מתני' האשה שהיתה אוכלת בתרומה. מחמת בעלה הכהן:

או גירשך. בגמרא פריך וכי לא ידעה שגירשה ומשני כגון שהיא עשתה שליח לקבלה ואמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני דוקא דבזה לכ"ע אוכלת בתרומה עד שיגיע הגט לאותו מקום ואמדה בדעתה שצריך עשרה ימים עד שיגיע לאותו מקום ולפיכך אכלה והשליח מצא סוס רץ והגיע שם מקודם ונמצא מה שאכלה בהיתר אכלה אלא שבטעות הוא שבאו ואמרו לה כבר בא הגט מקודם לאותו מקום וגירשך:

מת רבך. ולא הניח יורשין שיאכילו לעבדים התרומה:

או עשאך בן חורין. כגון שזיכה לו גט שיחרור ע"י אחר והוא לא ידע:

ר"א מחייב קרן וחומש. באלו כולן דהוי כאוכל בשגגה:

ור' יהושע פוטר. לא פליג רבי יהושע אלא בחומש אבל בקרן מודה ואם היה הזמן בהול כגון שאכלו תרומת חמץ בע"פ פטורין אף מהקרן כדאמרינן בפ"ו דפסחים והלכה כר' יהושע:

מתני' היה עומד ומקריב ע"ג המזבח. בחזקת שהוא כהן ונודע שהוא בן גרושה וחלל מדאורייתא הוא או בן חלוצה וחלל מדבריהם הוא:

ור' יהושע מכשיר. דכתיב ברך ה' חילו ופעל ידיו תרצה אפי' חללין שבו פעל ידיו תרצה והל' כר' יהושע:

נודע שהוא בעל מום עבודתו פסולה. לדברי הכל דכתיב את בריתי שלום ו' דשלום קטיעה הוא ודרשינן כשהוא שלם ולא כשהוא חסר:

גמ' זה אחד משלשה מדרשות שהן מחוורין בתורה. שלש פעמים כתוב בתורה אשר יהיה בימים ההם שנים בפ' שופטים ואחד זה שכתוב בפרשת בכורים ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ודריש לכולהו. וכי יש כהן עכשיו וכו'. ואיזה זה שהיה עומד וכו'. וגילה לנו הכתוב בימים ההם שכל זמן שלא נודע שהוא חלל כשאר כהן כשר הוא ועבודתו כשרה:

רב אמר. מכאן הוא דלמד ר' יהושע דכתיב בברכת לוי ופעל ידיו תרצה כל שהוא מזרעו של לוי ואפי' נתחלל עבודתו כשירה ומפרש הש"ס מאי בינייהו בין הני דרשות:

מתני' וכולם שהיה תרומה לתוך פיהם. בשעה שנודע להם:

ר"א אומר יבלעו. בגמרא קאמר דלא פליג ר"א אלא בעבד ואשה שהתתילו בהיתר אבל בן גרושה וחלוצה מודה ר"א שיפלוט שמעולם לא אכלה בהיתר ודמיא להסיפא או נודע שהוא טבל וכו':

טעם פשפש לתוך פיו. שרץ צימיצ"א בלעז ומשום שזה נרגש וניכר לפי שכשמוללו מריח בו וקמ"ל דלא חיישינן להפסד תרומה והלכה כר' יהושע:

גמ' ניחא מת בעליך. והיא לא ידעה:

גירשך. בתמיה הא אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה א"כ ידעה והאיך אכלה בתרומה ואם במזיד אכלה אין כאן חומש:

רבנן אמרי. מתני' כמשנה ראשונה ששנינו בפ"ה דכתובות שכן שנו דארוסה בת ישראל לכהן אוכלת בתרומה ואביה מקבל את גיטה כדתנן בפ"ו דגיטין נערה המאורסה או היא או אביה מקבלין את גיטה ומשכחת לה שאביה קיבל את גיטה והיא לא ידעה ואכלה בתרומה:

ר' לעזר אומר גרסי' והוא ר' אלעזר אמורא. ואפי' תימר כמשנה אחרונה דתנינן בכתובות שם ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ומכיון שנכנסה לחופה יצאת מרשות אביה ואינו מקבל את גיטה ואפ"ה משכחת לה דלא ידעה דתיפתר שעשתה שליח לקבלה ואמרה לו הבא כלומר התקבל לי גיטי ממקום פלוני והיה הדרך להביא לה בעשרה ימים לאותו מקום והוא מצא סוס רץ והביא לו להגט לשם בחמשה ימים וא"כ לא ידעה שנתגרשה כבר בחמשה ימים קודם:

ופריך ולא ר' אלעזר כר' אליעזר. וכי ר' אלעזר לא משנילה אלא אליבא דר' אליעזר דמתניתין דמחייב קרן וחומש וע"כ בדלא ידעה ואכלה והא לר' אליעזר אסורה לאכול בתרומה מיד כדתנינן בפ"ו דגיטין התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ר' אליעזר אוסר מיד דחייש שמא מצאו להבעל במקום קרוב וקיבל הגט ממנו והדרא קושיא לדוכתה דהאיך אכלה בתרומה:

ולא מודי. ומשני וכי לא מודי רבי אליעזר שאם אמרה לו אל תקבל לי גיטי אלא במקום פלוני וכו' כך הוא בגיטין שם ולעיל פ"ד דדמאי בהלכה ז'. ויש לפרש דהבא וכו' דקאמר היינו נמי שתקבלהו לי משם דוקא כדלעיל והשתא שפיר משכחת לה כדאמרן שהיא אמדה בדעתה שצריך עשרה ימים עד שיגיע למקום פלוני וכדמפרש רבי חנניה דמכיון שאמרה לו אל תקבלי לי אלא במקום פלוני כמי שאמרה לו לא יהא גט אלא לעשרה ימים כפי שחשבה בדעתה דבעשרה ימים הוא שיקבל הגט ואם כן מה שאכלה בהיתר אכלה לפי דעתה אלא שבאו ואמרו לה כבר גירשך חמשה ימים מקודם:

ר' חגיי שאל לחברייה. גרסי' להא בריש מסכת הוריות ויש כאן חילופי תיבות בטעות דמוכח וכן שם במקצת מנין לאוכל ברשות שהוא פטור. מ"ט דר' יהושע דפוטר ומנלן לאוכל ברשות כזה שהוא פטור הרי בטעות הוא וכי מה בין שאר שוגג שסבור שהוא חולין ונמצא תרומה שהוא חויב ומה בין סבור שהוא כהן ונמצא ישראל כצ"ל כמו שהוא שם שהוא פטור. דאמרת שהוא פטור ואמאי הרי אכילתו בטעות היתה וליהוי כשאר שוגג דעלמא:

אמרין ליה מהורוית ב"ד. כלומר מדין הוראת ב"ד למדנו דבר זה דכמו דאמרינן התם גבי העושה ע"פ הוראת ב"ד דלא דמי לשאר שוגג שהשגגה היא באכילה עצמה שכסבור שהיא מותרת דבכה"ג הוא דחייבה התורה בקרבן כגון שכסבור על חלב שהוא שומן וכן כסבור שהוא חולין ונמצא תרומה דבהא הוא דמיחייב קרן וחומש לאפוקי היכא דלא שגג באכילה עצמה שידע שהוא חלב אלא שאכל על פי הוראת ב"ד שהורו לו שמותר דפטור מקרבן וה"ה נמי הכא שידע שהיא תרומה ואכל בשגגת עצמו שכסבור שהוא כהן ומותר לו לאכלה דהויא דומיא דהוראת ב"ד ובכה"ג לאו שוגג מיקרי לענין חיובא דקרבן וכן לחיובא דקרן וחומש בתרומה:

אמר לון עוד צריכה לי. כלומר עוד קשיא לי חדא הא דלקמיה ומתוך כך קשיא לי היא גופה דאמריתון לי כדמסיק ואזיל להקושיא:

מה בין. השוחט בשבת שסבור שהוא חול ונמצא שבת שהוא חייב בקרבן דהוי שוגג ומה בין סבור שהוא פסח ונמצא שלמים ושחטו בשבת שהוא פטור לר' יהושע כדתנן בפ"ו דפסחים בשאר כל הזבחים שראויין הן לפסח וכסבור שהוא פסח ושחטו בשבת ונמצא שלמים ר"א מחייב חטאת ור' יהושע פוטר ומה בין זה לשוחט בהעלם שבת:

אמרין ליה משוחט ברשות. כלומר מהאי טעמא הוא דפוטר לפי ששחט ברשות מצוה שכסבור שהוא פסח וקסבר ר' יהושע טועה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור הוא כגון זה שהקריב קרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין הן:

אמר לון עוד צריכה לי. כלומר דהיא גופה מעיקרא קשיא לי דלדבריכם האומר מותר לאו שוגג הוא לענין קרבן מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב ומה בין סבור שהוא מותר ונמצא אסור שהוא פטור. כצ"ל וכן הוא בהוריות ושם ג"כ יש חילופי תיבות בספרי הדפוס ברישא וטעות דמוכח הוא כלומר מ"ט דאמריתו באומר מותר כמו בסומך על הוראת ב"ד וכן גבי פסח שהוא פטור לר' יהושע ומאי שנא מכסבור כשהוא שומן ונמצא חלב שהוא חייב:

לא אגיבון מה. ולא השיבו לו דבר מה על זה:

אמר לון נימא לכון מנין. עכשיו אני אומר לכם מנין למדו דבר זה דכתיב גבי חטאת או הודע וגו' ורישיה דקרא אשר לא תעשינה בשגגה ואשם או הודע וגו'. ודרשינן השב מידיעתו מביא על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש שזה האומר מותר אינו שב מידיעתו הוא וכן זה הסומך על הוראת ב"ד אע"פ שיודע שחלב הוא אינו שב מידיעתו:

עאל ר' יוסי לגבון. נכנס רבי יוסי אח"כ אצליהם לבית המדרש והגידו לו שנתקשו בדבר ששאל להם רב חגיי ואמר להם למה לא אמריתו ליה מהמקרא הזה או הודע וגו' ואמרו לו כבר רב חגיי בעצמו הוא הקשה לנו קושיא זו והוא בעצמו קיימה ותרצה מדרשת המקרא הזה:

על דעתיה דרב ובלבד כהן מקריב. כלומר דוקא לענין קרבנות שהקריב הוא דמכשיר ר' יהושע כדדריש מופועל ידיו אבל לעניני כהונה אחרים כגון מה שטימא וטיהר בנגעים וכיוצא בדברים מה שניתנו לכהן לא מכשיר דלא גלי רחמנא אלא בפועל ידיו דקרבנות:

ועל דעתיה דר' יוחנן. דדריש מקרא דובאת וגו' ואפי' כל כהן. כלומר אפילו כל הדברים מה שצריך כהן כשר הוא מה שנעשה מקודם שנודע אע"פ שנולד חלל:

על דעתיה דרב. וכן איכא בינייהו בענין חלוקת מתנות כהונה דלרב ובלבד בקדשי המקדש דכמו דמכשיר הקרבנות שהקריב ה"נ כל מה שחלק בקרבנות אין מוציאין מידו ודוקא בקדשי המקדש דנלמד מקרבנות שגילה הכתוב אבל מה שחלק בקדשי הגבול תרומות ומעשרות וכיוצא בהן מוציאין מידו אבל לר' יוחנן דיליף מובאת אל הכהן וגו' הרי הוא ככהן לכל דבר מקודם שנודע ואפי' מה שחלק בקדשי הגבול אין מוציאין מידו:

על דעתיה דרב. כצ"ל ובלבד בשעת המקדש דיליף מקרבנות ודוקא בזמן שהן נוהגין אבל לר' יוחנן ואפי' בזמן הזה דגילה לנו הכתוב אשר יהיה וגו' דלעולם ככהן גמור הוא כל זמן שלא נודע שהוא חלל:

ואף לענין שאר הדברים כן. הא דמכשיר ר' יהושע עבודתו אם אף באמצע העבודה נמי דינא הכי מכיון שהתחיל בכשרות גומר הוא לכל שאר הדברים כדחשיב ואזיל. וגרסי' להא בפ"ג דהוריות סוף הלכה א':

מקבל ואח"כ זורק. כלומר אם היה מקבל את הדם ונודע שהוא פסול אם אעפ"כ זורק הוא וכן קומץ ואח"כ מקטיר:

שורף. כמו שעורף כלומר וכן בקרבן העוף אם לאחר שעורף ומלק אותו נודע שהוא פסול אם אח"כ מזה את דמו:

