מתני' הזורע תרומה שוגג יופך. יהפך את הזרע כדי שלא יצמח:

ומזיד יקיים. מפרש בגמ' דזהו הקנס שלו שתהא כל השדה תרומה:

ואם הביאה שליש. כבר שם תרומה עליה ובין שוגג ובין מזיד יקיים לפי שאסור לאבד את התרומה:

ובפשתן. שהעיקר הן הקיסמין אפי' אם היה מזיד ואפי' הביאה שליש יופך וזהו הקנס שלא יזרע ויתכוין ליהנות בהקיסמין:

מתני' וחייבת. אותה השדה של גידולי תרומה בלקט וכו' לפי שגידולי תרומה הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים מדבריהם:

ועניי ישראל. שאסור להם לאכלן מוכרין את שלהן לכהנים וכו'. ומה שכתוב לעניים לכהנים לאו דוקא אלא כלומר לעניי כהנים או לשאר כהנים והדמים של עניי ישראל הן:

שמא ישכחו. עניי ישראל בעוד שהן לוקטין ויתנו לתוך פיהם:

א"ל ר"ע. א"כ דחיישת להא לא ילקטו אלא כהנים טהורים דכהן טמא אסור לאכול בתרומה אלא דלא חיישינן והלכה כר"ע:

גמ' הפריש. הבעה"ב עומרין שלו משדה אחרת שכבר הפריש מהן לשכחה ולפאה ונתחלפו לו עם אלו מהו וקאמר דאפי' כן הואיל ונתערבו בהן עניי ישראל ועניי כהנים מלקטין אותן:

מתני' וחייבת במעשר. וה"ה בתרומה כדקאמר בגמרא:

ובמעשר עני. אם היא שנת מעשר עני וכן במעשר שני אם היא שנת מעשר שני ואם הבעלים כהן הוא אוכלו בירושלים:

ועניי ישראל מוכרין וכו'. וכן הלוי מוכר מעשר ראשון שלו לכהנים:

החובט. לגידולי תרומה במקלות משובח הוא והדש אותן בבהמה כיצד יעשה אם אינה פרתו של כהן אסור להאכילה תרומה ואם זומם אותה שלא תאכל עובר בלא תחסום:

תולה כפיפות. סלין בצוארי בהמה שדש בה ונותן לתוכן חולין מאותו המין שדש הוא נמצא א"צ להיות זומם את הבהמה ולא מאכילה את התרומה דמשל חולין מאותו המין היא אוכלת:

גמ' כן היא מתניתא חייבת בתרומה וכו'. כלומר לאו דוקא במעשר קתני וה"ה בתרומה וכן במעשר שני ואם כהן הוא אוכלו בירושלים:

גמ' לא מסתברא דלא חילופין. וכי לא מסתברא הוא אלא בחילוף דבמזיד ליקנס ביה טפי מבשוגג ושוגג יקיים ומזיד יופך מיבעי ליה. ומשני דזהו הקנס שלו במזיד שיקיים ותיבטל שדהו על גב תרומה שכולה תהא תרומה:

מהו שיהא נאמן לומר מזיד הייתי. ויקיים:

אם בשהיו מכירין. ויודעין שזרע תרומה לא כל הימנו לומר מזיד הייתי עד שיוודע לנו בבירור ואם לאו שלא היו יודעין שזהו תרומה שזרע אלא מפיו והוא אומר מזיד הייתי נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר דמגו דבעי היה שותק והרי לא היו יודעין שתרומה היא:

זרע תרומת כרשינין. שהן מאכל בהמה וגזרו עליהן תרומה מדבריהם מפני שבני אדם אוכלין אותן ע"י הדחק וכן תרומת ת"ל במקום שגזרו על תרומות ומעשרות מדבריהם כגון ארץ עמון ומואב וכיוצא בהן מהו בגידוליהן ואע"ג דתנינן לקמן תרומת ח"ל גידוליהן חולין הכא אם זרע במזיד קא מיבעיא ליה מהו דליקנסיה:

א"ל גזירה היא. כל עצמן שאמרו גידולי תרומה תרומה גזירה היא מדבריהם אחת מי"ח דבר ואין גוזרין גזירה לגזירה שהתרומה גופה בהן אינה אלא גזירה מדבריהם:

