מתני' האוכל תרומה שוגג. אם אכל כזית משלם קרן וחומש לכהן כדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו וכל שיעור אכילה הוא בכזית וכל חומש האמור בתורה הוא חומש מלבר שהוא חמשה עם הקרן כגון אם אכל בדינר משלם דינר ורובע שהן חמשה רובע דינר:

אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות:

ואחד הסך. שמן דסיכה כשתיה:

ואחד תרומה טמאה. דמיהת קודש מיקריא:

וחומש חומשא. שאם שילם קרן וחומש וחזר ואכל תשלומי החומש משלם אותו ומוסיף עליו חומשו וכן לעולם מוסיף חומש על חומש שנאמר ויסף חמישיתו ודרשינן התורה רבתה חמישיות הרבה:

אינו משלם תרומה. שהרי אינה שלו וצריך ליתנה לכהן:

אלא חולין מתוקנין. שהוציאו מהן התרומה ומעשרות:

והן נעשין תרומה. אלו חולין המתוקנין ששילם דין תרומה להן לכל דבר אלא שאם זרען גידוליהן חולין:

והתשלומין תרומה. שאם חזר ואכל אותן חולין המתוקנין שנשתלמו התשלומין שמשלם עליהן ג"כ דין תרומה להן:

ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל. דגזירת הכתוב הוא ואין הדבר תלוי בכהן וכל מקום שצריך לשלם החומש אין הכהן יכול למחול ובמקום שמשלמין הקרן לבד הוא מוחל:

מתני' בת ישראל. שהפרישה תרומה ולא נתנה לכהן ואכלה בשוגג ואח"כ נשאת לכהן והרי עכשיו ראויה לאכול בתרומה היא:

משלמת היא קרן וחומש. לעצמה לפי שאם היתה אותה התרומה בעין לא היתה צריכה ליתנה לכהן והיא היתה אוכלת הלכך עכשיו התשלומין ג"כ שלה:

משלמת קרן לבעלים. כדין הגוזל את חבירו והחומש תעכב לעצמה:

גמ' לא הספיקה לשלם את הקרן בתרומה שזכה בה הכהן ואכלה ולא שילמה עד שנתגרשה מהכהן וזרע אין לה דעכשיו אינה אוכלת בתרומה מהו שתשלם גם את החומש:

גמ' כתיב ואיש כי יאכל וגו' שיהא הוא וחומשו חמשה. הכי תני בת"כ פרשת אמור ומויסף עליו קדריש דמשמע שיהא החומש מה שמוסיף על הקרן מלבד תשלומי הקרן שלם וזהו חומש מלבר ועם הקרן הוא חמשה כדפרישית במתני' ומכאן למדנו לכל חומש האמור בתורה שהוא כן והכי דריש לה שם נמי גבי מעילה וגבי גזל ונשבע לשקר מדכתיב יוסף עליו:

ולא כן וכו'. הך מילתא דר' יוחנן מייתי הש"ס בריש פרק דלקמן ובפרק אלו נערות ובכמה מקומות דקסבר בהזיד בחלב ושגג בקרבן וכו' כצ"ל וכן הוא לקמן ובפרק מרובה בשתי מקומות. שידע שהוא חלב ולא ידע שחייבין עליו חטאת מתרין בו. משום חלב ומביא ג"כ קרבן הואיל ושגג בו דס"ל שגגת קרבן שמה שגגה והכא מייתי לה לדייק בדין שוגג בתרומה דמכיון דשוגג בחומש הוא דכתיב אימר דאוף הכא נמי כן דאם הזיד וידע שהיא תרומה אלא שלא ידע שחייבין עליה חומש ילקה משום הזיד בתרומה ויביא חומש דבשגגה היא אצלו ואנן תנינן האוכל תרומה שוגג וקשיא לר' יוחנן:

א"ר זעירא. שאני הכא דגזירת הכתוב הוא דכתיב ואיש כי יאכל וגו' דמשמע שתהא כל אכילתו בשגגה שצריך שיהא עיקר האכילה בשוגג שלא ידע שהיא תרומה ואכלה:

במזיד בספיקו בשוגג בודאו. כלומר אין לנו לרבות כ"א בכה"ג שאם היה לו ספק אם היא תרומה או לא היה אוכל אותה ולא היה חושש להספק ואם ידע בודאי שהיא תרומה לא אכלה וזהו במזיד בספק ובשוגג בודאי דזה הוא חייב חומש דשוגג הוא באכילתה:

הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתו. כלומר כמו דבעלמא בעינן שיהא שב מידיעתו ואז מביא קרבן על השוגג וה"נ כן וש"מ דזהו מיקרי שב מידיעתו שאם ידע בודאי שהיא תרומה היה פורש ולא אוכל והלכך חייב על שגגתה חומש דדין חומש כדין קרבן הוא:

אמר אני פורש מכזית. בעיא היא אם לא היה שב מידיעתו אלא מכזית ואמר אלו הייתי יודע שהוא כזית לא הייתי אוכל אבל איני פורש מכחצי זית והוא אכל כזית מהו אי מיקרי שוגג לכזית או לא:

נעשה כאוכל חצי זית וכו'. דאע"פ שעכשיו אכל כזית מ"מ הואיל ולא היה פורש מחצי זית נעשה כאלו אכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד וכדמפרש ואזיל:

ואין יסבור. כלומר ונפקא מינה מהא דר' בון דאם יסבור כרשב"ל דאמר אכל חצי זית בהעלם א' פטור כלומר דאין חצי שיעור אסור מן התורה ודקאמר בהעלם אחד מפני שדין השוגג כך הוא שצריך שיאכל השיעור בהעלם אחד ואין כאן כשיעור בהעלם אחד:

והכא. והשתא למאי דקאמר רבי בון דנעשה כאוכל חצי זית בשוגג משום דחצי זית השני אינו מצטרף שהרי לא שב מידיעתו הוא א"כ לסברת ר"ל הוי הכא כאילו אכל שני חצאי זיתים וחסר כל שהוא כלומר כאוכל פחות מכשיעור בשוגג ופטור מחומש:

מודה רשב"ל באיסורי הנייה. מן התורה דאפי' בחצי שיעור אסור הוא:

ומודי רשב"ל ביוה"כ. דאפילו בכחצי שיעור אסור הוא וכן מודה הוא בעתיד להשלים לכשיעור שהיה דעתו בתחילה לכך אע"פ שעדיין לא אכל אלא כחצי שיעור חל האיסור עליו:

המגמע חומץ של תרומה. במזיד לוקה ולא אמרינן דאין זה דרך שתיה:

הכוסס חטה של תרומה. במזיד לוקה דדרך אכילה היא:

תני. בברייתא חדא:

הכוסס את החטה של תרומה. בשוגג:

רבי אומר אני אומר שמשלם קרן וחומש. דדרך אכילה היא ולא נקרא מזיק:

מודים חכמים לרבי. דפליגי בשותה חומץ ביוה"כ דלרבי חייב מפני שמשיב את הנפש ולרבנן פטור וה"ה דפליגי בחומץ תרומה ומודים במגמע חומץ של תרומה אחר טיבולו כלומר שבתחילה היה מטבל בו ושוב גמעו שמשלם קרן וחומש גם על הגמיעה שכן דרך [שתיה] ובכה"ג מודים שהחומץ משיב את הנפש:

תני. בתוספתא פ"ז וחסר כאן דבתרומה טמאה כ"ע ל"פ דמשלם בין חולין טהורין בין חולין טמאין ובאכל תרומה טהורה הוא דפליגי כדגריס שם האוכל תרומה טהורה משלם מן החולין טהורין שילם חולין טמאין מהו סומכוס אומר בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכמים אומרים בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורין:

תמן תנינן. לעיל בפ"ב אין תורמין וכו' ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה ולא כלום ותני עלה בתוספתא בשם ר' יוסי אם תרם וכו' לעולם מה שעשה עשוי ותרומה היא:

אתיא דיחידאה דהכא. סומכוס דמחלק בהתשלומין בין שוגג למזיד כסתמא דתמן לענין אם תרם מן הטמא על הטהור ויחידאה דתמן ר' יוסי כסתמא דהכא וכדגריס בהאי ברייתא סתמא ואם שילם חולין טמאין יצא ובאוכל תרומה טהורה מיירי כדפרישית:

היך עבידא. אמתני' קאי דקתני והן נעשין תרומה ומפרש לענין מאי הן תרומה:

תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר. הנוהג בתרומה אלא שלענין זה אינן כתרומה שאם זרען גידוליהן חולין ולא הוו כגידולי תרומה:

גידולי תרומה. דתנן לקמן בפ"ט דכתרומה הן ומפרש דלכל דבר אהרי הן כחולין אלא לענין זה אמרו גידולי תרומה תרומה שאסורין לזרים כתרומה:

ואנן תנינן תרתיהון. כלומר אף אנן נמי תנינן ודייקינן להני תרתי מילי דר' זעירא ממתני':

תשלומי תרומה דהרי הן כתרומה לכל דבר. דהכי תנינן אינו משלם וכו' והן נעשין תרומה ודקאמר אלא שגידוליהן חולין דייקינן מדתנינן פ"ט גידולי תרומה תרומה ומשמע הא גידולי תשלומין של תרומה חולין הן דאלת"ה לישמעינן רבותא טפי וליתני גדולי תרומה ותשלומיה תרומה:

גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר. האי מילתא נמי שמעינן מדתנינן לקמן ריש פ"ט הזורע תרומה וכו' וחייבת בלקט וכו' וכן בתרומות ומעשרות כדתני התם אלמא כחולין לכל דבר הן:

אלא שאסורין לזרים. נמי מדתנינן שם ועניי ישראל מוכרין וכו' דלעצמן אסורין הן:

תני. בחדא ברייתא ופליגא אהא דמדייק ר' יוסי ממתני' כר' זעירא דהתשלומין הרי הן כתרומה לכל דבר מלבד לענין הגידולין והאי ברייתא ס"ל דבמקצת הרי הן כתרומה ובמקצת כחולין:

תשלומי תרומה אין משלמין מהן קרן וחומש. כדרך שאין משלמין מן התרומה:

ואין משלמין עליהן קרן וחומש. אם אכלן בשוגג דלענין זה לא הוו כתרומה:

ואין חייבין בחלה. כתרומה דאין חיוב חלה נוהגת בה:

ואין הידים פוסלות בטבול יום. כלומר אם נגע בהן הטבול יום אין פוסל אותן דלענין זה אינן כתרומה:

כדרך שפוסלות בחולין. כלומר שאין פוסל בהן אלא כדרך שפוסלות בחולין דמה שמטמא בחולין הוא שמטמא בהן אבל לא מה שפוסל בתרומה ואע"ג שאסורין לזרים מ"מ לענין פסול טומאה כחולין הן:

ואוף ר"ש ור' יוסי מודה בה. ר"ש ור' יוסי דמסכת טבול יום פ"ג דתנינן שם עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום ר' יוסי ור"ש פוסלין דת"ק ס"ל דאע"ג דאסורה לזרים מ"מ לענין פסול טומאה הולכין אחר עיקר העיסה וחולין היא ור' יוסי ור"ש ס"ל דהואיל ואסורה לזרים נפסלת בטבול יוס והיינו דקאמר דהכא אף רבי שמעון ור' יוסי מודין בה דאין התשלומין נפסלין בטבול יום דלא אמרו אלא בעיסה שנדמעה ונתחמצה בשל תרומה דמיהת איכא תרומה עצמה בה אבל הכא דעיקר התשלומין חולין הן מודים דאע"ג דאסורין לזרים אינן נפסלין בטבול יום:

אם רצה הכהן למחול אינו מוחל. דקתני במתני' ומפרש הש"ס בשלא הפריש שעדיין לא הפריש את התשלומין אבל אם הפריש יכול למחול לו דכמאן דמטי ליד הכהן דמי ומצי מחיל ליה:

הפריש ואח"כ אכל. האי הפריש אתרומה קאי שאם אכל אחר שהפריש אותה וקרא לה שם תרומה ועדיין לא נתנה לכהן:

פלוגתא דרבי ור"א בר"ש היא דתני. בת"כ פ' אמור וה"ג שם ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחויב עליו קרן וחומש דברי ר' ר"א בר"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ובספרים הועתק בשיבוש:

מחל ואח"כ אכל. שמחל לו הכהן מקודם מה שיאכל תליא בפלוגתא דר"י ורשב"ל:

דאיתפלגון. אם גזל תרומה משל אבי אמו כהן ומת אבי אמו והוא ראוי ליורשו ואכלה:

ר' יוחנן אומר משלם לשבט לכהן אחר מהשבט לפי שצריך להוציא הגזילה מתחת ידו:

ור"ל אמר משלם לעצמו. כלומר מעכב לעצמו וא"צ לשלם לאחר מהשבט דהואיל והוא ראוי ליורשו מחזיק הוא בשלו והשתא במחל לו הכהן ואח"כ אכל תליא נמי בהאי פלוגתא דלר' יוחנן לא מהני מידי וצריך להוציא מתחת ידו וליתן לכהן אחר ולר"ל מכיון דמחל לו הכהן בשלו הוא מחזיק:

על דעתך דתימר משלם לשבט. ולא מהני מחילת הכהן קשיא והא תנינן לקמן בפרקין גנב תרומת הקדש שהקדיש הכהן לבדק הבית ואכלה משלם שני חומשין חומש אחד בשביל אוכל תרומה וחומש אחד בשביל שנהנה מן ההקדש וקרן אחד הוא דמשלם לפי שאין בהקדש תשלומי כפל:

וישלם שלשה. ה"פ לדידך קשיא מכדי תנא אחומשין קא מהדר אמאי לא קתני גוונא דמשלם שלשה חומשין והיינו בגזל תרומת הקדש ואכלה דאיכא ג' חומשין חד משום גזל דג"כ יש בו הוספת חומש בשנשבע לו כדכתיב וכדתנינן בפ' הגוזל וחד משום אוכל תרומה וחד משום נהנה מן ההקדש דבשלמא לדידי דאמינא דמהני מחילת הכהן הלכך לא תני בגוזל דלא פסיקא ליה למיתני ביה שלשה חומשין דמכיון דהגזלן ידוע הוא ושייך ביה מחילה וכשמחל לו הכהן פטור הוא מהחומש דאכילת תרומה ונהי דמשום גזל ומשום הקדש איכא דמאן מצי מחיל בהקדש מ"מ חומש דאכילת תרומה ליכא ואכתי לית ביה כ"א שני חומשין ומשום הכי קתני בגונב דלעולם משכחת ביה תרי חומשין דלא שייך ביה מחילה דהא לא ידיע מי הוא הגנב אלא לדידך דאמרת דלעולם לא מהני מחילה לענין חומש דתרומה ואפי' מחל לו קודם שאכלה ושפיר משכחת לה בגוזל תרומת הקדש ואכלה דלעולם משלם שלשה חומשין קשיא אמאי לא תני בגוזל וישלם שלשה חומשין:

ומשני ר' יסא בשם ר' יוחנן. דליתא דלא משכחת בגוזל ג' חומשין דהתורה אמרה יצא בו ידי גזילה דכשמשלם החומש משום אוכל תרומה יוצא בו גם משום חומש בשביל הגזל וכדדריש לקמיה מונתן לכהן את הקדש והלכך בגוזל תרומה ולא של הקדש לית ביה אלא חומש אחד בלבד ואם היא של הקדש אכתי לית ביה אלא שני חומשין ומשום הכי קתני בגונב לאשמעינן דמשכחת נמי גביה דמשלם תרי חומשין:

תרתין מילין. חדא הא ואידך הא דלקמן:

ולית אתון אמרין מהן. מהיכן למד לומר כן:

מהו כדון. ומאיזה מקום שמע ליה וקאמר מדכתיב ונתן לכהן את הקדש והאי את הקדש מיותר דלא ה"ל למיכתב אלא ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן אלא דמלמדנו דמכיון שנתן לו החומש בשביל הקדש יצא נמי בשביל החומש של ידו גזילו:

אתון אמרין. ועוד מה דאתון אמרין בשם ר' יוחנן במקום שחיטתה של פרה אדומה שהוא מחוץ למחנה כדכתיב והוציא אותה וגו' ושחט אותה שם תהא שריפתה ולית אתון אמרין מהו כדון. מהיכן למד זה דמקום שריפתה לא נתפרש בהדיא:

על פרשה ישרוף. כתיב ומפרש מה את שמע מינה וקא"ר ירמיה דבא לומר מקום פרישתה מחיים שם תהא שריפתה:

ר' יוחנן כרבי. אדלעיל קאי הא דקאמר גבי גזל תרומה משל אבי אמו כהן דצריך לשלם לשבט משום דס"ל כרבי בהאי ברייתא דת"כ דלעיל דמתנתו מקדשתו מלאכול ולחייבו עליו קרן וחומש והלכך נמי בעינן דיתן לכהן אחר מהשבט דקפיד רחמנא אנתינה ליד כהן ור"ל ס"ל כראב"ש דקאמר הפרשתו מקדשתו וכשהפריש כבר קדשה ואע"ג דלא באה ליד הכהן והלכך בגזל של אבי אמו כהן א"צ ליתן להשבט ואם אכלה מעכב לעצמו התשלומין:

א"ר בון בר חייה. דלא היא דלא תדחוק לאוקמי פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי אלא דאף אם יסבור רשב"ל כרבי נמי אתיא שפיר ובהא פליגי דר"ל סבר דאע"ג דקאמר רבי מתנתו מקדשתו ובלבד בדבר שהוא זקוק ליתנו לכהן יאבל בדבר שאינו זקוק ליתנו לכהן כהאי דהכא דהוא יורש משל אבי אמו כהן אף לרבי יוצא הוא בהפרשה בלבד:

דהיא מתני'. כלומר דדמיא הא להא דתנינן במתני' בפ"ק דבכורות המפריש פדיון פטר חמור ומת השה קודם שנתנו להכהן ר"א אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן שהוא חייב באחריותן עד שיבואו ליד הכהן:

אלא כפדיון מעשר שני. דאם הפריש ואבד אינו חייב באחריותו ומודי ר"א בפטרי חמורות שנפלו לו מבית אבי אמו כהן וכגון שאותו אבי אמו כהן נפלולו מבית אבי אמו ישראל דאז חייבין הן בפדיון דברשות ישראל נולדו:

מכיון שהפרישו קדשו. ובזה יוצא י"ח וא"צ ליתן לכהן אלא מעכבן והן שלו דמאי דהוה חייב כהן המורישו והיינו להפריש הפדיון לאפקועי איסורייהו. ונוטל השיין לעצמו שהרי כהן הוא ה"נ עושה זה הישראל היורשו דדמי כמי שהורישו השיין וה"ה הכא דדמי כמי שהורישו אבי אמו כהן לאלו התשלומין ואף לרבי די בהפרשה שהפרישה בתחילה:

אכל תרומת חבר וכו'. בתוספתא פ"ז גריס הכי כשם שאין נותנין תרומה אלא לכהן חבר כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר האוכל תרומת עם הארץ משלם קרן וחומש לכהן חבר וחבר נוטל דמים ומפייס את העם הארץ תרומת חבר ותרומת ע"ה שנתערבו כופין את הע"ה למכור את חלקו. ונראה דגי' אחרת היה להם בהתוספתא באוכל תרומת ע"ה דמשלם לע"ה ולפיכך פריך ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה שהרי התשלומין דין תרומה להם וקאמר כיצד הוא עושה נותן שתיהן לכהן חבר כלומר אף בתרומת ע"ה נותן התשלומין לכהן חבר ואותו החבר נוטל דמי אחת מהן והוא כדי תרומת ע"ה ונותנו לכהן ע"ה. וזהו כמו הגי' דהתוספתא לפנינו:

אתיא כמ"ד הפרשתו מקדשתו. דאילו למ"ד מתנתו מקדשתו א"כ היה צריך זכיה שהע"ה יזכה להחבר שיקבל בשבילו דאי לאו הכי אין האוכל הזה יוצא ידי חובתו בתשלומין שהרי צריך ליתנו ליד הכהן שהתרומה שלו והשיב לו דאה"נ דמיירי במזכה להחבר ע"י אחר:

איתא חמי. ומתמה הש"ס בא וראה מאי קמיבעיא ליה הרי אלו היה לה כמה מעשרות כלומר תרומות ותרומת מעשר שהם לכהן ונתן לה בעלה ולא הספיקה לאכלן עד שנתגרשה שמא אינן שלה דאף שאינה אוכלת אותן שלה הן למכרן לכהן וא"כ ה"ה נמי באלו התשלומין שתוכל לעכב החומש לעצמה:

תמן. הדר קאמר הש"ס דלא היא דלא דמיא דתמן מה שנתן לה בעלה מהתרומות ומעשרות לאכול מסוימין הן וכבר קנתה ונמצא אע"פ שעכשיו אינה יכולה לאכלן שלה הן כדי למכרן אבל הכא תרומה אינה מסוימת כלומר הך תרומה שאכלה ומתחייבת בחומש מקודם שנשאת להכהן אינו דבר מסוים לשתקנה אותה דמי הקנה לה ועוד דהחומש בעצמו אינו דבר מסוים דלעולם משלמין חומש על חומש וכל דבר שאינו מסוים אינו נקנה לה:

מה דמי לה פטרי חמורות. כלומר ואם תדמה איזה דין לתרומות ומעשרות שזכתה בהן בעודה נשאת לכהן ושלה הן פטרי חמורות הוא דאת מדמי לה כדאמרינן בסוף הלכה דלעיל בישראל שנפלו לו פטרי חמורות מבית אבי אמו כהן דא"צ ליתנם לכהן אלא מעכבן והן שלו דאלו הוו ג"כ כדבר המסוים וקנה במה שתחת ידו כמו דבר המסוים מתרומות ומעשרות שזכתה בהן בעודה תחת בעלה:

מתני' המאכיל את פועליו וכו'. הוא משלם את הקרן שהוא הגוזל והן משלמין את החומש לפי שהן השוגגין ותשלומי חומש בהאוכל עצמו תלי רחמנא:

הן משלמין קרן וחומש. מן החולין המתוקנין כדין תשלומי תרומה והוא משלם להן דמי סעודתן כפי דמי חולין שהיה צריך להאכילן והן יתירין מדמי תרומה וכדמפרש בגמ' לפי המסקנא שאע"פ שאכלו מ"מ הואיל ונפשו של אדם חותה מדבר האסור שהוא קץ ממנו לא נהנו מאכילה זו והלכה כחכמים:

מתני' משלם תשלומי כפל דמי תרומה. שהיא יותר בזול מן החולין לפי שאין לה אוכלין הרבה:

משלם שני קרנים וחומש. קרן אחד וחומשו משלם מן החולין כדין כל תשלומי תרומה להאוכלה בשוגג ועוד קרן אחד שהוא בשביל תשלומי כפל משלם אותו אף מדמי תרומה:

גנב תרומת הקדש. שהקדישה הכהן לבדק הבית ואכלה:

משלם שני חומשין. אחד משום אוכל תרומה ואחדמשום נהנה מן ההקדש וקרן אחד הוא דמשלם לפי שאין בהקדש תשלומי כפל דכתיב ישלם שנים לרעהו ולא להקדש:

מתני' אין משלמין מן הלקט וכו'. דכתיב ונתן לכהן את הקודש ודריש ר"מ דבר הראוי להיות קודש פרט לאלו שאינן ראויין להיות קדש שהרי פטורין הן מן המעשרות:

ולא מן ההפקר. שזכה מן ההפקר ופטור ממעשרות:

ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו. כלומר תרומתו היא שניטלה אבל לא ניטלה ממנו תרומה גדולה כגון שהקדימו הלוי לכהן בשבלים דאילו ניטלה ממנו תרומה גדולה לא הוה פליג ר"מ דהא הוי כחולין המתוקנים ולא ממעשר ראשון והקדש שנפדו. כלומר שנפדו אבל לא כהלכתן כגון מעשר שני שפדאו ע"ג אסימון והקדש שפדאו ע"ג הקרקע דאילו נפדו ממש מודה ר"מ דכחולין הן:

וחכמים מתירין באלו. כולהו דחשיב במתני' והכי מסיק לה בגמ' והלכה כחכמים:

גמ' הא רמ"א משלמין וכו'. הא בין לר"מ ובין לרבנן משלמין וא"כ מה ביניהן ובמאי קמיפלגי:

עיקר סעודה ביניהון. על מי נקראת עיקר הסעודה:

רמ"א עיקר סעודה לבעל הבית. כלומר אע"פ שהפועלין אוכלין מכח התנאי שהתנו עמו או מכח מנהג המדינה כדתנן בר"פ השוכר את הפועלין מ"מ עיקר הסעודה על שם בעה"ב נקראת דהוי כמוכר להן הסעודה בשביל המלאכה שעושין וכיון שכן הוא צריך לשלם את הקרן שהוא דמי הסעודה והן משלמין את החומש דבאוכל תלי רחמנא:

ורבנן אמרין עיקר סעודה לפועלין. שהרי אם לא היו אוכלין משלו היה מרבה בשכרן ומכיון דעכ"פ מנכה להם איזה דבר בשביל שנותן להם לאכול נקראת עיקר הסעודה על שם הפועלין דמשלהן הן אוכלין והלכך צריכין הן לשלם את הכל והבעה"ב מחזיר להן דמי סעודתן מפני התנאי או מפני מנהג המדינה:

טפילה ביניהון. כלומר דלכ"ע עיקר הסעודה על שם בעה"ב היא וכמוכר להן הסעודה דמי והכא בהא קמיפלגי על מי הוא הטפילה לטפל ולהכין הסעודה דר"מ סבר על הבעה"ב הוא מוטל לטפל ולעשות הסעודה ומכיון שהוא מטפל בכך היה לו להזהר שלא ליטול מהתרומה שיש בביתו והלכך הוא חייב לשלם את הקרן מלבד החומש דבאוכל תליא כדאמרן ורבנן סברי על הפועלין מוטל לטפל בצרכי סעודה ולהכינה על חשבון בעל הבית ומכיון שהן המטפלין מוטל עליהן להזהר ולחקור אם היא תרומה או לא והואיל ולא נזהרו הן חייבין לשלם את הכל ובעה"ב מחזיר להן דמי סעודתן כפי התנאי או המנהג:

הא למה זה דומה. האי שצריך להחזיר להן דמי סעודתן למה זה דומה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו שטעה ונתן לו חפץ של אחר דמיהת חייב להעמיד לו מקחו וליתן לו החפץ שהוא ברשותו כפי אשר התנה עמו וה"נ כן שזה נתן להם הסעודה שאינה שלו לפיכך ישלם להן דמי הסעודה כפי התנאי ביניהם:

אילו כרשב"ל איתאמרת ניחא. כלומר משום דאיכא דאמרי להא דר' אבהו בשם רשב"ל ואיכא דאמרי לה בשם ר' יוחנן דר' אבהו תלמיד מובהק דר' יוחנן הוה וקאמר הש"ס דלהך דאמרי לה בשם רשב"ל ניחא הא דמדמי לה למוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו דלשיטתיה אזיל דקאמר דלא פליגי אלא על מי מוטל לטפל להכין הסעודה ולכ"ע עיקר הסעודה על שם בעה"ב היא וכמוכר להן הסעודה בשכר הפעולה ודמיא ממש למוכר חפץ לחבירו בטעות שכסבור שהוא שלו ואינו שלו שחייב להעמיד לו מקחו וכדאמרן:

ואין כר' יוחנן. אבל אי כאיכא דאמרי לה בשם ר' יוחנן קשיא הא ר' יוחנן אמר עיקר הסעודה על מי נקראת היא בינייהו דר"מ ורבנן ולרבנן עיקר הסעודה על שם הפועלין נקראת ומשלהן הן אוכלין ומאי האי דמדמי לה למוכר חפץ לחבירו שאינו שלו הרי הבעה"ב לא מכר להם כלום דשלהן היא הסעודה ואת אמר הכין בתמיה:

כר"מ איתאמר. כלומר הא לא קשיא דלהני דאמרי לה בשם ר' יוחנן לא א"ר יוחנן זה אלא אליבא דר"מ דס"ל עיקר הסעודה על שם הבעה"ב נקראת וכמוכר להן הסעודה דמי. ועלה קאמר הא למה זה דומה וכו' ולפיכך הבעה"ב הוא משלם את הקרן תחת הפועלין:

שבח סעודה ביניהון. מה שסעודת חולין היא יותר יפה מדמי סעודת תרומה איכא בינייהו דלר' מאיר משלם הבעה"ב הקרן דמי תרומה ולרבנן הן משלמין הקרן והחומש והוא משלם להן דמי סעודתן כפי דמי החולין שהוא יותר כדמפרש ואזיל:

בשפסק עמהן להאכילן דבשני חולין. תמרים או מיני מתיקות של חולין והוא האכילן דבשני תרומה והן יותר בזול משל חולין:

ולא כבר אכלו. ומאי איכפת להו הלא אכלו ממיני מתיקה והתבשיל בעצמו כמו אם היו של חולין ומשני כמ"ד טבלים וה"ה כל מיני איסור נפשו של אדם חותה מהן וקץ בהן ולא מיקרי אכילה ולפיכך צריך לשלם להן דמי סעודתן מן החולין כפי אשר התנה עמהן והשתא לר' יוסי בן חנינא ליכא בינייהו אלא שבח הסעודה:

גמ' לצדדין היא מתניתא. הא דקתני בגנב תרומת הקדש משלם וכו' ולמי משלם ומפרש לה דלצדדין היא דלפעמים משלם להקדש ולפעמים להכהנים של השבט:

יש בו כזית ואין בו שוה פרוטה משלם לקדש. דקסבר לה דלגבי תרומה צריך שיהיה בו שוה פרוטה דכתיב ונתן לכהן ואין נתינה פחות משוה פרוטה הלכך כשאין בו שוה פרוטה משלם לקדש דמיהת כזית אית ביה:

יש בו שוה פרוטה ואין בו כזית. כגון שהיתה שנת היוקר משלם לשבט משום תרומה:

שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן משלם לקדש. דכיון דאית ביה כזית הולכין אחר הקדש ומר' יוחנן משמיה דנפשיה שמענו דקאמר משלם לשבט הואיל דאית ביה שוה פרוטה:

א"ר זעירא וכו'. ר' זעירא וכהנא פליגי במילתא אחריתא דקתני משלם שני חומשין וקרן וקא"ר זעירא דגזירת הכתוב הוא למקום שהקרן מהלך וכו' דכתיב ואיש כי יאכל וגו' ויסף חמישיתו וגו' והלכך אם משלם הקרן להשבט משלם גם החומשין וכהנא ס"ל דהואיל דאיכא ב' חומשין משלם אחד להשבט ואחד להקדש:

שאין בהקדש וכו'. קתני במתני' ומפרש טעמא דכתיב לרעהו ולא להקדש:

גמ' רשב"ל אמר על תרתי אחרייתא. הא דתנינן וחכמים מתירין באלו על שתים אחרונות קאי מעשר שני והקדש שנפדו:

ולמה. באלו דוקא. מפני שיש בהן זיקת תרומה ומעשרות. כלומר אף על פי דבמעשר שני והקדש לא שייך תרומה ומעשרות מ"מ מקודם שקרא שם למעשר שני ומקודם שהקדיש היה שייך בהו תרומה ומעשרות והיינו זיקת תרומה ומעשרות:

ולקט ושכחה אין בהן זיקת תרומה ומעשרות. בתמיה כלומר אי הכי דקרית להו יש בהן זיקת תרומה ומעשרות הואיל ומקודם לכן היו ראוין לקרות להן שם לתרומה ומעשרות א"כ נימא נמי בלקט ושכחה כן דמקודם שנעשו לקט ושכחה היו ראויין לזיקת תרומה ומעשרות:

אלא בשכחת קמה. כצ"ל ובקמת פאה אנן קיימין. כלומר דמיירי שהיה השכחה בקמה וכן הפאה הפרישה בעודה קמה דמעולם לא היה בהן זיקת תרומות ומעשרות ולקמן פריך עלה מלקט:

לית הדא פשטה שאילתא דחילפיי. הך מילתא דשאל חילפי והוא אילפא גרסי' לה לעיל בפ"ז דפאה בהל' ג' דשאל לקט בנשירה מהו שיקדש אם מיד כשהוא נושר מתוך היד או מתוך המגל חל עליו הקדש לעניים קודם שיפול לארץ ונפקא מינה דאם נפל על איזה דבר ואם לא חל עליו שם לקט עד שיגיע לארץ אם כן היה ראוי לזיקת תרומה ומעשרות ומשכחת לה דישלם ממנו אפי' אם אחר כך הגיע לארץ ונעשה לקט והשתא קאמר הש"ס וכי לא נוכל לפשוט הבעיא דחילפי דמדמדייק לאוקמי בשכחת קמה ובפיאת קמה ומלקט לא קאמר מידי ש"מ דבלקט לא משכחת לה שיהא בו זיקת תרומה ומעשרות דאין לקט אלא בשעת קצירה וקודם שיקצור עדיין אין כאן זיקת מעשרות ומשיקצור ונושר הלקט מתוך ידו חל עליו שם לקט ופטור ממעשרות:

ר' יוחנן אמר ליה. אדר"ל דלעיל קאי דדחיק לאוקמי בשכחת קמה ובקמת פאה והקשה לו והא תנינן לקט וכי אית לך מימר פאה בלקט כלומר ומה תאמר בלקט וכי יש לך לומר שמהקמת פאה הוא הלקט בתמיה דהא לא שייך לקט באותה קמה שהפריש לפאה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה והא תנינן לקט ולדידך היה מקודם ראוי לזיקת תרומה ומעשרות אלא דליתא לטעמא דידך לחלק בין שתים האחרונות לבין הראשונות וכן אמר לה ר' יוחנן בהדיא על כולהון דקחשיב במתניתין קאי דחכמים מתירין לשלם מהן:

מתני' ר"א אומר משלמין אפי' ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרע. כדקאמר בגמ' אכל ירק ושלם גרוגרות או גרוגרות ושלם תמרים תבא עליו ברכה ואף למאי דקיי"ל כהאי מ"ד דתשלומי תרומה לפי דמים הוא משלם מ"מ הואיל ואכל מידי דלא קפיץ עליה זבינא ומשלם מידי דקפיץ עליה זבינא תע"ב:

ר"ע אומר וכו' לפיכך. הואיל דאין משלמין אלא ממין על מינו אם אכל קישואין של תרומה של ערב שביעית ימתין לקישואין של מוצאי שביעית לשלם מהן דשל ערב שביעית כבר הוקשו ולא חזו מידי ואם הן של ספיחי שביעית אסורין הן מדבריהן ואפילו בפירות של היתר כגון פירות אילנות וכיוצא בהן אינו יכול לשלם מהן שאין פורעין חוב מדמי שביעית:

ממקום. מהכתוב שר"א מיקל דדריש ונתן וגו' כל שהוא ראוי להיות קודש ואפי' אינו מינו מן הכתוב הזה בעצמו למד ר"ע להחמיר דדריש האי ונתן אדלעיל אשר יאכל שצריך ליתן לו ממין הקדש שאכל והלכה כר"ע:

גמ' הא כיצד. מן היפה על הרע אכל ירק וכו' כדפרישית במתני':

אכל ביכורים. מהו משלם. משום דביכורים אקרו תרומה דאמר מר ותרומת ידך אלו הבכורים ולר"א דקפיד שישלם מן היפה על הרע ומהו משלם הרי החולין שהוא משלם אינם יפים כמו הביכורים דלעולם הפירות שנתבכרו בתחלה הם היפים וקאמר דאפי' כן משכחת לה מן היפה על הרע שאם אכל ענבים משלם יין זיתים משלם שמן שהיין והשמן יפה הוא מן הענבים וזיתים:

אכל חלה. והיא נקראת תרומה מהו שישלם. מפירות שלא הביאו שליש שכן מצינו שהחלהנוהגת בהן כדתנן בפ"ק דחלה ואע"פ שאותה החלה שאכל היתה מפירות שנגמרו מ"מ הואיל מאותו המין הוא איכא למימר דמשלם מהן ובעיא זו אליבא דר' עקיבא הוא דעל מין ממינו הוא דקפיד אם יכול לשלם מאותו המין אף על גב שלא הביאו שליש:

מהו שישלם במחובר לקרקע. מאותו המין שכן מצינו שהבכורים נקנין במחובר לקרקע כדתנן בפ"ב דבכורים:

זאת אומרת. מדקתני אכל קישואין של ערב שביעית ימתין למוצאי שביעית והרי יכול לשלם מקישואין של חו"ל שאין שביעית נוהגת בהן אלא ש"מ שאין משלמין מפירות חו"ל ודחי לה הש"ס דאפי' תימר דמשלמין ל"ק דאיכא למימר דמתני' מיירי עד שלא התיר רבי להביא ירק מח"ל לארץ כדאמרינן לעיל בפ"ו דשביעית בהלכה ד':

לא אמר אלא קישואין. כלומר דמדייק מדלא נקט התנא אלא קישואין שהן מדבר שהוא פירות איסור בשביעית לפי שכל המינין שדרך רוב בנ"א לזורען כמו מיני תבואות וקטניות והירקות גזרו עליהן איסור בספיחי שביעית אבל דבר שהוא פירות היתר כגון פירות אילנות ודברים שאין דרך רוב בנ"א לזורען שלא גזרו עליהם משום ספיחי שביעית מאי אם יכול לשלם מאותן פירות היתר על המין שאכל מהן:

לא. וקאמר דלא שאף מפירות היתר אינו יכול לשלם משל שביעית שאם אומר את כן שישלם מהן לא נמצא לוקח לו קרדום מדמי שביעית דהוי כמי שעושה סחורה בפירות שביעית וכקונה לו קרדום וכלים הצריכין לו והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:

הדרן עלך האוכל תרומה שוגג