מתני' הישן תחת המטה. בסוכ' ובמטה גבוה עשרה מיירי דאז היא חשובה אהל ולבטל אהל הסוכה שעליה שהרי אהל מפסיק בינו לבין הסוכה ולפיכך לא יצא ידי חובתו ועיקר מצות סוכה אכילה ושתיה ושינה:

אמר ר' יהודה וכו'. ר' יהידה לטעמיה אזיל דס"ל סוכה דירת קבע בעינן ולא אתי דירת עראי ומבטל דירת קבע:

ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה. שמצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות וכל שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמרינן לה לה מאשה:

ולפי דרכנו למדנו. שאע"פ שלא אמר אלא לשיחת חולין בעלמא שהיה משתבח בעבדו למדנו משיחת חולין שלו שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו ומכאן שאף שיחת חולין של ת"ח צריכין למוד:

גמ' תמן תנינן. בפרק דלעיל בהלכה ד' אבל פורס הוא וכו' קס"ד דמשום דלא מיחשבה אהל הוא ואף להפסק לא מיקריא אהל המפסיק ולפיכך מתמה והכא הוא אומר הכין דקתני סתמא הישן תחת המטה לא יצא ומשמע אפי' תחת מטה דלא קרינא בה אהל ואמאי לא יצא:

אמר ר' אלעזר. מאי קושיא היא מההיא מתני' דתמן הוא וטליתו תחת הסוכה כלומר דהואיל ונקליטין לאו אהל הוא משום דאין לה גג טפח והישן על המטה כזו הרי הוא כישן תחת הסוכה עצמה הוא וטליתו שכרך עליו הכל תחת הסוכה הן אבל הכא הוא וטליתו תחת המטה הן ולא תחת הסוכה דאע"ג דהישן על המטה שאינה עליה אהל מפסיק יצא מ"מ החלל שתחת המטה קרוי אהל ומפסיק בינו ובין הסוכה:

מחלפה שיטתיה דר' יהודה תמן הוא אומר המעשה קודם לתלמוד. לעיל בפ"ג דפסחים בהלכה ז' קאמר ר' יהודה הכי בהדיא. וברייתא בספרי פ' עקב דפליגי התם אי תלמוד גדול ממעשה או מעשה גדול ור' יהודה ס"ל כר' טרפון רבו דקאמר התם מעשה גדול מתלמוד. והכא אומר הכין. בתמיה דקאמר נוהגין היינו ישינים תחת המטה בפני הזקנים שבא לפניהם ללמוד מהם וקס"ד דה"ק ר' יהודה דכשהיינו בפני הזקנים ללמוד מהם תורה היינו ישנים תחת המטה ולא אמר לנו דבר משום דתלמוד גדול ולפיכך לא היו משגיחין על הדבר אם נקיים מצות סוכה כהוגן אם לא והרי לר' יהודה ס"ל דמעשה גדול מתלמוד:

סבר ר' יהודה וכו'. כלומר לא כדס"ד דר' יהודה לא פליג את"ק אלא שאמר נוהגין היינו וכו' לאשמעינן משום שהיו לומדים בפני הזקנים הלכך לא אמרו דבר דלא היא אלא דר' יהודה פליג את"ק בעיקרא דדינא וס"ל דהישן תחת המטה כישן תחת הסוכה עצמה דאין כאן הפסק כלל דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע ולא מטעמא דלימוד התורה היא בא אלא דבלאו הכי הישן תחת המטה בסוכה יצא ידי חובתו:

כל שכן מחלפא שיטתיה דר' יהודה וכו'. אי הכי דטעמיה דר' יהודה משום הכי הוא דהוה א"כ מכ"ש קשיא דידיה אדידיה ממה דס"ל בעלמא דהא תנינן תמן בפרק דלעיל גבי סוכה על סוכה דקאמר ר' יהודה אם אין דיורין וכו' דמשמע הא אם יש דיורין בעליונה מודה ר' יהודה דהתחתונה פסולה והרי הכא יש דיורין בעליונה שהיא הסוכה עצמה ומה שהוא תחת המטה בסוכה שתחת הסוכה היא דהא קאמרת דר' יהודה דהכא נמי ס"ל דאהל מיחשבא אלא דלדידיה לא אתי אהל עראי ומבטל להסוכה שהיא אהל קבע לגבי המטה ומ"מ תיפוק ליה דתחת המטה כתחתונה שיש סוכה על גבה דמיא והרי דיורין בעליונה ומיפסלא התחתונה:

אמר ר' יוסה. הא לאו מילתא היא דלא דמיא כלל לסוכה שתחת הסוכה דתמן יש שם בהתחתונה חלל אחר בפני עצמה אבל הכא אין כאן חלל אחר בפ"ע שהרי המטה עומדת באותו חלל עצמו של הסוכה ואין כאן סוכה שתחת הסוכה:

דתני. בברייתא טבי עבדו וכו' ולא מיחו בידו חכמים ואע"ג דעבדים פטורין מן התפילין והכא קס"ד דמיחו חכמים בידו שלא לישב בסוכה אלא תחת המטה ור"ג בעצמו היה משבחו בכך דהואיל ופטור הוא ממצוה כזה יפה הוא עושה שלא יהיה מתנגד לדברי חכמים המוחין בידו:

שלא לדחוק את החכמים. כלו' לא מפני שמיחו בידו שלא יישן אלא תחת המטה אלא הוא בעצמו עשה כך כדי שלא לדחוק את החכמים היושבין שם ושיהא להם מקום מרווח בסוכה:

אם. בשביל שלא לדחוק את החכמים עשה כן א"כ היה לו לישב חוץ לסוכה לגמרי כדי שלא יטעו בו ויסברו כר' יהודה הוא עושה וכישן תחת הסוכה הוא ושידעו הכל שאינו רוצה לישב בסוכה הואיל ופטור הוא ומשני רוצה היה טבי לשמוע דברי חכמים היושבים בסוכה ולומדים ומפלפלין בדברי תורה ולפיכך נשאר בה וישב לו תחת המטה:

מתני' הסומך סוכתו לכרעי המטה. ושהכרעים הם המחיצות כשירה ובגמרא קאמר דדוקא אם יש מן המטה ולסכך גובה עשרה טפחים הא לאו הכי פסולה ודוקא בשסמך הסכך לכרעי המטה שהן הן המחיצות בהא הוא דבעינן שיהא מן המטה עד הסכך עשרה טפחים אבל אם סמך הסכך על גבי עמודים והכרעים הן הדפנות אף על גב שאין מן המטה עשרה טפחים עד הסכך כשירה מכיון דכי שקיל לה להמטה איכא אויר עשרה מן הקרקע עד הסכך:

ר' יהודה אומר אם אינה יכולה לעמוד בפני עצמה פסול'. טעמיה דר' יהודה לפי שאין לה קבע:

גמ' אמר ר' אמי משום וכו'. טעמי' דר' יהודה מפרש משום שאין ממעי המטה כלומר מאמצע המטה לסכך אין כאן עשרה טפחים לפי שהסכך סמוך הוא לכרעי המטה והכרעיים הן הן הדפנות דמסתמא אין מהמטה עצמה גובה עשרה עד הסכך מכיון שהיא נסמך על הכרעיים והא דקאמר ר' יהודה אם אינה יכולה לעמוד וכו' על הסוכה קאי והיינו שאין הסכך יכול לעמוד בפני עצמו בלא הכרעיים של המטה ולאפוקי שאם הסכך נסמך על העמודים אע"פ שכרעי המטה הן הן הדפנות ואין מהמטה עד הסכך עשרה כשרה דהא אי שקלת לה להמטה נשאר אויר הסוכה מן הקרקע עד הסכך עשרה והסכך מתקיים הוא על העמודים ואינו נפסל בשביל שהכניס המטה לשם:

ר' בא אמר היינו טעמיה דר' יהודה משום שאין מעמידין על גבי דבר טמא דהואיל והמטה מקבלת טומאה והיא מעמדת הסכך הוה ליה כאילו סכך בדבר המקבל טומאה:

והא תני. בתוספתא פ"ב מעשה וכו' לפני תלונותיהן מבחוץ והיו מסככין וכו' ואם תאמר דהטעם משום שמעמיד בדבר המקבל טומאה הרי כאן היו מעמידין ע"ג דבר טמא והיאך יצאו בסוכותיהן אלא הוי דעל כרחך לית טעמא אלא משום שאין ממעי המטה לסכך עשרה טפחים ואותן של אנשי ירושלים היו בהן עשרה עד הסכך וכמפורש בהדיא בתוספתא שהיו מטלטלין מטותיהן בחלונות שגבוהין עשרה והיו מסככין על גביהן:

סוכה המדובללת. לשון מבולבלת שלא השכיב הקנים יחד זה אצל זה אלא קנה עולה וקנה יורד ומתוך כך חמתה מרובה מצילתה וקמ"ל דאמרי' רואין כאילו היו מושכבין בשוה ואם אז צילתה מרובה כשירה:

מתני' המעובה כמין בית. שסככה הרבה ועב אע"פ שאין הכוכבים נראין מתוכה כשרה ומפרש בגמרא בכוכבי חמה שנו:

גמ' רב ושמואל. פליגי היאך תנינן במתני' חד אמר מדוללת מלשון דלה ועניה ולדידיה מיירי שצילתה מרובה אלא שאינה עשירה כל כך בסכך ומתני' חדא קתני מדוללת שצילתה מרובה כשרה:

ואחרינא אמר מדובללת תנינן. מלשון בלבול הוא כדפרישית במתני' ולדידיה מיירי כשאין צילתה מרובה מפני שקנה עולה וקנה יורד ואפ"ה כשירה משום דאמרי' רואין שאם היו שוין והיה צילתה מרובה ובכה"ג כשירה ומתני' תרתי קתני המבולבלת כשרה ושצילתה מרובה אף על פי שאינה עשירה כל כך בסכך כשרה:

הדא אמרה. מדקתני אע"פ שאין הכוכבים נראין וכו' ש"מ דלכתחלה צריך שיהא הכוכבים נראין מתוכה אלא דבדיעבד קתני:

בכוכבי חמה שנו. ולא בכוכבי לילה אלא דהא קמ"ל שאע"פ שהיא מעובה כל כך שאין ניצוצי חמה נראין מתוכה ביום אפ"ה כשרה:

מתני' העושה סוכתו בראש העגלה. אע"ג דמטלטלא ולא קביעא:

או בראש הספינה. שבים שהרוח דים שולטת ויכול לעקרה כשרה דדירת עראי סגי בה והוא שתהא יכולה לעמוד ברוח מצוייה דיבשה:

ועולין לה בי"ט. איידי דבעי למיתני בסיפא אין עולין תנא ברישא עולין:

בראש האילן. שתיקן מושבו בראשו ונמצא כשעולה לסוכה משתמש באילן הוא כשרה בחולו של מועד ואין עולין לה בי"ט דגזרו חכמים שאין עולין באילן ואין משתמשין בו שמא יתלוש:

שתים וכי'. בין שעשה שתים באילן שסמך רוב קרקע הסוכה באילן ועשה סביבה בראש האילן שתי דפנות ואחד בידי אדם שעשה בארץ וסמך קרקע הסוכה באמצע הדופן שעשה בארץ והגביה הדופן ממנה ומעלה עשרה או שעשה שתים בידי אדם ואחד באילן הואיל ואם ונטל האילן תפול קרקע הסוכה שאינה יכולה לעמוד בסמיכות שתים שבארץ אין עולין לה בי"ט דמשתמש באילן:

גמ' מה אנן קיימין. בראש הספינה דקתני היכן הספינה נתונה היא דקתני במתני' סתמא ומשמע נמי דחידוש דין אתי לאשמעי':

אם בנתונה. הספינה בארץ שעדיין לא הורידוה לים כזה ודאי ד"ה מותר ומאי קמ"ל ואם במפרשת על הים מחלוקת דר"א בן עזריה ור"ע היא בברייתא והובאה לקמן ובמתני' סתמא קתני דמשמע דכ"ע מודים בה:

אלא כן אנן קיימין בנתונה באלמין. בנמל על שפת הים והלכך קתני סתמא כשרה דלא פליגי בברייתא אלא במפרשת בים והא קמ"ל התנא במתני':

ר"ש בר כרסנא וכו' שלשתן אמרו דבר אחד. כתובה לעיל בפ"ק דעירובין בהלכה ה' וע"ש:

נתנו באילן למעלה מעשרה וכו'. סוגייא זו עד סוף הלכה גרסי' בפ"ג דעיר בין בהלכה ג' ושם פירשתי ע"ש:

מתני' והאילנות דפנו' לה כשרה. ודוקא באילנות עבים וחזקים או שקישר וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח מצויה מנידה אותם תמיד וצריך למלאות ג"כ בין הענפים בתבן וקש שלא תניד אותם הרוח ושיקשר אותם שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה:

שלוחי מצוה פטורין מן הסוכה. לפי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה ולא בלבד בשעה שעוסקין במצוה אלא אפי' בשעה שאין עוסקין בה כגון ההולך להקביל פני רבו או לפדיון שבוים פטור אף בשעת חנייתו והיינו אם הוא צריך לטרוח אחר המצוה האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן:

חולין ומשמשיהן פטורין. ואפי' בחולי כל דהו והא דשרי לבטל מצות עשה של תורה מפני חולי כל דהו או מצטער מפני ריח רע או מפני פשפשים ופרעושים שהוא פטור וכן הולכי דרכים ביום שהן פטורין ביום וכן אם הולכים בלילה פטורין בלילה וכן שומרי גנות ופרדסים דפטרי להו רבנן מן הסוכה טעמא הויא משום דכתיב בסוכות תשבו כעין תדורו וכל היכא דאית ליה מידי שמפני אותו דבר היה יוצא מדירתו יוצא נמי מסוכתו אבל העושה סוכתו מתחלה במקום הראוי להצטער באכילה או בשינה כגון במקום שמתיירא מפני הליסטים בשינה ואין מתיירא באכילה אפילו באכילה לא יצא י"ח באותה סוכה הואיל ואינה ראויה לו לכל צרכיו אכילה ושתיה ושינה דכעין תדורו בעינן והאי לא הוה כעין תדורו:

אוכלין ושותין עראי. דבר מועט כדטעם בר בי רב ועייל לכלה שאוכל דבר מועט להסיר כאב לבו ודעתו לסעוד אח"כ וזהו נקרא אכילת עראי:

גמ' רב הונא אזיל לעייני טב לסימנא. הלך לקידוש החדש לעין טב לפי ששם היו קבועין לקדש את החדש ולהביא סימן שקדשו אותו הב"ד כדאמרינן בפ"ב דר"ה א"ל רבי לר' חייא זיל לעין טב וקדשיה לירחא ושלח לי סימנא דוד מלך ישראל חי וקיים וקמ"ל הכא אע"פ שרב הונא היה שליח מצוה אפ"ה היה מחמיר על עצמו וכשבא בשליחות זה היה צמא לשתות בדרך ולא קבל עליו לטעום כלום עד שנכנס לסוכתו דר' יוחנן ספרא של המקום גיפתא:

לא סוף דבר חולין של סכנה. תנינן דפטורין מן הסוכה אלא אפי' חולה שאיני של סכנה כדקתני בתוספתא פ"ב אמר רשב"ג וכו':

תני. בתוספתא שם שומרי העיר ביום וכו' ומסיים התם שומרי גנות ופרדיסין פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום:

הדא דאת אמר. דשומרי העיר ביום ובלילה פטורין בין ביום ובין בלילה בשומרי גייסות מיירי שלא יבואו הגייסות עליהן דהן באין על עסקי נפשות ודרך לשמור מהן ביום ובלילה אבל בשומרי ממון שלא יבואו גנבים לגנוב ממונם ומדרך הגנבים לבוא בלילה ועיקר השמירה מהן בלילה הוא לפיכך עשו אותן כשומרי גנות ופרדיסין דתנינן שם שפטורין בלילה וחייבין ביום כמו שהבאתי דשומרי ממון ושומרי גנות ופרדיסין דין אחד להם דעיקר שמירתן בלילה מפני הגנבים הן:

אבודמא. שם חכם ממקום מלחא היה ישן לפני חנותו לשמור והיה סבור שפטור הוא מן הסוכה וביום היה ועבר ר' חייה בר בא וא"ל איזיל דמיך גו מטללתך שאינך צריך לשמור ביום וחייב אתה בסוכה:

אתא שאיל לר' יוסי. אם הלכה כר' בא בר זבדא דאמר לעיל שושבינין וכו' פטורין וא"ל איזיל וכו' דלא ס"ל הא דר' בא בר זבדא:

מעשה שהלך ר' אילעי וכו' תוספתא שם:

אף את משובתי הרגל. בתמיה:

סליק לגזורה. לסעודת ברית מילה שעשה ר' אילא וברגל היה ולא קיבל עליו לטעום איזה דבר ולא ידענו אם משום שאין שבתו וכו' והיה רוצה לחזור לביתו ולשמוח שם או משום שכך היה מנהגו שלא לטעום כלום עד יפנה ויבא זמן מוסף לעבור כלו' שלא התפלל עדיין תפלת מוסף:

בהדין לא ידעין. ומחמת ספק זה לא ידענו טעמו:

אכילה עראי כו'. ולפיכך לא תנינן במתני' אלא אוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה:

חברייא אמרי. דטעמא שכן אדם משתקע בתוך שנתו וישן שינת קבע ור' אילא אמר לפי שלפעמים אדם ישן קימעא ודי לו בכך הלכך אף שינת עראי לא ישן חוץ לסוכה:

מסר שינתו לאחר. שיעורר אותו אם ירצה לישן הרבה איכא ביניהו דלדעתיהון דחברייא מותר דלא חיישינן שמא ישתקע בשינה ולר' אילא אסור:

מתני' מעשה שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי וכו'. בבבלי קאמר מעשה לסתור חסירי מחסרא והכי קתני ואם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית ביה משום יוהרא ומעשה נמי שהביאו וכו':

אוכל פחות מכביצה וכו'. משום נטילה ומשום ברכה קאמר פחות מכביצה דאלו משום סוכה הא אמרינן אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואפילו יותר מכביצה:

נטלו במפה. משום דר' צדוק כהן היה והיה אוכל על טהרת תרומה ונטלו במפה שלא יגע בו בסתם ידים:

גמ' הוינן סברין מימר. מעיקרא שלא בירך אחריו שלש ברכות כדרך שמברכין על הפת הא ברכה אחת מעין ג' בירך לאחריו אבל אשכחן חדא ברייתא דתני לא ברכה אחת וכו' בירך לאחריו אבל לפניו ודאי בירך שאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה:

תני. בתוספתא פ"ד דברכות וגרסינן להא לעיל בפ"ו דברכות בהלכה א':

כל שאומרים עליו וכו'. ומדייק הש"ס הא כל שאין אומרים אחריו ג' ברכות אין אומרים לפניו המוציא:

והתיבון עלה והרי פחות מכזית וכו'. מעתה לא יברכו לפניו המוציא וקשיא למ"ד התם שאפילו פחות מכזית מברכין לפניו המוציא:

לשאר המינין נצרכה. הא דקתני בתוספתא כל שאומרים עליו וכו' לאו למעוטי פחות מכזית הוא אלא למעוטי שאר מינין שאינן מחמשת המינין היא דנצרכה שאין מברכין אחריהן שלשה ברכו' ולא לפניהן המוציא:

מתני' ר"א אומר י"ד סעודות וכו'. ב' בכל יום לשבעת הימים:

וחכמים אומרים אין לדבר קצבה. שאם רוצה לאכול אוכל ויאכל בסוכה ואם רוצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו חוץ מלילי י"ט הראשון של חג בלבד דחובה הוא לאכול כזית בסוכה דילפינן ט"ו ט"ו מחג המצות מה להלן לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות אף בסוכה כן:

משלים בלילי י"ט האחרון. בליל שמיני עצרת ואין הלכה כר"א בשתיהן:

גמ' ונאמר להלן. בשבעת ימי המלואים:

ר' יוחנן בשם ר' ישמעאל וכו'. טעמייהו דחכמים קאמר:

חברייא בעי. אם אומרים אלו דגם לדבר זה הוקשו מה להלן וכו' ואסור לאכול סמוך למנחה והכא נמי כן עד שיכנסו לסוכה לאכול בתאוה:

ר"ז בעי וכו'. והכא נמי עד שיאכל כזית דגן בסוכה:

ר' הושעיה אמר כל שבעה חובה. לאכול מצה:

ר' ברכיה אמר פליגין. ר' הושעיה ור' יוחנן למאי דקאמר בשם ר' ישמעאל דלילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות:

רב אבונה אמר לא פליגין. אלא מה דאמר ר' יוחנן דאין חובה אלא בלילי הראשון בשנתן דעתו וכוונתו בשעת אכילה בלילה הראשון לצאת י"ח באכילה זו ובכה"ג שאר כל הימים רשות ומה דאמר ר' הושעיה כל ז' חובה היינו בשלא נתן דעתו לצאת י"ח אכילת לילה הראשון והלכך חובה עליו בשאר כל הימים ליתן דעתו לצאת י"ח במצוה זו וכל ז' חובה דקאמר כלומר דלפעמים חובה עליו דאף ביום אחד מכל שבעה ולאו דוקא שחובה עליו כל שבעה רצופים אלא כדאמרן:

מחלפא שעתיה דר"א. דתמן ברישא אמר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה והכא בסיפא אמר הכין בתמיה דקאמר מי שלא אכל וכו' והרי בלילי י"ט האחרון ליכא סוכה:

למצוה הושווה. כלומר שאחר כך חזר בו ר' אליעזר לדברי חכמים וסבירא ליה כוותייהו דאין חובה אלא בלילי י"ט הראשון והושווה לדברי חכמים דמצוה בלבד הוא לאכול בסוכה בשאר כל הימים:

מתני' מי שהיה ראשו ורובו וכו'. בבבלי פ"ק מסיק דחסורי מחסרא וה"ק מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושלחנו בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ומסקינן דהלכה כב"ש בתרווייהו דבין בסוכה גדולה והוא יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית ובין בסוכה קטנה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו הכל אסור גזירה שמא ימשך אחר שלחנו:

משם ראיה. בתמיה:

לא קיימת מצות סוכה מימיך. אע"ג דאינה אלא גזירה דרבנן בעלמא שמא ימשך אחר שלחנו מ"מ לא קיימת מצות סוכה כהוגן וכמצות חכמים:

גמ' לא סוף דבר וכו'. לאו דוקא שצריך להיות שלחנו שם לב"ש אלא שיעור כדי שלחנו בלא ראשו ורובו וכמה שיעורו טפח וגברא באמתא יתיב ועם כדי שלחנו שבעה טפחים בין באורך ובין ברוחב דלפעמים יושב כך ולפעמים כך הרי ז' על ז':

תנינן אחר שהודו וכו'. גרסינן להא לעיל במסכת תרומות פ"ה בהלכה ד' ושם הוא דשייכא ואיידי דקאמר לקמן שהיו רואין דברי בית שמאי וחזרו בהן מייתי לה הכא. ואמתני' דהתם קאי דתנינן שם סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין אמרו בית הלל לבית שמאי הואיל והטהורה אסורה לזרים והטמאה אסורה לכהנים מה טהורה עולה אף טמאה תעלה אמרו להם בית שמאי לא אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה תעלה התרומה התמורה האסורה לזרים את הטמאה לאחר שהודו רבי אליעזר אומר תרום ותשרוף וחכמים אומרים אבדה במיעוטה. וקאמר עלה ר' יהודה בר פזי וכו' תנינן במתני' אחר שהודו מי הודה למי בית שמאי לבית הלל או בית הלל לבית שמאי:

אמרי נצא לחוץ. מבית המדרש ונלמוד ממה דנשמע משאר בני חבורה:

ונפקון ושמעון וכו' לא מצאנו וכו' אלא בדבר זה בלבד. אלמא בית שמאי הן שהודו לבית הלל:

מתני' אמרה כן. ממתני' דטבול יום שמעינן כן דקתני שם בפ"ב המערה משקין של תרומה מכלי לכלי ונגע טבול יום וטבול יום פוסל את התרומה:

אם יש בו. בהמשקה שנפל בו הקילות לעשות כל כך בא' ומאה נגד הקילות יעלה משום דקי"ל הניצוק והקטפרוס אינן חיבור לא לטהרה ולטומאה כדתנן בסוף פ"ת דטהרות והלכך לא נפסל כאן אלא הקילות בלבד והוי כתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה ועולה באחד ומאה והשתא אם תאמר דבמתני' דתרומות בית הלל הודו לבית שמאי שלא תעלה א"כ מאן תנא הכא במתני' דטבול יום דקתני תעלה לא בית הלל ולא בית שמאי:

אמר רבי אידי. דמההיא מתני' לא שמעינן מידי דנאמר ב"ה שנו אותה מקודם שהודו לבית שמאי ושוב חזרו בהן והודו כאן לב"ש:

אמר רבי יוסה מתני' אמרה כן. ממתני' דתרומות גופה שמעינן דב"ש הן שהודו לב"ה דהא קתני אחר שהודו ר"א אומר תירום ותשרוף וכי רבי אליעזר לא שמותי הוא מתלמידי בית שמאי ואיהו קאמר תירום אלמא ב"ש נמי ס"ל דתעלה והן שהודו לבית הלל:

מתניתא. תוספתא דפ"ו דתרומות אמרה בהדיא כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה אם כן ב"ש הן שהודו לבית הלל. ופריך הש"ס ב"ש מסלקין לון. בתשובת לב"ה כדתנינן שם אמרו להן ב"ש לא אם העלו החולין הקלים וכו' ואינון מודי לון לב"ה בתמיה:

אמר ר' אבון. תשובה אחרת יש כאן שהשיבו להן ב"ה לב"ש כהדא דתני ר' הושעיה ומייתי לה בתוספתא שם שחזרו ב"ה והשיבו להן על תשובתן ואמרו מה אם טהורה שהיא בעון מיתה אצל זרים ואפ"ה הרי היא עולה טמאה שאינה אלא בעשה אצל כהנים לכ"ש שעולה וכששמעו ב"ש לתשובה זו הודו להן לב"ה:

מה זכו ב"ה וכו' שהיו מקדימין בכל מקום לדברי ב"ש קודם לדבריהן:

וחוזרין בהן. כדקחשיב פ"ק דעדיות אלו דברים שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:

התיב ר' סימון וכו'. על הא דקאמר שהיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהן. או דילמא דנאמר תנייה חמתון סבין מינון ואקדמון. התנא הוא שקבע כך במתני' ובברייתא להקדים ב"ש לב"ה מפני שראה אותן שהן זקנים יותר מזקני ב"ה ומנא לך שב"ה בעצמן הן שהקדימו לדברי ב"ש לדבריהן:

והא תני וכו'. ופריך הש"ס על תשובת ר' סימון והיכי אמרת הכי והא תני. במתני' אמרו בית הלל לבית שמאי מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל א"כ הן בעצמן מקדימין לבית שמאי קודם להן:

נאמר זקנינו וזקניכם. כלומר מתני' נמי לאו ראיה היא דנאמר כשאמרו לבית שמאי כך אמרו שהלכו זקנינו וזקניכם לבקר וכו'. אלא שהתנא הוא שהיפך וקבע מקודם לב"ש ואכתי לא שמעינן שב"ה בעצמן עשו כבוד זה לב"ש:

ממה שסילקו ב"ש לב"ה. בתשובתן א"כ הדא אמרה הלכה כדבריהן שלא מצינו שהשיבו ב"ה להן כלום על שאמרו משם ראיה וכו':

מתני' נשים ועבדים וכו'. דכתיב כל האזרח בישראל להוציא את הנשים דאי הוה כתב אזרח הוה משמע כל תולדות ישראל וכתיב האזרח המיומן שבאזרחים ולא הנשים ואע"ג דמצות עשה שהזמן גרמא הוא ובלאו הכי פטורות סד"א נילף מג"ש ט"ו ט"ו ממצה מה להלן נשים חייבות אף כאן חייבות קמ"ל:

וקטנים. שלא הגיעו לחינוך ואם הגיעו לחינוך חייבין מדבריהם ואסמכוהו אקרא דכל האזרח לרבות את הקטנים:

קטן שאינו צריך לאמו. כל שניעור משנתו ואינו קורא אימא אימא עד שתבא אליו זה שאינו צריך לאמו:

מעשה וכו'. חסורי מחסרא וה"ק בית שמאי מחמיר ומעשה נמי וכו':

גמ' איזהו קטן. שאינו חייב כלל:

ויוצא בעירוב' של אמו. אם אביו עירב עליו לכאן ואמו לכאן יוצא הוא בעירובו של אמו שאע"פ שאינו צריך לה מ"מ כרוך הוא אחריה יותר מאחרי אביו:

מתני' כל שבעת ימים אדם עושה סוכתו קבע. אוכל ושותה ומטייל בסוכה ואם יש לו כלים נאים ומצעות נאות מעלן בסוכה:

משתסרח המקפ'. משתתקלקל המקפה כל שאינו לא רך ולא קשה קרוי מקפה ורוב בני אדם מואסין תבשיל כזה ובמעט מים מתקלקל הוא לגמרי ובגמרא התם אמרו מקפה של גריסין והוא של פול וממהר להתקלקל משאר מקעות ואם ירדו גשמים עד כדי שאלו היה לפניו מקפה של גריסין היה מתקלקל מותר לפנות וכך אמרו הכא בגמרא לא סוף דבר שתסרח אלא כדי שתסרח:

נכנס ויוצא כל הלילה. כשירדו הגשמים או מפני השרב היה יוצא וכשעברו היה חוזר ונכנס ואפי' כל הלילה היה נוהג כך:

ושפך לו. רבו:

קיתון על פניו. כלומר אי אפשי בשימושך אף כאן גשמים הללו מראים שאין הקדוש ברוך הוא מקבל מעשיהם ברצון:

גמ' כתיב וכו'. כדפרישית:

לא סוף דבר שתסרח וכו'. כדפרי' במתני':

לחד מן קריבוי דנשייא. לקרובי של הנשיא:

ולא שמיע. ליה להא דר"ג ור"א שהיו חוזרין לסוכה אחר שעברו:

הדרן עלך פרק הישן תחת המטה