מתני' סוכה שהיא גבוהה למעל' מעשרים אמה פסולה. דסוכה דירת ארעי בעינן דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים אמרה תורה עשה סוכה לשבעת ימים ולמעלה מעשרים אמה אין אדם עושה דירת עראי אלא דירת קבע ואנן ראויה לדירת עראי בעינן הלכך אם לא עשה גובהה למעלה מעשרים אף על פי שעשאה דירת קבע כשירה דראויה היא לדירת עראי שעד עשרים אמה אדם יכול לעשותה דירת עראי:

ורבי יהודה מכשיר. דסבירא ליה סוכה דירת קבע בעינן ואין הלכה כר' יהודה:

ושאינה גביה עשרה טפחים. פסולה דדירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה:

ושאין לה שלש דפנות. מסקינן דשתים כהלכתן ושלישי' אפי' טפח כשירה וכדמפרשינן טעמא בגמרא:

ושחמתה מרובה מצילתה פסולה. שהמיעוט בטל ברוב והרי הוא כמו שאינו ועל שם צל הסכך קרויה סוכה:

גמ' רבי יוסי אמר לה סתם וכו'. גרסי' לה להאי סוגיא לעיל ריש שמעתתא דפ"ק דעירובין עד לא סוף דבר מקורה אלא אפילו נתן מלתרא ויש בה רוחב ארבעה טפחים מתרת את המבוי. ושם פירשתי לכל זה וע"ש ולפ"ז מובן הא דלקמן מהענין כמו שהוא לפניך:

אילו בית שהוא גבוה מכמה וכו'. אמתני' קא מהדר. דפריך מ"ט דרבנן דפסלי בסוכה גבוה מעשרים אמה ומה אלו בית אפילו גבוה כמה וכמה שמא אין לו דין בית להתחייב במעקה ובמזוזה בתמיה ומ"ש סוכה מבית. ואכתי לא ידע להני טעמי דאמוראי דלקמן דאיתמר גבי סוכה:

אלא בית מקורה אין סוכה מקורה. כלומר מצינן למימר מן הסברא דשאני בית מסוכה דסתם בית מקורה ממש הוא והלכך אפי' גבוה כמה בית היא להתחייב בכל דיני בית אבל סוכה אין לה קירוי גמור אלא סכך בעלמא ולפיכך מחמירין בה שאם היא גבוה מעשרים אמה אין לה דין סוכה:

מצינו סיכוך שהוא כקירוי. כלומר דפריך דהא אכתי אשכחן דדין סיכוך שוה לדין קירוי דהא תנינן לקמן בפרקין הרחיק את הסיכוך במשך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה דאויר פוסל בשלשה ודייקינן הא פחות משלשה כשירה משום דאמרינן לבוד וכמו דאמרי' בכל מקום דין לבוד בפחות משלשה במה דשייך בדיני הבית אלמא דסיכוך שוה לדין קירוי בית:

אלא בית מגופף וכו'. אלא דמשום הכי לא דמיא סוכה לבית להכשיר בגבוה מכ' כמו דמשוינן דין בית אף בגובה כמה לכל מילי דשאני בית שמגופף וסתום הוא מכל רוחותיו משא"כ בסוכה שאינה מגופפת מכל רוחותיה שהרי שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח סגי בסוכה:

והרי אכסדרה וכו'. שפתוחה היא במלואיה ואפ"ה קאמר ר' אילא דרב ור' יוחנן תרוייהו אמרין דמטלטלין בכולן:

מאי כדון. אלא מ"ט דסוכה שהיא גבוה מכ' אמה פסולה כדר' אבוה בשם ר' יוחנן הוא התורה אמרה וכו'. דלמעלה מעשרים מתוך גובהן של דפנות הצללים מגיעין זה לזה ואין אתה יושב אלא בצילן של דפנות ולא בצל סוכה:

הדא דאת אמר. דבגבוה מכ' אמה פסולה היינו בנתונה למעלה מכ' אמה לדפנות כלומר שהסכך נתון על הדפנות שהן גבוהין מכ' אמה ונמצא שהסכך עצמו היא ג"כ למעלה מעשרים ובכה"ג הוא דאמרו שהסוכה היא פסולה:

אבל אם היתה נתונה למטה מכ' אמה לדפנות. שלא סיכך למעלה על גבי הדפנות אלא שהשפיל הסכך ונתנו בתוך כ' אמה ונמצא שהוא נתון למטה מהדפנות הגבוהין מכ' אמה אז הסוכה כשירה דלא איכפת לן בגובה הדפנות דמכיון שהסכך עצמו הוא בתוך עשרים אמה סוכה מעלייתא היא:

א"ל רבי יוסה. לר' יונה על דעתך דאת אמר בדפנות הדבר תלוי דלא מיפסלא הסוכה אלא בשהסכך נתון ע"ג הדפנות שהן גבוהין מכ' אמה א"כ קשיא דאי הכי ניתני במתני' סוכה שהיא נתונה למעלה מכ' אמה לדפנות פסולה כי היכי דנידוק מינה הא אם אינה נתונה על הדפנות הגבוהין מכ' אמה אלא שהסכך נתון למטה מהדפנות ובתוך כ' אמה כשירה אלא על כרחך דלאו מילתא היא מאי דאמרת שהדבר תלוי בשנתון ע"ג הדפנות הגבוהין מכ' או בשנתון למטה מהדפנות ובתוך כ' דזיל בתר טעמא דר' יוחנן דקאמר התורה אמרה וכו' שצריך שתהיה אתה יושב בצילה של סוכה ולא בצל של הדפנות והואיל שהדפנות הן גבוהין למעלה מעשרים א"כ לעולם יושב הוא בצל של דפנות ואע"פ שהסכך נתון הוא בתוך עשרים פסולה:

ר' בא בשם רב אמר. הא דחכמים פסלו בגבוה למעלה מכ' היינו דוקא בסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו דמכיון שאין בה במשכה אלא כדי הכשר סוכה בצימצום וגבוה מעשרים הויא לה כלול של תרנגולים דגביהא וקטינא דלאו שמה סוכה אבל אם היתה מחזקת יותר מכדי ראשו ורובו ושלחנו נפקא היא מכלל לול של תרנגולים לאקרויי סוכה:

בשם ר' יאשיה. קאמר דלא פסלו חכמים אלא בשאין דפנותיה עולות עמה אבל אם עולות עמה כשירה דס"ל דטעמא דפסלי בגבוה מעשרים משום דלא שלטא בה עינא והתורה אמרה למען ידעו דורותיכם כי בסוכות וגו' שצריך שיהא אדם יודע שהוא דר בסוכה שבעת ימים ואם דפנות עולות עמה משלט שלטא בה עינא דרך דפנות:

והא מתניתא פליגא. ברייתא היא בתוספתא ריש מכילתין ופליגא על הא דר' בא בשם רב דקאמר מחלוקת דר' יהודה ורבנן בשאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו ושלחנו דקתני א"ר יהודה וכו' וכי אית לך מימר בסוכתה של הילני דכשאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו היתה וכי דרכ' של מלכה לישב בסוכה קטנה כזו:

אלא. ודאי דמחלוקת בשאין דפנות עולות עמה והלכך מסתברא כמה דאמר ר' יאשיה דבהכי היא דמיתוקמא מתני' ולית היא פליגא הך תוספתא דמייתי ר' יהודה ראיה מסוכתה של הילני המלכה דכן ארחיהון של העשירים החשובים למיעבד דפנתא קלילן קטנים ואינם מגיעין לסכך:

די יהא קרירא עליל. שיהא האויר הקר נכנס בה ולא ישלוט החום:

רב הושעיא בעי. היתה הסוכה גבוה מכ' אמה והביא נסר שכשר לסכך בו ונתנו למקצת הנסר על גבי חולייא של עמוד שבנה עמוד גבוה עשרה ונתון על החולייא אחת ומקצת הנסר נמשך להלן מחוץ של אותה חולייא של העמוד וא"כ מילתא דפשיטא היא וכלומר שברור הוא הדבר לפנינו שאם ימוד מן הנסר הנמשך לחוץ מאותה חולייא של העמוד יש כאן עשרים עמה עד תחתיתה של הסוכה ואותו נסר הנמשך הוא למעלה מעשרים ואם ימוד מן הקרקע והיינו מאותה הקרקע של חוליית העמוד אין כאן עשרים אמה שהרי אותה החולייא של העמוד מיעטתה לגובה עשרים והשתא הבעיא היא מה את עביד לה לאותו מקצת הנסר הנמשך חוץ להחולייא אם דינו כאויר פסול או כסכך פסול את עביד ליה וכדמפרש ואזיל דאם תעבדיניה לאותו הנסר שהוא למעלה מעשרים כאויר הפוסל בסוכה א"כ דינו כדין האויר הפוסל בסוכה אם יש בו שלשה טפחים ואם תעבדיניה כסכך פסול וא"כ למ"ד שאין הסכך הפסול אלא בד' אמות האי נמי בד' אמות היא שפוסל ומהו:

ר' יוסה בר' בון וכו'. אגב דאיירי בסכך פסול מייתי הא דחזקיה דקאמר טעמא מפני מה אמרו וכו' שלא בא אלא להיתירא של סוכה כלומר שלא בא הסכך פסול לפסול אלא לפי שיעור היתירא של סוכה דקסבר כמ"ד שיעור הכשר סוכה בד' אמות שיעור הכשירה כך שיעור פסולה:

ותמיה אנא היך רב הושעיה צריכה ליה. תמיהני אמאי מספקא ליה רב הושעיה אי מחשבת ליה להאי נסר הנמשך להלן כאויר ופוסל בשלשה או כסכך פסול ופוסל בד' אמות ולמה לא יליף לה להאי דינא מן הדא דר' בא בר ממל דלקמיה:

דתלינן תמן. לקמן בפרקין המשלשל דפנות מלמעלן למטן שהתחיל לארוג הדופן אצל הסכך ואורג ובא כלפי מטה אם גבוה מן הארץ ג"ט במקום שיכול הגדי להזדקר בבת ראש פסולה ואמר ר' בא בר ממל לא שנו דפסולה אלא בשאינו יושב ואוכל בצילן של דפנות כלומר שאינו יושב ואוכל במקום שהדפנות סתומים אלא שהוא יושב כנגד מקום הפתוח מלמטה אבל אם היה יושב ואוכל כנגד המקום שהדפנות סתומים כשירה שאף על פי שלמטה פתוח הוא כשירה דאמרי' גוד אחית והשתא נמי הוי ליה לרב הושעיה למיפשט למיבעיא דידיה דמכיון דאיכא בהאי עמוד שיעור הכשר סוכה אמרי' נמי גוד אסיק כעין דהתם דאמרי' גוד אחית וא"כ אם הוא יושב ואיכל במקום שמיעט העמוד מגובה עשרים יצא דבמקום הזה הסוכה היא כשירה ובמקום דליכא אותו המיעוט פסולה והויא כעין הא דר' בא בר ממל ומאי קא מיבעיא ליה לרב הושעיה:

אמר ר' יוסה לית הדא דר' בא בר ממל אולפן. כלומר לאו מילתא היא כלל ולא סמכינן עלה דעיקר מילתא דר' בא בר ממל ומהיכן הוא דיליף לומר כן פריכא היא כדלקמן וא"כ אין ללמוד מדבריו בענין זה:

מן מתני' יליף לה ר' בא בר ממל. כלומר דהא חזינן דר' בא בר ממל יליף למילתיה כאן בסוכה ממתני' דעירובין דתנינן תמן בפ"ח בהלכה ח' כצוצטרא שהיא למעלה מן הים זהו דף היוצא מכותל רשות היחיד ובולט ע"ג המים ויש בו נקב שממלאין מים דרך אותו הנקב אין ממלאין הימנה בשבת דהוי מכרמלית לרשות היחיד אא"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים בין מלמעלה שעשה המחיצה בגזוזטרא עצמה תחתיה וסביב הנקב כנגד המים דאמרי' גוד אחית כאילו המחיצה יורדת ונוגעת עד המים ובין מלמטה שעשה המחיצה סמוך למים כנגד הנקב שבגזוזטרא וסביב מקום הנקב כעין כוורת דאמרי' גוד אסיק מחיצתא:

ואמר ר' זעירה וכו'. האי מילתא לא איצטריך למייתי הכא אלא איידי דגריס התם הא דרבי זעירא על המתני' שם דסבירא ליה שאם עשה מחיצה זו צריך שתהא משוקעת במים כמלא דלי ומשום שהדלי הולך למקום שאין מחיצה עליו ואם המחיצה משוקעת במים כמלא דלי תו לא חיישי' שיעבור תחת המחיצה במים להצד שחוץ להמחיצ' לפי שהדלי אינו עובר כל כך ונקטינן מיהת מהאי מתני' דאמרי' גוד אסיק וגוד אחית ואף על פי שאין המחיצות ניכרות ומשם למד ר' בא בר ממל לומר גם כן בהאי מתני' דהמשלשל דפנות כדאמר לעיל וכדפרישית והשתא אמרת נמי דמצי רבי הושעיה למיפשט להבעיא דידיה ולומר גוד אסיק ואם כן אם הוא יושב ואוכל במקום שמיעט העמוד מגובה עשרים שפיר דמי וכדאמרן:

ולא דמיא. אסיקי' מילתיה דר' יוסי היא דא"ל לר' מישא דמתמה אמאי לא יליף לה מן הדא דר' בא בר ממל והא לא דמיא כלל דין דסוכה להאי דינא דמתני' דעירובין דהתם ים כרמלית היא ואינה לא רשות היחיד ולא רשות הרבים אלא מדרבנן בעלמא היא ואקילו בה רבנן דהם אמרו והם אמרו אבל הכא אמרה התורה בסוכות וגו' ומקרקע הסוכה כולה את מודד עשרים אמה ואם הסוכה היא גבוהה מעשרים אמה פסולה ולא מהני מקום מיעוט העמוד להכשיר ביושב ואוכל שם ומשום דבכה"ג לא אמרינן גוד אסיק דבעינן מחיצות הניכרות וליכא:

היתה למטה מעשרה ותולה בה עיטורין וכו'. כלומר שנעשית למטה מגובה עשרה מחמת שתלה בה תחת הסכך מיני נוי ועיטורין מלשון עיטרה בקרמים וכיוצא בהן הדין הוא כך שאם הן מדברים שראוין לסכך בהן שאינן מקבלין טומאה ואינן אוכלין וכל כיוצא בזה:

ממעטין בה לפסול. הרי זה מיעוט לענין לפסול הסוכה וכדאמרן שמחמת כך מיעט את הסוכה מגובה עשרה ופסולה:

ואם לאו. שאינן ראוין לסכך בהן:

ממעטין בה לכושר. כלו' דלא הוו מיעוט לפסול הסוכה שהרי אינו ראוין לסכך וכאלו אינה הן ואם יש בה גובה עשרה עד הסכך כשירה וממעטין בה לכושר דקאמר היינו שאף על פי שנתמעטה אפ"ה לכושר הוא ומשום דמכיון שאינן ראוין לסכך לא מיקרי מיעוט:

היתה למעלה מעשרים אמה וכו'. בזה איפכא הוא דהויא שאם הן דברים שראוין לסכך בהן ממעטין בה לכושר דעכשיו נתמעטה הסוכה מגובה עשרים והעיטורין סכך כשר הוא ואין כאן עשרים עד העיטורין ואם אינן ראוין לסכך מיעוטן לא הוי מיעוט ופסולה:

אמר ר' שמי כשם שאמרו למעלן וכו'. לאו אכולה מילתא פליג דהא ודאי בדברים הראוין לסכך למטה מעשרה ליכא מאן דפליג דהוי מיעוט ואין כאן גובה עשרה אלא אסיפא דחלוקה דלמטה מעשרה הוא דפליג דקאמר הת"ק שאם אינן ראוין לסכך ממעטין בה לכושר וכדפרישית דלא מיקרי מיעוט הואיל ואינן ראוין לסכך עלה הוא דפליג ר' שמי ואמר כשם שאמרו למעלן בכה"ג דהיכא שאינן ראוין לסכך המיעוט הוא לפסול ומשום דסכך פסול לא הוי מיעוט לענין גובה מעשרים כך אמרו למטן ופסולה בכה"ג דאע"ג דמסתברא הוא שאלו הדברים לא ימעטו מגובה עשרה הואיל ואינן ראוין לסכך מכל מקום מכיון דהן תלוים בתוך עשרה דירה סרוחה היא ואין אדם דר בדירה סרוחה ופסולה:

מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת וכו'. סוגיא זו כתובה למעלה בפ"ק דשבת בהלכה א' עד תרוטות היו ושם פירשתי עיין שם:

תני. בתוספתא פ"ב רבי אומר כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה:

אף על פי שאין שם ארבע דפנות. תו לא מיקרי דירת עראי דכולהו הני תנאי דברייתא סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן ולר' בארבע על ארבע סגי למיהוי כדירת קבע ולרבי שמעון ארבע דפנות בעינן אף על פי שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות:

ורבי יהודה אומר ארבע אמות וארבע דפנות. כלומר או זה או זה ולאו דתרתי בעינן הוא דקאמר כדמוכח מדלקמן:

וכן היה ר' יהודה מחייב במזוזה אע"פ וכו'. כלו' אף על פי שאין שם שתיהן אלא או ד' אמות או ד' דפנות דירת קבע מיקרי וחייבת במזוזה:

מסתברא וכו'. השתא מפרש לה למילתיה דר' יהודה דמסתברא הוא דר' יהודה מודה הוא לאילין רבנן רבי ור"ש לרבי מודה הוא לענין ד' אמות דהויא סוכה ולר"ש בד' דפנות והיינו כעין סברא דידהו הוא דמודה אבל לא לכולא מילתייהו דאלו לרבי לא סגי אלא בד' אמות ולר"ש נמי לא סגי אלא בד' דפנות ומיהו בהא הוא דמודה דאו ד' אמות או ד' דפנות דירת קבע מיקרי אבל אילין רבנן לא יודין לר' יהודה לענין חיוב מזוזה בסוכה דלדידהו אע"פ שיש בסוכה ד' אמות וד' דפנות פטורה היא מן המזוזה ואינה טובלת במעשרות כדין בית הקובע למעשרות ומשום שאינה אלא לז' ימים לאו ביתא מיקריא להתחייב באלו:

ר"ש אומר ארבע וכו'. השתא מפרש לטעם פלוגתייהו דר"ש וחכמים כמו ששנינו בתוספתא סוף פ"ק דחכמים אומרים שתים כהלכתן ושלישית אפי' טפח ור"ש אומר שלש כהלכתן ורביעית אפי' טפח:

מ"ט דרבנן סוכות וכו'. ג' פעמים כתיב בקראי מצות סוכה בסוכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי הרי שלש פעמים אחת למעלן על הסכך ושתים למטן על הדפנות הרי ב' כהלכתן מן התורה והשלישית מדבריהן שהוסיפו על השתים ואפי' טפח סגי:

מ"ט דר"ש סכת סכת שתים חסר הרי שתים וסוכות אחד מלא ג"כ שתים הרי כאן ארבע אחת למעלן לסכך ושלש למטן לדפנות והרביעית מדבריהן שהוסיפו ואפי' טפח:

תרין אמורין. תרי אמוראי אמרו בטעמא חד מפרש טעמון דרבנן ואחרינא מפרש טעמא דר"ש ובאופן אחר:

מ"ט דרבנן. דכתיב וסוכה תהיה לצל וגו' הרי אחת למעלן דצל כתיב וזהו הסכך ושלש פעמים סוכות שבתורה הרי שלש על הדפנות אלא דאתי הילכתא וגרעתיה לשלישית ואוקמה אטפח ולר"ש קרא דישעיה ג"כ על הסכך וארבע שבתורה דחד סוכות מלא ואתאי הילכתא וגרעתה לרביעית ואוקמה אטפח:

רבנן דקיסרין שמעון. נפקא להו לטעמא דר"ש ורבנן מן הדין קרייא דישעיה וסוכה תהיה וגו' ובהא פליגי דרבנן עבדי מפרשי להאי מזרם וממטר לאחת דקסברו דאם היא מחסה ומסתור מזרם מהני נמי ממטר וא"כ לא מרבינן מהאי אלא דופן אחת ואין כאן מהאי קרא כוליה אלא שלש ואתא הילכתא וכו'. ור' שמעון חשיב למזרם וממטר לשתים ומרבה עוד שתי דפנות ואתא הילכתא וכו':

ותני כן וכו' בתוספתא דלעיל וכדפרישית:

שתים. שתים הדפנות של ארבע ארבע טפחים במשכן דפחות מארבע טפחים לא מיקרי מקום בכל מילי ודופן השלישית אפי' טפח כשר:

אותו של טפח שנתנו באמצע. שלא הדביק אותו לאחד מן שתי הדפנות אלא הרחיקו ונתן אותו באמצע משוך מן הצדדים מהו:

חזר ואמר. הדר בעי ר' הושעיה בעיא אחריתי על דפנות הצדדים ג"כ כעין בעיא קדמייתא אותו של ארבע טפחים וכו'. כלומר אחד מאותן של ד' טפחים שנתנו באמצע כגון שהדביק אותו של טפח לאחד מדפנות הצדדים ודופן השני נתנו באמצע משוך להלן מהו:

כהדין עובדא. דבעיא אחריתא אתא קומי ר' יוסי ואכשר:

ותני. בתוספתא פ"ק כן חצר שהעמודים מקיפין אותה הרי העמודים כדפנות ואם סיכך עליהם כשר ואע"פ שאין העמודים סמוכים זה לזה כל זמן שאינן רחוקין זה מזה הרבה והיינו עד עשר אמות כשר וה"נ כן אם לא הרחיק הדופן הרבה כשר:

והא מתניתא פליגא. תוספתא דלעיל פליגא על ר' יוסי דאכשר דהא קתני שתי' עשויין כהלכתן דוקא הא שלא כהלכתן פסולות וסברין מימר מאי שלא כהלכתן היינו באמצע שלא הדביק שתי הדפנות זה בזה והיכי אכשר ר' יוסי בהדין עובדא:

אמר רב שמואל בר רב יצחק. מאי שלא כהלכתן דקתני כגון שנתן אלו שלא כנגד אלו כלו' אחד מן הדפנות משוך לארכו מדופן השני זה כלפי מזרח וזה כלפי מערב אבל אם היה משך ארכן זה כנגד זה אלא שבמשך הרוחב הרחיק אחד מחבירו כשר:

אותה של טפח וכו'. אם השתים מדובקין ועשוין כמין גאם צריך שיהא אותו של טפח משוך להלן ברוחב טפח כדי שיהא ניכר שזהו לדופן השלישית. א"נ אם משוכה לפנים צריך שלא תהא משוכה מראש דופן הצד אלא טפח בלבד ושייך שפיר הא דשמואל אבתריה דס"ל אפי' כנוסה כמה לפנים רואין אותה כאילו היא יוצא ועומדת כלפי חוץ כנגד ראש דופן של הצד וכן קאמר ר' בא וכו' בשם רב דס"ל נמי כשמואל:

ר' יוחנן ור"ל חד. ס"ל כהדין דקאמר רב מדנפשיה וחד ס"ל כהדין דקאמר שמואל:

עלון והוון קומי רב. נכנסו והקשו ופלפלו בדין זה לפני רב עד דאסקו כהדא דשמואל. והוא שתהא נתונה בתוך שלשה טפחים. מראש דופן הצד דאמרי' לבוד:

כלחיים. כדרך שאמרו בדין לחיים שאם הלחי נתון תוך ג' טפחים להמבוי כשר דכלבוד דמי ולאפוקי אם משוך יותר לפנים שאינו נידון משום לחי:

נעץ ארבעה קנים בארבע זויות של כרם וכו'. סוגיא זו כתובה בפ"ד דכלאים בהלכה עד ר' יוסי בשם רב מ"מ מכיון שהעומד מרובה על הפרוץ מותר. וכן היא כתובה בפ"ק דעירובין בהלכה ו' ושם תמצא מפורש ומבואר הכל:

ראשי פסל היוצאין מן הסוכה נידונין כסוכה. ומפרש רב הונא בשם רבנן דתמן דבבל ובלבד על פני כול' שהפסל והוא הסכך יוצא מן הסוכה על פני כולה ברוחב הסוכה וקמ"ל שאע"פ שאין שם דפנות שהרי יוצא היא מן הסוכה אפ"ה נידון כסוכה:

ואפילו כנגד הדופן. כלו' דמיירי שיוצא לפני הסוכה ומשכא חדא דופן בהדייהו והא קמ"ל שאף על פי שאין כאן דופן שני אפ"ה נידון כסוכה:

ר' חייא אמר. דהכי קאמר ר' יוחנן בשם ר' הושעיה דאפי' יוצא שלא כנגד הדופן וקס"ד דיוצא חוץ לסוכה ולא בצד הדופן אלא באמצע ואפ"ה נידון כסוכה והיינו דפריך דעל דעתיה דר' יסא ניחא דמיהת משכא ואזילא חדא דופן בהדיה אלא על דעתיה דר' חייא דאפי' שלא כנגד הדופן מה הקלת בה בתמיה אמאי הקלת בה כל כך שאפי' יוצא חוץ לסוכה ואין כאן דופן כלל יהא נידון כסוכה ואי דבשאינו יוצא חוץ לסוכה קאמרת א"כ קשיא מה היקלת בה דלענין מה קאמרת נידון כסוכה ומאי קמ"ל ומשני חמתה מרובה מצילתה הקלת בה ולעולם בתוך הסוכה מיירי וכגון שרובה צילתה מרובה מחמתה והפסל היוצא חמתה מרובה מצילתה הוא וקמ"ל דלא מיפסלא בהך פורתא והכל נידון כסוכה:

וכשחמה וכו'. על המתני' קאי דקתני שחמתה מרובה מצילתה פסולה ודייקינן הא מחצה על מחצה כשירה והא תנינן בפ' דלקמן סוכה המדובללת שצילתה מרובה מחמת' כשירה ומשמע הא מחצה על מחצה פסולה וקשיין אהדדי הכא את. אמר כשירה והכא את אמר פסולה:

שנייא היא באילן שדרכו לפסע. כלו' לקמן מיירי שקצץ אילן אחד שסיכך בו ולא הפריד הענפים ולסדר הסכך בשוה ובסכך כזה מסתמא קנה אחד עולה וקנה אחד יורד והיינו דקאמר שדרכו לפסע שאין הסכך שוכב בשוה אלא הענפים פוסעין ומתרחקין זה מזה כאדם הפוסע מכאן לכאן הלכך בכה"ג מחצה על מחצה פסולה דזמנין יתרחקו הרבה זה מזה ולאו אדעתיה ויהיה חמתה מרובה מצלתה:

מתני' סוכה ישנה. כדמפרש שעשאה קודם לחג שלשים יום ולא פי' שהוא לשם חג:

בית שמאי פוסלין. דסבירא לן סוכה לשם חג בעינן דכתיב חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים ואלו תוך שלשים לחג הוה כיון דשואלין ודורשין בהלכות החג קודם לחג שלשים יום סתם העושה לשם חג הוא עושה אבל קודם שלשים סתמא לאו לשם חג:

וב"ה מכשירין. דלא בעינן סוכה לשם חג וקרא דחג הסוכות מיבעי להו לעושין סוכה בחולו של מועד וב"ש ס"ל כר"א דאין עושין:

גמ' תני. בברייתא צריך לחדש בה דבר לב"ה דמכשרי אף בשעשאה סתם קודם לשלשים יום מ"מ צריך לחדש איזה דבר מקודם החג שיהא ניכר שסוכה זו למצות החג:

חברייא אמרי טפח. צריך לחדש בה ור' יוסה אמר אפי' כל שהוא:

מ"ד כל שהוא וכו'. כלו' הא דקאמר כל שהוא ובלבד אם עושה החידוש על פני כל הסוכה בהא סגי אף בכל שהוא אבל אם אינו עושה אלא במקום אחד מודה ר' יוסה דבעינן טפח:

אף במצה כן. דבמצה ישנה ג"כ תפלוגתא דב"ש וב"ה אם כשירה היא ור' יוסי אמר דברי הכל היא במצה ישינה שעשאה סתם קודם ל' יום דפסולה דמכיון שלא עשאה בפירוש לשם פסח דבר ברור הוא שלא דיקדק בה לשומרה מחימוץ דאף ב"ה מודה בה:

עשויה כהלכתה. שעשאה מסוככת כהלכתה וניכר שהיא לשם צל ולא לשם דירה:

העושה סוכה לעצמו וכו'. תוספתא היא בברכות בפ' בתרא והובאה לעיל פ' הרואה וחסר כאן חלוקה אחת וה"ג בתוספתא העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהגיענו לזמן הזה נכנס לישב בה וכו'. והכא גריס לה בשם חנן בר בא בשם רב. וזמן כלומר שצריך לברך זמן בשעת עשייתה:

מכיון שחשיכה מהו שיהא צריך להזכיר זמן. כמו בשאר י"ט או דנימא שיצא הוא בברכת זמן שבירך בשעת עשייתה:

עביד לה שמוע'. דכל הני אמוראי דקחשיב ר' זעירא וכו' אמרו מפי השמועה ששמעו זה בשם זה וכולהו ס"ל דאע"פ שבירך זמן בשעת עשייתה מ"מ מכיון שחשיכה צריך להזכיר זמן על הכוס משום י"ט:

מתני' העושה סוכתו תחת האילן כאילו עשאה בתוך הבית. ופסולה ודייקינן מדלא תני פסולה ולמה ליה למיתני כאילו עשאה בתוך הבית אלא הא קמ"ל אילן דומיא דבית שהאילן צילתה מרובה מחמתו ומש"ה פסולה אבל אם האילן חמתו מרובה מצילתו וחבטן עם הסכך כשר כשירה הסוכה:

סוכה על גבי סוכה העליונה כשירה והתחתונה פסולה. כגון דקיימא עליונה בתוך עשרים ותרוייהו צילתן מרובין מחמתן דהעליונה כשירה והתחתונה פסולה משום דיש לה שני סככים וקרא כתיב בסכת תשבו חסר דמשמע בסוכה אחת ולא בסוכה שתחת הסוכה:

ר' יהודה אומר אם אין דיורין בעליונה. כלומר שאינה ראויה לדירה כגון שאין בה בגובה עשרה התחתונה כשירה ומסקינן בבבלי דפלוגתייהו דת"ק ור' יהודה למיתוקמא בשאין התחתונה יכולה לקבל כרים וכסתות של עליונה אלא על ידי הדחק דאי בשאינה יכולה לקבל כלל כ"ע ל"פ שהתחתונה כשירה לפי שהסכך שלה לאו סכך הוא כלל ולא הויא סוכה שתחת הסוכה וכשירה היא בסכך של העליונה ואם התחתונה בריאה היא ויכולה לקבל כרים וכסתות של העליונה אף שלא ע"י הדחק כ"ע מודו דהתחתונה פסולה משום סוכה שתחת הסוכה כי פליגי כשיכולה לקבל ע"י הדחק דת"ק סבר מכיון דמיהת על ידי הדחק מקבלת שם סוכה על העליונה ומיפסלא התחתונה משום סוכה תחת סוכה ור' יהודה סבר כיון דאין התחתונה יכולה לקבל להדיא אלא ע"י הדחק לאו שם סוכה על העליונה דסכך של התחתונה לאו כלום הוא ולא מיקרי סוכה שתחת סוכה ומיתכשרא התחתונה בסכך של העליונה ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' שני סככים זה על גבי זה וכו'. משום דבמתני' קתני העליונה כשירה והתחתונה פסולה וכדפרישית דמיירי דתרוייהו צילתן מרובה מחמתן והלכך עליונה היא דכשירה ושהיא בתוך עשרים והתחתונה פסולה משום סוכה שתחת סוכה. והשתא קאמר הש"ס אם השני סככין זה ע"ג זה הן בכה"ג שהעליונה חמתה מרובה מצילתה והתחתונה אין חמתה מרובה מצילתה אלא שע"י שניהן צילתה מרובה מחמתה בתחתונה אם תצרף הסכך העליון עם התחתון וכמה יהא ביניהן ויצטרפו זה עם זה להיות התחתונה כשירה ע"י צירוף זה ולהכי נקיט התחתון אין חמתו מרובה מצילתו כלומר לא שצילתו מרובה הוא מחמתו דא"כ א"צ צירוף להכשיר התחתונה ואם הוא ג"כ חמתו מרובה מצילתו א"כ מסתמא לא מהני הצירוף להיות התחתונה צלתה מרובה מחמתו אא"כ מקום הצל של העליון כנגד מקום החמה של התחתון ומילתא דלא שכיחא היא ולכוין כל כך בהסככי' אבל כשאין התחתון חמתו מרובה מצילתו אלא שוה בשוה הוא שפיר משכחת לה דע"י צירוף העליון עם התחתון תהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה וכמה יהא ביניהן ויצטרפו:

תרין אמוראין. פליגי בה חד אמר עשרה כלומר אפילו חלל עשרה ביניהן מצטרפין להכשיר התחתונה שהיא ע"י כך צילתה מרובה מחמתה ואחרינא אמר עד ארבעה טפחים הוא דמצטרפין אבל לא אם החלל שביניהן הוא יותר מד' טפחים:

מתיב מ"ד וכו'. כלו' בשלמא לדידי טעמא משום דסתם סוכה גבוה עשרה ולענין צירוף בכדי שתהיה התחתונה צילתה מרובה מחמתה מהני אף אם העליונה גבוה עשרה מהתחתונה אלא לדידך דקאמרת ארבעה טפחים ומאי טעמא דידך אי משום אהל דמקום ארבעה אהל חשיבא אם כן קשיא הרי מצינו אהל שהוא טפח כדקי"ל גבי טימאה טפח על טפח מרובע מביא את הטומאה כדתנן בפ"ג דאהלות:

רבי יהודה אומר וכו'. ושואל הש"ס מה האי דיורין דקאמר אם דיורין ממש שאין שום אדם דר בעליונה או אפילו ראויה לדיורין לא הויה הוא דקאמר ופשיט ליה מדקאמר ההוא סבא לפני ר"ז לדברי רבי יהודה ותני דקאמר אפילו החתונה כשירה ואין אדם אומר אפי' אלא דהוא מודה על קדמייתא וכלו' דמיהת מודה להת"ק דהעליונה כשירה היא ושייך למימר דאפי' התחתונה סבירא ליה לר"י דכשירה ואי ס"ד דאף אם אין העליונה ראויה לדירה קאמר א"כ ודאי אין העליונה כשירה ומאי אפי' דקאמר אלא הדא אמרה. דדיורין ממש הוא דקאמר:

מתני' פירס עליה סדין. להגן מפני החמה א"נ מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך כך נעשה חמתה מרובה:

או תחתיה מפני הנשר. שלא יהו העלין והקסמין נופלין על השלחן א"נ שלא ינשרו העלין ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצילתה וסדין דבר המקבל טומאה ופסול לסכך ודוקא מפני הנשר אבל לנאותה כשירה דכל לנאותה צורך סוכה היא ובטל לגבה ולאו שם סכך עליה:

אי שפירס ע"ג הקינוף. הן ד' קונדיסין שהן לד' רגלי המטה והן גבוהין עשרה ומניח כלונסות מזה על זה על גביהן ופירס הסדין עליהן והרחיקן מן הסכך דהשתא לא משום מסכך בדבר המקבל טומאה מפסלא דהא לאו לסכוכי שטח' התם אלא דפסולה משום שאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהן:

אבל פורס הוא על נקליטי המטה. שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה א' למראשותי' ואחד לרגליה ונותנין כלונסא מזה לזה ופורס עליו סדין והיא משפע לכאן ולכאן ומשום דאין לה גג רחב טפח למעלה. ולא מיקרי אהל:

גמ' תני. בברייתא:

תולה בה קיטיות. מיני מכסאות ובגדים כשירה וכדמפרש ואזיל דדוקא מן הצד אבל מלמעלן פסולה משום שהן מדברים המקבלין טומאה:

הא שלא מפני הנשר. אלא לנאותה כשירה כדפרישית במתני':

שכן הוא עושה חלל באצילי ידיו. כלומר שכשם באדם שהוא שוכב תחת הסדין ואם מגביה שתי זרועותיו עושה הוא באצילי ידיו את הסדין כאהל עליו דודאי אין בכך כלום וכן נמי אלו שני הנקליטין שבאמצע המטה דומיא דשתי זרועותיו הן ואין בכך כלום:

מתני' הדלה עליה. הגביה עליה:

את הגפן ואת הדלעת ואת הקיסם. הוא עשב שעליו רחבין וגדילה כגפן וכדלעת אור"א בלע"ז:

וסיכך על גבן. על אלו שהן מודלין על הדפנות סיכך עליהן:

פסולה. לפי שהן מחובר ואין מסככין במחובר דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר:

ואם היה סיכוך הרבה מהן. שהסכך כשר היה הרבה יותר מזה המחובר כשר. ולדעת הרבה מהמפרשים צריך שיערבו עם הסכך כשר והיינו דקאמר התם כשחבטן שלא יהיו הסכך פסול נראה בעין דאז הסכך כשר רבה עליהן ומבטלן כשהן מעורבין:

או שקצצו. לאלו המחוברין אפי' לאחר שסיכך בהן אלא בכה"ג צריך שינענע אותן לאחר קציצה דאי לאו הכי פסול דאמרה התורה חג הסוכות תעשה ולא מן העשוי כלומר כשתעשה תהא ראויה לסוכה ולא מן העשוי בפסול ואתה מתקנו כהאי דמכשיר לה בקציצה ולא הדר סתר לה אבל כשמנענע הוי כנותר וחוזר ומסכך שמגביה כל אחד לבדו ומניחו וחוזר ומגביה את חבירו ומניחו:

דבר שהוא מקבל טומאה וכו'. לאפוקי כלים וכן כלי עץ ובגדי פשתן וכיוצא בהן שאע"פ שגידוליהן מן הארץ אין מסככין בהן הואיל ומקבלין טומאה:

וגידולו מן הארץ. דכתיב חג הסוכת וגו' בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר כלו' מן הנשאר אחר שאספת הגורן והיקב כגון קשין וזמורות מהם עשה סוכה:

גמ' והוא שידלה אותן לכך. אסיפא או שקצצן קאי דדוקא שבתחלה הדלה אותן לשם סכך והיה בדעתו לקצצן שלא יהיה הסכך במחובר דאי לאו הכי פסול משום תעשה ולא מן העשוי:

ר' יעקב וכו'. קאמר צריך לנענע אחר שקצצן דלא ליפסל משום תעשה ולא מן העשוי:

אמר ר' יוסי תרתיהון לקולא וכו'. כלומר שלא תאמר דר' יעקב להוסיף בא ולחומרא שאע"פ שהדל' אותן לכך בתחלה צריך הוא לנענע הלכך מפרש ר' יוסה דלא היא אלא תרוייהו הני אמוראי לקולא קאמרי ובחדא מינייהו סגי אם הדלה אותן לכך אע"פ שלא נענע אחר שקצצן כשר דאמרי' קציצתן זו היא עשייתן אלא דס"ל דמ"מ צריך שידלה בתחלה לכך דאי לאו הכי מיחזי עשוי בפסול ואם נענע לאחר קציצה אע"פ שלא הדלה בתחלה לכך ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי:

סיככה בשלביות. הן נסרי' משופים ומתקנין אותן לעשות מהן בית יד לחצים והן נקראין שלביות פסולה משום שתורת כלים עליהן דאע"ג דפשוטי כלי עץ נינהו ולא מקבלי טומאה גזירה אטו כלים ואין מסככין בכלים שהן מקבלין טומאה:

בזכרים. בבית יד של חצים ותותבין אותן בבית קיבול של חץ כשרה דאף על גב דכלים הן פשוטי כלי עץ הן ואין מקבלין טומאה:

בנקבות. אם הן עשויין ככלי קיבול שיש נקב בראשן והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראוין לקבל טומאה ופסולה:

באניצי פשתן פסולה. לפי שהן ראוין ליטמא בנגעים ואניצין קרוי לאחר שתיקנן במסרק ועושין אותן אניצין שקורין רישט"א:

בהוצני פשתן כשירה. הוצני קרוי כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא תייר ולא דייק שלא נשרה במי משרה ולא נופץ במכתשת:

מאן דאמר כשירה בחבלים של סיב. הגדל סביבות הדקל ועושין חבלים ונצרים מהן וכל זמן שלא נעשה מהן כלים אין מקבלין טומאה ומ"ד פסולה בחבלים של פשתן שאע"פ שהן אין מקבלין טומאה דחבלים לאו כלים נינהו מ"מ הואיל ונשתנה צורת הפשתן פסול לסכך בהן ולא פליגי:

אמר ר' יוחנן כתיב באספך וכו'. לפרש טעמא דמתני' דבעינן דבר שאינו מקבל טומאה ויהא גידולו מן הארץ דקרא משתעי בפסולת גרן ויקב דכתיב מגרנך ומיקבך ולא גרן עצמו ולא יקב עצמו והני פסולת אין מקבלין טומאה דלאו אוכל הן וגידולן מן הארץ:

ר"ש בן לקיש. אמר מהכא דכתיב ואד יעלה מן הארץ מהו אד דבר שאינו מקבל טומאה וגידוליו מן הארץ אף סוכה כן דסבירא ליה כי בסוכות הושבתי ענני כבוד היו:

אמר ר' תנחומא דין כדעתי' וכו'. כלומר דר' יוחנן נמי ס"ל ענני כבוד היו אלא דאזלי ר' יוחנן ור"ל לטעמייהו דר' יוחנן דהוא אמר עננים מלמעלה היו כלומר שעננים מלמעלה הן באים וכדכתיב וארו עם ענני שמיא לפיכך הוא דיליף לה לסוכה שתהא בדבר שגידולו מן הארץ מקרא דבאספך ור"ל דאמר עננים מלמטן היו שהעננים מקיטור הארץ הן באין והיינו טעמיה דיליף לה מעננים:

דין כדעתיה וכו'. כל חד וחד מדמה להו לעננים למאי דסבירא ליה רבי יוחנן דהוא מדמי לה כאדם המשלח לחבירו חבית של יין ונותן לו במתנה היין עם הקנקנים והיינו החבית עצמה גם כן הוא נותן לו כך הקב"ה נותן העננים עם המטר מן השמים ור"ל לא מדמי לה הכי אלא דהוא מדמה לה כזה שאומר לחבירו שלח קופתך וטול לך חטים שאני נותן לך כך העננים באין מלמטה והקב"ה נותן בהן מטר מן השמים להמטיר על הארץ:

מתני' וחבילי זרדים. מין קנים הן שעושין מהן זרדים טאמל"ש בלע"ז ואוגדים אותן ובעודן לחין בהמה אוכלתן ולכי יבשי עומדין להיסק:

אין מסככין בהן. כשהן קשורין באגודה ולא מפני שהן פסולין מן התורה אלא דרבנן גזור בהו משום גזירת אוצר לפי שלפעמים אדם בא מן השדה בערב וחבילתו על כתיפו להכניסה לאוצר של עצים ומניחה על גבי סוכתו כדי לייבשה ואח"כ נמלך עליה לסיכוך והתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי בפיסול שזה לא נעשה לצל אלא ליבש והוי עשוי בפיסול:

וכלן. אלו החבילות שהתיר אותן מאגודתן כשירות דהוו כשאר עצים הכשרין לסיכוך:

וכלן. הפסולין ששנינו בסכך כשרין הן לדפנות דסוכה סכך משמע ולא מרבינן דפנות אלא מיתורא דקרא דכתיב בסכת בסכות וכו' והלכך סוכות תעשה לך מגרנך אסככה הוא דקאי:

גמ' מפני שהיא נראית כאוצר. כלו' חבילה זו שהיא מניחה ליבשה על הסוכה וכדפרישית במתניתין נראית כמניחה לאוצר ולא לשום צל ולפיכך פסולה:

אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה. קנים ופחות מכאן לא נקראת אבילה אלא אגודה:

קצר לסכך. שקצר השבלים לסכך בהקשין שבהן אין להן ידות להביא את הטומאה שאם נגע הטומאה בקשין אין מביאין טומאה על האוכל שבהן דלא ניחא ליה בחיבורין דאוכל בסכך לא מבעי ליה ואי לאו דפסולת הקשין מרובה עליו הוה פסול לה לסוכה:

קצר. בתחלה לסכך ואח"כ נמלך וחישב עליהן למאכל:

בא במחשבה. כלומר מהני המחשבה שנמלך עליהן ויש להן ידות להביא את הטומאה על האוכל:

קצר למאכל. בתחלה ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך:

אחרים אומרים עד שיהא הקש מרובה על הידות ועל האוכל ידות הן כדי בית יד סמוך לאוכל ועד שיהו הפסולת מרובה על שתיהן דאז הפסולת מבטלן וכשרין לסכך לפי שגם הידות צריכין ביטול דס"ל לאחרים דידות ג"כ מקבלין טומאה:

רב כהדא דאחרים ס"ל:

מה אנן קיימין. בעיא היא כלומר היאך היא הדין ומה אנן קיימין להלכה למעשה כהאי גוונא שאם קצר לסכך והוכשרו לקבל טומאה אלא שכל זמן שהן לסכך אין הידות מקבלין טומאה להביא על הא כל להת"ק דס"ל אין להן ידות אבל בכה"ג דאמר לכשיעשו מצותן לסיכוך בימי החג אחזירם אחר החג לגורן ונמצא שאז יהיה להן ידות להביא את הטומאה על האוכל והשתא מספקא לן אם צריכין הכשר מים פעם שניה שאין הכשר הראשון מועיל כלום שבשעה שקצר היה דעתו לסיכוך ולא היה להן ידות וצריכין עכשיו הכשר או דילמא דאמרינן כבר הכשירן בידן דכיון שהוכשרו הוכשרו. ולא פשיט מידי:

וסכות על הארון את הפרוכת כתיב בפ' פקודי א"כ מכאן שהדופן קרוי סכך שהרי הפרוכת מחיצה היא וכתיב וסכות מכאן שעושין דפנות וכו' וכלומר דלא תקשי אהא דתנינן וכלן כשירות לדפנות דהא משמע דהדופן כסכך הוא הלכך מסיים דמכאן נמי משמע שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה שהרי הפרוכת מקבל טומאה הוא כדתנן בפ' בתרא דשקלים פרוכת שנטמא באב הטומאה וכו' וא"כ ע"כ דהאי קרא בא ללמד שהדופן של מקום הסיכוך לאו כסכך הוא בכל דיניו דכמו דכשר הוא להעשות מדבר המקבל טומאה כך כשר הוא בכל הפסולין לסכך והיינו דתנינן וכולן כשירות לדפנות:

מתני' מסככין בנסרים. מסקינן דבנסרים שיש בהן רחב ארבעה טפחים שהוא שיעור ומקום חשוב כ"ע לא פליגי דפסול לסכך בהן פחות משלשה ד"ה כשירה דכקנים חשיבי כי פליגי משלשה ועד ארבעה ר' יהודה סבר כיון דלית בהו שיעור מקום חשוב לא גזרינן גזירת תקרה דשמא ישב תחת תקרה ור"מ סבר כיון דנפקי מתורת לבוד גזרינן שמא יאמר מה לי לישב תחת תקרת הבית מה לי לסכך באלו והלכה כר' יהודה:

נתן עליו נסר וכו'. זה לדברי הכל הוא והסוכה כשירה וכגון דיהביה מן הצד אצל הדופן דסכך פסול איני פוסל מן הצד בסוכה גדולה אלא בד' אמות הא פחות מכאן כשירה דאמרינן דופן עקומה:

גמ' כשיש בהן רוחב ארבעה נחלקו. ולקמן מפרש אי דייקינן ממילתי' דרב הא בפחות מארבעה ד"ה מותר:

ר' יסא בשם ר' יוחנן. קאמר דמשופין בכלים נחלקו כלומר כשהן משופין לעשות מהן כלים דסתמן אינן רחבין ארבעה הוא דנחלקו:

והא ר' ירמיה וכו'. השתא מדייק ליה הש"ס בהא דר' ירמיה בשם רב דאוקי לפלוגתייהו דר"מ ור' יהודה בשיש בהן רחב ארבעה אי נימא הא במשופין לכלים ד"ה מותר לסכך בהן או דנימא דלר"מ אף במשופין אסור ולהודיעך כח דר' יהודה הוא דקאמר רב דאף ברחב ארבעה מכשיר:

מן מה דאמר ר' ירמיה בשם רב. לעיל בהלכה ה' סיככה בשלביות פסולה והן הן נסרים המשופין לכלים ואמרין עלה דרב כר"מ הורה א"כ ש"מ היא הדא היא הדא דלר"מ בין ברחב ארבעה ובין משופין דין אחד להם ופסולה ורב כחו דר' יהודה אחא לאשמועינן:

הא ר' יוסי בשם ר' יוחנן וכו'. כלו' דמדייק נמי אליבא דר' יוחנן דקאמר בנסרים המשופין נחלקו אי נימא הא ברחבין ארבעה ד"ה אסור או דילמא ר' יוחנן כחו דר"מ קמשמע לן דאפי' במשופין פוסל:

מן מה דהורי ר' יוסי בסידרא רבא. בבית המדרש הגדול דאמלתרא מסככין בה ואמרי עלה דכר' יהודה הורה א"כ ש"מ היא הדא וכו' דהרי סתם אמלתרא רחבה ארבעה כמו שעושין לפני הבית ומתיר ר' יהודה אף ברחבין ארבעה כמו דמתיר במשיפין:

שמואל אמר הדא דאת אמר לאורך. אסיפא דמתני' קאי נתן עליו נסר שהוא רחב ארבעה טפחים וכו' וקאמר שמואל הדא דאת אמר שאין כשר לישן תחתיו דוקא בשנתנו לאורך הסוכה דכל אותו אורך סכך פסול הוא דס"ל לשמואל כמ"ד בשאין בהן רוחב ארבעה נחלקו וא"כ לר' יהודה נמי ברחב ארבעה סכך פסול הוא אבל אם נתנו לנסר זה שהוא רחב ארבעה לרוחב הסוכה כשר אף לישן תחתיו לפי שהסוכה לעולם כשירה היא אלא שזה הנסר פסול הוא וכשנתנו לרוחב הסוכה הרי יש כאן סכך כשר מכאן ומכאן ונתבטלו אותן ארבעה שבאמצע ברוחב וכשר לישן תחתיו:

ר' יוחנן ור"ל תריהון אמרין בין לאורך בין לרוחב כשר ומתני' דקתני ובלבד שלא ישן תחתיו אתיא כמ"ד דסכך פסול פוסל בארבעה טפחים ואינהו ס"ל כמ"ד בין באמצע בין מן הצד בארבע אמות וכדמפרש לה לקמן:

ר' זריקן בשם רב המנינא אומר כדברי מי שהוא פוסל כאן וכו'. כלומר דאין חילוק בין נתנו לאורך או לרוחב שלדברי הפוסל לאורך פוסל ג"כ לרוחב:

בעון. קומי ר' זעירה:

הקשו לפניו. מאי האי דר"י ורשב"ל תריהן אמרין דבין נתנו לאורך בין לרוחב כשר לישן תחתיו וא"כ מתניתין דקתני ובלבד שלא ישן תחתיו היכי דמי:

אמר לון. ר' זעירה משום וכו' כלומר טעמייהו דר"י ור"ל משום דס"ל כמ"ד שאין סכך פסול פוסל אלא בד' אמות בין באמצע ובין מן הצד ומתני' דקתני שלא ישן תתתיו כמ"ד סכך פסול פוסל באמצע בד' טפחים ומיהו הסוכה כשירה דמיירי בסוכה גדולה שיש שם הכשר סוכה בלא מקום הנסר אלא דמכיון דלהאי מ"ד מקום ד' חשיב ליה דבסוכה קטנה פוסל הוא אף הסוכה הלכך הכא דבסוכה גדולה מיירי בסוכה כשירה היא ולא ישן תחת מקום הנסר שהוא סכך פסול:

מתניתא. ברייתא פליגי על רב המנונא דסבירא ליה דלעולם פסול לישן תחתיו דקתני סוכה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו ושלחנו שזהו שיעור סוכה קטנה והביא נסר ויצרף ממנו כלומר שהביא נסר רחב ארבעה טפחים ונתנו כדי לצרף ממנו להסוכה שלשה טפחים שיהא נוח לו להשתמש ביותר ומשמע דשפיר דמי בהכי כשלא הכניס ממנו אלא שלשה טפחים:

אין תאמר לרוחב וכו'. כלומר והשתא היכי דמי דאם תאמר שנתנו לרוחב הסוכה לית יכיל וכו' וכלו' דודאי לרב המנונא קשיא דהא איהו ס"ל דלמאן דפוסל באורך פוסל נמי לרוחב. הלכך האי ברייתא לא מיתוקמא כלל כרב המנונא ופליגא עליה:

אלא כן אנן קיימין לאורך ואיפשר שלא ישן תחתיו. כלומר אלא אי מוקמת לה להך ברייתא וקאתיי' במתני' דידן בהכי הוא דמצית לאוקמה כגון שנתנו לאורך הסוכה ואפשר דס"ל נמי להאי תנא דברייתא שלא יושן תתתיו הואיל דמ"מ סכך פסול הוא שאע"פ שלא הכניס ממנו אלא ג' טפחים בלבד עכ"פ יש ברחבו ארבעה טפחים:

מתני' תקרה. גג עשוי מקורות או נסרים:

שאין עליה מעזיבה. והוא העיט או הסיד שרגילין ליתן ע"ג הנסרים והקורות וזהו קרוי מעזיבה:

או מפקפק. סותר ומנענע את כולן ונותן אותם לשם סכך:

או ניטל אחת מבינתיים. ונותן סכך כשר במקומה ור' יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים הלכך מפקפק בכדי בלא תהא מן העשוי או נוטל אחת מבינתיים. ובחדא מינייהו סגי לב"ה דכי היכי דמפיק לה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי מפיק לה נמי בהכי:

ב"ש אומרים מפקפק ונוטל אחת מבינתיים. דס"ל לב"ש דפקפוק לא מהני עד שיטול אחת מבינתיים:

ר"מ אומר נוטל אחת מבינתיים ואינו צריך לפקפק. ובנוסחת המשנה דהבבלי גריס בדר"מ נוטל אחת מבינתיים ואינו מפקפק ומפרש התם בגמ' דלב"ש אע"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבינתיים אין אי לא לא וקאתי ר"מ וקאמר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה אלא הכל מודים שצריך ליטול אחת מבינתיים ופקפוק אינו מועיל והלכה כר' יהודה שאמר משום ב"ה. ולנוסחא דמתני' דהכא דגריס בדר"מ נוטל אחת מבינתיים ואין צריך לפקפק צריך נמי לפרש כעין זה דלא נחלקו קאמר אלא הכל מודים דבחדא מינייהו סגי וכשנוטל אחת מבינתיים סגי ואין צריך לפקפק ושמעי' מהאי לישנא דקאמר א"צ לפקפק דה"ה איפכא נמי שאם פיקפק א"צ ליטול אחת מבינתיים לכ"ע אליבא דר"מ:

גמ' ואם פקפק אינו צריך ליטול אחת מבינתיים. לדברי ר"מ קאי וכדפרישית במתני' דלנוסחא דהכא דרבי מאיר קאמר ואינו צריך לפקפק א"כ משמע דמיהת פקפוק מועיל לרבי מאיר אלא כשנוטל מבינתיים שוב אינו צריך לפקפק א"כ קשיא היינו כבית הלל ואליבא דר' יהודה ועל כרחך דלא נחלתו קאמר דהכל מודים דבחדא מנייהו סגי:

מתני' המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה. והני אינן ראוין לסיכוך לפי שאין השפודין גידולי קרקע וארוכות המטה כגון ארוכה וב' כרעיים דמקבלין טומאה אלא שמסדר אותן כדי לשום סכך כשר עליהן כמו שאנו עושין שמסדרין כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן:

אם יש ריוח ביניהן כמותן כשירה. בגמרא קאמר דכמותן לאו דוקא אלא צריך שיהא הריוח שמניח שם הסכך הכשר יותר מכמותן ומשום דמקום השפוד כפרוץ נחשב שהוא סכך פסול וכשנותן סכך כשר בין שפוד לשפוד אם אין ביניהן אלא כמותן הוי פרוץ כעומד ופסול הלכך צריך שיהא ריוח שביניהן מעט יותר מכמותן דאף על גב דקי"ל פרוץ כעומד כשר הני מילי בעלמא אבל בסכך דסוכה צריך שיהא עומד מרובה על הפרוץ. וטעמא דמילתא דאם הסכך כשר שוה בשוה הוא למעלה עם הסכך פסול והפסול כפרוץ וכאויר נחשב א"כ יהיה למטה חמתה מרובה מצילתה כדאמרינן כזוזא מלעיל כאסתרא מלתחת וכמו שמפורש למעלה סוף הלכה א' ועוד שהרי גם מהסכך כשר עצמו נכנסת החמה עכ"פ דסתם סכך יש בו חורין ועוד דהא אי אפשר לצמצם שיהא הסכך כשר שהוא בריוח בין שפוד לשפוד ממש כמות השפוד ובודאי נשאר עוד מעט אויר בין הכשר לשפוד הלכך צריך שיהא הריוח יותר מכמותן:

החוטט בגדיש. שנטל להעומרים מלמטה סמוך לארץ ועושה חלל כשיעור סוכה ונמצא הסכך עשוי ועומד מאיליו:

אינה סוכה. לפי שהתורה אמרה תעשה ולא מן העשוי ודוקא שלא היה שם חלל טפח במשך שבעה אבל אם היה שם חלל טפח במשך שבעה ונעשה לשם סכך וצל וחטט בו יותר עד שהגביה החלל עד גובה עשרה זו היא עשייתה שהרי אינו מתקן אלא הדפנות ובדפנות לא אמרי' תעשה ולא מן העשוי והרי הן כסוכה פחות מעשרה וחקק בה להשלימה לעשרה:

גמ' תני. בברייתא צריך שיהיה מעט יותר מכמותן. כדפרישית טעמא במתני':

חברייא אמרין. דהיינו טעמא:

שאין טפח וכו'. כלומר שאי אפשר לצמצם כמו שאין טפח נכנס לתוך טפח כך אי אפשר להכניס הסכך כשר בהריוח שיהא כמוא השפוד להכשיר בפרוץ כעומד הלכך צריך מעט יותר מכמותן כדפרישית במתני':

הרי כלי זכוכית וכו'. אמילתא דחברייא פריך דמשמע דא"א לצמצם אף בידי אדם וכדאמרי' שאין טפח נכנס לתוך טפח ודרך משל הוא כמו שאין מקום טפח יכול ליכנס בחור שיש בו טפח בצמצום כך אי אפשר לך לשער החלקים שנתחלקו שיהא שוה בשוה ופריך והרי גבי כלי זכוכית ששנינו בתוספתא במס' ב"מ וכלים פ"ג כליבה של ספרים ושל רופאים ושל עושה זכוכית שנתלקה לשנים טהורה. כליבה היא כלי זכוכית וכעין תיק שמניחין בה הספרים וכו' את כלי אומנות שלהן והרי טפח נכנס לתוך טפח כלומר הרי דמצינו דאפשר לצמצם בידי אדם שיהו שני החלקים שוין ולפיכך טהורה דאם אי אפשר לצמצם היו שניהם טמאין מספק דשמא בכל אחד מהן יש בו רוב והיאך אמרת הכא דאי אפשר לצמצם כלל:

תמן נכנס ויוצא. כלומר שאני התם שהוא כמו הדבר שנכנס בתוך איזה דבר ויוצא ממנו בריוח שיכול הוא לכוין אם שניהן שוין או לא דכשנכנס ויוצא ממנו בידוע שזה יותר מרווח מזה ואם לאו שניהן שוין הן וכך הוא בכלי זכוכית שנחלק לשנים שאתה יכול לכוין ולחלק אותן שוה בשוה ולידע אם שוין הן או לא שהרי שני החלקים הן לפניך:

ברם הכא נכנס ואינו יוצא. כלומר כאן אי אפשר לך לכוין שיהא הריוח ביניהן כמותן ממש דכשנותן סכך כשר על הריוח נכנס הוא לשם ואינו יוצא ממנו ואי אפשר לכוין בשום פנים שיהא הסכך כשר שוה ממש כמות השפוד משום דמסתמא יש עוד מעט אויר בין הכשר להשפוד הלכך בעינן שיהא הריוח יותר מכמותן:

מפני שהיא נראית כאוצר. אחוטט בגדיש קאי דטעמא שאינה סוכה מפני שהיא נראית כאוצר ולא נראית כסוכה אלא כאוצר של תבואה שהוא בגדיש:

תני ר"ח. דטעמא הוי משום חג הסוכות תעשה לך ולא מן העשוי:

מה נפיק מביניהן. בין הני טעמי:

ויש בה איכא בינייהו וכלומר שכבר יש בה איזה חטיטה וחלל מכבר והוא חוטט בה יותר להגביה החלל:

על דעתיה דר' חייה כשירה על דעתיה דר' יוחנן פסולה. כצ"ל דר' חייה דקאמר משום תעשה ולא מן העשוי כשירה דעכשיו זו היא עשייתה ואין מתקן אלא הדפנות וכדפרישית במתני' ועל דעתיה דרבי יוחנן פסולה דמכל מקום נראית כאוצר:

מתני' המשלשל דפנות. שמתחיל לארוג הדפנות סמוך לסכך ומוריד ואורג ובא כלפי מטה:

שלשה טפחים פסולה. וזהו שיעור שיזדקר הגדי בבת ראש דבכה"ג לאו מחיצה היא:

מלמטן למעלן. אם גבוה מן הארץ עשרה טפחים כשירה. ואפילו אינן מגיעות לסכך ומופלגות ממנו הרבה:

ר' יוסי אומר כשם שמלמטה למעלה. דיו באריגת עשרה כך מלמעלה למטה ואפי' גבוהות מן הארץ הרבה דקסבר מחיצה תלויה מתרת בסוכה ואין הל' כר' יוסי:

הרחיק את הסיכוך מן הדפנות. לאו בגובה קאמר אלא ברוחב שהניח אויר בין דופן לסכך באורך הסוכה או ברחבה ג' טפחים פסולה:

גמ' אמר ר' יוחנן לא אמר ר' יוסי אלא לענין סוכה וכו'. סוגיא זו עד סוף הלכה כתובה לעיל בפ"ח דעירובין בהלכה ח' ושם מפורש הוא ע"ש ובפ' כירה בהלכה ד' בפירוש עצה שבים:

מתני' בית שנפחת. גגו באמצעו וסיכך על גבי הפחת באמצעו והדפנות רחוקות מן הסכך הכשר:

אם יש מן הכותל ולסיכוך הכשר ד' אמות פסולה. דבד' אמות לא אמרי' דופן עקומה פחות מד' אמות כשירה ודבר זה הלכה למשה מסיני דאמרי' דופן עקומה עד ד' אמות שרואין את הדופן כאלו נעקם למעלה ונחשב הסכך הפסול שהיא תקרת הבית כאלו הוא מהדופן ומגיע עד הסכך הכשר:

וכן בחצר שהיא מוקפת אכסדרה. שיש אכסדראו' סביבותיה ותקרה על גביהן והדפנות רחוקות מפי תקרה החיצון של האכסדראות וסיכך באמצע באוירה של חצר דעד ד' אמות אמרי' דופן עקומה. וקמ"ל דאע"ג דהני מחיצות לאו לאכסדרה עבידן אלא לבתים שבחצר שפתוחין לה סביב מג' רוחותיה והאכסדראות הן לפני הבתים ואין להם דופן לצד החצר ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים ונמצאת תקרה האכסדרה מפסקת סביב בין הסכך לדפנות אפ"ה אמרי' דופן עקומה עד ד' אמות:

סוכה גדולה. כל שיש בה יותר מז' על ז' נקראת סוכה גדולה:

שהקיפוה. סביב סביב סמוך לדפנות בדבר שאין מסככין בו כגון דברים המקבלין טומאה וכיוצא בהן ובאמצעה נתן הסכך כשר אם יש תחת הסכך פסול ד' אמות פסולה פחות מכאן כשירה דאמרי' דופן עקומה. וקמ"ל בהך סיפא דאע"ג דלא דמיא להני תרתי דרישא דהתם מסככן סכך כשר אבל הכא הקיפוה בסכך פסול אפ"ה אמרינן בה דופן עקומה עד ד' אמות. והא דאמרי' דסכך פסול אינו פוסל אלא בד' אמות הני מילי בתוכה גדולה ומן הצד אבל באמצע סכך פסול פוסל בד' טפחים אף בסוכה גדולה ובסוכה קטנה סכך פסול פוסל בארבעה טפחים בין באמצע בין מן הצד דלא שייך בה דופן עקומה ואויר שאין שם סכך כלל פוסל בין באמצע בין מן הצד בשלשה טפחים בין בסוכה קטנה ובין בסוכה גדולה אם האויר הוא מפסיק כל הסוכה ולא נשאר לצד הדופן האמצעי שיעור הכשר סוכה שהיא ז' על ז' עד שימעטנו משלשה ואם מיעטו בדבר הפסול כגון כרים וכסתות וכיוצא אם סוכה גדולה היא כשירה ואם בסוכה קטנה פסולה עד שימעטנו בדבר שמסככין בו:

גמ' תני ר' חייה אויר פסול פוסל וכו'. כדפרישית במתני'. אף אנן תנינן תרתיהון וכו' וכדתנינן לעיל במתני' וכדתנינן כאן:

מהו לישן תחתיו. על אויר קאי דאם האויר פחות משלשה טפחים הוא דכשרה הסוכה והאור משלים לשיעור הכשר סוכה דאמרי' לבוד אלא מהו לישן תחת מקום האויר:

התיב ר' יצחק בן אלישב. דודאי אסור לישן תחתיו ואל תתמה אם אסור לישן תחתיו אמאי מצטרף הוא לשיעור הכשר סוכה. טיט הנרוק יוכיח שהרי טיט הנרוק שהוא רך וראוי להריקו מכלי אל כלי שמשלים במקוה לארבעים סאה ואפ"ה אין מטבילין בו כדתנן בפ"ז דמקואות אלו מעלין את המקוה שמשלימין הן להמקוה השלג והברד והגליד והכפור והמלח וטיט הנרוק והטובל בהן לא עלתה לי טבילה והכא נמי באויר פחות מג' משלים הוא בסוכה אבל אסור לישן תחתיו:

חזקיה אמר מפני שהיא נראית כדופן עקומה. עלה דההיא דקאמר ר' יוסה קאי דבענין דסכך פסול אינו פוסל אלא בארבע אמות דילפת לה ממתני' דידן שאני הכא דמן הצד הוא וטעמא דד' אמות פסולה הא פחות מכאן כשירה מפני שנראית כדופן עקומה אבל באמצע לעולם אימא לך דסכך פסול פוסל בארבעה טפחים אף בסוכה גדולה. וכן תני ר' הושעיה וכו' וכל הני אמוראי דטעמא דמתני' דמכשירינן בפחות מארבע אמות מפני שהיא נראית כדופן עקומה:

אמר ר' יונה לר' יוסי. לסיועי למילתיה דאכל הני אמוראי דאמרי משום דופן עקומה קשיא היא גופה מנא להו ולמה לית אנן אמוראי דטעמא דמתני' משום שאין סכך פסול פוסל לעולם אפי' באמצע בסוכה גדולה אלא בארבע אמות דוקא:

מתני' העושה סוכתו כמין צריף. שאין לה גג וראשי הדפנות נוגעות זו בזו מלמעלה והולכות ומתרחבות מלמטה כמו הצריף של ציידין שאורבין בה העופות ועשוי' ככורת שמשפעת והולכת וגגו וקירותיו אחד:

או שסמכה לכותל. שהטה ראשי קנים על הכותל וראשו אחד על הארץ:

ר"א פוסל מפני שאין לה גג. שאינו ניכר מהו גג ומהו כותל דאהל משופע לאו שמיה אהל אלא א"כ יש לו גג טפח. ומסיק התם דמתני' יחידאה היא בענן דמתני בפלוגתייהו דר"א וחכמים ונקטינן כדתני איפכא בברייתא דר"א מכשיר וחכמים פוסלין והלכה כחכמים:

מחצלת קנים. אם מחצלת גדולה היא ועשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה:

והכי מיתפרשא המתני' לפי מסקנת הבבלי סתם גדילה לסיכוך הוא דעבידא וסתם קטנה לשכיבה וה"ק מחצלת גדולה שסתמה לסיכוך היא ואם פירש ועשאה לשכיבה מקבלת טומא' ואין מסככין בה:

לסיכוך וכו'. אקטנה קאי וה"ק וקטנה שסתמה לשכיבה אם פי' שתהא לסיכוך מסככין בה מפני שאינה מקבלת טומאה הואיל ויחדה לסיכוך:

ר"א אומר וכו'. דס"ל לר"א אחת קטנה ואחת גדולה סתמן לשכיבה ועשאה לשכיבה דקאמר היינו שסתם עשייתן לשכיבה היא הלכך אף גדולה מקבלת טומאה ואין מסככין בה:

ולסיכוך. כלומר אם פירש שהיא לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. והלכה כת"ק דסתם קטנה אין מסככין בה וסתם גדולה מסככין בה ואם יש לה קיר שהיא כמין שפה סביב אפילו גדולה אין מסככין בה שהרי היא ככלי קיבול ואפי' ניטל הקיר שלה אין מסככין בה מפני שהיא כשברי כלים ואין מסככין אף בשברי כלים ובבלאותיהן הואיל והיו מקבלין טומאה בתחלה דשמא יסכך בשברים שעדיין לא טהרו:

גמ' מודה ר"א לחכמים שאם היתה נתונה וכו' שהיא כשירה. אתרוייהו קאי בין שעשאה כמין צריף ובין שסמכה לכותל אם הגביה מן הקרקע טפח אמרי' לבוד בזקיפה ופשיטא אם נתונה על ד' אבני' דמסתמא גבוהין מן הארץ טפח ומשום דעכשיו ניכר שיש כאן גג דכיון שיש בה בזקיפה שיעור אהל שהוא טפח הוי אהל:

בבית יער הלבנון. בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה:

לא נצרכה לר"א. דלא תימא לר"א דס"ל בעושה כמין צריף דפסולה הואיל ואין ניכרין עשיית הדפנות והכא נמי הרי הדפנות מאליהן הן קמ"ל דשאני התם שאין ניכר לא הגג ולא הדפנת אבל הכא הגג עשוי הוא ולא איכפת בדפנות העומדות מאליהן וכדתנן בפ' דלקמן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה ואשמועינן דאתיא נמי כר"א:

במחצלות אושא שני. בדין דמחצלות דמתני' בשל אושא מיירי שמיוחדות לשכיבה הן וכדמסיים ואזיל דאמר ה"א סתם מחצלות אושא טמאות עד שייחדן לאהלים ולא לשכיבה וסתם מחצלות שבטבריא טהורות לפי שקשות הן ואין אדם שוכב עליהן עד שיחדן לשכיבה בפירוש:

ר' יצחק ור"ש ברבי הורו. באלו שהן עשויות לתלות על פתחי חניות להגן מפני החמה והגשמים שהן טהורות דאין רגילין לשכוב עליהן:

ארוגה. אם עשאה כמין ארוג טמאה:

מהי לסכך בה. אי אמרי' דהואיל וארגה מסתמא עשאה לשכיבה ואין מסככין בה כלל ואפי' יחדה אח"כ לסיכוך או דלמא מכיון שייחדה בפירוש לסיכוך מסככין בה אע"פ שהיא ארוגה. וקאמר מחלוקת ר"א וחכמים היא דלר"א כל שסתמה לשכיבה אין מסככין בה ולחכמים מהני בשיחדה בפירוש לסיכוך:

הורי מדוחק. על פי הדחק שלא היה לו איזה דבר לסכך בו והורה להתיר ראשי מעדנים הן הקשרים שעושין במחצלאות כשמשלימין אותן ונשאר כמין חלל גודלין אותן בכמה מקומות גדיל אחד וקושרו שלא יסתר האריג ואם התיר אותן ראשי המעדנים ועומדות להסתר הן. ופריך תנינן בהדיא בפרק עשרים דכלים מחצלת שעשאה קנים לארכה טהורה וכו' וכן המתיר ראשי המעדנים טהורה:

ואת אמר הכן. בתמיה דלא הורה להתיר לסכך בהן אלא מדוחק והרי בהדיא שנינו דטהורה היא דשוב אינה ראויה לשכיבה הלכך אף לכתחלה מסככין בהן:

הדרן עלך סוכה שהיא גבוהה