזיל:
היך עבידא. ה"ד דקאמרת דהולכין אחר רוב דיעות:
שתים נשים ואשה אחת גרסינן. ומכחישות זו לאלו:
עשו אותן כשתי עדים ועד אחד. והולכין אחר רוב דיעות:
הדא דאת אמר. דוקא באשה ונשים שהן כולן פסולי עדות:
אבל אם היו מאה נשים ועד אחד. כשר:
כעד בעד אינון. כפלגא ופלגא דמי וספיקא הוי:
מתני' בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי היה רגיל להרוג:
ותחינה בן פרישה היה נקרא. מתחילה:
גמ' בריה קטולה. בן הרוצחן הוא כמו בן הרגיל לרצח הוא זה וכמו בן פורת יוסף:
מתני' לא אפקוד. על ניאוף נשותיכם לבודקן ומפני מה על בנותיכם כי תזנינה:
גמ' דכתיב כי הם עם הזונות יפרדו. סיפיה דקרא דבמתני' הוא כלו' ועוד טעם אחר כי הם עצמן נואפין כפרדים האלו:
וכתיב והיתה וגומר. ודרשינין נמי בזמן שעמה בקרוביהם שלום ולא בזמן שעמה פרוצים בעריות ובזנות וכן דריש ונקה וגו' בזמן שהאיש מנוקה מעון זנות:
מתני' בטלו האשכולו'. איש שהכל בו כלומר תורתם היתה אמת בלי דופי:
גמ' ולא עמד אשכול. אחריהן עד שעמד ר"ע:
וכל הזוגות. אשר היו אחריהן כדחשיב בפ"ב דחגיגה ובאבות ואם בהם לא היו אשכולות בתמיה:
אלא אילו. יוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן שימשו פרנסות עם גדולות מעלתן ושאר הזוגות יש מהן שלא שימשו פרנסות כגון הדורות דלא חשיב במתני' דחגיגה אבל הני דקחשיב התם קאמר עלייהו הראשונים היו נשיאים כו' ועל כל הזוגות קאי:
כל הזוגות שעמדו כו' אפשר כו'. והיפ"מ גריס אי אפשר ליתן בהם דופי דעד יוסי בן יועזר כו' לא היה בהן שום דופי ועד שעמד כו' אותן שעמדו מאז עד ר"י בן בבא אפשר ליתן בהם דופי שלא היו שלמים בחסידו' כמו ר"י בן בבא שהיה חסיד כדלקמן ולפי גירסת הספר נראה לפרש דמשמת משה עד יוסי בן יועזר כו' ולא עד בכלל אפשר ליתן בהם דופי חוץ מיוסי בן יועזר ויוסף בן יוחנן דבהם לא היה שום דופי וכן מהם עד שעמד ר"י בן בבא:
אלא שגידל בהמה דקה. ואין מגדלין בהמה דקה בא"י:
וכך היה מעשה. ואפילו זה ע"פ מעשה היה שציוו לו הרופאים. וכן אמר כל הא בבבלי סוף מרובה מעשה בחסיד אחד כו' וזהו ר"י בן בבא דכל היכא דתנינן מעשה בחסיד או ר"י בן בבא או ר"י בן אילעאי:
שהיה גונח. צועק מכאב לב:
והליסטי' עמו בבית. בהמה דקה שאסור לגדלה מפני שגוזלת במאכל':
וכך היה. המעשה:
חורש א'. יער היה סמוך לעיר ומותר להרעות בחורשין אלא שהיתה שדה בין יער ההוא לעיר והיתה הצאן נכנסת ויוצאת לעיר דרך עליה ומפני כך נענשו:
מתני' יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר. כדמפרש בגמ':
ביטל את המעוררין. כדמפ' בגמ' שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום ועמד ובטלן:
ואת הנוקפין. מכין שהיו מסרטין לעגל של קרבן בין קרניו כדי שיפול:
ועד ימיו היה פשיט מכה בירושלים. בחול המועד חרשי נחשת וברזל היו מכין בפטיש לעשות מלאכת האבד שהיא מותרת במועד ועמד הוא וביטלה משום דאוושא מילתא טובא ואיכא זילזול מועד:
ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמיי. לפי שעד ימיו היו שואלין אם הוא מעושר אי לא כדאמר בגמרא מהן היו מפרישין ומהן לא היו מפרישין ועמד הוא ואמר לבני דורו כשם שתרומה גדולה בעון מיתה כך תרומת מעשר וטבל עון מיתה ותיקן שיוציאו מן הדמאי תרומת מעשר ומעשר שני בלבד אבל מעשר ראשון ומעשר עני אינן מחויבין להוציאן שיכולין לומר ללוי או לעני הביא ראיה שהוא טבל וטול ומתקנה זו ואילך הלוקח פירות מן השוק לא היה שואל אם הם מתוקנין או לאו אלא מיד היה מפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני ואוכל את השאר שכל הלוקח פירות מעם הארץ בחזקת שהם דמאי הן ולא הי' אדם נמי צריך לשאול לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי שכולן היו יודעין שצריך להפריש:
גמ' מתניתא. דקאמר' יוחנן כ"ג העביר הודיית המעשר:
משנחשדו. ישראל להיות נותנין מעשר ראשון לכהנים ורחמנא אמר ללויים דוקא ולפיכך ביטל וידוי מעשר שאינו נותנין אותו כתקנן ואין יכולין לומר וגם נתתיו ללוי. הדא. דר"ל מסייע ליה לר' יוחנן דלקמן בחדא דאמר כל התקנות שנשנו במשנותינו כולן לשבח ליוחנן כ"ג דמה העביר הודיית המעשר נמי לשבח וכטעמי' דר"ל ולאפוקי מדר' יהושע בן לוי דאמר לקמן זו לגנאי:
ופליגא עליה. דר' יוחנן בחדא דאיהו ס"ל לקמן דמן הדין מותר ליתן מעשר לכהונה:
דתנינן תמן. פ' יש. מותרות הל ה':
ובת כהן ללוי לא תאכל. בא כהן מאורסת ללוי או שומרת יבם או מעוברת מלוי לא יאכלו לא בתרומה ולא במעשר:
ומקשינן התם ניחא הוא דבתרומה לא תאכל דנעשית זרה אלא במעשר אמאי ממ"נ תאכל כו' ומוקי ר"י התם למתני' כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה אלא ללוים. ופלוגתא היא במעשר שני שם וכן היא פלוגתא דר"א בן עזריה ור"ע בבבלי התם והילכך בת כהן לא אכלה במעשר ומחמת בעלה אינה אוכלת כדמפרש התם טעמא:
הוי דו אמר. מדקאמר ר יוחנן כמ"ד אין נותנין ש"מ דאיהו לא ס"ל הכי אלא כמ"ד התם דנותנין מעשר אף לכהונה ובהא פליגא עליה הך מילתא דר"ל:
מסייע לי'. בהא דאמר כולן לשבח כדפרישית וכדמפרש ר' יוחנן התקנות שהן לשבח:
הואיל ומעשר ראשון בעון מיתה. מפני תרומת מעשר שבו:
ולתרומ' מעשר. ויעכב את השאר לעצמו כדפרישית במתני':
ומעשר שני. נמי צריך להפריש ומחללו על המעות:
והשאר מעשר עני. כלומר שאר מעשר שהוא מעשר עני בזמן שהוא נוהג אין צריך להוציאו שהמוציא מחבירו עליו הראיה כדפרישית:
ויתודה. אדלעיל קאי שהעבי' הודיית מעשר משום דנחשדו כו' אמאי ויתודה אע"פ כן בשעת הביעור ומה בכך:
כעס הוא לפני המקום. לומר עשיתי ככל מצותך והוא לא עשה כתיקנן ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו:
מעתה. בניחות' הוא כלומר אמור מעתה:
מי. כמו מה דמה שהוא מפריש שאר המעשרות יתודה ומה שאינו מפריש לא יתודה וס"ל להאי ש"ס דלא לגמרי העבי' הודיי' המעשר אלא שלא יאמרו כל' הכתוב בפרשה:
כהדא דתני כו'. כדאמרי' באלו נאמרין דאדם אומר שבחו בקול נמוך כלומר דמפני טעם זה תיקנו נמי שיתודה בקול נמוך כדי שלא יתבייש מי שאינו מפריש ליתן כראוי ואינו יכול להתודות כהוגן. אבל בבבלי מסיק דאינו מתודה כלל דכל בית שאין מתודה על מעשר ראשון שוב אין מתודה על שאר מעשרות הואיל ופתח בו הכתוב תחילה. א"נ דר' יוחנן מפרש דמטעם זה העביר הודיית מעשר משום שיש מהן שאין מפרישין כלל ודקאמר מסייע ליה הא דר"ל היינו בהא דקאמר דכולן לשבח הן אבל לר"ל טעמא דלא היו נותנין כתקנן ולר"י משום דלא היו מפרישין כלל. ויתודה ומה בכך ומפרש רבי אילא דכעס הוא כו' ועלה קאמר אמור מעת' מי שהיה מפריש כו' וכדלעיל ועיקר:
את המעוררין כו'. כדפרישית במתני':
אלא. קרא ה"פ כביכול כאלו יש לפניו שינה:
ובהמרות'. איוב אמר על חבריו בהקנטת' תלן עיני ולבי ומחשבתי לנים בהן:
נבילות. בבבלי פריך נבילות ס"ד הא שחיט להו אלא טרפות שמא ניקב קרום של מוח:
טבעות. להכניס צואר הבהמה לתוכן כדמפרש רחבות כו' כמדת הצואר:
עד ימיו כו'. ומפרש עד תחילת ימיו שכל ימיו לא היה פטיש מכה ולק' פריך עלה:
שהעמיד זוגות. ממונים על זה ולהיות משגיחין על הדבר:
מילתיה דריב"ל. פליגא אדר' יוחנן דאמר מהן היה לגנאי כדמפרש ואזיל:
בראשונה. לאחר שתיקן עזרא לשכת בית האוצר לתת שם המעשרות והיו נותנין מהם לכהנים וללוים ולעניים כדכתיב בנחמיה והיה הכהן בן אהרן עם הלוים בעשר הלויים וגו' אל הלשכות לבית האוצר כי אל הלשכות יביאו בני ישראל וגו' וכן במלאכי הביאו וגו' אל בית האוצר וקי"ל מלאכי זה עזרא ור"י בן לוי לטעמיה דס"ל במעשר שני שם דנותנין המעשר אף לכהנים כדקאמר טעמא התם וכן לעניים אפי' לישראל דקי"ל מעשר ראשון מותר לזרים (וכן כתבו התוס' ביבמות שם ובכתובות) וקאמר דכך היו נוהגין בראשונה שהיה המעשר נתחלק לג' חלקים שליש היה נותן למכירי כהונה ולויה שלו ושליש לבית האוצר כדמפרש לקמי' ושליש לעניים. וכן לחבירים שהיו בירושלים כדמצינו ביחזקיהו דכתיב ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וכדדריש התם מהאי קרא דנותנין מעשר אף לת"ח:
מאן דהוה סליק למידון בירושלים. כלו' דר' יוסי בר בון מפרש דלמי שהיה עולה במעלה זו להיות מיושבי על מדין בירושלים היו נותנין כעין דאמרי' בריש פי"ג דכתובות גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וכדכתבו התו' שם לפי שכל שעה היו יושבין בדין ולא היו עוסקין בשום מלאכה ולא היה להן במה להתפרנס והיה מוטל על הציבור להתפרנס:
עד תלת איגרן הוה יהיב מדיליה. כלומר דמפרש הא דקאמר שליש לאוצר היינו שנותנין ללשכת האוצר עד שעת הביעור ומקודם היה נותן לכהנים וללוים ולעניים מהשני השלישים שלו כלומר מה שהיה בידו. תלת איגרין. אלו האיגרות שהיו שולחין להמדינה ולהגולה בשעת הביעור שיוציאו המעשרות שלהם ולחלקן כדאמר התם בראשונה היו שולחין לבעלי הבתים שבמדינה מהרו והתקינו פירותיכם כו' וכעין דקאמר התם מעשה ברבן גמליאל כו' צא וכתוב לאחינו בני דרומא ולאחינו בני גלילא עילאי וארעייה ולאחינו בני גלותא כו' דמטא זמן ביעורא תפקון מעשרית וכן הוא בסנהדרין וכן בבבלי שם דף י"ב ושלש איגרות חתוכות לפניו כו' והיינו דקאמר דמכאן ואילך לאחר שבאו אלו הג' איגרות היה מתחלק גם השליש של האוצר שכבר הגיע שעת הביעור:
משבא אלעזר כו'. דהן היו כהנים בעלי אגרופין ובעלי זרוע ונטלו הכל והיתה סיפוק ביד יוחנן כ"ג למחות בידם ולא מיחה:
והעביר הודיית מעשר. מפני כך דלא היו יכולין להתודות וגם נתתיו ללוי:
וזו לגנאי. על שהיתה סיפוק בידו למחות ולא מיחה:
את המעוררין. והתקנות שנשנו לקמן במתני' אלו לשבח:
לא מסתברא. לפרש הכי אלא עד סוף ימיו היה פטיש מכה ובסוף ימיו ביטלה דאל"כ לא שייך לומר ובימיו א"נ דסבר דזה נמי הוא לגנאי דעד סוף ימיו לא היה משגיח על הדבר וכדמשמע דקאמר את המעוררין והנוקפין לשבח דהן לבדן היו לשבח וכן תקנת דמאי:
דמאי. מפרש מהו הלשון דמאי דמי תיקן ומי לא תיקן כלומר דספק הוא והיינו דא מאי וכל הסוגיא איתא בסוף מ"ש והמפרש שם לא פירש כן בדבריו:
מתני' סנהדרין. שם הדיינים ונקראים סנהדרין ששונאין הדרת פנים בדין:
בטל השיר. מפרש בגמ':
גמ' זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם. דכשבטלו הזקנים היושבים בשער שהן הסנהדרין בטלו הבחורים מנגינתם ג"כ:
בראשונה. כשהיו הסנהדרין מאיימין עליהם:
דברי נבלה בשיר. ולפיכך בטלו. בראשונה. כשאדם עבר עבירה:
אלא מאותו האיש בלבד. לפי שסנהדרין נפרעין ממנו:
וממשפחתו. המחפין עליו:
כל צרה שהיתה באה על הציבור. ונגאלין ממנה היו עושין אותו היום שמחה ויו"ט:
משבטלו אילו ואילו. שיר בבית המשתאות ושמחה כנגד הצרה:
וכי מה היתה סנהדרי גדולה מועלת. לנו א"נ לעיל קאי דקאמר ועכשיו נפרעין ממנו וממשפחתו וכי מה היתה סנהדרין מועלת למשפחה. לפי שנאמר ואם העלם וגו'. ועל המשפחה נאמרה וכשהיו הסנהדרין עושין בו דין לא היתה המשפחה נכשלת בהעלמת העין:
משלו משל כו'. אדלעיל קאו דמשבטלו סנהדרין גדלו הצרות והאחרונו' משכחו' את הראשונות דמאחר שלא יוכלו להוכיח ולייסר הרשעי' נענשו העם ביסורין וגלות ומרעה אל רעה יצאו כענין לבעל האגמון והזמורה והרצוע' שכולן ל' מינוי ושרר' ושוטרי' המייסרי' ומענשי'. והחזירו לקמין. ענין בית האסורים שחובשין שם מחוייבי מיתה:
מתני' משמתו נביאי' הראשונים. בגמ' מפרש מאן נינהו:
השמיר. כמין תולעת וברייתו כשעורה ובו היו מראי. על האבנים הרשומות בדיו והן נבקעות מאליהן:
ונופת צופים. מפרש בגמרא:
אנשי אמנה. שהיו בוטחים ומאמינים בהקדוש ברוך הוא כדמפרש בגמ':
גמ' שמואל ודוד. הן הנביאים הראשוני' ומשמתו פסקו האורים ותומים מלשאול בהם:
מילתי' דריב"ל. לקמיה נמי אמרה כר' ירמיה דבימי ירמיה וברוך עדיין היו שואלים באורים ותומי' דדריש מהאי קרא דכתיב ויהי לדרוש אלהים וגו' וס"ל לדרוש באורי' ותומי':
ומאן קם מבתרייהו ירמיה וברוך. וגם בזמנם היו עדיין:
מעשה ששמע כו'. בבלי פ' ואילו נאמרין:
שיצאו נערים. בניו של יוחנן כ"ג.:
שמעון וישמעאל. ר"ש שהיה נשיא ור' ישמעאל בן אלישע כ"ג שהרגם המלכות. ובבבלי גריס נמי וחברוהי לקטלא לשאר מיתות ושאר כו':
אלא שנטרפה השעה. שאין מספידין על הרוגי מלכות מאימת המלך:
לאבנים. שהיו נרשמין בדיו:
וכל כלי ברזל לא נשמע. והיו צריכין לשמיר:
מגוררות היו. האבנים בכלי ברזל כדכתיב מגוררות במגירה:
אמור מעתה. הא דכתיב וכל כלי ברזל לא נשמע דמבפנים לא היה נשמע אלא מבחוץ היה מתקן:
להעמידו. להתקיים. דאין שום כלי יכול לעמוד לפניו:
המבליג שוד על עז. לומר בריה קלה כזו ומתבקעין הרים ואבנים קשים מפניו:
הבא בצפייה. ממקום ציפיאה והיינו צופים דקרא הרמתים צופים ומשובח הוא מאד:
סולת צפה ע"ג נפה. מרוב שומנה נדבקת לדופני נפה ודומה לעיסה שנילושה בדבש וחמאה. נופת נפה צופים שצפה:
יפה סיפסוף. הפרי גרוע שנשאר באילן בסוף:
מפנקרסין. פירות החשובים:
דביומוי. שבימיו נשתנה העולם וכן הוא לעיל פ"ק ואיידי דקאמר דהעולם הולך וחרב מייתי לה הכא:
סאה ארבלית. חטין ממקום ארבל:
וכדון. ועכשיו נשתנה דהקמח והסלת כו' בין הכל אין עולין לסאה אחת מסאה של חטין:
אנשי אמנה. דקאמר במתני' תורה הן בני אדם שבוטחים בהשם שיצליח עיסקיהם עם היותם עוסקים בתורה ואין מתבטלים הימנה:
כהדא. מעשה בענין זה שהי' מלמד אחד קורא מקרא עם אחיו בצור והיו קוראין אותו לסחורה ואמר להן אינני שומע לכם לבטל עתי וקביעותי בתורה:
אין חמי למיתי מיתי הוא. אם ראוי יהיה לי לבוא איזה ריוח בין כך ובין כך יבא:
מתני' אין יום. כדדריש בגמ':
הטהרה נטלה את הריח. טהרה שפסקה מישראל בטלה ריח הפירות שבזמן שהיו ישראל טהורים ועוסקים בטהרה היה הקב"ה מטהר את הפירות מריח רע:
המעשרות נטלו את שומן הדגן. דמעשר אקרי חלב כדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן והוא כולל על התרומות והמעשרות:
גמ' כתיב ואל זועם בכל יום. וע"י כך אין יום שאין בו קללה:
ראשונה ראשונה מתקיימת. כלומר נוח היה להתקיים ראשונה ראשונה דכל יום קללתו מרובה משל חבירו:
מי מבטל. ע"י דבר מה מתבטלין שלא יחרב העולם:
ברכת כהנים מבטלת. קיום הברכה מבטלת הקללות. ובבלי קאמר ואלא עלמא אמאי קא מקיים אקדושא דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא שיש כאן תורה וקידוש השם:
תדע לך שנתאררו הטללים. מיום שחרב בית המקדש ולא ירדו לברכה:
פירות מועטין. ע"י שאינם של ברכה וכמים המוגרים ארצה הן וע"י כך נעדר כח הגידול של הפירות:
הטהרה. שפסקה מישראל נטלה ג"כ טעם הפירות והריח:
וממי ניטל יותר. קללות פירות והדגן דקאמרת ממי ניטל ביותר מהפירות או מהדגן:
נשמעינה. אנחנו שומעין ומבינים זאת מהמקרא הזה:
מהיותם וגו'. חגי הנביא הי' מוכיח להם לישראל שמעשיהם גרמה להם קללה במעשה ידיהם שהדגן שהיה בא אל מדת ערימת עשרים עכשיו והיתה עשרה שלקו החטים חצים:
בא אל היקב. סיפי' דקרא מי שהי' בא אל היקב ומצא לחשוף חמשים פורה עכשיו והית' עשרים והיה לו לומר ג"כ על החצי כמו בחטים והיתה עשרים וחמשה אין כתיב כאן אלא והיתה עשרים אלמא דלקו הפירות יותר מחשבון החטים וכן נמי הכא דלקו טעם הפירות ביותר משומן הדגן:
וחכמים אומרים. דבמתני' לא גריס הכא כנוסחת הבבלי וחכמים ולפיכך קאמר הכא דדברי חכמים הם במתני':
מתני' בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:
גזרו על עטרות חתנים. שיהיו אסורין עטרות חתנים מפרש בגמרא:
ועל האירוס. כלי עשוי כמין נפה שדפנותי' עגילות ושוטחים ע"ג עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול ובלע"ז קורין לו טנבור"י:
עטרות כלות. כעין עיר עשוי מזהב:
ושלא ילמד אדם את בנו יונית. חכמת יונית והם רמזים וחידות שהיו ליונים ולא היו מכירים בהם אלא הרגיל בהם:
בפולמו' האחרון. של חרבן הבית ושל טיטוס נמי הוה. באפיריון. כמין אהל של מעילין וטליתות מוזהבות:
ורבותינו. רבינו הקדוש המחבר:
התירו שתצא כלה באפיריון. משום צניעותא:
גמ' נפלה עטרת ראשינו אלו הן עטרו' חתנים. שגזרו עליהן מחמת חרבן ביה"מ:
זו זהורית המוזהבת. טלית צבועה שני ובו קבועין טסי זהב:
של מלח ושל גפרית. ענין עטרה שעושין מאבן של מלח שהוא צלול כעין אבן הבדולח וצובעין עליה כמין ציורין בגפרית:
ושל זית. מעלה של זית:
אפי' דחילפי. ובבבלי אפילו של חילת והוא כמין גומא הגדל במים וזה נמי אסור:
שיבשב. חתך זמורה אחת ועשה ממנה עטרה ולבש:
נייח לי'. נוח הי' לו יותר להרים ראשו ולא לעשות כן והיה כשגגה כו' שמת רב ירמיה:
וסהרוני זהב. מלשון השביסים והסהרונים ואף עליהן גזרו:
אפיפיירו'. כמין כיפה של מעגלי עץ ותולין בה צניפין ורדידי זהב כמו שאנו עושין:
מתניתא. דקאמרה ועל האירוס הוא רסיסה. ע"ש שהיא עשויה נקבים כדאמר בויקרא רבה פ' מצורע הדין רסיסא דמיא לביזא שהוא מלא נקבים ובבלי קאמר טבלא דחד פומא ופירש רש"י זוג של עינבל שמקשקשין בו לכלי שיר:
זו עיר של זהב. שירושלי' מצויירת עליה:
וקניאת בה. היתה מקנא לה שלא עשה לה בעלה כמו כן:
מה הוית עבדת כו'. וכי את עשית לי כמה שעשתה אשתו של ר' עקיבא:
דהוות מזבנה קליעתא דשערה. שהיתה מוכרת צעיף שעל ראשה לפרנס אותו שיעסוק בתורה. כן פירש היפ"מ. וי"ל קליעת שערה ממש לעשות מהן פאה נכרית:
ילמדנו בשעה כו'. דהרי כתיב והגית בו יומם ולילה. וכן קאמר בבלי דמנחו' דף צ"ט:
מעתה. יהא אסור נמי ללמד בנו אומנות בגין דכתיב כו' בתמיה והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות שחייב אדם ללמד את בנו כדדריש לה בפ"ק דקידושין:
מפני המסורת. טעמא הוא שלא ילמד את בנו יונית שלא יהא מכיר בלשונם ורמזם וע"י כן ירגיל לחצר המלך וימסור:
מפני שהוא תכשיט לה. שבח ותפארת לה ובאשה אין חשש מסורת:
בגין דרבי אבהו. בשביל דרבי אבהו חפץ ללמד בתו יונית תלי למילתא בשם רבי יוחנן:
יבא עלי. כך וכך:
אם שמעתי' מרבי יוחנן גרסינן. ולגירסת הספרא א"ל דרבי אבהו השיב לו כן:
מי מתיר את הראשונות. על המתני' קאי דקתני ורבותינו התירו שתצא כלה כו' וזו גזירה של פולמוס האחרון היא ומי מתיר גזירות הראשונות:
מי שהוא מתיר את אלו. רבותינו שהתירו דאמר במתני' התירו את זה נמי:
כהדא ריש גלותא שלח כו'. על מתני' קאי דאסרו עטרות חתנים:
הוסרה המצנפת. של כ"ג הורמה העטרה מראש כל אדם:
הוא חסד ומילוי חסד. חסדאי שמו וחסודים ונאים דבריו. וכה"ג אמרי' בבבלי גיטין דף ז':
מתני' משמת רבן יוחנן בן זכיי בטל זיו החכמה. כעין דאמרי' בבבלי סוכה דף כ"ת אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה גמרא כו' וזהו זיו החכמה שהיה בקי בכל ונמסרו לו מעיינות החכמה:
בטל כבוד תורה. שעד ימיו היו לומדי' תורה מעומד ומשמת ר"ג הזקן באה תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב וזהו בטל כבוד התורה:
זיו הכהונה. שהיה חכם ועשיר שבכהונה וכהנים רבים אוכלים על שלחנו כדמצינו סוף פ' מקום שנהגו:
משמת רבי. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:
בטלו מושלי משלים. כגון ממשלות שועלים. כדאמרינן בסנהדרין כי הוי דריש ר' מאיר בפירקא הוי דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי:
בטלו הדרשנין. שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. ובנוסחת הבבלי גריס בטל כבוד התורה שזהו כבוד גדול לתורה שאין בה דבר לבטלה:
פסקו השקד'. שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום כדמצינו ביבמות דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:
פסקו התלמידים. שהיו לו תלמידים הרבה כדמצינו בכמה ברייתו' שאלו תלמידיו לבן זומא ובנוסחת הבבלי גריס גבי בן זומא ופסקו הדרשנין:
פסק' טובה. עצה טובה כדמפרש בברייתא:
פסק העושר. כדאמרינן בשבת תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא:
משמת ר' גמליאל. ובנוסחת הבבלי ר' שמעון בן גמליאל:
תמציתן. עיקר תמצית שלהן וקטנותן שהיו החסידים הולכים ומתקטנין. ובנוסח' הבבלי גריס אצל רבי חנינא בן דוסא בטלו אנשי מעשה על שם שנעשו מעשים ונסים נפלאים על ידו כדאמרי' בתענית יאמר לחומץ להדליק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:
בושו חבירים. תלמידי חכמים:
ובני חורין. מיוחסים:
חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים וממזירים שהם עשירים ואלו עניים:
ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם:
ואין דורש. לישראל:
ואין מבקש. עליהם רחמים:
שרו חכימיא. התחילו החכמים:
כספרייא. מלמדי תינוקות והם קטנים מן החכמים:
כחזנא. חזן הכנסת:
כעמא דארעא. כעמי הארץ:
בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת המשיח:
ויוקר יאמיר. שהיוקר יתגדל ויגבה א"נ הכבוד יהיה נאהב מלשון את ה' האמרת היום (דברים כו) שהכל יהיו רודפין אחר הכבוד:
והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות:
והמלכות העכומ"ז. השונטת בעולם:
תהפך למינות. תהא נמשכת אחר הטעות ואחר המינים:
ואין תוכחת. אין לך אדם שיוכל להוכיח חבירו שכולם נכשלים בחטא וכשמוכיחו אומר לו גם אתה כמוני:
בית הוועד. של חכמים יהיה לבית זנות שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם שהיו בתי מדרשות שלהם חוץ לעיר:
והגליל. ארץ הגליל יחרב:
והגבלן. מקום ששמו כך ישום וישתומם:
ואנשי הגבול. אנשי ארץ ישראל שהיא נקראת גבול לגבי ירושלים:
נערים פני זקנים ילבינו. יחרפו ויביישו אותם:
וזקנים יעמדו בפני קטנים. לכבדם והיינו דאמרינן חוצפא יסגא:
בת קמה באמה. לחרפה ולביישה:
כפני הכלב. שלא יתביישו זה מזה:
ועל מה יש לנו להשען. אחר כל זה כ"א על אבינו שבשמים:
גמ' נגנז ספר החכמה. שהיה בעל הלכות מפי שמועות הרבה:
פסקו עצות טובות כו'. ע"י שהיה זהיר ובקי בדרשות ובתשובת האפקורסים הי' למגן לישראל בעצה טובה בכל מקום:
פסקו מעיינות החכמה. עומק סברא ולמצוא סמך לטעמי תורה שבע"פ מדרשי המקראות ואותיות היתירים שהי' רגיל לדרוש:
פסקה הבינה. כדאמרי' על רבי יוסי שהיה טעמו ונימוקו עמו:
הדרשנים. שהיה בקי בדרשי המקראו' כדאמר ולא זכיתי עד שדרשה בן זומא:
רבן יוחנן בן זכאי מי דמיך. כשהיה נפטר צוה לפני מותו פנו כו' וכן אמרי' בבלי ברכות:
ואית דאמרין מן דחמא רביה חמא. מה שיראה רבו רבן יוחנן בן זכאי והוא חזקיהו ראה גם הוא בעת פטירתו:
חד כו'. אחד ממשפחת בית פזי שהיו רוצין של בית הנשיא להתחתן עמו ולא היה מקבל:
אמר דלא יהוון בהתוון. שלא יהו של בית הנשיא מתביישין ע"י כך לפי שמשפחתו אינה כדאי להתחתן עם משפחת הנשיא:
אמרו. שראוי הוא לכבוד גדול הזה ויבוא זה שרץ אחר הכבוד ע"ש שנתחתן לאחאב מלך ישראל. א"נ שהיה רץ לקראת ת"ח לכבדם כדאמר בהלוקין ואת יראי ה' יכבד זה יהושפט מלך יהודה כו' אחר זה שברח מן הכבוד לקראתו לכבדו:
יש ביניכם שנים ראוין לרוח הקדש והלל הזקן אחד מהן. והשני לא נתפרש שלא לבייש האחרים דהשתא כל חד מצי אמר אנא הוא ונתנו עיניהם על השני בשמואל הקטן. וכתב היפ"מ דההיא פליגא אדלעיל דשם לא נתפרש אלא אחד בכל פעם. ואפשר לומר דתרי עובדי הוו תדע דלעיל קאמר אלא שאין הדור כדאי והכא סתמא קאמר מפני שבפעם השנית היו הלל הזקן ושמואל הקטן שניהם ביחד באותו מעמד וגדלה זכות שניהם וטובים שנים מהאחד:
ונתנו עיניהם בר' אליעזר בן הורקנוס. על השני והיו שמחי' כששמעו עכשיו שנתפר' שמואל הקטן על שכיונו בראשונה ושהסכימה דעתן לדעת המקום:
סליק פירקא וכולא מסכת סוטה ברחמי דשמיא