מתני' סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה חולין. לפי שדין תרומה טמאה עולה ג"כ באחד ומאה כדתנן לקמן בפרקין לב"ה ואם לפחות ממאה נפלה בין שהן חולין או מעשר ראשון או מעשר שני או הקדש דיש חילוק ביניהן בסיפא שהתרומה היא טהורה אבל הכא שהתרומה היא טמאה בין שהן טהורין או טמאין מ"מ כשנעשין מדומעין מחמת התרומה טמאה ואי אפשר לאכלן שתרומה טמאה היא באיסור עשה להכהן הלכך מניחן אותן עד שירקבו ובגמ' קאמר דדוקא בדבר שאין דרכו להבלל כלומר שאין דרך לאוכלו אותו חי כשהוא בלול בדבר אחר אבל דבר שדרכו להבלל בדבר אחר ולאכלו כשהוא חי לא יניחם דחיישינן דילמא אתי לידי תקלה ויאכל מהם אלא ידליק הכל כדרך שמדליקין תרומה טמאה:

ואם טהורה היתה אותה סאה. של תרומה ונפלה לפחות מאה חולין טהורין:

ימכרו לכהנים בדמי תרומה. שהן פחותים מדמי חולין שאינה ראויה אלא לכהן וכן אם נטמאת אינה ראויה לאכילה אלא להדלקה:

חוץ מדמי אותה סאה שצריך ליתנה להכהן:

ואם למעשר ראשון נפלה. אותה סאה תרומה טהורה ואותו מעשר ראשון לא ניטלה התרומת מעשר ממנו:

יקרא שם לתרומת מעשר. לאותו מעשר ראשון וימכר הכל לכהן חוץ מדמי אותה תרומה שנפלה וחוץ מדמי תרומת מעשר שבו:

ואם למעשר שני או להקדש נפלה הרי אלו יפדו. וימכר הכל לכהן חוץ מדמי אותה תרומה:

ואם טמאין היו אותן החולין יאכלו נקודים. והוא בפחות פחות מכביצה כדמפרש בגמ' כלומר שימכר הכל לכהן חוץ מדמי התרומה והכהן יאכל אותן בפחות פחות מכביצה כדי שלא יטמאו החולין את התרומה שאין אוכל טמא מטמא אוכל אחר עד שיהי' כביצה. או יאכל אותן קליות ויבש שלא הוכשר לקבל טומאה או ילושו במי פירות שאינן מכשירין או יתחלקו אותן חולין המדומעין לעיסות עיסות בפחות מכביצה כדי שלא יהא במקום אחד כביצה ולא תטמא התרומה:

מתני' סאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין. דעולה היא באחד ומאה ר"א אומר כשתרום ותעלה תשרף שאני אומר אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה והרי היא תרומה טמאה ואינה ראויה אלא לשריפה:

תעלה ותאכל כו'. דרבנן סברי דלא אמרינן אותה שנפלה היא שעלתה וא"צ לשורפה דשמא מן החולין היא אלא תאכל ומשום חשש טומאה תאכל נקודים או קליות וכו' כדפרישית במתני' דלעיל והלכה כחכמים:

מתני' סאה תרומה טהורה שנפלה למאה חולין טמאין וכו'. בהא לא פליג ר"א כדאמרינן לעיל דלא אמר אלא להחמיר גבי תרומה טמאה שנפלה דתעלה ותשרף ומשום גדר שלא יבוא לאכלה אבל הכא כיון דתרומה טהורה היא שנפלה תעלה ותאכל נקודים וכו' משום חשש טומאה שמא יש בה מחולין טמאין שלא יטמאו את התרומה שבה:

גמ' תני ר' חייה טבל מעלה וספיחי שביעית מעלין. בתוספתא פ"ו תני לה סאה תרומה שנפלה למאה והגביהה אם היו של טבל עושין אותן תרומות ומעשרות על מקום אחר ובתר הכי תני שם סאה תרומה שנפלה למאה שביעית הרי אלו יעלו פחות מכאן ירקבו והשתא מפרש הש"ס הא דקתני גבי טבל והגביהה לא תימא דוקא. אם הגביהה אבל לכתחילה לא אלא אף לכתחילה מעלה בטבל אם היו מאה כמו דתני גבי שביעית הרי אלו יעלו ומפרש ואזיל מה יעשה בשתיהן משום דבתוספתא לא קתני מה יעשה במה שמעלה מהשביעית:

טבל מעלה שם למעשרותיו. כלומר כדקתני דעושין אותן תרומות ומעשרות על מקום אחר וכך הוא באותה סאה שמעלה ולשאר הטבל קורא להן שם תרומה או לתרומת מעשר על מקום אחר וספיחי שביעית מעלין וינתנו לאוכליהן וכר"א בפ"ט דשביעית גבי מי שנפלו לו פירות שביעית בירושה דקאמר ינתנו לאוכליהן כדפרישית שם:

א"ר יוסי מתניתא אמרה כן. כלומר מהברייתא דהתוספתא שם לקמן שמעינן בהדיא כן דאפי' לכתחילה מעלה בטבל דקתני התם סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעה אם היו של טבל עושה אותן תרומות ומעשרות על מקום אחר. וגרסי' הכא לא תעלה וכצ"ל דהא קתני דעושה להמדומע תרומה ומעשרות על מקום אחר ואין כאן העלאה דפחות ממאה הן:

מפני שהוא פחות ממאה. לפיכך לא תעלה הא אם היו מאה מעלה תחלה כצ"ל. אף לכתחילה ולא טבל הוא אלא ש"מ דגם בטבל מעלה לכתחילה:

תמן תנינן. בשלהי מסכת תמורה מדליקין בפת ובשמן של תרומה שנטמאת כלומר מסיקין את התנור בפת ומדליקין בשמן:

לא שנו אלא פת ושמן. דפת זריק ליה בין העצים וממאיס והלכך לא חיישינן דאתי לידי תקלה דילמא אתי למיכל וכן שמן רמי ליה בכלי מאוס הא שאר כל הדברים לא דחיישינן דקאתי לידי תקלה:

ר' יוחנן אמר וכו'. דאין חילוק ואפי' בשאר כל הדברים מסיקין ומדליקין בהן ולקמן מסיק אליבא דר' יוחנן דגבי תרומה עצמה חייש טפי דס"ל דבמקום דאיכא למיחש שלא יבוא לידי תקלה חיישינן והלכך קאמר דידליק הכל מיד ולא יניחם דילמא אתי לידי תקלה:

ר' יודן קפודקייא בעי. אליבא דחזקיה דקאמר לא שנו אלא בפת ובשמן אם חטים הוו כמו בפת ומסיקין בהן וכן זיתים אם דינם כמו בשמן:

המדליק בפת ושמן של תרומה ישרפו עצמותיו. בתרומה טהורה קאמר דבטמאה תנינן דמדליקין בהן:

ר' שמואל בר נחמן בעא קומי ר' יוחנן מהו להדליק. בשמן תרומה טמאה הוא דבעא מניה דאילו בטהורה הא איהו גופיה קאמר משמיה דר' יוחנן דאסור וישרפו עצמותיו ואע"ג דבטמא תנינן בהדיא דמדליקין דילמא מתני' לא איירי אלא כדרמי ליה בכלי מאוס ואיהו בעא מניה אם מותר להדליק אף דלא רמי ליה בכלי מאוס. והשיב לו אדליק ומה דנפל לשבטך נפיל לך לפי שכהן היה וכלומר דהתורה התירה לך דשלך תהא להסיק ולהדליק אם נטמא וכדלקמיה:

הכל מודים בשמן. תרומה טמאה שהוא מתיר להדליק כך כדא"ר בא נמי הכי בשם ר' יוחנן:

למשחה לגדולה למשחה לסיכה. כלומר דרשינן תיבת למשחה שהיא לגדולה וכן כמשמעה לסיכה אם ראויה לכך שהיא טהורה דניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה למשחה להדלקה וכן דרשינן להדלקה אם אינה ראויה אלא לכך כגון שנטמאת:

ניחא טהורין. אמתני' קמהדר דקס"ד השתא בהך פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן לעיל דבהא פליגי דחזקיה סבר דבשאר כל הדברים אין מדליקין בהן דאדמדליק בהו חיישינן לידי תקלה דאתי למיכל ובפת ובשמן דהתירו משום דאיכא תקנתא כדלעיל ורבי יוחנן סבר דלא חיישינן דאדמדליק אתי למיכל אלא אדרבא איפכא הוא דאם מניחן עד שירקבו חיישינן דילמא בתוך כך אתי למיכלינהו ולר' יוחנן אין חילוק בין תרומה שנטמאה והיא בפ"ע ובין נפלה לפחות ממאה ועשאן מדומע והיינו דפריך דניחא אם נפלה תרומה טמאה לפחות ממאה חולין טהורין דירקבו דהואיל ועד השתא טהורין היו ועכשיו יש בהן חשש טומאה מחמת התרומה טמאה שנדמעה בהן אתי לאדכורי ורמי אנפשיה דאית בהו תרומה טמאה ולא חיישינן דאם מניחן עד שירקבו אתי למיכל מהן וניחא אף לר' יוחנן דלעיל אלא אם טמאין הן וקאמרת ירקבו בהא קשיא דעל דעתיה דר' יוחנן דחייש לתקלה א"כ ידליק אותן ובשלמא על דעתיה דחזקיה ניחא דירקבו דאיהו ס"ל דאדמדליק בהו חיישינן טפי ומתני' סתמא קתני ואף שאר דברים בכלל והלכך לחזקיה שפיר הוא אלא לר' יוחנן אמאי מניחן עד שירקבו הא כיון דבלאו הכי טמאין היו החולין לא אתי למידכר דנפלה תרומה טמאה לתוכן וניחוש דילמא אדהכי שמניחן אתי למיכלינהו:

ומשני. סבר ר' יוחנן כהדא דר' יוסי בן חנינה שמא ימצא בהן עלייה. כלומר לא כדסלקא אדעתך דאין חילוק לר"י בין כשהתרומה טמאה בפני עצמה היא ובין אם נפלה לתוך החולין ועשאן מדומע דלא היא דודאי אם היא בפני עצמה חייש ר' יוחנן לתקלה וידליק אף בשאר כל הדברים ולא יניחן עד שירקבו וכשמדליקן לא חייש ר' יוחנן דאדמדליק אתי למיכל וכדאמרן והכא במדומע שאני דסבר לה כר' יוסי בן חנינה דמשום הכי הקילו כאן להיות מניחן עד שירקבו דשמא בתוך כך ימצא בהן עלייה וכגון שיתרבה עליהן חולין בשוגג ואז ימצא בהן עליה דתעלה התרומה מהן כדתנן בסוף פרקין והיינו טעמא דתנינן הכא דלעולם מניחן נגד שירקבו דהקילו בכה"ג במדומע וכדמסיק:

ובדבר שאין דרכו להבלל. כלומר והא דאמרינן דהקילו במדומע דוקא אם הוא דבר שאין דרכו להבלל עם דברים אחרים ולאכלו כך אבל בדבר שדרכו להבלל בתוך דברים אחרים חיישינן אף במדומע דמתני' דשמא ימצא בהן תקלה דבתוך כך אתי למיכלינהו:

ולא כן סברינן מימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו. אהא דקתני ימכרו לכהנים בדמי תרומה פריך וכי דוקא בדמי תרומה צריך הוא למכרן ואם ימצא שהכהן יתן לו יותר אמאי לא ימכור לו באותן הדמים והלא כן סברין אנו למימר דכלל הוא בדבר הקדש שאין לו אלא מקומו ושעתו כדתנן בספ"ו דערכין במקדיש ומעריך דלפי אותו המקום שהוא ולפי השעה שמין לו והכא נמי הו"ל למיתני ימכרו לכהנים חוץ מדמי אותה הסאה ומה מדיוק ליה דקתני בדמי תרומה:

תיפתר שחרב אותו מקום וכו'. כלומר דהא קמ"ל דלפעמים תמצא שלא יכול למכרו אלא אפי' בדמי עצים כגון שחרב המקום ואין אנשים הרבה מצוין בתוכו ומהו דתימא דצריך הוא למכרן מיד ואפי' בזול הרבה כל כך להכי קתני בדמי תרומה לאשמעינן דבפחות מזה אין מחייבין אותו למכרן אלא ימתין עד שיבאו כהנים ממקום אחר וישלמו לו כפי דמי תרומה:

הדא אמרה טהורה בטהורין. לפרושי להא דקתני אם טהורה היתה וכו' קאי. דהדא דשנינן הכא הכל בנפלה תרומה טהורה לתוך הטהורין מיירי בין לחולין ובין לאינך דנקט למעשר ראשון וכו' דלא תימא דקאי גם אטמאין דנקט ברישא דאפי' אם נפלה טהורה לתוך חולין טמאין ימכרו לכהנים וכגון בדמי תרומה טמאה דהא חזי להסקה הלכך מפרש דלא היא אלא כל זה דבמציעתא בטהורה שנפלה לפחות ממאה חולין טהורין מיירי אבל טהורה בטמאין הדא היא דתנינן בסיפא אם טמאין היו אותן חולין דכשמוכר לכהן יכול הוא לאכלן אלא שצריך שיאכלם נקודים וכו' כמפורש במתני':

על דעתיה דר' יוסי ניחא. פלוגתא דר' יוסי וכהנא בדרשא דקראי לעיל בריש פ"ב היא גבי הא דקאמר התם מנין לתרומת מעשר שניטלת מן הטהור על הטמא דמר דריש ליה מדהדר כתב בהאי קרא לאהרן הכהן עשה וכו' ומר דריש ליה מדכתיב את מקדשו ממנו טול וכו' כדפרישית שם והכא מדייק להא דקתני אם למעשר ראשון נפלה יקרא שם לתרומת מעשר ולא מפרש בהדיא דאם צריך ליתן להכהן בלא דמים להתרומה גדולה וכן להתרומת מעשר שקרא שם והשאר הוא שמוכר להכהן או דילמא דהואיל ואין כאן אלא חשש הסאה תרומה שעשאן מדומע כשקורא שם לתרומת מעשר נותנה לכהן להסאה בלבד ובזה יצא י"ח והשאר מוכר לו בדמים והיינו דקאמר על דעתיה דר' יוסי דלעיל דמדייק לקרא דכתיב לאהרן הכהן עשה שינתן לאהרן בכהונתו א"כ ה"נ לענין דינא דמתני' ניחא לן וכלומר דודאי צריך שיתן להכהן לאותה סאה תרומה גדולה וכן מה שקרא שם לתרומת מעשר הכל בלא דמים והשאר הוא שמוכר לו דהרי צריך שיתן לאהרן הכהן מה דשייך לכהונתו ולר' יוסי לא מספקא לן מידי בהא:

על דעתיה דכהנא. אלא לדעתיה דכהנא דלעיל דלא דריש קרא דלאהרן הכהן אלא דנפקא ליה להא דלעיל לענין שתרומת מעשר ניטלת אף מן הטהור על הטמא מקרא דמקדשו ממנו טול מן המקודש שבו ממה שהקדשת ממנו טול ואפי' הוא מן הטהור על הטמא והשתא מספקא לן אליבא דכהנא דאימור הכא נמי לענין דינא דמתני' דסגי כשנותן לו סאה אחת בשביל שקרא שם לתרומת מעשר ותו לא והשאר הוא צריך ליתן דמים דבזה כבר קיים טול מן המקודש שבו:

ואע"ג וכו'. כלומר דמהדר דהא ליתא דאע"ג דכהנא דריש התם מהאי קרא וקאמר דטול מן המקודש שבו סגי מודי הוא הכא דבלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן בלא"ה קאמר קרא וכגון בהאי דינא דסאה תרומה גדולה שנפלה הרי הוא זקוק ליתנה לכהן ועכשיו שעשאה להמעשר ראשון מדומע וצריך לקרות שם לתרומת מעשר א"כ צריך ליתן להכהן בלא דמים להתרומה גדולה וגם להתרומת מעשר והשאר הוא שמוכר לו בדמי תרומה:

והדין ניקודים. דקתני במתני' כהדא חציי ביצים הן שיעשה מהן פחות פחות מכביצה וניקודים מל' ביקוע וחציי חציי הוא כעושה נקודים נקודים וכטעמא דמפרש במתני':

גמ' ר' אליעזר כדעתיה. לשיטתיה אזיל כמה דהוא אמר תמן בפרק ח' דזבחים באיברי תמימים שנתערבו באיברי בעלי מומין דקסבר ר"א אם קרב ראשו של אחד מהן יקרבו כל הראשים משום דתלינן כל הפסולין עלו בידו כלומר מה שעלה בידו והקריבו ראשון מן הפסולין הוא שהקריב וכבר עבר האיסור ולפיכך הותרו כולן להקריבן לכתחלה והכא נמי הוא אומר כן דכל מה שעלה בראשונה מן הטמאין והיא התרומה טמאה שעלה בידו ולפיכך תשרף:

ר' זעירא בעי. על הא דר' סימון דמנא לך דטעמיה דר"א במתני' משום הכי הוא דילמא או נאמר דלא א"ר אליעזר תשרף אלא משום גדירה וחומרא בעלמא:

ולא מודי ר"א וכו'. כלומר תדע דכי לא מודי בסאה תרומה שנפלה לתוך מאה טבל דמה שהעלה אותה צריך הוא לקרות שם למעשרותיו שתהא תרו"מ למעשרותיו כדתני ר' חייה בריש פרקין אלמא דלאו תרומה ממש מחשבינן לאותה סאה שעלתה דא"כ הלא היא עצמה תרומה והיאך קורא לה שם לתרומת מעשר כדמסיק ואזיל אין תימר סאה שנפלה וכו' מפני מה צריך לקרות לה שם למעשרותיה אלא ודאי לא מחשבינן לה לתרומה ממש דנימא היא שעלתה כ"א לגדר וחומר' בעלמא קאמר ר"א דתשרף:

א"ר מנא יאות א"ר זעירא. דלא קאמר ר"א הכא אלא מפני גדר וחומרא דהא חזינן ממה דתנינן דבתרה במתני' דלקמן סאה תרומה שנפלה לתוך מאה חולין טמאין תעלה ותאכל נקודים וכו' ולית פליג ר"א בהא ואי ס"ד דלאותה סאה תרומה שנפלה ממש מחשבינן לאותה שעלתה הוי לי' לר"א למיפלג אף בהך ולומר דתאכל כתרומה טהורה ממש אלא ע"כ דחושש רבי אליעזר שמא מן החולין הטמאין היא ולפיכך תאכל נקודים וכו' שלא יטמא מה שאוכל דלחומרא חיישינן שמא תרומה היא וה"ה במתני' גבי תרומה טמאה דקאמר תעלה ותשרף משום גדר תרומה טמאה ולחומרא הוא דקאמר:

אמרין חבריא קומי ר' יוסי. אדרבה יאות הוא מה דקא"ר סימון דר"א לשיטתיה הוא דאזיל ואותה סאה שנפלה ממש מחשב להסאה שעלתה דאל"כ אלא כדר' זעירא וכי שורפין את התרומה מפני גדירה בתמיה הלא ספק הוא אם היא התרומה טמאה או לא:

אמר להן ר' יוסי. ומאי קשיא לכו וכי ששה ספיקות דתנינן בפ"ד דטהרות על ששה ספיקות שורפין את התרומה על ספק בית הפרס וכו' ולא מפני גדירה אין שורפין כלומר וכי אין שורפין אותן אלא מפני גדירה וחומרא בעלמא והכא נמי אין שורפין אלא מפני גדירה:

חברייא אמרי בעון קומי ר' יוסי מה נפשך וכו'. לחכמים דמתני' מקשו דמ"ט תאכל נקודים וכו' כדי שלא תטמא מה נפשך אם תרומה טמאה היא תשרף כלומר אם דמחשבינן לאותה סאה שעלתה שהיא היא שנפלה א"כ תרומה טמאה היא ותשרף ואם לאו אלא דמחשבת לה שמן החולין היא שעלתה א"כ מה בכך שיטמאו ואמאי תאכל נקודים או קליות:

אמר להם. מאי תבעי לכו וכי לאו לשם תרומה הוא אוכלה אע"פ שספק הוא וכלום תרומה נאכלת אלא בטהרה שמא בטומאה בתמיה וכי לא אתם מודים שאם נולד לה ספק טומאה במקומה ולא על ידי שנפלה שאינו יכול לשורפה דשמא טהורה היא ואסור לשורפה דלא אמרו אלא על ששה ספיקות שמנו חכמים שם וא"כ מה לי שנולד לה הספק טומאה במקומה ומה לי שנולד לה במקום אחר ע"י שנפלה ומספקא לן אם היא שנפלה היא שעלתה וטמאה היא או מן החולין טהורין היא ומ"מ מכיון שבתורת תרומה היא נאכלת צריך לאוכלה שלא תטמא ע"י כביצה או כיוצא בזה דחשיב במתני':

אלא אי בעיתון למיקשייה אקשון על הא דתני ר' הושעיא. בדינא דמתני' דאיהו תני האי דינא גופיה בסאה תרומה טהורה שנפלה למאה סאה תרומה טמאה שתעלה ותאכל נקודים או קליות ועליה הוא דשייך שפיר האי ממה נפשך אי דמחשב להסאה שעלתה שהיא התרומה טהורה שנפלה א"כ תאכל כמו תרומה טהורה ואם מן התרומה טמאה היא א"כ תשרף:

והדין ניקודין וכו'. כמו בהלכה דלעיל:

גמ' חזקיה אמר אפי' חולין ששם יאכלו נקודים מפני חלתן. כצ"ל ואחולין דמתניתין דלעיל קאמר דאילו חולין דמתני' דהכא טמאין הן וחלה שהופרשה מהן טמאה היא ונשרפת אלא אמתני' דלעיל דאיירי בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין שייך שפיר דלאו דוקא על הסאה שעלתה קאמרי חכמים תאכל נקודים אלא אפי' חולין של שם לאחר שהעלה אותה הסאה צריך שיאכלו נקודים פחות פחות מכביצה מפני החלה שלהן שלא יהא במקום א' כביצה וכדמפרש ואזיל טעמיה דחזקיה:

מילתיה אמרה. ממילתיה דחזקיה שמעינן דקסבר איסור זרות בטל דאותה סאה תרומה טמאה כשנפלה לתוך החולין יש בהן איסור זרות ואיסור טומאה מחמת התרומה וכשיש בהחולין מאה סאה דמעלה את התרומה ובטל מהן איסור זרות אבל איסור חשש הטומאה בהן לא בטל דלא אמרו עולה באחד ומאה כ"א לענין איסור זרות שהחולין ישארו כמות שהיו ומותרין לזרים ומיהו הספק טומאה לא בטלה מהן ולפיכך יאכלו נקודים שלא יטמאו את החלה בכביצה:

מחלפא שיטתיה דחזקיה תמן הוא אומר וכו'. הך מילתא דחזקיה לא מצאתי בכל הש"ס ונראה דאמתני' דפ"ג דחלה קאי דתנינן תמן נדמעה עיסתה עד שלא גלגלה וכו' נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה דבלאו הכי אין החלה נאכלת מחמת הספק טומאה ואם משגלגלה נולד הספק תעשה בטהרה מפני שהן חולין הטבולין לחלה ואסור לטמאותן בטומאת ודאי שמטמא את החולין וצריך שיגמרנה בטהרה ועלה קאמר חזקיה כמה יהא בעיסה ויהא יכול לעשותה בטהרה שתות ארבעת קבין וארבעת קבין כלומר לכל ד' קבין וד' קבין מחשב לחלק השתות מהן וכדמפרש לה ר' אבהו לקמן שמעינן מיהת השתא לחזקיה דבנולד להעיסה ספק טומאה דמה דתנינן דתעשה בטהרה ובלבד שיהא בעיסה שיעור לעשותה בטהרה ולא שצריך לעשותה ניקודים בפחות פחות מכביצה והכא הוא אמר הכין דיאכלו נקודים מפני החלה שלהן ואמאי הא ג"כ כנולד להן ספק טומאה הן:

תמן בשגיבל. העיסה ואח"כ הפריש החלה כדקתני משגלגלה וכו' ברם הכא מיירי בשהפריש וקורא שם חלה ואח"כ גיבל צריך שיזהר שיגבל עיסות קטנות בפחות פחות מכביצה:

כל ימינו היינו טועים בה. בהך מילתיה דחזקיה. ולא היינו יודעין לפרש כוונתו כ"א כמקל הזה של סומא שהוא ממשמש בו ואינו יודע להיכן עד שלמדנוה מן חשבון גימטריא להבין דבריו:

קבא כמה עבד כ"ד ביעין. שהקב הוא ד' לוגין וכל לוג מחזיק ששה בצים:

כמה סאה עבדין תשעין ושית ביעין. לאו סאה ממש קאמר שהרי הסאה ששה קבין וששה פעמים כ"ד הן קמ"ד ביצים אלא על המדה דנקט חזקיה בלישניה ארבעת קבין קאמר שהיא צ"ו ביצים שד' פעמים כ"ד הן צ"ו:

שתות דידהו שית עשרה. לפי שששה פעמים י"ו הן צ"ו. והשתא בעי לפרושי הא דקאמר חזקיה שתות ארבעת קבין דלענין מאי נקט הכי ומאי אשמעינן בחשבון הזה כדמפרש ואזיל. אין יגבל שית יש כאן ביצה טמאה הך יגבל שית על ששה חלקים שבעיסה מיתפרשא ולאו שיגבל כל חלק וחלק בפני עצמו קאמר דאי הכי אין כאן שיעור שתתחייב בחלה דהא חמשת רבעי הקב הוא השיעור להתחייב בחלה ואפי' לשמאי דפ"ק דעדיות קב מיהא בעינן וכאן החלק הששי מד' קבין אינו כ"א ט"ז ביצים אלא דה"ק אם יחלק בתחלה הד' קבין לששה חלקים שוין ויגבל חלק וחלק ולצרפן אח"כ שיהיו לעיסה אחת יש כאן ביצה טמאה כלומר דאיכא למיחש דמתוך שמקפיד בתחילה על החלקים שיהו שוין וכדי שלא לטרוח בגיבול עיסה גדולה לפיכך הוא נוטל שיעור ט"ז ביצים בתחילה ואח"כ עוד כפי אותו שיעור עד שישלים העיסה כמו שהוא רוצה לעשותה מד' קבין שמא מתוך כך לא יזהר לעשות בטהרה קודם שיפריש החלה ותשאר כדי ביצה בין החלקים ואותה ביצה כבר יש בה חשש טומאה דהרי בנולד להעיסה ספק טומאה איירינן אלא דחיישינן השתא דמחמת שהוא מכוין לחלקה בתחלה לחלקים שוין להקל מעליו טרחת הגיבול מכל העיסה ביחד לא ישים אל לבו להזהר בכל עשייתה בטהרה וביצה טמאה לרבותא קאמר דאפי' אם לא יזהר בכשיעור ביצה אחת שהוא מניחה לכוין על ידה להחלקים הרי יש כאן ביצה טמאה ותטמא את כל העיסה בטומאה ודאית וכן להחלה:

ואין יגבל ארבע אין כאן שיור. כלומר וכן אם יגבל בתחלה לד' חלקים איכא נמי האי חששא גופה שהרי אין כאן שיור דד' חלקים של העיסה שוין הן מקב לכל חלק וחלק ומתוך שהוא מכוין לחלקים שוין יניח כדי ביצה אחת שהוא מכוין בה את החלקים ואתי לידי טומאה כדאמרן:

הא כיצד הוא עושה מיגבול חמש ונוטל ארבע. ואלא כיצד יעשה כך שיגבל לחלקים שאינם שוין כגון שיגבל לה' חלקים בתחילה וחמשה חלקים מעיסה של צ"ו ביצים אי אפשר שיהו שוין אא"כ תחלק ביצה אחת לחמשה ואז יהיה כל חלק וחלק שבעה עשר ביצים וחומש ביצה וזה ודאי לא יעשה שהרי כל עצמו שמגבל בתחלה לחלקים אינו אלא להקל עליו הטורח מגיבול כל העיסה ביחד וא"כ לא יטריח ג"כ לחלק הביצה לשברים כדי שיהו שוין ועוד דאף אם יעשה כך ליכא למיחש למידי דעיקר החששא בביצה אחת היא שמניחה באחרונה לכוין בה מדת החלקים שיהו שוין ומתוך כך יבא לידי שגגה שלא יזהר בה ותטמא וכאן שמחלק הביצה האחרונה לחמשה בכדי שישווה בה החלקים אין כאן חשש כלל דאף אם תטמא אינה מטמאה להעיסה דפחות מכביצה אינו מטמא אחרים:

ונוטל ארבע. כלומר ואח"כ יפריש החלה מהעיסה ששיעורה ד' ביצים שהוא א' מכ"ד מד' קבין וכדתנן בפ"ב דחלה שיעור החלה א' מכ"ד ואותה החלה כבר אמרינן לעיל דתלויה היא לא נאכלת ולא נשרפת מחמת הספק טומאה שנולד להעיסה בתחילה:

מילתיה דחזקיה אמרה בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בגומא. כלו' דשמעינן ממילתיה דס"ל דאע"פ שאין הביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי אפ"ה צריך ליזהר שלא תהא שם ביצה טמאה אף שהיא מונחת בגומא שבעריבה בין החלקים דשמא תיגע בעיסה אח"כ כדחייש ואמר יש כאן ביצה טמאה ואפי' אינו ברור שנוגעת בהעיסה וכדפרישית:

מילתיה דר' יוחנן וכו'. ר' יוחנן פליג וס"ל דלא קפדינן אלא בלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה בודאי ולא חייש להא דחייש ר' אבהו אליבא דחזקיה:

א"ר יוסי לר' ירמיה וכו'. כלומר דמסתברא לן למימר דלא פליגי אלא בלכתחילה דמה דאמר חזקיה לשעבר לכתחילה צריך ליזהר בכך ואף שאינה נוגעת בעיסה בודאי ומה דא"ר יוחנן לבא כלומר בדיעבד דלא חייש אלכתחילה. א"נ לשעבר ולהבא ממש קאמר וכלומר דחזקיה מחמיר טפי ואף לטהרות שנעשו למפרע ונגעו באותה עיסה חייש אם היתה כביצה טמאה נוגעת בגומא ורבי יוחנן לא חייש לטהרות שנעשו למפרע אלא דדוקא מכאן ולהבא וזהו עיקר דלהאי פירושא אף רבי יוחנן מודה דחיישינן דנוגעת בגומא כדמפרש לקמיה אליביה אלא דאינו מטמא כ"א הטהרות שנעשו מכאן ולהבא וא"ל דאוף אנא סבר כן דבהכי פליגי:

ואיזו היא גומא על ר' יוחנן. השתא דקאמרת דאף ר' יוחנן מודה בנוגעת בגומא לענין לטמא מכאן ולהבא והא לא מצית אמרת דבהך דנוגעת בגומא דאיירי בה חזקיה מודה ר' יוחנן דהא עלה קאמר ובלבד שלא תהא כביצה טמאה נוגעת בעיסה א"כ ש"מ דלהאי נוגעת בגומא דחזקיה לא חייש ר' יוחנן כלל אלא עד שתהא נוגעת בעיסה ואיזו היא גומא אליבא דרבי יוחנן דקאמרת דמטמא בה בלהבא:

תיפתר שגיבל אחת בשבע עשרה ואתיא בעיסת מאתים. כלומר דאם אחת מהחלקים שמחלק את העיסה לגבל בתחלה היא של שבע עשרה ביצים מודה בה ר' יוחנן דחיישינן לענין טומאה להבא אף בנוגעת בגומא וטעמא דמילתא דמכיון שכל החלקים הן של שש עשרה ובאחת מהן ביצה אחת יתירה שפיר חייש ר' יוחנן דמסתמא מניח לאותה ביצה יתירה לאחרונה שיוסיף אותה לחלק האחרון שבהן שבתחלה מדרך לעשות לכל החלקים שוין ומה שנתותר מוסיפין על חלק האחרון וכיון שכן אפי' אם היא בגומא איכא למיחש שמא לא יזהר בזו שמניח באחרונה ותיטמא ואח"כ תטמא את כל העיסה:

ואתיא בעיסת מאתים. והאי גוונא דכל החלקים יהיו של ט"ז כדאמר לעיל שתות מד' קבין ואחד מהן יהיה של י"ז לא משכחת לה אלא בעיסה שהיא של מאתים ביצים וכלומר דאע"ג דנהי דלא משכחת לה בעיסה של מאה וכגון ד' קבין דאמרן לעיל וכד שדינן שיעור החלה דידהו עלייהו הוו להו מאה לכלל החשבון ולהכי קרינן עיסת ד' קבין עיסת טמאה ואף דד' ביצים דשיעור החלה הן מתוך הד' קבין בעצמן שהן צ"ו ביצים ולכל הכ"ג ביצים מפריש חלה ביצה אחת שהיא אחת מכ"ד מ"מ לענין החשבון נקטינן לסימן וקרינן מאה להעיסה של ד' קבין הואיל והחלה שלהן ד' ביצים ושדינן עלייהו לסימן החשבון והשתא נהי דלא משכחת להא דאמרן בעיסת ד' קבין והיינו בעיסת מאה דלא תוכל לעשות כל שאר החלקים שוין ואחד מהן בתוספת ביצה מ"מ תיקשי הא משכחת לה בעיסה שהיא יותר ממאה ביצים עד שתוכל לעשות שאר כל החלקים של ט"ז ט"ז וא' מהן של י"ז אבל הא ל"ק דכיון דלא משכחת לה בעיסת מאה מוקמינן אעיסת מאתים ועוד דהואיל ונקט חזקיה בלישניה שתות ארבעת קבין וארבעת קבין מפרש לה ר' יוסי בר' בון נמי אליבא דר' יוחנן בעיסת מאתים והיינו שני פעמים ד' קבין וכדאמרן דלעיסת ד' קבין קרינן לה עיסת מאה ולשמונת קבין קרינן לה עיסת מאתים לרמז על השיעור חלה מהן ושפיר משכחת לה לכל שאר החלקים של ט"ז ט"ז ולא' מהן של י"ז והיינו ג"כ לסימן החשבון ודשדינן עלייהו שיעור החלה דכשאתה מוסיף להעיסה עצמה של שמונת קבין שמונה ביצים לכל ד' קבין ד' ביצים תהיה שיעור העיסה מאתים ביצים ועכשיו שדי עלייהו לחשבון השמונה ביצים של שיעור חלה משמונ' קבין יהיו ט"ז ביצים והשיעור חלה הוא מכל כ"ג ביצים שבהן ביצה אחת שהן צ"ו לכל ד' קבין עם שיעור החלה ועכשיו תוציא החלה של הח' ביצים שהוספת עליהן עד שיהו מאתים והוא לערך שליש ביצה ושדי עלייהו וזהו החלק האחרון שיש בו יותר מכל שאר החלקי' ואע"פ שאין בו י"ז ביצים ממש מ"מ יותר הוא מכל שאר החלקים לפי החשבון שאמרנו ולא דק ולחומרא הוא דלא דק:

ולית הדא פליגא. הא דאמר לעיל בתרומה טמאה שנפלה למאה חולין טהורין ועלתה התרומה דאף דאיסור זרות בטל איסור טומאה לא בטל אם פליגא על הדא דאמר ר' יוסי בר' חנינא נבלה בטלה בשחוטה אם חתיכה אחת נבילה נתערבה בשתי חתיכות שחוטות בטילה ברוב. ומסיים הדין ולבתר מפרש טעמא:

בטל מגעה. כלומר והאי בטל דאמרינן היינו לענין טומאת מגע אבל בטומאת משא והסיטה לא בטל דהא מיהת נושא את הנבילה שנתערבה:

לפי שאפשר לשחוטה שתעשה נבילה. בלשון תמיה היא. א"נ לפי שאי אפשר גרסינן דהא אי אפשר לשחוטה שיהא לה דין נבילה דלאחר שנשחטה אי אתה מוצא בה טומאת נבילה וה"ל מין בשאינו מינו ובטל ברוב וקס"ד דה"ה בתרומה טמאה שנתערבה בחולין נמי הכי דאי אפשר לחולין שיעשו תרומה שאינו יכול לקרות שם תרומה על חולין מתוקנין ולר' יוסי ב"ח דס"ל בתר מבטל אזלינן כשהרוב המבטל אינו יכול להיות כהמיעוט הבטל הו"ל מין בשאינו מינו ונתבטל המיעוט והשתא האי מ"ד לעיל דאין איסור טומאת התרומה בטל ברוב החולין לימא דפליגא מילתיה על הדא דר' יוסי בר חנינא:

א"ר יוסי. שניא היא דתמן כדאמרן וכי איפשר לשחוטה שתעשה נבילה אבל הכא איפשר הוא לחולין לעשות תרומה כלומר לענין טומאה דאיירינן הכא דאע"ג דשם תרומה לא חל על החולין המתוקנין לענין איסור זרות וכן שלא תפטור את הטבל דהו"ל מן הפטור על החיוב מ"מ בהא דאמרינן דאיסור טומאה לא בטל ממנה לא קשיא מהא דר"י ב"ח דשפיר משכחת לה שיהו החולין כתרומה שאם נגעה בהן מאה הרי הן טמאין כאותה תרומה טמאה והרי המבטל כמו הבטל והוי כמין במינו לענין דלא בטלה הטומאה ולא דמי לשחוטה דלא משכחת לה שום טומאת נבילה בעולם:

ר' סימון קשייתה ור' בא בר ממל קיימה. כלומר לא כדקאמרת דר' בא הקשה זה ור' יוסי תירצה אלא ר' סימון הוא דהקשה כך ור' בא הוא דתרצה כדאמרן:

תני. בתוספתא רפ"ו ואין משלמין לה קרן וחומש על מקום אחר. אם אכל תרומה בשגגה ממקום אחר אין משלמין מהן הקרן והחומש אלא לפי חשבון החולין שבהן כדתנן בריש פרק דלקמן שאינו משלם תרומה אלא חולין מתוקנין והלכך אינו יכול לשלם מן המדומע אלא לפי חשבון החולין:

ולא ממקום אחר עליהן. אם אכל מן המדומע אינו משלם ממקום אחר אלא לפי חשבון התרומה שנדמעה בהן:

ובדבר שאין דרכו להבלל. כלומר דדוקא אם הוא דבר שאינו דרכו להבלל זה בזה שלא יהא ניכר כלל אבל בדבר שדרכו להבלל כגון יין של תרומה שנפל לתוך יין חולין וכיוצא בו ונדמעה שזה מדבר שדרכו להבלל ולא יהא ניכר כלל בזה הולכין אחר הרוב לענין דימוע בשנפלו מהן עוד למקום אחר אבל לא לענין תשלומין קרן וחומש דלעולם צריך שיהו חולין מתוקנין וכאן אע"פ שרוב חולין אסורין לזרם הן:

מתני' בית שמאי אוסרין. דס"ל דאין תרומה טמאה עולה באחד ומאה של טהורה כדאמרי טעמייהו הואיל ותרומה חמורה שאסורה לזרים אינה מעלה:

לאחר שהודו. כדקאמר בגמ' שהודו ב"ש לב"ה שהשיבו להם תשובה נצחת על תשובתן דאם החולין מעלין את התרומה שיש בה איסור מיתה לזרים לא תעלה תרומה טהורה את הטמאה שאין בה אלא איסור עשה לכהנים:

ר"א אומר. דכך הוא הדין שתרום אותה סאה ותשרף דאותה סאה שנפלה היא שעלתה:

וחכ"א אבדה במיעוטה. בטלה הטמאה בתוך מאה של טהורה ויאכל לכהנים הכל בטהרה והל' כחכמים:

מתני' ר"א אומר מדמעת כתרומה ודאי. לטעמיה אזיל דס"ל אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה:

אינה מדמעת אלא לפי חשבון. תרומה שבה ואינו אלא חלק א' ממאה לפי שהשאר חולין ואם יש באותו מקום אחר אחד ומאה לזה החלק תעלה וכגון שנתערבה עם סאה אחרת של חולין דאותו חלק א' ממאה של תרומה עולה בא' ומאה ואי אתה מוצא שתדמע אלא אם כן נתערבה אותה סאה עם פחות מסאה של חולין וכן כל כיוצא בזה:

מתני' אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. כגון אם נפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה חולין ונדמע הכל ונפל מהמדומע הזה עשר סאין לפחות ממאה חולין נדמעו לפי שיש בעשר של מדומע סאה של תרומה ואם נפל לתוכן פחות מעשר סאין אינן מדמעות:

ואין המחומץ מחמיץ אלא לפי חשבון. כהאי דתנן בפ"ב דערלה שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה לא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ ונצטרפו וחמצו דחכ"א בין שנפל האיסור בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא בו כדי לחמץ אבל הכא זה וזה גורם הוא וקיי"ל דמותר והיינו לפי חשבון עד שיהא באותו של איסור בלבד כדי לחמץ:

ואין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון. דקיי"ל ג' לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה שאין בו ארבעים סאה ודוקא אם נפלו לתוך המקוה מן הכלי אבל אם נמשכו השאובין ע"ג קרקע או בתוך הסילון וכיוצא בו מדברים שאינן פוסלין את המקוה וירדו להמקוה אינם פוסלין את המקוה עד שיהו מחצה על מחצה כגון שהיו שם עשרים סאה מי גשמים והמשיך לתוכן עשרים סאה שאובין פוסלין אותן אבל אם היו שם עשרים סאה ומשהו מי גשמים כל שהמשיך לתוכן שאובין ואפי' עד אלף סאה אינם פוסלין והיינו לפי חשבון שאם היו מחצה על מחצה פוסלין ואם היו רוב הארבעים סאה מן הכשרים אינן פוסלין:

מתני' הגביהה ונפלה אחרת של תרומה לשם. וכן אם עוד נפלה אחרת והגביהה ה"ז הכל מותר מה שנשאר עד שתרבה תרומה לחולין כגון שנפלה סאה אחר סאה עד מאה ועוד של תרומה דאז נעשה הכל מדומע:

מתני' סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה וכו' ור"ש מתיר. הכי גריס נמי בתוספתא פ"ו ותני עלה א"ר אליעזר בר"ש בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אחרת אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת. ודברי ר"א בר"ש אינן מתפרשין אלא אדברי ת"ק דכשלא ידע בנפילת הראשונה עד אחר שנפלה השניה אסורה מפני דהוי כאלו נפלו שתיהן כאחת אבל אם ידע בנפילת הראשונה קודם שתפול השניה הואיל והיה לו להעלותה הרי היא כאילו עלתה ולא נדמעו החולין אלא מפריש סאתים והשאר מותר דאלו לר"ש הא קאמר ה"ז מותר ולא שייך האי בד"א ואין הלכה כר"ש:

גמ' אמרין נצא לחוץ ונלמד. ממה דנשמע משאר בני חבורה:

לא מצינו וכו'. א"כ ב"ש הן שהודו לב"ה:

שמע לה מן הדא. דתנינן בפ"ב דטבול יום המערה משקין של תרומה מכלי לכלי ונגע טבול יום בהקילוח וטבול יום פוסל את התרומה אם יש בו במשקה שנפל בו הקילוח כל כך לעלות יעלה בא' ומאה דקיי"ל הניצוק אינו חיבור לטהרה ולטומאה כדתנן בסוף פ"ח דטהרות והלכך לא נפסל כאן אלא הקילוח בלבד והוי כתרומה טמאה שנפלה לתרומה טהורה ועולה בא' ומאה והשתא אם תאמר דבמתני' ב"ה הוא דיודו לב"ש שלא תעלה א"כ מאן תנא הכי במתני' דטבול יום תעלה לא ב"ש ולא ב"ה וכך הוא בפ"ב דסוכה דמייתי להא:

א"ר חנינה בריה דרבי הלל. דמהתם לא מוכחא מידי דנאמר ב"ה שנו אותה קודם שהודו להן לב"ש ואחר שהודו חזרו בהן מההיא דטבול יום:

מתני' אמרה כן. ממתני' גופה שמעינן דב"ש הן שהודו לב"ה דקתני אחר שהודו ר"א אומר וכו' וכי ר"א לאו שמותי הוא מתלמידי ב"ש וקאמר תרום ותשרף אלמא ב"ש הודו לב"ה שתעלה:

מתני'. בתוספתא פ"ו אמרה בהדיא כן אחר שהודו וכו' תעלה. ופריך הש"ס והריב"ש מסלקין להון לב"ה בתשובתן במתני' ואינון מודיי לון בתמיה וקאמר ר' אבין יש כאן תשובה אחרת שהשיבו להן ב"ה לב"ש על תשובתן כהדא דתני רבי הושעיא וכו' ומייתי לה בתוספתא שם כדפרישית במתני':

גמ' אמר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה. כלומר שכבר נפלה למאה בתחלה ועלתה וחזרה ונפלה למקום אחר הדין הוא שחולין כל שהן מבטלין אותה והכי הוא בהדיא לקמן בפ"ט בהלכה ו' א"ר יוחנן סאה תרומה שעלת מתוך מאה חולין כל שהן מבטלין אותה:

מתני' פליגא על ר' יוחנן. דהא קתני לחכמים אינה מדמעת אלא לפי חשבון אלמא דמיהת מדמע היא אלא שאינה מדמעת כ"א לפי החשבון תרומה שבה:

ר' יוסי בשם ר' יוחנן. משני לה אליבא דר' יוחנן דלא תני בשם ר' יוחנן הכי במתני' אלא דהכי תני אינה מדמעת כל עיקר בנפלה למקום אחר:

ברם אמר והוא שרבת תרומה על החולין וכו'. כלומר אבל אמר בה עוד קולא טפי אפי' והוא שרבת תרומה עלהחולין בפעם הראשון כגון שנתערבו שתי סאין תרומה עם סאה אחת חולין וחזר ונפלה סאה אחת מן המדומע הזה לתוך החולין והוא שרבו חולין השניים על חשבון תרומה באותה סאה כדי שתיבטל ברוב דס"ל דלא אמרו תרומה עולה באחד ומאה אלא כדי להעלות התרומה עצמה אבל תרומה שנדמעה ונפלה לתוך החולין בטילה ברוב לפי חשבון התרומה ואם יש באותן החולין ארבעה שלישי סאה בטל שני שלישי תרומה שבאותה סאה ברוב:

א"ר אלעזר והוא שנפלו לתוך מדומע אחד. אליבא דרבנן דמתני' דידן דקתני אינה מדמעת אלא לפי חשבון קאמר דדוקא בשנפלה אותה סאה שהגביהה למקום אחד לתוך החולין ולאפוקי אם נפל מקצת מהסאה למקום אחד ומקצתה למקום אחר ומפרש ואזיל לדברי ר"א אי לחומרא או לקולא קאמר:

על דעתיה דר' לעזר חולין שלמעלן חולין שלמטן מצטרפין לעלות. בעיא היא אי נימא דדעתיה דר' אלעזר אליבא דרבנן דהחולין שלמעלן שהן באותה הסאה מצטרפין עם החולין שלמטן והן החולין שנפלה לתוכן כדי לעלות התרומה שבה לפי חשבון כגון הכא בסאה שנפלה למאה והגביהה א"כ יש באותה סאה חלק אחד ממאה תרומה והשאר חולין ואם אותן החולין שבסאה מצטרפין עם החולין של מקום אחר שחזרה הסאה ונפלה לתוכן א"כ א"צ שיהו בחולין השניים מאה פעמים כנגד אותו חלק המאה תרומה שבהסאה אלא אפי' הן פחות ממאה כפי השיעור של אותן החולין שבהסאה מעלין הן אותו חלק התרומה לפי שהחולין שבסאה מצטרפין הן להעלות והשתא הא דקאמר והוא שנפלו לתוך מדומע אחד ה"ט שכשנפלה כל הסאה ביחד למקום אחר הרי יש בה ג"כ חולין מפעם הראשון והא גופה קמ"ל דמצטרפין הן עם החולין השניים להעלות אותו החלק תרומה ולאפוקי בנפלה מקצת הסאה לכאן ומקצתה לכאן דאיכא למיחש שמא באותו המקצת אין בו מהחולין כלל ואם נפלה חצי סאה למקום זה וחצי סאה למקום זה היה צריך שיהו בשתיהן כדי להעלות החצי סאה בא' ומאה דבכל אחד מהן חיישינן שמא כל החצי סאה אין בה מהחולין:

סבר ר' לעזר מימר חולין שלמטן נעשין חרשין. כלומר דדחי לה הש"ס דלא היא דלא תפרש לדברי ר' אלעזר הכי אלא דסבר הוא דחולין שלמטן אינן מצטרפין עם החולין שבהסאה דהן כהחרש הזה שאינו שומע ואינו מתערב עם שאר בנ"א כך צריך שיהו בהן בפ"ע כדי להעלות אותו החלק תרומה והא דקאמר והוא שנפלו לתוך מדומע אחד הא קמ"ל דלאפוקי אם נפל מקצת למקום זה ומקצת למקום אחר דאינה מדמעת כלל דבכל א' מהן תלינן דשמא מהחולין שבהסאה הן ואין בהן תרומה כלל ולקולא היא ואיפכא ממאי דס"ד מעיקרא:

גמ' והוא שנפלו לתוך חמשה מקומות. לאו דוקא חמשה מקומות קאמר אלא כלומר שנפלו לתוך כמה מקומות של חולין ובכה"ג ר"א מחמיר דבכל אחד מהן חיישינן שמא מהתרומה שבמדומע נפלו לשם ומדמעת כתרומת ודאי אבל אם נפלו כולן למקום אחד אף ר"א מודי הואיל דאית בהו ודאי חולין אינה מדמעת כתרומת ודאי:

ר' יוחנן אמר וכו'. דאפי' למקום אחד מחמיר ר"א במדומע:

על דר' אליעזר. כלומר אליבא דר' אליעזר דס"ל מדמעת כתרומה ודאי אע"פ שיש בתוכן חולין טעמיה משום דאמרינן חולין שלמטן נעשו חרשין אותן החולין שנפל המדומע לתוכן הרי הן כחרשין ואינן מצטרפין עם החולין שבמדומע דנימא שחוזרין וניעורין כשנפלו לתוכן דהחולין האלו כחרשין הן ועד שיהא בהן כדי להעלות בא' ומאה להמדומע:

והא ר' אלעזר. דהוא אמורא דלעיל בהלכה שלפניה אמר דעל דעתייהו דרבנן אמרינן חולין שלמטן נעשו חרשין כדפרישית שם והשתא לחילפיי דאמר דר"א הוא דס"ל הכי א"כ מה בין ר"א דמתני' ובין רבנן:

חומר הוא בסאה שעלת מתוך מאה. כלומר שאני במתני' דלעיל דמיירי בסאה שעלתה מתוך מאה ונפלה למקום אחר דחומר הוא ואפי' לרבנן דלא ס"ל אותה סאה שנפלה היא שעלתה מ"מ כיון דסאה נפלה וסאה עלתה מחמירי לענין זה דאין מצטרפין החולין שבה עם החולין שלמטן והן שנפלו לתוכן דנעשין כחרשין ועד שיהו בהן עצמן כדי להעלות החלק תרומה שבהסאה אבל הכא מכיון שהמדומע הוא שנפל לא אמרינן הכי אלא אליבא דר"א דמחמיר במדומע:

או אינו אלא קל. כלומר דדחי לה הש"ס דלא תימר דחומר הוא בסאה שעלת מתוך מאה דאיפכא מסתברא דאו אינו אלא קל מכיון שכבר נתבטלה ועלתה מתוך המאה בפעם הראשון וכהאי דאשכחן דמיקל בה ר' יוחנן דאמר לעיל סאה של תרומה שנפלה למאה ועלתה אפי' חולין כל שהן מבטלין אותה אם חזרה ונפלה לתוכן כדפרישית שם:

גמ' תני. בחדא ברייתא רבת התרומה נעשה כמרבה מזיד. כלומר הא דתנן דמותר עד שקרבה תרומה על החולין דוקא בנפלה מאליה התרומה סאה אחר סאה אבל אם רבה הוא שאחר שהגביה סאה הראשונה ריבה עוד סאה אחרת תרומה לשם לא משום דרביית התרומה נעשה כדין מרבה מזיד בחולין ששנינו לקמן סוף פרקין סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר אם מזיד אסור וה"ה ברביית התרומה למאה שאם אחר שהגביה הסאה ראשונה ריבה במזיד לסאה אחרת אסור:

והתנינן. בפ"ז דמקוואות מקוה שיש בו מ' סאה ונתן סאה של משקין מי פירות לתוכו ונטל סאה ממנו כשר:

עד רובו של מקוה. אם רובו של מקוה נשתייר בכשרות ה"ז כשר בנתן סאה ונטל סאה קתני מיהת דעד רובו אפי' נתן סאה במתכוין ונטל סאה כשר והכא את אמר הכין דרביית התרומה במתכוין אסור ומשני דלא דמי למקוה דתמן היה בו רוב וכו'. כלומר מכיון שיש בו רוב מן הכשרים את מרבה עליו אפי' במתכוין בנותן סאה ונוטל סאה דכל סאהוסאה בפני עצמה אינה פוסלת המקוה עד רובו אבל הכא הרי כל סאה וסאה בפני עצמה היתה צריכה מאה סאה חולין להעלותה וכיון שכן כל שריבה סאה אחר סאה במזיד אסור ודוקא בשנפלה קתני:

זאת אומרת דבר שהוא בטל דבר תורה וכו'. כלומר אע"פ שמן התורה בטל ברוב ודימוע אינו אלא מדבריהם אפ"ה מעורר את מינו ליאסר וכדתנינן במתני' דאם רבתה התרומה על החולין אסור ואף דראשונה ראשונה בטלה מן התורה כשחזרה ונפלה אח"כ מצא מין את מינו וניער:

גמ' רש"א ידיעתה מקדשתה. כלומר דמפרש פלוגתייהו דפליגי בשלא נודע לו מנפילת הראשונה עד אחר שנפלה השניה כדמשמע להדיא מן התוספתא דבכה"ג הוא דפליגי דבידע בה מקודם שנפלה השנייה מותר להת"ק וקאמר הש"ס דטעמייהו דפליגי בהאי גוונא משום דר"ש סבר דאיפכא מסתברא דבשנודע מנפילת הראשונה מקודם נפילת השנייה א"כ ידיעתה של הראשונה מקדשתה שכבר נקרא שם מדומע עליה והיה צריך להעלותה וכיון דלא העלה אותה עד שנפלה השניה הרי כאילו נפלו שתיהן כאחת ובדין הוא דנעשו כל המאה מדומע והלכך פליג ר"ש וקאמר דליתא להא דמפלגיתו בין ידע בה ובין לא ידע דאי הכי איפכא הואי כדאמרן אלא דבלאו הכי מותר הואיל ולא נפלו שתיהן כאחת וכל אחת בפני עצמה יש כדי להעלותה באחד ומאה רואין אנו כאילו החולין מעלין לכל אחת ואחת ומעלה הסאתים והשאר מותר:

ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה. כלומר דאם היה מרים את הראשונה בשידע בה ואח"כ חזרה ונפלה עם השנייה כאחת אז שפיר קאמרת דמקדשתה לעשות החולין מדומע דאע"פ שאין כל הסאה תרומה דהא לא אמרינן אותה סאה שנפלה היא סאה שעלתה מ"מ מכיון שהרים אותה לשם תרומה הרמתה מקדשתה והוי כאלו נפלו סאתים תרומה כאחת לתוך מאה חולין אבל השתא דהיה לו להעלותה ולא העלה מהני שפיר הידיעה שנודע לו בינתים מנפילת הראשונה דמחשבינן כאלו עלתה ולא הוי כנפלו שתיהן כאחת ובשלא נודע לו מהראשונה עד שנפלה השנייה בהא הוא דמיחשב כאלו נפלו שתיהן כאחת:

תני. בחדא ברייתא סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה כצ"ל כדמוכח מדלקמן דאלו נפלה למאה הא קיימא לן דאף הטמאה עולה:

אומר לכהן. כלומר דמפרש אם התרומה טמאה כבר באה ליד כהן ואח"כ נפלה לפחות ממאה חולין של בעה"ב אחד וטוענין זה עם זה דהבעה"ב אומר לכהן ולא דמי עצים אני חייב לך שהרי התרומה טמאה אינה עומדת אלא להסקה וא"כ טול לך דמי עציך מה שאותה הסאה היתה שוה בשביל דמי עצים ולא יותר והשאר שנדמע הרי הוא שלי למכרן להסקה:

והוא אומר לו וכו'. והכהן משיב לו ומה אתה מדמה אותה לעצים ממש וכי העצים מדמעין את הכרי והלא תרומה טמאה מדמעת בנפלה לפחות ממאה ולא סופך מיתנינה לכהן חורן והוא נותן לו דמי עצים הרי סוף שצריך ליתן הכל לכהן אחר והוא דמי עצים בלבד נותן לך א"כ תתן לי הכל בדמי עצים:

מאי כדון. והיאך יעשו:

נותן לו דמי עצים. בשביל הסאה תרומה טמאה נותן הבעה"ב לכהן דמי עצים והשאר יחלוקו ביניהן והכהן נותן לו בשביל חלקו דמי עצים והבעה"ב מוכר חלקו לכהן שירצה לעצים:

אפיל. הפיל במתכוין שעורין שלו לתוך חטים של חבירו:

יתן לו. זה דמי שעורין שלו אחר שישלם לו מה שנפסדו החטים בשביל תערובת השעורים:

והשאר. כלומר אם יש כאן עוד איזה דבר כגון שאח"כ נתייקרו השעורים וברשות שניהם נתייקרו והלכך יחלוקו ביניהן:

מתני' וטחנן. את הכל ופחתו מן המדה:

כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומה ומותר. ובגמ' אמרו דאפילו לא פחתה התרומה ויש כאן סאה תרומה בעינה כמות שהיתה וכגון שהסאה תרומה חטים יפות הן והמורסן שלה מועט והקמח הוא הרבה ושל חולין חטים רעות הן המורסן הרבה והקמח מועט ואם היינו משערין בהקמח של תרומה ושל חולין בלבד לא היה כאן להעלות בא' ומאה שהרי של חולין פחתו הקמח ושל תרומה לא פחתה והרי הקמח של תרומה הוא פחות ממאה של הקמח של החולין אפ"ה מותר מפני שזהו הכלל שאין הפסולת של תרומה מצטרפת עמה לאסור את החולין אבל הפסולת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ונמצא שהקמח של התרומה בלא המורסן עולה הוא באחד ומאה מכל החולין הקמח והמורסן והא דנקט פחתה התרומה אגב הסיפא הוא דנקט דאם טחנן והותירו אמרינן כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור הלכך קתני נמי ברישא כשם שפיחתו וכו':

כך הותירה תרומה. והרי אין כאן אחד ומאה ואסור דהוי מדומע:

אם ידוע שחטין של חולין יפות. וסאה תרומה של רעות נמצא שהחולין הותירו בקמח והתרומה פיחתה והרי עכשיו הקמח של תרומה הוא עולה באחד ומאה ומותר החולין:

אם שוגג מותר. ועולה באחד ומאה ואם מזיד אסור והרי הוא מדומע וקנס חכמים הוא וכן בכל איסורין שבתורה לפי שאסור לבטל איסורי תורה לכתחילה:

גמ' ולא סוף דבר שפחתה התרומה וכו'. כדפרישית במתני':

טוחן ומתיר. וכהאי מ"ד דלקמן דאף לכתחילה טוחן ומתיר:

תני. בברייתא ומייתי להא לקמן בפ"ק דערלה בהלכה ד' ובפ"ו דנזיר הלכה ט':

אין טינופת של תרומה מצטרפת וכו'. כדפרישית במתני':

ר' ביבי בעי. הואיל דאמרת דהפסולת של תרומה אינה מצטרפת לאיסור מהו שתיחשב כהיתר להצטרף עם החולין להעלות את התרומה:

מן מה דאמר רב הונא. לקמן ובסוף פרק עשירי דקליפי איסור וכן העצמות מצטרפין להעלות את ההיתר הדא אמרה דה"ה בפסולת של תרומה מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה:

סאה תרומה שנפלה למא"ה. תוספתא היא בפ"ו ונחסר כאן במקצת ההעתקה וה"ג שם סאה תרומה שנפלה למאה אין מוציאין זונין שבה פחות מיכן מוציאין זונין שבה לוג יין צליל שנפל לתוך מאה לוגין עכורין אין מוציאין שמרים שבהן פחות מכאן מוציאין שמרים שבהן לוג יין עכור שנפל לתוך מאה לוגין צלולין אין מוציאין שמרים שבו. זונין הן החטין הרעות והפסולת כדתנן בריש כלאים ואם נפלה סאה חטין תרומה למאה אין מוציאין הזונין והפסולת של המאה שלא יהו נחשבין דא"כ לא יהיה שאן אחד ומאה להעלות התרומה אלא מצטרפין הכל שיהו אחד ומאה ואם נפלה לפחות מכאן מוציאין הפסולת של הסאה תרומה לפי שהיא מצטרפת עם החולין כדלעיל והרי יש כאן אחד ומאה וכן הוא ביין צלול תרומה שנפל לעכורין של חולין:

לוג יין עכור. של תרומה שנפל למאה צלולין חולין אין מוציאין שמרים שבו וכלומר שאין אומרים יעלה את הצלול ויניח את השמרי' אלא מעלהו עם השמרים שבו והרי יש כאן להעלות באחד ומאה:

תני. בברייתא אף טוחן לכתחילה ומתיר ואסיפא דמתני' קאי אם החטים של חולין יפות הן משל תרומה:

מתניתא. הך ברייתא דר' יוסי הוא דאמר לקמן בפ"ק דערלה דתנינן נטיעות של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלה באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט רבי יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלו בא' ומאתים וה"נ אף טוחן לכתחלה ומתיר להעלות באחד ומאה:

א"ר זעירא. הכא דברי הכל הוא שכן דרך כהנים להיות טוחנין מדומע בבתיהן וכיון דבלא"ה יבואו לידי טחינה טוחן הוא אף לכתחילה להעלות התרומה באחד ומאה:

מה נפיק מביניהון. כלומר ומאי נ"מ עוד אי מוקמינן הברייתא כדברי הכל כדר' זעירא או כדאמרי' מעיקרא דר' יוסי היא. וקאמר דכלאי כרם ביניהון דשייכא בהו גם כן טחינה כלאי תבואה בכרם ואם נתערבו בהיתר ואין בהן לעלות בא' ומאתים ואם יטחון יתרבה ההיתר ויהא בהן כדי להעלות והשתא למאי דאמרינן מעיקרא דדמיא הך דתרומ' לדהתם וכר' יוסי א"כ תליא הך דכלאי הכרם ג"כ בפלוגתא דלר' יוסי טוחן הוא לכתחילה ומתיר ולרבנן אינו טוחן ומתיר אבל למאי דקא"ר זעירא דלא דמיא הך דתרומה לדהתם והכא כ"ע מודים שכן דרך הכהנים וכו' וא"כ בכלאי הכרם דלא שייכא למימר הכי דלא יבואו לידי טחינה בידו וכן אין למכרם כך דכל זמן שלא עלו אסור התערובות בהנאה איכא למימר דלכ"ע אסור לטחון לכתחילה כדי שיעלו:

ולא מתניתא היא. הכא ומאי קמ"ל ר' יוחנן ומשני מתניתין בתרומה ומהו דתימא תרומה דחמירא דאית בה עון מיתה לזרים אין מבטלין איסורה לכתחילה אבל שאר אסורין מבטלין אתא ר' יוחנן מימר לך לאשמעינן רבותא דאפי' בשאר כל הדברים דאיסורן מן התורה אין מבטלין לכתחילה:

כשם שמצוה לומר על דבר שהוא נעשה. כגון להוכיח לחבירו ויודע הוא שמקבל הימנו כך מצוה שלא לומר אם יודע הוא שאינו נעשה ולא יקבל ממנו. והך מילתא ודבתריה נקט הש"ס בהדדי בכמה מקומות בספ"ק דחגיגה ובריש פ"ח דסוט' ואיידי דנקט כשם שאסו' לטהר את הטמא דאיירי בהאי עניינא דלעיל דאסור לרבו' ולבטל קתני להו לכולהו:

כך אסור לטמא את הטהור. שלא יאמר לא אטריח עצמי לעמוד על הדבר והואיל ומסופק אני אטמאנו שאסור לעשות כן:

אם באת הלכה תחת ידך. ואי אתה יכול לעמוד עליו ומסופק אתה מה דינו אם טמא הוא ודאי ודינו בשריפה או דינו לתלות לעולם הוי רץ אחר השריפה ואפי' הספק בקדשי' הוא:

שאין לך חביב בתור' יותר וכו'. שדמן נכנס לפנים והן בשריפה ור' יוסי הקשה ע"ז וכי למדין דבר שאין מצותו לכך ולשרוף קדשים מספק מאלו שעיקר מצותן בכך:

הדרן עלך סאה תרומה