מתני' שלום בינו ובינה. כלו' שלא ראינו קטטה ומסתמא שלום בינו לבינה שאם היתה קטטה דילמא מחמת שנא' מכוונה לאסור עצמה עליו:

ושלום בעולם. ג"כ מסתמא מיתפרשא דסתמא דמילתא הכי הוא וכדאמר בבבלי ריש פרקין דלא צריך למיתני רישא אלא איידי דקתני סיפא אין שלום כו' דדוקא היא:

מלחמה בעולם. שהיה שעת חירום דאז אמרה בדדמי מאומד לבה כשראתה ששהה זמן הרבה ולא חזר אמרה ודאי לסטים הרגוהו א"נ ראתה אותו מוכה במלחמה אמרה ודאי ימות אבל כהשלום בעולם אי לא חזיתיה דמית ודאי חיישא לקילקולא שמא יבא אחר שתנשא ותהא מקולקלת:

אמרו לו. לדבריך פקחת תנשא שיודעת לאמת דבריה ושוטה לא תנשא אלא אחת זו ואחת זו תנשא ואין הל' כר"י:

גמ' כמה דאת אמר. בכתובות פ"ב אמרינן האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים כו' אינה נאמנת שאין כאן הפה שאסר:

ואמר אף הכא כן. דנימא הכא נמי דלא תהא נאמנת לומר מת בעלי דהא כ"ע ידעי שהיא אשת איש:

ומשני שנייא היא הכא בעדי מיתה. כלו' שיש עדים שהיא אשת איש והיא אומרת מת בעלי דמאחר שאם יבא הוא מכחיש ולא תוכל לומר לא מת אתה מירתתא ודייקא אבל התם אפי' יאמר לא גרשתיך היא אומרת לו גרשתני דהואיל ומתחילה שלא בפניו אמרה גרושה אני מעיזה כדאמר התם:

ותהא. אשה נאמנת לומר מת יבמי מהאי טעמא להנשא לשוק:

לית יכיל. אי אתה יכול לומר כן דתנינ' לקמן שאין כו' וכדמפרש ר' בא טעמא:

בעלה שנישאת לו לרצונה נאמנת. דדייקא:

על כרחה. וזימנין דסנייא ליה ולא דייקא:

הגע עצמך שניסת לבעלה על כרחה מעתה לא תהא נאמנת. בתמיה:

ומשני לא סוף דבר כו'. כלומר דשאני גבי בעלה דלעולם נאמנת דלא סוף דבר למשנה אחרונה שאפילו עד אחד מתירה כדאמרי' בשלהי האשה בתרא והוחזקו להיות משיאין ע"פ עד אחד דפשיטא שהיא עצמה נאמנת:

ואפילו כמשנה ראשונה. דאמר התם שמעתי שאין משיאין בא"י ע"פ עד א' מודים שהיא מתרת עצמה וכדמפרש ואזיל:

והיא אינה חשודה לקלקל עצמה. ולפיכך לעולם נאמנת ואפי' ניסת לו על כרחה:

עד א' מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה. כלומר למאי דמסקינן כמשנה אחרונה דעד אחד נאמן ואם אמר מת במלחמה מהו מי אמרינן טעמא דעד א' נאמן משום דבמילתא דעבידא לגלויי לא משקר ובמלחמה נמי נאמן או דילמא דטעמא דאשה גופא דייקא והכא לא דייקא דסומכת עליו יותר ממה כשאומר מת סתם כיון דאיכא מלחמה בעולם ויש רגלים לדבר:

נישמעינה. לזה מן הדא דלקמן:

חד כו' ושאלו אותו הן ההוא פלן. היכן הוא פלוני:

וכולהון מתים. וכי כולן מתו:

ואילין הוון בחיין כו'. כלומר דמסתמא מתו שאלו היו בחיים וכי לא היו באין משם:

מעשה בא לפני רבי. ובאה השאלה לפני רבי:

ואמר מאן דנשאת כו'. דלכתחלה לא תנשא אבל הנשאת בעדות זו לא תצא:

ר' אייבו כו'. כלומר דר' אייבו קאמר עלה דבשעת מלחמה היה המעשה וא"כ ש"מ דעד א' נאמן בשעת מלחמה:

מה בין שלום כו'. מ"ט במלחמה אינה נאמנת:

סבורה בו שמת. ואמרה בדדמי דס"ד כולהו איקטול ולא פלט:

עד כדון. עד כאן לא שמענו דבמלחמה אינה נאמנת אלא כשבאת ממקום שהיתה מלחמה:

היתה מלחמה בצפון כו' והיא אומרת מן הצפון באתי. ויודע אני שמת במלחמה מהו:

וקאמר הש"ס ואני אומר כו' והיא אומרת מן הצפון באתי גרסינן סבורה להתיר את עצמה. כלומר דתלינן דעל מטתו מת דהרי מן הדרום באת ונאמנת והא דאמרה דמת במלחמה משום דסבורה דבזה תתיר עצמה טפי ומחזקת דבריה כן פי' המרדכי בשם הראבי"ה בפרקין דלקמן:

היא אמרה כו'. כלומר דאנו יודעין דלמלחמה הלך אלא שהיא אומרת על מטתו מת דסבורה להתיר עצמה ואינה נאמנת וברישא טעמא דלא היתה במקום המלחמה. אבל בבבלי מסיק דמת על מטתו נאמנת אפילו במלחמה וכדפרישית לעיל במראה ד"ה עד אחד:

אין זה קטטה. כלומר דמהאי קטטה לא תלינן לומר דמשקרת דהא לא תבעה מידי:

קידשתני וגרשתני אלא כו'. דהואיל והיא תובעת כתובה חיישינן דמשקרא כדי לגבות הכתובה:

אמר לי' לא בני גרסינן. לא כן בני אלא אפילו היא תובעת עכשיו להתגרש בודאי ה"ז קטטה ותלינן דמשקרת:

אחת בוכה. שיודעת להערים ולאמת דבריה:

ולזו את מתיר. בתמיה וכן השיבו לו רבנן בבבלי דף קי"ו:

התיב ר"ח. תשובה אחרת לר' יודה הגע עצמך כו' דאני אומר שמא היא מזכרת צערה בשביל בנה ובוכה אלא דלא תלינן כלל בזה ואחת זו ואחת זו תנשא:

מתני' ב"ה כו' אלא בבואה מן הקציר בלבד. כדמפ' טעמא בגמ'. ובנוסחת הבבלי גריס אלא בבואה מן הקציר ובאותה מדינה וכמעשה שהיה כדאמר שם בגמרא דמעשה שהלכו בני אדם לקצור חטים ונשכו נחש לאחד מהם ומת ובאה והודיעה בב"ד ושלחו ומצאה כדבריה ולא התירו חכמים אלא דוגמתו שיהא הדבר קרוב אבל ממדינת הים אינה נאמנת:

אלא בהוה. דמעשה שהיה כך היה והה"ד לשאר מקומות:

גמ' אמרו להן ב"ש והלא כל השנה כולה קציר. כלומר לדבריכם מ"מ אתם אומרים דוקא בקציר בלבד והלא כל השנה כולה יש לה דין קציר וכדמפרש ואזיל הא כיצד כו' ובבבלי קאמרי לדבריכם דוקא קציר חטים וכמעשה שהיה ומנין אף קציר שעורים כו':

וקיימו ב"ה את דבריהן. דב"ש ומש"ה חזרו:

ולמה קציר. ולמה תלו ב"ה במתני' בקציר דוקא:

דאונסא שכיח. שאז שכיח חולי ואונס לאדם מחמת שהחמה קופחת כו' כדמצינו בבן השונמית:

דריחשא שכיח. דהנחשי' שכיחים בעת הזאת:

סכותה וגו'. איידי דקאמר הכא דאונסא שכיח מביא להדרש הזה שדוד המלך עליו השלום היה מתפלל שהקב"ה יצילו מעת שהחולי ואונס שכיחין:

ביום שהקיץ נושק החורף. שנושקין ומתחברין שהקיץ עובר והחורף בא דאז שכיחי כמה מקריי' וחולי ר"ל מחמת שינוי העתים:

זה נשקו של גוג. ונשק לשון כלי זיין וכלי קרב:

ביום ששני עולמות נושקין זא"ז. והוא יום המיתה והיה מתפלל שהקב"ה יצילו להגן עליו וכהאי דאמרינן על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא זו יום המיתה:

מתני' ב"ש אומרים תנשא ותטול כתובתה. על פיה:

מצינו שאין האחים נכנסים. לנחלת בעלה על פיה דרחמנא אמר על פי שנים עדים ולגבי נישואי דידה הוא דאקילו רבנן משום עיגונא:

מספר כתובתה. מנוסח הכתוב בשטר הכתובה כשתנשאי לאחר והרי היא נשאת:

גמ' בנות. שהן ניזונות מתנאי כתובה ואין ניזונות אלא לאחר מיתה:

מהו שיכנסו למזונות על פיה. מי אמרינן הואיל והיא שקלה כתובה תנאי כתובה ככתובה דמיא או דילמא שאני כתובה דמספר כתובתה נלמוד אבל מזונות הבנות דמיא לנחלת אחין שאין נכנסין על פיה. ולא איפשיטא:

ב"ש עבדין כתובה מדרש. שדורשין מלשון הכתוב בכתובה כדאמרי במתני':

ב"ה. לאחר שחזרו:

דרש הלל הזקן. היה ג"כ דורש לשון הדיוט שהנהיגו לכתוב בשטרות וכן אמר בבבלי ב"מ פ' המקבל דף ק"ד:

היו כותבין כו'. ולאחר קידושין היה חבירו חוטפה:

לכשתיכנסי לביתי. וקידושיהן על מנת כן היו ולא חלו הקידושין עד כניסתן לחופה:

מה הבני' כו'. ואין האב חייב במזונות בתו בחייו:

ר"מ עביד כתובה מדרש. לשון הדיוט הכתוב בשטר:

שמין אותה. כשהובירה שלא חרשה ולא זרעה וכגון בקבלנות שקיבלו ממנו למחצה ולשליש ולרביע:

כל קרבן שהיא חייב'. שהוא חייב בקרבן לידתה ומביא עליה קרבן עשיר אם הוא עשיר ואע"פ שאין לה כלום וכדאמרינן בנגעים פי"ד ואפילו קרבן חובה הבאה לה ממקום אחר שאכלה חלב וחיללה שבת:

פוטרה. ה"ג לה בת"כ פ' מצורע פרשה ד' לפיכך אם פטרה אינו חייב בה שכן היא כותבת לו כו' כלומר אם גירשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך כותבת לו בשובר שנתנה לו על קבלת הכתובה התקבלתי כתובתי ואחראין די אית לי עלך מן קדמת דנא כל אחריות שהיה לי עליך מלפני היום הזה. וכן גי' רש"י ז"ל שם ובגמ' שם ובנדרים ובנזיר גי' אחרת והיא גי' התוספתא בכתובות:

מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה. שכל מה שכתוב בכתובה ודן נדוניא דהנעלת ליה כו' נפרעת ממנו כשנתאלמנה או נתגרשה הכל כדרך ב"ח שנפרע בכל הכתוב בשטר מלוה וכמו שאנו כותבין אחריות דנא קבלת עלי:

גובה את הכל. הבעל כשגובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובה כאלו הלוהו:

לכפול. מקום שנהגו לשום מה שמכנסת לו כפליי' בדמיו מפני הכבוד וכותבים כפליי' בכתובה וכשיוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

אינו גובה. החתן מחמיו ג"כ אלא המחצה:

ה"ג ר' לעזר הקפר עביד כתובה מדרש דר' לעזר אמר כו'. וכן הוא בכתובות שם דדורש נמי לשון המקרא ונתתי עשב בשדך לבהמתך:

שהוא כותב לו תשלמתה. שכמשיב לו העבוט לזמן מרובה שמין את המשכון וכותב לו בשטר יהיה לך כל תשלומין עלי ליפרע ממני דמי משכון זה שבא לידי ושנקנה לי מזה ואם משכנו יותר על חובו נמצא גובה שלא כדין:

מה הבנים יורשים מן המטלטלים. אף מן המטלטלים:

אף הבנות. שניזונות מתנאי כתובה גובין אפי' מן המטלטלין:

מתני'. ברייתא דלקמיה דדוקא מקרקע ולא ממטלטלי:

דתני. ברייתא זו הובאה בבבלי כתובות דף נ"א:

נפרעין מהן. מן היתומים:

הבנים מוציאים מהבנים. כגון שהחזיקו הגדולים בנכסי' הקטנים מוציאין מהן לחלוק בשוה:

והבנות. שאין שם אלא בנות מוציאות הקטנות מן הגדולות שהחזיקו בנכסים:

והבנים מן הבנות. בנכסים מרובין והחזיקו הבנות בנכסים:

והבנות מן הבנים. למזונות ולפרנסה:

ושאין כו' ואין הבנות מוציאין מן הבנים. למזונות והיינו כשמואל:

אמרין. אמרו שחזר בו רב הונא והודה לשמואל וכן מסיק בבבלי שם דהלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי:

אמרין. שהקשו בני הישיבה על הא דקאמר דמוציאין למזון הבנות מן היורשין ואפי' ממטלטלי:

יאות כתובה דבר תורה. בשלמא כתובת אשה שפיר דמוציאין מהיורשים דמן התורה היא וכמ"ד כתובה מדאורייתא:

ומזון הבנות. אלא דמזון הבנות מדבריהן הוא:

ומדבריהן עוקרין ד"ת. בתמיה וכי היאך מצו לעקור ולהוציא מירושה שהיא ד"ת:

אלא בכסף כתובת אימן פליגין. פלוגתייהו דר' ורשב"א אם מוציאין מיורשי כתובת בנין דכרין שהיא נמי מדבריהן:

וה"ג ואפי' תימר בכסף כתובת אימן פליגין וכסף כתובת אימן לאו קרקע היא וכן הוא בכתובות. כלו' דדחי לה הש"ס דאפי' תימא בכסף כתובת בנין דכרין הוא דפליגי אם מוציאין מהן לא אתיא שפיר דכסף כתובת אמן לאו קרקע היא בתמיה דהרי קי"ל דכתובת בנין דכרין אינה נגבית אלא ממקרקעי וא"כ מאי האי דקאמר רבי אחד נכסין שאין להן אחריות מוציאין למזון הבנות. ולא משני מידי:

היורד לנכסי אשתו. נכסי מלוג שאוכל הפירות והקרן שלה:

ה"ז זריז ונשכר. ואע"פ שנתן עיניו לגרשה הואיל ותלש הפירות קודם שגירשה ואיידי דלקמן נקט לה:

היורד לנכסי שבוין. ברייתא בבבלי פ' המפקיד דף ל"ח:

ושמע עליהן. ואפי' שמע שממשמשין ובאין:

ואילו הן נכסי שבוין. שאין מוציאין מידו הפירות שתלש כששמע עליהן שמתו:

אבל נכסי נטושין. שהנכסים נטושין:

שמעתי הוא שבוי' הוא נטושין. ובשתיהן אין מוציאין מידו:

אבל נכסי רטושין. שהנכסין רטושין וכדמפרש לה לקמיה שעזבום בעלי' מדעתם כדאמר התם דכתיב אם על בנים רוטשה וכשיצא בע"כ קרי לה נטישין כמו השביעית תשמטנה ונטשתה דאפקעתא דמלכא היא:

ואין ידוע איכן הלכו. דכיון דהיה לו לצוות הורידו קרובי לנכסי ולא צוה ש"מ לא ניחא ליה:

שמואל אמר שבוי כו'. כלומר טעמא דת"ק מפרש דמחלק בין שבוי לנטוש דלדידיה נטוש נמי יצא לדעת הוא ולפיכך מוציאין מידו וכדמפרש ואזיל:

תדע שעילה. מצא להבריח לזה הקרוב מנכסיו דהרי לדעת יצא ולא צוה כלום:

המטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין. לאו דוקא אלא כלומר שאין בהן דין נכסי שבוין או רטושין דמחלק לעיל אלא לעולם אין מורידין קרוב להמטלטלין כ"א יהיו מופקדים ביד נאמן על פי בית דין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' נחלות:

ממטלטלין הן. דכבצורות הן וכמטלטלין דמו וכדאמר שם דמעמידין אפוטרופוס וקוצר ובוצר ומוכר הפירות ומניח דמיהן עם שאר המטלטלין בבית דין דאין מורידין קרוב אלא לקרקעות כדי שלא יפסדו:

אילין דיקלייא. תמרים שבבבל דלא צריכין להתרכך עוד מהו:

וקאמר לא מסתברא כו'. כלומר דודאי מסתברא הוא דנעשין אותן כקמה כו' וכמטלטלין הן:

מתני' הכל כו' חוץ מחמותה. טעמא דכולהו מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה:

חמותה. שונאתה שומרת בלבה זאת תאכל כל עמלי:

ובת חמותה. אומרת זאת תירש כל עמל אבי ואמי:

יבמתה. יראה שמא סופה להיות צרתה:

ובת בעלה. אומרת זאת באה במקום אמי ותאכל כל עמלה:

מה בין גט למיתה. דאמרינן סוף פ"ב דגיטין אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא את גיטה:

שהכתב מוכיח. דהעיקר סמכינן על הגט ובגמ' פריך דהא עלייהו נמי סמכינן שצריכות לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומשני לה:

עד אומר מת ונישאת. בבבלי מפרש לאו דוקא נשאת אלא כיון שהתירוה לינשא אע"פ שלא נשאת ואח"כ בא עד א' ואמר לא מת לא תצא מהתירה הראשון:

עד אומר מת ושני' אומרים לא מת כו'. בבבלי פריך פשיטא אין דבריו של א' במקום שנים ומשני בפסולי עדות מיירי דהואיל והאמינה התורה כאן עד אחד אין כאן תורת עדות וכי היכי דחד חשיב פסולי עדות נמי חשיבי והלך אחר רוב דיעו' וכגון דאתי אשה מעיקרא ואשמעינן דתצא ע"פ שתי נשים הבאות אח"כ אבל אם אתא עד כשר מעיקרא והתירוה ואח"כ באו הפסולים לא תצא דשתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי:

שנים אומרים מת כו'. הא קמ"ל דאזלינן אחר רוב דיעות בפסולי עדות בין לקולא בין לחומרא:

גמ' תני כשם כו'. ואין הכלה נאמנת לחמותה ולא אשת האב לבת הבעל וכך משמע מהבבלי:

בן חמותה. כלומר דלאו דוקא נקבות אלא אפילו זכרים ובך חמותה אין נאמן עליה כבת חמותה ואע"ג דלא שייך גביה לומר זו תירש כל עמל אבי ואמי מ"מ שונאה הואיל והיא תירש עמו:

בן בעלה. דאיכא נמי טעמא זו באה במקום חמי:

צרתה אפילו נשואה. כלומר אפילו כבר נישאת לאחר מ"מ עדיין השנאה כבושה ביניהן וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' גירושין הלכה ג':

יבמתה. אשת יבמה אפי' אחותה היא דליכא טעמא שמא סופה להיות צרתה אפ"ה אינה נאמנת עליה דלא פלוג רבנן. הרמב"ם שם:

א"ר יוסי. דר"י פליג אהא דקאמר עשו זכרים כנקבות דממתניתא דלקמן סוף פירקין מוכח דלא עשו דהרי לדידך דאמרת דבן חמותה אין נאמן עליה וא"כ היא אינה נאמנת ג"כ להעיד עליו לפי האי כללא דכשם שאין נאמנות כו':

והא תנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא. ומדקאמר שתנשא ש"מ מפני שאין לה בנים הוא דאינה נאמנת לפטור עצמה מזיקתו הא אם יש לה בנים נאמנת עליו להשיא אשתו והרי יבמה בן חמותה הוא דמי לא עסקינן שהיה יבמה אח בעלה מן האב ומן האם ועוד דעכ"פ בן חמיה הוא ובת חמיה נמי אינה נאמנת ואפ"ה אמרינן כשיש לה בנים נאמנת וא"כ ע"כ דהוא נאמן נמי עליה מכח האי כללא דכשם כו':

והכתוב מוכיח. בתמי' דקתני מתני' מה בין גט למיתה כו' וכי הכתב בלבד מוכיח:

ולא מפיה. נמי מאמינין אותה שהרי צריכה לומר בפ"נ ובפ"נ ואילו לא אמרה שמא את מתירה להנשא ומעתה ניחוש דילמא משקרת:

ומשני רבי יוסי כההיא דא"ר בון. בריש גיטין על הא דאמרינן שם דחומר שהחמרת עליה מתחלתה שהצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ הקלתה עליה בסופה שאם בא הבעל ועירער ערערו בטל ופריך שם וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולין. כלו' דעדיין חששא זו לא מיתקן באמירה בפ"נ ובפ"נ ושמא יכוין הבעל לקלקלה ולחתום הגט בעדי פסולין ומשני שם ר' בון אינו חשוד לקלקלה בידי שמים בב"ד הוא חשוד לקלקלה שמתוך שהוא יודע שאם בא ועירער ערעורו בטל אף הוא מחתמו בעדים כשרים כלומר דלא חיישינן שיבא לקלקלה באמת שתנשא שלא כדין אלא דחיישינן שיבא לערער בב"ד ויאמר מזויף הוא שלא יניחוה להנשא ומעתה אמרינן מתוך שהוא יודע שאין מאמינין לערעורו שהרי כבר אמר השליח בפ"נ ובפ"נ אף הוא מחתמו בעדים כשרים שלא יבא קילקול בידי שמים על ידו:

והכא. נמי לא חיישינן דתהא משקרת דמתוך שהיא יודעת שלא עשו כו' ואין סומכין על דבריה לחוד כ"א העיקר על הכתב אף היא אומרת אמת בפ"נ ובפ"נ:

עד אחד אומר מת ונישאת כו'. ומפרש הש"ס דדוקא מפני שאמר השני לא מת משנישאת הוא דלא תצא:

הא. אם בא עד השני עד שלא נשאת ונשאת תצא ופליג בזה אאוקימתא דבבלי אליבא דעולא דאפילו התירוה לינשא כו' כדפרישית במתני':

אבל דברי חכמים. דסברי בין בא עד השני משנשאת בין בא עד שלא נשאת לא תנשא לכתחילה ואם נשאת לא תצא:

נישאת ע"פ עדים שנים אפי' אתא גרסינן. אפי' בא הבעל:

אמרין ליה לית אתנו. אין את אתנו כלומר שיכולה לומר איני מכירך וכגון שאנו נמי אין מכירין אותו וכן אמרינן לעיל פ"י הלכה ה' וכאשר ציינתי שם:

הגע עצמך שהוא אדם מסויים. מפורסם:

כגון אימי. כמו רב אמי שהיה מפורסם בדורם אם נאמר נמי איני מכירך:

ולית כמן כו'. אם אין בן אדם דומה לר' אמי בתמי':

אתא עובדא. כזו שנשאת בב' עדים ובא בעלה והורו כן:

קם אבא בר בא. הוא אבוה דשמואל ולחש ליה להבעל מתוך אזנו שיתן לה גט מספק:

ימחוניה. הכוהו לאבא בר בא על שהתריס נגד רב שלא לקיים דבריו שהורה להיתר:

אמרי ערקתא יקד. הרצועה בוערת וכן הספסל כלומר ראוי להלקותך מלקות בשביל זה:

תמן הוינא כו'. שלא אמרו מזה כלום:

אלא אבא הוא דלקה. שהכוהו כך בלא רצועה וספסל:

וקם ליה. עמד והלך לו. א"נ וקם לה שהבעל קיים אותה ויצא הדבר בהיתר:

אתא עובדא. כהאי קמיה דר' אימי וא"ל להבעל שנשאה אין בני ודאי דשריא לך מדינא:

אלא תהא יודע דבניך ממזירים קמי שמיא. כלומר דאכתי ידי שמים לא יצאת דאפשר אמת הוא שזה בעלה:

והוה ר"ז. משבח ליה לר' אימי:

דו מקיים. שהוא מקיים הדבר על בוריו ולצאת נמי ידי שמים:

מתני' אחת אומרת מת. ש ת י צרות הבאות ממדינת הים אחת אומרת מת בעלי ואחת אומרת לא מת:

וזו שאמרה לא מת לא תינשא. בבבלי פריך הא אישתיקא תנשא הא אין צרה מעידה לחברתה וכדפי' התוס' שם דליכא למימר דאשמועינן דאפי' היא מכחשת צרתה תנשא דא"כ לא הוה ליה למיתני אלא תנשא ואנא ידענא דאאומרת מת קאי דההיא דלא מת שוויי' נפשה חתיכה דאיסורא ומשני הא קמ"ל דמהו דתימא כיון דאתיא ומערערה גליא דעתה דלצעורא קאתיא ולעגנה שלא תנשא ותמות נפשי עם פלשתים קעבדה והילכך אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה תהא נאמנת ואפילו היא תשתרי ולא אמרינן לעיל דאין צרה מעידה לחברתה אלא כי שתק' השניה קמ"ל:

הואיל והן מכחישות כו'. ובגמרא פליגי בה אי מודה ר' מאיר בראשונה ואין הלכה כר"מ:

גמ' ר' יעקב כו' מודה ר"מ בראשונ'. באחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דאע"פ דמכחישות זו את זו תנשא כדמפרש טעמיה לקמיה וכן אמר ר' יוחנן בבלי דף קי"ח:

אשכח. מצינו ברייתא דתני עוד היא במחלוקת שחולק ר"מ אף בראשונה:

מה בין כו'. לר' יוחנן:

ראשונה. היינו טעמא דלא עשו בה דבר זה. הכחשה דלא מת אצל חברתה כלום דכל לא מת באשה לאו הכחשה היא שמכחשת לצרתה ואין לנו להאמינה דרבנן הימנוה לקמא אבל א' אומרת מת ואחת אומרת נהרג הוי ודאי הכחשה כיון דשתיהן באות להתיר עצמן ואין מכוונות דבריהם דאמרי בדדמי ואינן יודעות אמתת הדברים. תוס' שם ד"ה דכל לא מת:

מודה ר' יודה ור"ש בעדים. דאחד אומר מת ואחד אומר לא מת דהוי הכחשה וכדתנן במתני' דלקמן ומודו ר"י ור"ש ברישא דהתם:

מה בין כו'. לר"י ור"ש:

לא עשו. דלדידהו לא עשו כלום דברי צרה בחברתה אפילו באחת אומרת נהרג דכל דברי' של צרה אין בהן ממש לגבי חברתה אבל בעדים הוי הכחשה אפי' א' אומר מת ואחד אומר לא מת וכן פירשו התוס' שם דהא דאמרו כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא דוקא בצרה אמרו:

מני. ממני שמע זה:

תמן תנינן. בנזיר פ"ג הלכה ז' וכל הסוגי' זו שם וכן היא בסנהדרין פ' היו בודקין הלכה ב':

מי שהיו ב' כיתי עדים כו'. דנחלקו שם ב"ש וב"ה שב"ש אומרים נחלקה העדות ואין כאן נזירות וב"ה אומרים יש בכלל חמש שתים ויהא נזיר שתים:

רב אמר בכלל נחלקו. כדמפרש לקמן דכלל קרי ליה היכא דא' אומר שתים וא' אומר חמש דשניהם תפסו כלל הדבר. ופרט או מונה קרי היכא דאחד אומר א' וב' ואחד אומר עוד ג' וד' וה':

אבל בפרט כ"ע מודיי. ואפי' ב"ש:

שיש בכלל חמש ב'. דלא מיקרי הכחשה בכה"ג אלא דמוסיף עליו דכי אמר אידך ג' ד' וה' לא מיעט שלא אמר הנודר א' וב':

ור' יוחנן אמר במונה. והיינו פרט מחלוקת אבל בכלל אפי' ב"ה מודים דנחלקה העדות. וכן הגירסא בנזיר אבל בסנהדרין גריס איפכא דבמונה הוי הכחשה טפי:

והידינו. ואיזהו כלל ואיזהו פרט:

כלל ההן. זה אומר שתים וזה אומר חמש זהו כלל:

מונה ההן. זה אומר א' שתים וההן כו' דהוי מונה:

רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות. הכחשה שהיא בגופה של עדות:

לא בטלה העדות. וכגון בב' כתי עדים כדמפרש לקמן:

ד"ה הכחיש עדות לאחר עדות. הכחשה דלאו בגופה של עדות היא אלא לאחר שנעשה הדבר כ"ע מודים דלא בטלה העדות:

ר' יוחנן כדעתיה. דאזיל לטעמיה:

דאמר ר' בא בשם ר' יוחנן. בסנהדרין שם:

הוחזק המונה. ראוהו למלוה שמנה המעות ליד הלוה:

זה אומר. כלומר בכת אחת זה אומר מן הכיס מנה:

וזה אמר מן הצרור. מן קישורי מעות שלו דהוי הכחשה בגופה של עדות ואף רב מודה הכא שבטלה העדות דכיון דאחד מהן ודאי שקרן הוא שוב אין כאן עדות:

מה פליגין. לא נחלקו אלא בב' כיתי עדות אילו כו' דהוי הכחשה בתוך העדות ובטל העדות לר' יוחנן:

וכרב. ולרב לא בטלה העדות דכיון דב' כיתי עדים הן לא אמרינן דתרווייהו משקרי אלא אחת מהן אמת אמרי ויש כאן עדות:

אילו כו' אבל אילו אומרים בתוך חיקו מנה גרסינן ואילו אומרים בתוך פונדתו מנה. שמכחישין זא"ז לאיזו כלי מנה הלוה אח"כ דהוי כהכחש' לאחר גופה של עדות ד"ה לא בטלה העדות:

זה אומר. כלומר כי היכי דפליגי בדיני ממונות כך פליגי בדיני נפשות דבכת אחת כ"ע מודים דבטלה העדות וכדאמר רב חסדא פ' זה בורר שם דא' אומר בסייף הרגו וא' אמר בארירן הרגו אין זה נכון דאפילו בבדיקות כי מכחישין זא"ז עדותן בטלה היא דהוי בגופה של עדות:

אילו אומרי' בדרו' פנה. הרוצח אחר שהרגו דהוי הכחשה לאחר גופה של עדות ד"ה לא בטלה העדות:

חייליה דרב. ראייתו של רב דאמר דאפי' בגופה של עדות לא הוי הכחשה:

מן הדא דר"י ור"ש. במתני' דא' אומר מת וא' אומר נהרג דינשאו דלא הוי הכחשה הואיל ומודים שאינו קיים והכא נמי כב' כיתי עדים דמי דהרי האמינה התורה כאן עד א' וכן נמי בב' כיתי עדים א' אומרת במקל הרגו וא' אומרת בסייף לא הוי הכחשה:

ופריך עלה דלא מסייע ליה לרב ולא שמיע ליה מה דאמר ר' לעזר. לעיל דמודו ר"י ור"ש בעדים דהוי הכחשה דלא אמרו אלא בצרה כו' וכדפרישית לעיל:

מתניתא פליגא על רב. מתני' דריש פ' היו בודקין דקתני שם דאפי' בבדיקות בזמן שמכחישין זא"ז עדותן בטילה וקשיא לרב:

פתר לה רב. למתני':

עד בעד. דבכת אחת מודה רב דעדותן בטילה:

ואפילו תימר כת בכת. בשתי כיתות עדות מיירי מתני' ושנייא היא בדיני נפשות דמהדרינן אזכותא דכתיב צדק צדק תרדוף ודריש לה אד"נ שהב"ד יראו להפוך בזכות ובבבלי שם ריש פ"ד דריש לה אפשרה ולדרשא אחריתא שם:

מתני' עד אומר מת ועד אומר לא מת כו' לא תנשא. הואיל ובאו שניהן כאחת ובעד א' כשר וא' פסול שבאו שניהן כאח' מפרש בגמ':

גמ' גידל בר בנימין אמר בשם רב כל מקום שהכשירו עדות אשה כאיש. כגון הכא ובסוטה שנטמאת:

האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש גרסינן וכן הוא בסוטה. כלומר דהוו כעד בעד ואם באו שניהן כאחת לא תנשא:

ופריך ניתני עד אומר ואשה כו'. ולאשמועינן רבותא טפי:

ומשני תני דבית ר'. באמת כן דאפי' עד כשר ועד פסול שבאו שניהן כא' לא תנשא דאשה הכא כעד כשר דמיא:

תני בשם ר' נחמיה הולכין אחר רוב העדות. גבי עדות אשה וכדמפרש ואזיל:

היך עבידה. היכי דמי ומפרש ב' נשים ואשה אחת המכחישות עשו אותן כב' עדים ועד אחד והולכין אחר רוב דיעות:

הדא דאת אמר. דוקא באשה אחת וב' נשים:

אבל אם היו מאה נשים ועד א' כעד בעד אינון גרסינן. כלומר כפלגא ופלגא דמי והיינו כלישנא בתרא דמסיק בבבלי אליבא דר"נ גבי מתני' דלעיל עד אומר מת ונשאת כו' דכל היכי דאתא עד כשר מעיקרא והתירוה לינשא אפי' מאה נשים דאתו בתרייהו כעד א' דמיין ואין דבריהן כלום אלא דשם מיירי כגון דאתי אשה מעיקרא כו' ואם אתו ב' נשים ואיש אחד כאחת כפלגא ופלגא דמו ולא תינשא. ובמרדכי סוף פירקין גריס הכא היך עבידא שתי נשים ואיש א' עשו אותן כשני אנשים ועד אחד. בתמיה ומשני הדא דאת אמר באשה ונשים כו' והיינו הך:

מתני' האשה שהלכה כו' היתה. צרתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה בחזקה שבעלה קיים ואינה חוששת לעדות צרתה שהואיל דאינה נאמנת להשיאה אינה נאמנת לפוסלה והלכה כר' טרפון בהני תרתי מתני' קמייתא:

גמ' חשודה כו'. כלומר דמפרש טעמא דרואין אנו שהיא נשאת ע"פ עדות זו אפ"ה לגבי צרתה אינה נאמנת דחשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה עמה:

ופריך מעתה. דמשקרת אפי' על עצמה לא תהא נאמנת:

ומשני מתוך שהיא יודעת כו'. שאין מאמינין לה לגבי צרתה ולא תקלקלה אף היא אומרת אמת דמה לה לקלקל עצמה אם אין דיבורה כלום לגבי צרתה:

מעתה. דמחזקינן לה שאומרת אמת אפי' על צרתה תהא נאמנת:

ומשני ר' הילא חוזר לקילקול הראשון כו'. דאם נאמינה נמי על צרתה אז תחזור להיות חשודה משקרת לקלקל עצמה עם צרתה:

מתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי חמותה אסורה. שאין כלה מעיד' על חמותה כדאמרינן לעיל כשם שאינן נאמנות עליה כך היא אינה נאמנת עליהן ובגמרא פריך עלה:

היתה. חמותה בת ישראל לכהן כו' כדלעיל:

גמ' ופריך ותהא נאמנת לומר מת חמי. דכיון דאמרה מת בעלי תו אינה כלתה והויא נכרית ותהא נאמנת:

לא כן כו'. מסקנת הקושיא היא דלא כן אמרינן לעיל כשם שאינן כו' והתם חשיב חמותה דמשמע כשהיא חמותה אינה נאמנת עליה וכן היא על חמותה אבל הכא תו לא הויא חמותה:

ומשני ר"ח תיפתר המתני' שהי' חמיה כאן וסיימה. והכירה כלומר שהיה חמיה עם אשתו כאן והיא היתה אצלם והכירה לחמותה וכבר הרגישה צערה מחמותה. וכעין דאמר בבבלי דף קי"ז דרגיש לה צערא ואיכא למימר דלא בעלה מית ולא חמיה מית ולקלקולא לחמותה הוא דמתכוונה סברה לבתר שעתא כשישוב בעלי ובעלה לא תיתי תצטערן:

מתני' קידש אחת מחמש נשים. בבבלי מסיק דקידש בביאה מיירי ומשום דעבד איסורא דרבנן דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה קנסוהו רבנן ולפיכך סבר ר"ע דנותן גט וכתובה לכל אחת ואחת אם אינו חפץ בכולן אבל אם קידש בלא ביאה מודה ר"ע שמניח כתובה ביניהם ומסתלק:

גזל א' מחמשה. תנא גזל להודיעך כחו דר"ט דאפי' עביד איסורא דאורייתא לא קניס ותנא קידש להודיעך כחו דר"ע דאפי' באיסור' דרבנן קניס אבל לקח מקח מחמשה ואינו יודע מאיזו מהן לקח אפי' לר"ע מניח דמי מקח ביניהם ומסתלק דלא עביד איסור והלכה כר"ע בהך מתני':

גמ' א"ר אסי מתני'. דמייתי לקמיה דפ' המפקיד כר"ע דהכא אתיא ודלא כר"ט:

דתנינן תמן אמר לשני' כו' דנותן לזה מנה ולזה מנה. כר"ע במתני' דלר"ט מספיקא לא מפקינן ממונא:

דברי הכל היא. דמודה התם ר"ט דאומרים לו צא ידי שמים כדקתני שהודה מפי עצמו דמשמע שלא היה אדם תובעו אלא שהוא בא לימלך ואומרי' לו ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניה'. וכן משני בבבלי התם דף ל"ז:

כאן שיש עדים יודעין. דהתם מיירי שעדי' יודעים מה גזילה ומה פקדון שאצלו אבל אינם יודעים ממי ולפיכך צריך ליתן לכל א' וא' אפי' לר"ט דכל אחד יכול לתובעו בעדים:

כאן במדברי'. דהתם מיירי שהם תובעים כל אחד ממנו מנה:

כאן בשנשבע. דהתם מיירי שנשבע על הגזילה ואח"כ הודה. וכעין דמסיק בבבלי פ' הגוזל דף ק"ג מודה ר"ט היכא דמשתבע דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו ולקמן פריך עלה:

ה"ג ר' יוחנן אמר אם בשנשבע היה לו לעשות שליח ב"ד ולמסור. וכן הוא בפ' המפקיד דאם כשנשבע עדיין יש לו תקנה לעשות שליח ב"ד ולמסור בידו המנה ובזה יצא י"ח כדתנן פ' הגוזל אבל נותן הוא לשליח ב"ד ואמאי צריך ליתן לשניהם:

ר' יוחנן סבר מימר. וקאמר הש"ס דר' יוחנן דהקשה כן משום דסבר שליח ב"ד שאמרו בהגוזל חבירו ונשבע דכשירצה לחזור עבדי רבנן תקנת השבים דיתן לשליח ב"ד:

ב"ד שעשאו גוזל. כלומר אפילו בשליח ב"ד שעשאו הגזלן הוי שליח:

לא ב"ד שעשאו נגזל. כלומר דלא צריך שיעשנו הנגזל לשליח:

רב. פליג על דר' יוחנן דשליח ב"ד שעשאו נגזל דוקא הוי שליח:

חיילי' דרב. סייעתו וראייתו מן הדא דאמר רשב"א דדוקא ב"ד שעשאו נגזל וכן קאמר רשב"א בבבלי הגוזל דף ק"ד:

ה"ג ר' ירמיה בעי אם כשנשבע היה לו לשתוק. וכן הוא בהמפקיד כלומר דבעי על מה דאמר בשם רב לעיל דבנשבע מיירי אמאי דקתני שהודה מפי עצמו וכדמפ' ואזיל:

ר' ירמיה. דבעי הכי סבר מימר היה לו לשתוק ולא להודות דאם כשנשבע אמאי הודה ואם רצה לצאת ידי שמים א"כ מאי איריא כשנשבע אפילו לא נשבע נמי דעיקר חיובו הודאתו גרמא:

ר' יוסי סבר מימר. כלומר דבעי הכי דהיה לו לשתוק ולא לישבע דאם מתני' מיירי שרצה לכפור מתחילה היה לו לשתוק דהרי אין אדם תובעו כלום:

א"ר יודן. דפליג אהא דמחלק לעיל בין שותקין ובין מדברים אלא אפילו תימא כמו הנך אמוראי דאינון אמרין דהיא שותקין והיא מדברין חדא היא ומתני' מוקי לה בבא לצאת ידי שמים אלא דמחלק בין גזילה לפקדון והיינו דקאמר בגזילה מודי ר"ט דאם בא לצאת ידי שמים דנותן לשניהם ואפי' אינם תובעין אותו:

בפקדון. הוא דיש לחלק דשתק מתגר נשכר אם הוא שותק ולא הודה ואפי' הם תובעין:

ודמשתעי מספר. נפסד כלומר שצריך לספר וליתן לכל א' וא' ואפילו הם שותקין:

דשתק מתגר מן הדה. דקתני התם שנים שהפקידו כו' דאפילו הם תובעין נשכר שאין צריך ליתן לשניהם:

דמשתעי מספר מן הכא אמר גזלתי את אחד מכם ואינו יודע איזה מכם כו'. ואסיפא קאי או אביו של אחד מכם הפקיד כו' דנפסד הואיל והוא מעצמו אמר כדקתני שהודה מפי עצמו:

מתני' האשה כו' מת בעלי ואח"כ מת בני. והריני מותרת לשוק נאמנת כדמפרש טעמא בגמ' הואיל והיה לה בן ולא היתה בחזקת זקוקה ליבם כשיצאת השתא נמי כי אמרה מת בעלי ואח"כ מת בני שאין בה זיקת יבם מהימנת אבל כי אמרה מת בני ואח"כ מת בעלי ורוצה להתייבם לא מהימנא לאפוקי מחזקה קמייתא:

וחוששים לדבריה. דאפקה נפשה מחזקה ושויתה לנפשה חתיכה דאיסורא לעלמא ולא מישתריא לשוק בלא חליצה:

ניתן לי בן. והיא הלכה בלא בן ובחזקת עתידה להתייבם היתה ואמרה מת בני ואח"כ בעלי נאמנת ומותרת להתייבם דלא אפקה נפשה מחזקה קמייתא:

מת בעלי ואח"כ מת בני אינה נאמנת. להנשא לשוק בלא חליצה דכי הימנוה רבנן לאשה גבי בעלה הימנוה משום דדייקא ומנסבא אבל לאפוקי נפשה מיבם לא הימנוה משום דזמנין דסני' לי' וכדאמרי' בריש פירקין:

וחוששין לדבריה. דאפקה נפשה מיבם וחולצת ולא מתייבמת:

ניתן לי יבם במדינת הים. שילדה חמותה שם והיא הלכה מכאן בחזקת שאין לה יבם:

ואמרה מת בעלי כו'. דבתרווייהו קא שרייא נפשה לשוק נאמנת ומותרת לשוק בחזקתה הראשונה שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:

שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי. כדפרישי' לעיל:

ולא מתה אחותי. דלא מקלקלא בהכי ולא דייקא ומנסבא:

גמ' מאן תנא חוששין לדבריה. דמדקאמר לדבריה משמע מיעוטא לדבריה הוא דחוששין הא לדברי צרה אין חוששין ומאן תנא אם נימא דכר' טרפון אתיא דאמר לעיל גבי צרתה אם היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דאין חוששין לדברי צרה כלל ודלא כר"ע דס"ל התם דחוששין ואסורה לאכול בתרומה:

הכא אוף ר"ע מודה. דאין חוששין לדברי צרה כלל אלא דהתם בתרומה מחמיר משום עבירה. וכקושיא התוס' דף קי"ח ד"ה לדבריה אבל בבבלי שם מסיק דכר' טרפון אתיא מכח האי דיוקא:

מה בינה לקדמייתא. טעמא דמתני' מפרש דמחלק בין בני ואח"כ בעלי ובין בעלי ואח"כ בני ובסיפא גבי ניתן לי בן איפכא מ"ש דהכא תימר אינה נאמנת:

וכה. והכא תימר נאמנת:

וקאמר כשיצאת. מתחלה מכלל היתר ליבם נאמנת היכי דלא אפקה נפשה מחזקה:

והן דתימר. ומקום שאמרו אינה נאמנת בשלא כו' כדפרישית במתני':

א"ר יוסי מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות. לעיל הלכה ד' קאמר דעשו זכרים כנקבות ור' יוסי פליג עלה ודייק ממתני' דהכא ונקט לה נמי הכא ולעיל פירשתי:

סליק פירקא בס"ד