מן מה דתני. בברייתא עלה דעשו להאי כהן שהוא עומד ומקריב ונודע שהוא פסול כדין חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים דתנן בפ"ה דגיטין דמכפרת היא מפני תיקון המזבח ואע"פ שנודע אח"כ שגזולה היא אפ"ה מכפרת הואיל ובהתחלת הקרבתה לא נודעה לרבים וה"נ כן הוא והדא אמרה שהוא מקבל וכו' ושעורף ואח"כ מזה דמכיון שלא נודע לרבים שעדיין לא נפסל בב"ד גומר הוא הקרבתו:

מה את עביד ליה. לענין החזרת הרוצח דתנן בפ"ב דמכות אם משנגמר דינו מת כ"ג אינו גולה ואם נגמר דינו בלא כ"ג אינו יוצא משם לעולם והשתא אם נגמר דינו של זה ונמצא הכהן גדול שהוא בן גרושה או בן חלוצה מאי הוא דינו אם כמו שהוא מת הכ"ג דעד האידנא אחזקו ליה בכהן כשר ונמצא שאינו כהן והרי זה אינו גולה או דילמא בטלה כהונתו למפרע דאיגלאי מילתא דלאו כהן הוה והרי הוא כמי שנגמר דינו בלא כהן גדול ואינו יוצא משם לעולם:

נשמעינה לזה מן הדא. דתנינן בתוספתא דמקואות סוף פ"א:

במגורת. של מים של מקום הנקרא דיסקוס ביבנה:

והיה ר"ט מטהר. כל טהרות שנעשו על גבה דאמרינן השתא הוא דחסר:

ור"ע מטמא. דלא ידעינן אימת חסרה:

שפיסולו מחמת אחרים. שנולד מן הגרושה שנשאה הכהן:

מקוה פיסולו ביחיד. שאמר אני מדדתיה ונמצא חסר ועד א' נאמן באיסורין:

ובעל מום פסולו ביחיד. שאם אחד אמר לו בעל מום אתה פוסלו שדבר הניכר לכל הוא:

שפסולו בב"ד. שצריך שיעידו שנים עליו בפני ב"ד ויפסלו אותו:

זאת אומרת וכו' עד שיפסלו בב"ד. והשתא איפשטא הבעיא דלעיל ולא בטלה כהונתו עד שיפסלו אותו הב"ד:

הדא אמרה ספק טמא עבודתו כשירה דאת מדמי ליה לבן גרושה וחלוצה. כצ"ל והכתוב בספרי הדפוס ספק בעל מום טעות הוא וכלומר למאן דמדמי מקוה לבן גרושה וחלוצה א"כ ספק טמא שעבד עבודתו כשירה אבל אם למאן דמדמי מקוה לבעל מוס ספק טמא נמי עבודתו פסולה דהא. ומקוה לאו ספק הוא בתמיה ואפ"ה למר טמא למפרע וה"ה בספק טמא בשעת עבודה ואח"כ נודע שזה עבד בספיקו עבודתו פסולה:

זאת אומרת. מדקאמר בפשיטות בן גרושה וחלוצה פסולו בב"ד ש"מ כל פסול משפחה אפי' בעלמא ושלא לענין עבודה צריך ב"ד שיפסלו אותו:

גמ' מה פליגין בעבד ואשה וכו'. כדפרישית במתני' דהאי וכולם אעבד ואשה קאי:

בשאר דברים. היינו בן גרושה ובן חלוצה:

מתני'. ממתני' שמענו כן דקתני בסיפא טמא היית וכו' או נודע וכו' ולא פליג ר"א דמ"ט דר"א משום שהתחיל בהיתר והני לא התחילו בהיתר:

תני. בברייתא דר' נתן פליג אהאי טעמא אליבא דר"א:

הלעוס כבלוע. דמכיון שלעסו כבלוע הוא ולפיכך א"צ שיפלוט:

אף בשבת כן. אם הוציא בפיו בשבת חייב ואם לעסו כבלוע הוא ואף בפסח כן לענין שיוצא ידי חובתו באכילת מצה ואף לענין חיוב ביום הכיפורים כן וכן כולן:

בה שקץ אסור באכילה. קמ"ל דלא הותר משום היוצא מן הטהור טהור דלא אתרבי אלא בהמה בבהמה ולא שקץ בבהמה:

מה בינה לבין זיזין וכו'. תולעים ושלא התליעו במחובר שאינן אסורין כל זמן שלא פירשו ומשני תמן בגופיהן של הפירות הן אבל הכא לאו מגוף הבהמה הוא דמעלמא אתי:

הדין צירא מורייסא. זה הציר של מורייס שדם הדגים מעורב בתוכו עד שלא יצליל ולא נראה הדם בפ"ע שרי ומדהוא צלול ונראה הדם בפ"ע אסור משום מראית העין:

גורדו. להדם מפני מראית העין ואוכלו להככר ושבין שניו מוצצו ואינו חושש:

שקץ. הכתוב בתורה זו על הזיזין וכו'. בזמן שהן בפ"ע:

יכול בזמן שהוא בפרי. והפרי אינו מחובר:

יכול אפי' יצאו וחזרו. שפירשו אע"פ שחזרו:

ת"ל טמאים הם. לרבות את האלו ואפי' יצאו וחזרו:

אפי' יצאו על שפת אוכל וחזרו. כבר נקראין פירשו:

מותר באכילה. שהיוצא מן הטהור טהור:

מ"ט. דלא מרבינן אלא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף הנמצא בבהמה תאכלו ולא השקץ באכילה הנמצא בבהמה:

ולא סוף דבר פשפש. אמתני' קאי דלאו דוקא טעם טעם פשפש אלא כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו ופשפש דנקט מפני שהוא נרגש מחמת ריחו כדפרישית במתני':

מתני' היה אוכל באשכול. שנטלו מן הגפן שבגינה וזהו אכילת עראי ופטור מלעשר והיה אוכל והולך. עד שנכנס לחצר וקיי"ל החצר קובעת למעשר כמו הבית שאפי' אכילת עראי אסור עד שיעשר כדתנן בפ"ג דמעשרות:

ר"א אומר יגמור. פליגי בה בגמ' אליבא דר"א דחד אמר דיגמור אף בחצר משום שהתחיל בו בהיתר וחד אמר דה"ק יצא חוץ לחצר ויגמור לאכלו בגינה:

ר' יהושע אומר לא יגמור. אפי' בגינה עד שיעשר:

חשיכה לילי שבת. שהיה אוכל אכילת עראי וחשיכה לילי שבת ושבת היא ג"כ קובעת למעשר כדתנן בפ"ד דמעשרות:

ור' יהושע אומר לא יגמור. אפילו למוצאי שבת עד שיעשר והלכה כר' יהושע:

גמ' תמן תנינן. בפ"ג דמעשרות:

גפן שהיא נטועה בחצר נוטל את כל האשכול. ואוכל כדרכו ואין צרוך לגרגרו וכן ברימון א"צ לפורטו וכן באבטיח א"צ לסופתו והיינו לחברו חתיכות חתיכות ד"ר טרפון ור"ע חולק עליו שם:

ר"ט כר"א אומר. דס"ל כר"א דמתני' דטעמא מפני שהתחיל בהיתר וכן ר"ט עושה קציעת האוכל כמו במקצוע. כלומר סופו כתחילתו ובמעשרות שם גריס או דר"ט כר"א או דר"ט עבד עוקצת האוכל מתחילתו. וגי' זו יותר נראית:

ר' אילא. לא אמר הכי בשם ר' יוחנן אלא דהספק דמספקא ליה לר' יוחנן אליבא דר"ט כך הוא או דנימא דר"ט כר"א ס"ל. או דטעמא שעושה אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות. כלומר שיכול לחלק אותה לאכילות הרבה ואפי' כן כאכילה אחת נחשבת היא ולפיכך אינו צריך לחלקה:

מ"ט דר"א. במתני':

תני. בתוספתא פ"ז דר' נתן פליג אליבא דר' אליעזר דקסבר לא שאמר ר"א משום שהתחיל בו בהיתר ויגמור אפי' בחצר וכן בשבת אלא דה"ק ימתין עד מוצ"ש ויגמור וכן שיצא חוץ לחצר ויגמור בגינה:

מתני' יין תרומה שנתגלה ישפך. ואינו חושש משום איבוד תרומה משום שאסור לשתותו שמא שתה ממנו נחש:

ושאר כל המשקין מותרין. שאין הנחש שותה מהן ובגמרא הוסיפו עליהן הדבש והציר ושום שנתרסק ואבטיח שנחתך כל אלו אסורין משום גילוי:

כמה ישהו. כמה יעמדו מגולין ויהיו אסורין:

כדי שיבא הרחש. והוא הנחש ומפני שהולך על גחונו קרוי רחש:

ממקום קרוב. בגמ' מפרש כדי שיבא מתחת אוזן הכלי וישתה ויחזור לחורו:

מתני' שיעור המים המגולין. שיש בהן לחוש משום גילוי:

עד כדי שתאבד בהן המרה. שאם היו מרובין שאין המרה והוא ארס של הנחש ניכר בהן ונאבד אין בהן משום גילוי:

ר' יוסי אומר בכלים כל שהן. ואפי' הן מרובין אסורין משום גילוי ובקרקעות עד ארבעים סאה יש בהן משום גילוי ויותר מכאן מתבטל בהן הארס ואין הלכה כר' יוסי:

מתני' ניקורי תאנים וענבים. שנמצא בהן נקבים נקורים:

וקישואים. קומקברו"ש ואבטיחים מילו"ני ודילועין קורבו"ש והמלפפונות צידרו"לי:

אפי' הן ככר וכו'. כלומר אפי' הן כשיעור כר אחד גדול לא יאכל מכולו:

כל שיש בו ליחה אסור. מפני שהארס מתערב עם הליחה ומתפשט בכולה. אבל בדבר יבש חותך את הנקור ואוכל את השאר:

ונשיכת הנחש. בהמה שנשכה הנחש ושחטה אסורה מפני סכנת נפשות לפי שהארס מתחלחל בכל גופה:

המשמרת של יין. שמונחת על הכלי אע"פ שזה התחתון מכוסה בהמשמרת אסורה משום גילוי לפי שהארס עובר דרך המשמרת לתוך כלי התחתון:

ור' נחמיה מתיר. דס"ל דהארס צף מלמעלה ואינו עובר דרך המשמרת ואין הלכה כר' נחמיה:

גמ' יין שנתגלה וכו' מתניתא אמרה כן וכו' כלומר מאי דקמ"ל ר' חנינא דה"ה תבשיל של תרומה שבישלו במים מגולין ישפך שמעינן נמי ממתני' דלאו דוקא יין קתני דכל שיש בו חשש גילוי ישפך ואפי' הוא של תרומה:

אסור לשהותו. שמא ישתה אחד ממנו ולא ידע שנתגלה:

ואם שיהו והחמיץ. כלומר אע"פ שהחמיץ מאליו אסור:

ואם שיהן וצמקו מאליהן. דבהן ניכר אם מאליהן צמקו ולא מחמת ארס הנחש ולפיכך מותרות:

הוו מנקרא בתאינייא. היו מנקרין ניקורים בתאנים במתכוין בשביל שלא יאכלו החברים מהן דבשרואין ניקורין ניקורין חוששין שמא מניקור הנחש הן ופורשין מהן:

והוה ר' חייא רובא אכל מנהון ולית אסור לדעתיה. כלומר שהוא בעצמו לא היה חושש דלדעתיה אין כאן איסור:

הוה עובדא. שנסתכן אחד שאכלן ואפי' כן לא אסיר ר' חייא:

ופריך לא כן תני. בתוספתא פ"ז. ראה צפור מנקרת בתאנה ועכבר באבטיח. אפי' כן אסור שאני אומר שמא במקום הנקר שנקרו נחש אכלו ומשני מנטרה להון הוית. דבאמת משמר היה אותן וראה שלא בא אליהם הנחש:

אין בהן משום גילוי. דאינו שותה הנחש מאלו ורבי סימון מוסיף בשם ר' יהושע ב"ל דאף אין בהן משום יין נסך לפי שאינן חשובין בעיניהן לנסכן לפני ע"ז:

ר' סימון מפרש. לאלו שלשה יינות החד הוא קונדיטון שמערבין אותו עם בשמים וסממנים ונעשה חריף וגרסי' להא בפ"ב דע"ז בהלכה ג':

