מתני' חמש עשרה נשים פוטרות כו'. שאם היתה אחת מהן נשואה לאחיו ולו אשה אחרת ומת בלא בנים שתיהן פטורות כדיליף טעמא בגמרא מלצרור. והא דנקט פוטרות צרותיהן דאלו הן עצמן דפטורות מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למתני דודאי לא אתי עשה דיבום ודוחה לא תעש' שיש בו כרת כדמסי' רבא בבלי דף ח' דערו' גופא לא צריכ' קרא כי איצטריך קרא דעליה למיסר צרה והיינו לדיוקא וה"ק במקו' עליה לא תקח לצרור הא שלא במקום מצוה שריא צרה דאלו לאסור הרי יש כרת בצרה כמו בערוה תוס' שם ד"ה כי איצטריך:

בתו כו'. בבתו מאנוסתו וכן בת בתו ובת בנו דאלו בתו מאשתו היינו בת אשתו דכיון דכתיב ערות אשה ובתה לא שנא ממנו ולא שנא מאיש אחר אבל בתו מאנוסתו לא נפק' מהאי קרא דאשה ע"י קידושין משמע אלא נפקא מדכתיב ערות בת בנך וכדאמר בבלי דף ג' אתיא הנה הנה כו' כתיב הכא כי ערותך הנה וכתי' בקרא אחרינא דאישות שארה הנה מה להלן בתו כבת בתו אף כאן בתו כבת בתו:

חמותו. שמת בעלה ונשאה אחיו ומת בלא בנים:

חמותו ואם חמותו כו'. כל אלו אסורות לו משום ערות אשה ובתה וגו' ויש בכלל זה חמותו ואם חמותו ואם חמיו:

אחותו מאמו כו'. מפרש בגמר':

אשת אחיו שלא היה בעולמו. כגון ראובן שמת בלא בנים ונולד לו אח לאחר מיתה ושמו לוי ויבם שמעון אשת ראובן ולו אשה אחרת ומת בלא בנים ונפלו שתיהן לפני לוי שתיהן פטורות לפי שאשת ראובן שנישאת לשמעון אסור' ללוי בכרת לפי שמיעט' הכתו' מיבו' ללוי כדיליף טעמא בגמרא וקיימא עליה באיסור אשת אח וכשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה רש"י. ולאו דוקא נולד ואח"כ יבם דהא קי"ל כרבנן בפ"ב דבין נולד ואח"כ יבם בין יבם ואח"כ נולד אסור' עליו אלא משום דבעי לפרושי לדברי הכל נ"י:

וכלתו. מפרש בגמרא:

גמ' כתי' מצות תאכל. בשירי מנחה:

לפי שהית' כו'. בריית' בספר' פ' צו פרק ב' ומייתי לה בבלי החולץ דף מ' וקרא יתירא קדריש דהא כתי' ברישא דקרא והנותרת מן המנחה יאכלו ופליגי ר' יוסי ור' חונא בפירוש הבריית' דר' יוסי מפרש להמתניתא דה"ק מצות תאכל לקבוע עליו מצוה שהכהן המקריב הוא יאכל ממנה:

יכול תחזור להיתיר' הראשון. כלומר שלא יאכל המקריב דוקא אלא רצה הוא לאוכלה רצה שלא לאוכל' הוא אלא כהן אחר. דשלא לוכל לגמרי לא מצי' אמרת דהא כתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים והבעלים מתכפרין וכדאמר בבלי שם:

כיוצא בו. דרשינן יבמה יבא עליה לקבוע עליו מצות יבום שתהא קודמת למצות חליצה:

לפי שמתחל' היתה בכלל היתר כו' יכול תחזור להיתירה הראשון. שיהא רשות בידו רצה לכנוס כונס רצה שלא לכנוס אלא לחלוץ דהא ע"כ אגידא בי' ובכדי לא תיפוק:

ת"ל יבמה יבא עליה מצוה עליו לייבם. והיינו דקאמר כיוצא בו כמו דהתם בתרי גווני מישתעי דמעטי' קרא דלא תימא רצה לאכול הוא רצה שלא לאכול ממנה כלום אלא אחר וקמ"ל שצריך המקריב עכ"פ לאכול ממנה מקצת למצוה לומר שמצוה בו יותר מבאחר והכא נמי דלא תימא רצה לייבם רצה לחלוץ שיהא רשות בידו ולהיות שניהן שוין למצוה קמ"ל יבמה יבא עליה מצוה שתהא מצות יבום עליו יותר מן החליצה. וכרבא שם דמפרש הברייתא הכי ואליבא דרבנן דאמרי מצות יבום קודמת. וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות יבום הלכה ב':

ורב הונא מפרש המתניתא דהני תרי גווני דמעטי' קרא לחד מינייהו הכין הוא. וה"ק מצוה לפי שהיתה כו' רצה לוכל חמץ כו' ומשהוקדשה נאסרה לאכול חמץ קרב קומצה יכול תחזור להיתיר' הראשון דרצה לאכול חמץ כו' והאי חמץ לאו דוקא דהא בהדיא כתיב לא תאפה חמץ חלקם דאפי' שירי מנחה של כהנים לא תאפה חמץ אלא רצה לאכול חלוט ברותחין דלאו מצה מעלייתא היא וה"א דאוכל קמ"ל דאע"ג דחלוט מצה הוא לצאת אדם י"ח בפסח כי הדר אפיי' בתנור הכא שנה הכתוב מצות תאכל לעכב לומר דמצה מעלייתא בעינן למצו' ולא חלוט. וכר' יצחק בר אבדימי דמוקי שם לבריית' כאבא שאול דאמ' הכונס כו' וכדמסיק לקמן. וזהו דקאמר כיוצא בו יבמה יבא עליה כו' דביבום גופי' נמי אשכחן תרי גווני לשם מצוה או לשם תואר כו' כמו במנחה דבאכיל' גופא תרי גווני איכא ומעטי' קרא דדוקא לשם מצוה והילכך אמרי' שם לאבא שאול דסבר מצות חליצה קודמת מטעם זה שלא יבא לפגוע בערוה וכסתם מתני' דסוף פ"ק דבכורות דאתיא כוותי' וכן סתמא דמתני' דהכא דקאמר מן החליצה ומן היבום כדאמר בבלי ריש מכילתין וכדעת הר"י ור"ח שם תוס' ד"ה אמר רב:

מה אבא שאול כר"ע. לשון שאילה הוא אם אבא שאול כר"ע דאמר יש ממזר ביבמה. וכהאי תנא דאמר בבלי דף צ"ב דלר"ע אפי' בחייבי לאווין גרידי דלאו דשאר נינהו וכגון ביבמה לשוק הוי ממזר:

וקאמ' הש"ס דלא היא דלא אתי' דאבא שאול כר"ע דמה דאמר ר"ע ביבמה שזינתה דס"ל לר"ע דחייבי לאווין כחייבי כריתות נינהו לענין לאסור על בעלה כי היכי דהבא על א"א שהיא בכרת אוסרה על בעלה כן הבא על שומר' יבם שהיא בלאו לא תהי' אשת המת וגו' אוסרה על יבמה וכן הולד ממזר מיבמה כמו מא"א וכרב המנונא בבבלי בהרבה מקומות ועיקרה בסוטה דף י"ח:

מה דאמר אבא שאול ביבמתו. וזה מטעם אחר שפוגע בערוה אם כונסה שלא לשם מצוה ולא שייכא כלל להא דר"ע:

אתיא. הא דאבא שאול כר' יוסי כו' ובבבלי פי' כל כתבי דף קי"ח גרסינן אר"י ה' בעילות בעלתי ונטעתי ה' ארזים בישראל ומתמה שם למימרא דר' יוסי מצות עונה לא קיים אלא אימ' ה' בעילות בעלתי ושניתי. וכתבו התו' שם ובירושלמי משני דיבמו' היו ולא רצה לקיים בהן מצו' עונה אלא רק כדי לקיי' מצות יבום דהיינו ביא' ראשונה עכ"ל וצ"ל לפי זה דה"נ גרסי' ויבם את נשי אחיו א"נ דחדא מינייהו נקט ובאמת כולן יבמות היו וטעמ' דס"ל כאבא שאול ואפי' לאחר שכבר בא עליה ויבמה לא אמרינן דנעשית כאשתו לענין זה ולפיכך לא רצה לקיי' בהן מצות עונה:

ודרך סדין בעל. למעט הנאתו שלא יהא כוונתו אלא לשם מצוה ואפשר דהוא כעין שפי' הראב"ד ז"ל בנדרים בההיא דר"א מגלה טפח ומכסה טפח על הסינר שהיתה חוגרת בו אף בשעת תשמיש ומגלה רק טפח ומכסה מיד והכל כדי למעט הנאתו:

בין לחיים כו'. בין בחיי אחיו בין לאחר מיתתו אסורה עליו משום אשת אחיו ואפי' אין לו בנים:

והותר מכלל'. ע"י יבום בשאין לו בנים:

יכול לכל דבר. כלו' בין אח מן האב בין מן האם ואפי' לא היה בעולמו הכל הותר ע"י יבום מכלל ערות אשת אחיך:

נאמר כאן כו'. וכרב' בבלי דף י"ז והילכך דריש הכא יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלמעט אחין מן האם מג"ש נפקא ליה אבל לרב יהודא אמר רב שם דלית לי' הג"ש דריש מיחדיו המיוחדין בנחלה פרט לאחיו מן האם ואשת אחיו שלא היה בעולמו נפקא ליה מכי ישבו שהיתה להם ישיבה אחת בעולם:

ומת אחד מהם. מלת מהם קדריש דה"ק ומת א' מהם שלא נשתנה אלא מיתתו אבל היא כמו שהיתה בתחלה ולאפוקי אם גירשה קודם מיתתו דפטורה. א"נ האי הן לשון אבל הוא אבל בחייו אם גירשה ומת אח"כ זו פטורה וקמ"ל דלא תימא ע"י יבום התירה התורה אשת אחיו ואפי' גרושתו:

הא אם יש לו בן. כלומר אפי' בן מכל מקום ואפילו הוא ממזר וכדדריש בבלי דף כ"ד בן אין לו עיין עליו:

יכול אף שאר כו'. דהוקשו לאשת אח ואע"ג דבאשת אח חדא איסורא ושאר עריות שהן אשת אח תרי איסורי אין משיבין על ההיקש:

וקאמר ר"ז דלהכי איצטריך ג"ש דעליה דנאמר כאן יבמה יבא עליה ונאמר להלן באחות אשה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה (ויקרא י"ח):

מה עליה כו' אף עליה שנאמר כאן באחות אשה באחין מן האב כלומר דאפי' במקום יבום שהוא אחין מן האב אמר רחמנא לא תקח והשתא ילפינן כל העריות מהקישא דאחות אשה שיהיו אסורות לייבם וזהו הקישא דר' יונה בבלי דף ח' וכר' ישמעאל לקמן:

הדא דר"י ב"ח. דיליף ג"ש דעליה:

או מה עליה שנ' להלן. במוציא שם רע דכתיב והוציא עליה שם רע (דברים כב):

אף עליה שנאמר כאן בשאינה יבמה. ונימא דלא אסרה תורה אחות אשה אלא שלא במקום יבום:

התורה אמרה ביבמה. דילפינן מג"ש דעליה מיבום וכמאן דכתיב בגופה דמי ואת אומר כו' בתמי':

התורה אמרה בשאינה כו'. כלומר דמאי חזית למילף מיבום ולא ממוציא שם רע:

ואיקפיד. הכעיס ר' אחא לנגדו על דמקשה לו כן. וקאמר הש"ס לא דר' אחא פליג כלומר לא דפליג על ר' בנימין בר גידל מטעמא דנפשיה ולומר מן הסברא דאית לן למילף מיבום ולא ממוש"ר:

אלא דהוא מקפיד כו'. כלומר שכך הי' מקובל מרבו דילפינן הג"ש מעליה דיבום וכדמסיק:

מאי כדון. מאי היא כדתניא ברייתא בהדיא דכתוב יבמה כו':

להלן ביבמה גרסינן:

שאר כל העריות. מנין דאסורות להתייבם:

שיש לה היתר. דכשמתה אשתו מותר באחותה.

מה זו. וילפינן דשאר כל העריות פוטרות צרותיהן נמי מק"ו מאחות אשה דנפקא לן מלצרור:

עד כדון כר"ע. זו היא לשיטת ר"ע דיליף מק"ו:

כר' ישמעאל. אבל לר' ישמעאל מצינו ברייתא דיליף במה מצינו מאחות אשה ולקמיה מפרש מאי בינייהו:

תני ר' ישמעאל מה מצינו מה אחות כו' גרסי': מיוחדת ערוה כו' וכן דריש לה בבלי דף ג' וצ"ל דסמיך נמי אהיקשא דר' יונה דהוקשו כל העריות לאחות אשה דכתיב כל אשר יעשה מכל התועבו' דאי במה מצינו איכא למיפרך מה לאחות אשה שכן בידו לרבות האיסור על עצמו ולקדש כמה נשים וכדפריך בבלי דף נ"ד גבי אשת אח תו' שם:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו דר"י ור"ע אם ילפינן מק"ו או מהיקש:

אלמנה לכ"ג. איכא בינייהו ולאו דוקא דהה"ד כל חייבו לאוין שאין להן היתר לאחר איסורן וחדא מינייהו נקט:

מאן דמר ערוה כו'. כלו' למאן דנפקא לי' מק"ו וא"כ ח"ל שפיר נפקא נמי מק"ו:

ולמ"ד דיליף מהיקשא מה כו' ולא נפקא לן אלא חייבי כריתות:

ותהא מותרת להתייבם. קושיא היא דלהאי מ"ד תהא באמת אלמנה לכ"ג מותרת להתייבם:

וקאמר ר' אייבו דמהכא נפקא ח"ל דכתיב לאיש זר זו אשה שהיא זרה לו ואסורה עליו ואמרה תורה לא תהי' לו זו לאשה ואפי' במקום מצוה:

מעתה. דמן התורה אסורין ח"ל להתייבם לא תהא צריכא חליצה והא אנן קי"ל דחולצין ולא מייבמין כדתנן לקמן פ"ב:

ומשני ר' ירמיה יבמתו ריבה. דכתיב ועלתה יבמתו השערה ומה ת"ל יבמתו דהא כתיב ברישא לקחת את יבמתו אלא דהתורה רבתה בחליצה וכן דריש בבלי דף כ' יש לך יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה ליבום ואיזו זו חייבי לאוין וכדמסיק הכא לקמי' אלא דהכא מעיקרא קס"ד דקאמר סתם ריבה והילכך פריך דנימא דריבה אפילו ליבום:

ומשני כדתני ר"י מאן כו' ולא זו שמיאנה שמים לה ואסרה:

מעתה לא תהא צריכא נמי חליצה. ממיעוטא דמאן יבמי דבחליצה כתיב:

והיינו דקאמר הווי צריכה לדין דר' ירמיה. כלומר דעל כרחך צריך אתה למידרש דר' ירמיה דיליף מיבמתו ומהתם שפיר שמעינן דרבתה התורה בחליצה ולא ליבום דאי הוה כתב ואם לא יחפוץ לקחת את יבמתו ועלתה השערה הוי משמע דהאי דקרינא בה לקחת הוא דמצרכא רחמנא ועלתה השערה לחלוץ אבל חייבי לאוין דלא קרינן בהו לקחת לא קרינן ביה ועלתה וגו' להכי הדר כתב יבמתו למימר דיש לך יבמה אחרת שעולה השערה לחלוץ ואע"ג דלא קרינא בה לקחת שאינה עולה ליבום ושפיר שמעינן תרווייהו מהאי קרא:

ר' בון שאל לפני ר"ז אלמנה לכ"ג כו'. ולא שמיע ליה האי דרשה דיבמתו ריבה:

וא"ל איפשר כו'. כלומר דהשיבו ג"כ מן הסברא דאפשר דקידושין תופסין בה כדקי"ל קידושין תופסין בחייבי לאוין ואת אומר אינה צריכה חליצה בתמיה דכיון דבדיעבד תפסו בה קידושין אם קידשה זקוקה לו במקצת מיהת מיקרי שלא תצא על כל פנים בלא חליצה. אי נמי יש לומר דרבי בון נמי סבירא ליה להאי דרשא דיבמתו ומוקי לה בשאר חייבי לאוין והכא באלמנה לכהן גדול דוקא קא מבעיא ליה והיינו מן הנישואין דאיכא עשה ולא תעשה אלמנה לא יקח כ"א בתולה מעמיו יקח אשה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה וקס"ד דהואיל וחמירא אפילו חליצה לא תיבעי וקא פשיט ליה דהואיל וקידושין תופסין בה צריכה חליצה ובבבלי שם מסיק דחייבי לאוין מדאורייתא חזו ליבום דאתי עשה דיבום ודוחה הל"ת אלא מדרבנן הוא שאינן מתייבמות דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה שכבר קיים העשה ולפ"ז לא מיתוקמא ההיא דרשא דלעיל שם מיבמתו יש לך כו' אלא באלמנה לכ"ג מן הנשואין דמדאורייתא לאו בת יבום היא ורביי' רחמנא לחליצה:

הרי איילונית. דודאי תופסין בה קידושין ובשהכיר בה מיירי ואפ"ה את אומר דאינה צריכה חליצה כדדריש לקמן:

א"ל שאני איילונית דהרי מטעם אחר הוצאתה דגזרת הכתוב הוא דכתיב אשר תלד וגו' וכדדריש לה רב אסי בבלי דף י"ב אבל לא כטעמיה דאיהו ס"ל כערוה ממש היא ואפי' צרתה אסורה בלא הכיר בה ואנן קי"ל דמותרת וכדלקמן סוף הלכה:

עד שאת למד כו'. וכקושיא דרב אחא מדפתי בבלי דף ח' דמאי חזית דאקשת לאחות אשה לאיסורא נקשינהו לאשת אח להיתירא:

למידין ב' איסורין. דהיינו כל העריות במקום יבום שניתוסף עליהן איסור אשת אח מאחות אשה במקום יבום שהיא ב' איסורין:

מאיסור אחד. אשת אח לבד וכחד תירוצא שם:

ור"א בשם ר' בון. אמר טעם אחר דכל דבר שבא מחמת הגורם כגון אשת אח שאחיו גרם לו האיסור ולפיכך כשבטל הגורם שמת אחיו בלא בנים בטל האיסור:

ודבר שאינו בא מחמת הגורם. לחוד דהיינו שאר העריות והן אשת אח אעפ"י שבטל הגורם דאשת אח איסור של העריות נשאר במקומו וכדמסיק:

מה אית לך. במה אתה אומר:

כגון אלו כו'. שמנו במתני':

שלא תאמר בתו. והה"ד כל העריות שאסורות לו עד שלא נשאו לאחיו והוי אמינא דאחר שנשאו לאחיו ומת בלא בנים מותרת להתייבם קמ"ל דשאני הכא דלאו בטל הגורם הוא אצל איסור העריות:

לוי כו'. בבלי דף ט':

אמו אנוסת אביו. שהיא מותרת לאחיו ונופלת לפני בנה לייבום:

ולמה. ומ"ט:

א"ל. בשביל דר"י אוסר באנוסת אביו לקמן ריש פרק י"א ואנן לא תנינן אלא מידי דלית בי' פלוגתא כדלקמן:

ופריך ולא מודי ר"י שאם קידש אנוסת אביו כו'. וא"כ משכחת לה בשעבר וקידשה ונפלה לפני בנה וליתני:

אלא בגין כו'. וההיא ודאי כר' יודה היא דקתני אמו ואשת אביו וכדדייק שם מאי אמו אילימא נשוא' אביו היינו אשת אביו אלא לאו אנוסת אביו וקתני לאחרים אבל לאחין לא. ואכתי לא מסיק דלא קתני דאי עבר עד לקמי':

ותני ר"ח בתוספתא פ"א כן דקאמר שם נישאו לאחין שלא בעבירה צרותיהן פטורות:

ולא משכחת לה. מכל שש העריות אלא אמו אנוסת אביו. והיינו לרבנן דשלא בעבירה היא ולרבי יודה דבעבירה היא מכל מקום בדיעבד משכחת לה דפוטרות צרותיהן:

ולמה לא תנינן. במשנה גם כן אם בשביל דתני ר"ח בברייתא כ"ש דנתנינה ג"כ במתני':

אלא בגין דתנינן כו'. על חמש עשרה העריות דמתני' ובכולן את משכח אחותה כו' חוץ מאמו אנוסת אביו. דהא ע"כ נמי בעינן למצוא האסורה לזה מותרת לזה וכדאמר בבלי דף י' דבתרתי לא משכחת לה באנוסת אביו. דאי יעקב ב' אחיות אנס ונשא ראובן את א' מהן ושמעון האחרת ומתו ונפלי לפני בניהם לוי ויהודה שנולדו להן מיעקב. אחותה שהיא יבמתה משכחת לה. והאסורה לזה מותרת לזה לא משכחת לה לפי ששתיהן אסורות על שניהן א' משום אמו והאחרת משום אחות האם ואי יעקב ב' נכריות אנס וילדו לו ב' בנים (וברש"י שם בנות וט"ס הוא) ונשאום ב' בנים מאשה אחרת ונפלו לפני בניהם האסורה לזה מותרת לזה משכחת לה אבל לאו אחיות הן ועיקרא דמילתא משום יבום ב' אחיות נקט:

נתני שש עשרה. כלומר להאי תירוצא דלא תני אנוסת אביו משום דבתרתי לא משכחת לה אבל דאי קתני א"כ ניתני נמי חלוצה פוטרת צרתה אם חלץ ליבמתו וחזר וקידשה ומת בלא בנים דמגו דהיא אסורה על האחין בכרת כדאמר ר' אמי לקמן לר"ל. צרתה נמי אסורה. וכן הקשה ר"ל בבלי שם:

וכן שאל ר' יעקב לפני ר' יוסי והשיב לו בגין ר"ע דאמר יש ממזר בחלוצה ואין קידושין תופסין בה ולא משכחת לה:

וניתני על רבנן. וליתני בשביל רבנן דפליגי על ר"ע:

ומשני לא אתינן. אנן לא שונין כ"א דבר שכ"ע מודים ובפלוגתא לא מיירי:

אתיא דיצחק כו'. דאמר לר"ל האחין חייבין על החלוצה כרת כר' אמי לקמן:

ר' יסא אמר. דפליגי ר"י ור"ל לר"י החולץ אינו חייב על החלוצה כרת אלא בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה ואינתיק ליה מכרת ללאו. ודוקא איהו דאינתיק ליה אבל האחין חייבין על החלוצה כרת דכדקיימי קיימי:

בין הוא כו'. דעל הצרה איהו נמי כדקיימא קיימא באיסור אשת אח:

ר"ל אמר בין כו' דאיהו שליחותא דאחין קעביד וכן איהי שליחותא דצרה קעבדא אבל חייבין בלאו:

מחליף שמועתא. דרבי יוחנן לריש לקיש ודריש לקיש לרבי יוחנן וכן היא גירסת הבבלי שם:

אלא דעון דעון. כלומר חלוקי דעות ואמוראי נינהו אליבא דר"י:

ואפילו תאמר. האי אפי' הוא כמו. וכן דרך הש"ס הזה כלומר כמו דאמרינן דעון דעון לר"י כן נמי לר"ל:

מילתיה דיצחק. דאמר ר"ל בעי דניתני חלוצה פוטרת צרתה אלמא דס"ל לר"ל דהאחין על החלוצה בכרת מסייע לר' אמי דאמר נמי הכי לר"ל ובבבלי מפרק לה אליבא דהאי מ"ד. דלהכי לא מצי למיתני במתני'. לפי שאינן בצרת צרה דליכא למיתני בה הלכה צרתה ונישאת לא' כו' דהרי על כולן באיסור כרת עומדת:

ומיליהון דרבנן. ר' ירמיה ורבי בא דלקמיה מסייעין לר' יסא. והיינו אליבא דר' יוחנן:

הכל מודים. ר"י ור"ל בצרה שהוא חייב כדאמר לקמן שלא נראה לפטור בה ולא אמרינן בה דשליחותא דצרה קעבדה:

מה פליגין. כי פליגי בחלוצה דלר"י האחין חייבין על החלוצה והיינו כמו ר' יסא במילתיה דר' יוחנן:

מיליהון דרבנן אמרין. היינו הנך רבנן דמחלקי בין צרה לחלוצה דסברי דחלוצה פטור הוא ולא קנין וכדלקמן. ופלוגתא היא לקמן ריש פ"ג:

מה בין חולץ כו'. עיקרא דמילתא לקמן פ' החולץ הל' ט' והתם קאי על הא דתנינן החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתייבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת ה"ז פטורה לגמרי והתם מפרשינן לה האי וכן דקתני. ובעי מה בין חולץ ומה בין מגרש דהכא חולצת והכא פטורה:

את סבור חליצה קנין. דליהוי כמו קנין שלו ולאסרה על האחין בכרת ולפטור צרתה:

אינה אלא פטור. דנפטרת מזיקה וקיל לה איסורה ואינה אלא בלאו. וכדמסיק אין האחין כו' כלומר לאחר חליצה שוב אין האחין חייבין עליה כרת משום אשתו של חולץ דלאו קנינו היא:

אבל חייבין עליה משום אשתו של מת. כלומר קודם חליצה דאז באיסיר כרת עומדת אבל לא משחלץ לה דקיל איסורה אפי' לגבי האחין:

כמ"ד בין הוא כו'. והיינו להנך רבנן דמחלקין בין צרה לחלוצה וקאמרי הכל מודים בצרה כו' וא"כ אליבייהו לר"ל בין הוא בין אחין אין חייבין על החלוצה אבל על הצרה חייבין ולפיכך בעי:

ניחא הוא. בשלמא לגבי דידיה איכא לחלק בין חלוצה שכבר נראה כו' וחייב על הצרה שלא נראה לפטור בה וכדקיימא קיימא:

אלא אחין מה חילוק אצלן לבין צרה וחלוצה. דקס"ד לגבי אחין כדקיימא קיימא בין הצרה בין החלוצה:

חזר ואמר כו'. כמסתפק אם החליצה עומדת באיסור כרת על האחין אפי' לאחר חליצה ומשום דכאשתו של חולץ היא או דוקא קודם חליצה ומשום אשתו של מת

ואמר לו ר' יוסי מה את סבור כו'. דלאחר חליצה אין חייבין עליה דקיל איסורה וכדאמרן. וצ"ל לפ"ז דמחלקינן בין חלוצה דאיהו שליחותא דאחין קעביד. ובין צרה דלא אמרינן בה שליחותא דצרה קעבדא. וטעמא דבחלוצה כבר נראה לפטור בה ואפי' לגבי אחין וכדלעיל. אבל בבבלי ליתא להאי מ"ד לחלק בין צרה לחלוצה לגבי האחין. אלא אי לר"ל אמר שם דחייבין על הכל. אי לר"י אמרינן נמי בצרה שליחותה קעבדה כמו בחלוצה דאיהו שליחותא עביד ואין חייבין על הכל בין הוא בין האחין:

ר' יודן בעי כמ"ד כו'. כלומר למ"ד דבצרה הכל מודים שהוא חייב ובחלוצה פליגי דלר"י אינו חייב על החלוצה כרת. ומעתה נסתפק אם א' מן השוק קידש את אחת מהן וקידושי ספק הן ביבמה לשוק וכדלקמן. ובא היבם אח"כ וחלץ לה ובא עליה אח"כ וביאתו ביאה דהא אינו חייב על החלוצה וא"כ ודאי פקעי קידושי קמא לענין זה שתהא מותרת ליבם אחר שיתן לה זה גט דהא עכ"פ צריכה גט מספק מהראשון. ואם אח"כ חזר היבם וחלץ לחבירתה ובא עליה דעכשיו נעשית הראשונה צרת חלוצה וחייב עליה היבם כרת:

למפרע כו'. כלומר מי נימא דמעתה חלו קידושי קמא למפרע אם לא נתן לה עדיין הגט הואיל ונאסרה עכשיו על היבם. והאי ובא עליה דבתרייתא לאו דוקא דהה"ד אם לא בא עליה אלא משום קמייתא נקט דהתם חלץ ובא עליה דוקא. דאי חלץ לחוד אכתי לא פקעי קידושין דקמא. ואי בא עליה לחוד כבר קנאה ותו לא מיקרי צרת חלוצה לאחר מכאן. והיינו דר' יודן סבר לה כשמואל בבלי צ"ב דאמר שם בקידושי יבמה לשוק בעניותינו צריכה גט דמספקא ליה אם קידושין תופסין בה והלכך משכחת לה האי בעיא:

אמר רבי שמי לא כן כו'. דסבירא ליה כרב שם דאין קידושין תופסין ביבמה כלל וא"כ לא משכחת לה הך בעיא דר' יודן:

ולא מתניתא היא. ואמאי אמרת נמנו כו' דמשמע דהם דרשו זה מהמקרא וכן מקשה ר' יוחנן שם:

או לאחר כו'. מתני' היא פ"ג דקידושין האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שיחלוץ ליך יבמיך אינה מקודשת דכיון דהשתא לא תפסי בה קידושין לקמיה נמי לא תפסי בה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

והי' ר' יוחנן משבח בעצמו כו'. ובפ"ב דסוטה הל' ה' גרסינן והוה ר' ינאי מקלס לי' וכן הוא בבלי שם:

הזלים זהב מכיס. היא התורה החמודה מזהב:

בני אל יליזו מעיניך. שכל זמן שאתה הוגה בהן אתה מוצא בהן טעמים הרבה. ועל שהוציא זה הטעם ממשנה זו:

בתר כו'. לאחר כל השבח הזה אומר אני דלא מוכחא מידי משם דיכולני לפרש המתני' כר"ע דאמר לעיל יש ממזר ביבמה דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. וכן דחי לה בבלי שם:

אלא תמן כו'. כלומר בלאו הכי לא מוכחא מהאי מתני' מידי לבעיא דר' יודן דהתם ביבמה אחת כו' ושנייא היא איסור יבמה א' דיש זיקה ואין קידושין תופסין בה אבל הכא בבעיא דר' יודן בשתי יבמות ואין זיקתן כ"כ דנימא דלא תפסי קידושין בהו כלל. וכן מחלק לקמן פ' ד' אחין:

כמ"ד כו'. למ"ד לעיל דחילוק יש בין חלוצה לצרה ומטעמא דחליצה פטור היא ולא קנין. והיינו למ"ד דמחלק בין הוא לאחין דהן חייבין על החלוצה:

חליצה פטור וביאה פטור. כלומר לדידי' דסבר חלוצה פטור ואפ"ה אסורה על האחין לעולם. וא"כ כמה דתימר חלץ לה נאסרה על האחין לעולם ונימא נמי דכוותה בביאה דפטור היא לפוטרה מזיקת האחין דאם בא עליה נאסרה לאחין לעולם:

תני ר"ח. מסקנת הקושיא היא אלמה תני ר"ח דאם מת הראשון לאחר שייבמה ייבם השני כו' ואמאי הואיל ובא עליה נאסרה לאחין לעולם כמו בחליצה:

מה את סבור היא חליצה היא ביאה. בתמיה דודאי אין שוין בזה דשאני חליצה דכיון שחלץ לה נעקרה הימנה הזיקה למפרע מן האחין. וא"כ למפרע חל עלי' איסורו של מת דתאסור משום אשת האח לגבי האחין וכר' יוחנן לדעת ר' יוסא לעיל:

אבל בביאה. אם בא עליה כבר אשתו היא ואם מת זה מתייבמת לשני מכח זיקת זה:

ותני ר"ח כו'. כלומר ומהשתא שפיר תני ר"ח כן:

אחותו מאמו כו'. לפרושי המתני' קאי דבכולן משכחת לה שנופלת לפניו ליבום:

אחות אמו גבר וברי' כו'. ראובן נשא אחות אמו של שמעון שנולד ליעקב מאשה אחרת הרי יעקב וראובן בנו נשאו שתי אחיות:

ואשת אחיו מאמו נאמר כאן כו'. כלומר דלהכי אסורה עליו שהיתה מתחלה אשת אחיו מאמו ולא שייכא יבום לגבה דאין יבום אלא באחין מן האב כדילפינן מג"ש ואם אח"כ נשאה אחיו מאביו שהיתה נכרית אצלו ומת בלא בנים אסורה עליו עולמית דלגבי עריות כתיבא ערות אשת אחיך ודרשינן בין מן האב ובין מן האם:

ורבי יונתן דריש לה מג"ש דישיבה שיש עמו ירושה לאפוקי אחיו מן האם:

ונאמר להלן. בפרשת המלך:

יחדיו פרט כו'. כדלעיל בריש ההלכה. ונראה דלא ניחא להו להנהו אמוראי למילף מג"ש אחים אחים מבני יעקב דא"כ ל"ל יחדיו תיפוק ליה דדוקא שהיה בעולמו כמו בני יעקב. וכקושי' התוס' בדף י"ז ע"ש שתירצו בדוחק:

איילונית כו' היו בפרשה. שניהם ממעטינן מהאי פרש' כדלעיל:

מה חמית מימר. ומה ראית לומר באיילונית צרתה מותרת כדקתני במתני' וכולן שנמצאו כו':

ואשת אחיו כו' אסורה. דקס"ד איילונית נמי כערוה היא:

מטעם אחר הוצאתה. דגזירת הכתוב הוא מאשר תלד כו' ולא דייך למעט מהמקרא שאינה מתייבמת היא עצמה. אלא שאת מבקש לאסור צרתה בתמיה דהא לאו ערוה היא:

ערוה היא. דהתם מיעטה הכתוב מיבום כדדרשינן מיחדיו וא"כ עומדת עליו באיסור אשת אח כשאר עריות ופוטרת צרתה אבל איילונית לא אימעטי' מטעם ערוה אלא דלאו כאשתו היא ואפי' האיילונית בלאו הכי ערוה היא לו אפ"ה צרתה מותרת מטעמא דכמו שאינה בעולם היא כדלקמן בהלכה ב':

מתני' פליגא על אסי. דקתני באיילונית צרותיהן מותרות. ובבבלי מפרק לה דבשלא הכיר בה מיירי ומודי רב אסי דצרתה מותרת וציינתיו לעיל:

מה דמר אסי. מה שאמר רב אסי דצרת איילונית אסורה כר"מ הוא דס"ל נמי הכי דר"מ אמר זה הכלל כל שאין את מייבמני אין את מייבם צרתי:

וכלתו. זאת אומרת שמותר לאדם כו' וכן הוא לקמן פ' נושאין הלכה ד'. כלומר אעפ"י שיכול לבא לידי ביטול מצות יבום אם ימות ותפול לפני אחיו ותהיה אסורה משום כלתו. לא חיישינן לזה. ועיקרא דמילתא מוכחא מהתם דלא חיישינן לביטול מצית יבום ואפי' לכתחילה דקתני שם במשנה בני הזקינה חולצין או מייבמין כו' ועיין לקמן שם. דהכא אפשר לדחות דבדיעבד קאמר ולאשמועינן דפוטרת צרה:

מתני' וכולן אם מתו. שמתה בתו קודם מיתת אחיו או שמיאנו בו ובגמ' מפרש לה היכי משכחת לה מיאון בבתו והרי הוא קיים ואין מיאון אלא ביתומה:

או שנמצאו איילונית. לאו דוקא נמצאו אלא אפי' הכיר בה כדמפרש בגמרא:

איילונית. לשון איל הזכר מן הצאן שאינה יולדת וסימני' מפורשים בבבלי פ' הערל פ':

שאין את יכול לומר כו'. שכבר ילדו מאחר קודם שנשאו לאחיו ולאו איילונית נינהו ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן דבנים כסימנים הן ואין ממאנת אלא קטנה ואעפ"י דקטנה בשנים היא מ"מ כגדולה מיחשבא והכי מסיק בבבלי והך סיפא דמתני' ר"ע היא דאי לר' ישמעאל משכחת לה מיאון בחמותו בקידושי קטנות. וכדמפרשינן בגמרא. וכ"כ התו' במתני':

גמ'. ר' יוחנן אמר כו' הך סוגיא גרסינן לקמן ריש פ' ב"ש ושם הגי' עיקר עם מה שהגהתי מכאן מריש הסוגי':

ממאנת היא ביבם. אם לא מיאנה בבעלה יכולה עדיין למאן ביבם לעקור הזיקה ולהתיר הצרה דלמפרע לאו צרת ערוה היא:

וכלה לחמי'. אממאנת נכרית קאי דמותרת לאביו כשתמאן ביבם:

אינה ממאנת. ולקמי' מפרש במאי פליגי:

כב"ש. דאמר לקמן ריש פ' י"ג דממאנת בבעל ולא ביבם ורב ור"ל דלא כב"ה בתמי':

ומשני דהכא במילתא אחריתא פליגי וכ"ע אליבא דב"ה כדמפרש ואזיל דמה אנן קיימין פלוגתייהו אם באומרת כו' כל עמא מודיי שהיא עוקרת גרסינן דהא אומרת ולא בנישואי אחיך ועוקרת הזיקה והיינו כעולא דאמר בבבלי ק"ז דממאנת ביבם לב"ה ואפי' לא עשה בה מאמר אלא אף לזיקתו:

אלא כן אנן קיימין. פלוגתייהו באומרת אי איפשי גרסינן דאומרת סתם אי איפשי בנישואין:

דר"י אמר כאומרת כו'. דמסתמא אמדינין דעתה שנתכוונה ג"כ לעקור זיקתה מנישואי אחיו שמת. ורב ור"ל סברי דכאומרת אי איפשי בנישואיך לבד אבל בנישואי אחיך רוצה אני. כלומר אם הי' קיים הייתי רוצה בנישואיו וזיקתה קיימת:

מתני' פליגא כו'. וקתני מיאנו דומי' דנתגרשו:

נתגרשו ולא הימנו. בתמי' דע"כ דהימנו ודכוות' מיאנו הימנו אבל לא ביבם וקשי' לר"י:

תני ר"ח כן גרסי'. בתוספת' ריש פ' א' דתני נמי הכי דדוקא אם מיאנו בחיי הבעל כו' וזה הכל מהקושי' דאלמא אינה יכולה לעקור זיקתו:

ומשני ר' יודן מתני' תיפתר בשמתו ולא מיאנו:

דמתני' אמרה גרסינן:

כל כו'. כלומר האי ולא מיאנה מפרשינן שמתה אבל אם היא קיימת יכולה למאן השתא:

אפי' תימר בקיימת. ולא קשיא על ר"י דמיירי שאין שם יבם אלא אביה ומש"ה צרת' לא מתייבמת משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו וכדרמי בר יחזקאל בבלי י"ג:

בלבד מן האירוסין. לאו אמיאון קאי דהא פלוגתא דב"ש וב"ה היא לקמן פ' י"ג אלא אאיילונית קאי. וה"פ דר' יונה קאמר דדוקא שנמצאו איילונית מן האירוסין כלומר שמת אחיו קודם שנשאה דאיכא למימר שלא הכיר בה שהיא איילוני' והוי מקח טעות והילכך צרתה מותרת אבל אם נשאה אמרינן דמסתמא הכיר בה כדאמרי' בכתובו' חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו ונתרצה בה והרי היא אשתו וצרת' אסורה וכרב אסי לעיל בהא דמוקי למתני' בשלא הכיר בה:

אף מן הנישואין. והכיר בה אפ"ה צרתה מותרת כדמפרש לקמן:

במחזירה תנינה. כלומר במהדורא בתרא של רבי יוסי חזר מדבריו:

לא כן למדנו רבינו. דאפי' מן הנישואין:

והיא כו'. יתד היא שלא תמוט בתמי':

קומי. לפני ר' מנא:

יאות. שפיר אמר ר' יוסי השתא דבשלא הכיר בה מיירי:

עד לא יחזור בה. בתמיה. כלומר דאת מתמה עוד על שחזר מדבריו. א"נ דכולא מילתא בלשון תמי' היא על תחלת דבריו של ר' יוסי דמה אלו בתו מן הנישואין כו' צרתה מותרת בתמיה אלא דע"כ בשלא הכיר בה מיירי וטעמא דמקח טעות הוי ולא הוי כצרת בתו:

א"ל. לעולם אפי' מן הנישואין והכיר בה דאיילונית כמי שאינה בעולם דמה אלו כו':

שמא פטר בחברתה כלום. בתמיה. דהרי לאו בת חליצה ויבום היא:

הוי. ע"כ איילונית כו' כלומר כיון שאין ביאתה או חליצתה פוטרת צרתה אעפ"י שאינה ערוה נמצאת שאין זיקה עליה כלל והויא לה הכא צרתה צרת ערוה שלא במקום מצוה ומותרת. וכן מסיק בבלי י"ב דאפי' הכיר בה צרתה מותרת:

בתו. דקתני במתני' שמיאנה ובתו ממאנת בתמי'. שהרי נישואי תורה היא כו'. אם אביה השיאה וגיטא בעיא ואם היא קדשה נפשה אפי' מיאון אינה צריכה:

ומשני ר' הונה תיפתר כו'. דכיון שנישאת אין לאביה רשות בה ואח"כ קדשה היא את עצמה לאחי אביה ויוצאת במיאון. והכין מפרק לה בבלי פ' האיש מקדש מ"ד:

זאת אומרת. אמתני' קאי דקתני ואי את יכול לומר בחמותו כו' שאין קטנה יולדת:

דלא כן. דאל"כ תמתין עד שתגדיל ותמאן כו' כלומר שתמאן בקטנות' ותמתין עד שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאוני' ראשונים דס"ל להאי תלמודא דחיישינן שמא תחזור משתגדיל וכשמואל בבלי ק"ז:

כלתו כו'. ובבבלי נדה נ"ב גריס בתו כלו' דר"י פליג דס"ל דאפי' בקידושי קטנות יכולה היא למאן אחר שילדה וכדמוכח שם דלאו דוקא בקידושי טעות הוא הא דאמרי' בעלמא אליב' דר"י דממאנ'. ולא מיתוקמא מתני' דהכא כוותי':

אמרו דבר א'. כדתני בברייתא דלקמי' עד אימתי כו' והובאה בבבלי שם. כלומר דלר' יודה עד שירבה השחור והיינו בריבוי שערות ואפשר לה שכבר ילדה וכן לר"ש דאמר עד שתתפשט הכף וכן גריס לה בתוספתא נדה פ"ו דברי ר"ש גבי מיאון ובבבלי יוצא דופן מ"ז תני לה גבי סימני בגרות עד שתתמעך הכף והוא מקום תפוח למעלה מאותו מקום כיון שמתגדלת מתמעך והולך:

ויהא השחור רבה. דתרווייהו בעינן ולפעמים משכחת לה זה בלא זה:

על הלבן. כן היא גי' התוס' שם לבן הוא הבשר:

הלכה כר"י. וכן אמר ריב"ל:

דאית לי' אולפן. שהוא מקובל כן:

לציפורייא. לאנשי ציפורי:

הלכה כר' יודה. והיינו מה דאמר לעיל דר"י ור' ישמעאל אמרו דבר א' דאפילו אחר שילדה:

ולית היא כן. דלא אמר ר' חנינה הכי וכדמסיק:

מאי כדון. מאי טעמא משום דפליגי חברייא בני הישיבה ור"ז בהא:

שאם נבעלה כו'. דהך ביאה הוי קידושין גמורין שהרי גדולה היא ובידה לקדש עצמה וכן אמר בבבלי שם לר"י:

על דעתי' כו' השתא מסיק למילתי' דר' יוחנן דבשלמא ע"ד דר"ז דאמר בנתקדשה בגדלות תליא מילתא אבל אם נתקדשה בקטנותה אעפ"י שנבעלה לאחר מכאן ממאנת דאמרינן על דעת קידושי הראשונים הוא בועל ולא נתכוין לחזור ולקדשה:

ניחא. דשפיר משכחת לה דילדה וחי' היא וממאנת לר"י:

על דעתין דחברייא כו'. אלא אליבא דידהו דבנבעלה תליא מילתא לר"י ואינה יכולה למאן אם לא שנבעלה קודם שהביאה ב' שערות:

וזה אימת כו'. כלומר דע"כ עיברה קודם ב' שערות דאז תוכל למאן והא דנקט וילדה לאו דוקא אלא משום דמסיק הקושיא וחי' היא כלומר דשתיהן ודאי לא מצית אמרת דהא לאו חי' היא ואם ילדה לאחר מכאן עכ"פ בנה מת וכדלקמן:

וחי' היא. בתמי' ולא משכחת לה דתמאן לאחר שתלד:

לא כן אמר ר' רדיפא כו'. דגבול יש לה:

איתא עיברה. אשה שנתעברה כו':

משהביאה כו'. וזהו לאחר הזמן דרבה בר ליואי בבלי פירקין י"ב וכן פי' התוספות שם. ואע"ג דמשכחת לה שעיברה קודם ב' שערות וילדה לאחר מכאן דהיא חיה. משום דעיקר הקושי' על הא דאמר לעיל דר"י כר' ישמעאל דאפי' בנה על כתיפה ממאנת וזה לא משכחת לה לחברייא אליבא דר' יודה. ומשמע מהכא דס"ל דתוך הזמן היא ובנה מתים ודאי אבל בבבלי שם עלה דמקשי על רב ביבי מחמותו דמתני' מסיק דשמא תמות וחמותו אי אתה מוצא כו' שכבר ילדה ובנים הרי הן כסימנין כדפרישי' במתני':

מאי כדון. היכי מפרשי' השתא אליבא דחברייא הא דאמרן לעיל אמרו דבר א':

ה"ג ר' ישמעאל כר' יודה עד שירבה שחור כר"ש כו'. כלו' הא דאמרי' דאמרו דבר אחד לאו דר' יודה סבר להא דר' ישמעאל דאפי' בנה על כתיפ' כו' אלא ר' ישמעאל הוא דסבר כר' יודה וכר"ש בזה דאפי' נתגדלה יכולה היא למאן על קידושי קטנות כדמפרש טעמא דאמרי' על תנאי קידושי הראשון הוא בועל וכדלעיל:

והשתא פריך אבריית' דלעיל על דעתי' כו' ניחא. דקבעו חכמים זמן עד שתביא סימנין הללו דאז גדולה היא ואינה יכולה למאן ואפי' לר"י אפשר נמי דלא ס"ל דאף בגדלותה תמאן דעל דעת קידושי ראשון כו' אלא דלא מיקרי גדולה עד שירבה השחור:

ע"ד כו'. אלא לר"ש דאמר עד שתתפשט הכף ואפי' לאחר שריבה השחור דודאי גדולה היא וטעמי' דעל קידושי הראשון הוא בועל כדמסיק:

דו אמר. כמו דאמר:

לכשיוסיף בה קנין אחר. כלומר הא דאמרן עד שתתפשט א"כ מעתה אפי' גדולה היא תוכל למאן לעולם על קידושי קטנות בתמי':

וקאמר ר' יצחק וכיני. כן הדבר באמת לר"ש אלא שתיקנו תכמים זה הזמן כדי שלא יתפרצו כו' ואם היא גדולה כ"כ אינה יכולה למאן:

אתא עובדא לפני רבי יוסי. בקטנה שלא מיאנה והגדיל' ועמדה ונישאת הויא כדמוכח מדלקמן:

אמר יבדקו דדיה. אם נראו בה סימני בגרות כדתנן פ' בא סימן משיטו הדדים וכדמסיק:

מה כרבי יודה כו'. כלומר דמתמה מה דעתיך כר"י דאמר עד שירבה שחור דאז מיחשבא גדולה והכא ספק ריבה שחור ספק לא ריבה הויא כדלקמ' ולכן צוה לבדוק בדדי' כדמפרש ואזיל:

הוא דאמר ריב"ל כו'. כלומר דמעתה מסימני בגרות נוכל להבין מאימתי חלפו ימי הנערות ואע"ג דלר"י אין כאן סימנים מ"מ לגדולה מחשבין לה דחיישינן שמא נשרו:

ואמר ר' אבהו כו' אין עושין מעשה. מסקנת הקושיא היא דאין חוששין שמא נשרו אם בדקו ולא אשכחו סימנין לחשבה כגדולה. וכרב פפי פ' יוצא דופן דף מ"ו:

ומשני הדא דתימר בתוך הזמן. תוך שנת י"ב אבל לאחר הזמן עושי מעשה לחשבה כגדולה דחיישינן שמא נשרו. וכדמסיק שם דהיכא דקדשה בתוך הזמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא דחוששין והכא נמי כדמסיק:

ברם הכא. לר' יודה נמי דספק ריבה כו' היתה בההיא עובדא:

כופו אני. להשני ליחן גט משום דספק אם היתה גדולה ואינה יכולה למאן ואין נישואיה כלום ספק לא:

רבה השחור. דודאי גדולה היא:

אינו נוגע בגט. דמשנבעלה אח"כ חלו קידושי ראשונים ואינה צריכה גט משני. וזה מסתייע למאי דפרישית לעיל דלר"י לא סבירא ליה דעל דעת קידושי ראשונים הוא בועל. וכן מוכח ממסקנת הבבלי שם לדידן דב' שערות הוו סימני נערות ואם בעל לאחר שגדלה לא אמרינן על דעת קידושי ראשונים הוא בועל וכרב בבלי מכילתין דף ק"ט:

מתני'. כשם שבתו פטורה. דאין שם אח אלא הוא כך צרתה פטורה כדילפינן לעיל מלצרור:

לאחיו השני. דהיכא דיש אחר שתיהן מותרות לו ומייבם לאיזו שירצה ויבם צרת בת אחיו והיה לו אשה אחרת ומת:

כשם שצרת בתו פטורה. דאסורה עליו משעת נפילה ראשונה כך צרת צרתה וכן לעולם אם יש לו אחין הרבה כדדריש לעיל דלצרור משמע צרות הרבה וכללא דהאי מתני' דנקטינן יבמה שנאסרה שעה אחת על יבמה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה לעולם:

היא מתני' כו' ל"ג ואשגרת לישנא דלקמן אחר הל' ד' היא:

מתני'. צרתה מותרת. שהרי בשעת זיקת יבום אינה צרתה:

וכל היכולה למאן. כגון שהערוה קטנה ולא מיאנ' בבעל ומת צרתה חולצת שאין קידושי' קידושי תורה לפטור צרתה אבל אינה מתייבמת דכיון דרבנן תקינו לה קידושין הרי היא כאשת אחיו וצרתה אסורה:

גמ' ה"ג כיני מתניתא כו' ומת' צרתה חולצת כו'. כלומר דכן מוקמינן למתני' כמ"ד לעיל דבמתה הערוה מיירי והיינו דדייק מדלא קתני אלא מתה בתו או נתגרשה ואח"כ מת אחיו ולא נקט נמי מיאנה ואח"כ מת אחיו צרתה מותרת וע"כ דטעמא דבמיאון יכולה לעקור זיקתו אפי' לאחר מיתתו וא"כ קשה סיפא דקאמר כל היכולה למאן כו' דתמאן השתא אלא ודאי במתה איירי ודלא כאבא מרי לעיל הלכה ב' דמוקי בקיימת וטעמא משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו. אבל בבבלי מוקי לה כר' אבא מרי וכאשר ציינתי שם ולפ"ז הא דלא נקט במתני' מיאנה ואח"כ כו' ע"כ צריכין לטעמא כמ"ש התוס' שם ד"ה מתה בתו משום דמתני' אתא לאשמועינן אפי' כנס אחיו את הנכרית ולבסוף גירש בת אחיו דהיו צרות קודם גירושין הואיל ובשעת נפילה לא היתה צרה ובמיאנה או שנמצאת איילונית אין שום חידוש דבטלי להו קידושי קמאי וכך לי כנס ולבסוף מיאנה כמו מיאנה ולבסוף כנס:

מתני'. חמורות. מפרש בגמ' מהו חומר שלהן:

לאחרים. ולא לאחיו מאביו שלא' בעבירה כדאמר בגמ':

צרותיהן מותרות. שאין צרת ערוה אסור' אלא בנופלת לפניו ליבום מאחיו:

אמו. שהרי היא לאחיו אשת האב ואפילו היא אנוסת אביו כדאמרינן לעיל דהאי מתני' ר' יודה היא:

ואשת אחיו מאביו. בגמ' מפרש:

גמ' מה אינה חמורה. במה הן חמורות מאותן ט"ו עריות דהא בכולן כרת והולד ממזר:

שאין יכולות כו'. כלומר דמתני' ה"ק דודאי אפי' אותן ט"ו עריות אם הן נשואות לאחרים צרותיהן מותרות שאין צרה אלא מיבום אלא דהחומר באותן עריות שאין יכולות להנשא לאחים שלא בעבירה ואם נשאו בעבירה מ"מ צרותיהן מותרות שאינן צרת ערוה שהרי אין קידושין תופסין באותן עריות:

ותני ר"ח כן. בתוספתא וציינתיו לעיל הל' א' דתני וכולן כו' שלא בעבירה דאז צרותיהן פטורות ואם נשאו בעבירה לא משכחת לה כדפרי' וזה מסתייע לפי' הרמב"ם ז"ל במשנה כן. והא דקאמר וכולן אם יכולות להנשא שלא בעבירה פירש הש"ס לעיל דמכולן אין לך אלא אמו אנוסת אביו ואליבא דרבנן כדפרי' שם:

אין צרה אלא מאח בלבד. כדפרישית במתני' דשלא במקום מצוה מותרת הצרה:

מתני' אמרה נמי כן מפני כו':

ותה' צרה מן השוק. ולמה לא תהי' צרת ערוה אסורה אפי' שלא במקום יבום:

לא שמיע. לר' ירמיה הדא כו'. א"נ לא שמע למתני' כו' בתמי':

חזר ואמר ר' יוסה לנפשיה אין דשמיע ליה אלא כבן אדם דשומע דבר מה ומקשי עלה לידע הטעם ולא מסיק הכא טעמא ובבבלי קאמר דמעליה ילפינן כדפרישית במתני' בריש מכילתין וע"ש:

הבא על הצרה. של הערוה מהו כו' דקס"ד דאע"ג דפטרה רחמנא מיבום כדדרשינן מלצרור מ"מ קיל איסור' הואיל ובמקום יבום הוא ואם הוא חייב כרת עלי' כשאר אשת אח:

יאות. שפיר קא מיבעיא לך:

איפשר כו'. זהו משכחת לה אלא אפשר לצרה בלא אשת אח בתמיה דהיא גופה אשת אח היא וכשפטרה התורה מיבום באיסור אשת אח כיש לה בנים קיימא. א"נ י"ל דר' ירמי' בעי הבא על הצרה שנישאת לאחיו השני ומת וחזרה ונפלה לפניו אם באיסורה הראשון קיימא. והשיב לו ר' יוסי דאי אפשר לצרה בלא איסור אשת אח שנאסרה עליו בנפיל' הראשונה והרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה עליו לעולם כדאמרינן לעיל הלכה ג':

ואשת אח לא יבמתו היא. בתמיה ואמתני' קאי דקחשיב אשת אחיו מאביו בחמורות:

תיפתר שהיו לה בנים מאחים. כלומר מאחיו מאביו ואין בה צד יבום ואם נישאת אח"כ לאחרים צרתה מותרת דהויא שלא במקום מצוה:

מתני'. מתירין הצרו'. דלית להו הך דרשא דלצרור דס"ל כר"ש דדריש לה בבבלי לדרש' אחריתא בשעה שנעשות צרות זו לזו לא יהא לך ליקוחים אפי' באחת מהן וטעמייהו מפרש בגמרא:

חלצו. הצרות מן האחין:

ב"ש פוסלין מן הכהונה. שחליצתן חליצה:

וב"ה מכשירין. שהרי אינה זקוקה היא וכחולצת מאינש דעלמא היא:

נתייבמו. לאחים ב"ש מכשירין אותן לכהנים אם נתאלמנו מיבמיהן:

וב"ה פוסלין. שהרי נבעלו לאסור להן והרי היא כזונה דאסירה לכהן:

לא נמנעו. מפרש בגמ':

אלו על גב אלו. שהם משאילין כליהם אלו לאלו:

גמ'. טעמייהון דב"ש. דלא דרשי לצרור לצרת ערוה ואע"ג דטפי מסתברא להאי דרשא:

דכתי' לא תהי' וגו'. ודריש החוצה החיצונה מכלל דאיכא פנימית והיא הערו' הקרובה ליבם וקאמר רחמנא דחיצונה היא הנכרית לא תהיה לאיש זר אלא ליבם וכדאמר בבלי י"ג:

אתייא דב"ש. דדרשי חוצ' לשון החיצונה כאילין כותייא הכותים דהן מפרשי נמי הקרא הכי לדרשא דידהו:

שהן מייבמין כו'. כדאמר בבלי עשרה יוחסין דף ע"ז דלית להו יבום אלא בארוס' ומוציאין את הנשואות ופוטרין אותן בלא חליצה:

דאינון דרשי החוצה החיצונה. שלא נכנסה לרשות הבעל לנשואין:

מה מקיימין כותאי גרסינן:

ובן אין לו. דמשמע שהיא נשוא':

וקאמר ר' יעקב דרומי' לפני ר"י דדרשי הכי ובן אין לו מן הנשואה ואותה אינה מתייבמת דקאמר רחמנא החיצונה הארוסה לא תהי' לאיש זר אבל הך דלא הויא חיצונה תהי' לאיש זר:

לא יחסדונך כותאי. שלא יחשדוך ככותי דאת מקיים דרשיהון ודרך שחוק אמר לו כן:

נומיתי. אמרתי להם מי גרם לכם לטעות ולא לדרוש החוצה לשון לחוץ:

כר' נחמיה כו' וכן הוא בבלי פירקי שם:

והא כתיב ישובו וגו'. בלמ"ד וה"א:

לדיוטי. לחדר התחתון וזהו הלמ"ד יתירא:

ראה האיך כו'. כמי לנהוג וכן אמר נמי בבלי י"ד אלא דשם גריס נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לב"ש דהא בני חייבי לאוין הן לב"ש וכשרין לקהל אלא דפגומי' הן לכהונה. וצ"ל לגי' האי תלמודא דריב"ן בשיטת ר"ע אמרה דיש ממזר מח"ל:

שיהו הצרות חולצות. וינשאו לשוק בהכשר לד"ה:

אמר רשב"ג. לריב"ן שרצה לתקן לחלוץ:

שנישאו. לשוק כב"ה ובניהן פגומין לב"ש אם נגמור הלכה לחלוץ. ורש"י ז"ל שפי' שם מה נעשה לצרות הראשונות שנתייבמו ובניהם ממזרים אם נגמור הלכה שלא יתייבמו. היינו לשיטת הבבלי שם דרצה לפשוט מהכא דעשו ב"ש כדבריהם:

מודין היו. ב"ש לב"ה שאין הולד ממזר כו' ולאפוקי מדר"ע דאמר יש ממזר מח"ל כדאמר שם. ור"א פליג אדריב"ן לפי הגי' דלעיל:

שאשיאה לכהונה. להפליג הדבר אמר כן דמ"ש. ובבבלי גריס שאשיאנה לשוק כב"ה ולאפוקי מריב"ן דאמר תקנתא דחליצה ואפשר דלהכי אמר נמי לכהונה ולא שתהא חולצת:

בני צרות שנישאו לשוק כב"ה מה הן כו' וכן אמר בבלי ט"ז:

מעשה שנכנסו כו' כתיבה נמי בבלי ט"ז והנוסחא נשתנית במקצת:

אזלון לגביה יונתן. ובבבלי אמר דאחר שנפטרו מר' דוסא פגעו בו:

שלח וכתב ליה. ר' דוסא ליונתן:

ולא סברין. לא היו רוצים להבין:

מישדי. השליך עליהם צרורות:

ואית דאמרין. שכך הי' המעשה בפתח אחד נכנסו ובשלשה יצאו כדי שיפגעו בו וישמעו תשובתו:

בעו מילף. שהם צריכים עדיין ללמוד:

תלון שני עיני. שיגביהו גבות עיניו שהיו ארוכות כמו שמצינו אצל רבי יוחנן בבבלי פ' הגוזל:

עמון ומואב. ארץ סיחון שכיבש מעמון ומואב ואותה לא קדשו עולי בבל וזורעין בשביעית ותקנו להן מעשר עני בשביעית כדי שיתפרנסו מהם עניי א"י שאין להם בא"י לקט שכחה ופאה בשביעית:

שהן כשרין. ולא אמרינן דממזרים הן מבנות ישראל שבאו עליהן נכרים:

ועינוי דמיין. כלומר מראיתו ותואר פניו:

רב נחמן כו'. סוגי' זו כתיבה לקמן פ' עשרה יוחסין הלכה א':

מתני' אמרה כו'. דתמן תנינן פ"ז דנדה כל הכתמים הבאין מן הרקם טהורין וכן תני שם הבאין מן הנכרים טהורים דלא גזרו על כתמי נכרים וקתני סתמא משמע אפי' מתרמוד דלא מחזקינן להו בספק ישראל:

הא. מכאן דגירי תרמוד כשירין וכן אמר ר"י בבלי שם:

אמר שמועתא. שמעתא דלקמי' דפליגי אמוראי בזה:

חד מכשי'. כתמיהן:

וחד מקבל. גרים מהן:

מאן דמכשיר. דמחזיק להו כנכרים מקבל:

ומאן דמקבל. אפ"ה לא מכשיר כתמיהן דס"ל דמספקינן להו בנכרים שבאו על בנות ישראל וכמ"ד נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר וכתמן טמא:

בבל ליוחסין גרסי'. וכן הוא לקמן וכן בבלי שם דף ע"א:

בין הנהרות. חדקל ופרת:

כגול'. פומבדיתא:

ספק חללות וכהנים כו'. ולא משום עבדות וממזרו' וכשמואל שם:

תמן. בבבל:

מתה. שכולן ממזרין וכרב פפא שם:

חולה. רובן כשרים:

גוססות. שרובן ממזרים:

תכילתא דבבל. מכלילה ותפארתה ליוחסין:

אעפ"י כו' בבלי י"ד:

ובאחיות. לקמן ריש פ"ג:

ובגט ישן. פ"ח דגיטין:

ובספק א"א. ריש פ' ב"ש אין ממאנין אלא ארוסות כו' והקטנה היא ספק א"א דילמא ממאנה:

ובמקדש כו' ל"ג:

והמגרש כו' גיטין שם:

והאשה מתקדשת כו'. ריש קידושין:

ממזרות בנתיים. בין ב"ש וב"ה ואת אמר הכין לא נמנעו כו' בתמי' ומפרש ואזיל היך עבידא דממזרות בנתיים כגון קידש הראשון כו' והה"ד דמצי למיפרך מכל הני דקחשיב אלא משום דהכא הוי ממזרות ודאי:

לחומרין. בהאי גוונא דלעיל וצריכה גט משניהם:

מעתה כו' ומשני ר' הילא אילו ואילו כהלכה כו'. כלומר לאחר שהסכימו שניהן להלכה דלא עשו ב"ש כדבריהם. וכרב בבלי שם:

בדא תנינן. סוף פ"ד דמקואו' דתני שם מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים אבן חלולה שהמים נכנסין לה דרך חור שבדופנ' ומשקין בה הבהמות ולא היו בה מ' סאה אלא מקוה שלם היה בצדה ומתערבין מי השוקת דרך הנקב כשפופרת הנוד שהוא שיעור עירוב מקואות לב"ה והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה ושלחו לה ב"ש ופחתוה שב"ש אומרים לעולם תורת כלי עלי' עד שיפחות רובה דאלמא דעשו כדבריהם:

ומשני ר' יוסי בר בון עד שלא בא המעשה. מאיזו דין לב"ה היו כו':

וע"ז קאמר ר' אבמרי יאות. שפיר הוא דאחר שבא ההלכה למעשה לפני ב"ה לא היו ב"ש נוגעין לפסוק כנגדם:

מה תנינן טמאו טהרות. כלומר דהא דמשמע שם דטמאו טהרות שנעשו על ידי מקוה זו היינו למפרע קודם שבאה השאלה לפני ב"ה ולא מכאן ולהבא:

ר' יוסי אמר דפלוגתא דרב ושמואל היא אם עשו כו'. ובבבלי משני לה לרב דאמר לא עשו ומסיק שם כשמואל:

ממזרות בנתיים כו'. למ"ד דאילו כהלכתן:

ומשני המקום הי' משמרן מן המכשול. ובבבלי משני דמודעי להו ופרשו:

כהדא דתני כו'. ענין בפני עצמו הוא ודרך הש"ס הזה לומר כהדא כלומר כך המנהג כדתני וכן הוא בהרבה מקומות וברייתא היא בבלי ר"ה ובכמה מקומות:

באיכן. באיזה מקום:

סליק פירקא