מתני' כשם שהוא כונסה ברמיזה. מה טעם קאמר כלומר כקידושין כך גירושין וכן פקח בחרשת ברמיזה כנס לה עד שנתרצית לו וברמיזה יוציא אם רצה להוציא:

פיקח שנשא פיקחת ונתחרש'. אע"פ שקידושי' קידושין גמורין היו אם רצה יוציא דבגט לא בעינן דעת האשה כדמפ' במתניתן דלקמן:

נשטתתה לא יוציא. אעפ"י שיודעת לשמור את גיטה ומתגרשת מן התורה תקנו חכמים שלא יגרשנה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר והילכך לא קתני הכא עולמית כדקתני בסיפא משום דבדיעבד אם נשאת בגט זה לא תצא והכי מפרש לה בבבלי ובגמרא דהכא פליגי בה אמוראי:

נתחרש. הוא לאחר קידושין הואיל וקידושיו קידושי' גמורין לא יוציא עולמי' דלא אתו גירושין שאינן גמורין ומפקיעין קידושין גמורין:

גמ' כיצד הוא עושה. בגירושי חרש רומז כו':

כשם שהוא רומז. כלומר כשם שסומכין על רמיזה שלו כך אם הוא נרמז מאחרים סומכין על זה ולא אמרינן אפשר שטעה במה שנרמז לו וכדתנן פ"ה דגיטין חרש רומז ונרמז:

מתניתא. דקתני כשם שהוא כונס כך הוא מוצי' דוקא בשקידשה בכסף דלאו קידושי מעשה הן:

קידושיו מעשה. ולא מבטלי להו גירושי רמיזה שאינן מעשה:

אשתו של חרש. שבא עליה אחר מהו:

אפי' אשם תלוי אין בה. דלא מספקינן לה באשת איש כלל מן התורה. וכלישנא קמא דשמואל בבבלי ריש פירקין:

וקאמר הש"ס מכיון דאת אמר דאפי' אשם תלוי אין בה. ואפי' חשש קידושין אין לחרש מדאוריית' ש"מ דאם בא אחר וקידשה תפסו בה הקידושין:

גירשה. זה האחר שקידשה:

מותרת לחזור להראשון. החרש דאע"ג דגבי קידושי ספק אם בא אחר וקידשה דקי"ל מגרש ראשון ונושא שני אבל לא יגרש שני וישא ראשון שמא יאמרו גירש ראשון ונשא שני ונמצא זה מחזיר גרושתו הני מילי כשהראשון יש לו קידושין מן התורה שאז יש לחוש שמא גירש אבל החרש שאין לו לא קידושין ולא גירושין דבר תורה ליכא שמא יאמרו גירש החרש משום דיתלו בגירושי הפיקח הואיל וקידושי החרש דרבנן הן ותפסו קידושי הפיקח ולא אתו למיטעי:

הדא היא דתני ר' חייה כו'. מתוספתא דר"ח אית לן למילף דין זה דאם גירשה הפיקח אחר קידושיו מותרת לחזור להחרש:

אשתו של חרש שגירשה החרש ונשאת לחרש אחר או לפיקח. כלומר ואצ"ל לפיקח קורא אני כו' דהואיל ונשאת לכיוצא בו אסור להחזירה דהוי מחזיר גרושתו ומכל שכן כשנשאת לפקח דמחזיר גרושתו מן הנשואין גמורין הוא:

אשתו של פקח. אבל אם היתה מתחלה אשת פקת וגרשה ונשאת לחרש ולא גרסינן הכא או לפקח:

איני קורא עליה כו' גרסינן דלא אתי נשואי' דחרש דמדרבנן ואסרי אפקח משום מחזיר גרושתו הואיל ולאו נשואין גמורין הן לגבי נשואי הראשון אלמא דלא גזרינן דאתו למטעי ולומר דזה מחזיר גרושתו משנשאת משום דכ"ע ידעי דנשואי חרש לאו כלום הן לגבי נשואי פקח והכא נמי אם קידשה הפקח אחר נשואי החרש וגירשה מותרת לחזור להחרש הואיל והחרש לא גירשה לא אסרה עליו וליכא למיגזר שמא יאמרו גירש כו' משום דרואין שנשאה הפקח דכ"ע ידעי דקידושי חרש דרבנן הן ויתלו דלהכי תפסי בה קדושי הפקח ולא משום שגירשה החרש:

אשתו של חרש שהלך בעלה כו' תצא מזה ומזה. כדתנן לעיל ריש פ"י הואיל ונשאת לכיוצא בו ומכ"ש כשנשאת לפקח:

אשתו של פקח שהלך כו' הוינן סברין מימר. היו מתחלה רוצים לומר דדמיא לדלעיל דנשואי חרש לא אסרי אפקח והילכך יוציא החרש ויקיים הפקח:

עוד היא באילין קנסייא. כלומר דחזרו לומר דלא דמיא להא דלעיל דשאני התם דלא עבדה איסורא אבל הכא דעבדה איסורא קנסו בה רבנן בכל הקנסות דתנן התם גבי אשה שהלך בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה:

נשתטתה כו' מפני גרירה. שנגררת אחר כל אחד ונוהגין בה מנהג הפקר:

אמר תלתא. תלת מילי איכא בינייהו:

עבר וגירש. דלמ"ד מפני גרירה גירש. בדיעבד הוו גירושין כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה הפקר בדיעבד הוי גט:

מ"ד. ולמ"ד דטעמא שאינה יכולה לשמור את גיטא אסור אפי' בדיעבד דמדאורייתא לא הוי גיטא דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש עצמה יצתה זו שאין לה יד:

יש לה בן או אב או אח. נמי איכא בינייהו דלמ"ד מפני גרירה אסור שאין יכולין לשמרה מן ההפקר:

ולמ"ד שאין יכולה כו'. הרי יש לה אב ויכול לשמור גיטה ומתגרשת על ידי אביה ואחיה:

פעמים שוטה פעמים חלומה. נמי איכא בינייהו דמפני גרירה אסורה שאינה נשמרת כשהיא שוטה:

ולמ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה וזו יש לה עתים שיכולה לשמור גיטה. ומתגרשת כשהיא חלומה:

מתני' אמר ר' יוחנן בן נורי כו' בבבלי מפרש דלדבריהם דרבנן קאמר לדידי כי היכי דאיש לא מצי מגרש אשה נמי לא מגרשה אלא לדידכו מ"ש איש ומ"ש אשה אמרו לו לא דומה כו':

על החרשת שהשיאה אביה. בקטנותה וקיבל קידושיה וקידושין גמורים הן ואע"פ שהיא חרשת שעל דעת אביה נתקדשה ולא על דעתה:

שהיא יוצאה בגט. אפי' לאחר שגדלה ופקע כח האב מקבלת היא את גיטה:

אף זו. פיקחת ונתחרשה כיוצא בה וזה ראיה לדבריהם דרבנן דלעיל:

גמ' ר' חנניה בעי. אדברי ר' יוחנן בן גודגדא דמתני':

נראין הדברים כו'. כלומר דבשלמא בפקחת שיש בה דעת דלדעתה נשאת ולא היה כאן דעת אחרת שפיר היא יוצאה בין לדעת בין שלא לדעת דבגט לא בעינן דעתה ודעת אחרת נמי לא שהרי בנשואיה לא היה דעת אחרת:

והחרשת. אלא דבחרשת שאין בה דעת כ"א לדעת אביה נשאת:

לא תצא נמי אלא לדעת. אביה ואמאי קאמר שהיא יוצאה בגט:

ומתמה הש"ס על בעיא דרבי חנניה ולא עדות היא. שכך קיבל דאפי' השיאה אביה יוצאת היא בגט שלא מדעת אביה:

אף זו כיוצא בה ומוסיפין על העדות. בתמיה דשמא לא שמענו אלא בחרשת מעיקרא אבל בפקחת ונתחרשה מנין להוסיף לך דיוצאת בגט:

ומשני דרבי חנניה סבר מימר הכי. דעידותו של רבי יוחנן מיירי בפקחת שהשיאה אביה ונתחרשה אחר כך ואפ"ה קאמר דהיא יוצאת. אי נמי יש לומר דהאי ולא עידות היא כו' ומוסיפין כו' כולה חדא קושיא היא דמקשה על רבי חנניה שרצה לחלק בין פקחת מעיקרא דהואיל ויש לה גם כן דעתה ובין חרשת מעיקרא דאין לה אלא דעת אביה ופריך ולא עדות היא מוסיפין על העדות בתמיה ומשני רבי חנניה דמחלק כך סבר מימר דהתם נמי בפקחת מעיקרא מיירי ואח"כ נתחרשה הואיל והיה לה דעת בשעת נשואיה אבל בחרשת מעיקרא אימא לך דאינה יוצאת אלא לדעת אביה הואיל ומתחילה על דעתו נשאת:

ורבי יוסה משני דסבר מימר דהעדות מיירי בקטנה שהשיאה אביה ונתחרשה גרסינן. והיינו הך אלא משום דסתם קטנה פקחת על דעת אביה נשאת ורבי חנניה קאמר בפקחת שהשיאה אביה דמשמע הוא הדין בנערה וקאמר רבי יוסה דבקטנה ולרבותא דאפילו קטנה הואיל ופקחת היתה ואתיא לכלל דעת:

אמר ר' יוחנן לית כן על ראשה. ר' יוחנן אהנך מתני' דלקמן קאי ואסידורא בעלמא קאמר דלית כאן על ראשה כלומר דסדר דמתני' דנקט ברישא לא הוה ליה למינקט כ"א בסיפא כדמפרש ואזיל:

מה אית כן על ראשה. מה היה צריך לנקוט הכא ברישא:

כשהיה חרש כו' פיקח כו'. היינו מתני' דלקמן הלכה ה' שני אחין אחד חרש ואתד פקח נשואין לשתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת דשניהן שוין דיש כאן חרש בעל חרשת ופקח בעל פקחת וגוונא זו שייך למינקט ברישא:

אבל אם היה חרש בעל הפקחת. היינו מתני' דלקמן ב' אחין א' חרש וא' פקח נשואין לב' אחיות פקחות או פקח בעל החרשת מתני' דשני אחין פקחין כו':

הדא היא דתנינן דבתר כו'. כלומר זה שייך למינקט זו אחר זו. א"נ י"ל דר' יוחנן אמתני' דלקמן שני אחים חרשין לב' אחיות חרשות קאי וקאמר דלית כאן על ראשה כלומר דלא אשמועינן הכא שום חידוש ברישא דפשיט' דפטורין מן החליצה כששניהן שוין דדמיא לפקח בעל פקחת כמו שני אחין פקחין לב' אחיות פקחות דודאי פטורין:

אית כן על סופה. כלומר דהעיקר להשמיענו מה דנקט בסיפא א' היה חרש או פקח או איפכא הא דנקט דבתרה כו' והיינו דקאמר מה אית כן כו'. כלומר דמה בא להשמיענו כשכולן שוין דהוי כפיקח כו' כדפרישית ועיקר וגרסי' להאי דר' יוחנן אחר הלכה ג' ב' אחין חרשין לב' אחיות חרשות כו':

מתני' שני אחין חרשין כו' הרי אלו פטורין. דהואיל ושניהן חרשין או שתיהן חרשות כקידושי זו כך קידושי זו ואתו קידושי דאשתו אע"פ שאינן גמורין ומפקעי לזיקת יבמתו שאינה זיקה גמורה:

אם היו נכריות יכנוסו. שאין חליצה בחרש וחרשת שאינן באמר ואמרה ואח"כ אם רצו להוציא בגט יוציאו דאתא גט ברמיזה ומפקע נישואי דידי' וזיקת אחיו דהוי ברמיזה. וגרסינן הכא גמרא לההיא דאמר ר' יוחנן לעיל כו':

שני אחין א' חרש כו' מת פיקח בעל פיקחת מה יעשה חרש בעל פיקחת מוציא את אשתו בגט. דזיקת אחותה הבאה מכח קידושין גמורין אוסרתה עליו ואין כח בקידישין דידיה לדחות היבמה משום אחות אשתו:

ואשת אחיו אסורה לעולם. דחרש לא חליץ ולכנוס אי אפשר משום אחות אשה:

מתני' שני אחין א' חרש וא' פיקח כו'. כדפרישית לעיל:

מתני' שני אחין א' חרש וא' פקח כו' או חולץ או מייבם. דנכריות הן:

מת פקח בעל פיקחת מה יעשה חרש בעל פיקחת כונס ואינו מוציא לעולם. דלא אתי גט דידיה ומפקיע נישואין שהיו מכח זיקת יבומי אחיו הראשון:

גמ' צרתה מהו. על מת חרש בעל הפקחת קאי דקתני בה תצא משום אחות אשה וצרתה של זו מהו אם כצרת ערוה ממש היא ופטורה או דאמרינן הואיל והך מכח בעלה חרש קאתייא דלא הוו נשואין גמורין לא דמיא לצרת ערוה:

נישמעינה מן הדא. ברייתא דקתני בהדיא בתו פקחת נשואה לאחיו חרש ומת צרתה גם כן פטורה דהואיל והיא פקחת מיחלפא בצרת ערוה דעלמא:

גמ' צרתה מהו. אם מת חרש בעל החרשת:

נישמעינה כו'. דהואיל והוא חרש והיא חרשת מיחלפא טפי בצרת ערוה דעלמא בשניהן שוין לפיכך צרתה פטור' א"נ דהואיל והצרה ג"כ באה מזיקת החרש דלא הוי זיקה גמורה אבל לעיל אתיא מכח הפיקח ובמתני' דשני אחין א' חרש וא' פיקח הואיל והיא פקח' מיחלפא כדפרישית:

מתני' שני אחין פיקחין כו' מוציא את אשתו בגט כדלעיל:

ואת אשת אחיו בחליצה. דפיקח בר חליצה הוא:

גמ' צרתה מהו. ארישא מת פיקח בעל חרשת קאי:

נישמעינה כו'. דהואיל והיא חרשת לא מתחזיא כצרת ערוה ולא מיחלפא בצרת ערוה דעלמא ולפיכך חולצת ולא מתייבמת דהויא צרת ערוה מדרבנן:

גמ' מהו שתאכל בתרומה. פקח' אשת פקח שנפלה לפני יבם חרש:

נשמעינה כו'. ברייתא היא לעיל פ"ו סוף הל' א':

אינה אוכלת בתרומה. דחרש בפקחת אינו מאכיל וכדאמרינן הכא בבבלי דאפי' חרש בחרשת אינו מאכיל ואע"ג דקטן אוכל נבלות הוא גזירה שמא יאכיל חרש בפיקחת דאיכא עלה חיוב מיתה:

אם הי' פיקח. בעלה הראשון אוכלת דהואיל ומעיקרא אכלה בחיי בעלה וכדאמרינן התם לשמואל:

חרש. בעלה הראשון:

מתני' שני אחין פקחין כו' כונס. את החרשת ואם רצה להוציאה אח"כ יוציאה:

או חולץ או מייבם. להפקחת ולא קתני הכא אם רצה כו' דהואיל ופקחת היא מסתמא רוצה לקיימא:

שני אחין א' חרש כו' כונס ואינו מוציא לעולם. דלא אתא גט דידיה כו' כדלעיל:

גמ' מהו שתאכל בתרומה. חרשת מפיקח שנפלה לפני יבם:

נשמעיניה כו'. ברייתא זו גרסינן ג"כ התם לסיועי לר' יוחנן דיפה כח היבם דמאכיל אע"פ שלא אכלה מעיקרא וטעמא דרחמנא רביי' לייבם כדאמרינן התם:

סליק פירקא בס"ד