מתני' האוכל תרומה מזיד. ולא התרו בו דאילו התרו בו קיימא לן דלוקה ואינו משלם כדקאמר בגמרא ובלא התראה אע"פ שחייב מיתה בידי שמים אינה פוטרת מתשלומין:

ואינו משלם את החומש. דחומש באוכל שגגה הוא דכתיב:

התשלומין חולין. דונתן לכהן את הקדש גבי אוכל בשוגג הוא דכתיב ולפיכך אינו יכול הכהן למחול דאסור להישראל לעכב אצלו להקדש אבל תשלומי מזיד חולין נינהו ולפיכך אם רצה הכהן למחול מוחל והא דמשלם את הקרן דוקא באוכל תרומה טהורה אבל באוכל במזיד תרומה טמאה אינו משלם אלא דמי עצים לפי שאינה ראויה אלא להסקה ואם לא היתה ראויה להסקה כגון תרומת תותים ורימונים וכיוצא בהן פטור מן התשלומין:

גמ' תמן תנינן אלו הן הלוקין והתנינן אלו נערות. גרסי' להאי סוגיא בריש פ' אלו נערות דרמי הני מתני' אהדדי דבפ"ג דמכות קחשיב לחייבי כריתות באלו הן הלוקין ובריש אלו נערות קתני דמשלמין קנס ואיידי דשקיל וטרי לקמן בדינא דמתני' מייתי לה לכולא סוגיא הכא:

לצדדין היא מתניתא. דאם התרו בו הוא דלוקה ובהכי מיירי מתני' דמכות:

אם לא התרו בו משלם. ובהכי מיירי מתני' דכתובות ודהכא דקסבר ר' יוחנן חייבי כריתות וכן חיובי מיתה בידי שמים אם לא התרו בהן אינן פטורין מתשלומין:

סבר ר' יוחנן מימר במקום מכות ותשלומין. כגון שהתרו בו ואיכא מלקות וממון לוקה ואינו משלם. כצ"ל והלכך מוקי למתני' דאלו הן הלוקין בשהתרו בו:

וילקה וישלם. ואמאי לא מחייבינן לי' בתרוייהו:

כדי רשעתו. כתיב גבי מלקות ודרשינן רשעה אחת אתה מחייבו עונש אחד אבל לא שתי רשעיות:

וישלם ולא ילקה. ומשני במחייבי שתי רשעיות הכתוב מדבר מדכתיב רשעתו למיעוטא ש"מ שיש כאן עוד חיוב אחד וזהו ממון ואמר רחמנא והפילו השופט והכהו גלי לן דהיכא דאיכא תרוייהו נעביד ביה הכאה:

רשב"ל. פליג וס"ל דחייבי מלקיות אפי' הן שוגגין שלא התרו בהן פטורין מתשלומין דמאחר שאילו היו מתרין בו לוקה ואינו משלם כי לא התרו בו נמי פטור מתשלומין:

מתני' פליגא על רשב"ל אלו נערות כו'. ואלו התרו בו אינו לוקה בתמיה ואפילו הכי קתני משלם והיכי מתרץ להמתני':

סבר רשב"ל כר"מ. ובכתובות גריס פתר לה כר"מ דס"ל לוקה ומשלם כדאמר בפ"ק דמכות גבי עדים זוממין שהעידוהו שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין וכן מוקי למתני' דהכא כר"מ ואפי' התרו בו לוקה ומשלם וה"ק לה בהדיא שם:

מן המוציא שם רע למד ר"מ. דכתיב גביה וענשו אותו מאה כסף הרי ממון ויסרו אותו הרי מלקות ומיניה יליף ר"מ דבכל מקום לוקה ומשלם:

ורבנין. דפליגי אדר"מ אמרין לחידושו יצא המוציא שם רע ואין למידין הימנו וכדמסיק ואזיל לפי שבכל מקום אין אדם מתחייב בדיבורו כמו כאן במוציא שם רע ואע"ג דבעדים זוממין נמי בדיבורייהו מיחייבו מ"מ לא הויא חידוש כולי האי דע"י דבורם היה נפסד זה שמעידין עליו אבל במוציא ש"ר לא אתעביד מעשה ע"י דיבורו כ"א ע"י עדים:

וכשם שאין למידין ממנו לדבר אחר. לענין שיהא מתחייב בדיבורו במקום אחר כך אין למדין ממנו לא לעונשין ולא למכות שיהא לוקה ומשלם:

ולא כן א"ר אבהו בשם ר' יוחנן. גרסי' כמו שהוא בר"פ דלעיל וכן הוא בכמה מקומות אשר הובא בש"ס הזה אלא דתמצא באיזה מקומות שכתוב בהיפך שוגג בחלב ומזיד בקרבן וטעות דמוכח הוא וכמו שכתוב כאן ובשתי מקומות בפ' מרובה הוא עיקר:

במזיד בחלב. שידע שהוא חלב והזיד ואכל ובשוגג בקרבן שלא ידע שחייבין עליו קרבן מתרין בו ולוקה משום הזיד בחלב ומביא קרבן הואיל ושגג בו וקסבר כמ"ד שגגת קרבן שמה שגגה שמעינן מיהת דמחייבינן ליה בשתי עונשין והכא נמי ילקה וישלם וקשיא לר' יוחנן דלעיל מדידיה אדידיה:

ר' בון בר חייא וכו'. מתרץ לה דכדי רשעתו כתיב ומיניה דרשינן שאין אתה מחייבו בשתי רשעיות והיינו דוקא בשני דברים המסורין לב"ד כגון מלקות ותשלומין דבהכי איירי קרא בזה את תופס את אחד מהן לחייבו ולא לשתיהן:

יצא דבר שהוא מסור לשמים. כגון קרבן שהעונש לשם שמים הוא ולא מסור לב"ד שאין ממשכנין לחייבי חטאות ואשמות כדתנן בסוף פ"ה דערכין מחייב ליה לתרוייהו דלא מיעטיה קרא:

הכל מודים. ר"י ור"ל דפליגי לעיל בחייבי מלקיות שוגגין מודים הן שאין ממון אצל מיתה דאינו מת ומשלם ואפי' חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין:

דכתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת. ולא ישלם מקיש פטור ממון דמכה אדם לחיוב ממון דמכה בהמה:

מה מכה בהמה לא חילקת בה בין שוגג בין מזיד לחייבו ממון. כצ"ל וכך הוא בכתובות אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג בין מזיד לפטור ממון. דמכה בהמה אפי' בשוגג חייב בתשלומין דאדם מועד לעולם אף פטור דממון דמכה אדם שאין בו אלא חיוב מיתה לא תחלוק בו ואפי' בשוגג דאין בו חיוב מיתה פטור מתשלומין הואיל ושייכא ביה חיוב מיתה במזיד:

במה פליגין. ר"י ור"ל בממון אצל מכות ובשוגג דר' יוחנן סבר אין ממון אצל מיתה אפי' בשוגג הואיל דאיתקש למכה בהמה אבל יש ממון אצל מכות בשוגג דחייבי מלקיות לא איתקוש:

ור"ל סבר כשם וכו'. וכדמפרש ר' אימי בבלייא טעמיה דגמר רשע רשע נאמר רשע במחוייבי מיתה אשר הוא רשע למות ונאמר רשע במחוייבי מכות והיה אם בן הכות הרשע:

נתן בר הושעיא אמר. לעיל הוא דמהדר לשנויי רומיא דמתני' אהדדי:

כאן בנערה. מתני' דאלו נערות בנערה משתעי דיש לה קנס ומשלם ואינו לוקה:

וכאן. מתני' דאלו הן הלוקין בבוגרת דאין לה קנס והלכך לוקה:

ואין לה בושת ופגם. לבוגרת בתמיה דהא לא מיעט הכתוב לבוגרת אלא מקנס דכתיב גבי נערה אבל בושת ופגם יש לה ואכתי ממון ומלקות איכא:

תיפתר שפיתתה או שמחלה לו. מתני' דמכות במפותה או שמחלה לו איירי שהרי בושתה ופגמה שלה דיצאתי מרשות האב וכיון דמדעתה עבדה או שמחלה לו אח"כ אינו משלם כלום והלכך לוקה:

סבר נתן בר הושעיא. וקאמר הש"ס מדמוקי לה נתן בר הושעיא למתני' דמכות בבוגרת ולא מוקי לה בנערה ובשהתרו בו ומתני' דכתובות בשלא התרו בו אלמא קסבר דבמקום מכות ותשלומין דמשלם הוא ואינו לוקה והלכך ע"כ הוא דצריך לאוקמי למתני' דמכות בבוגרת ומפותה דלא שייכא גבה תשלומין כלל:

וילקה וישלם וכו'. כדלעיל:

וילקה ולא ישלם. ומשני מן עדים זוממין הוא דגמר מה עדים זוממין משלמין ואינן לוקין דבפירוש רבתה התורה בעדים זוממין לתשלומין דמכדי כתיב כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי אלא לדבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון:

אף הכא. בכל מקום דאיכא תרוייהו משלם ואינו לוקה:

א"ר נתן ובכתובות גריס א"ר יונה. דלא צריך למילף מעדים זוממין אלא טעמא דנתן בר הושעיא דמגופיה דקרא יליף דמשלם הוא ואינו לוקה דכתיב והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו דמשמע את שמכותיו יוצאות בו ידי רשעו כלומר שהמכות פוטרין ממנו חיובו ורשעתו שאינו חייב אלא מלקות בלבד:

יצא זה. שחייב ג"כ בתשלומין שאומרים לו עמוד ושלם דאין המכות פוטרין אותו מממון חבירו ולחייבו בתרוייהו אי אפשר דכבר נפקא לן משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות ואי לההיא דרשה לחוד הו"ל למיכתב כדי רשעה ומדכתב כדי רשעתו ש"מ תרתי הלכך ע"כ דמשלם ואינו לוקה:

מתני' פליגא על רשב"ל. דקאמר חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין דמאחר דאלו התרו בו לוקה ואינו משלם כי לא התרו בו נמי אינו משלם והא תנינן האוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והא הכא כי אתרו ביה אינו משלם ואמאי משלם בשוגג:

פתר לה כר"מ. דס"ל לוקה ומשלם הלכך הכא דלא שייכא ביה מלקות דבשוגג הוא נשאר חיובו השני עליו ומשלם ולקמן פריך עליה מהכתוב עצמו:

והא תנינן האוכל תרומה מזיד. משלם את הקרן ואמאי הא אין כאן תשלומין לר"ל דבשלמא על דעתיה דנתן בר הושעיא ניחא דס"ל משלם ואינו לוקה וכן על דעתיה דר' יוחנן דמחלק וס"ל דבלא התרו בו משלם ואינו לוקה נמי ניחא דפתר לה במזיד בלא התראה:

על דעתיה. אלא לדעתיה דר"ל דלא שנייא אליביה והוא מזיד והוא שוגג פטור מתשלומין כדיליף לעיל מרשע רשע דאף חייבי מלקות שוגגין פטורין וכן במזיד אין תילוק בין התרו בו ובין לא התרו בו פטור מתשלומין כדקאמר לעיל מאחר שאילו התרו בו וכו' קשיא אמאי באוכל תרומה במזיד משלם את הקרן:

סבר רשב"ל וכו'. כלומר דמוקי להאי מתני' נמי כר"מ ובכתובות גריס בהדיא פתר לה כר"מ:

ואין יסבור. ואף אם יסבור ר"ל דכל מתני' כר"מ אתייא הני דהכא ודאלו נערות אכתי קשיא קרייה דר"מ בתמיה וכי יכול לתרץ המקרא נמי אליבא דר"מ דהא כתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו' דישלם ולר"ל כל חייבי מלקיות אפי' שוגגין פטורין מתשלומין:

אלא מיסבר סבר רשב"ל שהחומש קרבן. כלומר אלא ה"ט דר"ל גבי אוכל תרומה בשוגג דמשלם חומש משום דלכפרה בא במקום קרבן ולא משום חיוב תשלומין:

ואפי' יסבור חומש קרבן קרן קרבן. בתמיה והרי הקרן משום קנם הוא ולר"ל הא לא שני ליה בין ממון לקנס דאין משלם אצל מכות מדאצטריך ליה לאוקמי הני כולי מתני' כר"מ:

א"ר יודן בר שלום וכו'. כלומר דמייתי ראיה דקרן דתרומה משום קנס הוא דהא תנינן באוכל בשוגג אינו משלם תרומה וכו' ואילו ממה שאכל היה משלם יאות הוי דלאו קנס הוא אבל השתא דמשלם חולין ודאי קנס הוא ונהי דאמרת דמה דמשלם מן החולין אינו משלם אלא כפי שווי התרומה וגזירת הכתוב הוא דלא ישלם אלא מן החולין מ"מ אכתי מדאמרי' דאף התשלומין תרומה דאם אכל אותן חוזר ומשלם אלמא דקנס הוא:

ותני כן. ועוד הא תניא בהדיא דהוי קנס אכל תרומה טמאה וכו' כדמייתי להאי ברייתא בפרק דלעיל בהלכה א' ולא דמי עצים הוא חייב לו בתמיה דהא תרומה טמאה אינה ראויה אלא להסקה ואפ"ה משלם חולין טהורין ש"מ משום קנס הוא:

וכמה דתימר קרן קנס. מסקנת הקושיא היא וכלומר ולא עוד דכמה דתימר דהקרן קנס ה"נ נימא ודכוותה דהחומש משום קנס דרבתה התורה לאוכל בתרומה בקנס ואף החומש לא משום כפרה היא כקרבן והשתא היכי מתרץ ר"ל לכוליה קרא דאוכל בשגגה:

אלא אמרי רשב"ל כדעתיה. והיינו טעמיה דאע"ג דכל חייבי מלקיות אפי' שוגגין פטורין מן התשלומין מ"מ שאני באוכל תרומה בשוגג דמשלם ממון דכמה דר"ל אמר תמן בהאי תלמודא בפ"ק דמכות הכל היו בכלל לא תענה ויצא זה עד זומם דכתיב ביה ועשיתם לו וגו' ובודאי לחייבו ממון יצא מן הכלל דגלי ביה רחמנא דהיכא דמיחייב תרתי ממונא משלם מילקא לא לקי:

והכא נמי הכל היו בכלל. הלאו וכל זר לא יאכל קודש בין שוגג בין מזיד דחייב מלקות ויצא אוכל בשגגה מן הכלל דכתיב ביה ואיש כי יאכל וגו' דמחייב לשלם ממון והשתא לק"מ לר"ל דבפירוש רבתה התורה גביה לתשלומין לענין שוגג דאיירי ביה כמו דרבתה התורה בעדים זוממין בענין דאיירי בהו:

והתני מודין חכמים לר"מ בגונב חלבו של חבירו. ואכלו שהוא לוקה על החלב ומשלם על הגניבה אלמא דמצינו דבמזיד לוקה ומשלם אף לחכמים ואמאי:

שכן. ומשני שכן האוכל חלבו שלו לוקה והלכך בגונב של חבירו לא מיפטר מתשלומין דלא אתי מלקות דידיה ומיפטר ממון דחבריה וכדקאמר רבי יוסי לקמן שכן במחוייבי מיתות וכו' דמכל מקום הפסידו ממון:

והתני וכו'. ומשני שכן וכו' כדלעיל:

ששה קבים וכו'. שכך שיערו חכמים באכילתן:

שכן במחוייבי מיתות. כלומר ר"י מסיק לטעמא דמילתא שכן במחוייבי מיתות ג"כ מצינו דלוקה ומשלם כגון גנב תרומת הקדש שהקדיש הכהן לבדק הבית וקראו מחוייבי מיתות כמאן דאמר הזיד במעילה במיתה ומשום דמ"מ הפסידו ממון להקדש וכן גבי גונב של חבירו:

מעתה הבא על אחותו קטנה ילקה וישלם שכן הבא על אחותו הבוגרת לוקה. כצ"ל וכך הוא בכתובות כלומר מעתה דאמרת דהואיל ומצינו בחוסם פרתו ודש בה וכן באינך שלוקה מיחייב נמי בתשלומין בשל חבירו אף על גב דלוקה וקס"ד דעיקר טעמא הואיל ומצינו מלקות לפעמים בחוסם פרה וה"ה לאינך הלכך אע"ג דאיתיה בתשלומין לוקה א"כ אף הבא על אחותו קטנה דיש לה קנס לרבנן וה"ה לנערה ומשוס דאצל הבוגרת קטנה היא ונימא נמי דילקה וישלם ולא יהא פטור מתשלומין מחמת המלקות הואיל דמצינו הבא על אחותו בוגרת דלעולם לוקה וכגון במפותה דליתיה גבה תשלומין כלל כדאוקימנא לעיל:

חזר רבי מנא ואמר. לנפשיה דלא דמי דשאני גבי אחותו דתמן חל עליו מיתה ותשלומין כאחת כלומר כרת ומלקות עם הקנס דבשעת ביאה נתחייב בשתיהן והלכך אמרינן קים ליה בדרבה מיניה לפטור מתשלומין:

ברם הכא. בחוסם את הפרה של חבירו ה"ט דלוקה ומשלם דאין חיוב המלקות והתשלומין באין כאחת דמכיון שחסמה בחסימה הראשונה מיד נתחייב במלקות והתשלומין לא באין אלא מכאן ואילך בשעה שמנע ממנה אכילה בשעת הדישה וכן באינך בגונב חלבו ותרומתו של חבירו ה"ט דלוקה ומשלם דהתשלומין באין משעת הגניבה ומלקות משעת אכילה:

התיב ר' זעירא קומי ר' מנא. הרי המצית גדישו של חבירו בשבת דקיי"ל בפ' המניח דפטור מתשלומין משום דמתחייב בנפשו הוא ונימא נמי דבשבולת הראשונה כלומר מיד שהתחיל לשרוף נתחייב מיתה והתשלומין באין אח"כ. ולית את אמר הכין. כלומר ואפ"ה לא אמרינן התם כן אלא דפטור משום דעל כל שבולת ושבולת יש בה התריית מיתה והתריית תשלומין. כצ"ל וכן הוא בכתובות דסוף סוף כמו חיוב מיתה וממון באין כאחד הוא משום דשייכא התרייה על כל אחד ואחד והכא נמי על כל חסימה וחסימה הבאין אחר כך שייכא הני התראות והדרא קושיא לדוכתה אמאי מחייבת ליה בתשלומין:

אמר רבי יוסי בר' בון תרין אמוראין. פליגי בתירוצא ובאוקמתא דברייתא דהחוסם את הפרה דסתמא קתני בשל חבירו וקאמר הש"ס לעיל שכן וכו' והשתא חזר בו מהאי טעמא מכח האי קושיא דר' זעירא מהשורף גדישו של חבירו בשבת:

חד אמר בחוסם. דייש תרומה וקדשי בדק הבית מיירי הברייתא דאינו עובר בה בלא תחסום וכגון שקרא שם לתרומה בעודה בשבלין והלכך משלם דאין כאן מלקות:

וחרנה. ואידך מהני אמוראי אמר דבחוסם ע"י שליח מיירי שהשליח לוקה והוא פטור דאין שליח לדבר עבירה ולפיכך הוא משלם:

דם יחשב לאיש ההוא. כלומר לפי שבשחוטי חוץ דריש לה בת"כ ההוא ולא לשולחיו וגלי רחמנא הכא וה"ה בכל התורה כולה דאין המשלח חייב אלא השליח:

במזיד בתרומה וכו'. כמו שכתוב כאן טעות הוא דהא בהדיא מסיק בריש פרק דלעיל דגזירת הכתוב הוא גבי תרומה שתהא כל אכילתה בשגגה. וכך צריך לגרוס כמו שהוא בכתובות וכן בפסחים בפ"ב בסוף הלכה ג'. שוגג בתרומה ומזיד בחמץ שוגג בתרומה ומזיד בנזיר שוגג בתרומה ומזיד ביוה"כ. שאכל תרומת חמץ בפסח ולא ידע שהיא תרומה אבל ידע שהוא חמץ וכן נזיר שאכל ענבים ושתה יין של תרומה ובתרומה שוגג היה וכן הזיד ביה"כ ואכל ולא ידע שהיא תרומה ותנן בפ' כל שעה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ובאינך תני להו בתוספתא דמכילתין ריש פ"ז נזיר ששתה יין של תרומה שוגג משלם את הקרן ואינו משלם את החומש אכל תרומה ביום הכיפורים משלם קרן וחומש והשתא קאמר הש"ס אין נפתרינה בשני דברים ניחא כלומר אם תעשה אותן כמו שני דברים של איסור ושגג באחד מהן והזיד בשני שפיר הוא דככ"ע אתיא דאין מלקות דמזיד של איסור פוטר מתשלומין דשוגג של איסור השני ולר"ל נמי שוגג דתרומה חייב בתשלומין כדאמר לעיל דיצא מן הכלל:

אין תפתרינה בדבר אחד. אבל אם תעשה לזה כדבר אחד שנתחייב עליו מלקות ותשלומין הואיל דבאכילה אחת באו עליו שניהן כאחד אם כן תליא במחלוקת דר"י ור"ל דלעיל דלר"י אם התרו בו על שהזיד פטור הוא מתשלומין ולר"ל אליבא דרבי מאיר דלעיל לוקה ומשלם:

תמן תנינן. בפרק קמא דמגילה:

אלא שזה זדונו בידי אדם. שבת יש בה מיתת בית דין במזיד ובהתראה ויום הכפורים במזיד בהיכרת דכתיב ונכרתה הנפש ההיא:

הא בתשלומין זה וזה שוין. אם עשה דבר שיש בו תשלומין שוין הן לפטרו מהתשלומין כדמוקי לה כר' נחוניא בן הקנה שהיה עושה יה"כ כשבת לענין לפוטרו מתשלומין דקים ליה בדרבה מיניה:

ור"ש בן מנסיא אומר מחוייבי כריתות כמחוייבי מיתות ב"ד. כצ"ל וכך הוא במגילה ובכתובות:

מה ביניהון. מהנ"מ אי אמרינן יה"כ כשבת או יה"כ כחייבי מיתות ב"ד:

נערה נדה ביניהון. אם אנס נערה נדה איכא בינייהו אי מחייב קנס או לא וכן אף אחות אשתו ביניהן דלר' נחוניא בן הקנה יה"כ כשבת בדוקא קאמר משום דדמיין אהדדי שאין להן היתר לעולם לאפוקי נערה נדה יש לה היתר לאחר איסורה וכן אחות אשתו לאחר מיתת אשתו ולדידיה חייב עליהן בקנס:

ור"ש בן מנסיא. אבל לדידיה מה שבת שיש בה כרת במזיד בלא התראה ודמיא לה יה"כ שיש בו כרת וכן נמי זו נדה ואחות אשתו שיש בהן כרת פוטרין מן התשלומין:

לווין וכריתות מה אמרין בה אלין תניי. אלו תנאים ר' נחוניא ור"ש בן מנסיא מה אמרו אצל מלקות וכרת אי לדידהו אין מלקות אצל כרת כשם שאין תשלומין במקום כרת או לא:

צריכה לרבנן. מספקא להו לרבנן בבית המדרש אליבא דהני תנאי:

ולמה לא שמיע להו מן הדא. ברייתא דר"ש בן יוחי דאין מכות אצל חייבי כריתות:

מה כרת האמור בשבת אין מכות אצל כרת אף כרת האמור ביו"כ אין מכות אצל כרת. כצ"ל וכך הוא במגילה ובכתובות. מה שבת לא משכחת לה מלקות אצלה דאם התרו בו חייב סקילה ואם לא התרו בו חייב כרת ומלקות אין בה משום דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו וה"נ ס"ל בת"כ דאף אם התרו בו פטור ממלקות דלאו שניתן לאזהרת כרת הוא:

מה צריכין ליה כרשב"ל. כלומר אליבא דר"ש בן לקיש דלקמן הוא דאיכא לספוקי אם יש מכות אצל כרת או לא:

ברם כר' יוחנן. אם מכות אצל מיתה יש לו לכ"ש מכות אצל כרת. כצ"ל וכך הוא במגילה ובכתובות:

דאיתפלגון. בהא אם יש מלקות בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. והך א"ל ואף כרבי יוחנן צריכא ליה ל"ג עד לבתר הכי כמו שהוא שם:

אם התרו בו לשום אותו ואת בנו. ולא התרו בו משום ע"ז לוקה דאין כאן מיתה. רשב"ל אומר אפי' התרו בו לשום אותו ואת בנו. לבד אינו לוקה דמאחר שאלו התרו בו משום ע"ז היה נסקל ואינו לוק' דקים ליה בדרבה מיניה ה"נ אפי' לא התרו בו משום ע"ז הואיל דבהך איסורא איכא ביה צד מיתה לא לקי והשתא אליבא דרשב"ל הוא דמיבעיא לן אם דוקא במקום שיש בו מיתת ב"ד הוא דפטור ממלקות או אף במקום כרת אבל אליבא דר' יוחנן דמחייב מלקות במקום שיש בו צד מיתת ב"ד לא כ"ש דמחייב מלקות במקום שיש בו כרת דלא חמירא כמיתת ב"ד. וכאן הוא דגרסי' להא דלעיל. א"ל ואף כר' יוחנן צריכא ליה. כלומר דלא היא דאפי' אליבא דר' יוחנן איכא לספוקי בהך מילתא משום דלא דמיא דהכא גבי אותו ואת בנו שני דברים הן מלקות משום אותו ואת בנו ומיתה משום ע"ז והואיל ושני איסורין הן איכא למימר דמשום הכי ס"ל דהיכא דאתרו ביה משום אותו ואת בנו בלבד דיש בו מלקות משום דלאו בפ"ע הוא ובאותו לאו אין בו מיתה:

והכא. אבל הכא מאי דקא מיבעיא לן בדבר אחד שיש בו לאו וכרת הוא דמיבעיא לן והלכך אפי' לר' יוחנן נמי איכא למימר דכשם שאין מלקות ותשלומין בלאו אחד כן נמי אין מלקות וכרת בלאו אחד:

על דעתיה דרשב"ל. אדלעיל קמהדר דלר"ל דס"ל דחייבי מלקיות אפי' לא התרו בהן פטורין מתשלומין ומוקי למתני' דהכא ודאלו נערו' כר"מ דאמר לוקה ומשלם א"כ מאי איכא בין אלין תניא שהן ר' נחוניא בן הקנה ור"ש בן מנסיא דלעיל לבין אלין רבנן דפליגי אדר"מ הא לכולהו חייבי כריתות פטורין הן מן הקנס ואפי' במקום דאין כאן מלקות דאלו לר' יוחנן איכא בינייהו חייבי כריתות שלא התרו בהן למלקות כדמוקי לעיל אליבא דרבנן דר"מ דמתני' בשלא התרו בו דחייב בקנס אבל להני תנאי ר' נחוניא ור"ש בן מנסיא לעולם פטור הוא אלא לר"ל הוא דקשיא מאי בינייהו ומאי קמ"ל אליבא דהני תנאי:

ללאוין לא לכריתות. איכא בינייהו כלומר במקום דאיכא חייבי לאוין בלחוד ואין אצליהן כרת כדמסיק ואזיל. וה"ג כמו שהוא במגילה ובכתובות. א"ר יודן הבא על ממזרת ביניהון. א"ר חנניה אף המצית גדישו של חבירו ביו"ט ביניהון. דלהנך תנאי הבא על הממזרת חייב בקנס דאין כאן כרת ולרבנן דר"מ פטור ואפי' לא התרו בו לר"ל:

המצית גדישו וכו'. די"ט אין בו כרת אלא לאו דלהנך תנאי משלם דלאו מתחייב בנפשו הוא ולרבנן דר"מ פטור הואיל ואיכא לאו דאית ביה מלקות:

מעתה אלו נערות דלא כרבנן. לר"ל דמוקי למתני' כר"מ ואי נימא דבדוקא היא ולא אתיא כלל אליבא דרבנן דלדידהו לא משכחת קנס אפי' בחייבי לאוין גרידא:

א"ר מתנייה תפתר דברי הכל בממזר שבא על הממזרת. כך הוא במגילה ובכתובות. כלומר רישא דמתני' דאלו נערות מצינן לאוקמי אפי' כרבנן ובממזר שבא על הממזרת מיירי דמותר בה ומשלם קנס באונס ומהו דתימא הואיל ופסולי קהל הן לאו בני קנסא נינהו קמ"ל:

ואשת אחיו דקתני התם דיש לה קנס ופריך לאו יבימתו היא. בתמיה דהא ע"כ לאחר מיתת אחיו. מיירי ומת לאחר שאירסה דאכתי נערה בתולה היא דאם לא מת אשת איש היא ואם לאחר שנשאה מת בלאו הכי לא מצית אמרת דלאו בחזקת בתולה היא אלא ודאי כדאמרן ומיהת זקוקה היא לו מן האירוסין וא"כ מה כרת ומה קנס שייך בה:

תיפתר שהיו לאחיו בנים ואירס אשה ומת ובא אחיו ואנסה. כך הוא שם כלומר משכחת לה בשהיו לאחיו בנים מאשה אחרת ואינה זקוקה לו ואירס את זו האחרת ומת דאם לא מת בת סקילה היא ואין בה קנס כדלעיל:

מתני' בת כהן שנשאת לישראל. ונאסרה לאכול בתרומה ואכלה משלמת את הקרן לבעלים כדין גוזל את חבירו ואינה משלמת את החומש דגבי זר כתיב וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש וגו' וזו אינה זרה ואפשר לה נמי שתשוב לבית אביה כנעוריה כשימות בעלה או יגרשנה וזרע אין לה ותהא מותרת לאכול בתרומה:

ומיתתה בשריפה. אם זינתה לאחר שנשאת דכתיב ובת איש כהן כי תחל לזנות וגו' כל שהיא בת כהן בין שנשאת לכהן בין שנשאת לישראל באש תשרף:

נשאת לאחד מכל הפסולין. כגון מאיסורי לאוין וחייבי עשה השוין בכל דקיי"ל דנעשית זונה ונפסלה לכהונה כדדרשינן בפ' אלמנה לכ"ג ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה והרי היא כזרה:

ומיתתה בחנק. כדמפרש בגמרא טעמא דר"מ דדריש מדכתיב כי תחל לזנות בית אביה מי שראויה לחזור לבית אביה אם לא זינתה זו היא בשריפה יצאת זו שאינה ראויה לחזור לבית אביה שאינה בשריפה:

זו וזו וכו'. דבעינן שתהא זרה מעיקרא אבל זו הואיל וכבר אכלה בתרומה אינה משלמת את החומש:

ומיתתה בשריפה. דכתיב ובת איש כהן מ"מ והלכה כחכמים:

מתני' המאכיל את בניו קטנים וכו'. דהני לאו בני חיובא נינהו וחומש בהאוכל תלי רחמנא:

האוכל תרומת ח"ל. אין דינה כתרומה גמורה לענין החומש:

פחות מכזית. דאשר יאכל כתיב ואין אכילה פחות מכזית:

זה הכלל וכו'. דקדש כתיב גבי חומש ואינו יכול הכהן למחול את הקדש לגבי הישראל ואם התשלומין חולין כגון אלו והאוכל במזיד אם רצה הכהן למחול מוחל:

גמ' כך היא מתניתא וכו'. משום דבמתני' סתמא קתני ומיתתה בשריפה הלכך מפרש לה דה"ק אם זינתה מיתתה בשריפה:

את שהיא ראויה לחזור לבית אביה יצאת זו שאינה ראויה לחזור לבית אביה. כצ"ל וכדפרישית במתני' ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות:

נשאת לכשר וזינתה הרי היא ראויה לחזור לבית אביה. בתמיה כלומר דפריך אם בראויה לחזור לבית אביה לבד קפיד קרא א"ה לא משכחת לה בת כהן נשואה שזינתה שתהא בשריפה דאפי' אם נשאת לכשר כשזינתה תחתיו כבר אינה ראויה לחזור לבית אביה:

מאי כדון. אלא מ"ט דר"מ וקאמר דהכי הוא דדריש כי תחל לזנות את שחילולה מחמת הזנות ואם לא זינתה היתה ראויה לחזור לבית אביה כגון שנשאת לכשר ולאפוקי אם נשאת לאחד מן הפסולין שחילולה מחמת הנשואין מקודם שזינתה:

ובת איש כהן. כתיב מכל מקום כשהיא בת כהן מיתתה בשריפה ואפי' נשאת לאחד מן הפסולין:

מעתה ואפי' חללה מכנה. כלומר מעתה דדרשי ובת איש כהן מ"מ א"כ אפי' היא עצמה נקראת חללה וזהו חללה מכונה כגון שנשא אביה גרושה או זונה האסורה עליו ונולדה זו דהיא חללה נימא נמי דהואיל ומ"מ בת כהן היא תהא דינה כבת כהן ואם זינתה לאחר שנשאת תהא בשריפה:

את אביה היא מחללת. כתיב את שחילולה מחמת עצמה שזינתה ומחללת אביה יצאת זו שחילולה מחמת אביה שנשא אשה מאסורי כהונה וזו חללה נולדה ואין דינה כבת כהן כלל:

שונה אני על דרבי ישמעאל. שונה אני בברייתא דרבי ישמעאל דס"ל ואפי' היא חללה מכונה מכיון שנולדה מכהן כשר דינה כבת כהן לענין שתהא מיתתה בשריפה:

והתנינן וכו'. אהא דקתני במתני' משלמת את הקרן פריך דהא תנינן בר"פ דלקמן האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך וכו'. וכן כהן שהיה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר"א מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר וקס"ד דלגמרי פוטר ר' יהושע הואיל ומתחלה היו ראויין לאכול בתרומה וא"כ נימא מתני' דקתני משלמת את הקרן דלא כר"א ודלא כר' יהושע דהא נמי היתה ראויה בתחלה לאכול בתרומה:

הוון בעיי מימר. בני בית המדרש. דלא היא דמה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודי ומה פליגין בלשעבר על מה שכבר אכלו באותה שעה קודם שנודע שאסורין מלאכול בתרומה אבל להבא אפי' ר' יהושע מודה שאסורין הן וחייבין כמו זר האוכל תרומה והשתא מתני' כר' יהושע אלא דהכא מכיון דמיהת לאו זרה היא הלכך משלמת את הקרן ולא את החומש:

גמ' לא הספיק לשלם. האדון את הקרן בשביל העבד עד שנשתחרר ממנו נותן העבד את הכל קרן וחומש דמה שלא שילם עד עתה משום שאין לו דכל מה שקנה העבד קנה רבו ומכיון שנשתחרר משלם הוא את הכל וכן אם היו לו נכסים שנתנו לו אחרים על מנת שאין לרבו רשות בהן משלם הוא מיד את הכל:

היך עבידה. ושואל הש"ס היכי דמי להאי דינא אם ראובן שגזל משמעון והאכילה ללוי יצא ידי גזילו כלומר אם בתשלומי לוי יצא ראובן ידי גזילו ובמתני' נמי כה"ג דהבעל הבית הוא הגזלן שגזל התרומה מהכהן והאכילה לעבדו וקאמרת דאם נשתחרר העבד הוא משלם וכי יוצא הבעה"ב ידי גזילו במה שמשלם העבד וקאמר דפלוגתא היא:

גזל מעפרתו של זה. טליתו ונתנו לזה:

ר' חייא רבה. סבר דמוציאין מן הראשון הוא הגזלן ואין מוציאין מן השני שהוא לא גזל ואין להנגזל עליו כלום:

ר' יוחנן בשם ר' ינאי אמר אף מוציאין מן השני. כלומר דרצה מזה גובה רצה מזה גובה והשתא מאי דאמרינן בעבד תליא בהאי פלוגתא:

ואף ר' חייא רבה מודי. הדר קאמר הש"ס דלא היא דמודה ר' חייה דאם שילם לוי דמכיון שנתן יצא בה ראובן ידי גזילו. ולא פליג אלא דלכתחילה אין מוציאין מלוי וה"ה במתני' דאם נתן העבד את הכל כ"ע מודים דיצא הבעה"ב ידי גזילו:

מתני' שתי קופות אחת של תרומה. שידוע היא שהיא של תרומה ואחת של חולין ואף על פי שהן שוין במדה:

הריני אומר לתוך של תרומה נפלה. דתלינן להקל שלא לקלקל את החולין:

ואם אין ידוע איזהו תרומה ואיזהו חולין. והרי החולין מדומעין מספק:

אכל את אחת מהן פטור. מן התשלומין דשמא של חולין אכל והמוציא מחבירו עליו הראיה:

והשנייה נוהג בה. כדין תרומה מספק וחייבת בחלה דשמא חולין הן:

ר' יוסי פוטר. דהוי לה כמדומע ומדומע פטור מן החלה והלכה כר' יוסי בכל הני תלתא בבי דמתני':

אכל אחר את השניה פטור. דהא ג"כ ספק הוא:

אכל אחד מן שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן. דתלינן להקל ואם מזיד משלם את הקרן ובשוגג משלם קרן וחומש:

מתני' נפלה אחת מהן לתוך החולין. אדלעיל קאי שנפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה ואם אח"כ נפלה אחת משתי הקופות לתוך החולין אינה מדמעתן דתולין להקל דשמא אותה של חולין נפלה ולפיכך השנייה נוהג בה דין תרומה מספק וחייבת בחלה וכו' כדלעיל:

מתני' זרע את אחת מהן. מן אותן שתי קופות:

פטור. כלומר דלא הוי כזורע תרומה דתנן לקמן רפ"ט הזורע תרומה שוגג יופך וכן הגידולין חולין הן דלא הוו כגידולי תרומה:

זרע אחד את שתיהן בדבר שזרעו כלה. כגון מיני תבואה וקטנית מותר הגדולין הן ולא גזרו בכה"ג ובדבר שאין זרעו כלה כגון השום והבצלים דאין זרען כלה בארץ החמירו ואסור הגידולין משום מדומע דהרי זרע שתיהן:

גמ' אחת טמאה ואחת טהורה. בתוספתא פ"ו והתם גריס אתת של תרומה טמאה ואחת של תרומה טהורה וגי' דהכא יותר נכונה היא דשתיהן של חולין הן ואני אומר לתוך טמאה נפלה שלא לקלקל את החולין הטהורין דאלו לגי' התוספתא מ"ט תלינן בטמאה ולא בטהורה הרי הטהורה לא תתקלקל ואילו היתה אותה הסאה תרומה טמאה אז שפיר אמרינן הכי אבל לא כך הוא ל' התוספתא אלא סתם נפלה תרומה לתוך אחת מהן קתני:

אחת מדומעת. שנפלה בתחלה סאה תרומה לתוכה ואחת אינה מדומעת תולין במדומעת שלא לקלקל את שאינה מדומעת:

אחת יש בה כדי להעלות. את הסאה תרומה ואחת אין בה כדי להעלות. אני אומר לאותה שיש בה כדי לעלות נפלה. כצ"ל כדינא דלעיל וכדינא דמתני' מפני שזה הכלל אם אחת לא תתקלקל והשניה תהא מקולקלת תולין בזו שאינה מתקלקלת כדי שלא לקלקל השניה:

והוא שיש בהשניה רוב. באותה שאין בה כדי לעלות צריך מיהת שתהא בהרוב נגד התרומה שאז אפי' אם נחוש דשמא לתוכה נפלה ואין בה כדי לעלות עכ"פ בטלה התרומה ברוב:

ר' יוחנן אמר. דלעולם תולין באותה שיש בה כדי לעלות אע"פ שאין בשנייה אפי' רוב נגד התרומה:

מיחלפא שיטתיה דרשב"ל תמן הוא אומר. לעיל בפ"ד בהלכה ח' גבי היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת של תרומה לתוכן ואבדה אחת מהן וחזרה ונפלה אחת של תרומה לתוכן ואבדה אחת מהן וכן עוד כמה פעמים דקאמר ר"ל שספיקן. בטל ברוב כלומר הספק שיש בכל אחת מהן אם של תרומה היא שאבדה או של חולין תולין להקל ובטל ברוב אם נשאר שם רוב נגד אותן שאבדו אמרינן דשל תרומה הן שאבדו אע"ג דספק הוא בטל ברוב שמעינן מיהת דר"ל מיקל בספק מדומע והכא הוא מחמיר טפי דקאמר עד שתהא בשניה רוב נגד התרומה דחוששין אנו שמא לתוכה נפלה:

תמן בשם גרמיה. התם משמיה דנפשיה קאמר והכא בשם בר קפרא ואיהו לא ס"ל כותיה:

מחלפא שיטתיה דר' יוחנן. הא דר' יוחנן מיהת קשיא דידיה אדידיה דתמן הוא פליג אדר"ל ומחמיר דקאמר כולהם נעשו הוכיח בתמיה וכי על כולן שנפלו ונאבדה אחת מהן קאמר שנעשו הוכיח לומר דאותן של תרומה הוא שאבדו הא איכא למיחש נמי דשמא אותן כולן שאבדו של חולין היו והנשארים יש בהן משל תרומה ואין כאן לבטל אותן אלמא מחמיר הוא ר' יוחנן בספק מדומע והכא מיקל דאע"פ שאין בהשנייה רוב:

שנייא היא הכא שיש לו במה לתלות. באותה שיש בה כדי לעלות וכיון דלא מקלקלינן אותה שהרי יש בה כדי להעלות התרומה תולין בה שלא לקלקל השנייה שאין בה כדי להעלות ואע"פ שאין בה רוב נגד התרומה:

גמ' שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין וכו'. דינים אלו מהתוספתא פ"ו ומפני שיש בזה נוסחאות שונות מה שהוא בדפוס ממה שהיא בכתיבת יד אשר לפני. הנני מעתיק שתי הבבות שנשנו שם אחר בבא הראשונה שהבאתי בריש הלכה דלעיל. שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורין נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן וחין ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך תרומה טמאה נפלה וחולין טהורין לא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל עיסה ועיסה כביצה אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טהורין נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהן נפלה שתיהן מותרות אם יש בהן לעלות זו את זו מעלות זו את זו ולא יאכלו בטהרה עד שיתחשבו שאין בכל עיסה ועיסה כביצה. כך הוא בנסחת הדפוס. ובנוסחת כתיבת יד גריס בבבא שניה שתיהן אסורות אם יש בהן לעלות וכו' ונראה דנוסחת כ"י היא הנכונה בזה דהא קתני אם יש בהן לעלות וכו' ואם שתיהן מותרות מה צריך להעלות דהרי תולין לתוך תרומה נפלה ועוד דמשמע דבנפלה תרומה טמאה מיירי בין בבבא ראשונה ובין בבבא שניה דהא מסיים ולא יאכלו בטהרה וכו' ואי בטהורה שנפלה אין כאן חשש טומא' דהא שתי הקופות ג"כ טהורות הן אלא דהעיקר דשתיהן אסורות של תרומה מפני חשש הסאה תרומה טמאה דשמא לתוכה נפלה ושל חולין ג"כ שמא לתוכה נפלה ואין בכל אחת ואחת כדי להעלות התרומה ומסיים ואם יש בהן לעלות וכו' דשתי קופות מעלות זו את זו כדתנינן לעיל פ"ד בהל' י"ב ולא יאכלו בטהרה וכו' אלא דוקא בפחות פחות מכביצה מפני שבכל אחד ואחד חוששין שמא לתוכה נפלה התרומה טמאה ונוסחת הש"ס דהכא היא נוסחא אחרת מהתוספתא ובבא זו הראשונה פשוט הוא דתולין דתרומה טמאה לתוך של תרומה טמאה נפלה ואפ"ה החולין יאכלו בטהרה כלומר שצריך להזהר שיהא בטהרה והיינו שיאכל פחות פחות מכביצה דשמא לתוכה נפלה התרומה טמאה:

נפלה סאה תרומה טהורה. תולין ג"כ שלתוך תרומה טמאה נפלה להתיר את החולין ואעפ"כ יאכלו החולין נקודים דהיינו קליות או פחות פחות מכביצה דחיישינן גם כן שמא לתוך החולין נפלה וצריך ליזהר שלא יקבלו טומאה ותטמא התרומה לפיכך יאכלו ניקודים שלא יהא כאן הכשר טומאה:

שתי קופות אחת של תרומה טהורה ואחת של חולין טמאין ונפלה סאה תרומה טהורה וכו'. זה פשוט שתולין תרומה לתוך תרומה נפלה להתיר את החולין ומ"מ החולין יאכלו נקודים והיינו פחות פחות מכביצה דשמא לתוכן נפלה התרומה והחולין טמאין טמאוה וכדתנינן לעיל ריש פ"ה:

נפלה סאה תרומה טמאה. ואין ידוע לאיזה מהן נפלה:

שתיהן אסורות. כדמפרש ואזיל:

מה נפשך וכו'. כלומר משום שיש חשש לכאן ולכאן דשמא לתוך התרומה טהורה נפלה וכיון דאין בה להעלות את הסאה תרומה טמאה כולה אסורה שהסאה מטמאה לכולה וכן בהחולין טמאין חוששין אנו שמא לתוכן נפלה התרומה טמאה וכולה אסורה וכדמפרש למה אין אנו תולין להתיר את החולין מפני שספק טמא טמא שאיסור תרומה טמאה מן התורה הוא אבל ספק מדומע הוא שהקילו לתלות דלתוך של תרומה נפלה כדי להתיר את החולין לפי שמדומע מדרבנן הוא וספיקו מותר:

ספק מדומע. דבפ"ק דחלה תנינן המדומע פטור מן החלה וקמ"ל דאף ספק מדומע פטור והיינו בספק אם נדמע התרומה לתוכה או לא ואין מקום אחר לתלות וכדמסיים דאם הוא ספק דימוע הנאכל משום דמע כגון שיש מקום לתלות וכגוונא דמתני' ב' קופות א' של תרומה וא' של חולין דאם אין ידוע לאיזה מהן נפלה תולין דלתוך תרומה נפלה להתיר את החולין וזה ספק דימוע ואפ"ה נאכל הוא משום דמע כלומר דאין אנו חוששין כלל להחולין בכה"ג חייב בחלה דהוי כשאר חולין:

א"ר יוחנן דר' יודא היא. על הא דקתני במתני' נפלה שניה למקום אחר אינה מדמעתן קאי דכר"י הוא דאתיא:

דתנינן תמן. בפ"ה דטהרות שני שבילין אחד טמא ואחד טהור הלך בא' מהן ועשה טהרות ובא חבירו והלך בשני ועשה טהרות ר' יהודא אומר אם נשאלו זה בפ"ע וזה בפ"ע טהורין ואם נשאלו שניהן כאחד טמאין ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאין:

במה אנן קיימין. ומפרש בתחלה דבמה אנן קיימין פלוגתייהו אם כדקתני בשנשאלו שניהן כאחת פשיטא טמאין הן דהא א' מהן ודאי טמא הוא וכשבאו שניהן כאחת לשאול מאי חזית דמטמאית לחד ולא לחבריה ומאי קא משמע לן:

ואם בזה אחר זה. ממש טהורין הן לכולי עלמא ולא הוה פליג ר' יוסי דלכל אחד בפ"ע תולין לומר דבשביל הטהור הלך:

אלא כי אנן קיימין. פלוגתייהו בבא אחד לישאל עליו ועל חבירו דר' יהודה מדמי לה לזה אחר זה מפני שאומרים לו שאול דילך ואיזיל לך ומאי איכפת לך לחברך וה"ק ר' יהודה ואם נשאלו בענין דהוי כזה בפ"ע וזה בפ"ע כגון שנשאל עליו ועל חבירו טהורין דלא מחמרינן כ"א בשנשאלו שניהן כאחת דאז טמאין שניהם מספק:

ור' יוסי אמר. דמדמינן ליה כמי שנשאלו שניהן כאחת וטמאין:

והכא לא כמי שנשאלו שניהן כאחת. בתמיה כלומר דהא במתני' דקתני נפלה אחת מהן לתוך החולין אינה מדמעתן תו לא הוה צריך למיתני נפלה שניה למקום אחר אינה מדמעתן דמ"ש שניה מהראשונה הא טעמא דמקלינן בראשונה דשמא של חולין נפלה לתוכה איכא נמי בשניה ומאי חזית דמחמרית בזו יותר מזו דאצטריך ליה להתנא לאשמעינן בשנייה אלא ע"כ דמיירי דאחר שנפלה שנייה למקום אחר בא לו לשאול עליה ועל חברתה או אם שתיהן של ב' בני אדם הן בא לו לשאול עליו ועל חבירו ולר' יוסי הוי כמי שנשאלו שניהן כאחת והיה לנו להחמיר דבאחת מהן ודאי של תרומה נפלה ומדקתני בשתיהן אינה מדמעתן ש"מ דר' יהודה היא דמדמי לה כמי שנשאלו זה אחר זה:

גמ' והוא שזרע וכו'. הא דמחמרינן בדבר שאין זרעו כלה דוקא בשזרע השניה עד שלא קצר ראשונה משום דהוי כזורע שתיהן כאחת דשתיהן מחוברין נינהו וכיון דאחת מהן תרומה הגידולין אסורין משום מדומע:

אם זרע את השניה משקצר את הראשונה. כצ"ל אבל אם לאחר שקצר את הראשונה זרע לשניה בכה"ג לא החמירו אפילו בדבר שאין זרעו כלה משום דאין תלוש ומחובר נעשו הוכיח זה לזה לומר דהוי כזורען כאחת דזה כבר תלוש הוא וזה מחובר ובכל אחד ואחד מקילינן דשמא זה משל חולין הוא:

בצל של תרומה שעקרו וחזרו ושתלו מכיון שריבה עליו החדש מותר. שגידולי היתר מבטלין את העיקר:

התיב ר' זעירא והתנינן. לקמן בפרק ט' הטבל גדוליו מותרין בדבר שזרעו כלה ודבר שאין זרעו כלה אסור וכי היכי דדבר שזרעו כלה מותר במרבה עליו החדש מיירי דאי לאו הכי הרי טבל הוא אלא ודאי דמותר דקתני שגידוליו שרבו על העיקר מבטלין אותו ומותר וא"כ ודכוותה דבר שאין זרעו כלה אסור ואע"פ שריבה עליו החדש והרי בצל דבר שאין זרעו כלה הוא ואמאי קאמרת דגידוליו שרבו מבטלין את העיקר:

ר' זעירה כדעתיה. וקאמר הש"ס ר"ז דמקשי על הא דר' ינאי לשיטתיה אזיל דאמר לעיל בפ"ה דכלאים גבי בצל של כלאי הכרם כן:

שאין גידולי איסור. כלומר שאין הגידולין הבאין מכח עיקר האיסור אע"פ שהגידולין מותר ששתלן במקום אחר אפ"ה אין מעלין את העיקר האיסור:

הדרן עלך האוכל תרומה מזיד