הדא אמרה שהקדושה תלה עליה כשהוא מחובר. מדתנינן אם הביאה שליש יקיים ואפי' במזיד ש"מ מפני שקדושת תרומה חלה בעוד שמחובר לקרקע והגיע לעונת המעשרות ושוב אסור לאבד אותה ומדקתני אם הביאה שליש בדוקא הדא אמרה שאם הפריש תרומה מפירות שלא הביאו שליש לא קדשו מפני שלא הגיעו לעונת המעשרות:

ובמזיד יופך. גבי פשתן וקאמר דטעמא דקנסו בו שלא יתכוין לזרוע וליהנות בקיסמין:

תני. בתוספתא דטהרות פ"ח:

בזמן שהיא טמאה. אשת ע"ה משום נדה דזהירה היא שלא תגע אבל בזמן שהיא טהורה לא תטחון דמשום טומאת ע"ה אינה שומעת לה שהיא מחזקת עצמה יותר טהורה ממנה ואינה נזהרת מליגע:

וכדברי ר"ט. דמתני' דחייש דאגב דטרידי ישכחו ויתנו לתוך פיהם א"כ ה"ה הכא אפי' בזמן שהיא טמאה לא תטחון עמה שמא תשכח ותתן לתוך פיה ותטמא הכל במגעה:

כן היא מתניתא א"כ לא ילקטו אלא טהורים. אע"ג דהכי תנינן לה ה"ק דמתני' מדייקא למיתני א"כ לא ילקטו אלא טהורים ולא קתני כהנים טהורים משום דר"ע דמקשי לר"ט לאו דוקא בדינא דהאי מתני' מקשי ליה אלא אף בעלמא דלדידך דחיישת שמא ישכחו וכו' מחמת הטרדה של הלקיטה א"כ לעולם אלו הנזהרין בטהרה לא ילקטו הטמאים שמא ישכחו וכו' ויטמאו את הכל ולא ילקטו אלא הטהורים:

ליטרא בצלים של מעשר ראשון שנטעה. תוספתא היא בפ"ח והתם לא גריס בצלים וגי' דהכא נוחה שכן דרך ליטע הבצלים לגידולין שיתוספו בהן:

והרי בה עשר ליטרין. מהגידולין שנתוספו הרי אלו חייבין במעשרות ואותו מעשר ראשון וכו'. ובתוספתא גריס ובמעשר ראשון שבה עושה אותה תרומת מעשר על מעשר ראשון שנטע ולפי גי' דהכא נמי ה"ק דמעשר הראשון של הגידולין יכול לעשות מהן לתרומת מעשר עליהן וכן על אותה ליטרא מעשר ראשון שנטע וקמ"ל דלא בטלה אותה ליטרא וצריך להפריש עליה תרומת מעשר ומאותן הגידולין יכול להפריש על הכל. וחוזר ופודה וכו' כלומר דגידולי מעשר ראשון וגידולי מעשר שני חולין הן כדתנן לקמן ומ"מ אותה הליטרא שנטע נשארה כמות שהיתה אם מעשר ראשון צריך להפריש עליה תרומת מעשר ואם מעשר שני צריך לפדותה כדתנן ופודה אותן בזמן זרען והלכך אחר שהפריש המעשרות מהגידולין חוזר ופודה את הליטרא מעשר שני שנטע:

החובט משובח. דקתני במתני' מן מי הוא משובח ומפרש מן הדש כלומר דלא תימא שיש כאן עוד תקנה אחרת והחובט משובח. ממנו קמ"ל דמשובח אדלקמיה קאי וכהאי דמפרשינן לעיל בפ"ד בהלכה ו' השוקל משובח משלשתן דבשלשתן קאמר:

תני. בתוספתא שם תולה לה כרשינין ואין צריך מאותו המין לפי שהכרשינין יפין לה מן הכל:

זאת אומרת. מדקאמר ר"ש שהן יפין לה ש"מ שאם עשה כן בדש בחולין אינו עובר עליו משום בל תחסום. א"נ דאמתני' קאי דש"מ דכשתולה כפיפה בצואר בהמה ונותן לתוכה מאותו המין אינו עובר משום בל תחסום אף בחולין ואע"פ שאינה אוכלת מהדיש בעצמו:

אית תניי תני בדיש שהוא מותר לך. אלאו דחסימה קאי דאשכחן דפליגי בה דתנינן בחדא ברייתא דדוקא בדיש שהוא מותר לך הוא דעובר בלא תחסום ולאפוקי אם דש בתרומה ומעשר וכגון שהקדים והפריש בעודה בשיבלין דאותו דיש אינו מותר לזרים אינו עובר משום בל תחסום ואית ברייתא דתני שאף בדיש שהוא אסור לך עובר משום בל תחסום:

א"ר בא בר ממל וכו'. הך דר' בא בר ממל אמתני' דריש פרק דלקמן איתמר כדגריס לה התם ומשום דמדייק לקמן עלה מהני תנאי דפליגי בדיש מייתיליה הכא דתנינן שם בצל של תרומה שנתנו לתוך עדשים של חולין או של חולין לתוך עדשים של תרומה אם שלם מותר אם מחותך בנ"ט ומפרש לה ר' בא מתניתא משהוציאו עדשים מימיהם שכבר יצאו לחלוחית המים שבהן מחמת הבישול והעדשין צופרות אותו שלא יתן כלומר מעכבות את הבצל שלא יתן טעם בהן והלכך שלם מותר. צופרות מל' מי ירא וחרד ישוב ויצפור דגבי גדעון:

אבל אם נתנו. להבצל עד שלא הוציאו עדשין מימיהן לא בדא התירו מפני שכשעדיין יש בהן לחלוחית מימיהן נותן הבצל טעם בהן:

וכמה דאת אמר וכו'. כלומר וכמו דאמרינן בבצל של תרומה שנתון לתוך עדשים של חולין שעדשים צופרות אותו שלא יתן טעם בהן אם הוא שלם והעדשים הוציאו מימיהן ודכוותה נמי איפכא שאם הבצל של חולין ונתון לתוך עדשים של תרומה העדשים צופרות אותו שלא יבלע מהן ומותר בשלם וכדמפרש ואזיל היך עבידה בצלשל חולין וכו' ומשום דבצל דמתני' בשל תרומה איירי לפיכך קמ"ל דה"ה איפכא:

הדא דתימר. דבשלם מותר אם הוציאו העדשים מימיהם ביבש הבצל אבל בלח אסור בבצל לפי שהוא נותן טעם או בולע:

ובקפלוט. שהוא בולע יותר מהבצל וכן נותן טעם הרבה לעולם אסור:

העביר פטמתו. של הבצל כמחותך הוא ואסור בנ"ט וכן אם היו שנים או שלשה כמחותכין הן מפני שהן מתרככים זה בזה ונותנים טעם וכן בולעים הן:

הדא דתימר בשאין בקליפה החיצונה בנ"ט. כלומר דהא ודאי שלם דקאמר היינו אם הוא בקליפה החיצונה שלו דאם הסיר אותו כבר אינו שלם הוא ועוד דבלא קליפתו החיצונה נ"ט הוא לעולם והשתא קאמר דהא דתנינן שלם מותר בשאין בקליפה החיצונה בעצמה בנותן טעם לפי שלפעמים יש איזה טעם גם בקליפה החיצונה:

אבל אם יש לה. מהו אם קליפה החיצונה אוסרת כמו נתינת טעם של הבצל עצמו או דילמא מכיון שאין דרך ליתן הבצל בתבשיל עם קליפה החיצונה לא חל שם תרומה על קליפה זו כלל שהרי מסירין אותה ועיקר התרומה אינה אלא הבצל עצמו לאחר שמסירין הקליפה החיצונה:

אית תניי תני בדיש שהוא מותר לך. כלומר דפשיט להבעיא מהני ברייתא דמייתי לעיל כדלקמן דאיכא תנא דתני דדוקא דיש שהוא מותר לך הוא דעובר בלא תחסום:

מתניתא תמן דאמר אף בדיש שהוא אסור לך. ואיכא עוד ברייתא דס"ל דאף בדיש שהוא אסור עובר הוא:

דתנינן תולה כפיפות בצואר בהמה. כלומר ולהאי תנא מתני' מסייעא ליה דהא קתני תולה הכפיפה בצואר הבהמה ונותן לתוכה מאותו המין כדי שלא יצטרך לזוממה ויהא עובר משום בל תחסום אלמא דאף בדיש שהוא אסור לך שהרי גידולי תרומה תרומה הן לאסור לזרים עובר נמי משום בל תחסום והשתא איפשטא נמי ממילא הבעיא דלעיל דהא לא משכחת לה דיש בתרומה אא"כ קרא לה שם בעודה בשבלים ואי איתא דאין שם תרומה חלה על קליפה החיצונה כלל כ"א על מה שהוא ראוי לאכילה א"כ אמאי קרי דיש אסור הא השבלים בעודן בקליפתן הח צונה הן וכ"ת נהי דקליפתן אין שם תרומה עליהן הא מ"מ שם תרומה חלה על הגרעינין שבהן ולהכי קרי ליה דיש אסור אכתי קשיא היאך יליף דבעלמא הוא עובר על דיש אסור ממתני' דילמא שאני מתני' דמן התורה דיש מותר הוא דגידולי תרומה תרומה אינו אלא מגזירת חכמים והלכך היה עובר עליו בלאו דחסימה אם לא יעשה תקנה דכפיפה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבדיש אסור אינו עובר בלאו דחסימה אלא ע"כ דהכי הוא דיליף ממתני' מדקתני תולה וכו' ולא מאכילה אותה תרומה ואמאי צריך לתקנה זו הרי יכול להאכילה להקש מהשיבלים דהא לפי הס"ד אין שם תרומה חלה על קליפה החיצונה ואע"ג דכאן כבר היתה תרומה בשעה שזרעה והלכך מסתברא דכל הגידולין ממנה אסורין ואפי' הקש שבשבלים מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ואי לאו דמדאורייתא לא חלה תרומה על קליפה החיצונה לא היו חכמים מחמירין כל כך והשתא תרתי שמעינן מינה דלעולם הוא עובר אף בדיש שהוא אסור דהא השתא מיהת אסרו החכמים להגידולין ואפ"ה צריך תיקון ושמעינן נמי דשם תרומה חלה גם על קליפה חיצונה מדאינו מאכילה להקש של השבלים ואיפשטא הבעיא דבצל:

בדישו. איידי דאיירי בענינא דחסימה מייתי הא ומילתא באנפי נפשה היא דפליגי תנאי בחסימה דת"ק דריש בדישו דוקא ולא בדורכו אם דרך ענבים ע"י הבהמה אינו עובר בלאו דחסימה וגזירת הכתוב הוא ר"א בן יעקב אומר אף בדורכו שלא דיבר הכתוב אלא בהוה דדרך הדיש ע"י הבהמה וה"ה בשאר כל הדברים אם עושה המלאכה ע"י בהמה:

מיבדקוניה. דרך בדיקה שהיה רוצה לבדקו בשאלה זו:

חסם מבחוץ. למקום הדיש והכניס אותה להדיש כשהיא חסומה מהו אם בדישו דוקא קאמר רחמנא דמשמע בשעה שהוא עוסק בדיש לא תחסום אבל אם חסם מקודם לא:

א"ל בבואכם אל אהל מועד. כתיב גבי אזהרת שתויי יין יין ושכר אל תשת וגו' בבואכם וגו' וכי נימא נמי דאחר שבא אל אהל מועד אסור לו לשתות יין בתמיה אלא האי בבואכם כמאן דכתיב מבואכם הוא כלומר מחמת שאתם צריכין לבא אל אהל מועד אל תשתו יין מקודם שתבואו וה"נ האי בדישו כמו מדישו הוא דמחמת שהוא עוסק בדיש לא תחסום אותו אף מקודם שבא לשם שלא יהא חסום בדיש:

ר' זעירא אמר. מגופיה דקרא שמעינן דכתיב בדישו בדיש מבעיא ליה אלא ה"ק לא תדוש בשור חסום כלומר לא תחסום אותו שיהא כך בדישו:

מתני' גידולי תרומה תרומה. גזירת חכמים היא שגזרו משום תרומה טמאה ביד כהן שמא ישהנה אצלו עד שיזרענה כדי שתצא לחולין וימכרנה בדמים יקרים ודילמא אדהכי אתי בה לידי תקלה שיאכלנה לפיכך אמרו גידולי תרומה תרומה לענין שתהא אסורה לזרים אבל לשאר כל דברים הרי הן חולין כדאמרינן לעיל ריש פ"ו:

וגידולי גידולין. אם חזר וזרע את הגידולין אותן הגידולין היוצאין מהן חולין הן ומותרין לזרים דכולי האי לא גזרינן:

אבל הטבל. שזרעו וכן אינך דקחשיב להו גידוליהן חולין ומפרש בגמ' מפני שהטבל רובו חולין דהא דאמרינן בטבל דלא בטיל מפני שדבר שיש לו מתירין הוא שהרי יכול הוא לתקנו וכיון שזרעו א"א לתקנו ודווקא בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין כדתנן לקמן והיינו עד שלש גרנות והרביעי מותר כדאמרינן לקמן בגמרא:

ומעשר ראשון. ג"כ רובו חולין:

וספיחי שביעית. שזרען אחר שביעית לא גזרו עליהן לפי שאינן מצויין כל כך מאלו העולין בעצמן או מהזרע שנפל מקודם שביעית או מן העיקרין שנקצרו מקודם שכל אלו מכלל ספיחי שביעית הן ומן התורה מותרין באכילה אלא שחכמים הוא שגזרו עליהן כדאמרינן לעיל בפרק ט' דשביעית ועל הגידולין לא גזרו דלא שכיחי וכן תרומת ח"ל אינה מצויה בארץ:

והמדומע. לפי שרובו חולין:

והבכורים. לפי שאינן מצויין שאינן נוהגין אלא פ"א בשנה ודוקא אם זרען קודם שנכנסו לירושלים אבל אם זרען לאחר שנכנסו לירושלים גידוליהן אסורין הן:

גידולי הקדש ומעשר שני חולין. בגמ' קאמר דיש הפרש בין החדש לבין מעשר שני וכדמפרשינן לקמן והא דגידולי מעשר שני חולין דוקא אם זרעו קודם שהכניסו לירושלים אבל אם זרעו אחר שהכניסו לירושלים הגידולין מעשר שני:

ופודה אותן בזמן זרעם. שאע"פ שגידוליהן חולין מ"מ צריכין לכתחילה פדייה וכשהוא פודה אותן פודה כשער שהיה בשעת הזרע אלא אם לא פדאן אעפ"כ הגידולין חולין לכל דבר ובגמרא מפרש אם פודה את כל האוצר בדמיו או אם פודה הכל בדמי אותה סאה:

מתני' מאה לגינה של תרומה. אם זרע בגינה מאה ערוגות של תרומה ובצדה אחת של חולין ולא נודע איזה היא של חולין כולן מותרין דתלינן לקולא בכל אחת ואחת דשמא היא של חולין:

אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' מאה של חולין וכו' כולן אסורין. משום מדומע ולא שייך כאן להעלות באחד ומאה לפי שלא נתערבה התרומה בתוך החולין:

מתני' הטבל גידוליו מותרין. השתא מהדר התנא להא דתנינן לעיל גידולי טבל חולין וקאמר דוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין כשאר כל הטבל:

ר' יהודה אומר השום כשעורים. כלומר השום דבר שזרעו כלה הוא כמו השעורים ולפי שזרע השעורים ממהר להיות כלה ונאבד יותר משאר התבואות להכי נקט שעורים ואין הלכה כר' יהודה:

גמ' ותני עלה. בברייתא על אלו דתנן גידוליהן חולין וכן גידולי גידולין דתרומה בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה כגון הלוף והשום והבצלים כדתנן לקמן גבי טבל אפי' גידולי גידולין אסורין והאי ברייתא מייתי הש"ס לעיל בפ"ו דשביעית בהל"ג וכן בנדרים בפ"ו בהלכה ד' ואיידי דנקט התם בהאי לישנא ותני עלה נקט נמי הכא כן:

אבל הטבל וכו'. כדפרישית במתני':

פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה. לאו לפרושי הא דקתני במתני' פודה אותן בזמן זרעם קאי דהאי בזמן זרען אין לפרש אלא על השער שהיה בזמן הזרע אלא דמילתא באנפי נפשה היא ור' יוחנן מפרש ענין הפדייה דהא דקאמר ופודה אותן היינו שפודה כל האוצר של הגדולין בדמי אותה סאה בלבד דקסבר דאותה הסאה הוא דחייבת בפדיון במעשר שני אם רוצה לאכלו חוץ לירושלים ובהקדש אם רוצה לפדותו לחולין אבל הגידולין אין חייבין בפדיון בפני עצמן ומפני שנתערבו העיקר עם הגידולין לפיכך פודה הוא את הכל בדמי אותה סאה:

הפרש. כלומר אע"ג דנקט התנא להקדש ומעשר שני בחדא בבא מ"מ הפרש ביניהן בין הקדש למעשר שני כדנקיט ואזיל:

נפדה בשער הזול. ביותר אלא שזהו החילוק בין דבר שזרעו כלה שהוא נפדה כשער הזול מאותו שעה שהוא עומד בו ולא בשער הזול של שעת הזרע שהרי כלה הוא אבל דבר שאין זרעו כלה הולכין אחר שער הראשון והיינו שער הזול שמשעת הזרע הקדש אבל בהקדש לעולם אין לו אלא מקומו ושעתו כדתנן בספ"ה דערכין אלא שזהו החילוק בהקדש בין דבר שזרעו כלה או לא. וכצ"ל אבל דבר שאין זרעו כלה פודה את כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שזרעו כלה פודה את כל האוצר:

גמ' זאת אומרת. מדמקלינן בספק ואפי' במאה של תרומה ואחת של חולין ש"מ דה"ה אם היו לפניו מאה סאה העולות מתוך מאה סאה כגון שכל אחת מהן נפלה לתוך מאה סאה חולין שכל אחת עולה באחד ומאה והסאה שעלתה נחשבת היא לתרומה ואם היו לפניו מאה סאה כגון אלו ואחת של חולין ונתחלפו לו שאינו ידוע איזו היא של חולין מותרות הן דתולין להקל בכל אחת ואחת דהיא אותה של חולין:

תמן א"ר יוחנן. כלומר וכן לענין הא דא"ר יוחנן לעיל בפ"ה בהלכה ה' סאה תרומה שעלתה מתוך מאה חולין שנפלה לתוכן והעלוה ואם אח"כ חזרה ונפלה לתוך חולין הדין הוא שהחולין כל שהן מבטלין אותה דאין אותה הסאה אלא ספק תרומה והשתא ה"ה הכא במאה לגינה של תרומה ואחת של חולין וליקט אחת מהן ונפלה לתוך חולין כל שהן מבטלין אותה ומותרין דדמיא ממש להא דר' יוחנן:

כמו דר' יוחנן אמר תמן. כלומר אלא הא דקא מיבעיא לן כמו דאמר תמן בפ"ה בהלכה ט' גבי הא דתנינן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה וטחנן והותירו כשם שהותירו החולין כך הותירה התרומה ואסור ואם ידוע שהחטין של חולין יפות הן משל תרומה מותר ומייתי התם הברייתא דתני אף טוחן הוא לכתחילה ומתיר והכא נקט לה בשם ר' יוחנן משום דלדידיה דמיקל הוא בהא דלעיל מסתמא ס"ל נמי להקל כהך ברייתא דמקלינן בדמוע והשתא בעו אי נימא אף הכא כן דאפי' לכתחילה לוקט אחת מהן ומערבה בחולין אחרים:

תמן. והדר פשיט לה דלא דמי דתמן מזה ומזה עלו בידו כלומר כשטוחנן ביחד א"כ ממילא מתערבין מהן מתרומה ומהחולין והחטין של חולין יפות הן משל תרומה ומתרבה הקמח של חולין ואותה של תרומה פיחתה ונמצא שעכשיו התרומה עולה באחד ומאה ומותרין החולין. ברם הכא כל הטבל עלה בידו. כלומר כל האיסור עלה בידו ואיידי דנקט האי לישנא לעיל ריש פ"ד כל הטבל עלה בידו נקט נמי הכא בהאי לישנא כלומר דחיישינן שמא מהתרומה הוא שליקט אותה דאע"ג דתנינן כולן מותרין היינו דוקא בפני עצמן תלינן להקל ולומר דאותה היא של חולין אבל לענין לערב לכתחילה עם חולין אחרין חוששין אנו שמא משל תרומה היא והוי מדומע אם החולין פחות ממאה הן:

בשלקט מאחת. והא דמחמרינן לערב לכתחילה עם חולין אחרים היינו דוקא בשליקט מאחת מהן אבל אם ליקט משתיהן וכלומר שליקט הכל של תרומה ואותה של חולין ואח"כ נתערבו אמרינן מזה ומזה עלו בידו ומערב אחת מהן עם חולין אחרים ואינו חושש דבכל אחת יש בה חולין ואינו מדמע אפי' בפחות ממאה חולין:

גמ' עד היכן. אסורין הגדולי גידולין:

עד שלש גרנות אסורות. כלומר עד גידולין השלישים שהוא עושה מהן גרנות והיינו עד ועד בכלל כדמפרש ואזיל דעד גורן הרביעית הוא אסור והרביעית היא שמותרת דכיון שזרען ג"פ כבר נתבטל האיסור וגידולין הרביעים מותרין:

בתרומה עד כמה. דאמרינן לעיל בדבר שאין זרעו כלה אף בתרומה גידולי גידולין אסורין ועד כמה:

עשו גורן הרביעית. של טבל בדבר שאין זרעו כלה כגורן הראשונה של תרומה בדבר שזרעו כלה כלומר דכמו דמצינו דתרומה חמורה מטבל בדבר שזרעו כלה דגידולי תרומה תרומה וגידולי טבל חולין וא"כ מה גורן הראשונה בדבר שזרעו כלה בתרומה אסור ובטבל מותר אף גורן הרביעי בדבר שאין זרעו כלה בתרומה אסור ובטבל מותר דלעולם חמירא תרומה מטבל לענין הגידולין:

מה אית לך. סתם דבר שזרעו כלה דקתני במתני' וקאמר כגון הכלובסין ממיני ירקות לעיל בכלאים:

השום עד כשעורים. דקא"ר יהודה וכך היתה הנוסחא שלהן במתני' עד כשעורים ומפרש לה אם גדול הוא כשיעור שעורה ועלה קאמר ר' אבהו בשם ר' יוסי ב"ח דאם גדול כשעורה בדוקא קאמר דאז מדמי ליה לדבר שזרעו כלה אבל מיכן ואילך שהוא גדול ביותר לא אלא דומה הוא לדבר שאין זרעו כלה לפי שכשהוא מתגדל אין הזרע ממנו כלה ור' יוסי בר' בון בשם ר' יוסי ב"ח קאמר דכך קיבל ממנו אליבא דר' יהודה דהשום עד כשעורים לכל דבר כלומר לעולם ואפי' כשהוא מתגדל סבירא ליה דזרעו כלה:

מתני' המנכש עם הנכרי בחסיות. מנכש תולש עשבים הרעים כדי שיגדלו הירקות יפה ודרך לעשות זה ביותר בדבר החריף כגון השום והבצלים והלוף והכרתי והן נקראין חסיות:

אע"פ שפירותיו. של נכרי טבל וכשזרען טבל היה וכמ"ד אין קנין לנכרי בא"י כלל להפקיע מהמעשרות אפ"ה אוכל מהן עראי דאף דגידולי טבל בדבר שאין זרעו כלה כגון אלו אסור מ"מ באכילת עראי לא גזרו בפירותיו של נכרי:

שתילי תרומה. כגון שתילי הכרוב והתרדין שנטמאו וחזר ושתלן טהרו מלטמא דכיון דשתלן בקרקע נתבטלו מתורת אוכל ובכי הא לא גזרו דילמא משהי תרומה טמאה גביה כדי לשתלה ולטהרה כדגזרו לעיל גבי גידולי תרומה משום דבשביל האי רווח פורתא לא משהי לה דלא נעשית חולין ואפי' לכהן אסור באכילה כדקתני ואסורין מלאכול אף לכהנים הואיל והיו טמאים מקודם כבר נדחו:

עד שיגום את האוכל. שיתתוך מה שראוי לאכול ומה שיתגדל אח"כ מותר:

עד שיגום וישנה. שצריך לחתוך גם מה שגדלו בפעם שנייה ומה שיגדל אח"כ הוא שמותר באכילה והלכה כרבי יהודה:

גמ' דר' שמעון היא. כלומר הא דקתני פירותיו של נכרי טבל אפי' כר"ש היא דאתיא דס"ל לעיל בפ"ה דדמאי בהלכה ט' דיש קנין לעכו"ם בא"י להפקיע ממעשרות והיינו דפריך עלה ואם כר"ש א"כ למה לי עראי אפילו אכילת קבע יכול הוא לאכול דהא לר"ש פירותיו של נכרי פטורין הן ממעשרות:

אלא. כלומר דמשני דר' יוחנן אליבא דר"ש לשיטתיה הוא דאזיל בגין דא"ר ירמיה בשם ר' יוחנן לעיל בדמאי בפ"ג בסוף הלכה ד' דאע"ג דקסבר ר"ש יש קנין לעכו"ם לפטור מן המעשרות מודה הוא בלוקח טבל ממורח מן הנכרי שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה דלדידיה מירוח הנכרי אינו פוטר אלא מדברי תורה אבל מהלכה מדברי חכמים צריך לעשרן לפום כן צריכינן למימר דהכא אף כדר"ש היא דאתיא דבנכרי שזרע הטבל שלו לא אסרו חכמים באכילת עראי מגידולין שלו:

המנכש עם הכותי. קודם שגזרו עליהן שיהו כנכרים:

מותר. לאכול מהן עראי אם היו מפירות דמאי הא בפירות ודאי שאינו מעושר לא:

למה. מותר בדמאי מפני שהדמאי בטל כשהוא זרעו ומחובר הוא לקרקע:

ואין גידולי איסור מעלין אותו. כלומר אע"פ שהגידולין מכח איסור דמאי באו אין מעלין אותו לאסור מאחר שבטל במחובר לקרקע דבדמאי הקילו:

שתילי תרומה שנטמאת. הדין הוא כך שתלן ועושה אותן תרומה. כלומר אם בעודן חולין נטמאו ושתלן יכול לעשות אותן תרומה שכיון ששתלן טהרו מטומאתן וכשקרא עליהן שם תרומה לא נטמאו והלכך מותרין באכילה לכהנים אבל אם היו תרומה מעיקרא ונטמאו ואח"כ שתלן אע"פ שטהרו מטומאתן מ"מ אסורין הן באכילה לפי שכבר נדחו מעיקרא כשהיתה תרומה ונטמאת:

מים שנטמאו משיקן. במקוה שזהו זריעתן להעלותן מטומאה דהשקה זו במי טהרה כזריעה היא ואח"כ יכול לעשות אותן מי חג לניסוך המים אם אין כאן מים אחרים כגון בשבת שבתוך החג שהיו ממלאין בע"ש מן השילוח כדתנן בספ"ד. דסוכה ומניחה בחבית שאינה מקודשת ואם נטמאו והשיקן קודם שקידשן לשם מי חג יכול לעשותן למי חג אבל אם כבר מקודש לשם מי חג ונטמאו והשיקן כבר נדחו ואינן ראויין משום דקיי"ל אין זריעה להקדש משום מעלה וכן נמי אין זריעה לתרומה לענין היתר אכילה ואע"ג דלענין טהרה טהרו מטומאתן וה"ט דשתילי תרומה דלעיל:

סוחטן ועושה אותן תרומה. דהמשקין שבתוכן לא נטמאו דמיפקד פקידי ואינן חיבור להאוכל:

ואם היוי תרומה מעיקרן. ואח"כ נטמאו כבר נדחו ושוב אין ראויין לאכילה:

ר' זעירא ור' יסא בשם ר' אלעזר סוחטן וכו'. כלומר אף בתרומה מעיקרא ואח"כ נטמאו יש תקנה שסוחטן פחות פחות מכביצה עד שלא יהו מקבלין טומאה ואז יינו כשר אף לנסכים:

אמרין. בבית המדרש דר"ש בן לקיש פליג על הא דר' יוחנן והם אמרו סתם ושואל הש"ס מה פליג אם בין לקולא ברישא תאנים וענבים שנטמאו סוחטן ואח"כ עושה אותן תרומה ובין לחומרא בסיפא אם היו תרומה מעיקרא פליג הוא או לא פליג אלא על גוונא דרישא דלקולא:

אין תימר לקולא ניחא. אם תפרש דעל רישא דלקולא הוא דפליג ניחא דלא קשיא מידי דסבר ר"ל דלא מהני במה שסוחטן דלדידיה משקין מיבלע בליעי ומחוברין הן להאוכל וכיון שנטמאו נטמא גם המשקין שבתוכן:

אין תימר לחומרא. אבל אם נאמר דעל גוונא דסיפא דלחומרא היא דאם היו תרומה מעיקרא כבר נדחו ועלה הוא דפליג ר"ל וס"ל דאף בתרומה מעיקרא ונטמאו מהני בשסחטן הוה קשיא עליה המתני' דהא תנינן בשתילי תרומה שנטמאו ושתלן דאסורין מלאכול עד שיגום את האוכל אלמא אמרינן כבר נדחו:

ר' אבהו בשם ר' יוחנן. על הא דקתני ר' יהודה אומר עד שיגום וישנה ומפרש כיני מתניתא דמה הוא דיגום העלין שצמחו ועד שיגום בעלין וישנה בעלין השניים ואח"כ מה שיצא מהן האוכל מותר באכילה: