מתני' סדר תעניות כיצד. בשבע אחרונות מיירי כיצד היו נוהגין:

מוציאין את התיבה. הארון שס"ת מונח בו וכדמפרש בגמרא כלי חמדה וצנוע היה לנו ונתבזה בעונינו:

ולמה לרחובה של עיר. לומר צעקנו בצנעה בבהכ"נ ולא נענינו נבזה עצמינו בפרהסיא ברחובה של עיר:

ונותנין אפר מקלה. אפר שריפה ומשום דעפר נמי איקרי אפר דכשם שאפר קרוי עפר כדכתיב מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר והכא צריך שיהא אפר מקלה ממש כדי שיזכור הקב"ה עקדתו של יצחק וירחם עלינו:

על גבי התיבה. על דרך בכל צרתם לו צר כביכול:

ובראש הנשיא וכו'. והן עצמן אינן נוטלין לפי שאינו דומה מתבייש מעצמו למתבייש מאחרים וכדי שיתביישו יותר ומפני חשיבותם עושין כן שיתביישו מאחרים אבל שאר ב"א דלא חשיבי סגי להו בנתינת עצמן:

דברי כיבושין. לשון עצור דברים שכובשין את הלבבות להחזירן למוטב ומה הן אחינו וכו':

ובקבלה. בדברי הנביא. כל מקום שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובמקום דלא אתפקד נביא אלא דיליף מיניה מילתא אגב אורחיה לא קרינן ליה קבלה במשנה:

גמ' ולמה יוצאין וכו' כאילו גולים לפניך. ולפ"ז לא היה צריך לרחובה של עיר בדוקא אלא אפילו מבי כנישתא לבי כנישתא הלכך קאמר ריב"ל דהיינו טעמא לפי שנתפללו בצינעא וכו' והשתא איכא טעמא למה מתפללין ברחובה של עיר וכן למה שהן מוציאין את התיבה לשם וכדמסיים ר' חייה בר בא כדפרישית במתני':

חיפונו אותו באפר. וכל זה אומרים להרבות עגמת הנפש:

ולמה תוקעין בקרנות. של בהמה שהן השופרות כדתנן בפ"ג דראש השנה בתעניות בשל זכריים כפופין:

וכולהון בה. וכל הטעמים כלולין בזה שיוצאין בין הקברית כדמסיים ואזיל:

עבדין כן. שנותנין אפר מקלה על גבי התיבה הוה גופי רעיד ומזדעזע:

הוין שבקין ארונא. ברחובה של עיר ונכנסין לבתיהן וא"ל ר"ז דלא נכון לעשות כן ולהניחו לבדו שאין זה דרך כבוד:

דלא כן תני. בתוספתא פ"ק לא היו מתחלפין עליה להיות זה הולך וזה יושב ומשמר ואח"כ מתחלפין אלא אחד היה יושב ומשמרה כל היום ושמעינן מיהת. דאין להניחה לתיבה לבדה. ובתוס' כתוב ולא היו מתעלפין עליה. וט"ס הוא:

כל מאן דלא מטא משמשא לגביה. שלא הגיע שמש הכנסת אצלו ליתן האפר על ראשו יקח הוא לבדו ויתן על ראשי ומפני שהיה הוא הראש והשמש נתן על ראשי אמר כן כדי שלא להראות חשיבות לעיני העם שהם לבדם נותנים אותו על ראשם:

כדי לפרסמו. חשיבותו דלא דימה וכו' ולפי חשיבותו מתבזה הוא:

פיק עמן. לרחובה של עיר וצערך עבר בכך שאתה רואה היאך מתנהגין:

דלית נשייא עמן. שאין הנשיא עמנו ואין יכולין לנהוג כדתנינן:

כתוב אחד וכו'. זה לא שייך כאן דזה לא נאמר אלא בפר יה"כ שהזאתו על פני הכפרת וט"ס הוא וכצ"ל כתוב אחד אומר את פני הפרכת גבי פר העדה כתיב ולא כתיב הקדש וכתוב אחד אומר גבי פר המשיח והזה מן הדם שבע פעמים לפני ה' את פני פרכת הקדש:

חטא הנשיא הגדולה במקומה. לאו דוקא הנשיא אלא כלומר המשיח והצבור לא חטאו הגדולה במקומ' והלכך כתיב הקדש אבל כשחטא הצבור כביכול אין הגדולה במקומה ולא כתיב הקדש:

ואחרינא אמר. מילתא אחריתא הוא לפי שחטאו הלמד זה הצבור וכו' ולפיכך יצאו לחוץ קרבנותיהם ועל שם זה כתיב והוציא את הפר וגו' בשניהם:

רמז לך כל מקום שיש משיח. המשוח בשמן המשחה יש ארון וכו' ואתיא כהאי דאמר וכו' בפ"ב דמכות בהלכה ו' חמשה דברים וכו' שבאותו. זמן שגנז יאשיהו המלך את הארון נגנז ג"כ שמן המשחה:

דלמא. מעשה בר' בא וכו' שיצאו ביום התענית ודריש להו ר' בא בר זבדי נשא לבבינו וגו' וכי אפשר שיקח בר נש לבבו ויתן לתוך ידו אלא מהו נישא דקאמר לשון שיווי הוא נשוה ליבינון לכף ידינו שיהו נקיים הכף ידים מן הגזל ומן העבירות והלבבות יהו נקיים ואח"כ נתפלל אל אל בשמים וכך הוא אם יהיה השרץ בידו וכו' אינו מועיל לו טהרה עולמית ולכך צריך שיתקנו בתשובה מקודם התפלה:

ויכנעו שרי ישראל והמלך וגו'. פסוק הוא בד"ה ב' י"ב גבי רחבעם מלך יהודה:

אל שמעיה לאמר נכנעו לא אשחיתם. נתענו לא כתיב כאן אלא נכנעו לכן לא אשחיתם שהעיקר הוא הכנעה לא התענית בלבד:

התקוששו וקושו. אמר צפניה ולשון התפעל הוא נתקושש גרמן בתחלה עד דלא נקושש חורנין בגין וכי'. שיש כאן בני נש המספרים עלי לשון הרע גבי ר' יוחנן והם באים להוכיח אחרים אלא כל עמא לדינא כלומר כ"ע יבאו לדין על מעשיהם:

אמרין הוה תמן ר' חייה וכו' וקמו ואזלון לון שיסברו העם שעליהם הוא מרמז ולא יחשדו לאחרים:

שלשה דברי' מבטלין את הגזירה קשה וכו'. קצת מזה נזכר לקמן פ' חלק בהלכה ב':

הדא דר"א ג' דברים וכו' דריש להם בכל תעניתא לעורר לבבות השומעין:

סוף שתא כשתא. כלומר סוף השנה תלוי במעשה דריש השנה כדלקמן כל שנה וכו':

מן עפר קיטא לסיתוא. משל הוא מאבק ועפר של הקיץ הכנס לך לימות החורף נפח צפונה אם רוח הצפונית החזקה נושבת יצף לבניך ראה שיצופו הלבנים שלך לחזק הבית. כך הוא כל שנה וכו' וכל שאינה חסה על פירות חבירתה ומאבדת אותם סוף שהוא מאבדת פירותיה וכך היא דבר זה אם אינם משגיחין על עצמן בתחילה לתקן מעשיהם סוף שיתחרטו באחרונה:

ורוב היין מחמיץ. אם אינם משגיחין עליו בתחלה וזה ג"כ דרך משל הוא:

אית הוה סבין. זקנים היו בצפורי כשירדה רביעה ראשונה היו מריחין בעפר הארץ והיו יודעין לומר ממימי השנה כמה יהיו ואם יהיו בעתם וטובים:

אמר ר' אלעזר הכזה וגו'. רגיל היה לדרוש בתעניות פסוקים אלו:

ואיד יעלה וגו'. דריש איד לשון שבר כלומר אם ישברו לבבם ויהיו נכנעים מלמטן וכו':

ובסופה. ובסוף התענית בא הארבה על הארץ ונכנס ודרש לפניהם פסוקי מיכה שהי' מוכיחן לישראל על הרע כפים להיטיב וכו':

שלם לי. טובה להטות המשפט על צידי ואשלם לך בפעם אחרת כשיבא דינך לפני:

ויעבתוה עבדוה עבייא. להחטא כמעשה קליעות עבית:

ומאן פסק לה. ומי יפסוק את קליעה עבה זו:

טובם כחדק. הטוב שבהם הוא כאילין חידקייא הסדקים של החטא והישר שבהם הוא כאלו הטובים והקוצים:

יום מצפיך וגו'. כך אנו יום שצפינו וכו' ומתוך כך נתרבתה הבכיה בהם ובכו וחזרו ובכו ונחת מיטרא:

תשובה של רמיות וכו'. נבוכו עדרי בקר וגו' כמו שהיו אנשי נינוה עושים:

בערביא עבדין כן. שאינם מרחמים על בהמותיהן:

חציפא נצח לכשירא. מי שהוא חציף נוצח להכשר וכל שכן לטובתו של עולם כביכול ואפי' כלפי שמיא מהני:

מאריך רוחו וגובה. מעט מעט:

רחיק רגיז. שמרחיק למקום רחוק להאף והרוגז משל למלך וכו':

פתח ה' וגו'. מכלל שנועל בפניהם דעד דהוא פתח ודהוא טרד בזה רחמוי קריבין עליהם. לא איש הוא וכו'. זה משה:

אם יאמר לך אדם אל אני. ודאי מכזב הוא ואם אומר בן אדם אני וסופי לתהות בו כבן אדם מפני שאני עולה לשמים ההוא אמר ולא יקימנה:

אין תענית עכשיו. בזמן הזה אין דין תענית הנשנה במתני':

לית אילין. אינן תעניות גמורין:

מתני' עמדו בתפלה וכו' ורגיל. יודע סדר התפלה:

ויש לו בנים וביתו ריקן. שאין בביתו במה להתפרנס את בניו ומתוך שנפשו עגומה עליו ולבו נשבר מתפלל הוא בכוונה. א"נ ביתו ריקן מן העבירות שלא יהא גם בבניו ובני ביתו בעל עבירה ושלא יצא עליו שם רע בילדותו:

ומוסיף עליהן עוד שש. ברכות ואומרן בין גואל לרופא:

זכרונות ושופרות. כל הפסוקים כמו שאומרים בר"ה:

גמ' תני. וכן צריך להיות שפל בירך ונוח לתשחורת כדתנן באבות:

תנינן וביתו ריקן ואת אמר הכין. בתמי' ויש לו בית ושדה:

יש לו וכו'. כלומר אלא אימא ויש לו בנים ובנות ומשום דבמתניתן לא הוזכר בנות ומוסיף בברייתא:

אם אין להם. אדם כזה מעבירין לפני התיבה כל מי שירצו ונראה הגון בעיניהם:

ולמה שמונה עשרה. עיקרא דמילתא שנויה הוא בפ"ד דברכות עד סוף הלכה ואגב מייתי לה הכא:

עד יענך ה' וגו'. וסוף המזמור יהיו לרצון אמרי פי שזהו רומז על סיום ברכות התפלה ומה"ט נמי אמרי' פסוק זה אחר תפלת י"ח:

אם יאמר לך אדם תשעה עשר הן. המזמורים:

למה רגשו לית הוא מינון. אינו מן המנין בפני עצמו דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא היא:

מכאן אמרו. מרמז הפסוק יענך וגו' שהוא אחר י"ח מזמורים למדו ג"כ שהמתפלל ולא נענה צריך תענית וזהו יענך ה' ביום צרה:

רמז לת"ח הוא' וכו'. לפי שלאחר י"ח כתיב יענך לשון נוכח וזהו רמז שצריך לומר לרבו אחר שהתפלל י"ח תקובל ותשמע תפלתך ולפיכך כתיב לשון נוכח ולא כתיב ענני ה' וגו' ומדרך ארץ הוא שיאמר התלמוד לרבו כן:

אם יאמר לך אדם שבעה עשר הן. ברכות התפלה אינם אלא י"ז וזהו כדתני בתוספתא ומייתי לה למאי דמסיק לקמן דתנינן כולל של דוד בבונה ירושלים וא"כ לא הוו אלא י"ז מקודם שתקנו ברכת המינין:

אמור לו של מינים כבר קבעוה חכמים ביבנה. ומשלים לי"ח ברכות:

והא כתיב אל הכבוד הרעים. וה"ז ג"כ הזכרה ולמה לא תקנו עוד ברכה אחת נגד שם הזה:

א"ל והא תני כולל וכו'. בתוספתא סוף פ"ג ומייתי לה התם נמי לעיל בפ"ב בהלכה ד' וכלו' ולטעמיך תיקשי לך דהשתא הוו להו טפי דהא למאי דהיו כוללין מעיקרא גם של דוד בבונה ירושלים בחדא ברכה ולא הוו אלא י"ז ולפיכך תקנו ברכת המינין להשלים י"ח והשתא שחזרו והנהיגו לחלק לשל דוד ושל בונה ירושלים לשתי ברכות והוו להו י"ט אלא היינו טעמא מהאי קרא גופיה דקא פרכית מיניה כדמסיק ואזיל:

אית לך מספקה לכל חדא וחדא מנהון אדכרה. כך הוא שם. כלומר מפני שזה השם אל הכבוד יש לך בו ספק אם לקבוע נגדו ברכה או לא לפי שאינו מהשמות שאינן נהגין ולפיכך מעיקרא לא הוו מהדרי אלא אחר י"ח כנגד י"ח אזכרות הבלתי נהגין ומחמת דהוה מספקא להו אח"כ שמא יש לקבוע ברכה גם נגד השם הזה אל הכבוד הלכך מספיקא אמרו לכל חדא וחדא מינהון של דוד ושל בונה ירושלים אדכרה בפני עצמה. והשתא הכל ניחא וכן למאי דנהגי האידנא לומר י"ט ברכות:

אם יאמר לך אדם תשע עשרה הן. עם הפסוק והנה ה' נצב עליו שמוזכרין בו ג"כ אבות אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק:

אמור לו. זה הפסוק והנה ה' וגו' לית הוא מינהון מפני שלא כתוב בו יעקב:

אם יאמר לך אדם. א"כ מעתה שבע עשרה הן לפי שפסוק ויקרא בהם וגו' ג"כ לא הוזכר בו יעקב בפירוש:

אמור לו. דשאני הפסוק ויקרא וגו' דזהו ודאי נחשב מינהון הואיל וכתיב בו ויקרא בהם שמי הוה ליה כמו יעקב ג"כ מפורש בו:

בפרשת משכן שני. כלומר בפרשת פקודי והאי שני כמו שני דברים הכפולין על שם שכתוב בו שני פעמים משכן זה אחר זה ויש בפרשה זו י"ח פעמים צוה ה' עד סוף הספר והיינו דקאמר ובלבד מן ואתו אהליאב כלומר דלא מחשבינן הציווי שנאמר שם בפסוק ובצלאל בן אורי וגו'. כי אם מכאשר צוה ה' וכו' הכתובי' אחר קרא דואתו ואילך עד סוף הפרשה:

כלילי שבת וכיומו. כלומר כולל עננו בברכה רביעית כמו שמזכירין מעין המאורע בשבת בברכה רביעית:

ואנא דלא בדקיתה. אני שלא היה הדבר בדוקי וברור לי אם נוהגין כהדא דר' ירמיה לעיל שאומרה בין גואל לרופא ואם כהדא דר' ינאי עד דסלקית לסדרה למדרש ששם סדר הישיבה ושמעית דאמר רב הונה בשם רב וכו':

התיב. והשיב ר' יוסי על זה והא מתניתא פליגא ברייתא שהובאה בברכו' שם לעיל בהלכה א' בכל יום וכו' ומדקתני נמי במוצאי ת"צ מתפלל י"ח אלמא דאין יחיד מתפלל אפי' בתענית צבור אלא י"ח ברכות בלבד:

מן מה דאמר ר' יוסי וכו'. כלומר מדשמעית דר' יוסי מקשה על הא דאמר רב הונא בשם רב אפי' יחיד מהאי ברייתא ואפי' יחיד וכו' אלא לאו ש"מ דקבעוהו ליחיד לומר בין גואל לרופא לברכה בפני עצמה ולא דכוללה בשומע תפלה או בברכה רביעית והלכך הוה מקשה ר' יוסי והא שמעינן דלעולם היחיד אינו מתפלל כ"א י"ח ברכות בלבד וש"מ דשמיע ליה דקאמר הכי בשם רב וכר' ירמיה:

ואדיין את לזו. וכי מסתפקא לך עדיין להאי מילתא הא כללא הוא כל דבר שהוא להבא אומרים אותה בעבודה שהוא דרך בקשה להבא וכל דבר שהוא דרך הודאה לשעבר אומרין אותה בברכת הודאה וכיון שזו דרך בקשה היא רחם ה' אלהינו אומרים אותה בעבודה:

מתני' אמרה כן. בפ' הרואה ונותן הודאה וכו' אלמא כל דבר שהוא דרך תחנה ובקשה כוללו בברכה שלהבא:

איזו הוא שבע וכו'. התם בברכות קאי ואגב מייתי להא נמי הכא. דקתני התם מתפלל מעין י"ח סתם וברייתות מחולקו' הן כדלקמיה:

אית תניי תני וכו' ומפרש הש"ס דפליגי בפלוגתא דרב ושמואל:

מ"ד שבע מעין י"ח מסייע לשמואל. כדקאמר לקמן דמתחיל באמצעיות הביננו וכו' שהן ששה מראש כל ברכה ומסיים ואומר כי מפוזרים אתה מקבץ וכו' עד בא"י שומע תפלה ובזו כולל מסוף שאר האמצעיות הרי אחת וג' ברכות ראשונות וג' אחרונות הרי שבע מעין שמונה עשרה לשמואל ולרב דאמר כל סוף ברכה מהאמצעיות ברוך אתה ה' חונן הדעת וכן כולם הרי שמונה עשרה מעין שמונה עשרה:

ר' יהודה אומר לא הוה צריך לומר וכו'. שאין אומרין זכרונות ושופרות אלא בר"ה וביובלות ובשעת מלחמה. ואין הלכה כר' יהודה:

ואומר חותמיהם. אחר זכרונות חתימת זכרונות וכן אחר שופרות חתימת שופרות וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל לקמן:

כל הברכות אחר חיתומיהן וכו'. גרסי' להא לעיל בפ"ק דברכות בהלכה ד' על מה דתנינן שם מקום שאמרו לחתום וכו' ואיידי דתני הכא במתני' ואומר חותמיהם מייתי להא:

כל הברכות אחר חיחומיהן. קס"ד דה"ק הכל הולך אחר החיתום והיינו דמקשי עלה כדלקמן:

ואין אומר אח"כ ברכה פסוק. כגון ברוך אתה ה' גואלנו ה' צבאות שמו וגו' וכיוצא בזה:

מכיון דהוא אמר אחר חותמותיהן ויאמר ברכה פסוק. בתמיה וכדמפרש הקושיא לקמיה למאי דס"ד לפרש אחר חיתומיהן:

אמרין חכימי הוא הדין טליא. כך הוא בברכות שם ובספרי הדפיס יש כאן טעות. ובלשון תמיה מתפרש חכם הוא זה הבחור דלפי סברתו הוא מקשה:

דהוא סבור. לפרש מהו אחר חיתומיהן דקאמר היינו לענין האי דינא שאם עמד בשחרית ביוצר אור ושכח והזכיר של ערבית מעריב ערבים ונזכר וחתם בשל שחרית יצא וזהו אחר חיתומיהן אנו הולכין ולפיכך יצא והיינו דמקשה דא"כ היכי אמרת ואין אומר ברכה פסוק הרי אם חתם בשל שחרית והוא יוצר אור הברכה פסוק הוא כדכתיב יוצר אור וגו' אבל באמת לאו היינו פירושא דאחר חיתומיהן אלא כדקאמר ר' אחא מעין חותמותיהן מענין שהוא מזכיר בסוף נוסח הברכה כך הוא כגון עוזר ומושיע ומגן בא"י מגן אברהם וכן כולן ולעולם אין חותמין הברכה בפסוק:

ואילין דאמרין צהלי ורוני וגו'. נוהגין היו לומר אחר ברכת הפטרה פסוק הזה ואין בו משום ברכה בחותם פסוק הואיל וכבר חתם בניסא הברכה עצמה ואינו אלא כמוסיף בדברים:

מתני' על הראשונה וכו'. מפני שבברכת גואל ישראל מתחיל הוא להאריך קורא אותה ראשונה ואע"פ שאינה ממנין שש לפי שבה הוא מתחיל להוסיף ולומר השש ברכות:

מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה. כדקאמר בגמרא שמה שנענה אברהם אבינו בהר המוריה היא הצלתו של יצחק והיא כמי שנגאלו כל ישראל:

גמ' ולא יצחק הוא שנגאל במה שנענה אברהם. ומה שייך זה לברכת גואל ישראל. ומשני מכיון וכו':

מהו אחר. איל אחד מיבעי ליה:

אחר כל הדורות וכו'. דורות אחרונות עתידין בניך וכו' וזהו וישא אברהם את עיניו וירא וגו' שראה בנבואה מה שאמר לו הקב"ה:

וניתור. מן האחיזה ויוצא:

על השניה. היא השניה לראשונה והיא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין:

מי שענה את אבותינו וכו'. לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב ואזכור את בריתי לפיכך אומרה בזכרונות:

ארבע כיתים וכו'. איידי דקתני מי שענה את אבותינו על ים סוף דריש ליה להאי קרא וקאמר ארבע כיתות היו:

על השלישית הוא אומר וכו'. לפי שנענ' בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל אומר הוא מי שענה את יהושע בגלגל ואומרה בשופרות:

פלמנטרא קטנה. תיבה קטנה שבה מניחין גנזי כתבים ושאר דברים נחמדי':

השלשלת תהא מוכחת עליה. כלו' שאם תלך להיות אבודה השלשלת שבה תהא מוכחת עליה היכן היא ושלא תאבד המפתח:

קום לך. קם לך. לישועה ההוא דאדכרת ואמרת לשמך הגדול וגו':

כל מי שאינו כשר כיהושע. ואינו מובטח לו שאם יפול על פניו יענהו הקב"ה ויאמר לו קום לך כמו שאמר ליהושע אל יפול:

ובלבד יחיד על הצבור. אל יעשה כן אם אינו מובטח כיהושע אבל יחיד. בינו לבין עצמו רשאי:

על הרביעית הוא אומר וכו'. זהו מעין ברכה רביעית אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה דכתיב שם ויזעק שמואל אל ה':

ויאמר שמואל. לא כתיב אלא ויאמרו שם חטאנו לה' אלא שמשום שעשה עצמו כאלו נכלל עמהם שאמרו כולם ביחד חטאנו והיינו דקאמר לבש שמואל חלוקן של כל ישראל ונשתתף עמהן לומר כן:

על שהוא אומר לפניך לא חטאתי. כלומר שאינו מודה ועוזב כדכתיב הנני נשפט אותך וגו':

על החמישית הוא אומר וכו'. זהו מעין אשא עיני אל ההרים וגו' וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו ענני ה' ענני והיינו תפלה:

דיבורא אמר לי ה'. על פי הדבור של הקב"ה עשה:

ענני בזכות תלמידי. אלישע שיצק המים על ידו:

על הששית הוא אומר וכו'. זהו מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכן כתיב ביונה קראתיך מצרה לי:

על השביעית. לברכות שמאריך בהן והיא ברכה ששית שמוסיפין הוא אומר מי שענה את דוד ואת שלמה בנו. ואע"ג דאליהו ויונה בתר דוד ושלמה היו משום דבעי למיחתם בסוף הברכות ברוך המרחם על הארץ ודוד ושלמה בנו הם שהתפללו על ארץ ישראל. דוד ויהי רעב בימי דוד וגו' ושלמה התפלל ואמר רעב כי יהיה בארץ:

כתיב. ביונה קראתי מצרה לי וגו' לפיכך חותם העונה בעת צרה:

לא צורכה דלא וכו'. לא היה צריך אלא דוד ושלמה להקדימם ואח"כ אליהו ויונה שהיו אחריהם אלא בשביל לחתום וכו' כדפרישית במתני':

משום סומכוס אמרו. שחותם בשביעית ברוך משפיל רמים. ותוספתא היא בפ"ק:

ניחא שלמה. על הא דאומרים מי שענה את דוד ואת שלמה בנו בירושלים פריך ניחא שלמה מצינו שבנה הבית ונקרא על שמו כדכתיב בנה בניתי וגו' ונענה בתפלתו שם אלא דוד למה היכן מצינו שנענה בירושלים:

על ידי שביקש וכו'. כלומר זה מצינו שעל פי הסיבה שביקש לעמוד על מניינן של ישראל והיתה המגפה ונתגלגל הדבר שקנה את הגרן מארנן היבוסי שזה הוא מקום שנבנה המקדש שם ושם נענה כדכתיב ויעתר ה' לארץ:

אתה הייתה מרחיבה לי. שמתוך כך באת לי הרחבה לבסוף:

מתני' מעשה בימי ר' חלפתא. והיה בצפורי. ובימי ר' חנניה בן תרדיון בסיכני:

וגמר את כל המלאכה ולא ענו אחריו אמן. כצ"ל לפי שבמקדש לא היו עונין אמן אחר כל ברכה כדקאמר בגמרא אלא בשכמל"ו היו אומרים ואלו לא במקדש היו ועשו כדרך שעושין במקדש:

לא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. של עזרה לפי שהיו מזכירין שם המפורש בחתימת הברכה ולא סגי בעניית אמן:

גמ' תני. בתוספתא פ"ק:

ת"ל קומו ברכו וגו' מן העולם ועד העולם ויברכו את שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה ומנין וכו' על כל ברכה וברכה תן לו תהלה וזהו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:

מתני' שלש תעניות הראשונו' וכו'. כ"ד משמרות כהונה היו וכל משמר עובד בשבת שלו והמשמר מתחלק לשבעה בתי אבות כמנין ימות השבוע וכל אחד עובד יומו ושלש תעניות הראשונות שאינן חמורות כל כך אנשי משמר מתענין אבל לא משלימין שאם תכבד העבודה על אנשי בית האב של איתו היום יבואו אלו לסייען ויהא בהן כח לעבוד ואנשי בית אב של אותו היום לא היו מתענין כלל:

ושלש שניות וכו'. והלכה כחכמים:

אנשי משמר מותרין וכו'. לאו גבי תענית קאי אלא איידי דאיירי בבני משמר מייתי לה הכא:

לשתות יין בלילות. ואין לחוש שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב בלילה:

ואנשי בית אב לא ביום ולא בלילה. לפי שצריכין להעלות כל הלילה אברים ופדרים שפקעו מעל גבי המזבח ואנשי משמר אינן צריכין לסייען לזה בלילה דאנשי בית אב בלבדן יכולין להספיק להיפוך המערכה:

אנשי משמר ואנשי מעמד. מעמד הם הישראלים כדתנן לקמן בפ"ד שהיו מתחלקין ג"כ לכ"ד מעמדות ועל כל משמר היה מעמד של ישראלים קבועים בירושלים ועומדים על קרבן אחיהם ומתפללים שיהא מקובל ברצון דהיאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו מצוה לישראל שיעמדו על הכהנים בשעת עבודה ואלו היו שלוחים בשביל כל ישראל:

אסורין הן מלספר ומלכבס. כל אותו שבוע שנכנסו למשמרתם וכדי שיספרו קודם לכן ולא יכנסו למשמרתם כשהן מנוולין:

ובחמישי. שבתוך משמרתם מותרין מפני כבוד השבת ודרך בני אדם להסתפר בחמישי ואינן ממתינין להסתפר בע"ש מפני הטורח:

גמ' מפני מה וכו'. כדפרישי' במתני' ותוספתא היא בפ"ב:

הא שאר כל הימים. מימות השבוע אסורין וכו' גזרו עליהן וכו':

תמן תנינן. במ"ק רפ"ג וגריס שם נמי להא:

תני. בתוספתא שם. והועתק כאן בטעות וה"ג שם כל שמכיר את משמרתו ואת בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אינו אסור אלא אותו היום בלבד. של בית אב שלו אסור לשתות יין בזמן הזה שמא יבנה בית המקדש ויהיה זה צריך לעבוד. כל שמכיר את משמרתו ואינו מכיר את בית אב שלו והוא בבתי אבות קבועין אסור כל אותה שבת וכל שאינו מכיר לא את משמרתו ולא את בית אב שלו והוא מבתי אבות קבועין אסור כל חדש רבי אומר אומר אני שיהא זה אסור לעולם אלא שתקנתו קלקלתו. קלקלה שלא נבנה זה כמה שנים. תקנתו לשתות יין ולשמא יבנה לא חיישינן:

שהוא מותר בהספד. כלומר וכיוצא בו אמרינן שתקנתו קלקלתו שיהא מותר בהספד ולא חיישינן שמא יבנה ויהא אסור בהספד היום:

כמה דתימר וכו'. כלומר דאי לא תימא הכי אלא קלקלתו תקנתו ושיהא אסור בהספד א"כ נימא נמי ודכוותה קלקלתו תקנתו ושיהא אסור במלאכה כל יום דשמא יבנה מיהא צריך לעבוד ואסור במלאכה בתמיה אלא ודאי דלהא לא חיישי' כלל:

מתני' כל הכתוב במגילה. של תענית שהיה מגילת תענית נכתבה בימי חכמים ימים שנעשו בהם נסים לישראל וקבעום י"ט אית יומיא דלא להתענאה בהון ואית יומיא דחמירא טפי דלא למיספד בהון ואותן שהן חמורים ואסורין בהספד גם לפניו אסור דילמא אתי למיעבד הכי בי"ט גופה ולאחריו מותר דכיון דעבר י"ט לא חיישינן:

ר' יוסי אומר וכו' והכתוב די לא להתענאה לפניו וכו'. וקי"ל דבטלה מגילת תענית וכל אותן הימים הכתובים שם דלא להתענאה ודלא למיספד כולן מותרין בהספד ותענית חוץ מחנוכה ופורים דאית בהון פרסומי ניסא לכל ישראל ואסורין בהספד ותענית אבל ימים שלפניהם ואחריהם מותר:

גמ' מתניתא. ת"ק דמתניתין ר"מ הוא כדתני ר' חייא לקמן בשם ר"מ:

דר"מ אמר באלו שכתוב די לא למספד בהון ודאי אסור ג"כ להתענות ובאלו שכתוב דלא להתענות מותר בהספד:

ודי לא סתם. יש שכ' בהן די לא סתם הרי אלו ככתוב בהדיא די לא להתענייא ומותר בהספד. וגרסינן לכולא הסוגיא לקמן בפ"ק דמגילה בהלכה ב':

אמר ר' יונה. כך כתוב במגילת תענית אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתן דלא למיספד בהון. כך הוא שם במגילה ועיקר דאלו דלא למספד חמורין הן:

אמר רשב"ג כו' כהדא דתני. דהכי כתיב במגילת תענית להן אינש דיהוי עלוהי יסר בצלוי. כלומר כל שקיבל עליו כמה תענית ואירע בהן אלו י"ט הכתובים יאסור עליו בתפלה לקבל התענית מקודם היום. ואי לא קיבל עליו לא דחי להנך י"ט:

שהוא צריך להזכירן מבערב. לקבלת התענית:

ואתייא כהאי דאומר ר' זעירא וכו'. לעיל בהלכה ב' גבי אפי' יחיד שגזר על עצמו צריך להזכיר מעין המאורע היכן הוא אומרה ר"ז בשם רב הונא אומרה כלילי שבת ויומו בברכה רביעית אלמא צריך להזכיר מבערב:

מתניתא או באחד עשר וכו'. אמתני' דהתם במגילה קאי ואגב מייתי לה נמי הכא דתנינן התם אף על פי שאמרו בני כפרים מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ותענית ועלה קאמר האי מתני' דקתני מותרין בהספד ובתעני' מיתוקמא אם קורין באחד עשר וכרבי יוסי דמתני' דידן דסבירא ליה ימים דלא למיספד לפניו ולאחריו אסור וי"ג באדר יום ניקנור היא כדמייתי ליה לקמן ואם יום ניקנור מימים דלא להתענות מיהת לפניו אסור א"כ הא דקתני מותרין בהספד ותענית לא מיתוקמא אם קורין בי"ב שהוא יום שלפני יום ניקנור אלא דמיירי שמקדימין וקורין באחד עשר או דמיתוקמא בשנים עשר וכרבי מאיר וימים דלא להתענות לפניו ולאחריו מותר וקשיא על דרבי מאיר. מיום שנים עשר גופיה דלא כן תני במגילת תענית באדר בתרין עשר ביה יום טיריון טוריינוס גזר גזירה בטלה וקבעו יו"ט:

ואמר רבי אחא בר יעקב. לשנויי. דבטל יום טיריינוס מפני שהוא יום שנהרג לוליינוס ופפוס על ידו והן הן הרוגי לוד הנזכרים בכל מקום:

יום תלת עשר ביה. באדר יום ניקנור כך כתוב במגילת תענית ומפרש מהו יום נקנור וכו':

ותליין בקונטס. קונדס ארוך אחד:

על דעתיה דרבי מאיר ניחא. הא דכתיב יום ניקנור שבא לאסור לפניו של יום י"ד דלדידיה ימים דלא להתענות לפניו ולאחריו מותר ולפיכך כתוב בו לאסור י"ג אלא על דעתיה דרבי יוסי מה בא לאסור אם לפניו של י"ד וכי לית ליה עצמו אסור בלאו הכי מפני ארבע עשר שהוא פורים ולדידיה לפניו אסור ומשני בא להודיעך שהוא אסור בהספד ולא כדקס"ד שהוא מימים דלא להתענאה:

ואפי' על דר"מ לית היא מקשייא. כלו' דלא תיקשי הא לר"מ נמי תיפוק ליה דלפניו הוא י"ב והוא יום טיריון דל"ק דלא כן תני וכו' ואמר ר' אחא בר יעקב בטל היא וכו' כדלעיל:

בארבע עשר וכו'. ופריך על דעתיה דרבי מאיר דלאחריו מותר אף בימים דלא למיספד ניחא הא דכתיב בשית עשר ביה וכו' אלא על דעתיה דר' יוסי מה בא לאסור וכו' לא בשביל לפניו ולא בשביל עצמו דתיפוק ליה דבלאו הכי אסור מפני חמשה עשר והוא לאחריו. ומשני בא להודיע שי"ו הוא אסור בהספד דה"א דהא דר' יוסי אוסר לאחריו בתענית בלבד הוא:

ואפילו על דעתיה דר"מ וכו'. טעות הוא אגב ריהטא דלעיל ובמגילה ליתא להא כאן:

בשבעה עשר. ביה קממין עממיא וכו'. כך הוא במגילה שם:

והוה פרקן. וניצולו מהן:

על דעתיה דר"מ. בלאו הכי לא הוי אסור מפני שהוא יום לאחריו של ששה עשר דהוא י"ט כדלעיל ניחא דבא לאסור עצמו אלא על דעתיה דר' יוסי מה בא לאסור אם לפניו בלאו הכי אסור. ואם לעצמו וכי לדידיה נמי בלאו הכי לא אסור הוא מפני שהוא לאחריו של ששה עשר:

אמר ר' יוסה אמורא. כל איליך מילייא לא מסייעין ולא שוברין לא לרבי מאיר ולא לרבי יוסי שלא בא אלא למנות וכו' תדע לך שהוא כן דתנינן שם בריש ירחא דניסן י"ט די תיקון תמידא וכו' שהיו הצדוקין טוענין כדאמרי' במנחות וכי בלא כך אינו אסור בהספד ותענית מחמת ר"ח אלא לא בא אלא למנות ימים שנעשו בו נסים לישראל:

אבל בשבתות וימים טובים וכו'. כך הוא במגילת תענית ומפרש מה ראית להקל וכו':

הדא דאת אמר. דכל זה עד שלא בטלה מגילת תענית וכו':

מיליהון דרבנן. דלקמן ר' יונתן שציים כל ערב ראש השנה וראב"ן כל ע"ש וכן ר"ז וכו' ולא היה חושש אם אירע בהן ימים של מגילת תענית דסברי נמי בטלה מגילת תענית:

מפקד לספרייא. מלמדי תינוקות אם תבא אשה אחת לשאול אתכם אם תתענה:

בכל ימים מתענין ולא תחושו למגילת תענית חוץ וכו' וחנוכה ופורים שלא בטלו:

מתני' אין גוזרין תעני' על הצבור בתחלה בחמישי. להתחיל התענית בחמישי שלא להפקיע את השערים שלא לייקר השער דכשרואין בעלי החנייות שלוקחין במוצאי חמישי שתי סעודות גדולות אחת לליל התענית ואחת לשבת יהיו סבורין שרעב בא לעולם ומפקיעין את השער שמקודם ומייקרין אותו ד"א שלא יאמרו אם לא שראו הבית דין שהרעב בא לא היו דוחקים לגזור תענית עכשיו סמוך לשבת ומפני כך ייקרו את השער:

ר' יוסי אומר וכו'. והלכה כרבי יוסי:

שמעון בר בא אומר אתא עובדי קומי ר' יוחנן והורי כר' יוסי. האי גרסי' לקמן בפ"ד דיבמות בהלכה י"א על המתני' דקתני שם וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ולא יתארסו עד שיהיה להן שלשה חדשים וכו' רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וקאמר עלה אתא עובדא קומי ר' יוחנן והורי ברבי יוסי והוה רבי אלעזר מצטער על זה ואמר וכי שבקין סתמא דמתניתין ועבדין כיחידאה כד שמע דתני לה ר' חייא בשם ר"מ והת"ק ר"מ היא וכן הוא בתוספתא שם אמר ר' אלעזר על ר' יוחנן יאות סבא ידע פרקי גרמא. כלומר שיודע עצם ועיקר הדבר ולכוין האמת וביבמות כתיב יאות סבא ידע פרקי גיטא. והגי' דהכא עיקרית וכך הוא במגילה שם:

לא כן אמר ר' חזקיה וכו' כל מקום ששנה רבי מחלוקת וכו' הלכה כסתם. ואמאי פסק כר' יוסי וכקושיא דלעיל:

א"ל ולא רבי דלמא חורן. לא רבי שנה המחלוקת דלמא איש אחר שנה. ועל זה פריך הא ק"ו היא מה הן אין דאשכח וכו' מה אם במקום שרבי בעצמו שנה המחלוקת וחזר ושנה סתם אמרת הלכה כסתם אתר דלא אשכחן רבי מתני המחלוקת אלא אחרים שנו ורבי שנה סתם לא כל שכן דהלכה כסתם:

ואתא. וכן כי אתא רבי חזקיה וכו' אמרי בהדיא דאפילו אחרים שנו וכו' הלכה היא כסתם:

ולמה הוא מורה לה כיחידאה. וא"כ למה היה מורה ר' יוחנן כר' יוסי. ומתרץ רבי שמואל וכו' הדא דאת אמר הלכה כסתם דוקא בשאין מחלוקת אצל סתם אבל אם יש מחלוקת אצל סתם. כלומר שנשנה מחלוקת אחר הסתם לא בדא אמרו הלכה כסתם:

הדא דאת אמר. מחלוקת ואח"כ סתם הלכה כסתם ביחיד אצל יחיד אם המחלוקת יחיד נגד יחיד היא ונשנה אח"כ סתם כאחד מהן אבל אם המחלוקת ביחיד אצל חכמים הוא לא בדא אמרו הלכה כסתם שנשנה כהיחיד הואיל ורבים פליגו עליה והאי סתמא יחידאה היא:

אין גוזרין תענית בראשי חדשים. דאיקרי מועד ובחנוכה ובפורים דלגביהון לא בטלה מגילת תענית:

ואם התחילו. שגזרו התענית מקודם לכן והתחילו להתענות על הצרה ואפילו תענות אחד ופגע בהן אחד מאלו הימים אין מפסיקין:

מודה הוא שאין משלימין. באלו הימים אין משלימין להתענות בהם כל היום אלא אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה:

וכן תשעה באב שחל להיות בערב שבת. כגון בזמן שהיה ב"ד קובעין ע"פ הראיה אוכל בערב סמוך לשקיעת החמה מפני כבוד השבת שלא יכנס לשבת כשהוא רעב ואין הלכה כר"מ אלא מתענין ומשלימין וכן ט"ו באב שחל להיות בערב שבת מתענה ומשלים:

גמ' כמה היא התחלה. להא דתנינן ואם התחילו אין מפסיקין:

אחת. אפי' תענית אחת:

ובמה קורין. בתורה בר"ח אם הוא בתענית. וגרסי' להא לעיל בברכות פ"ד בהלכה:

קורין ברכות וקללות כמו בשארי תעניות של צבור:

בגין מדעתין. אם בשביל להודיעם דהיא תעניתא היום אף שהוא ר"ח:

הרי רביעין על מעיהון וכו'. בתמיה הן נופלים על פניהם שכך היו נוהגין אף בראש חודש ביום התענית ואם כן יודעין הן מהתענית ומה צריך עוד סימן אחר להודיעם:

אמר ליה להודיעך שקורין ברכות וקללות. לא בשביל שידעו מהתענית אומר אני אלא להודיעך שכך הוא הדין שאין ר"ח דוחה קריאת התורה של התענית וקורין ברכות וקללות:

קם ר' יוסה. עמד ר' יוסה והלך לשאול מר' יודה בר פזי וא"ל אם כך קבלת אתה מאביך שאתה אומר שקורין בר"ח וא"ל אבא לא היה אומר שקורין בשל ר"ח אלא בעין טב דוקא ששם היו יודעין בודאי שהוא ר"ח ולפרסם הדבר שכבר קדשוהו היו קורין בשל ר"ח לפי ששם היה הבית ועד שב"ד מקדשין החדש כדאמרי' פ' ראוהו ב"ד א"ל רבי לר"ח זיל לעין טב וקדשיה אבל בשאר מקומות קורין ברכו' וקללות ואין של ר"ח דוחה קריאתן:

ולמה לא אמר הלכה כר' יוסי. משום דאית תניי תני ומחליף דר' יודה לר' יוסי ודר' יוסי לר' יודה:

דברי חכמים וכו'. כלומר זו דברי יהודה ור"י דפליגי בצבור אבל לדברי חכמים קאמר ר"ז וכו' ואפי' יחיד וכו' מתענה. ומשלים:

כהדא עובדא ר' ביבי וכו'. והיה רוצה ללמוד ממנו הלכה למעשה שהיה יושב בתענית בע"ש. והיה יושב לפני ר' יוסי ושאל לו אם הזמן היא לאכול וא"ל ר' יוסי:

נמטי בייתיה ציבחר. המתן עד שנגיע לביתך וא"ל ר' ביבי כבר רומשא היא ודחה אותו וא"ל אית מתענה. עדיין יש להתענות וחזר וא"ל:

אית גבי. יש אצלי תורמוסין לאכול כל כך כדי לשהות אותו ולבסוף אמר ליה ומשלימין כר' יוסי דכך הלכה:

הדרן עלך סדר תעניות כיצד