מתני' לולב הגזול. פסול דכתיב ולקחתם לכם משלכם ואפי' נתיאשו הבעלים מכל מקום הא לא קנייה קודם המצוה והוה ליה מצוה הבאה בעבירה והא דאיצטריך קרא לכם להוציא את השאול שאינו יוצא בו ביום הראשון:

והיבש פסול. דבעינן הדר וליכא:

ושל אשירה ושל עיר הנדחת פסול. באשרה דמשה עסקינן דומיא דעיר הנדחת דמכיון דלשריפה קאי כתותי מיכתת שיעוריה:

נקטם ראשו. ראש העלין שלו:

פסול. דלא הוי הדר ונפרצו עליו ואינן מחוברים אלא על ידי אגודה:

נפרדו עליו כשר. שהן מחוברין להשדרה אלא שמלמעלה הן נפרדין זה מזה:

ר' יהודה אומר יאגדנו מלמעלה. שיהו עולים עליו עם השדרה כשאר לולבים ואין הלכה כר' יהודה:

ציני הר הברזל. יש דקלים בא"י שלולבין שלהן עליהן קצרים מאוד. והן קשים הגדלים בהרים ונקראו ציני הר הברזל:

כשרות. ודוקא שהן לכל הפחות ארוכות כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עיקרו של זה:

כל לולב שיש בו שלשה טפחים וכו'. כלומר ג' טפחים כנגד אורך הדס וערבה ועוד טפח יותר כדי לנענע בו כשר:

כדי לנענע. תני וכדי לנענע בו כדפרישית:

גמ' תני ר"ח ולקחתם לכם משלכם ולא הגזול. ולדידיה ביום ראשון דוקא כדכתיב:

א"ר לוי זה שהוא נוטל לולב גזול וכו' ונמצא שהוא משלו:

משל השלטון ואמרו אי לזה וכו' אף כאן נעשה קטיגורו שהוא גזול ולדידיה אף בי"ט שני פסול דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה:

שופר של ע"ז וכו'. דאיסורי הנאה נינהו ולשריפה קאי והיינו טעמא דמאן דפוסל ומ"ד כשר ס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו:

הכל מודים בלולב. של ע"ז ושל עיר הנדחת שהוא פסול:

בלולב כתיב ולקחתם לכם. ולא כתיב ביה ריבויא ודרשינן משלכם והני איסורי הנאה נינהו ברם הכא בשופר כתיב יום תרועה יהיה לכם ויהיה ריבויא הוא מ"מ ואפי' משל איסורי הנאה:

אמר ר' אלעזר. בלאו הכי לא דמו אהדדי ואפי' למאן דלא דריש יהיה ריבויא היא דתמן בלולב בגופו הוא יוצא ברם הכא בשופר בקולו הוא יוצא וכי שייך קול לאסור משום איסורי הנאה ודומיא דאמרי' קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. וגרסינן להא ביבמות פי"ב בהלכה ב':

מה פליגין. אדלעיל קאי דפליגי ר' חייה ור' לוי דלמר ולטעמיה ביום ראשון הוא דפסול ולמר אף בי"ט שני פסול דוקא בשגזלו משופה שכבר תיקנן הנגזל לאחר שקצצו מן הדקל ותיקנו אבל אם גזלו ושיפה הוא כבר קנייה בשינוי מעשה לכ"ע דשינוי שאינו חוזר לברייתו הוא ושלו הן אלא דמים הוא שחייב לו וכן לאידך דס"ל משום מצוה הבאה בעבירה הכא מכיון שכבר קנאו קודם המצוה אין כאן משום מצוה הבאה בעבירה:

גזל לולב מכאן וכו'. כלומר שלא גזלו באגודה אלא גזל כל אחד ואחד בפ"ע ואגדן הוא מהו אם קנאה בשינוי מעשה כזה או לא דשינוי החוזר לברייתו הוא ולא מיקרי שינוי:

נישמעיניה מן הדא. דאשכחן דפליגי תנאי גבי סוכה גזולה וקאמר עלה ר' סימן בשם רבי יהושע בן לוי דמפרש דלא פליגי לדינא אלא דמאן דאמר כשירה מיירי בשגזל קרקע ועשה עליה סוכה דקי"ל קרקע אינה נגזלת והוה ליה סוכה שאולה וכשירה ומ"ד פסולה מיירי בשגזל פסל וסיכך בו והשתא איפשיטא בעיין דהא הכא וכי אפשר שלא יקשר את הפסול זה לזה שיהו מושכבים יחד ואפ"ה פסול ומשום דהוי ליה שינוי החוזר לברייתו ולאו שמיה שינוי וה"ה כאן בשאגדן דלא קנאו דשינוי החוזר לברייתו הוא:

במיישב מלמעלה. ודחי לה דמהכא לא תפשוט דאיכא למימר דבשלא קשרן מיירי אלא שמיישב אותו מלמעלה זה אצל זה ואין כאן מעש כלל דניקרייה שינוי מעשה:

בין זה ובין זה פסול. כלומר דר' יוחנן פליג אהא דריב"ל דמפרש דהני תנאי לא פליגי אלא דמר מיירי בשגזל קרקע ומר מיירי בשגזל פסל וסיכך בו דלא היא אלא דמאן דפוסל בין זה ובין זה הוא פוסל וטעמא דהאי מ"ד דס"ל סוכה גזולה פסולה ס"ל נמי שאולה פסולה ואי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא ואי אינה נגזלת שאולה היא ובין כך ובין כך פסולה היא ואם גזל פסל וסיכך בו נמי פסולה וטעמא דס"ל להאי מ"ד דלא עשו תקנת מריש בסוכה אלא דאוקמוה אדאורייתא וגזל גמור היא:

איזו היא סוכה גזולה פסולה. סיומא דמילתא דר' יוחנן הוא וכלומר אלא איזו היא סוכה גזולה דשנינו דפליגי בה הני תנאי דלהאי מ"ד פסולה היא כל שהוא נכנס וכו' כלומר שתקפו שלא מדעתו והוציאו מסוכתו ונכנס בה והלכך סבירא ליה פסולה וכדאמרן דהאי מאן דאמר ס"ל שאולה נמי פסולה וממ"נ היא פסולה וכן הוא פוסל בשגזל פסל וסיכך בו ומטעמא דאמרן ומאן דמכשיר ס"ל כשרה דקרקע אינה נגזלת וה"ל שאולה וס"ל דשאולה כשיר':

כהדא. דגמליאל זוגא עשה לי סוכה בשוק דרשות הרבים הוא ועבר ר"ל ואמר ליה מי התיר לך זה דסבירא ליה כמאן דאמר שאולה פסולה והלכך ברשות הרבים נמי פסולה דנהי דקרקע אינה נגזלת מ"מ ברשות הרבים לאו קרקע דידיה הוא וכשאולה דמיא ופסולה:

יבש פסול וכו' על שם לא המתים יהללו יה. בדבר שהיא כמת שנתייבש ונראה לבנוניתו לא יהללו בו להקב"ה:

תני בשם ר' יודה וכו'. בתוספתא פ"ב:

בעון קומי רבי אבינא יבשו ציציתו. ראשי העלין שלו מהו אם היא כובש כולו או לא:

מה בינו לקטום. כלומר הדר אמרי ליה דמסתברא דפסול דמה בין יבש ראשו שלמעלה ובין נקטם ראשו דקתני במתני' דפסול אמר לון ר' אבינא לא דמיא דזה הדר הוא שאף על פי שיבש ראשו ואינו נראה כל כך כמו נקטם ראשו לגמרי שאין זה הדר:

ר' טרפון אמר כפות תמרים. כלומר לשון כפות ואגוד הוא ובת"כ פ' אמור גריס ר"ט או' כפות ואם פרוד יכפתנו:

כשמן. כך היא שמן ובין הוא כפות ובין הוא פרוד כפת תמרים נקרא:

תני. בתוספתא שם חרות פסול שנתקשה ונעשה כחריות הדקל ודרך הלולב הוא שעליו נושרין בימות הגשמים והשדרה נתקשה ונעשה עץ:

דומה לחרות. שהתחיל להתקשות אבל עדיין לא נעשה עץ כשר:

כיני מתניתין כדי לנענע בו כשר. כלומר כן צריך לפרש המתני' דכדי לנענע בו דקתני היינו מלבד השיעור שלשה טפחים של הדס וערבה יהא בו עוד טפח מלמעלה כדי לנענע בו דאל"כ האי כדי מיותר הוא וה"ל למיתני לולב שיש בו ג' טפחים לנענע בו והיינו דקאמר כיני מתני' וכו' דכך צריך לדייק לישנא דמתני' דקתני כדי לנענע בו:

על דר' טרפון פושכין רברבין. משער הוא בטפחים גדולים ושוחקות שלשה מהן להדס וערבה והשאר ללולב ורבנן משערין בטפחים קטנים שלשה מהן להדס וערבה והשאר ללולב:

לולב טפח. יותר על שיעור הדס וערבה:

לולב טפח אזוב טפח. בתמי':

קיימה ר' סימון. היה מקיים דברי ר' יודה הנשיא כדקאמר ר' חיננא בשם ר' סימן וכו' דכל הני שיעורן טפח וכדאמרן:

ר"ז בעי. טפח היתר שבלולב אם הוא מלבד השדרה שצריך שיהו העלין יוצאין מהשדרה טפח וכן באזוב חוץ מהגבעולין ופשיט ר' יוסה וכו' דמלבד השדרה ומלבד הגבעולין באזוב צריך שיהיה טפח:

מתני' הדס הגזול וכו'. כמו דפרישית במתני' דלעיל גבי לולב:

נקטם ראשו. ראש הבד דגבי הדס לא שייך ראש העלין שאין העלים העליונים יוצאין מראש הבד אלא דלפעמים ראש הבד הוא חלק הלכך ראש דידיה הוא ראש הבד ולא ראש העלין ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מיקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד ובגמרא איפסק הלכתא כר' טרפון דלקמן דלא מיפסל בנקטם ואפי' שלשתן קטומים:

או שהיו ענביו. כמין פרי יש בו שדומין לענבים ואם הן מרובות מעלין פסול ולא אם הן שחורות או אדומות אבל אם הן ירוקות מינא דהדס הוא וכשר:

ואין ממעטין ביו"ט. דהוה ליה כמתקן מנא:

גמ' כתיב וענף עץ עבות וכו' ברייתא היא בת"כ:

אין תימר זיתא. ענפיו חופין את רובו ואין עולה כמין קליעה אין תימר זרגונה עולה כמין קליעה ואין ענפיו חופין את רובו. כצ"ל ובספרי הדפוס נתהפכו התיבות בטעות:

זרגונה הוא דולבא קשטניי"ר בלע"ז וקלוע הוא אבל אין עליו רצופין לכסות רוב העץ והזית היא בהפך:

במשחירות שנו. בענביו שחורות הוא דמיירי במתני':

למה. פסול הוא אם ענביו מרובין הן אם משום שאין דומות לעצו שהן שחורות והעץ הוא ירוק או משום שנגמר פריו הוא והתורה אמרה וענף עץ עבות ולא פרי שלו:

מה נפיק מן ביניהון. דהני טעמי:

היה דרכו לגדל. ענבים ירוקים איכא בינייהו דאם תאמר משום שאין דומות לעצו אינון הירוקות דומות הן לעצו וכשר ואם תאמר דבאמת כשר אמאי סתים וקאמר ענבים מרובות מעליו פסול אלא הוי דע"כ לית טעמא אלא משום שנגמר פריו הוא ואפילו ירוקות לא מיתכשרי:

מתני' ערבה גזולה וכו' נקטם ראשה וכו'. ולמאי דקי"ל הלכה כר"ט גבי הדס נקטם ראשו כשר ה"ה בערבה:

והצפצפה. מין אחד של ערבה שעלה שלה עגול ופיה דומה למגל:

ושל בעל. הגדילה בשדה ולא בנחל כשרה לא נאמר ערבי נחל דוקא אלא שדיבר הכתוב בהוה:

גמ' אין לי וכו'. ברייתא היא בת"כ:

ת"ל וערבי. וי"ו יתירא לרבות:

אבא שאול אומר. ערבי לא להכשיר של בעל בא אלא ללמד שצריך שתי מצות לערבה א' ללולב לאגדו עמו ואחת למקדש להקיף את המזבח כדתנינן בפ' דלקמן אם כן למה נאמר וערבי. בוי"ו למעוטי היא פרט לצפצפה:

מתני' אפילו שנים קטומים. אהדסים קאי ובבבלי פריך ממה נפשך אי קטום פסול א"כ לר' ישמעאל דמצריך ג' ליבעי כולן שלמים ואי קטום כשר ליכשר אף שלשתן קטומים ומפרק חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה הדסים ומכשיר אפי' שנים קטומים והוא הדין אי לא מייתי להו כלל דקטומים כמאן דליתנהו דמי:

ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים. דלא בעי הדר בהדס והלכה כר' טרפון:

גמ' ר' ישמעאל דריש פרי עץ הדר אחד וכו'. ברייתא היא בת"כ פ' אמור:

וענף עץ עבות שלשה. ענף חד עץ חד עבות חד:

ושתי דליות אחת שאינה קטומה. דליות מל' המדל בגפנים ובמנחות פרק כל הקרבנות תנינן אין מביאין מן הדליות אלא מן הרוגליות. וכאן ג"כ דליות הן המודלו' על העצים ומדרך לקוטמן ומגביהן על העץ כדי שיתגדלו ביותר והיינו דקתני שתי דליות כלומר אף שלפעמים הן קטומות ובלבד שתהא אחת שאינה קטומה:

כמה דר' ישמעאל מרבה בהדס. דסבירא ליה שלשה הדסים אע"ג דפשטיה דקרא אין משמעות אלא אחד דענף כתיב ושיהיה של עץ עבות א"כ כמו כן ירבה ג"כ בשאר כל המינין בערבה ובאינך:

אמר ליה. ר' אימי מיסבור את סבור על דרבי ישמעאל קטום הדר. וכי קסבר אתה דלר"י אף אם הוא קטום הדר הוא דמחשבת ליה מרבה בהדס הרי הוא אומר שתי דליות ואחת שאינה קטומה וא"כ הדליות קטומין הן וכדפרישית ואין כאן אלא אחת שאינה קטומה:

והא תנינן וכו'. סיומא דמילתא דר' אימי הוא וכלומר וכי תימא דדליות דקאמר לאו בקטומים מיתפרש אלא שהן מודלות בלבד והא דקתני ואחת שאינה קטומה היינו משום דסתם דליות קטומו' הן והלכך קאמר אחת וכו' כלומר אחת מהדליות צריך שיהיה אינה קטומה ואינך השתים בין כך ובין כך כמה שהן והשתא אם השתים ג"כ אינן קטומות הרי מרבה בהדס הן הא לאו מילתא היא דהא תנינן רבי טרפון וכו' ולית בר נש אמר אפילו אלא דהוא מודה על קדמייתא כלומר להת"ק הוא מודה דקאמר שתים דליות וקאמר אפי' שלשתן קטומים אלמא דדליות היינו קטומות והן לאו הדר נינהו והלכך אינו מרבה בהדס:

מה בא ר"ט להוסיף על דברי רבי ישמעאל. על דקאמר אפילו שלשתן קטומים הוא מדייק דהא לר' ישמעאל נמי השתים קטומות הן וא' בלבד הוא שאינו קטום א"כ לא הוה ליה לר"ט למימר אלא אפי' גם השלישי קטום ומאי אפי' שלשתן קטומים דקאמר:

א"ל ר' ישמעאל לא סבר וכו'. כלומר הא הוא דקמ"ל דפלוגתייהו אם הקטום הדר הוא או לא דלר' ישמעאל הקטום לאו הדר הוא וכשיש לו שתים קטומות צריך הוא להדר אחר א' שאינו קטום ולר"ט קטום נמי הדר הוא והלכך הוא דנקט בלישניה אפי' שלשתן קטומים דאי הוה תני אפי' השלישי נמי קטום ה"א דר"ט מודה מיהת דשלש בעינן אלא דמכשיר אפי' השלישי ג"כ קטום אבל השתא דקאמר אפי' שלשתן קטומים אשמועינן דפליג בתרתי על ר' ישמעאל דאיהו ס"ל שלשה הדסים וא' מהן אינו קטום בעינן ועלה קאמר דלא קפדינן כלל אקטום דנמי הדר הוא ולמאי דסבירא לך דשלשה בעינן אפי' שלשתן קטומין כשרין ומיהת לדידי שתי הדסים נמי סגי:

חמתון מבחרין הדסה. שהן מחפשין ובוחרין הדס הכשר מן ההדסים ואמר למה מבחרין הן בני מערבא ההדס מן ההדסים:

ולא שמיע וכו'. ומהדרי ליה וכי לא שמיע לך מה דאמר ר' סימון וכו'. שנלמד מן הכתוב הוא דיש שני מיני הדס דכתיב בנחמיה ח' ואשר ישמיעו וגו' בכל עריהם ובירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סכות ככתוב וכי לא היא הדס ולא היא עץ עבות אלא הדס שאינו עבות ונקרא הדס שוטה לסוכה ועץ עבות ללולב ולפיכך מחפשין הן הדס הכשר ללולב:

ר' זעירה. כד סליק להכא ושמע זה הוה תקע לה כלומר תקע וקבע לו לזכרון לדבר הלכה זו:

העושה לולב לעצמו וכו'. תוספתא בפ"ו דברכות והובא לעיל בפרק הרואה בהלכה ג':

כל שעה שהוא נוטלו. כלומר אם לא בירך מתחלה קודם שנטלו מברך עליו אחר כך כל שהוא נוטלו:

על מצות הדלקת נר חנוכה. כלומר אע"פ שהוא מדבריהם שייך לומר על מצות ואשר צונו לשמוע דברי חכמים מלא תסור וגו' אשר יאמרו לך תעשה:

הכל מודים. ר' יוחנן וריב"ל דלקמן מודים ביום טוב הראשון שהוא מן התורה אף בגבולין מברך וצונו על נטילת לולב ובשאר כל הימים הוא דפליגי לרבי יוחנן מברך ג"כ על נטילת לולב ולריב"ל על מצות זקנים כדי שידעו שהוא מדבריהם:

מה אמר רב בלולב. ביום טוב שני וקאמר דנלמד מדבריו בק"ו מה אם חנוכה שעיקרה הוא מדבריהם קאמר רב שאומר על מצות נר חנוכה לולב שעיקרו דבר תורה לכ"ש שמברך אפי' בי"ט שני וצונו על נטילת לולב:

מה דאמר ריב"ל בחנוכה. וקאמר דנלמד מק"ו מדבריו בלולב ביו"ט שני שאף על פי שעיקרו דבר תורה אפילו הכי מברך על מצות זקנים חנוכה שעיקרה מדבריהן לכ"ש:

לא צורכה דאלא מה אמר רבי יוחנן בחנוכה. לא קא מיבעיא לן אלא אליבא דר' יוחנן מה אמר בחנוכה מי נימא דוקא בלולב שעיקרו מד"ת הוא אומר על נטילת לולב ביו"ט שני אבל חנוכה שעיקרה מדבריהן אינו אומר אלא על מצות זקנים או דילמא לא שנא דלר' יוחנן על כל מדבריהן מברכין כמו בשל תורה וקיימא בספיקא אליבא דר' יוחנן:

חייה בריה דרב מברך. על הלולב כל פעם ופעם בין ביום טוב ראשין ובין ביום טוב שני ובשיטתיה דרב אביו:

רב הונא לא מברך אלא פעם אחת בלבד. כשנוטלו ביום טוב ראשון אבל בשאר כל הימים לא היה מברך עליו כמו שאין מברכין על הדמאי שהוא מדבריהן:

מתני' אתרוג הגזול והיבש פסול. יבש כשתכלה הליחה שבו ואינו מוציא שום ליחה:

של ערלה פסול. לפי שאין אתה קורא לכם שיהא ראוי לכם וכן של תרומה טמאה שאין בה היתר אכילה ואינה ראויה לכם ושל תרומה טהורה לכתחלה לא יטול מפני שמכשירה לקבל טומאה שלפעמים כשמחזיר הלולב במים כדתנן סוף פרקין נוטפין המים על האתרוג ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה לכהן וישראל נמי נפיק ביה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן:

ושל דמאי וכו' וב"ה מכשירין. דאי בעי מפקיר נכסיה והוה ליה עני וחזי ליה:

ושל מעשר שני בירושלים. שיש בו היתר אכילה ואפילו הכי לכתחלה לא מפני שמכשיר לקבל טומאה:

גמ' כתיב פרי עץ הדר וכו' הדר הידור שכן בלשון יוני קורין למים אידור וזהו אתרוג שגדל על פני המים כלומר על כל מים שמשקין אותו:

ר' יעקב דרומיא בעי מתני' דלא כב"ש. גרסינן להא לעיל פ"ג דעירובין בהלכה ב' ואמתני' דהתם קאי דתני מערבן בדמאי וכו' ובעי ר' יעקב מי נימא דההיא מתני' דלא כבית שמאי דתנינן הכא ושל דמאי וכו' דסבירא להו לבית שמאי מידי דחזי ליה השתא בעינן וא"כ נמי אין מערבין בו או דילמא בעירוב דמדרבנן אף בית שמאי מודו שמערבין בדמאי:

מתני' עלתה חזזית. כמין אבעבועות דקות:

על רובו. אם הוא במקום אחד בעינן רובו אבל הוא בב' או בג' מקומות אפילו על מעוטו פסול דמחזי כמנומר:

ניטלה פיטמתו. הדד שבראשו נקרא פיטמא וכעין פרח שבראש הדד נקרא שושנתא:

ניקב וכו' חסר כל שהוא. כלומר אם ניקב נקב מפולש והיינו שניקב עד חדרי הזרע מקרי מפולש. או שנקלף הקליפה חיצונה שלו אם נקלף כולו פסול או שנסדק או חסר כל שהוא פסול:

עלתה חזזית על מיעוטו ודוקא שלא במקום חוטמו אבל במקום חוטמו והיינו ממקום שמתתיל לשפע עד הפיטמא חזזית פוסל אפי' בכל שהוא:

ניטל עוקצו. זנבו כמו בעוקצי תאנים:

ניקב ולא חסר כל שהוא. היינו שאינו מפולש כדמפרש בגמרא:

אתרוג הכושי. שגדל כאן והוא שחור פסול אבל הבא מארץ כוש אורחיה הוא וכשר:

והירוק ככרתי. ככרישין:

ור' יהודה פוסל. והלכה כר' יהודה והיינו דוקא כשאינו חוזר למראה האתרוג:

גמ' כל הפסולין. דקחשיב במתני' אינן פוסלין וכו' אבל מיום הראשון ואילך כשרין:

תמן. בבבל אמרין הא דקחני עלתה חזזית על רובו היינו אפי' רובו מצד אחד ואם הוא על חוטמו הרי הוא כרובו לפסול ופוסל אף בכל שהוא:

שושנתו. והוא כעין פרח שושן בראש הדד:

פיקא. היא הדד בעצמו שהוא כעין פיקה של שתי אבל אם ניטל שושנתו לבד לית לן בה:

ניקב ולא פילש מבפנים. שאינו מפולש עד חדרי הזרע שמבפנים כשר וזהו כהדא דתנינן תמן כלומר בסיפא ניטל עוקצו וכו' ולא חסר כל שהוא והיינו שאינו מפולש כדפרישית במתני':

הירוק ככרתי וכו' ר"ז בעי וכו' אם כהן כרתינון ממש או דדמי להן כרתינון א"ל כהן כרתינון ממש:

איזהו ירקרק וכו'. בת"כ בפרשת נגעים תני והיה הנגע ירקרק יכול כל מראה ירוק ת"ל ירקרק ירוק שבירוקים אדום יכול כל מראה אדום תלמוד לומר אדמדם אדום שבאדומים ומפרש איזו ירקרק וכו' כשעוה וכשושנת עשב קרמל:

זהורית עמוקה. אדומה הרבה:

והכא הוא אמר הכין. בתמיה דככרתינון נקרא ירוק:

שנייא היא תמן דכתיב ירקרק. ללמד על מראה ירוק שבירוקים:

מתני' שיעור אתרוג קטן. עד כמה:

ר' יהודה אומר כביצה. והלכה כר' יהודה דפחות מכביצה פסול:

והגדול. שיעורו כדי שיאחוז את שניהם בידו אחת כלומר הלולב והאתרוג יאחז בידו אחת:

ר' יוסי אומר אפי' א' בשתי ידיו. כלומר אפי' אחד מהן והיינו האתרוג. והלכה כר' יוסי:

גמ' אתרוג הבוסר. שלא נתגדל כל צרכו ר"ע אומר אינו פרי ופסול היא לצאת בו וחכמים אומרים פרי הוא וכשר. וגרסינן להא לעיל בפ"ק דמעשרות בהלכה ד':

אתיא דר"ש. דתנינן שם ר"ש פוטר באתרוגים קטנים מן המעשרות וזהו כשיטת ר"ע רבו דאינו חשיב פרי וכדר' יוסי דלקמיה וגריס שם א"ר יוסי כל שהיא כשר ללולב הוא דחייב במעשרות וקס"ד דהיינו נמי טעמיה דר"ע דקסבר שאין לו דין פרי לכל דבר:

התיבון. לר' יוסי והרי אתרוג המנומר או שגדלו בדפוס ועשאו כמין בריה אחרת או שהוא עגול ככדור הרי הוא פסול ללולב ובמעשרות חייב הוא לדברי הכל:

מסתברא וכו'. כלומר אלא דלא כר' יוסי והכי הוא דמצינן למימר דמסתברא היא דר"ש יודה לר"ע דפסול הוא משום פרי עץ והאי לאו פרי הוא אבל ר"ע לא יודי לר"ש לענין מעשרות ומכח האי קושיא דמקשינן הרי מנומר וכו' ואיכא למימר דטעמיה דר"ע הכא משום דבעינן הדר וליכא:

אנן תנינן כאגוז. דמשמע כאגוז עצמו כשר:

ואית תניי תני עד כאגוז. דמשמע עד כאגוז ולא עד בכלל וכדמפרש ואזיל:

א"ר יוסי אילו הוה כתיב. פרי עץ הדר וכפות תמרים יאות הוה דאמרי'. כדי שיאחז שניהם בידו אחת אבל השתא דלית כתיב אלא כפות תמרים בא ללמד דאין השיעור בכדי שיצרף שניהם בידו אחת אלא אפי' זה בידו אחת וזה בידו אחת:

מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו. ר' יהודה לטעמיה דס"ל לולב צריך אגד והלכך אי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה חמשה מינין ועובר משום בל תוסיף:

ר"מ אומר אפי' במשיחה. חוט של משיחה דס"ל לולב א"צ אגד ולית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי וכן הלכה דלולב א"צ אגד אלא משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות אוגדין אותו:

בגימונות של זהב. בחוטי זהב כפופין מלשון הלכוף כאגמון:

במינו היו אוגדין אותו למטה. לקיים מצות אגד וזה שלמעלה לנוי בעלמא הוה:

ואיכן היו מנענעין. אדריש פירקין מהדר דקתני לולב שיש בו ג' טפחים כדי לנענע בו כשר אלמא דמצוה לנענע והיכן היו מנענעין:

בהודו לה' תחלה. תחלת הודו הראשון וסוף הודו האחרון שבסוף הלל וכיצד מנענע מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות ומעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים ובהולכה מנענע ג' פעמים וכן בהבאה וכן בעלייה ובירידה על כל אחת ואחת שלשה פעמים:

והם לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד. כלומר לאפוקיי בהצליחה נא אבל בהודו תחלה וסוף היו מנענעין וכב"ה והכי מפרש בגמרא:

מתני' מי שבא בדרך וכו' יטול על שלחנו. אם שכח ולא נטלו קודם אכילה יפסיק סעודתו ויטול על שלחנו ובדליכא שהות מיירי דהא מדקתני מי שבא בדרך ש"מ דבחול המועד הוא ואין נטילת לולב אלא מדרבנן ואי דאיכא שהות לא היה צריך להפסיק וכדתנן בפ"ק דשבת גבי תפלה ואם התחילו אין מפסיקין ובדאיכא שהות להתפלל אח"כ:

גמ' הא בהודו לא. בתמיה דקתני והן לא נענעו אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד וכי לא נענעו בהודו תחלה וסוף הרי ר"ג ור' יהושע מתלמידי ב"ה הן ומשני להוציא אף באנא ה' הצליחה נא כלומר לא בא להוציא אלא הא דקאמרי בית שמאי אף בהצליחה נא להכי קאמר אלא באנא ה' הושיעה נא בלבד ולא להוציא בהודו ה' תחלה וסוף:

גמ' זה שהוא משכים לצאת לדרך. ועדיין לא הגיע זמן ק"ש ותפלה נוטל לולב וכו' שאלו מכיון שעלה עמוד השחר כשרין ולכשתגיע עונות ק"ש ה"ז קורא ומתפלל:

ר' זעירה בעי. אי נימא הכין חד והכין חד כלומר ההולכה ממנו ולהלאה נחשב לחד והכין חד ההבאה אצלו נחשב ג"כ לפעם אחד ונמצא שאין צריך כי אם עוד הולכה אחת והרי הן ג' פעמים או דילמא הכין והכין חד ההולכה עם ההבאה אינו נחשב אלא לפעם אחד וצריך הולכה והבאה ג' פעמים:

תמן תנינן. פ"ט דנדר גבי שבעה סממנין מעבירין על הכתם וצריך לכסכס וכו' ובעי נמי כה"ג אם הכן חד והכן חד וכו' ולא איפשטא:

מתני' מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו. כך היו נוהגין שאחד קורא את הלל ומוציא את הרבים ואלו אנן חייבין בקריאת הלל דהוי מצות עשה שהזמן גרמא ומי שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציא את המחויב מידי חובתו הלכך עונה אחריו מלה במלה מה שהוא אומר:

ותהא לו מאירה. שלא למד ונצרך לשלוחים האלו שיהו מקרין אותו:

אם היה גדול מקרא אותו. ודרך הגדול להקרות ואפי' לבקיאים:

עונה אחריו הללויה על כל דבר. שכך היו נוהגים לענות אחר המקרא את הלל לענות על כל דבר ודבר הללויה:

מקום שנהגו לכפול. כל פסוק ופסוק מאודך ולמטה עד סוף הלל כופלין לפי שכל אותו הפרק מהודו לה' כי טוב עד אודך כי עניתני כפול הוא במקרא ומאודך ולמטה איננו כפול לכך נהגו לכפול מקראות הללו:

לפשוט. ולא לכפול יפשוט:

לברך אחריו וכו'. לאחריו הוא דתלוי במנהג אבל לפניו מצוה היא שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן:

הלוקח לולב מחבירו בשביעית. חבר שלוקח הושענא כולה מחבירו עם הארץ בשביעית יבקש ממנו ליתן לו האתרוג במתנה לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית מעם הארץ שחשוד הוא על השביעית ונהי דדמי לולב יכול ליתן לו שהלולב עץ בעלמא הוא ואין בו קדושת שביעית אבל דמי אתרוג אינו יכול ליתנו לו שפירות שביעית צריכין להתבער בשביעית הן ודמיהן הלכך מבקש ממנו שיתן לו האתרוג במתנה ואם לא רצה ליתן לו במתנה מבליע היא לו דמי אתרוג בלולב שמשלם לו דמי לולב ביוקר עד שיתרצה ליתן לו האתרוג במתנה:

גמ' תני. בתוספתא דברכות פרק ו' ומייתי להא לעיל בפ"ג דברכות בהלכה ג' וכן לקמן בסוף פ"ג דר"ה:

אבל אמרו. חכמים אשה מברכת לבעלה וכו'. ניחא אשה וכו'. דמ"מ שייכים במצות הם אלא קטן לאביו בתמיה והא לא כן אמר ר' אחא כל שאמרו חכמים במצות בקטן לא אמרו אלא כדי לחנכו כגון סוכה ולולב וכיוצא בזה הנוהגות בקטן שהגיע לחינוך ומכיון שלחנכו בעלמא הוא היאך מוציא הוא את אביו דקס"ד שהקטן מברך הוא לבדו להוציא את אביו:

תיפתר בעונה אחריהן. כך היא הגירסא בר"ה ול"ג אמן ונכונה היא וכלומר הכא במאי עסקינן שהוא עונה הברכה אחריהן מה שהן מברכין וכהאי דתנינן תמן כו' כדתנינן הכא:

ועוד אמרו תבא מאירה לבן עשרים וכו'. כלומר וביותר אמרו לזה שהוא גדול ובן עשרים וצריך הוא לבן עשר שגנאי גדול הוא לו שצריך הוא להקטן ממנו:

רב ושמואל חד אמר הללויה בתיבה אחת ואחרינא אמר הללו יה בב' תיבות וכדמפרש ואזיל דמ"ד הללו יה נחלק לשתי תיבות הוא ואינו נמחק השם ומ"ד הללויה תיבה אחת היא ונמחק שאינו קדוש שאינו אלא דרך הילול ושבח:

ולא ידעין וכו' אלא מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי ר' חייה שהיה דודו של רב והוא אמר אם יתן לי אדם ספר תהלים של ר' מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו:

הוי דהוא אמר הללו יה. כלומר שמע מינה דרב היא דסבירא ליה שנחלק לשתי תיבות הללו יה ולפי שראה בספר של ר"מ שהיה כתוב בו הללויה בתיבה אחת וא"כ מסתמא לא נתכוין לקדשו לכך אמר מוחק אני את כל הללויה שבו שצריך להיות בשתי תיבות ולקדש את השם. ובמגילה גריס הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת ולפי זה צ"ל שסומך היה על ר"מ שכתב כך ולא נתכוין לקדשו ויפה עשה שכך צריך להיות אלא דלישנא אם יתן לי אדם וכו' אינו מתפרש יפה לגי' זו ונראה דגי' דכאן עקרית היא:

מיליהון דרבנן. דלקמן פליגין על הא דקאמר מ"ד הללויה נמחק ואינו נחלק דאמר ר' סימון בשם ריב"ל בעשרה לשונות וכו' המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבת כלולין בו אלמא דאפילו אם נכתבו בתיבה אחת יש בו קדושת השם דאין לומר כמ"ד הללויה בשתי תיבות דאם כן אין השם והשבח כלולין הן:

מה נעני. אנן אחר המקרא את הלל:

א"ל ר' אבא דמן כיפה לפני ר' יונה עני הכין והכין כלומר כפי שהמקרא אומר עני כן וכן אחריו:

ר' אלעזר לא עני הכין והכין אלא כהאי דרב בשם ר' אבא ובר חנה אמר זה בשם רב לעיל בסוף פ"ח דברכות והתם גריס רב בשם אבא בר חנה ואית דאמרי לה אבא בר חנה בשם רב ואיתא התם נמי להא דלקמן עד סוף הסוגיא:

והוא שעונה ראשי פרקים אחריו. והי אילין ראשי פרקים הללויה הללו עבדי ה' וכו' כך עונה אחר כל מה שאומר המקרא עונה הוא ראשי פרקים הללו:

מנין אם שמע וכו'. שהשומע כעונה הוא:

מן מה דאנן חמיין חכמים גדולים שעומדין בצבור בשעת הלל והללו אומרים ברוך הבא והללו מסיימין בשם ה' ואלו ואלו יוצאין ידי חובתן שמע מינה שהשומע כעונה:

ההן דחייב למברכה. איזו ברכה ושומע והוא עונה אמן ולא ידע מהו ברכה שמברך זה:

תני. בתוספתא דברכות פ"ה וחסר כאן וה"ג התם עכו"ם המברך בשם עונין אחריו אמן כותי המברך בשם אין עונין אחריו אמן עד שישמע הברכה כולה דשמא להר גריזים היא מברך:

דכתיב ברוך תהיה מכל העמים. גם אם העמים יברכוך תחול עליך הברכה:

רבי היה כופל בה דברים. מאודך ולמטה כדפרי' במתני':

אמר רבי אלעזר דזקני הגליל היא. הא דקתני במתני' הלוקח לולב מחבירו בשביעית וכו' אתיא כזקני גליל דאינהו דאמרי אסור למסור למי שהוא חשוד על השביעית מזון שתי סעודות מדמי שביעית וסתם עם הארץ חשוד על השביעית הלכך יבקש שיתן לו האתרוג במתנה:

תיפתר דברי הכל. ואפי' למאן דלא ס"ל כזקני גליל בשאר שביעית ולא חייש למסור לסתם עם הארץ הב"ע בשהיו אתרוגים נמכרים ביוקר דלא הוי שכיחי כל כך וא"כ דמי אתרוג הרבה הן ובכה"ג לכ"ע חיישינן למסור לו דמי פירות שביעית כל כך:

כהדא. עובדא דתרונגיא הוו מצפצפין תמן שהיו שם דחוקין באתרוגי' שלא היו מצויים מלשון עומדים צפופים. ומייתי להא לקמן בפ"ב דגטין בהלכה ג' דהוה רב נחמן בר יעקב יהב אתרוגא מתנה וכו' לראיה להא דקאמר התם לעיל דבאומר ע"מ שתחזירהו לי אח"כ מהני:

מתני' בראשונה הי' לולב ניטל במקדש שבעה. כדדרשי' בת"כ ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ולא בגבולין שבעת ימים:

זכר למקדש. דמצוה לעשות זכר למקדש דאמר קרא ציון דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה:

ושיהא יום הנף. של עומר שהוא ששה עשר בניסן כלו אסור לאכול חדש דבזמן שבית המקדש היה קיים היה העומר מתיר ומשקרב העומר היו אוכלים חדש בו ביום ומשחרב המקדש האיר המזרח מתיר מן התורה שכתוב אחד אומר עד עצם היום הזה והיינו משהאיר המזרח וכתוב אחד אומר עד הביאכם את העומר הא כיצד בזמן דאיכא עומר עד הביאכם ובזמן דליכא עומר עד עצם היום ועמד רבן יוחנן בן זכאי ודרש והתקין לאסור כל היום ומשום מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר המזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי הך דרשא לפיכך אסר להם כל היום:

מתני' י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת. דתנינן לקמן דמצות לולב דוחה את השבת ביו"ט הראשון בלבד לפיכך היו מוליכין שם לולביהן מערב שבת לבית הכנסת ודתנן לקמן בפרק ד' מוליכין את לולביהן להר הבית מסיק בגמרא דאידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים וכאן בגבולין וכאן במקדש:

אין אדם יוצא י"ח ביו"ט הראשון של חג בלולבו של חבירו. דכתיב ולקתתם לכם ביום הראשון לכם משלכם ואם נתנו לו חבירו במתנה ע"מ להחזירו לאחר שיצא בו נוטלו ויוצא בו ואח"כ מחזירו ואם לא החזירו איגלאי מילתא למפרע דגזול היא בידו מעיקרא ולא יצא ידי חובתו:

ר' יוסי אומר וכו' פטור מפני שהוציאו ברשות. מצוה דמחמת שהיה טרוד במצוה וממהר לעשותה שכח שהיום שבת:

גמ' כתיב ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' אית תניי תני דושמחתם בשמחת שלמים הכתוב מדבר שתהא נוהגת כל שבעת ימים:

מ"ד וכו'. הגירסא מהופכת ומסורסת. וניכר טעות המעתיקים מתוכה וכצ"ל מ"ד בשמחת לולב הכתוב מדבר ביום הראשון ד"ת ושאר כל הימים ד"ת ורבן יוחנן בן זכאי התקין על דבר תורה. כלומר כמו ביום הראשון לולב דבר תורה בכל מקום כך בשאר כל הימים לולב דבר תורה במקדש דלפני ה' אלהיכם כתיב ושפיר הוא דריב"ז התקין על דברי תורה כדרך שהיה במקדש מן התורה כל ז' התקין הוא זכר למקדש גם במדינה:

מ"ד בשמחת שלמים הכתוב מדבר א"כ לולב ביום ראשון הוא מד"ת בכל מקום ושאר כל הימים מדבריהן הוא אף במקדש קשיא ור' יוחנן בן זכאי מתקין על דבריהן דהרי במקדש עצמו לא הי' שאר כל הימים אלא מדבריהן והוא התקין אף במדינה זכר למקדש וכי יש התקנה אחר התקנה דנעשה תקנה זכר לדבר שאינו אלא תקנה מדבריהן אלא ודאי דהעיקר כהאי תנא דת"כ דבשמחת לולב הכתוב מדבר כדדריש ולא בגבולין שבעת ימים וזה לא שייך אלא בלולב דאלו שלמים מי איתא בגבולין כלל:

חברייא בעון קומי ר' יונה. הקשו לפני ר' יונה על הא דנקטינן דאין לולב דוחה שבת בשאר כל הימים אפי' במקדש אלא ביום הראשון בלבד כדתנן בריש פ' דלקמן לולב וערבה ששה ושבעה ואמאי ונימא היך דאת אמר והקרבתם אשה לה' שבעת ימים דכתיב בחג הפסח דאין שבעה בלא שבת לימד על כל מוספי מועדות שדוחין את השבת וה"נ ודכותה ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים דבלולב משתעי נימא ג"כ אין שבעה בלא שבת וידחה שבת במקדש אף בשאר כל הימים:

א"ל שנייא היא גבי לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון חלק הראשון מהן מדהוציא ביום הראשון מכלל שבעת הימים ש"מ ללמד לחלק הראשון משאר הימים שאם יום הראשון הוא שחל להיות בשבת דוחה שבת אבל לא בשאר הימי':

מעתה במקדש ידחה. שבת ביום הראשון שחלקו הכתוב מכלל שבעת ימים דושמחתם שנאמר בו לפני ה' אלהיכם אבל בגבולין לא ידחה אף ביום ראשון ואנן קיי"ל דאף בגבולין לולב דוחה שבת ביום הראשון בזמן המקדש כדתנן לקמן:

אילו הוה כתיב ולקחתם לפני ה' אלהיכם. ביום הראשון שפיר הייתי אומר כאן מיעט בגבולין שאין דוחה שבת אף בראשון ובמקום אחר ריבה כלומר אם אינו בשבת ריבה אף לגבולין שיהא נוהג בראשון אלא השתא דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא כתיב כאן לפני ה' אלהיכם א"כ דרשינן מכל מקום דמדחלק הכתוב לראשון ללמד שראשון הוא שדוחה שבת דוחה הוא מכל מקום ואף בגבולין וקרא דושמחתם דכתיב לפני ה' אלהיכם שבעת ימים היא שנאמר בירושלים בלבד דהיינו מקדש:

גמ' חברייא אמרין דברי ר' יוסי וכו'. טעמיה דר' יוסי במתני' דפוטר בשכח והוציאו לרה"ר משום שמצות עשה דוחה למצוה שהיא בל"ת וה"נ מצות לולב דוחה שבת בין לענין המצוה עצמה ובין להמתעסק בה ומתוך כך הוציא לרה"ר:

אמר לון ר' יוסי זה ר' יוסי אמורא הוא חבריה דר' יונה בכל מקום לא מן הדא טעמא פוטר ר' יוסי דמתני' אלא מן הדא דאמר ר' אילא וכך שנייה בבבל כך היה מנהג בירושלים וכו' וכל כך למה מפני שמחבבין את המצוה ומתוך כך טרוד בה הרבה ולפיכך פוטר ר' יוסי הואיל ושכח מחמת טירדא דמצוה:

זאת אומרת שהוא אסור בהניי'. מדקתני הניחו אסור לטלטלו משום דלא חזי אלא למצותו ואסור להשתמש בו לשום הנאה אחרת כגון לסמוך בו איזה דבר וכיוצא בו והלכך אחר שיצא בו בי"ט אין לטלטלו:

מטלטלין עצי בשמים וכו'. קמ"ל אפי' לחולה שאין בו סכנה אלא שנותנין לו להריח לעשות לו נחת:

ערבה מותר להניף בה. על החולה בשבת ובערבה של מצוה קאמר:

אף בסכין של מילה כן וכו'. עיקרא דהאי מילתא שנויה לעיל בפ' ר"א דמילה בסוף הלכה ד' דמייתי התם לדר' יוסי דמתני' דהכא דפוטר אם שכח והוציא מחמת טירדא דמצוה. ושואל הש"ס התם אם אמרי' אף בסכין של מילה כן שאם שכח מחמת טירדא והוציאו בשבת לר"ה פטור הוא לר' יוסי וכן במצה ששכח והוציאה לר"ה בשבת ופשיט ליה מן מה דאמר ר' יוחנן התם דלר' יוסי אפי' פירש חוזר על הציצין אע"פ שאינן מעכבין את המילה אלמא אפי' דבר שאינו מן המצוה גופה ושאינו מעכב בה הוי כמצוה עצמה לר' יוסי הואיל וניתנה שבת לדחות היום אצל עיקר המצוה ואם כן ה"ה במכשירי מצוה כן ואף במצה כן לר' יוסי דכל היכא ששכח מחמת טירדא פטור כעל המצוה עצמה:

מתני' מקבלת אשה את הלולב וכו' ומחזירתו למים בשבת. בזמן שהיו נוטלין בשבת ולא אמרי' דמטלטלה מידי דלא חזי לה:

למים. שלא יכמושו:

בשבת מחזירין. שהרי נטלו מהם היום אבל לא מוסיפין וכ"ש שאין מחליפין:

וביו"ט מוסיפין. אבל לא מחליפין לשפוך אלו ולתת צוננין מהן דטרח לתקן מנא:

ובמועד. בחול המועד מצוה להחליף והלכה כר' יהודה:

חייב. בלולב לחנכו מדברי סופרים:

גמ' יודע. הקטן לנענע חייב בלולב וכו':

לשמור את ידיו בנקיות. וליטול ידיו:

את גופו. בטהרה ובנקיות:

וכולהם מבן עשרים שנה ומעלה כמו שנאמר ויעמידו וגו' ואע"פ שנתמלא זקנו עד שיהא בן עשרים:

הדרן עלך לולב הגזול