מתני' מאימתי מזכירין גברות גשמים. לפי שהגשמים אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות ואין חקר הנותן מטר על פני הארץ ואתיא חקר חקר דכתיב בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו וכתיב התם בברייתו של עולם מכין הרים בכחו נאזר בגבורה משום הכי קרי להו גבורות גשמים:

רבי אליעזר אומר מיום טוב הראשון של חג. דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין ליטלו מי"ט הראשון של חג הילכך בתפלת שחרית בי"ט הראשון של חג מזכירין גבורות גשמים אבל מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה:

ר' יהושע אמר. מי"ט הראשון אין מתחילין אלא מי"ט האחרון של חג הוא דמתחילין כדאמר ליה לר"א הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג א"כ למה הוא מזכיר כל שבעה ימי החג שהסוכה נוהגת בהן וכדאמרי' בפ"ב דסוכה ירדו גשמים וכו' משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו על פניו כלו' אי איפשי בשימושך:

א"ל ר"א אף הוא אינו אומר וכו'. לא אמרתי לשאול על הגשמים כל ימי החג אלא שיהא מספר ואומר שבחו של הקב"ה שהוא משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו בשעה שהוא צריך לעולם. א"ל א"כ. דמשיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו משמע:

לעולם יהא מזכיר. ואפי' בקיץ ואין הלכה לא כר"א ולא כר' יהושע דמשמע מיד בי"ט האחרון הוא מזכיר אלא הלכה כר' יהודה במתני' דלקמן דהאחרון בתפלת מוסף הוא דמזכיר והראשון אינו מזכיר:

גמ' טעמיה דר"א וכו' לפיכך הן באין פרקליטין. מליצים על המים ועל כך הן באין בחג שנידונין על המים. וא"כ ראוי להזכיר מעת התחלת נטילתן:

דבר אחר בשעה שהעבד משמש את רבו וכו'. והלכך שעת נטולתן שעובד לרבו בהן מבקש פרס שלו מרבו ולהאי טעמא לא צריך לזה שבאין הן פרקליטין למים:

א"ל ר' יהושע וכו' ורוח רבו נוחה הימנו. אז הוא תובע פרנסתו ממנו אבל כאן מכיון שהגשמים אינו סימן ברכה בחג ומראין שאין רוח רבו נוחה הימנו אינו בדין שיהא מזכיר:

דבר אחר. בנוהג שבעולם שאין העבד תובע פרס שלו אלא סמוך לפרסו כלומר אחר שהשלים עבודתו ומגיע לו פרס שלו ולא בהתחלת עבודתו הלכך בדין הוא שלא יהא מזכיר אלא ביום טוב האחרון אחר שהושלמה העבודה בנטילתן:

תני. בברייתא חדא רבי אליעזר אומר וכו'. וקאמר הש"ס על דעתיה דהדין בתרייה להאי ברייתא אחריתא ניחא אליבא דר"א דהוא דעתי' דר' אליעזר קדמייתא הא דאמרן דטעמיה ע"י שארבעת מינין הללו וכו' ולפיכך קאמר מיום טוב הראשון של חג שזהו משעת נטילת לולב והיא דעתיה בהאי ברייתא אחרייתא אלא אליבא דרבי יהושע קשיא מחלפא שיטתי' דתמן במתני' הוא אומר מיום טוב האחרון והכא הוא אומר משעת הניחו של לולב וזהו בשביעי בשחרית אחר התפלה:

שכל היום כשר ללולב. ואם לא נטל שחרית יטול בין הערבים וא"כ שעת הנחתו סמוך לחשיכה של יום טוב האחרון:

ויזכיר מבערב. של יום טוב האחרון בתפלת ערבית:

לית כל עמא תמן. בבית הכנסת ואם יתחילו מבערב אין הכל יודעין ויהיה זה מזכיר וזה אינו מזכיר והרי זה כאגודות אגודות:

ויזכיר בשחרית. של י"ט האחרון שכל הציבור בבית הכנסת הם:

אף הוא סבור וכו'. כלומר אף זה שלא היה בבהכ"נ אתמול מבערב יטעה ויהא סבור שמא כבר הזכירו מבערב והוא הוי מדכר וכלומר שהיה לו ג"כ להזכיר אלא שלא ידע ובשנה האחרת יבא להזכיר מבערב אבל עכשיו מכיון דהוא חמי לון שאין מזכירין בשחרית ומזכירין הן באחריתא במוסף אף הוא יודע שלא הזכירו מבערב:

א"ל ר' חייה בר מרייא לרבי מנא אוף הכין הוה ר' יונה אבוך הוה בה. מקשה ומתרץ כך:

אסור ליחיד. להתחיל להזכיר עד שיודע שהתחיל להזכיר השליח ציבור:

ר' סימון וכו' בשליח ציבור הדבר תלוי. בתמיה וכי בש"צ הוא תלוי אם כן במקום שאין כאן ש"צ לא יזכיר אלא אף היחיד אם רצה להזכיר מזכיר:

מה ופליג. אם ר' סימון בשם ריב"ל פליג אהא דקאמרת בשם ר' פדת אסור להזכיר וכו' ולדידיה מותר היחיד להזכיר לעולם קודם שישמע שהש"ץ הזכיר:

א"ל. ר' חגיי לא פליג אלא דא דאת אמר כמתמיה וכי בש"צ הדבר תלוי וס"ל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר היינו בטל שמתחילין בי"ט הראשון של פסח ומפני שהטל אם רצה להזכיר מזכיר הוא לעולם. ודא דאת אמר בשם ר' פדת אסור ליחיד להזכיר וכו' היינו בגשם שאין להזכירו בימות הקיץ ועד שלא ישמע שהגיע הזמן שהש"צ התחיל להזכיר לא יזכיר:

קמון בצלותא. עמדו הצבור להתפלל תפלה זו שמזכירין בה הרי זו כמו שכבר [הזכיר] הש"צ ואף היחיד מזכיר:

כשם שתחיית המתים חיים לעולם וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ה דברכות בהלכה ב' על המתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים וזהו הטעם שקבעו להזכיר גבורות גשמים בברכה זו וכל הסוגיא שם עד ואלו צרכיו הם:

שמע לה מן הדא. כלומר מן הכתוב הזה שמעינן שהוקשו זה לזה דכתיב יחיינו מיומים וגו' וכתיב בתריה ונדעה נרדפה לדעת את ה' וגו' ויבא כגשם לנו:

בין על הטל ובין על המטר נשמע לו. ושניהם נעצרו:

ואחרינא אמר על המטר וכו' מן הדין קרייא. הוא למד דכתיב לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ואלו טל לא כתיב ש"מ לא נעצר הטל:

מאן דאמר בין על הטל וכו'. א"כ איכן הותר נדרו של טל דהא לא אמר הקב"ה אלא ואתנה מטר:

אדרעי'. שם מקומו:

סברין. אנן מימר שלא היה צריך לומר לו גם להטל מפני שהנדר שהותר מקצתו הותר כולי וכיון שהותר למטר הותר נמי לטל:

אית דבעי מימר. במעשה בנה של צרפית הותר הנדר של טל כדדריש ואזיל:

ויאמר ה' אלהי וגו' תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וכתיב בתריה וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד וגו' ורישיה דהאי קרא מיותר הוא דלא הוה ליה למיכתב אלא ותשב נפש הילד וממילא שמע ה' בקולו אלא ללמדנו הוא בא שהיה שם עוד איזה דבר שדבר עמו שמע בקולו ואח"כ ותשב נפש הילד. וכדדריש ר' יהודה בן פזי משל דאליהו למה הדבר דומה לאחד שגנב וכו':

עם כשהוא יוצא נפצע בנו וכו'. לאו דוקא מיד אלא כשיוצא והולך ולימים נפצע בנו ודומה לנמשל שלא היה מעשה זו מיד אחר שנשבע אליהו אי ה' אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי:

לך והתר נדרו של טל וכו'. כלומר ללמדו הוא בא שהטל חיים הוא לעולם שמעינן מיהת שאז הוצרך אליהו להתיר נדרו של טל והיינו דכתיב וישמע ה' בקול אליהו זהו להתיר נדרו ואח"כ ותשב נפש הילד:

וארעא תפקידה תפליט. לפרש וארץ רפאים אלו הן המתים שהן קרוים רפאים ומופקדים הם בארץ ילדיתיך. מבטיח אני לך שיהא הטל לעולם לילדותיך:

וכתיב בתריה נשבע ה' וגו'. הכי גריס לה בברכות שם:

בדייתיקי נתתיו לאברהם. במתנה נתתיו לו ויתן לך האלהים מטל השמים. הכי גריס לה בברכות. כלומר דלישנא דקרא מדייק ליה מה דפתח ואמר ויתן לך יתן לך מיבעי ליה אלא דה"ק האלהים יסכים לברכתי ויאמר מה שבדייתיקי כמו בצוואה שהיא מקוימת ונתתי לאברהם שיהא לבניו אחריו' ועכשיו אותו הדבר במתנה נתתיו לו ליעקב וזהו ויתן לך האלהים וכלומר מה שכבר נתן לאברהם בדייתיקי ויתן לך האלהים לך דייקא ומהו זה מטל השמים:

אשר לא יקוה לאיש. כמו הטל מאת ה' הוא וא"צ לזכות איש אחר כך והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים:

היה עומד בגשם. בימות הגשמים שמזכירין גשם והזכיר של טל שאמר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין אותו ולקמן מפרש לה:

בטל. היה עומד בימות הקיץ שמזכירין טל ולא הזכירו והזכיר של גשם מחזירין אותו:

והא תני. בברייתא בטל וברוחות לא חייבו חכמים להזכיר לעולם ואם רצה להזכיר מזכיר ואמאי קאמרת שמפני שלא הזכיר טל מחזירין אותו:

לא דמי ההוא דמיקל להוא דלא מצלי ולא מיקל. כלומר לא כדקס"ד דמשום שלא הזכיר טל מחזירין אותו לא היא אלא דטעמא הוי מפני שהזכיר של גשם שלא בזמנו והוא סימן קללה ואם לא היה אומר לא טל ולא גשם ודאי אין מחזירין אותו דלא דמי להאי דמקלל ומזכיר הדבר שלא בעונתו לזה שאינו מתפלל ומזכיר כלום דלא מקלל מידי והלכך אם לא הזכיר כלל בימות הקיץ אין מחזירין אותו דלא חייבו חכמים להזכיר בטל וברוחות אבל אם הזכיר גשם מחזירין אותו:

בגשם וכו'. השתא פריך ארישא דקאמר אם בימות הגשמים הזכיר של טל ולא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:

והא תני. בתוספתא דברכות פ"ג שאם לא שאל בברכת השנים או שלא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו אלמא דשאלה והזכרה מעכבין הן:

כהוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. התם מיירי שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם והלכך מחזירין אותו אבל הכא מכיון שהזכיר טל אע"פ שלא הזכיר גשם אין מחזירין אותו:

לא שאל וכו' ודכוותיה. בעיא היא אי נימא דכוותה נמי בהזכרה שאם לא הזכיר גשם בתחיית המתים שאומרה בשומע תפלה. וקאמר הש"ס מאי תיבעי לך קל וחומר הוא:

מה אם שאלה שהיא מדוחק. כלימר הרי שאלה שהיא בקשה על הצורך והדוחק שהזמן צריך לגשמים ולפיכך תקנוה בברכת הפרנסה ואפ"ה אם לא אמרה במקום שתקנוה מהני לאומרה בשומע תפלה וא"צ להחזירו:

אזכרה שהוא מריוח שאינה אלא דרך שבח למקום שמוריד הגשם בזמנו ואינה בקשה על הצורך והדוחק לכ"ש דמהני אם אומרה בשומע תפלה:

והא תני. הא דלעיל לא שאל וכו שמחזירין אותו וקס"ד דכשלא הזכירן במקום שתיקנו אותן צריך לחזור. ומשני ר' אבא מרי דבשלא נזכר לאמרן בשומע תפלה קאמר שמחזירין אותו ייבא. אתיא הא כהאי דאמר ר' שמעון בר בא וכו'. בברכות שם לקמן בהלכה ג' בר"ח שאם לא הזכיר מעין המאורע אם עקר את רגליו וכו' ואם לאו חוזר לעבודה כלומר חוזר לשומע תפלה ואומרה ואח"כ לעבודה וכא נמי אם עקר וכו':

בנינוה היו צריכין למיעבד תענית על הגשמים והיה הזמן אחר הפסח ובאו ושאלו לרבי היאך יתנהגו ואמר להן לכו ועשו התענית ובלבד שלא תשנו מטביעה של התפלה בענין השאלה:

היכן הוא אומרה. ובאיזה מקום יקבע השאלה ומפני שרבי אמר להם סתם ובלבד וכו' ונסתפקו בדבר והיה ר' ירמיה סבר מימר אומרה בשומע תפלה דהואיל והזמן אינו לשאלת גשמים עכשיו אלא שהם צריכין לכך הלכך הוו להו כיחיד:

א"ל ר' יוסי לא כן וכו'. כלומר שהקשה לו וכי לא כן אמר ר"ז וכו' לעיל דבדיעבד אם לא אמר במקומן מהני הוא שיחזור ויאמר בשומע תפלה אבל לכתחלה לא והרי אמר להן רבי ובלבד שלא תשנו ממטבע של תפלה והיכי קאמר שלכתחלה יאמרו בשומע תפלה:

על דעתיה דר' יוסי היכן הוא אומרה. דודאי בברכת השנים כמו שנוהגין בזמן גשמים לא אמר להן רבי שיאמרו עכשיו אחר הפסח ואם לא יאמרו בשומע תפלה היכן יאמרו:

בשש שהוא מוסיף. באלו שש ברכות שמוסיפין בתעניות יכללו שם גם לשאלת גשמים:

עד כדון צבור שיש לו שש. עד כאן בצבור שהם נוהגין באלו שש ברכות אבל יחיד שמתפלל בפ"ע בזמן התעניות לא תקנו לו שש ברכות אלו היכן הוא אומרה באותו הזמן לשאלת גשמים וקאמר ר' חיננא לא כן אמר ר"ז וכו' בפ"ד דברכות בהל' ד' יחיד תובע צרכיו בשומע תפלה ואלו נמי צרכיו הם ואפי' לר' יוסי שהקשה לר' ירמיה על שאמר יאמרו בשומע תפלה היינו לצבור דוקא הוא דאמר אבל יחיד הואיל וצרכיו הן יאמר בשומע תפלה:

תני. בברייתא:

נתפלל בימות החמה או בימות הגשמים ואינו יודע מה הזכיר אם הזכיר גשם או לא:

כל שלשים יום. הראשונים חזקה מה שהוא למוד ורגיל הזכיר וא"כ בימות החמה צריך הוא לחזור ולא יזכיר גשם וכן בימות הגשמי' במקום שאין מזכירין טל בימות החמה א"כ חזקה שלא הזכיר כלל לא טל ולא גשם וצריך לחזור ולהזכיר גשם:

מכאן ואילך. לאחר שלשים יום חזקה מה שצורך לפי הזמן הוא הזכיר וא"צ לחזור:

שני ימים של גליות. דספק הוא אם היום שמיני הוא וצריך להזכיר גשם או שמא שביעי הוא או יו"ט הראשון של פסח ספק אם היום יו"ט וצריך להפסיק ושלא להזכיר:

מזכיר שחרית. בשחרית אינו מזכיר טל אלא מזכיר גשם ואינו מזכיר במוסף גשם דשמא יו"ט הוא וכן בשמיני של חג מזכיר הוא גשם דשמא י"ט הוא וצריך להתחיל להזכיר גשם:

מנחה בשחרית וערבית במוסף. כלומר ובמנחה הוא חוזר ונוהג כמו בשחרית וביו"ט הראשון של פסח אינו מזכיר טל אלא גשם ובשמיני של חג אינו מזכיר גשם כמו בשחרית וערבית:

לערב יו"ט הראשון הוא נוהג כמו במוסף בין בפסח ובין בשמיני של חג דממ"נ הוא:

בגולה לא נהגו כן. לענין השאלה כדתנן במתני' וכן לענין הזכרה. למ"ד לקמן בהלכה ב' מקום שמזכירין שואלין. אלא עד ששים יום בתקופה של תשרי מתחילין לשאול:

ותני כן. בברייתא. וכצ"ל בד"א בארץ ישראל אבל בחוצה לארץ הכל לפי הזמן הכל לכי המאורע ובספרי הדפוס נתחלף בטעות:

הדא דאת אמר בגשם. צריך ליזהר שלא יזכיר שלא בעונתו לפי שהוא סימן קללה אבל בטל אם רצה להזכיר כל ימות השנה מזכיר לפי שהוא לעולם סימן ברכה. אמר ר' יהושע וכו' בעונתו. לפי שבעונתן הן חביבין וכמו בתחיית המתים מזכירין כל ימות השנה ואינה אלא בעונתה כך מזכירין גשמים אף בכל השנה לר"א ואינן אלא בעונתן:

ותמיה אני היך רבנן מדמיי וכו'. והיא ר"א:

דלא דמייא דבעי בר נש ייחון מיתייא כל אימת וכולי יומא זמניה הוא אבל לא בעיא בר נש ייחות מיטרא כל אימת. שהרי משיצא ניסן סי' קללה הוא כדתנן סוף פרקין:

אמרו לו א"כ לעולם יהא מזכיר. ופריך הש"ס מחלפה שיטתיה דרבי אליעזר וכו' דאיתפלגון וכו'. וה"פ דהרי לר"א דקאמר מזכירין הגשמים לעולם וטעמיה דאבעונתן קאי והוא כמספר שבחו של המקום ב"ה שמוריד הגשם בעונתו א"כ קשיא לסברא דידיה אמאי אנחנו מזכירין גאולה כל יום ואומרים גואל ישראל הא איהו הוא דקאמר שהגאולה היא תלויה בישראל לבדם ואם אין ישראל עושין תשובה אין נגאלין לעולם והשתא לדידי' לא שייך לומר גבי גאולה כמו בגבורת גשמים שמספר בשבחו של מקום הוא שהרי הדבר בישראל עצמם הוא תלוי וקשיא דר"א אדר"א וכן קשיא לר' יהושע דקאמר כמתמיה וכי אם יעמדו ישראל ולא יעשו תשובה אינן נגאלין לעולם חלילה אלא סוף סוף הקב"ה ירחם עלינו ויגאל אותנו וא"כ קשיא לסברא דידיה אמאי מהדר לר"א א"כ לעולם יהא מזכיר יזכיר ויזכיר דהא עכ"פ בעונתו מוריד הגשם הוא ושייך שפיר שמספר בשבחו של מקום הוא כמו בברכת הגאולה לדידיה. ולא משני מידי להאי רומיא דדידהו אדידהו:

ולא בכסף תגאלו. דמשמע לא במעשים טובים ולא בתשובה:

מה עביד ליה ר"א. להאי קרא וקאמר תשובה וכלומר דר"א מפרש ולא בכסף אמעשים טובים בלחוד הוא דקאמר אבל תשובה עכ"פ צריך:

כמה דאת אמר צרור הכסף וגו'. ואצדיקים קאי שיש בהן מעשים טובים:

מה עביד לה ר"א. ומשני דנמי תשובה מיהת צריכה ובעתה פירושה בתשובה כמה דאת אמר ועתה ישראל וגו' ויראה היא התשובה:

כיון שא"ל ר' יהושע. לר"א המקרא הזה של דניאל וירם ימינו ושמאלו וגו' דאלמא יש קץ בדבר איסתלק ר"א ושתק:

מתוך חמשה דברים נגאלו ישראל ממצרים וכו'. כדדריש מקראי מתוך הקץ. שבא הדא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם וגו' שבא הקץ:

ויזעקו. זהו מתוך צרה:

כדכתיב וישמע אלהים את נאקתם זהו מתוך צווחה. ויזכור אלהים את בריתו וגו' זהו מתוך זכות אבות וכו' וירא אלהים את בני ישראל זהו מתוך תשבה שראה תשובתם וידע אלהים:

מתוך הקץ וכו'. כלומר וכן לעתיד עתידים לגאול מתוך חמשה דברים הללו כדדריש ואזיל מקראי:

הוה איחטא בלישניה. שהיה רגיל לספר לשון הרע ובא לגבי ר' יוחנן להגיד לו תקנתו ולסדרו תשובה:

איזיל תהי בך. תתחרט על מעשיך שעשית ולהבא לך ולעי באורייתא ותנצל מלה"ר דכתיב מרפא לשון עץ חיים היא התורה:

משא דומה. ומצאו כתוב משא דומי כמו רומי:

אלי קורא מפני שעיר. מפני מעשה שעיר והוא אדום שעושין לי קורא לי:

אלי מאיכן נזדווג לי. לשמוע בקולי משעיר הוא אדום והוא רומי וכדקאמר רבי יהישע בן לוי אם יאמר לך אדם היכן הוא אלהיך היום בגלות אמור לו בכרך הגדול שברומי וכו' וכלומר שבכל מקום שגלו ישראל גלתה השכינה עמהן וכדתני רבי שמעון בן יוחי וכו':

שומר מה מליל. דריש לשון מילל:

אמרו לו וגם לילה. אתמהא אם יהיה לילה וחשך הגלות לכולם:

מה טעמא היום אם בקולו תשמעו. בכל יום ויום זמנו היא אם תשובו ובקולו תשמעו:

כי שבת היום לה' וגו' חד יום. ויתורא דהיום קא דריש דלא ה"ל למימר אלא כי שבת הוא אלא ללמד דבחד יומא דשבת תהיה לה' ואם היו משמרין כתיקנה מיד היה בן דוד בא:

בשובה ונייח. של השבת תתפרקון:

מתני' אין שואלין את הגשמים וכו'. הא דפליגי ר"א ור' יהושע לעיל בהזכרה הוא דפליגי אבל בשאלה לומר ותן טל ומטר מודים הן שאין שואלין אלא סמוך לזמן גשמים בג' במרחשוון או בז' בו כדפליגי תנאי במתני' דלקמן:

העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג האחרון. זה שמתפלל תפלת מוסף מזכיר גשם והראשון המתפלל תפלת שחרית אינו מזכיר גשם אלא הטל במקום שמזכירין כל ימות הקיץ:

בי"ט הא' של פסח הראשון המתפלל תפלת שחרית מזכיר גשם והאחרון המתפלל תפלת מוסף אינו מזכיר גשם אלא טל והלכה כר' יהודה:

עד אימתי שואלין את הגשמים ר' יהודה אומר עד שיעבור הפסח. והא דקאמר לעיל האחרון בי"ט הא' של פסח אינו מזכיר גשם ואם שאין מזכירין מכ"ש שאין שואלין מסיק התם בגמרא תרי תנאי ואליבא דר' יהודה. והכא בגמרא נמי משני דברישא הוה אמר בשם גרמיה עד שיעבור הפסח והדר ביה בתינייתא וקאמר כר' יהודה ב"ב כדגרסינן להא ברישא דמתני':

גמ' א"ר יוחנן הלכה כר' יודה שאמר משום ר' יודה בן בתירה. זהו כר' יהודה דרישא דמתני' ושנינו בברייתא דמשום ר"י בן בתירה אמר הכי העובר לפני התיבה בי"ט האחרון של חג האחרון מזכיר:

טעמא דר' יודה. דהרישא דקאמר דהראשון אינו מזכיר:

כדי שיצאו המועדות בטל. מפני שהטל סימן יפה לעולם בין בימות החמה ובין בימות הגשמים ויש להזכירו במועדים לסימן יפה ולפיכך אין להזכיר גשם ולהפסיק מטל בשחרית של יו"ט האחרון כדי שיזכיר הטל היום האחרון של המועדות והלכך נמי בראשון מהמועדים והוא י"ט הראשון של פסח אין האחרון מזכיר גשם אלא טל ונמצא המועדות מתחילין ויוצאות בטל:

מחלפה שיטתיה דר' יודה תמן הוא אמר. ברישא דהמתני' העובר לפני התיבה וכו' ובי"ט הראשון של פסח וכו' האחרון אינו מזכיר:

והכא הוא אומר הכין. בתמיה דעד שיעבור הפסח שואלין ואם שואלין מכ"ש שמזכירין. ומשני חדא בשם גרמיה וכו':

ולא ידעין. אנחנו הי דא בשם גרמיה וכו' ופשיט לה מן מה דאמר רבי יוחנן וכו' ומפרש עלה טעמא דר' יודה כדי שיצאו המועדות בטל א"כ הדא אמרה קדמייתא וכו' כלומר בתחלה היה שונה בשם עצמו עד שיעבור הפסח ובתינייתא הדר ביה ושנה בשם ר"י בן בתירה כברישא דמתני'. ואם נפרש קדמייתא היא הרישא ותינייתא היא הסיפא א"כ צריך להחליף הגירסא קדמייתא בשם ר"י בן בתירה דעלה הוא דקאמר ר' יוחנן טעמא דר' יודה וכו' ותינייתא בשם גרמיה:

בעון קומוי. דר' יוחנן או דילמא נימר דכאן ברישא דהמתני' להזכיר הוא דקאמר ר' יודה וכאן בסיפא לשאלה:

אמר לון. ר' יוחנן הלכה מקום שמזכירין שואלין ואם פסק מלהזכיר ודאי אין שואלין:

ואמר עוד אנא היא צריכה לי. עדיין אני מסופק בדבר זה אם יש לחלק בין הזכרה לבין שאלה:

ובסופא. ולבסוף את מציית ליה. לשון לחן ודחק שלחצת אותו לומר לך האמת ואמר לא שנינו הלכה מקום שמזכירין שואלין וכן ר' חייה וכו'. ואמר הכי בהדיא משמיה דר' יוחנן:

בכנישתא דבולי. מקום הנקרא בולי. א"נ בולי לשון חשיבות הוא כמו שנמצא זה בכמה מקומות בש"ס והבהכ"נ שהחשובים נכנסים בו היה:

והא תנינן. במתני' דלקמן בג' במרחשוון שואלין את הגשמים והיכי אמרת במקום שמזכירים שואלין הא בג' במרחשון אין מזכירין:

בשעת המקדש שאני. דהוי עולי רגלים ואין מזכירין ושואלין עד ג' במרחשון שלא יטרדו בחזירתן מחמת הגשמים:

לפי שבעולם הזה וכו'. הובא זה לעיל בפ"ו דשקלים בהלכה ב' וע"ש. ומשום דמביא במתני' קרא ויורד לכם גשם וגו' מייתי לה כדדריש מיניה ר' יוסי שעשת התבואה בימי יואל לחמשה עשר יום:

מתני' בג' במרחשון שואלין את הגשמים ומתחילין לומר ותן טל ומטר בברכת השנים:

רבן גמליאל אומר בשבעה בו. שהוא ברוב השנים ט"ו יום אחר החג:

כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת. שהוא קצה הצפון של א"י ומאותן שעלו לרגל וחוזרין לבתיהם שלא יטרידום הגשמים והלכה כר"ג. וכל זה דוקא בא"י אבל בגולה אין שואלין עד ששים יום לתקופת תשרי וביום ששים מתחילין לשאול הגשמים:

גמ' מתניתא דר"מ דתני. בתוספתא פ"ק איזו היא רביעה ראשונה ר"מ אומר הבכירה בשלשה במרחשון והבינונית וכו' ר"י אומר הבכירה לשבעה והבינונית בשבעה עשר וכו'. וכן הוא בתוספתא:

ר' יוסי אומר וכו' והאפילה בשלשים יום. ובתוספתא גריס והאפילה בר"ח כסליו:

שכן מצינו וכו'. שאז היא האפילה ולפיכך מתחילין היחידים להתענות אם לא ירדו גשמים כדתנינן לקמן ולר' יוסי מר"ח כסליו הוא דמתחיל:

הכל מודים בי"ז שיש בו זמן רביעה. שהוא זמן כוכב כימה לשקוע ביום שבו וכו' כדאמרי' בר"ה:

ולמה לא אמר. הלכה כר"מ משום דאית תניי תני ומחליף דר"מ לר' יהודה ודר' יהודה לר"מ:

כמה גשמים ירדו וכו'. גרסינן להא לעיל בברכות פ' הרואה בהלכה ב':

בתחלה כדי רביעה. כלומר בזמן רביעה הראשונה כמו ששנינו לעיל אם ירדו כדי לרבע את הארץ מברכין ולקמן מפרש לה כמה הוא כדי רביעה:

ובסוף. ברביעה שניה:

ושלישית כדי שידיחו פני הקרקע. כצ"ל וכן הוא בברכות. כדי שיודחו פניה של הקרקע שהיא נמסית מן הגשמים וכמו שהודחו פניה הואי:

ובסוף כדי שתשרה המגופה. קס"ד שירדו כל כך כדי שתשרה המגופה של החבית והיינו דמתמה עלה ויש מגופה נשרית במי גשמים שיורדין על הארץ זה דבר שאי אפשר:

אלא רואין אותה כאילו היא שרויה. כלומר שיורדין כל כך עד שרואין את הארץ כאילו היא שרויה שיכולין לעשות ממנה מגופת חבית מבלי תוספת מים אחרים:

ולבסוף אפי' כל שהוא. דקסבר הואיל וירדו קצת גשמים ברביעה ראשונה הלכך ברביעה שניה אפי' בכל שהוא סגי:

להפסק תענית נאמרה. כל אלו השיעורין לא נאמרו אלא לענין הפסק תענית שאם היו מתענין על הגשמים וירדו להם כל כך כדאמרו בתחלה וכו' מפסיקין ולא מתענין:

לא מסתברא. אלא דלענין ברכה נאמרה אלו השיעורין והשיב לו הן. וחסר כאן:

ובברכות גרסי' דלר' חזקיה השיב דלענין הפסק תענית נאמרו וא"ל ר' חזקיה ולמה אמרת ליה לר' נחום הכין דלענין ברכה נאמרו והשיב לו דהוא נהוג בשיטת רביה כלומר בשיטת רבי שלי אמרתי כן לר' נחום ועל זה שאל ר' מנא זמנו רביה וא"ל ר' חזקיה ר' זעירא הוא רבו וא"ל ר' מנא. אם כן הוא הלא אף אנן אמרין לעיל דר' יוסי בשם ר' זעירא אמר דלענין הפסק תענית נאמרה ולא כרב אדא בר אבימי משמיה:

שאת ממניען זו מזו. שאתה מונע טיפה אחת מטיפה אחרת שלא יהו נוגעין זו בזו כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים וגו' והוא לשון מניעה יגרעון כד"א ונגרע מערכך:

וכמה גשמים ירדו ויהא בהם כדי רביעה וכו'. תוספתא שם:

מלא כלי. אם הם ממלאין כלי המחזיק ג' טפחים:

בתחל'. ברביעה ראשונה:

שורשי תאנים רכים. הן מתחלחלין ובוקעין אפי' בקרקע קשה כצור:

א"כ מה יעשו שרשי חרוב ושקמה. שהן עמוקין הרבה בארך ומהיכן הן שותין:

לרגעים אשקנה. לרגע ורגע שתצטרך ולכל מין ומין כפי מה שהוא:

מלמד שאין הארץ שותה אלא לפי חיסומה. מסורסת הגי' בכאן. ובברכות גריס להא מקודם א"כ מה ועשו שרשי חרוב וכו'. כלומר לרשב"א דאמר שאין הארץ שותה אלא לפי חיסומה. והיינו שפתה מלמעלה בלבד ועלה קאמר א"כ מה יעשו וכו' והוא הגי' נכנה:

חיסומה. מלשון המשנה בפי"ו דכלים הסלין של עץ משיחסום ויקנב וכן הרבה במשנה והוא מענין לא תחסום שור:

תני. בתוספתא שם ריש הפרק והגי' מהופכת שם דרשב"ג לרבי ודרבי לרשב"ג:

אם היתה השנה חסירה. כלומר באותה השנה היה חודש תשרי חסר ולפי שבאותו הזמן היו מקדשין על פי הראיה ופעמים היה חסר ולא כסדר העיבור המסור בידינו שתשרי לעולם מלא הוא:

נותנין לה חסרונה. כלומר מחשבין הרביעה לפי חשבון של אותה שנה שתשרי חסר הוא ויהיה ט"ו יום אחר החג בח' במרחשוון ור"ג דמתני' שאומר לעולם ט"ו יום אחר החג הוא זמן רביעה ראשונה ושואלין את הגשמים:

רבי אומר לעולם הולכין אחר. סידרה. אחר סידרה של שאר השנים שעל הרוב תשרי מלא הוא ושואלין בז' במרחשון כמו סדר שאר השני':

אם היתה השנה מעוברת. כלומר ואם באותה השנה עשו החודש מעובר מחשבין והולכין אחר עיבורה:

ופריך מחלפה שיטתיה דרבי תמן. ברישא גבי חסירה הוא אומר אחר סידרה שבשאר השנים והכא במעוברת הוא אומר אחר עיבורה ולא כסדר שאר השנים:

לבסוף נצרכה. כלומר סיפא דקאמר אחר עיבורה לא ברביעה שבתחלה מיירי שהיא בז' במרחשון אלא לבסוף היא נצרכה בשניה ובשלישית כדקרי להו לעיל לבסוף ובזמן של אותן שהוא בי"ז ובכ"ג או בר"ח כסליו הולכין אחר עיבורה אם החדש שלפניו מלא החשבון הוא לפי אותה השנה:

מתני' הגיע שבעה עשר במרחשון ולר"מ כבר עברו שלשה זמני רביעה שהן ג' במרחשון וז' וי"ז כדאמר בהל' דלעיל:

התחילו היחידים. והן חכמים שהן מתמנין פרנסים על הצבור כדאמר בגמרא או שהן ראוים להתמנות על הצבור:

גמ' אלו הם היחידים וכו'. ומתמה הש"ס וכי מכיון שהוא מתמנה פרנס על הצבור הוא מתפלל ונענה והלא הרבה הם שמתמנין ואינם ראוים לכך אלא דבהני איירינן דמכיון שהוא מתמנה פרנס על הצבור ונמצא שהוא נאמן בהתמנות שלו וראוי הוא לזה מסתמא כדיי הוא מצלייא על המטר ומתענייא מהשמים:

קום אמור וכו'. כלו' כדאי אתה להתודות על המעשרות הואיל ואתה נאמן להוציא המעשרות כתיקונן:

א"ל רבי זכה עמי. ליתן לי דבר להתפרנס וא"ל ולא היה לאביך פריטין להניח לך וא"ל לא א"ל גביי אינון מופקדין משל אביך והשיב לו ידעתי מהם אבל שמעתי עליהן דאינון סרקון שהן באו לידו דרך גזילה ואיני רוצה ליהנות מהם. סירקון מלשון סקריקין בפ"ה דגיטין. וא"ל הואיל ואתה נאמן כל כך ולהשיב הגזילה ואם שאינה ידועה היא א"כ כדיי את מצלייא ומתעניא:

איתחמא לרבנן. בחלמא:

פלן חמרא. המוליך את החמורים הוא יצלי ובזכותו מטרא נחית:

מה אומנך. במה אתה מתעסק ומה מלאכתך:

ומה טיבו עבדית. כלום מעשה טוב בא לידך ועשית:

חד זמן. השכרתי חמורי לאשה אחת ומצאתה בוכה על הדרך ואמרית לה מה ליך שאת בוכה והשיבה בעלה שלה חבוש בבית האסירין הוא בשביל החובות ואני רוצה לראות מה לעשות כדי לפדותו ופניתי אני ומכרתי את חמורי ונתתי לה מחיר' ואמרתי לה הרי לך ותפדה בעליך ולא תחטא להרויח מחמת דבר אחר ואמרין ליה רבנן כדיי וכו' שדבר גדול עשית:

פנטקקה. שם אדם אחד והיה מפורסם בחטא ונראה לר' אבהו שזה יתפלל ויבא מטר. ומטר ירד ושלח אחריו ר' אבהו והביאו וא"ל ומה אומנך והשיב לו ה' עבירות עובר ההוא גברא בכל יום שוכר הזונות להמזנין ומייפה התייטרון הוא המקום של בתי התרטיאות ששוחקין ומרקדין לפני הזונות ומכניס בגדיהן להמרחץ ליפותן ומטפח ומרקד לפני הזונות עד שיבאו המזנין אצלן ומקיש בבבולייא היא כלי זמר א' שמקישין עליו כמו הטנמרא קדמיהון:

א"ל ומה טיבו עבדת. אעפ"כ אם בא איזה מעשה טוב לידך ועשית והשיב לו כעין מעשה החמר דלעיל:

ופרוס ערסי. מפה הפרוסה על המטה:

בטורא הוא יהיב. בהר על פני השדה הוא נתון לעשות מלאכת השדה:

אמרין ליה אישר. כדרך שאומרים לעובדי השדה יישר חילך ולא השיבם כלום ואח"כ כשישב לאכול ולא אמר להן אם תרצו לאכול הכריכה עמדי כדרך ארץ לומר לאורחי':

מי עלל. כשנכנס מן השדה לעיר עבר חד מובל קיסין. מוליך משא עצים על חמורו ונתן גלימא שלו על גובה המשא של זה נכנס לביתו:

ואמר לבני ביתו זו אשתו. יודע אני שאלו רבנן שבאו לכאן רוצין ניצלי וכו':

למה איטרפון. למה הטרחתם עצמכם לכאן היום הזה:

מה הוינא וכו'. וכי צריך אני להסיח דעתי מפעולות אחרים שאני שכור להם ולהשיב על דבריכם:

דלא הוית גביי אלא פלחי. חתיכה אחת שאכלתי וכי הייתי אומר לכם דברי חנופה ואין לבי לכך שהיא סעודה שאינה מספקת:

א"ל. מפני מה כשנכנסת להעיר נתת הגלימא על גובה המשא של זה והיה לך לישא עליך והשיב אינה שלי שאולה היא כדי להתפלל בה על השדה ולא לדבר אחר וכי אניח לקרוע אותה כשתהיה תמיד עלי:

מאנין צאין. בגדים מאוסין ואינן יפין:

אמרין ליה יאות את וכי'. ראוי לך להיות מתפלל ונענה שאתה מדקדק במעשיך וזהיר כל כך:

תני. בתוס' פ"ק:

כל אלו שאמרו אוכלין. ושותין משחשיכה אוכלין ושותין הן עד שיאיר המזרח וכי':

ישן. בלילה ועמד אסור לאכול ולשתות מיד:

כשלא התנה. שלא יהא חל עליו התענית עד שיאיר היום אבל אם התנה מותר אפילו ישן ועמד:

מתני' הגיע ר"ח כסליו וכו' ב"ד גוזרין שלש תעניות על הצבור. בה"ב ואין מתחילין לגזור תענית בחמישי כדתנן בפרק דלקמן:

גמ' כל תענית שב"ד גוזרין להפסיק. מבעוד יום כגון אלו דתנן לקמן עברו אלי ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות וכו' ואוכלין ושותין מבעוד יום אין עוברות ומיניקות מתענית בם דחמירא עלייהו להפסיק מבעוד יום ולהתענות כל כך:

נראין דברים. הא דקאמר ר' יוחנן דבאלו שב"ד גוזרין להפסיק אין מתענות בם ואיכא למידק מדבריו להאי גיסא ולהאי גיסא או דנאמר דבאלו ג' ראשונות דמתני' דתנינן בה שאוכלין ושותין משחשיכה מתענות בם אף עוברות ומיניקות לפי שאינן מצטערות כל כך. א"נ לאידך גיסא דה"ק ר' יוחנן אפי' אלו השניות דחמירי שמפסיקין בהן אעפ"כ אין עוברות ומיניקות מתענות בם ומכ"ש הראשונות דקילי שאין מתענות בה להכי מפרש ר' שמואל דנראין הדברים דכך הם דהכל לפי צורך השעה דודאי מסתברא טפי לומר דג' הראשונות ג"כ אין מתענות בם והיינו כשגזרו כבר שלא להפסיק כבר הן הן הקודמין וכלו' כשגזרו סתם שלשה תעניות על הצבור וסתמן כבר הוא שלא להפסיק מבעוד יום כדתנן במתני' ואין מתענות בם:

אבל אם גזרו מיד להפסיק. כלומר שראו הב"ד שהוא צורך השעה להחמיר על הצבור וגזרו אף על ג' ראשונות להפסיק מבעוד יום אף עוברות ומיניקו' מתענות בם הואיל וצורך השעה הוא ביד ב"ד הוא להחמיר:

ותני כן. בתוספתא שלהי פרק שני עוברות ומיניקות מתענין בט' באב וביו"כ ובג' תעניות של צבור ושאר תעניות לא היו מתענות. ואלו הן שבע אחרונות הואיל ואריכי הן כולי האי לא גזרו עליהן אעפ"כ וכו'. קתני מיהת דג' הראשונו' והשניות מתענות בם. וקשיא לר' יוחנן דאמר במקום שגזרו להפסיק אין מתענו' אלא לאו דנראין הדברים כדדיייקינן לאידך גיסא דכשגזרו סתם דכבר הוא שלא להפסיק בהא הוא דקאמר שאין מתענות בם והתוספתא מיירי שגזרו מיד להפסיק והלכך אף בג' הראשונות מתענות בם דצורך שעה הוא:

אתא ר' בא וכו'. וקאמר בשם ר' יוחנן דלא כן הוא אלא אפי' גזרו מיד להפסיק אין עוברות ומניקות מתענות בם ודלא כהתוספתא בג' תעניות הללו:

מתני' עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד וכו' מבעוד יום. לפי שצריך להפסיק מבע"י בתעניות הללו:

אסורין במלאכה. כדיליף בגמרא דכתיב קדשו צום קראו עצרה מה עצרת אסור בעשיית מלאכה אף תענית אסור בעשיית מלאכה:

ונועלין את המרחצאו'. הא קמ"ל דרחיצה שאסרו בחמין הוא הא בצונן מותר:

גמ' העושה מלאכה בתענית צבור וכו' מ"ט. דכתיב קדשו צום קראו עצרה ודריש עצרה כיום הכפורים שנעצרין בו ממלאכה:

והא תני הלילה מותר. במלאכה והיום היא שאסור אלמא לאו כיה"כ הוא:

קיימא אבא בר ירמיה. תירצא להא משום דכתיב התם אספו עם משעת אסיפת עם הוא כעצרה וזהו ביום שאוספין את העם ולא בליל':

נשייא דנהגן וכו'. גרסי' להא לעיל פ' מקום שנהגו בהלכה א' עד והוא נוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו ושם מפורש:

ברחיצה. זעירא בר חמא וכו'. גרסי' להא לעיל ביומא פ"ח בהלכה א' עד אית לך מימר באותו הגוף הקדוש בשוכח. שם פירשתי ועיין עוד במקומו' המציינין שם:

נח בכניסתו וכו' דכתיב אתה ובניך וגו' ולא כדכתיב ביציאתו אתה ואשתך וכדלקמן בשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם וכו' ולפיכך בזמן תעניות הללו אסורין בתשמיש המטה:

ששימרו יחוסיהן. זרעם שלא שימשו בתיבה:

קלקלו מעשיהן. בתיבה:

יצא מפוחם. שיצא ממנו כוש:

כלב יצא מפורצם. שמפורסם הוא בתשמישו לעין כל ונקשר הוא אחר כך:

עורב יצא משונה מן שאר הבריות. שרוקק את זרעו:

תאיבי בנים. תשוכי בנים ותאיבים להם:

ובלבד ביום שטבלה. אז מותרין הן לפי שעל הרוב האשה מתעברת בליל טבילה:

מתני' עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין עוד שבע שהן י"ג תעניות על הצבור וכו'. מנינא למעוטי דטפי לא גזרינן כדאמר בגמרא שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי:

שבאלו מתריעין. בשופרות:

בשני. של תענית:

מטין. שפותחין דלתי החניות במקצת ולעת ערב אבל אין מוציאין הסחורה לחוץ:

ובחמישי מותרין. לפתוח כל היום במיני מאכל ומשתה מפני כבוד השבת:

גמ' כבתוך ארבעים יום שעשה משה בהר. הי"ג תעניות וכל תענית הן ג' ימים כנגד מ' יום שעשה משה בהר ולפי שאינם אלא ל"ט הלכך קאמר כבתוך ארבעים יום ולא ארבעים שלמים:

על שם שאין מטריחין וכו'. לפיכך לא רצו לגזור יותר מכאן:

שאם היו שני דברים וכו' מתריעין עליהן אף יותר עד שיענו מן השמים:

ולמה באלין תרתין מילייא. כלומר ולמה דוקא אם הגובאיי הוא אח"כ עם עצירת גשמים ולא אם היה דבר אחר עם עצירת גשמים:

שיערייה רבי. שערוריה רבה וצרה כפולה הוא אם אלו הן ביחד:

פותח אחד ונועל אחד. בחנויות שיש להן ב' דלתות וזהו מטין דקתני:

ובחמישי וכו'. ובעי הש"ס מה הוא דמותרין מפני כבוד השבת אם פותח אחד ונועל אחד כל היום ובזה הוא יותר על השני שאינו מותר אלא עם חשיכה או דלמא פותח את שניהם בחמישי קאמר. ולא איפשיטא:

מתני' עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ובמתן ובבנין ובנטיעה ודוקא בבנין של שמחה כגון בית חתנות או שעושה ציור וכיור בביתו שאינו דבר הצריך אבל בונה ומתקן הוא את ביתו כדקאמר בגמרא אבל אם היה כותל גוהה ונטה ליפול סותרו ובונהו:

ובנטיעה. של שמחה כגון אילן המיסך על הארץ לטייל בו שהות לצל:

ובשאילת שלום וכו'. לת"ח וע"ה שנותן שלום מחזירין לו בשפה רפה וכובד ראש:

יצא ניסן וירדו גשמים וכו' שנאמר הלא קציר חטים היום. ואין מהנים כלום ובשלא ירדו כלל קודם ניסן כדקאמר בגמרא. וכל הדינים הללו השנוים בפרקין בארץ ישראל הן אבל האיים הרחוקים שזמן הגשמים שלהם אינו כזמן הגשמים של א"י שואלין הגשמים לפי הזמן הצריך להם ואם עבר אותו הזמן הידוע להם ולא ירדו גשמים בית דין גוזרים תעניות על הצבור כסדר השנוי במתני':

גמ' הדא דאת אמר ממעטין בבנין. דוקא בבנין של שמחה וכו'. כדפרישית במתני':

כותלא דגנאי ביה. בכותל של הבית שישן ודר בו הוא דהתירו שאם היה הכותל גוהה סותרו ובונה ולאפוקי אם יש לו בית לדור בו ורוצה לתקן בית אחר שלו:

אסור לארס אשה בערב שבת וכו'. כתוב לעיל בפ' משילין בהלכה ב' וע"ש:

לא כן תני וכו'. אהא דקתני ממעטין בשאילת שלום פריך דמשמע דבמיעוט לחוד סגי ולא דאסור לגמרי והא לא כן תני בתוספתא דשלהי מכילתין אין שואלין כלל וכו'. ותענית צבור השנוי כאן בתשעה באב דינו לכל הוא:

לימים שבנתים נצרכה. בימים שבין שלשה תעניות לבין ג' תענית של שבע תעניות הללו הוא דאמרו ממעטין בשאילת שלום ובתעניות עצמן דינן כתשעה באב הן:

ובלבד ניסן של תקופה. והיא שלשים יום אחר תקופת ניסן שאז הן סימן קללה:

הדא דאת אמר בשלא ירדו להן גשמים מכבר. מקודם ניסן אבל אם ירדו להן גשמים מקודם סימן ברכה הן:

הדרן עלך מאימתי מזכירין