והמר פסתינון. ובע"ז גריס פסינתון שהוא מבושל עם עשב אפסינתון אשינצו בלע"ז:

והמתוק. הוא חמרא מבשלא שמבשלין אותו לבדו עד שנעשה מתוק:

כן אמר רשב"ל מתוק וכו'. והיינו חמרא מבשלא:

אבאש. חלה ועלו רבי זעירא וחבורתא דרבנן לבקרו:

אמרין הא מרי שמועתא. ר' ינאי ברבי ישמעאל שהוא בעל השמועה משמיה דרשב"ל והא מרי עובדא ר' יהושע בר זיידל דהוי ליה האי עובדא ועכשיו נשאל אותם:

דדילמא מהאי אלין דרשב"ל דהכין הכין. דשמא לא למעשה קאמר לה אלא דהכין והכין מסתברא ליה. ודוגמתו בפרק ט' דסוטה כל אלין מן דהכין הכין ולא סמכין עלון כלו' שהן רגילין לומר כך וכך משמע לן ואין סומכין עליהן למעשה:

א"ל. ר' ינאי ולא כך אלא לעובדא קאמר לה רשב"ל ויכולין אתם לסמוך עליו:

כד נחתון. מבית ר' ינאי פגע ביה ר' אילא בר' בון ועמד עמו וא"ל אלולא שאתם אוהבים את השמועות דאמוראי ולומר הלכה בשמם וכי לא מתניתא דר' חייא היא דתני לאיסורא:

מתני' אמרה כן. ממתני' גופה דהתם נמי שמעינן לאיסורא דקתני החומץ שלהם שהיה יין מתחילתו ואע"פ שעכשיו הוא חומץ אסור וה"ה במבושל דחיישינן שמא נסכו מקודם שבישלו:

איתיי. הבא לי ואנא שתיי וא"ל מאן דבעי ימות יזיל ליה לביתיה וימות לפי שאני חושש במבושל משום גילוי ואיני רוצה להשקותו בביתי:

ולא כן א"ר יצחק וכו'. וכדמפרש לה ר' סימון לעיל חד הוא קונדיטון:

בההוא דשחיק חד לתלתא. הא דקאמר ריב"ל לעיל דקונדיטון אין בו משום גילוי מיירי בההוא שהשים בתוכו שליש אחד משחיקת סממנין בתוך שני שלישי יין דהואיל והרבה סממנין בתוכו אין הנחש שותה ממנו:

קרינה. הוא יין מתוק מתולדתו וצריכה לר' יוחנן דהוה מיבעיא ליה אם יש בו משום גילוי ואתון שאלון למבושל שהיה יין טוב בתחלה בתמיה דלא כל שכן הוא שיש בו משום גילוי:

אינהר ר' אבהו. מתוך הדברים נזכר רבי אבהו דבפירוש אסר ר' יוחנן למבושל שנתגלה:

אם היה. אדם נכנס ויוצא בבית שיש בו יין מותר לפי שמתירא הנחש לשתות ממנו:

בר נטוזא. שם איש:

גיגיתיה. גיגית היין שלו:

אם היה ישן. אדם אחד אצל היין מותר שאימת ישן עליהם:

דבכל אתר ר' אלעזר סמיך לר' חנינא. סומכו ומסייע ליה בכל מקום לסבריה וס"ל כוותיה ואיהו קאמר ישן מותר:

הוות רחמא מצוותא סגי. היתה אוהבת הרבה לעשות מצות וצדקות ובעלה היה שונא מצות והכי הוא בהדיא בע"ז שם ופעם אחד בא עני אחד אצלה ונתנה לו לאכול:

מי אכל. בעוד שהוא אוכל הרגישה בבעלה שבא והעליתה לעני בחדר עלייתה והטמינה אותו ונתנה לפני בעלה לאכול ואכל וישן לו בתוך האכילה ובא הנחש ואכל מזה שהוא עומד לפניו:

והוה מסתכל ביה. זה העני שהוא למעלה היה רואה הכל ושהנחש אכל ממה שלפניו:

מן דאיתער. לאחר שניער הבעל משנתו והיה רוצה לחזור. ולאכול ממה שלפניו והתחיל זה היושב בעלייה לדבר ולהזהירו שאל יאכל מזה לפי שאכל הנחש ממנו:

הדא אמרה ישן מותר. בתמיה הא חזינן דהנחש אכל כשהיה זה ישן וקשיא למ"ד ישן מותר:

ברור הוה. ובע"ז גריס כריך הוה. והיינו הך כלומר הנחש הזה היה רגיל שם בבית ודוגמתו בסוף קידושין אם היו כרוכין אחריה וכן בהרבה מקומות ולפי שזה הנחש היה כרוך אחר בני הבית ורגיל עמהם היה לבו ברור ובטוח ודעתו גסה ולא היה מתפחד מזה הישן ולעולם אימא לך בעלמא אימת ישן עליהם:

ואין אסור משום יחוד. וכי אין האשה אסורה משום יחוד שנתייחדה עם העני הזה בחדר העלייה:

ומשני מדכתיב כי נאפו ודם בידיהם. הוי אומר החשוד על הניאוף חשוד על שפיכות דמים ומכיון שזה לא חשיד אהא שהרי הזהירו לבעל שלא יאכל ממה שאכל הנחש לא חשיד נמי על הניאוף:

בערב שבת. ובע"ז גריס ערב יו"כ עם חשיכה שתה יין הרבה ונשתכר:

מהו מירמתיה מן קומיהון. אם יש להעבירו מלפניהן ולטלטלו:

ארפינון. הניחו להם שמשלהן הן אוכלין:

שהיה מגלגל בגילוי יין. היה מלגלג באיסור גילוי ולא היה חושש לכך ודוגמתו בפ"ה דנזיר בהלכה ב' היה מגלגל בנזרו אילו גלגל וכו':

לקה בדלקת. ונלקה בחולי הדלקת מהארס מחמת שלא נזהר ושתה ממה שנתגלה וראו אותו יושב ודורש ביו"כ וצלוחית מים בידו שהוצרך לכך כדי להקר עצמו מתוקף החמימות שגברה עליו ואע"פ שאין לעשות כך להגן ולצנן עצמו ביוה"כ בכוס מלא מים וזה גרם לו שהיה מלגלג על הגילוי:

א"ל הבי לי ואיני חושש ומריה דצומא ליקום. האדון הבורא שצוה לצום ולאכול ולשתות היום יעמוד לי שלא אנזק מזה ואעפ"כ לא הספיק לשתות ממנו דרך שתייה כ"א אחר שטעם מעט ממנו נתחלחל מחמת הארס של נחש שהיה בהיין וקמ"ל דאין סומכין על הנס במקום סכנה:

ר' ירמיה שאל לר' זעירא. ובע"ז גריס מקודם לזה ר' חייא אמר אין נשאלין על הגילויים. אם אחד שואל מהו לשתות מהגילוי אין הנשאל נזקק ליה. ובתר הכי גריס ר' ירמיה שאל לר"ז. וקאמר הש"ס מריה דשמועתא ושאל ליה. כלומר ר' זעירא בעצמו הוא בעל השמועה שאין נשאלין על כך מפני המעשה שאירע לו כדלקמיה ור' ירמיה שאל ליה על הגילוי בתמיה:

מתנמנם הוה ר"ז. כשהיה יושב ואוכל בלילה ובתוך כך נכבה הנר שלפניו ונתן ידו על תומנתא שם המדה מהכלי יין אשר לפניו ואמר לבני ביתו הדליקו את הנר וכשהדליקו מצא שפיפון דומה לשערה כרוך על הכלי וא"ל רשע וכי לא הוינא זהיר בך שנתתי ידי על הכלי ואלולא זה כבר היית נכנס לתוכו וא"כ בודאי ר"ז יהיה מחמיר להשואלו על הגילוי:

צריכין למיחש. צריכין אנחנו לחוש ולהזהר ממה שהבריות אומרים שיש לחוש כדקחשיב ואזיל:

אסור דלא מיתן בר נש פריטין גו פומא. מפני שהפרוטות יד הכל ממשמשין בהן ופעמים יש עליהן רוק יבש ממוכי שחין או זיעת האדם שהיא סם המות חוץ מזיעת הפנים כדלקמן:

פיתקא. פת לחם תחת בית שחיו מפני הזיעה. ויש גורסין פיסתתא פס ידו תחת בית השחי שמא נגע בידו סם רע:

ותבשילא תותי ערסא. שמא יפול לתוכו דבר המזיק. א"נ מפני רוח רעה ששורה עליהן:

מיצע סכינא. וכן לתחוב הסכין תוך הצנון או תוך האתרוג ולהניחו שמא יפול אדם על חודו:

אין קטא קטא שיחור. כך היה משיב ר' ינאי להרוצים להכניס עצמן בספק סכנה אם תחטוב חוטב אתה את הפחם ואם תאבד אובד אתה את המרגלית ומשל הוא כלומר ודבר מה יעלה בידך ולמה לך בשביל דבר מועט להכניס עצמך לספק איבוד נפש. ולחטוב עצים תרגום ירושלמי למיקטב קיסין:

ר"ל. היה אומר אם מכרת עצמך ללודנין. הם הלודיים האוכלין בשר האדם בדמים יקרים היית מוכר עצמך ועכשיו למה לך למכור עצמך בדמים קלים ומועטים ובשביל דבר מועט לא תסכן נפשך:

תני. בתוספתא פ"ו:

לא ירבץ בהן. להשכיב את האבק שלא יעלה:

ולא ישפכם ברה"ר. שמא יעבור אדם עליהן יחף ויעמוד הארס בין קשרי אצבעותיו וכיון שנוקב את הבשר שוב אין לו רפואה:

לא אסרו אלא מקום סירטא. מקום שיש בו סדקים ובקעים. ופריך פניו בסירטא הם בתמיה מה יש סדקים בפנים עצמו וקאמר דראש אצבעות ידים ורגלים קאמרי דכסירטא הן בין אצבע לאצבע וכן בתוך הכף יש סדקים:

בשאינה נופלת. בשאין הפת עושה ניפולין אבל אם הוא עושה ניפולין שנפרדת לחתיכות חתיכות יש חשש שעדיין הארס בתוכה ולפיכך היא מתפרדת לחתיכות:

כאן האור שולט. בפת חום האור שולט ומחמת זה כלה האירס וכן אין כלי מפסיק בין פת להתנור אבל במים שהוחמו אין האור שולט במים עצמן והכלי הוא מפסיק בין מים להאש:

מה יעשה לי הרשע. הנחש הזה שאין אני שותה אלא חמין וס"ל דבחמין אין שום חשש וכדמסיק דמילתיה דשמואל אמרה כלומר דשמעינן ממילתיה דצונן שנעשו חמין מותר דאין חשש שמא שתה מהן כשהיו צונן דא"כ היה ניכר כשהוחמו שהיו נשתנין מחמת הארס השוקע למטה:

רשע זה דעתו נקיה. ומריח מה שהוא שותה ואם הן חמין שנצטננו אינו שותה מהן ושמעינן ממילתיה דר' חנינא דחמין שנעשו צונן מותרין דכשנצטננו דעתו נקיה ואינו שותה וכשהן חמין מסתמא אינו שותה מהן:

בין זה ובין זה אסור. דלעולם חוששין וכדתנינן בתוספתא שם דמסייע ליה לר' יוחנן דחמין דוקא כל זמן שמעלין הבל אינו שותה מהן ואח"כ שותה ודלא כר' חנינא וכן שנינו שם דמים המגולין אע"פ שמחממן אסורין ודלא כשמואל:

מי כבשים וכו'. המים שנכבשו בהן מותרין שאין שותה מהן ואם לא כבש אלא הדיח בהן שותה והרי אלו אסורין:

ואובשין. מל' באושים:

אסור. ובתוספתא גריס אין בהן משום גילוי:

המשמרת של יין. שמשימים על הכלי לסנן בו את היין דתנינן לקמן במתני' דר' נחמיה מתיר משום גילוי ומפרש בברייתא אליבא דר' נחמיה דאם היתה פקוקה מלמעלה במקום ששופכין בה היין אע"פ שמלמטה היא פתוחה שאינה נוגעת בכלי שלמטה אלא היא תלויה אפ"ה אין בה משום גילוי:

ר' יהודה אומר אם היתה התחתונה מכוסה. כלי התחתון שנשפך היין לתוכו הוא מכוסה שנתן המשמרת עליו אע"פ שהעליון של המשמרת מגולה מותר מפני שאירס הנחש עומד כסבכה שהיא למעלה כך הוא צף ועומד מלמעלן ואינו בא לתוך כלי התחתון שמסננין לתוכו:

א"ר אלעזר בשלא טרף. את היין שבמשמרת אבל אם טרף ועירבו אסור מפני שהאירס נתערב בו. לגין בתיקו. לגין של יין שהוא נתון בתיק שלו מותר דאין כאן חשש שישתה הנחש ממנו כיון שהוא טמון בהתיק ומשום סיפא נקט לה:

מכוסה. אם הלגין הוא חוץ מהתיק ומכוסה בכיסוי כל דהו ואינו פקוק בתוכו אסור דחיישינן שהסיר הנחש המכסה ושתה ממנו וכדלקמן דחמתיה מגלי ומכסי:

פקוק ואינו מכוסה. שאין הכיסוי עליו אלא פקוק בפקק בתוכו:

אם היה פקקו חוץ. שנראה מבחוץ שהוא גבוה ובולט מותר דכשרואה הנחש הפקק אינו בא לשתות ממנו א"נ חוץ מל' חציצה ודבוק וכך הוא בתוספתא פ"ז ואם היה פקק חץ בה ה"ז מותר ודוקא אם הוא חזק כדמפרש ואזיל דתרין אמוראין פליגי ביה:

חד אמר. אם הוא פקוק בחוזק ודוחק כל כך כדי שינטל הלגין בפיקקו דאי לאו הכי חוששין שמא שתה מן היין שלמעלה שבין הפקק ובין שפת הכלי ואידך אמר שיהא פקוק כדי שלא יכנס לתוכו בין הפקק ושפת הכלי ראש הכרכר של אורג שהוא דק ואינו צריך שינטל בפקקו:

מאן דעבד טבאות. מי שהוא רוצה ליזהר ולעשות יותר בטוב פקיק להכלי ומכסה ג"כ מלמעלה:

לגין של יין שהניחו בשיד' תיבה ומגדל. ולא בדקו בתחלה שם באותו שידה וכו' ושכחו שם וחזר ומצאו אע"פ שהיה בשידה וכו' אסור דשמא יש בו נחש מקודם שהניחו שם:

בדקו. וראה שהוא נקי ואין בו כלום ואח"כ הניחו מותר ולא חיישינן שמא בא הנחש וחזר ויצא משם:

בחד דחמתיה מגלה ומכסי. אחד היה רואה שהנחש מגלה הכלי ומכסה אותו ובא מעשה לפני רבי ואמר וכי מפני רשע זה שעשה כן נקלקל את תיקון הכסויין ולחוש שמא גם שאר הנחשים יעשו כזה. א"כ בניחותא אמר דעכשיו מפני רשע זה נקלקל את תיקון הכסויין שלא לסמוך עליהן והשתא שייך שפיר הא דר' מנא אבתריה:

לא מסתברא דלא ההיא עובדא דההוא אסיר. כלומר ואמאי נחמיר בכולן וכי לא מסתברא אלא האי עובדא של זה הוא דאסיר שראוהו עושה כך אבל לא בשביל זה נקלקל את הכיסויין בעלמא דסתם נחשים אין דרכן לכסות כ"א לגלות אותן:

א"ר ירמיה חלב של גוי וכו'. גרסי' להא בפ"ב דע"ז בהלכה ח' אמתניתין חלב שחלב נכרי וכו' דפליגי בטעמא למה הוא אסור:

מפני תערובת. של חלב בהמה טמאה ולא משום חשש גילוי וכהאי דתנינן בתוספתא דע"ז פ"ה עומד הוא נכרי וכו' והתם גריס ישראל יושב בעדרו והנכרי חולב ומביא לו ואינו חושש וכן הוא בע"ז וגי' זו ניחא טפי דש"מ דאין החשש אלא משום תערובת חלב טמא וכשישראל יושב בעדר סגי שרואה שאין שם בהמה טמאה ואע"פ שאינו רואה אם לא נתגלה:

רבא וכו'. פליג דהחשש הוא משום גילוי שאין הנכרים נזהרין בו:

ויעמיד. החלב ואם יש בו ארס הנחש אינו נקפא. ומשני מפני האירס שעומד בין הנקבים של הגבינה ואינו ניכר:

שלשה אירסין הן וכו'. והתם בע"ז מפרש לה של זקן צף הוא מלמעלה ושל בחור שהוא חזק וכובד בו שוקע בתוך המשקה לקרקעיתו של הכלי ושל בינוני עומד כסבכה מלמעלה ואינו צף ממש:

גוגייתה דסדרא רובה. גיגית יין שהיה לאנשי ביהמ"ד הגדול ושתו הראשונים ממנו ולא מתו והאחרונים שתו ומתו וקאמר שאני אומר אירס שוקע היה ולפיכך לא הזיק להראשונים וכן בהאי עובדא דפועלים בחקלא וכו' וכן הוא בע"ז:

ותני. בתוס' דמכלתין פ"ז כן:

חמשה משקין וכו'. בתוספתא שם:

מודים חכמים. לר"ש בשראו אותו נוקר אם ראו הדבש שהוא נקור בנקירות נקירות חוששין שמא אכל הנחש ממנו והוא הנוקר:

ולא הספיק לשאול. אם יש בו חשש גילוי עד דפעפעת הצלוחית ונבקע בידו מפני הארס א"נ שמאליה נשברה כדי שלא יבא לידי ספק גילוי:

ניתנה רשות לארץ לבקע מפניו. כלומר דרך הנחש והוא ממין הקטן כדלקמן ושפיפון שמו והוא נבלע בארץ וחוזר לחורו וכשרוצה לצאת נבקע הקרקע מפניו ויוצא אבל אם הוא על הכלי לא ניתנה רשות לבקע מפניו כלומר שאין דרכו שיהא נבלע בתוך הכלי כדי לשתות ולחזור ולצאת שלא ניתן לו רשות לזה כ"א דוקא כשהכלי מגולה שותה ממנה ולפיכך מהני כשהיא מכוסה:

יתבין בחד בית אזלי מרמרין. והלכו בתוכו על אבני מרמרא שהיה הבית רצוף בהן ואמרו אם אפשר הוא שיהא נראה אותו הנחש כאן ולבקוע הקרקע של מרמרא ואדהכי איתחמי ואמרו ברוך הוא שבחר בהן בחכמים ובדבריהם:

הוה מידחיל מניה סגין. היה מתפחד הרבה מפניו לפי שהוא קטן כשערה ואינו נראה והיה נותן מטתו על ארבעה מזרקי מים לארבע רגליה שלא יוכל לבא אצלו ופעם אחת פשט ידיו ומצאו אצלו וצעק ואמר הרימו אותו ממני שומר פתאים ה' שלא הזיק אותי:

וכמה הוא שיעור נקב. סיפא דהתוספתא דלעיל היא בדקו לשידה תיבה ומגדל ואח"כ הניחו מותר ומסיים שם ואם היה בהן נקב אסור ומפרש וכמה היא שיעור הנקב:

מחוי ביה הכין. הראה בראש אצבע קטנה שלו ואמר כך הוא השיעור כדי ראש אצבעי קטנה:

של תינוק בן יומו. שאפי' הנקב קטן כל כך יכול הוא להכנס וכדמסיים ואזיל שאפי' בפחות מיכן הוא יכול ליכנס לפי שאותו המין נחש הוא כשערה כדלקמן:

אלא דלא ידע דהוא נפק לא עליל. כלומר אלא כל זמן שאין לו ריוח מועט בנקב שיוכל לצאת מהר אינו נכנס ולפיכך אין חוששין אם הנקב הוא בפחות משיעור הזה:

הדין סלתא. סל קטנה ובה איזה דבר שיש בו חשש כגון אבטיח וכיוצא בו חוששין ואפי' הנקב קטן כמה אסור מפני שהנחש רואה בו נקבים נקבים ויכול ליכנס בזה ויוצא בזה ולפיכך נכנס שם:

הדא סלקותא. הוא ג"כ סל ותולין אותו על היתד ונקרא סלקותא ואפי' הוא תלוי וגבוה כמה אסור דהנחש משתלשל מלמעלה ויורד ונכנס בתוכו:

איזהו מקום קרוב. דקתני במתני' כדי שיבא ממקום קרוב:

מאוזן חבית ולפיה. חבית לאו דוקא אלא כד או איזה כלי וכדי שיעור מאוזן הכלי ולפיו הוא מקום קרוב דשמא הוא תחת אוזן הכלי ואם שהה מגולה כל כך אסור:

ולא חמי ליה. בתמיה וכי אינו יכול לראותו אם הוא תחת אוזן הכלי ומשני ר' חנינא מין קטן הוא וכו' ואינו נראה כל כך ומפני אותו המין הקטן הוא דחששו:

גמ' תני. בתוספתא פ"ז:

כדי שתהא חבית שיחין. והוא של שייטין ובתוספתא גריס חבית של שיטין ומסיים שם להא דלקמן אח"ז. המעין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי. ואפילו כל שהוא:

היין וכו'. הכל מודים דאין בו חילוק ובין בכלים ובין בקרקעות כל שהוא ניכר בו הארס יש בו משום גילוי:

תוסס. אין הנחש שותה ממנו:

בצד הבור וכו'. ובתוספתא גריס בתוך הבור של יין דסבר דכיון דיש בו הרבה מתבטל הארס:

גיבי. גומא:

כזה אין בו משום גילוי. מפני שכשהגשמים מטפטפין אין הנחש שותה מהן:

ועד היכן. שיעור הגשמים המטפטפין:

עד כדי שתפוח הכרית. מלשון תפוחים הכריתים במנחות (דף כח) כרתי שם מקום. כלומר שאם ירדו כ"כ עד אם הטפה יורדת עושה כמין תפוח על המים:

עד כדי שיעשו כרגלי האווז. כדרך הגשמים שהן נוטפין על המים טיף אחר טיף נראו המים שהן מתפשטין לכאן ולכאן ונעשו כרגלי האווז:

מכיון שהותר מה שבשדה. מהמים אשר שם מחמת גשמים מנטפין בהן הותר גם מה שבבית מה שנמשכין לשם מהמים אשר בשדה ואע"פ שאותן שבאים להבית אין הגשמים מנטפין עליהן משום דכל זמן שהגשמים מנטפין עליהן מבתוץ אין הנחש שותה מהן אף ממה שנמשכין להבית:

הגילוין נוהגין וכו'. כלומר כל מקום וכל זמן שהנחשים מצויין כל ארץ וארץ לפי מקומה ושעתה ולאפוקי במקום שאין הנחשים מצויין דאם לא כן מאי קמ"ל:

גמ' מאי תנא ניקורין. דחיישינן מפני ארס הנחש שהקיא ונשאר שם:

רבן גמליאל היא. דתנן בפ"ט דפרה כל השרצים אינם פוסלים את מי חטאת אם שתו מהן חוץ מן החולדה מפני שהיא מלקת שלוקקת בלשונה ומתערב הרוק שבלשונה עם המים ר"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא מפיו לתוך המים והשתא הא דחיישינן בניקורין כר"ג הוא דאתיא דאלו לת"ק דלא קחשיב התם נחש לא חייש ג"כ בניקורין משום גילוי:

א"ר יונה מה אפכיי להן למצות גבי ניקורין. בתמיה דמאי מהפכת לאהדורי לדין איסורין של מצות ולדמות לגבי ניקורין דשאני ניקורין דסכנתא היא וחמירא סכנתא מאיסורא וא"כ אף הת"ק דפליג התם מודה הכא גבי ניקורין:

ולא כן תני וכו'. כלומר דמייתי סייעתא למילתיה כמו דפריך אהא דר' בא דלקמן דדחיק נפשיה לאוקמי האי ברייתא כמי כר"ג ודחי לה דלא היא אלא ככ"ע אתיא וה"ה הכא גבי ניקורין דמתני'. ולא כן. וכי לא תנינן בתוספתא ומייתי לה בהלכה דלעיל ראה צפור וכו' חוששין שמא במקום שנקר הנחש אכלו וא"ר בא עלה נמי דכר"ג הוא דאתייא דהוא אמר נחש חוזר ומקיא ואקשיר' יונה ליה כמו דמקשי הכא מה אפכיי להן למצות גבי ניקורין:

ולענין טריפה ואמר ר' בא וכו'. כלומר ותו דטפי קשיא לר' בא גופיה דידיה אדידיה דהא לעיל בפ"ט דברכות סוף הלכה ג' דמייתי הברייתא לענין טריפה שחטה ונטלו הזאבים בני מעיה כשירה אע"פ שהחזירן כשהן נקובים ולא בדקם קודם שנטלו ופרכינן התם וחש לומר שמא ניקבו במקום הנקב ומשני ר' בא בשם רבנן דתמן דטעמא משום דחזקת בני מעיין בכשרות הן והכא את אמר השין בתמיה דהא למאי דמדמי איסרק לגבי ניקורין א"כ כמו התם דאע"ג דאיתיליד בהו ריעותא דהחזירן כשהן נקובין אפ"ה לא חיישת בהו שמא במקום נקב נקב ה"ה הכא גבי ניקורין לא ניחוש שמא במקום נקר אכל הצפור:

חומר הוא וכו'. כלומר אלא דעל כרחך ליכא לדמויי לאיסורין דחומר הוא סכנת נפשות מבאיסורין ולא תדחוק נמי לאוקמי המתני' כר"ג דככ"ע אתיא וירדו בניקורין בשיטת ר"ג דהתם ואע"ג דפליגי עליה באיסורין משום דחמירא סכנתא מאיסורא:

דג ניקור אסור. ור' חזקיה בשם רב מחלק דאם הוא חי אסור וכן אם הוא מליח ע"י מליחה מתחלחל הארס ואם הוא דג מת נוטל מקום הניקור ואוכל השאר דאין מדרך הארס להתפשט כשהוא בדבר מת:

שנתמסמסו בני מעיה. הן הגרעינין שבתוכו ונקראין מעי אבטיח אסור שניכר שמחמת הארס נתמסמסו:

חד בר נש וכו'. מייתי ראיה שכשמתחלחל הארס מתפשט בכולו כהאי דאכיל מניה עשרה בני אדם ומתו כולן מחמת הרירין של הנחש שעברו בתוכו בהמלפפון ופסקוהו וקילקלו כולו:

הוה סני קופד דאימר. היה שונא בשר הכבש ופעם אחת אכל בשר ולא ידע שהוא מכבש ועבר אחד וא"ל זהו בשר כבש ונתבהל וקצה עליו כשזה גילה לו ומת וכן חמרין היו נכנסין בפונדק א' ובקשו שיתנו להם עדשים לאכול ונתנו להם ובקשו עוד פעם ב' ונתנו להם ואמרו שהראשונים היו טובים מאלו והשיבו להם שמחמת שמצאו בהראשונים שדרו של נחש לא רצו ליתנם להם עוד מזה ומחמת כן נתבהלו וקצו במה שאכלו ומתו ומייתי להני עובדי שלפעמים כשלא ידע האדם מה הוא אוכל אינו ניזוק אע"פ שהוא דבר מאוס ושנאוי לו וכשמגלין לו אז ניזוק מחמת שקצה לו בזכרו ממנו:

כתיב ברצות ה' וגו' זה הכלב. שמשלים אתו ומטיב לו וכן הנחש כהני עובדי דלקמן:

רעייא. מעשה ברועים שחלבו חלב ובא הנחש ואכל מהחלב והכלב היה רואה לזה וכשבאו הרועים אח"כ לאכול ממנו התחיל לנבוח בהן שיכירו וימנעו מלאכלו והן לא הבינו לזה ובסוף אכלו ומתו:

חד בר נש. עשה שומים שחוקים בתוך ביתו ובא נחש שהוא שוכן בהר ואכל ממנו והנחש של הבית ורגיל שם היה רואה זה וכשבאו בני הבית לאכול הנשאר התחיל מחרחר וזורק עליהם עפר שיבינו וימנעו מלאכלו והן לא הבינו והשליך הנחש עצמו לתוך השומים כדי שלא יאכלו והרי ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו וכן מהאי עובדא דלקמיה:

חד בר נש. הזמין לרב אחד לסעוד אצלו וכשבאו להסיב על השלחן הושיב הבעה"ב את הכלב אצל האורח וא"ל וכי בזיון אנא חייב לך שאתה מבזה אותי להושיב הכלב בצידי וא"ל רבי ח"ו אלא טובה אני חייב להכלב שעשה עמדי ואני משלם לו לעשות עמו הכבוד הזה מפני שהשבאים שחוטפין בני אדם לשביה נכנסו כאן לעיר ובא אחד מהם ורצה לקחת אשתי ובא זה הכלב ואכל את ביציו וסירסו והניחה בשלום:

מתני' שנולד בה ספק טומאה. כגון האי דשנינו בפ"ד דטהרות ספק משקין ליטמא טמא כיצד טמא שפשט רגלו לבין משקי' טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא וטומאתן בספק במקום התורפה במקום גלוי ועומדת ליפסד שם יניחנה במקום מוצנע דקסבר ר"א שהוא מוזהר על שמירתה דכתיב את משמרת תרומתי ויש אם למקרא ובשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה תלויה דתרוייהו בעו שימור:

ר' יהושע אומר וכו' יניחנה במקום התורפה. אם ירצה דקסבר יש אם למסורת ותרומתי בלא וי"ו כתיב:

אל יחדש בה דבר. לא לשמרה ולא לגרום לה טומאה אלא יניחנה במקומה עד שתטמא מאליה טומאת ודאי ותשרף והלכה כרבן גמליאל:

גמ' מדברי שלשתן. נלמד דתרומה תלויה אסור לשורפה דבזה הכל שוין הן דאף ר' יהושע לא קאמר אלא יניחנה במקום התורפה כדי שתטמא טומאת ודאי דכל זמן שהיא תלויה אין לשורפה ולא לאכלה:

מתני' חבית. יין של תרומה שנשברה בגת העליונה והיא שנקראת עדשה שעוצרין שם את הענבים:

והתחתונה. היא הבור שלפני הגת שהיין יורד לתוכו:

טמאה. שיש שם חולין טמאין דחזו ליה בימי טומאתו ואם תפול התרומה לתוכן ילך הכל לאיבוד וכגון שהחולין הן פחות ממאה ותדמע מחמת התרומה ותטמא התרומה ולא יהו ראויין כלל מכח התרומה טמאה שבתוכן:

מודי ר"א ור' יהושע. אע"ג דפליג ר' יהושע בסיפא וחייש להפסד חולין מודה הוא לר"א שאם יחזור אחר כלי טהור ויכול להציל מן התרומה אפי' רביעית הלוג בטהרה יציל ואע"פ שבתוך כך שיחזור אחר כלי הטהור יפול מן התרומה לתוך החולין ויופסדו החולין מ"מ הואיל ויכול להציל ממנה רביעית שהוא דבר חשוב יציל ואל יטמאנה בידים:

ואם לאו. שאין יכול להציל ממנה אפי' רביעית בטהרה שלא ימצא כלי טהור בהא הוא דפליגי:

ר"א אומר תרד ותטמא. מעצמה ואל יטמאנה בידיו לקבל את התרומה בידים שהידים פוסלין את התרומה לפי שאסור לטמאות את התרומה בידים ור' יהושע ס"ל דאף יטמאנה ביד כדי להציל את החולין כדקאמר לקמן לא זו התרומה שאני מוזהר מלטמאה:

וכן חבית של שמן. תרומה שנשפכה וכו' ולהכי נקט בשמן שנשפכה מפני שהולכת לאיבוד דאלו נשברה ובתחתונה תולין טמאין כ"ע מודים בשמן שאם אינו יכול להציל ממנה רביעית בטהרה שאל יטמאנה בידים דאין כאן הפסד חולין מפני שהשמן ראוי להדלקה ולתקלה לא חיישינן דרמי ליה בכלי מאוס כדאמרי' לעיל ריש פ"ה כי פליגי בשל שמן שנשפכה ע"ג קרקע והולכת לאיבוד דר"א ס"ל דאם אינו יכול להציל ממנה רביעית בטהרה תרד ותבלע בקרקע ואל יבלענה בידיו ולטמאה ור' יהושע סבירא ליה דאף יציל בטומאה ובידים מה שיכול להציל כדמסיים על זו ועל זו וכו' בין שיש חשש טומאה להחולין ובין שהולכת לאיבוד לא זו היא התרומה שאני מוזהר עליה מלטמאה:

ובל תטמאה. ואיזו היא שאני מוזהר בבל תטמאה:

יניח לפניו. אחת על הסלע ואל יתננה לתוך ידו כדי שלא יטמא התרומה בידים והלכה בכולהו כר' יהושע:

מתני' וכן נשים וכו'. בהא כ"ע מודו דאל ימסרו להן נפש אחת מישראל אא"כ יחדו להן אחד כשבע בן בכרי כדקאמר בגמ':

גמ' חברייא בשם ר' אלעזר וכו'. הך דר"מ ור' יוסי בסוף פ"ק דפסחים היא וגרסי' לכולה סוגיא שם דתנינן התם דא"ר חנינא סגן הכהנים מימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא בולד הטומאה עם הבשר שנטמא באב הטומאה הוסיף ר"ע ואמר וכו' א"ר מאיר מדבריהם למדנו ששורפין תרומה טהורה עם הטמאה בפסח א"ר יוסי אינה היא המדה ומודים ר"א ור' יהושע ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה וכו' ופליגי התם לעיל לפרושי האי מדבריהם דאומר ר"מ מדבריהם דמאן דחד אמר מדבריהם דר"ח סגן הכהנים ודר"ע כדלקמן וחד אמר מדבריהם דר"א ודר' יהושע דהכא והאי ריש הסוגיא אזלא אליבא דמ"ד מדבריהם דר"א ור' יהושע וכלומר מדברי ר' יהושע דס"ל הכא דיטמאנה ביד מכיון דסופה לאיבוד וה"ה נמי ששורפין הטהורה עם הטמאה בערב פסח כיון דבלא"ה לאיבוד הולכת ומאי מדבריהם ממחלוקת של ר"א ור' יהושע למדנו זה משום דהלכה כר' יהושע והיינו דקאמר הכא חבית הראשונה כלומר מתני' דלעיל חבית שנולד לה ספק טומאה שהיא נשנית ראשונה כר' יוסי וכדמפרשי חברייא להא דר' אלעזר דכר' יוסי הוא ולית ר"מ מודה בה דכך שנה ר' יהושע שיניחנה במקום התורפה אלא דר"מ אליבא דר' יהושע ס"ל הואיל ונולד לה ספק טומאה שורפין אותה וחבית שניה והיינו המתני' דהכא כר"מ אליבא דר' יהושע היא דאזלא דמכיון דסופה לאיבוד שרי לטמוייה ביד כדיליף וקאמר מדבריהם למדנו ולית ר' יוסי מודה בה דס"ל אינה היא המדה ולקמיה מדייק עלה:

אמר לון רבי יוסי. לחברייא והוא ר' יוסי אמורא ראו מה אתם אומרים דחבית הראשונה וזהו שנולד לה ספק טומאה כר' יוסי דפסחים היא דאזלא הא כר"מ שורפין דהא הכי קאמריתו דלית ר"מ מודה בה משום דס"ל דכל ספק טומאה בתרומה שורפין אותה והשתא קשיא דאם כר"מ שורפין וכר"ש ג"כ שורפין כדשמעינן מדלקמן א"כ וירבו ר"מ ור"ש על ר' יוסי דיחיד ורבים הלכה כרבים וישרפו כל ספק טומאה בתרומה ואנן לא תנן הכי בפ"ד דטהרות דלא קחשיב שם אלא ששה ספיקות ששורפין את התרומה עליהן ספק בית הפרס וכו' ואלו שאר ספיקות תולין ולא שורפין:

ועוד מן הדא. דאנן חמיין מרבנן דכי אתא עובדא קומיהון בתרומה שנולד לה ספק טומאה דאמרין להשואל איזל תלי ולא אמרין ליה זיל שרוף אלמא דנהגין כן ולא מחזקינן לה כטומאה ודאית ואמאי הא לדידכו ר"מ ור"ש תרוייהו ס"ל דלא כר' יוסי ושורפין לכל ספק טומאה בתרומה:

והן אשכחן. כך הוא בפסחים כלומר והיכא אשכחנן דא"ר שמעון שורפין בספק טומאה:

דתנינן התם מודי ר"א ור' יהושע ששורפין זו לעצמה. לטהורה בע"פ ולזו לעצמה להטמאה ועל מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה בשאר ימות השנה שר"א אומר תשרף זו בעצמה וזו בעצמה משום דס"ל דמוזהר על שמירת התלויה כשם שמוזהר על הטהורה ורבי יהושע אומר שתיהן כאחת דהואיל ונולד לה ספק טומאה שוב אינו מוזהר על שמירתה:

וא"ר יוחנן ר"ש שנייה. ר"ש הוא ששנה להסיפא זו במתני' דהתם וכך הוא שנוי בתוספתא פ"ק שם אר"ש לא נחלקו ר"א ור' יהושע על הטהורה ועל הטמאה ששורפין זו בעצמה וזו בעצמה על מה נחלקו על התלויה ועל הטמאה וכו' אלמא דלר"ש שורפין את התלויה דהא לדידיה מיהת כ"ע שוין בזה דלשריפה עומדת:

ואין תימרון לית ליה לר"מ תלויה. זה הכל מקושית ר' יוסי לחברייא הוא כלומר וכי תימא דלעולם לית ליה לר"מ לתלויה שמותר לשורפה ור"ש יחידאה הוא בזה וכי קאמרינן דחבית הראשונה כר' יוסי ולית ר"מ מודה בה היינו לענין מה דשנינו לר' יהושע אליבא דר' יוסי דמניחה במקום התורפה דבהא לא מודה ר"מ אלא דס"ל דלר' יהושע מטמאה אותה ביד מכיון דבלאו הכי כבר נולד לה ספק טומאה כמו דאית ליה לר' יהושע בחבית שניה אבל לא לענין ששורפה בעוד שהיא תלויה:

הא תני. בהדיא בתוספתא דפסחים בפ"ג גבי הא דשנינו שם ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת תרומה תלויה וטמאה שורפין אותה ע"ש עם חשיכה דברי ר"מ וחכמים אומרים בזמנה כהאי דתנינן במתני' שם לחכמים. ובתוספתא שלפנינו הגירסא תרומה טהורה וטמאה מבערין אותה מלפני השבת דברי ר"מ וכו' וזהו ממש כבמתני' דהתם וגי' הש"ס היתה תרומה תלויה וכו' וכן הוא לקמן. קתני מיהת דלר"מ תרומה תלויה בשריפה היא דלא מצית למימר דהתם מטעמא דחמץ הוא ולא סגי אלא בשריפה דא"כ מ"ט דלא שרפינן לה אלא עם חשיכה ולא מקודם כדין שריפת חמץ בכל ערב פסח דכן הוא הדין בע"פ שחל להיות בשבת אלא ודאי מטעמא דבלא"ה לשריפה עומדת ומכיון שאין לה אוכלין שורפין אותה שלא תתחמץ והואיל ותרומה היא ממתינין מלשורפה עד עם חשיכה וש"מ דלר"מ נמי ס"ל דתלויה בשריפה היא והדרא קושיא לדוכתה:

תפתר בתלויה שאין דעתו להשאיל עליה. כצ"ל וכך הוא בפסחים כלומר שנתיאשו ממנה ואין דעתו לישאל על ספיקה שמחזיקה לטומאה ודאית וכיון שכן היא בשריפה כטומאה ודאית ולעולם תלויה שדעתו לישאל עליה אינה בשריפה לר"מ דהויא כטהורה דשמא יטהרו אותה:

א"ל כן. נמי א"ר יוסי רבן והוא ר' יוסי רבו דר' מנא המפורש במקום אחר דכל תלויה וכו' כלומר דהדר ר' יוסי ושניי נמי הכי:

דתני. בתוספתא דמכילתין בפ"ז ושם הגי' מהופכת וגירסא דהכא היא עקרית:

תלויה שאמר טהורה היא טמאה היא. כלומר אע"פ שיכול להיות שטהורה היא אם הייתי שואל לחכם על ספיקה אעפ"כ אני מחזיק אותה שטמאה היא שאין דעתו לישאל עליה:

הרי זו טמאה. מכיון שנתייאש ממנה וכטמאה ודאית היא ודינה בשריפה:

אם אמר הריני מניחה כך על מנת שאשאל עליה. על ספיקה טהורה כלומר עדיין אינה בחזקת טומאה דיכול להיות שיטהרו אותה:

א"ר יוסי בר' בון. דלא צריכין להאי שינויא דחיקא דבלא"ה ל"ק מהאי דקתני דלר"מ שורפין את התלויה בע"פ שחל להיות בשבת דתיפתר שנולדה לה ספק טומאה עם דמדומי חמה ולית ש"מ כלום כלומר דהא דקתני ששורפין אותה ערב שבת עם חשיכה מיירי בכה"ג שנולד לה הספק טומאה עם שקיעת החמה ולפיכך שורף אותה מיד דאינו יכול להשהותה יותר דמחר ע"פ הוא והרי אינה ראויה לאכילה אף בשעה שמותר לאכול אבל בעלמא לעולם אימא לך דאף לר"מ אין תרומה תלויה בשריפה ואכתי ר"ש יחידאה הוא ולא קשיא מידי לחברייא:

ואתון אמרין וכו'. כלומר דהדר הקשה ר' יוסי לחברייא קושיא אחריתא ואסוף דבריהם קאי הקושיא דאתון אמרין דחבית הראשונה כר' יוסי ולית ר"מ מודה בה וחבית השניה כר"מ ולית ר' יוסי מודה בה והיאך מציתו לאוקמי חבית שניה והיינו מתני' חבית שנשברה בגת עליונה והתחתונה טמאה כר"מ והא תני בברייתא עלה בד"א בבור שאין בו כדי להעלות אבל בבור שיש בו כדי להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. כצ"ל ובהעתקת הדפוס הוחלפו התיבות בטעות. כלומר אם אין בחולין שבבור התחתונה כדי להעלות את התרומה אם תפול לתוכה שהחולין הן בפחות ממאה נגד התרומה בהא פליג ר' יהושע וקסבר דיטמא ביד את התרומה כדי להציל את החולין אבל אם יש בחולין כדי להעלות את התרומה אסור לטמאות התרומה ביד אפי' כל שהוא:

ואין כר"מ היא יש בה כדי להעלות היא אין בה (כך היא בפסחים) להעלות אפי' כל שהוא אסור לטמאות. בתמיה דאי כר"מ מוקמית לה הא לדידיה לעולם מותר לטמאות ביד היכא דבלא"ה התרומה הולכת לאיבוד כדקאמר התם ששורפין את התרומה טהורה עם הטמאה בע"פ ומאי האי דמחלק בברייתא אליבא דרבי יהושע הא לדידכו יליף ר"מ מדברי ר' יהושע דמתני' דלעולם מותר לטמאות ביד בכה"ג:

ועוד. קשיא לדידכו דאמריתו חבית שניה כר"מ ולית ר' יוסי מודה בה מן הדא דתנינן התם דמהדר ליה ר' יוסי לר"מ אינה היא מידה ולית בר נש אמר אינה אלא דהוא מודי על קדמייתא דהא משמע דהאי דקאמרת הכא אינה היא המדה דהתם בתרומות מכלל דר' יוסי מודה בהאי קדמייתא והיינו דהכא בתרומות ומשום דלא דמיא לה ההיא דפסחים כדמפרש לקמיה והשתא קשיא עלייכו למאי דאמריתו דלית ר' יוסי מודה בה בהאי מתני' דהכא:

מאי כדון. השתא מפרש לה ומ"ט אינה היא המידה לר' יוסי וקאמר דשאני תמן והיינו הא דהכא בתרומות שהתורה חסה על ממונן של ישראל שאם תפול התרומה לתוך החולין טמאין תטמא התרומה ויודמעו החולין ויופסדו לגמרי דלא חזו ליה אף בימי טומאתו מחמת התרומה שנדמעת בתוכן אבל הכא בתרומה טהורה בע"פ מה אית לך מימר דמה הפסד יהיה לו אם ישרוף אותה בפני עצמה ולפיכך קאמרר' יוסי אינה היא המידה ופריך והכא נמי וכי אינו מפסידו ממון אם הוא צריך עצים לשרוף לכאו"א בפ"ע ומשני דלהפסד מרובה הוא דחשו להפסד מועט לא חשו מידי:

א"ר יוסי בר' בון. דמהכא לא תיקשי מידי לחברייא דהכי קאמרי דסברת ר' יהושע במתני' דהכא היא כר"מ דכל היכא דהולכת לאיבוד שרי לטמוייה ביד ולא כר' יוסי דשמעינן לדידיה דס"ל דאפי' בכה"ג אסור לטמאות ביד והא דדייקת מדקא"ר יוסי אינה היא המדה מכלל דמודה במתני' דהכא הא ליתא דתיפתר בהאי מ"ד דהתם לעיל דמפרש מאי מדבריהם דקא"ר מאיר מדברי ר"ח סגן הכהנים ומדברי ר"ע דהתם קאמר והשתא לית ש"מ כלום להכריח מדקאמר ר' יוסי אינה היא המידה דס"ל כהאי דהכא דלעולם לא ס"ל וכדאמרן ואינה היא המידה דקאמר אהא דבעי ר"מ למילף מדברי ר"ח ומדברי ר"ע קאי וכדקתני בתוספתא שם א"ר יוסי אין הנידון זה דומה לראיה בשר שנטמא בולד הטומאה עם בשר שנטמא באב הטומאה שניהן טמאין אלא שזה טמא טומאה חמורה וזה טומאה קלה וכן שמן שנפסל בטבול יום וכו' והיאך אני אומר שהתלויה נשרפת עם הטמאה נמצא זו מטמאתה:

ר' אילא ור' זעירא. לא אמרי כהא דחברייא בשם ר' אלעזר אלא תריהון בשם ר' יוחנן אמרין דודאי חבית הראשונה כר' יוסי היא כדאמרי לעיל אבל חבית השנייה והיא מתני' דהכא אתייא בין כר"מ ובין כר' יוסי הכי א"ר יוחנן ור' זעירא מדייק עלה:

ולית הדא פליגא על ר' יוסי. כצ"ל וכך הוא בפסחים בתמיה והא לר' יוסי אסור לטמאות ביד ומתני' אליבא דר' יהושע דהלכתא כותיה שרי:

א"ל נאמר דלא כר"מ ונאמר דלא כר' יוסי. כלומר ולדידך דמדמית האי דינא דמתני' לפלוגתייהו בפסחים לגמרי א"כ נאמר דאף לא כר"מ אתייא לפי שמצינו שר"מ שורף תלויה בכל מקום כהאי תוספת' בפ"ג דפסחים דלעיל ולקמן והשתא אי ר"מ הוה ס"ל כמתני' דהכא דכל היכא דאיכא חששא שרי לטמוייה ביד מ"ט דקאמר דשורפין לתלויה מוטב ליטמא אותה בידים כי היכא דתטמא טומאה ודאית משום האי חששא דספק טומאה דאית בה ולשורפה אח"כ ולא לשרוף בעודה בספיקה דשמא טהורה היא וכ"ת אין הכי נמי א"כ מתני' דלא כר"מ ודלא כר' יוסי ואלא כמאן וצריך אתה להרבות במחלוקת התנאים דר' יהושע הוא דס"ל הכי וג' מחלוקת בדבר אלא דליתא דאף ר' יוסי מודה בדינא דמתני' וכדאמרינן לעיל דשאני הכא דאיכא הפסד חולין:

ואמרית ליה כגון שהיא תלויה דבר תורה. אם כך שמעת דבגוונא שהיא נטמאת בספק טומאה שהיא מן התורה הוא דקאמר דהואיל דחמירא היא שורפין אותה אפי' כשהיא בספק:

א"ל אין. הכי הוא דשמעינא אבל אנא פתר לה אפי' שנטמאת במדור של גוים שהיא טומאה מדבריהן כדתנינן בפ' בתרא דאהלות דחכמים גזרו טומאה על מדורות העכו"ם מפני שקוברין שם את הנפלים:

מה אית לך. והיכי שמעינן מהתם דאף לענין ששורפין את התרומה עליה הוא דאמרו:

דתני. כך שנינו בתוספתא שם דפלוגתא היא לת"ק מדור של עכו"ם תולין עליה את התרומה ולר' יוסי בר' יהודה שורפין:

בשאר ימות השנה. אפי' בשאר ימות השנה:

והא תני וכו'. כך הוא בפסחים. הא תני בתוספתא שהובאה לעיל שורפין אותה ע"ש עם חשיכה ולדידך וישרוף בשחרית אלא ודאי משום חמץ הוא דאמר הכי לפי שאין לה אוכלין ולפיכך כל היכי דמצי לשהוייה משהי לה:

תיפתר בשנתעצל. בשחרית ולא שרף והא קמ"ל דההיא שעתא דבעי לשורפה שורף אותה עם הטמאה ולא חייש למידי:

תדע לך שהוא כן דתני טמאה לא בשנתעצל ולא שרף. כצ"ל וכך הוא בפסחים דהא תני טמאה שורף עם חשיכה ולמה לא שרף אותה בשחרית דהיא ודאי לשריפה עומדת אלא על כרחך בשנתעצל ולא שרף מיירי:

תיפתר וכו'. כלומר דלא מצית לדייק מהתם מידי מדלא שרף הטמאה בשחרית דתיפתר שנטמאת באותה שעה קודם חשיכה וכהאי דר' יוסי בר' בון דלעיל ולית ש"מ כלום:

ר' יהושע ור"ש שניהן אמרו דבר אחד. ר' שמעון הוא ר"ש דבכורות דמייתי ליה לקמן דקאמר התם בפ"ה גבי בכור שאחזו דם יקיז לו דם אף על פי שהוא עושה בו מום וקס"ד דטעמיה משום דאי שביק ליה הכי מיית הלכך אינו עובר כלום אע"פ שהוא עושה בו מום בידים והיינו דר' יהושע דהכא דהואיל ובלאו הכי תלך התרומה לאיבוד ותיטמא מותר לטמאותה בידים:

א"ר אילא. דלא היא אלא ר"ש דבכורות ור' יהושע דתרומות לא הדין מודי לדין וכו'. דר"ש אינו מודה לר' יהושע דהתם טעמיה משום דדבר שאינו מתכוין הוא שהרי אין מתכוין לעשות בו מום אלא אע"פ שנעשה המום ממילא קאמר דיקיז אבל הכא דמטמא בידים לא וכן ר' יהושע אינו מודה לר"ש דהכא ודאי הוא שתטמא התרומה ותלך לאיבוד אבל התם מי יימר דמיית ליה:

ר"ז קאמר דמסתברא הוא דר"ש שפיר מודה הוא לר' יהושע דמה התם דספק הוא אי מיית או לא מתיר ר"ש להקיז אע"פ שהוא עושה בו מום הכא דודאי תיטמא ותלך לאיבוד לכ"ש אבל ר' יהושע אינו מודה לר"ש דשאני הכא דודאי הוא שתלך לאיבוד:

על דעתך דתימר ר' שמעון יודי לר' יהושע. משום דבמקום שברור הוא שתלך לאיבוד מותר לטמאותה בידים א"כ קשיא הא דתנינן מודין ר"א ור' יהושע בטהורה וטמאה בערב פסח ששורפין זו לעצמה וזו לעצמה ור"ש גופיה הוא דקתני לה בתוספתא כמו שהבאתי לעיל ואמאי זו לעצמה וזו לעצמה וישרפו שתיהן כאחת דהא הך תרומה טהורה תלך ג"כ לאיבוד שהרי אין לה אוכלין עכשיו שנתחמצה ולמה לא יטמא אותה בידים במה שישרוף אותה עם הטמאה ולדידך כל כה"ג לכ"ע אינו מוזהר עליה מלטמאה:

א"ל שאני תמן. שהרי טהורה היא דבר תורה ותרומה בעינה היא וכלומר שבזמן ששורפה שהוא בתחילת שש עדיין ראויה היא לאכלה מן התורה כשאר תרומה טהורה ואתה הוא שגזרת לשורפה דחכמים הן שגזרו לשרוף החמץ שעה אחת קודם חצות שלא יבואו לאכלו והלכך מכיון דמן התורה עדיין תרומה טהורה וראויה היא אסור לטמאותה בידים ולשורפה עם הטמאה:

ופריך בכל מקום לא נפסלה בהיסח הדעת. דכיון דחכמים גזרו שלא יאכל שעה זו קודם חצות כבר הסיח דעתו ממנה ואינו משמרה וא"כ מ"מ נפסלה מן התורה דהא לא כן א"ר יוחנן היסח הדעת שהוא פוסל דבר תורה הוא ומעתה חבית שנייה כר"מ תורה כלומר מתני' דהכא דאוקימנא כר"מ אליבא דר' יהושע דהתם הרי מן התורה אסור לטמאות התרומה ואעפ"כ הואיל והולכת לאיבוד שרי לטמויה ביד וכן אחיזת דם בבכור לר' שמעון דמתיר להקיז הרי ג"כ תורה שהרי מן התורה אסור להטיל מום בבכור ואעפ"כ התירו וה"נ גבי תרומה טהורה בע"פ אמאי לא ישרפו שתיהן כאחת והא דאמרת משום דמיהת תרומה טהורה בעינה היא מן התורה ולא דמי להני דעכ"פ ילכו לאיבוד הא ג"כ התם נפסלה מחמת היסח הדעת שפסולה מן התורה היא לר' יוחנן:

א"ל. הא ל"ק דמיירי שהוא משמרה שלא תגע בטהרות אחרות. וכלומר דהא טעמיה דר' יוחנן דקאמר היסח הדעת פוסל מן התורה משום דשמא נגע הדבר באיזה טומאה ולאו אדעתיה והכא אע"פ שהסיח דעתו ממנה מפני שאינו יכול לאכלה משמרה הוא שלא תגע בטהרות אחרות כלומר שלא תתערב באחרות שראויין לו לאכול וכיון שכן ממילא נשמרת היא שלא יגע בה דבר המטמאה מן התורה ואכתי בחזקת טהורה היא ובעינה ואין לטמאותה ביד לשורפה עם הטמאה:

התיב ר' יצחק בריה דר' חייא ברובה. כצ"ל ובפסחים יש ג"כ טעות בספרי הדפוס שכתוב כתובה וצ"ל ברובה והוא הנקרא בכל מקום ר"ח רובה או ברובה:

הגע עצמך שהיא נתונה ע"ג גחלים. לשורפה וכבר אינו משמרה אם אכתי אסור ליתן בצדה הטמאה ולשרוף שתיהן כאחת וא"ל לכשיתננה כלומר דלא איירינן בכה"ג אם כבר נתנה ע"ג גחלים אלא דאנן קאמרינן דלכתחילה לא יתן שתיהן כאחת ולשורפן:

אתון אמרין יודי רבי שמעון לר' יהושע. כצ"ל וכך הוא בפסחים כלומר דמקשי ליה בהא דאמרו לעיל דר"ש דבכורות הוא מודה לר' יהושע דהכא משום דודאי תלך לאיבוד הא אפי' ר' יהושע לית הוא ר' יהושע כלומר אדמדייקת אליבא דר' שמעון דבכורות אי כרבי יהושע הוא או לא וקאמרת דאין תימר דמודה הוא לרבי יהושע קשיא הא דתנינן מודין ר"א ורבי יהושע וכו' כדלעיל ואמאי לא דייקת דר' יהושע אדרבי יהושע גופיה דהא קשיא דידיה אדידיה דהכא קאמר דמכיון שבודאי תלך לאיבוד מותר לטמאותה בידים והתם קאמר דשורפין זו לעצמה וזו לעצמה ואע"פ שסוף סוף תלך לאיבוד ולמה לך לאהדורי לר"ש אליבא דר' יהושע שפיר טפי הוה לך למירמי דר' יהושע אדר' יהושע גופיה:

א"ל. דר' יהושע אדר"י לא הוה מצינן למירמי אהדדי דתנאין אינון דפליגי אליבא דר' יהושע:

תמן. כלומר בתרומות ואיידי דגריס בפסחים תמן מייתי הכא כן דבמתני' דהכא דר"מ אליבא דר' יהושע היא כדאוקימנא דחבית שניה כר"מ ואיהו ס"ל דהתם נמי שורפין הטהורה עם הטמאה והכי ס"ל גם אליבא דר' יהושע ברם הכא והיינו בפסחים דקאמר מודין ר"א ור' יהושע וכו' ר"ש אליבא דר' יהושע היא כדקתני בתוספתא דלעיל והלכך דר' יהושע אדר' יהושע ל"ק אבל לר"ש שפיר דייקינן אי אמרינן דמודה הוא לר"ש דהכא כדפרכינן לעיל ושנינן:

תמן תנינן. בפ"ה דבכורות:

וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. כצ"ל:

אתיא דר' יודה כרבן גמליאל. כצ"ל וכך הוא בפסחים דר' יהודה דס"ל דאין מקיזין לו ואע"ג דאזיל לאיבוד דמית לא יקלקלנו ולא יתקננו כר"ג בחבית שנולד לה ספק טומאה דמתני' דלעיל דאמר אל יחדש בה דבר ודרבנן דאמרי יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום דאסרי לקלקלו ואם יכול לתקנו בלא מום מותר כר"א דאמר אם היתה במקום התורפה יניחנה במקום המוצנע דאסור לגרוס לה טומאה אלא מצניעה שלא תיטמא:

ודר"ש. דאמר יקיז דמותר לגרוס ואע"פ שעושה בו מום כר' יהושע דפסחים כדקאמר ר"ש בתוספתא אליביה דתלויה וטמאה שורפין שתיהן כאחת והאי דמיא לדינא דבכור דכמו דהתם ספק הוא אם ימות או לא ומותר לגרוס בו מום ובלבד שלא יתכוין להמום הכי נמי מותר לגרוס טומאה לספק טמאה וג"כ אינו מכוין לטמאותה אלא ממילא תיטמא כשתשרף עם הטמאה:

ותני. והא דתני בברייתא בשם ר"ש דס"ל יקיז ואע"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום ואתייא האי ברייתא כר' יהושע אחרייה וזהו כר' יהושע דמתני' דהכא דאף מתכוין הוא ומטמאה ביד הואיל ובלאו הכי הולכת לאיבוד וקרי ליה ר' יהושע אחרייה משום דתרי תנאי ואליבא דר' יהושע כדאמר לעיל דהאי דהכא כר"מ בשם רבי יהושע והאי תנא דברייתא אליבא דר"ש ס"ל כר"מ אליבא דר' יהושע דכל היכא דהולכת לאיבוד מותר לטמאותה ביד ותנא דמתני' אליבא דר"ש כתנא דתוספתא דפסחים אליבא דר"ש:

לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. והאי קרא דריש ליה אבכור דכתיב רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים וכתיב בתריה לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ובכורות בקרך וצאנך:

אלא לשפכם. ותוכל לאכלו אבל לא להקיז דמו בעוד שהוא חי:

והא כתיב. התם הדר לא תאכלנו וגו' ודרשינן להא בפסולי המוקדשין דכתיב שם אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וגו' ובפסולי המוקדשין הכתוב מדבר והשתא מאי דרשת בהאי תשפכנו דכתיב בהו דלא מצית למעוטי להקזה כמו בבכור שהרי כבר נפסלו ואינו עובר על מומן:

אמר רבי חייה בר אבא. ההיא להכשר איתאמרת. ללמדנו איזה דם הוא מכשיר ואיזה אינו מכשיר דדרשינן תשפכנו כמים מה מים נשפכין ומכשירין אף דם הנשפך והוא דם חולין מכשיר את הזרעים פרט לדם קדשים שאינו מכשיר:

ושניהם. ר"ש וחכמים מקרא אחד דרשו:

בשעה שאינו לרצון. כגון זה שאחזו דם וכבעל מום הוא וחכמים דרשי כל מום דמשמע אפי' כבר כולו מומין אין אתה רשאי להטיל בו עוד מום:

כלי שתוכו טהור ואחוריו טמאין. כגון שנטמא במשקין כדתנן בפ' כ"ה דכלים כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו ואזניו וידיו טהורין נטמא תוכו כולו טמא:

אין מטמאין בו דבר ממועט אפי' להציל בו דבר מרובה. כלומר שאם רוצה להציל תרומה בתוך אותו כלי ואפי' הוא דבר מרובה אין מצילין בתוכו מפני דגזרינן שמא תגע מהתרומה באחוריו ואף ע"פ שמה שתגע באחוריו דבר ממועט הוא אפילו הכי אין מטמאין דבר מועט ואפי' להציל ע"י כך דבר מרובה:

והתנינן תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. ומשמע דוקא בידים הוא דלא יטמאנה דהטומאה אתיא להדיא אבל בכלי כל דהוא מציל הוא ואף על פי שאחוריו טמא הוא דלא גזרינן שמא תגע באחוריו:

תיפתר. להא דר' יוסי בר' חנינא בכה"ג כגון שיש כאן שני כלים לפניו אחד תוכו טהור ואחוריו טמאין וכגון על ידי משקין כדאמרן ואחד תוכו טמא ואחוריו טמאין. כצ"ל דלא משכחת לה להאי דכתוב בספרי הדפוס וטעות הוא דהא בהדיא תנינן נטמא תוכו כולו טמא וכלומר בכי הא הוא דקאמר ר' יוסי ב"ח שאל יציל אפי' באותו הכלי שתוכו טהור משום דגזור דילמא אתי לאחלופי ויטול את הכלי השני אשר לפניו והוא כולו טמא:

מה דו מתניתא בכלי אחד טמא. כלומר ומה דדייקת ממתני' דמשמע דדוקא בטומאה בידים ולהדיא הוא דלא יטמאנה בחד כלי מיירי ועלה הוא דקאמר דאם הכלי אחד טמא לא יקבל לתוכו התרומה כדי להציל החולין מפני שבידים הוא מטמאה והשתא דייקינן שפיר הא אם אין כלי טמא לפניו אלא כלי אחד שתוכו טהור אע"פ שאחוריו טמאין מציל לתוכו התרומה דבכה"ג מודה ר' יוסי ב"ח דהיכא דלא חיישינן לאחלופי מציל ואפי' בכלי שאחוריו טמאין ולא גזור שמא יגע באחוריו:

א"ר מנא. דלא בעינן לאוקמי להא דר' יוסי ב"ח בהאי שנויא דחיקא אלא תיפתר בבור טהור כלומר ריב"ח בעלמא קאי ולא אמתני' וכגון שנשברה חבית של תרומה ותחתיה בור טהור והוא רוצה להציל שלא תשפך מן החבית וירד לבור דבהא הוא דקאמר שאל יציל בכלי שאחוריו טמאין דמוטב שירד לבור שהרי מה שבבור הוא טהור וכשיציל בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאין איכא למיחש מיהת למה שתגע התרומה באחורי הכלי ואין מטמאין אפי' דבר מועט כדי להציל המרובה שלא ישפך אבל מה דמתני' שאני הוא דהא בבור טמא מיירי דשהתחתונה טמאה קתני ובכה"ג מודה ריב"ח דמציל אפי' בכלי שאחוריו טמאין ולא גזרינן מידי ואפי' תגע באחוריו לית לן בה דמוטב שתטמא דבר מועט ואל תטמא הכל:

והא תנינן. גבי חבית של שמן שנשפכה תרד ותבלע ואל יבלענה בידיו לטמאה ודייקינן דוקא בידים הוא דלא יטמאנה הא בכלי שתוכה טהור ואפי' אחוריו טמאין יקבל כדדייקינן ברישא והא הכא אין כאן תחתיה טומאה כ"א שילך לאיבוד ואפ"ה מציל ואפי' בכגון זה הכלי והדרא קושיא לדוכתה להא דריב"ח:

תיפתר שנתגלגלה. החבית לבית הפרס ונשפכה דבכה"ג שפיר דייקינן דבידים הוא דלא יטמא אבל בכלי תוכו טהור ואפי' אחוריו טמאין יקבל דמוטב שתטמא דבר מועט משתטמא הכל בתוך בית הפרס והא דר' יוסי בר חנינא כשאין תחתיה שום חשש טומאה מיירי כדאמרן:

על דעתיה דחברייא. השתא מהדר להא דלעיל בריש הסוגיא דחברייא קאמרי דחבית הראשונה כר' יוסי ודלא כר"מ וחבית שניה כר"מ ודלא כר' יוסי ור' יוסי אמורא הקשה עליהם וכדפרישית הכל וקאמר הש"ס דעוד איכא בינייהו בפירושא דחבית במתני' דלחברייא דאוקי למתני' דלעיל והיא חבית ראשונה כר' יוסי דס"ל דאסור לטמאה בידים ואפי' כבר נולד לה ספק טומאה וחבית שניה והיא המתני' דהכא כר"מ דס"ל דמותר לטמאה בידים היכא דהולכת לאיבוד ולדידהו לית להו טעמא משום הפסד חולין כדמוכת מדקאמרי דלית ר' יוסי מודה בחבית שניה ואי חיישי לטעמא דהפסד חולין א"כ אף כר' יוסי מיתוקמא וכדאקשי להו ר' יוסי לחברייא לעיל דמדקאמר ר' יוסי אינה היא המדה ש"מ דמודה הוא בקדמייתא והיינו מתני' דהכא וכ"ת ע"כ מדה ומדה היא לא היא דשאני הכא דאיכא הפסד חולין וכדמשני לה לעיל ר' יוסי אליבא ר' יוסי התנא דפסחים ועל כרחך דלחבריא לית להו האי סברא אלא כל היכא דאזלא לאיבוד ס"ל דמטמאה בידים ולהכי מוקמי מתני' דהכא כר"מ ולא כר' יוסי ולפ"ז איכא בינייהו עוד להא דקאמר הכא דעל דעתיה דחברייא חבית הראשונה וחבית השניה כלומר פירושא דחבית גופה בראשונה היינו הך דחבית שניה והיא הרישא דמתני' דהכא דכמו דחבית ראשונה והיא המתני' דלעיל בסתם חבית קתני שנולד לה ספק טומאה ובין היא חבית של יין ובין חבית של שמן דמ"ש והיינו הך נמי בחבית שניה והיא רישא דמתני' דמוקמי אינהו כר"מ דוקא דג"כ בסתם חבית מיירי בין שהיא של יין ובין שהיא של שמן דהא לית להו טעמא דהפסד חולין וא"כ מאי שנא אם החבית היא של יין או של שמן הא לאו משום טעמא דהפסד חולין נגעו בה:

על דעתיה דר' יוסי חבית של יין וחבית של שמן. אבל לדעתיה דר' יוסי דאקשי להו לחבריא וס"ל דחבית שניה והיא מתני' דהכא כר' יוסי דפסחים נמי מיתוקמא ומשום דשאני הכא דאיכא הפסד חולין כדשני לעיל והשתא שפיר מחלקינן בין חבית של יין וכן התחתונה של חולין טמאין של יין דבהא הוא דאמרינן דיטמא אותה ביד משום הפסד חולין אבל בחבית של שמן והחולין של שמן דליכא הפסד דהא חזיא להדלקה לא התירו לטמאות התרומה בידים א"כ רישא דמתני' דהכא בחבית של יין מיתוקמא וסיפא היא דמיירי בשל שמן כדקתני לה בהדיא:

גמ' לא מסתברא אם היתה כבר טמאה. כלומר דודאי מסתברא הוא שאם היתה אחת מהן כבר טמאה מקודם דלא בזו אמרו וימסרו להן אותה שכבר נטמאה וכן אם היתה שפחה כנענית אחת ביניהן ימסרו אותה להן כדי להציל כולן להנשים הכשרות מישראל:

תני בתוספתא סוף פ"ז:

כגון שבע בן בכרי. כמו שייחדו לשבע בן בכרי:

והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. שכל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה:

ור' יוחנן אמר אע"פ שאינו חייב וכו'. דכגון שבע בן בכרי דקתני שייחדו אותו כמו שייחדוהו אבל לא כשבע בן בכרי ממש:

תבעתיה מלכותא. למשפט חיוב מיתה:

אתון. אנשי חיל המלך והקיפו להמדינה ואמרו להן אם אין אתם נותנין אותו לנו נחריב את כל המדינה ועלה ריב"ל אצלו ופייסיה שיתרצה לגלות עצמו שלא יסתכנו כל בני המדינה עבורו ונתרצה ומסר אותו להן והיה אליהו זכור לטוב רגיל להתגלות לריב"ל ומאותו שעה לא נתגלה לו עד שהתענה כמה תעניות ולבסוף נתגלה וא"ל וכי למסורת אני נגלה ולפיכך לא נגליתי לך עד שהתענית כל כך:

ולא משנה עשיתי. שכך שנינו בתוספתא ואם ייחדו להן מותר והשיב לו וכי זו משנת החסידים והיה לך לסלק עצמך מענין זה:

איתציד בסיפספה. ניצוד במקום סכנה הרבה ומלשון האף תספה ופן תספה הוא ודומיהם שכל הניצוד לשם סוף נספה הוא:

יכרך המת בסדינו. כלומר שנתייאש הימנו ואין לו אלא להכין לעצמו תכריכי המת ושמע רשב"ל ואמר או אני אהרוג או אני נהרג אני אלך ואציל אותו בכח והלך ופייס לאותן הגזלנים והניחוהו ונתנו אותו לידו ואמר להן ותבאו עמי אצל הזקן שלנו והוא ר' יוחנן והוא יתפלל עליכם על אשר החזרתם אותו לי ובאו אצל ר' יוחנן ואמר להן מה שהייתם רוצים לעשות עמו כן יעשה להן ויבא עליהן הכל וכן הוה שלא הגיעו למקום אפיפסרוס עד שנהרגו כולן:

זנביה מלכותא. כך היה שמו של ראש הלסטים ומלך שלהן:

יליף ברייכון עביד לכון נסין. כלומר היה מהתל בהן ואמר מפני מה באתם הלא הבורא שלכם רגיל לעשות נסים לכם:

מעשיקין ביה. משהיו עוסקין ומדברין עמו נכנס חד סרקיי ישמעאלי טוען חרב אחד אצלו ואמר להם בחרב הזה קטל בר נצר שהיה ג"כ ראש ומלך הלסטים לאחיו של זה הזנביה ומתוך כך נטרד זה שהיה ירא לנפשו וע"י כן ניצול זעיר בר חיננא שהיה לו פנאי להמלט מידו:

איקפח בעלי קנייה. כך שמם של הלסטים שקפחו וגזלו את של ר' יוחנן ונכנס ר' יוחנן לבית המדרש והיה ר"ל שואל לו דבר הלכה ולא השיב וחזר ושאלו ולא השיב וא"ל מהו זה שאתה שרוי בצער כל כך והשיב לו כל האברין תלויין בלב והלב בכיס וא"ל ומהו כן וסיפר לו ואמר נגזלתי מאלו בעלי קנייה ולקחו כל ממוני:

חמו לי זויתה. הראני הדרך אשר הלכו מכאן והראה ורדף ר"ל אחריהם וכשראה אותם מרחוק התחיל לצעוק עליהם אם לא תחזירו אנקום נקמתי מכם והשיבו אם של רבי יוחנן הוא אשר לקחנו אם כן יקח החצי אשר נשיב לו ואמר להן ר"ל לא אלא בחייכון צריכים אתם להחזיר את הכל והחזירו הכל ולקח מהם:

חזירא. היה רועה חזירים וכשהיו יוצאים התלמידים מבית המדרש של רבי והוא ר' יהודה הנשיא היו מצחקים ומכים אותו ולבסוף נעשה מלך דיקליטיינוס המוזכר בכמה מקומות והיה רוצה להנקם ביהודים וירד לעיר פמייס שהיא רחוקה מטבריא מקום רבי ושלח כתבים ואמר אני רוצה דרבנן יהיו אצלי במוצאי שבת הזה ואמר להשליח שאל ימסור להן הכתבים עד ע"ש עם ביאת השמש כדי שלא יוכלו לקיים ציווי שלו וע"י כך יעליל עליהם לנקום מהן:

אנגיטריס. הוא שם של שד אחד מאותן השוכנים בבית המרחץ והיה רוצה רבי לנעור בו וא"ל ר"ש בר נחמני הנח לו רבי שלפעמים לאיזה נס הוא נתראה ושאל אותו השד ומה רבנן עבדין ומה אתם שרוים בצער וספרו לו המעשה והשיב להם תרחצו עצמיכם לכבוד שבת והאל הבורא יעשה עמכם נסים ובמוצאי שבת לקח אותם זה השד ונשאם והכניסם לשם בתוך העיר ואמרו לו להמלך הא רבנין באו ועומדים חוץ להפלטין ואמר לא יראון פני עד שירחצו עצמן מקודם והיה שם מרחץ וצוה להסיקו ז' ימים וז' לילות בכדי שלא יוכלו לסבול החום ונפק השד הזה ונצח וצינן את המרחץ לפניהם ורחצו ונכנסו ועמדו לפני המלך והשרים ואמר להן וכי בשביל שבוראכם עושה לכם נסים תמיד אתם מבזין את המלכות והשיבו לו דיקלוט חזירא היינו מבזים ודיקליטיאנוס מלכא לא בזינו והנה אנחנו סרים למשמעתו ואמר להם ואפי' כן תזהרו עצמיכם לא לבזות ולהלבין לא בגוי קטן ולא בתלמיד קטן שמצוין הן להתגדל לאחר זמן: