מתני' כיצד אשת אחיו כו'. דפוטרת צרתה:

ונולד להן אח. ומצאה זקוקה ליבם ועליו אסורה משום אשת אחיו שלא היה בעולמו:

ואח"כ יבם השני את אשת אחיו. ולו אשה אחרת:

ומת. בלא בנים:

הראשונה. היא אשת אחיו הראשון שנפלה לפניו כבר פעם אחת:

עשה בה מאמר. ולא הספיק לכונסה עד שמת. מאמר הוא שקידשה בכסף או בשטר ונקרא מאמר דדין קידושין באמירה הוא וביבמה אינן קדושין גמורין שאין היבמה נקנית מן התורה לגמרי אלא בביאה כדמפרש בגמ':

שניה חולצת. דלא מיפטרה משום צרת ערוה דלאו צרתה ממש היא:

ולא מתייבמת. דמאמר קונה מקצת והויא לה צרת ערוה במקצת וכל מקום שהקידושין מדרבנן חולצת ולא מתייבמת:

גמ'. יחדיו כו' לעיל פ' קמא הלכה א' וע"ש:

ופריך דלא כן מה אנן אמרין. אי לא כתב רחמנא יחדיו דמת בלא בנים חהא אשתו אסורה שמא יוליד אביו בן א"כ מעתה ניחוש אפי' מתה אמו כו':

ויאמר קרייה. ונכתוב רחמנא ובן ואב אין לו. כלומר מדכתיב ובן אין לו לא תהיה אשת המת לאיש זר יבמה יבא עליה משמע הא אין לו אח שיבא עליה מותרת לאיש זר אעפ"י שיש לו אב דאל"כ יאמר קרייה ובן ואב אין לו שהרי כשם שהיבם אוסר אותה כך האב אוסר אותה אלא ודאי דלא חיישינן לכך ויחדיו למה לי:

ומשני אלא כן אנן קיימין. דלהכי איצטריך יחדיו בשמת האב והניח אשתו מעוברת:

שלא תאמר אילו מת כו'. כלומר דכשם שאם מת האח והניח אשתו מעוברת דודאי צריכה להמתין לידע אם הולד יהיה בן קיימא ותהיה פטורה או לא וה"נ אם מת האב והניח אשתו מעוברת תמתין אם יהיה בן קיימא ותהיה זקוקה לו:

לפום כן. להכי איצטריך יחדיו דאינה צריכה בזה להמתין. וכהאי גוונא מתרצין התוספות ריש פירקין על קושייתם דתיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם:

יבמה וגו' כתיב. זה הביאה:

ולקחה. זה המאמר ומשמע מהכא דמאמר מדאוריית' הוא אלא שאין גומר. ובבבלי נ"ד דריש מולקחה לשלא כדרכה וכן הוא הכא לקמן ריש פ' ו':

עורה. כמו אורעה:

לאוסרה לאחין. שאם עשה בה מאמר אסורה על האחין ליבמה:

ור"ש אומר כו'. דמספקא ליה אם המאמר קונה או לא כדמפרש ואזיל:

או יבמה יבא עליה והרי היא לקוחה לו. דרשינן לומר דהרי היא כאשתו לכל דבר ויוצאת בגט כהאי דאמרינן בבלי ל"ט:

והמאמר לא הועיל בה אפי' במקצת. וכן משמע בבבלי מ"ח דלר"ש מאמר מספקא ליה כדפרש"י שם:

המאמר קונה קנין גמור. וכן הוא לקמן ריש פ' ה':

איזו וכו'. בבלי נ"ב ומשמע משם דאף בשטר וכדפרישית במתני' וכן הוא בהדיא בתוספתא פ"ב:

בין רבנן כו'. אעשה בה מאמר דמתני' קאי דכ"ע מודים בה דהשני' חולצת וכדמפרש ואזיל:

כרבנן. לרבנן טעמא דחולצת דס"ל דמאמר קונה במקצת וצד שקנה כו' והויא צרת ערוה במקצת ולפיכך חולצת ולא מתייבמת:

כר"ש. ולר"ש טעמא דספק הוא דאם קנה המאמר שתיהן אסורות גרסינן וכהאי מ"ד לקמן דמודה ר"ש בנולד ואח"כ יבם הואיל ומצאה באיסור ואם המאמר קונה הויא הך צרת ערוה וכדלקמן:

לא קנה המאמר בה הראשונה אסורה. דעדיין עליה זיקת אח שלא היה בעולמו:

והשניה. צרתה מאח השני שמת מותרת ולפיכך מספק חולצת כו' לכ"ע:

מה נפיק מן ביניהון. ומאי בינייהו דר"ש ורבנן בזה:

בא על השניה. לאחר שעשה מאמר בראשונה דעל דעתין דרבנן ביאת ערוה היא דהא עכ"פ צרת ערוה ודאי במקצת היא ולר"ש ביאת' ספק:

ופריך מפני שעשה בה מאמר. הוא דאמרינן דשניה חולצת הא אם לא עשה מאמר בראשונה מתייבמת השניה:

ואין לו זיק' בה. בתמיה והויא צרת אשת אח שלא היה בעולמו בזיקה שנזקקה לזה לפני מותו ונעשית כצרת אשתו דקס"ד דקסבר יש זיקה אפי' לאחר מיתה:

ומשני ר' חגיי קיימתה. למתני' כההוא דאמר כו' שומרת יבם שמתה מותר באמה דלא אלימא זיקתה למיהוי כארוסה ותהא אמה אסורה משום חמותו דאין זיקה אלא מחיים כדמסיק זיקה כו'. והכי נמי כיון שמת זה בטלה זיקתו ואם לא עשה מאמר בערוה מותרת השניה לזה וכרב הונא אמר רב בבלי י"ז דאית ליה אין זיקה לאחר מיתה:

מתני' וייבם כו'. ואח"כ נולד כו' ואפ"ה עדיין זיקת יבומי הראשונים עלי':

ומת. המייבם:

ר"ש אומר כו'. בגמרא מפרש אהייא קאי:

גמ' ר"ש אומר המאמר כו' ואת אמר אכין. בתמיה דקס"ד דר"ש אעשה בה מאמר קאי ולפיכך מתמה דהא לר"ש ספוקי מספקא ליה אם המאמר קונה והאיך קאמר מייבם לאיזו שירצה כו' כדמסיק להקושיא:

ומייבמין לבעלת מאמר. בתמיה:

וחש לומר שמא לא קנה מאמר גרסינן. דניחוש לומר שמא לא קנה המאמר של זה שמת ונמצאת שהיא עומדת בזיקת אחיו הראשון שלא היה בעולמו:

וחולצין לבעלת מאמר כו'. כלומר דחליצה נמי לא אפשר לבעלת מאמר דניחוש שמא קנה מאמר והא השני' זקוקה לו ולא נפטרת בחליצת בעלת המאמר דאשת אחיו שלא הי' בעולמו היתה והה"ד בזה אם לא קנה מאמר נמי הוי מצי לאקשויי אלא משום דלייבם טפי ניחא להקשות אם לא קנה מאמר והילכך בחליצה אם קנה מאמר קאמר כלומר דאפילו קנה מאמר נמי לא שייך חליצה בה לפטור הצרה:

הווי. על כרחך מה דאמר ר"ש על רישיה דמתני' קאי ייבם כו' דהראשונה יוצאת כו' ועלה פליג ר"ש דמייבם לאיזו שירצה כו' כדאמר טעמא לקמי':

מודה ר"ש בראשונה. במשנה ראשונה נולד ואח"כ ייבם דמותר וכרב פפא בבלי י"ט ולא קשיא דרישא לא איצטריך דהשתא בסיפא ביבם ואח"כ נולד אסרי רבנן רישא מיבעיא דלא זו אף זו קתני:

אשכח. ברייתא דתני עוד היא במחלוקת וחלוק הוא ר"ש אף בראשונה וכרב אושעיא שם:

מה בין ראשונה כו'. לר' יוחנן דקאמר דמודה בה ר"ש:

ראשונה. נולד האח קודם שייבם זה בא ומצאה באיסור שלא היה בעולמו:

והשני כו'. דכבר ייבם זה:

אשת אביו. שהיתה נשואה לא' מן השוק קודם לידתו של זה וכשנולד בא ומצאה בהיתר מה אמר ר"ש אם ה"נ תהא מותרת:

ומשני לא אמר ר"ש אלא ע"י כו'. כלומר אם בא ומצאה בהיתר יבום אבל לא באיסור אחר וכן כל הני בעיא דלקמי' וכה"ג מפרק לה בבלי כ' דלא אמר ר"ש אלא ביבום משום דאיסורא דאית לי' היתירא הוא:

גרושה שנעשי' אלמנה. אם נימא דלר"ש מותר' לכהן הדיוט הואיל ועכשיו בהיתירא היא לו:

את אמר כו'. אדבתרה קאי וכמו אמר מר הוא כלומר דאת אמר ר"ש דאמר מייבם כו' ארישא דמתני' קאי ובעי הש"ס מה אמר ר"ש אסיפא אם עשה בה מאמר ואם בא עליה או חלץ לה כדלקמן. והני בעיא דלעיל ממילא איפשיט דלא אמר ר"ש אלא ביבום כדלעיל ולא רצה הש"ס להאריך:

נשמעיני'. האי בעיא מן הדא כו' ברייתא הובאה בבלי י"ט עשה בה מאמר ואח"כ נולד לו אח ולא הספיק לכונסה עד שמת ר"ש אומר ביאתה או חליצתה של א' מהן כו' כדמפרש לקמיה דעל השניה קאי:

ואם חלץ לבעלת מאמר כו'. כלומר הא דאת אמר ביאתה כו' של א' מהן לאו אבעלת מאמר קאי אלא אחבירתה דפוטרת לבעלת מאמר כדמפרש ואזיל:

את אמר כו'. דמה נפשך אם קנה מאמר הוי ליה כיבם ולבסוף נולד:

שתיהן נשיו. כלומר דאפי' הראשונה מותרת לר"ש:

ונפטרה בחליצת חבירתה. דהא מאמר ככנוסה והוו להו מבית אחד:

לא קנה מאמר. הרי שפיר יבם לשניה דאשת אחיו שהיה בעולמו היא ולאו צרת ערוה היא ואין הראשונה צריכה חליצה אלא יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו וממ"נ בעלת מאמר פטורה:

ואם חלץ כו'. כלומר אבל אם חלץ לבעלת מאמר שהיא ראשונה לא נפטרה השני' וצריכה חליצה דשמא לא קנה מאמר ולא נגעה בה חליצה ויבום בראשונה דממילא פטורה משים אשת אחיו שלא היה בעולמו וחליצתה אינה חליצה:

שמא קנה כו'. החזרת לישנא היא:

מה נפיק מן ביניהון. מאי בינייהו דר"ש ורבנן בזה הא רבנן במתני' נמי אמרי השניה חולצת:

חלץ לראשונה. לבעלת מאמר ובא על השניה איכא בינייהו והאי חלץ לראשונה לאו דוקא דהא חליצתה לאו כלום היא אלא כלומר אפי' חלץ לראשונה כו':

על דעתין דרבנן. דאמרי המאמר קונה מקצת ביאת ערוה היא דהויא צרת ערוה במקצת:

אינה ביאת ערוה. דהא לדידיה ממ"נ השני' מותרת:

בא על הראשונה כו'. לאחר שעשה בה מאמר זה שמת:

לרבנן. הראשונה ביאת ערוה דהא אפי' ביבם ולבסוף נולד אסרי:

והשניה צריכה גט. לביאתה וחליצה לזיקתה דצרת ערוה במקצת היא:

וע"ד דר"ש שתיהן צריכות גט. כדמפרש ואזיל:

הראשונה צריכה גט שמא קנה מאמר. והוי יבם ולבסוף נולד וביאתה ביאה ואסור לקיימה שמא לא קנה מאמר וערוה היא:

שמא קנה יבום שמא קנה מאמר. כלומר דשמא קנה מאמר ושתיהן מבית א' וא"כ קנה יבום הראשונה והשני' נפטרה מביאת חבירתה גרסינן דבית א' הוא בונה ולא שתי בתים וצריכה גט לביאתה:

ר"ז בשם רב ששת אמר. דאשכח חדא ברייתא דתני תמן לדברי ר"ש שתיהן אסורות. וקשי' אמאי שתיהן אסורות דאם קנה מאמר שתיהן מותרות דהא כיבם ולבסוף נולד הוא לר"ש וכדאמרן:

לא קנה כו'. ואם לא קנה מאמר אלא דהוי צרת ערוה בזיקה מ"מ קשיא:

קנה זיקה. כלומר אם זיקה ככנוסה שתיהן מותרות דהא אפי' הראשונה מזיקת אחיו שהיה בעולמו היא:

ואם לא קנה זיקה. דלא הוי ככנוסה וא"כ הראשונה אסורה דלא פקעה ממנה זיקתה הראשון מאחיו שלא היה בעולמו ואכתי השניה מותרת דזיקה לאו כלום היא ולא הויא צרת ערוה:

ומשני שמא לברייתא דר"ז ס"ל זיקת ר"ש כו' דזיקה לר"ש כמאמר לרבנן דמיא דקונה ומשיירת היא והילכך אף השניה אסורה דהויא צרת ערוה במקצת ע"י זיקה:

וקשיא צד כו'. כלומר דמ"מ קשיא אמאי שניה אסורה ופטורה לגמרי דהא הרי יש בצרה זו צד איסור מה שקנה זיקה וצד היתר שלא קנה זיקה וחליצה מיהת צריכה:

אמר רבי שמי וכי כו'. כלומר דאין אומרים מה נפשך בעריות לדון בה צד היתר וצד איסור כדמפרש ואזיל:

מאי כדון גרסינן. מה טעם:

כהיא דאמר כו'. כל יבמה שאין כולה לפנים. לפני היבם שיש בה צד איסור צד הקנוי שבה מה שהיא זקוקה לו נידון משום ערוה שהרי אינה יכולה להתייבם והוי לה גופה כצרת ערוה וערוה פוטרת צרתה והכי אמר לקמן פ' ב"ש הל' ז' ושם גריס שאין כולה לחוץ וחדא היא. וצ"ל לפ"ז דרבנן דמתני' דס"ל המאמר קונה ומשייר וחולצת הצרה דלא סבירא להו הא דאמר ר' שמי אלא אליבא דר"ש קאמר הכי לברייתא דר"ז:

מתני' לא חולצת כו' אפי' צרתה כ"ש היא:

איסור מצוה כו'. כדמפרש לקמן:

חולצת כו'. ודוקא היא אבל צרתה מתייבמת דאין צרה פטורה אלא מערוה וכלישנא בתרא בבלי ך':

אחותה כשהיא יבמתה. אחותה של ערוה כגון שנפלו שתי אחיות משני אחין והאחת אסורה עליו משום ערוה או חולצת או מתייבמת אותה אחות ערוה דלא פגע באחות זקוקתו דערוה לאו זקוקה היא:

גמ' עד דאנן תמן כו'. כשהיינו בבבל היינו מוצאין במתני' י"ד עריות מן דעד כו' מן האי גוונא דמשכחת לה אחותה כו' כדמפרש רש"י ז"ל דף ט':

חוץ מבתו. דלא משכחת לה בנישואין שאי אפשר לבתו של ראובן ושל שמעון להיות אחיות מן האם שהרי אשת ראובן שילדה לו בת וגירשה לא נישאת שוב לשמעון שגרושת אחיו היא. ובבבלי שם קאמר דשיתא בבי דרישא לא משכחת לה בנישואין ולאו דוקא הוא דהא בת בתו כו' כולהו משכחת לה בנישואין אלא איידי דלא תני בתו דלא משכחת לה אלא באונסין כדלקמן לא תני לה לכולהו עריות שהן מצד בתו כדפרש"י שם. והאי תלמודא לא מדייק כ"א בתו לבד:

דסלקינן. כשעלינו לכאן שמענו מר"ח דתני דמשכחת לה אף בבתו ובאונסין דבת אנוסתו של ראובן נשואה ללוי ולה אחות מאם משמעון שאנסה ג"כ וילדה לו בת נשואה לאחיו השני ליהודה ומתו בלא בנים ונפלו לפני ראובן ושמעון ה"ז אסור כו' והא דקאמר הכא מאיש אחר ארישא דמתניתין לקמן פ"ג קאי:

אחותה כשהיא יבמתה. דאלו בסיפא האסורה לזה כו' ע"כ דמיירי שיש לה אחות אם מאחיו ושניהם ע"י אונס וכדפרישית ועיין לקמן שם:

פשיטא הדא מילתא איסור מצוה כו' נפטרה צרתה. כלומר בחליצה פשיטא לן דמיפטרה חבירתה בחליצת איסור מצוה וא"ק דהא מדאורייתא תרווייהו רמו עליה וחדא מיפטרא בחליצת חבירתה:

ובא עליה. לשון בעיא היא אם בא על איסור מצוה מאי אם נפטרה צרתה הואיל ומן התורה מתייבמת או לא דהואיל ומדרבנן אסורה:

ר' יוסה אמר איתפלגון. דפליגי רבי לעזר ורבי יוחנן בזה דר"י אמר לא נפטרה צרה ורבי לעזר סבר דנפטרה:

ר' שמי מחליף שמועה. דר' לעזר סבר דלא נפטרה:

ומסתברא כרבי שמי. דבכל מקום רבי לעזר סמוך לרבי חייא רבה דהוא בר פלוגתיה:

דתני ר"ח כו' ובא עליה דנפטרה צרתה. אלמא לר' לעזר לא נפטרה. א"נ א"ל דאיתפלגון דקאמר על שאר אמוראי ור' לעזר ור' יוחנן תרווייהו אמרי דלא נפטרה ור' שמי מחליף דר' לעזר ור"י סברי דנפטרה ומסתברא כר' שמי דבכל מקום ר' לעזר סומך עצמו על דברי ר"ח רבה דקאמר דנפטרה ועיקר:

מתני' איסור מצוה. בגמ' מפרש:

אלמנה לכ"ג. שמת אחיו ההדיוט ונפלה אשתו לפניו:

גרושה כו'. כגון שעבר אחיו המת ונשא גרושה וחלוצה וקידושין תופסי בחייבי לאוין הילכך כשמת צריכה חליצה ולייבם אסורה ולפוטרה בלא כלום אי אפשר דלא אלים לאו למיפטרה כדאמרינן בריש מכילתין:

גמ' עריות מד"ס. שניות ואמאי קרי להו מצוה דמצוה מן התורה כו' מלאו דלא תסור:

ואיסור קדושה אלמנה לכ"ג. וקרי לה איסור קדושה דכתיב וקדשתו וגו' ול"ג הכא אלה המצות עד לקמן:

ואית דמחלפין. דאלמנה לכ"ג איסור מצוה הוא דכתיב בסוף ספר תורת כהנים אלה המצות וכל שם מצוה אחת היא כלומר כל מה שמפורש בזה הספר ואזהרת כהנים התם כתיבא וכר' יהודה בבלי שם:

ואיסור קדושה. עריות מד"ס כדמסיק כל הפורש מעריות נקרא קדוש. כלומר שמקדש עצמו אפי' במותר לו מן התורה כגון שניות שלא יבא לידי עריות מן התורה:

קדוש הוא כו' בבלי ברכות דף י':

על מנוי. סדין שלו:

מנין לשניות. רמז מן התורה:

האל. דכתיב כי את כל התועבות האל (ויקרא י"ח):

קשות. דמשמע תועבות הקשות כדכתי' את אילי הארץ לקח (יחזקאל י"ז):

מכאן שיש למטה מהן. רכות וקלות מהן ואסורות:

ואלו הן השניות כו'. וכן הוא בבלי כ"א אלא שקצת הנוסחא נשתנית:

אשת בן בנו. כלת בנו:

ואשת בן בתו. כלת בתו:

אשת אחי אמו. בין מן האב בין מן האם:

ואשת אחי אביו מאמו. דאלו מן האב אסורה לו מן התורה:

כולהון אין להן הפסק. דאפילו למעלה מהן עד סוף הדורות אסיר:

חוץ מאשת אבי אמו גרסינן וכזעירי שם דמוסיף על רב בזה ואשת אבי אבי אמו מותרת:

כולהון יש להן הפסק. כלומר אפי' הני דקחשיב מקודם כדמסיק דבר קפרא מוסיף לחשוב נמי אם אבי אמו ואם אבי אביו ואותן בלבד אסורות אבל למעלה מהן מותרות. וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' אישות דאם אבי אמו ואם אבי אביו אסורות בלבד ולא ציינו המפרשים שם מקום מבוא דין זה ובבבלי אינו מבואר דין זה דלמאי דדחי שם דף כ"ב דרב אההיא מתני' קאי א"כ כולן דחשיב קודם אין להן הפסק:

כלת בנו יש לה הפסק. ובבבלי מסיק דכלת בתו דוקא יש לה הפסק. דאין בצידה צד כלה דאורייתא אבל כלת בנו אין לה הפסק:

מה פליג. מה חילוק ומה הטעם דיש לה הפסק וקאמר דכלת בנו ממקום אחר באת ולא ממנו ורב לטעמי' כדאמר לקמן:

זרע היוצא ממנו. בנו ובתו אסור ואין להן הפסק דבת בן בנו ובת בן בתו אסור עד סוף הדורות:

טעם דרב. לטעמיה דרב אברהם אסור כו' ובבבלי הן שניות דר' חייא דאמר שם שלישי שבבנו ושבבתו כו' ובעי' דלא איפשיטא היא אם יש להן הפסק. והרמב"ם ז"ל פסק שם דיש להן הפסק. ולא קשיא מכלת בנו דאין לה הפסק דלכאור' כ"ש הוא בת בן בנו דקרובי עצמו הן דכבר תירצו התוס' שם דכלת בנו יש לאוסר' שהן בני ירושה ושכיחא גבי':

כל שאילו נקבה מן התורה אסורה. שאם היתה נקבה היא ערוה מן התורה:

בזכר אשתו אסורה. משום שניה כדמפרש ואזיל:

אית לך אף תרתי. בתמיה אם יש לך לומר דנגזור אף גזירה לגזירה כדמסיק:

אמו תורה. מן התורה ואם אמו שניה ואסרו אם אביו מפני אם אמו ויש לפרש נמי דבניחותא קאמר דיש לך בכאן לגזור אף גזירה לגזירה כדאמר בבלי שם דכל הני גזירה לגזירה נינהו וטעמא דכולהו דבי אימא רבתא קרי להו:

וכן אשת בנו כו'. אסרו אשת בן בתו גרסינן מפני אשת בן בנו כדאמר שם לא אסרו כלה אלא מפני כלה. וכן ר' מתניי' אמר דאית לך עוד הני תרתי. דגזרינן גזירה לגזירה:

אשת אביו כו'. וטעמא דכולהו דבי אבא רבא קרי ליה:

אשת אחי אביו כו'. וטעמא דכולהו דבי דודי קרי להו וכדאמר שם:

רבי חונא שמע כולהון כו'. כלומר דפליג דלאו גזירה לגזירה נינהו אלא דילפינן מהאי קרא. וגרסי' לה לקמן ריש פ' נושאי' ועיקרא דהאי מילתא בפרק אלו הן הנשרפין וכאשר ציינתי שם עם הגי' נכונה:

כתיב ערות אשה ובתה וגו' את בת בנה ואת בת בתה לא תקח שארה הנה זימה היא וכתיב ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זימה היא באש ישרפו וילפינן זימה זימה לג"ש:

מה למטן ג' דורות. בת בתה או בת בנה שהן דורות למטן ועם אשתו הן ג' דורות אף למעלן דורות עליונים ג' דורות שאף אם חמותו אסורה:

מה למטן בל"ת. דכתיב לא תקח אף למעלן דלא כתיב ביה אזהרה יליף בג"ש דבלא תעשה:

מה למעלן דרך נישואין. דאיש אשר יקח כתיב ודרשינן דדוקא דרך נישואין כשהראשונה נשואה לו חייב על השניה משום אמה אף למטן כו':

מה למטן עשה בת זכר כבת נקבה. דבת בנה כבת בתה:

אף למעלן עשה אם זכר. אם חמיו כאם חמותו:

והשתא מסיק למילתיה מה אית לך למימר מה יש לך לרבות מכאן אם חמיו ואם חמותו כדאמר לעיל מה למטן כו' אף למעלן ג' דורות וא"כ לא תהיה אם אביו כאם חמיו ואם אמו כאם חמותו ומן התורה אסורין:

אסרו אשת אביו כו'. כלומר דהשתא לאו גזירה לגזירה נינהו אלא דאסרו אשת אבי אביו מפני אם אביו שהיא מן התורה אסורה כאם חמיו ואסרו אשת אבי אמו כו' וכהאי כללא דלעיל דכל שבנקבה אסורה מן התורה בזכר גזרו באשתו:

לא תהיה כו'. כלומר דכן נמי אין אנו צריכין דגזרו כלת בתו אטו כלת בנו והיא גופה גזירה אלא לא תהיה אשת בן בנו כבת בן אשתו דהא הואיל בנקבה אסורה כו' וכן לא תהיה כו':

והא מתניתא פליגא על רב. דאמר כל שבנקבה אסור כו' דהרי קתני בברייתא הובא' בבלי שם מותר אדם כו':

אלא חורגתו. הא אסורה עליה מן התורה משום בת אשתו ואפ"ה הרי חורגו זכר וקאמרת דאשתו מותרת ולא גזרו בה. בבבלי מקשי נמי כה"ג על רב ומפרק לה דלא אמר רב האי כללא אלא היכא דמקרב לה בחד קידושין לאפוקי אשת חורגו וכן כל הני דחשיב שם דבתרי קידושין מקרב לה:

אשת חמיו כו'. משום דנראי' כחמותו:

אי. ואם תאמר דמן התורה היא אסורה כחמותו הרי מצינו דוד שנשא רצפה כו' פילגש שאול. ובבבלי קאמר דאשת חמיו מותרת ודעת ר"ת בתו' שם דאח"כ אסרוה וכהאי תלמודא וכן דעת הטור א"ה סי' ט"ו:

יסבון כו'. ינשאו במקום שאין מכירין אותן שהן חורגין דליכא משום מראית העין. ובבבלי פ' משוח מלחמה דף מ"ג קאמר בהדיא דמותרת דקלא אית למילתא:

תמן תנינ'. פ"ג דכריתות דף י"ד הבא על בת בתו חייב עליה משום בת בתו וכלתו אם נשאה בנו כו':

רבי יוסי אומר אם עבר הזקן ונשא'. אביו של זה ואח"כ בא עליה זה חייב אף על אשת האב:

מה עבר. זה הזקן:

עבר על ד"ס. שהרי שניה היא לו או משום שהיא בת בת בנו או משום שהיא כלת בנו דהא חייבנו לבריה משום כלתו וכן אמר שם:

הדא אמרה. אם נשמע מכאן דשניות אין להן הפסק ואע"ג דהיא עצמה שניה היא דקס"ד דעבר על ד"ס דקאמר משום שהיא בת בת בנו והרי בברייתא דלעיל לא קחשיב לה משום שניה אלא ע"כ דלאו דוקא קתני והיא נמי שניה היא דבת בנו ערוה מן התורה היא וא"כ שמעת מינה נמי דכל הני שניות דקחשיב להו לאו דוקא הן ואין להן הפסק:

וכי שניות כו'. לא שניות לדברי תורה בתמיה אבל לא שניה לשניות ודוקא הן:

וכולהון משום כלת בנו. כלומר הא דקתני עבר הזקן משום כלת בנו הוא דקחשיב לה בברייתא דלעיל ולא משום בת בת בנו. ורש"י ז"ל שפי' שם דהוי מצי נמי למימר משום בת בת בנו לשיטתא דהבבלי אזיל וכר"ח דאמר הכי שלישי שבבנו ושבבתו שניה. א"נ יש לפרש האי דקאמר וכולהון משום כלת בנו ה"ק דודאי התם דקאמר עבר הזקן טעמא משום כלת בנו ויותר אין להוסיף על השניות והכא דאמרינן כולהון אין להן הפסק וכר' חנין לעיל טעמא משום כלת בנו דאין לה הפסק כדתני בהדיא בברייתא בבבלי כלתו ערוה וכלת בנו שניה כו' עד סוף כל הדורות וטעמא כדפרישית לעיל וגזרינן נמי בכל השניות משום כלת בנו:

ור' חזקיה בשם יונה. קאמר דלא רבי אבהו אמר כן אלא ר' אלעזר היא דשאל כן לר"י:

שמנה שניות שנינו. בברייתא דלעיל וזה הא הרי תשע ממתני' דכריתות עבר כו' דהיא בת בת בנו:

וכולהון כו'. והשיב לו דכולהון משום כלח בנו וכדפרישית. והרמב"ם ז"ל פסק בזה כהבבלי וכר"ח דחשי' לה שניות אלא דפסק שם דכל השניות יש להן הפסק חוץ מד' נשים כו' וטעמיה כדפרישית לעיל משום דבעיא דלא איפשט' היא ובדרבנן לקילא. אלא דעדיין צ"ע דהא בהדיא קאמר שם בכריתות כדתני' כלתו ערוה כלת בנו שניה וכן אתה מוצא בבת בנו ובבת בן בנו עד סוף כל הדורות דאלמא אפי' שניות דר"ח איי להן הפסק. וצ"ל דהי' גורס התם כמו בבבלי הכא וכן אתה אומר בבנו ובבן בנו עד סוף כל הדורות ועל כלת בנו קאי וכדאמרן:

מתני' אח מכל מקום. ואפי' ממזר וטעמא הואיל והוא בנו לפטור מן היבום כדלקמן הילכך מיזקק נמי זקיק. בבלי שם:

אחיו לכל דבר. ליורשו ולהטמא לו:

שפחה ונכרית. דולדה כמוה כדיליף בגמ':

מתני' וחייב על מכתו כו'. אם הכה וקילל את אביו חייב מיתה. ובבבלי שם ע"ב מוקי כשעשה תשובה. דאל"כ הא כתי' ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך:

גמ' ה"ג ובנו לכל דבר אפי' לפ"ו ולשני' וכן מצאתי בחידושי הרשב"א ז"ל כלומר אעפ"י שנולד בעבירה גזרו בי' שניות וקיים ביה נמי מצות פ"ו. ומביאו הרמ"א אה"ע סי' א':

ה"ג בן גוי שבא על בת ישראל וילדה בן ישראל שבא על גויה משבאת לישראל וילדה בכור כו' וכן גרסינן להסיפא במתני' ריש פ"ח דבכורות דבנכרי' ונתגיירה ומשבאת לישראל ילדה בכור לנחלה שהרי לזה לא היו לו בנים ואינו בכור לכהן שאינו פטר רחם. גוי כו' ר' יוחנן אמר גוים כו' ונ"מ אם היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר דקיים פ"ו וכן היא פלוגתא דר"י ור"ל בבלי פ' הבא על יבמתו דף ס"ב:

והא כתי' כו'. דאלמא דיש להן יחוס:

ע"י שכיבד זקינו כו'. אביו כדאמרינן בבלי פ' חלק דף צ"ו דבלאדן מלכא הוי ואשתני אפי' והוי ככלבא והוי יתיב בריה על כסא מלכותא והוי כתיב שמי' ושמי' דאבוה. א"נ שכיבד לקונו גרסינן וכדאמר שם בד' פסיעות דנבוכדנצר הרשע. ובבלי הכא מפרק לה ר"ל דבהיותו נכרי אית להו חייס נתגיירו לית להו:

והא כתיב כו' ומשני קוצץ כו'. כלומר בא ללמדינו שהיה רשע בן רשע:

וכי בן המדתא הי'. דהמדתא היה בן אגג ולא אביו של המן:

כך משיב כו'. דילפת מהכא דיש להן יחוס והכתיב ולציבא וגו' ועבדים יש להן יחוס בתמיה והכתיב עם החמור עם הדומה לחמור:

ומשני כאלמי שמשין גרסינן של מפיבושת כלו' דלאו עבד ממש הי' אלא מגדולי משמשיו ובבבלי מפרק כפר בן בקר:

שפחה מנלן. דולדה כמוה דכתיב האשה וגומר:

נכרית כו' לא תתחתן בם. בתך לא תתן לבנו ובתו וגומר וכתיב כי יסיר את בנך ולא כתיב כי תסור ש"מ דאבתו לא תקח לבנך לא קא מהדר דאין בנך מן הנכרית קרוי בנך. וכן אמר בבלי פירקין כ"ג:

מהו מיגזר כו'. אם מותר למול בשבת בן גוי' שנולד מישראל:

והיה רוצה להתיר להם מן זה הכתוב דמשפחת בית אב קרוי משפח':

ייתי כו'. יבא והביאוהו לכאן שילקוהו:

מאיכן. מנין לך ראיה דלאו כישראל הוא:

דכתיב ועתה וגו'. בעזרא גבי שכניה בן יחיאל להוציא נשים נכריות:

מן הקבלה. מדברי קבלה בתמיה:

א"ל וכתורה יעשה. כתיב שם בהאי קרא דאלמא דמן התורה הוא שאין להם נישואין וקידושין וולדה כמותה:

א"ל מן הידא אוריי'. מהיכן נפקא לן ומאיזה מקרא מן התורה:

מן ההיא כו'. חבוט חביטך. הלקה מלקות שלך שהוא טוב לקלוט לפי שראוי הוא ואהיה נזהר פעם אחרת:

מתני' ואין יודע איזה מהן קידש. אסור בשתיהן דכל חדא וחדא איכא למימר זו אחות אשה:

חולץ לשתיהן. דלא ידע איזו היא יבמתו כדמפרש בגמ' ומיחלץ חדא ויבומי חדא לא דאחות חלוצתו אסורה לו מדרבנן בחיי' ויבומי בריש' נמי לא דדילמא לא זו היא יבמתו וקפגע באחות זקוקתו דהויא כאשתו:

היו לו שנים אחד חולץ. תחילה לאתת והשני אם רצה לייבם לשניה מייבם דאם זו יבמתו שפיר ואם אחותה היא לא פגע באחות זקוקתו דחליצה דהך אפקעה לזיקה ולא גזרו אטו מייבם ואח"כ חולץ כיון דאפילו הוי הכי לא מיפסיל כדתני קדמו כו':

קדמו וכנסו. קודם שנמלכו בב"ד שאם נמלכו בב"ד ועברו יוציאו כיון שעברו על דברי ב"ד. הרא"ש:

אין מוציאין מידם. דכל חד וחד אמר אנא שפיר נסיבי ואי נמי הוה איפכא שהראשון לייבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא הוא דעבד איסורא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקתה למפרע מאידך:

גמ' בכל אתר את אמר כו'. כדקי"ל דאין חליצה אחר חליצה לא ביבמ' א' ולא בשתי יבמות כדתנן לקמן פ"ה:

והכא אמר הכין. בתמיה דאחד חולץ לשתיהן:

ומשני כאן בוודאי. יבמות כאן במתני' בספק דלא ידע איזו היא יבמתו כדפרישי' במתני':

היו לו שנים כו'. בכל אתר כו'. במקום ששייך יבום אין אומרין חלוץ מתחלה והכא כו':

ומשני כאן בודאי. בעלמא והכא דספק הוא כדפרישית:

קדמו כו'. כלומר דמסיק דהיינו טעמא נמי דאין מוציאין מידם משום דספק הוא דשמא לא פגע באחות זקוקתו אבל אי הי' וודאי היה זקוק להוציא וכן כתבו התו' שם ד"ה קדמו:

מתני' שנים שקידשו כו'. והם ב' נכריים:

זה חולץ לשתיהן כו'. דכל חד מינייהו אסור לייבומי דילמא פגע באחות זקוקתו:

היחידי חולץ את שתיהן. שאי אפשר לו לייבם לא קודם חליצה של שנייה משום אחות זקוקה ולא לאחר חליצה משום אחות חליצה לפיכך הואיל ואסור לייבם יחלוץ תחילה לשתיהן כדי להתיר אותה שהיא יבמתו לשוק:

והשנים א' חולץ. לאפקועי זיקה מאחיו אם זו היא יבמתו ותשתרי אחותה לשני ממ"נ אי יבמתו היא שפיר ואי אחותה היא הא פקעה זיקת יבמה מינה בחליצת אחיו. ודוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דקפגע ביבמה לשוק:

קדמו וכנסו. אלו השנים אחר חליצת הא' אין מוציאין מידם שהרי אין כאן אלא ספק איסור אחות זקוקה בנישואי ראשונה ואיכא למימר קמא דנסיב יבמתו היא ובתרא נמי שפיר נסיב נכרי' ואי נמי הוה איפכא וקמא פגע באחות זקוקה כיון שבא שני וייבם פקעה זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד:

גמ' א' ישראל וא' כהנים כסדר הזה. דאפילו הן כהנים אין מוציאין מידם אם כנסו השנים אחר חליצת הא' וטעמא כיון דאיסור חליצה לכהן מדרבנן הוא וכאן דספק חליצה היא דכל אחת ואחת בספק היא שמא לא היתה זקוקה לזה החולץ דאחיו לא קידשה אלא אחותה הוא דקידש ולא גזרו בה רבנן אבל במתני' דלקמן אסור בכהנים כמו שאפרש שם בס"ד:

הדא דאת אמר. במתני' והשנים א' חולץ כו' דוקא בשחלץ זה ואח"כ ייבם זה:

אבל כו'. לייבומי ברישא אסור שמא ימות אחיו והיא לאו יבמתו היא אלא אחות יבמתו הזקוקה לו. ובבבלי שם קאמר הכא טעמא אחרינא כדפרישית במתני' דקפגע ביבמה לשוק וזה אפי' למ"ד דלא חייש למיתה:

הדא אמרה הבא על אחות חליצתו כו'. נראה דאחות זקוקתו גרסינן דהרי אין אתה מוצא כאן שיבא על א' מהן אחר חליצתו אלא אחר חליצת האחר אלא דאחות זקוקתו שפיר שמעינן מהכא דקאמר אפי' בכהנים אין מוציאין מידם ואע"ג דאיכא למימר דקמא באחות זקוקתו פגע:

מתו כו' בכל אתר כו'. כדפרישית לעיל:

מתני' אחיו של זה מייבם חלוצתו של זה. ממ"נ אם זו יבמתו שפיר נסיב שהרי אחיו לא חלץ לזו אלא לאחותה שלא היתה יבמתו ואינה כלום ואי לאו יבמתו היא שפיר נסיב דנכרי' היא דמשום אחות זקוקתו ליכא שהרי חלץ אחיו את אחותה שהיא יבמתו ופקעה זיקה ואי משום יבמה לשוק הרי חלצה זו מאחי בעלה:

קדמו. שני אחין של אחד וחלצו לשתיהן. משום דלא ידעי איזו היא יבמתו:

לא ייבמו. שני אחים האחרים זה את זו וזה את זו משום דקמא דנסיב איכא למימר פגע באחות זקוקתו אלא אחד חולץ תחילה לאחד וא' מייבם לשניה ממ"נ אי יבמתו היא שפיר ואי לאו יבמתו היא לא פגע באחות זקוקתו שהרי אחיו חלץ ליבמתו ויבמה לשוק נמי ליכא שהרי חלצה מאחי בעלה:

קדמו. אלו ב' האחרונים וכנסו אחר חליצת שנים האחרים ולא באו לימלך בב"ד אין מוציאין מידם וטעמא כדפרישית לעיל:

גמ' הדא דאת אמר בישראל. דוקא אין מוציאין אבל בכהנים אסור דבמתני' דלעיל דשרינן אפי' בכהנים התם דכנסו אחר חליצת הא' ואיכא למימר על כל אחת שמא לא היתה זקוקה לזה החולץ וכדפרישית לעיל וחליצתה לאו כלום הוא אבל הכא דהשנים חלצו וממ"נ יש אחת בהן דחליצתה חליצה דהרי אחיהם של אלו על כרחך אחת מהן קידש בודאי וחד מינייהו ודאי חלוצ' נסיב. אבל בבבלי משמע דאפי' הכי מותר נמי לכהנים כדגריס שם דף כ"ד אהאי מתני' תני שילא ואפילו שניהם כהנים וטעמא כדפרש"י שם דלכל חד וחד איכא למימר שמא ייבם את יבמתו ולא גזור רבנן לאפוקי מספק:

מתני' מצוה בגדול לייב'. כדיליף בגמ':

הנטען. נחשד:

ה"ז לא יכנוס. משום לעז שלא יאמרו אמת היה הקול הראשון:

ואם כנס. בגמ' מפרש דלאו דוקא כנס אלא אפי' קידש:

והוציאוה. ב"ד מתחת בעלה בשביל זה שאסרה עליו והלך זה ונשאה:

יוציא. דמדאוריית' אסורה נמי לבועל כדדרשינן ונטמאה ונטמאה ב' פעמים א' לבעל וא' לבועל:

גמ' שנא' והיה הבכור אשר תלד. וע"כ איבם מוקמינן ליה:

דמה אנן קיימין. המקרא זה:

אם בנולד. שיהא הבן שנולד נקרא על שם המת או שאותו הנולד יירש את המת א"כ יאמר קרייה יקום על שם אחי אביו המת גרסי' וכדדריש לה בבלי שם וכן פי' התוס' שם:

אלא עד שיהא הנולד בכור. כלומר ואם תאמר דבא ללמדינו שיהא הנולד בכור דבעינן שלא ילדה מעולם:

א"כ מעתה אפי' היו כו'. וקשה ויאמר קרא ובנים לא היו לו. מעולם:

אלא אם אינו ענין כו' למייבם דמצוה בגדול לייבם. והא דקריי' רחמנא בכור לגריעותא דאינו נוטל בראוי כבמוחזק כבכור כדאמר בבלי שם:

הנטען כו' קידש כמי שכנס. ואין מוציאין מידו ודמי להאי דאמרינן פ"ב דכתובות לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא כו' ואעפ"י דהכא שלא ברשות ב"ד הוא:

אמרו שלא לכנוס. שהתרו בו שלא לכנוס וכנס הואיל וכנס אחר התראה קונסין אותו ומוציאין מידו. ומכאן ראיה למה שהבאתי לעיל במתני' הל' ז' בשם הרא"ש ז"ל דאם עבר על ציווי ב"ד דמוציאין מידו:

גירש. אם עבר וכנס וגירש:

מהו שיחזיר. כלומר שיתירו לו לחזור או דהוי כלכתחילה:

אם אתה אומר כן. שלא יחזיר לא נמצאת מוציא לעז על בניה מקודם הגירושין ולפ"ז דוקא אם היו לה בנים מכניסה ראשונה וכ"כ הרמב"ן ז"ל:

הנטען כו' רב אמר בנטען בעדים. שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה עמו:

בהא תני והוציאוה מתחת ידו כו'. בתמיה דמשמע הא מתחת ידי אחר כגון שגירשה בעלה ע"י זה הקול ונשאת לאחר וגירשה אם כנסה מעתה הנטען יקיים ואם נטען בעדי' אסורה עליו עולמית ואפי' מתחת ידי אחר שהפסיק האחר הקול ונשאה זה יוציא:

אלא ע"כ כן אנן קיימין. שלא בעדים והילכך אם הוציאוה כו' דלא כרב. וכן מקשה בבבלי שם על רב מברייתא דתני בהדיא אם נתגרשה מאחר אם כנס לא יוציא ודחי לה התם ומסיק שם בקנא דפסיק צריך עדים כרב ובקלא דלא פסיק מוציאין אפי' במכוער הדבר כרבי שם:

מתני' המביא גט ממד"ה. דקי"ל דצריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וטעמא מפורש פ"ק דגיטין לפי שאין בקיאין לשמה:

לא ישא את אשתו. דכיון דאדיבורי' סמכינן חיישינן שמא יצרו תוקפו ומשקר:

מת הרגתיו כו' לא ישא אשתו. הואיל ועל עדותו היא נשאת איכא לזות שפתים שמא עיניו נתן בה והעיד שקר אבל לאחר תנשא דאשה נשאת בעד א':

ר' יהודה אומר הרגתיו לא תנשא אשתו. אפי' לאחר על פיו לפי שהוא משים עצמו רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד:

הרגנוהו תנשא. כדמפרשינן בגמ':

גמ' מהו נאמן כו'. סוגי' זו כתובה לקמן בקידושין פ' האומר הל' ז' ושם הגי' עיקר ועל מתני' דשם קאי ואגב דמקשי לקמן ממתני' מייתי לה הכא. דתנינן שם קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ומפרש הש"ס מהו נאמן:

שמואל אמר נאמן ליתן גט. דסמכינן עליו שהוא קידשה וגיטו גט דאין אדם חוטא ולא לו בדבר שאינו נהנה ממנו ולהתיר אשת איש בחנם אבל לכנוס אינו נאמן דאימר יצרו תוקפו. ובבבלי שם דף ס"ג גריס אליבא דרב דאמר הכי:

אסי אמר. נאמן אף לכנוס וכדאמר נמי שם דלא חציף אינש לשקר בזה דמירתת דילמא מכחיש ליה ואמר ידענ' דלאו את יהבת לי קידושין:

וכן רב הונא בשם רב גריס הכא. כרב אסי:

וכן ר"י אמר נאמן לכנוס ואין למידין מכאן. שיהיה אדם נאמן לדבר אחר כשהבעל דבר בעצמו מסופק כדמפרש ואזיל:

א' משדותי כו' לא כל הימנו. ואינו נאמן בזה וטעמא דבשלמא בקידושין מירתת לשקר שמא לאחר זמן יבא זה שקידשה באמת ויכירו אותו ונמצא שבא על א"א אבל גבי שדה מאי מפסיד אם יבא האחר שלקחה באמת יחזיר לו השדה ועם הפירות שאכל ולא הפסיד כלום הילכך אינו נאמן דחיישינן שמא בתוך כך יקלקל השדה וישמיט הפירות ולא ימצא מה לגבות ממנו. ובבבלי אינו מבואר זה הדין כ"א האי דאמרו קידושין ע"ג נאמן בעל המקח כו' וזהו אם הוא יודע. ובהגהת מיימוני פ"ט מאישות ומביאו הרמ"א בח"מ סוף סי' רכ"ב דהלוקח נאמן ולא ידעתי מאין למד זה דהרי הכא מבואר בהדיא דאינו נאמן והש"ך שם ג"כ מביא בשם הה"מ כן וע"ש:

וקאמר הש"ס אף בקידושין כן. דבכה"ג גם בקידושין אינו נאמן באומר א' מבנותיי כו' כלומר שהוא מסופק ג"כ בזה איזו מהבנות קידש ולמי קידשה דבזה אינו נאמן לומר קידשתיה לזו ולהוציא את כולן מספק אשת איש:

מתני' דהכא פליגא על רב. דקתני לא ישא אשתו אלמא בדבר שאנו סומכין על דיבורו אינו נאמן לעצמו:

ומשני תמן. כלומר במתני' דהכא ואיידי דאמר בקידושין תמן גריס נמי הכא כן וכן דרך הש"ס הזה:

הוחזקה א"א בפני הכל. דהרי היא כחזקת א"א והוא בא להוציאה ולהתירה ולעצמו אינו נאמן:

ברם הכא. בקידושין דאכתי בחזקת פנוי' היתה ולא הוחזקה א"א אלא בפני שנים שאומר אבי' שקידשה בפניהן ואינו יודע למי:

לכשיבואו כו'. כלומר דכשיבואו העדים ויאמרו זהו שקידש ולא זה ויכחישו אותו אבל כל זמן שאין מכחישין אותו נאמן:

מתני' פליגא על שמואל גרסי'. וכן הוא שם דתנינן התם בסיפא דמתני' זה אומר כו' שניהם נותנין גט להתירה ואם רצו כו' דאלמא דנאמן אף לכנוס:

ומשני פתר לה. שמואל באומר האב לא' משני אלו כו' והילכך האי דכנס בודאי קושטא הוא שקידשה דהרי אין כאן ספק יותר אלא אם זה האחר קידשה ומירתת שמא יכיר האב שחבירו קידשה ולא הוא אלא ודאי דשכנגדו הוא כיחש וירא לכונסה ונותן גט. וכה"ג מפרק לה התם בבבלי אליבא דרב דאמר התם כשמואל דהכא. ומצינו כזה הרבה בש"ס הזה שנחלפו השמועות עם ש"ס הבבלי:

קדם א' מהן כו'. כדמפרש ואזיל:

הדא דאת אמר. דוקא בזה אומר אני כו' וקדם הא' וכנס קודם שנתן האחר הגט הוא דמוציאין מידו דאמרינן שמא הוא משקר ואין כאן ראיה דשכנגדו מכחש:

אבל. ברישא אם אמר אני קדשתיה וכנסה וכרב אסי דאמר נאמן לכנוס:

לא כל הימנו. לאוסרה על בעלה:

ותני כן כו'. ברייתא הובאה ג"כ בבלי שם:

מה נפשך כו'. על מתניתין קאי וטעמא דרבי יהודה מפרש דהרגתיו לא תנשא דמ"נ אם קטלי' רשע הוא והחשוד כו' ואם לא קטליה בחיים עדיין הוא:

הרגנוהו מעתה קטליה. כלומר באמת היא דנהרג וכדמוקי בבלי כ"ה באומר הייתי עם הורגיו אבל לא נגעתי בו ולפיכך תינשא לאחרים ולא לו דעל דיבוריה סמכינן:

משם ראיה כו'. וכדמפרק לה שם שנתפס ע"י ליסטיות שהיה עמהן והוא לא נגע בו:

מתני' בנדר. שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה:

לא ישאנה. כדאמר בגמ':

מפני שהוא ב"ד. כלומר מיאון או חליצה לא עשה חכם זה ביחידי ולא חיישינן לחשדא כדמפרש בגמ' וקמ"ל האי תנא דמיאון נמי צריך בג' ולא קי"ל כן אלא דמיאון אפי' בפני שנים כדאמר בבלי בהדיא ריש פ' י"ב:

וכולן. החכם והמביא גט והמעיד על אשה להשיא' דתנן בהו לא יכנוס:

שהיו להם נשים. בשעת מעשה ומתו אח"כ מותרות להנשא להן דהשתא ליכא חשד שהרי היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין:

וכולן כו'. כדמפרש בגמ':

גמ' החכם כו'. טעמא הוא מפני החשד שאני אומר לכך נתכוין מתחלה לאסרה על בעלה ולישאנה:

מפני שהוא ב"ד. ואין שנים האחרים מצויין וכו':

תמן תנינן. פ' המפקיד הל' ז':

אפי' הן אבודין. ע"י עכברים או רקבון:

לא יגע בהן. למכרן כדמפרש בבלי שם דף ל"ח דאדם רוצה בקב שלו מט' קבין של חבירו:

מה יהא. באותן דמים:

מחלוקת ר"ע ור"ט. דפליגי באלו מציאות דף כ"ח בדמי אבידה דר"ט אמר ישתמש בהן ור"ע אמר לא ישתמש בהן וכן הכא לרשב"ג:

תני ב"ד לא יקחו. הפירות לעצמן מפני החשד:

ר"ע בשם דר"ח כו' מקשי דהכא כו'. לא חיישינן בב"ד לחשדא והכא כו' דחיישינן:

ומשני רבי יוסי דתמן המקח דרכו להשתלש. דכל אחד יטול חלקו ואיכא חשדא אבל הכא אין שנים כו':

וכולן כו'. לא אמרה מתני' אלא דוקא מתו הא אם נתגרשו לא דחיישינן ע"י שנתן עיניו בזו גירש את אשתו ובבבלי כ"ז מוקי דארגיל הוא קטטה ולפיכך חיישינן:

וכולן כו'. טעמא דמתני' מפרש:

סליק פירקא בס"ד