מתני' כהן הדיוט שנשא את האלמנה. הה"ד לבתולה דכשמת נעשית אלמנה ואסורה לכ"ג ובגמרא פריך לה ואע"ג דתנינן להו בפ' כיצד איכא למימר אסורות לבעליהן ומותרות ליבמיהן קמ"ל דלא תנן. הרשב"א ז"ל וכתי' השני של התו' ריש פירקין:

כשר שנשא כשירה ויש לו אח חלל. כן היא הגי' במתני' דהאי ש"ס דס"ל להאי תנא דהוזהרו כשרות לינשא לפסולין וכדדייק בגמרא אבל בנוסחת הבבלי גריס חלל שנשא כשרה ויש לו אח כשר ודייק לה התם דלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולין וכרבי יוסי בר בון הכא בגמ':

גמ' רבי ניחא כו' בעי לפני רבי יונה למה לינשא. מאי איריא דקתני במתני' כהן הדיוט שנשא אלמנה ואפי' קידש נמי מותרת לבעל ואסורה ליבם:

ל"ל. וכן מאי איריא אלמנה ואפילו בתולה הרי נעשית אלמנה:

וה"ג זו וצרה. כלומר דקתני חדא בשביל צרתה חבירתה דקתני בסיפא כ"ג שנשא אלמנה גבי אסורות לאלו ולאלו דהתם דוקא נשא דשווי' חללה ואז אסורה נמי ליבם כהן הדיוט וכן אלמנה דוקא. ובבבלי קאמר משום בת בוקתא היינו חלל שנשא כשירה וזהו לפי גירסתו וכדפרישית במתני':

ה"ג ואילין אינון אית לי חורנין. כלו' וכי אלו דוקא דמותרות לבעליהן כו' הא יש לך עוד אחרים כדמפרש ואזיל:

צרת סוטה כו' ואסורה ליבם. כדאמרינן בפ"ק טומאה כתיב בה כעריות:

וכן אחיו שבא על אחות חלוצתו. דמותרת לו וכשמת אחיו אסורה לו דאחות חלוצתו היא ואסור לו לייבם. ול"ג הכא כשר כו' עד לקמן:

ומשני הדא מסייע כו'. דהני כללות לאו דוקא אלא תנא ושייר וכן מפרק בבבלי על הא דמדייק התם:

כשר כו'. וגרסינן הכא כיני מתניתא כשר כו' דמקיים הגירסא כדגריס במתני' כשר שנשא כשרה ויש לו אח חלל דס"ל דהוזהרו כשרות לינשא לפסולין וגרסינן עלה לא כן כו' כלומר דרבי יוסי בשם רב פליג עלה דקאמר הפסולין מותרין בכהנת דס"ל דלא הוזהרו. ואם נקיים לפי סדר הגי' דהך לא כן קושיא היא צריך לשבש הגי' דכיני מתני' דה"ג כיני מתניתין חלל שנשא כשרה כו' וכגירסת הבבלי אבל לא משמע כן מהמפרשים דכולהו מקיימי הגירסא דהך תלמודא כדגרי' במתני' ולפ"ז לא גרסינן הכא כיני מתניתין אלא מתחלה כדפרישית:

מ"ט. והשתא מפרש מ"ט דרבי יוסי בשם רב וקאמר דהוזהרו כו':

והתני לא יקחו לא יקחו. למה לי תרי זימני לא יקחו אלא להזהיר להאשה ע"י האיש וקס"ד להזהיר כשרות שלא ינשאו לפסולין:

וה"ג סברין מימר בכשרות על הפסולין ואינן בפסולות על הכשרים. כלומר לא כשהיו סוברין לומר דהאשה מוזהרת בכשרות על הפסולין אלא דאינן כ"א בפסולות על הכשרים דכל היכא דהוא מוזהר עליה היא מוזהרת עליו אבל בכשרות על הפסולין הוא אינו מוזהר עליה. א"נ דה"ג סברין מימר בכשרים על הפסולות ובניחותא קאמר ואינן בפסולין על הכשרות ולא כדקאמר מתחלה דפסולין הוזהרו על הכשרות ועיקר:

מתני' אילו מותרות ליבמיהן. כ"ג שקידש. דוקא קידש כדמפרש בגמ':

גמ' לא אמר אלא קידש. דוקא אם קידש אבל נשא אלמנה שווי' חללה ואסורה נמי ליבם והוא הדא דתנינן לקמן אסורות לאלו ולאלו כ"ג שנשא כו':

ואילין אינון. בתמיה:

הא אית לך חורנין. הרי יש לך עוד דמותרו' ליבמיהן ואסורות לבעליהן כדחשיב ואזיל:

ומשני הדא כו' כדלעיל:

מתני' אסורות כו' שנשא את האלמנה. כדפרישית:

גמ' ואילין אינון כו'. כדפרישית לעיל:

מתני' שניות כו' שניה לבעל ולא שני' ליבם. אם אמו של בעל ולא של יבם כגון אחין מן האב ולא מן האם:

אין לה לא כתובה. מנה ומאתים שהם עיקר כתובה הוא דלית לה אבל תוספת יש לה דמתנה בעלמא יהב לה משום חיבת ביאה:

ולא פירות. שאין משלם לה פירות נכסי מלוג שאכל דאע"ג דפירות תיקנו תחת פירקונה וזו אין חייב לפדותה דלא קרינן בה ואותבינך לי לאינתו והיה ראוי שישלם לה מה שאכל אפ"ה קנסוה רבנן דלא תגבה הפירות שאכל בתנאי כתובה כי היכי דקנסוה בעיקר כתובה דתנאי כתובה ככתובה דמי':

ולא מזונות. אצ"ל בעודה תחתיו דבעמוד והוצא קאי אלא אפילו בלותה ואכלה דבאשה כשירה כה"ג הבעל חייב לשלם דלא אמרינן בכתובות במי שהלך למדה"י ופרנס א' את אשתו דהניח מעותיו על קרן הצבי אלא במי שפרנסה שלא בדרך הלואה אבל אם הלוה לה חייב הבעל לשלם ואם היא מן השניות אינו חייב לשלם:

ולא בלאות. אם נשתמש הבעל בנ"מ שלה עד שבלו אין חייב לשלם דס"ד אמינא הואיל ואין לה כתובה אם אכל הבעל נכסי מלוג שלה חייב לשלם קמ"ל דקנסוה רבנן שלא ישלם הבלאות אבל מה שימצא מהן קיימין נוטלתן תוס' פירקין דף פ"ה:

והולד כשר. ואפי' מזוהם לכהונה לא הוי. נ"י:

וכופין אותו להוציא. אע"פ שיש לה בנים ואיכא לעז אין חוששין:

אלמנה לכ"ג כו'. יש לה כתובה ופירות דמשלם הבעל מה שאכל ומזונות ודוקא לאחר מיתה אבל בחייו בעמוד והוצא קאי וכן אם לותה בחיי הבעל אין חייב לשלם ובלאות נמי יש להן וכן הוא בתוספתא פ"ב ודוקא בשהכיר בה אבל לא הכיר בה אין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות שבלו אבל הקיימין נוטלתן וכן יש להן תוספת וטעמא דשניה אין לה כתובה ואלמנה לכ"ג כו' יש לה דהללו מד"ס וצריכין חיזוק והללו מד"ת ואין צריכין חיזוק:

גמ' השניות כו'. דקתני במתניתין ומותרת ליבם ובעי מהו שיש לה כתובה מיבם דקי"ל כתובתה על נכסי בעלה הראשון ואי לית לה מראשון תקינו לה רבנן מן השני ובכה"ג מאי:

מי נימא מאחר שהיא מותרת ליבם. ומבעלה אין לה יש לה כתובה ממנו:

או דילמא מאחר שכתובתה של יבמה על כו'. ולו אסורה ואין לה מיבם נמי אין לה:

וכן שניה ליבם כו' מהו שיש לה כתובה אצל היבם. כלומר שתגבה מהיבם מנכסי בעלה הראשון דהא לו מותרת היתה ולא איפשיטא. ובבבלי דף פ"ה לא נקט אלא הבעיא הראשונה ופשיט התם דאין לה:

ולא פירות א"ר ירמיה שאין לו כו'. כלומר דפירות ודאי אוכל כמו בשאר אשה אבל אין לו עליה אלא אכילת פירות בלבד ולאפוקי דאינו זוכה בשאר דברים שהבעל זוכה באשתו כגון מציאתה ומעשה ידיה והפרת נדריה ודקאמר במתני' אין לו פירות ע"כ מפרשינן דאין לו דין פירו' והיינו פירקונ' ואע"ג שהוא אוכל הפירות:

תני רבי יוסי צדייני'. לפני ר"י ופליג עליה דזוכה ג"כ בשארי דברים וזכאי כו':

ומהו ולא פירות. לדברי ר' יוסי שאינה יכולה להוציא כו' וכדפרישית במתני':

כל שעה כו'. שמעתי מר' אילה שאמר לי בכל שעה תני במתני' דיורשה ומטמא לה לשני':

ותני כן כו'. בתמי' דהא מצאתי ברייתא דאין מטמא לפסולה וסתמא קתני דמשמע אפילו לפסולה מד"ס:

שתוק ויפה לך. שתיקותיך דמהיכי תיתי לא יאכלו דהרי היא אוכלת דלאו חללה היא:

ועבדי' אינן אוכלין. בתמי' והא קי"ל קנין האוכל מאכיל בפרק אלמנה לכ"ג:

תמן תנינן. בשלהי גיטין וכן איתא להאי סוגיא שם וכן איתא לכל הסוגיא בכתובות פ' י"א הל' ז':

גט מעושה. שאנסוהו לגרש ע"י ישראל כשר וע"י עכומ"ז פסול:

ופוסל לכהונה. משום ריח הגט דפוסל בכהונ':

ואמר שמואל אכרזון בקרויבון. שם מקום:

אין מעשין. אין כופין ליתן גט אלא לפסולין:

שמואל אמר. כמו ואיכא דאמרי דהכי אמר שמואל אין מעשין כו':

והא תנינן שניו'. במתני' דכופין להוציא:

ומשני לא בגין דא אמר שמואל. לא לאפוקי הא אמר דשניות נמי פסולין מיקרו אלא למעוטי בכל הני דינים דתנן בהו יוציא וקאמר דאין כופין לבד הפסולין:

והא תנינן. בכתובות פ"ז המדיר כו' וקס"ד דיוציא ע"י ב"ד קאמר:

ומשני שמענו שהוא מוציא אבל שמענו כופין. בתמי' דלא קתני כופין להוציא:

מה בין אלו לאלו. מה בין שניות דאין להן כתובה לאלמנה לכ"ג כו' דיש להן:

ואית דבעי מימר. ואיכא דאמרי דהיינו טעמא:

אילו אלמנה לכ"ג כו' דע"י שקנסן בידן וביד הולד. דהן נקנסו שנפסלות וכן ולדן ולפיכך לא קנסו בהן שוב דבר אחר ויש להן כתוב'. ובבבלי נתן טעם לזה דכל שהוא פסול והיא פסולה הוא מרגיל' ולפיכך יש לה כתוב' וכל שהו' כשר והיא כשירה היא מרגילתו דלא מפסדא מידי ולפיכך אין לה:

מה נפק. מאי בינייהו וקאמר המחזיר גרושתו משנישאת איכא בינייהו. וכן קאמר התם:

ואית דבעי מימר. כלומר ולאיכא דאמרי דטעמא שכבר קנסן בידן וזו הואיל ואין קנסה בידה ולא ביד הולד דשניהן כשרין הן וכן אמר בבבלי פרק החולץ דף מ"ד לדברי חכמים שם דהיא כשרה והולד כשר ולפיכך אין לה כתובה:

במזונות פליגין. רבי יוחנן ורבי לעזר דלקמיה:

יש לה מזונות. לאלמנה לכ"ג:

אומר לה הוציא. שהרי כופין אותו להוציאה ואת אומר הכין דיש לה מזונות בתמיה:

הוון. היו בני הישיבה רוצין לומר דלא כר"ז ורבי הילא אלא בתנאי כתובה הוא דפליגי כגון במזונות לאחר מיתה או לזון בנותיה דהוא נמי מתנאי כתובה:

כל עמא. אבל כ"ע מודים שאין לה מזונות בחייו:

דביורשיה קנסו. דהא איכא למ"ד אפילו בתנאי כתובה אין לה:

ולכ"ש בה. דקנסו וזהו כמו מאן דמתני דפליגי בתנאי כתובה וכ"ע מודים דאין לה מזונות:

ומ"ד כו'. ומאן דמתני דבמזונות פליגי הא בתנאי כתובה לזון הבנות לא פליגי דיש לה דבה קנסו ולא ביורשי':

מתני' בת ישראל כו' לא תאכל בתרומה. כדתנן פרק אלמנה הלכה ד' העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין:

לא תאכל במעשר. בבבלי שם מוקי לה כרבי מאיר דאמר מעשר ראשון אסור לזרים ואינה הלכה:

לא יאכלו לא בתרומה. דלוי' לענין תרומה נמי זרה היא:

ולא במעשר. מפרש בגמרא:

גמ' בת ישראל כו'. ומפרש טעמא דארוסה לא אכלה:

דכתיב כל טהור בביתך יאכלנו ולית היא גו בייתה. דעדיין לא הכניסה לביתו:

מכהן. מעוברת מכהן לא אכלה דכתיב ויליד בית ואין כאן יליד בית גרסי':

לשומר' כו'. דנמי לאו בביתי' היא:

וכן בת כהן לישראל דכתיב ובת כהן וגומר היא בתרומת הקדשים לא תאכל:

שומרת יבם. בת כהן לישראל דכתיב ושבה אל בית אביה כנעוריה ודרשינן ושבה פרט לשומרת יבם דאגידא ביה כנעוריה פרט למעוברת דדוקא בזמן שהיא דומה לנעוריה וכדדריש פרק אלמנה שם:

אתם וביתכם. כתיב במעשר:

כלים כתי' כו'. ומנא לך למילף במעשר:

ומשני כמה דתימר תמן. בתרומה דדרשינן הילוד כו' שם וגלי רחמנא בתרומה והה"ד במעשר:

וכן בת לוי לישראל. דנעשית זרה דכתי' ובת כהן וגו':

ולא בבת כהן כתיב. בתמיה:

אמר רבי יוסי בת. דכתיב עוד ובת כהן כי תהיה אלמנה והאי בת קרא יתירא הוא ללמדך אחת בת כהן ואחת בת לוי כיון שנישאו לזר כזרות הן:

חוזרת ואוכלת. כשמת בעלה ישראל ואין לה זרע:

חוזרת ואינה אוכלת. כשמת בעלה כהן ואין לה זרע וכדקתני במתני' דלקמן ואגב ריהטא מפרש לה הכא:

מעוברת מישראל כו'. ל"ג דהא תני לה לעיל:

בת לוי מאורסת לכהן כו'. כדלעיל:

וכן בת כהן ללוי כו'. ופריך ניחא דבתרומה לא תאכל דנעשית זרה אלא במעשר ממ"נ תאכל כו':

ומשני כמ"ד אין נותנין מעשר לכהונה. אלא ללוים והילכך הכא דבת כהן מאורסת ללוי או מעוברת או שומרת יבם לא אכלה במעשר דהיא בת כהן ומחמת בעלה אינה אוכלת כדלעיל והא דקתני בת לוי כו' לא תאכל במעשר ע"כ מוקמינן כדאמר בבבלי דף פ"ו שאין חולקין לה בבית הגרנות גזירה משום גרושה בת ישראל והה"ד אפי' נשואה אלא משום רישא דקתני בת ישראל המאורסת לכהן דהתם דוקא מאורסת דאלו נשואה אכלה קתני נמי בסיפא גבי בת לוי מאורסת:

הוי. מדקאמר ר' יוחנן כמ"ד אין כו' ש"מ דהוא ס"ל כמ"ד נותנין מעשר אף לכהונה ופלוגת' דר"ע וראב"ע היא שם:

מתני' בת ישראל כו' מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה. דכתיב ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו קרי ביה יאכילו וכל זמן שבנה קיים מאכילה בתרומה:

מתני' מת בנה מישראל. הדרה אכלה במעשר דילפינן מבת כהן:

נישאת ללוי. אחר שילדה מכהן תאכל במעשר ולא בתרומה ואע"ג שיש לה בנה מכהן דהדר הויא לה זרה:

מת ולה ממנו בן תאכל במעשר. בשביל בנה מלוי אבל לא תאכל בתרומה בשביל בנה מכהן דבנה מן הלוי פסלה דכתיב וזרע אין לה ושבה והרי יש לה זרע ואע"ג דקרא בבת כהן כתיב מרבינן מיניה בגמרא נמי בת ישראל האוכלת בשביל בנה כהן וניסת לזר שחוזרת ואוכלת בשביל בנה והילכך כי היכי דבת כהן כי אית לה זרע מישראל לא הדרה בת ישראל נמי האוכלת בשביל בנה כי אית לה זרע מלוי או מישראל לא הדרה אוכלת בשביל בנה כהן:

מתני' בת כהן שנשאת לישראל לא תאכל בתרומה. דמפסל לה מדקאמר רחמנא וזרע אין לה ושבה מכלל דבחיי בעלה לא אכלה:

מת בנה מכהן לא תאכל בתרומה. דפסיל לה בנה מלוי:

גמ' רבי ליונטי בעי לפני רבי יונה ניחא בבת כהן הנשואה לישראל דחוזרת ואוכלת. כשמת בנה מישראל כדכתיב וזרע אין לה וגו':

אלא בת ישראל שניסת לכהן. ויש לה הימנו בן:

הואיל והיא ראויה לאכול. בשביל בנה למה אינה אוכלת כשניסת לזר הא עדיין בנה מכהן קיים:

מהו בת כהן. דכתיב לאו דוקא בת כהן קאמר אלא מתלמדתה של כהן כלו' מתלמדת לאכול בתרומה כמו בת כהן דאוכלת בשביל בעלה ובשביל בנה ואע"פ שהי' בת ישראל והילכך הוי' דינה כמו בת כהן דכי אית לה זרע מישראל לא הדרה כו' כדפרישית במתני':

כמה דתימר. כלו' דמביא ראיה מן הכתוב דקראה בת בבל:

וכי בת בבל היתה. והרי קרא באדום משתעי כדכתי' זכור ה' לבני אדום אלא שעשתה כמעשה בבל קרי לה בת בבל וה"נ כן הוא:

רבי יוסי בר בון בשם רבי קאמר דה"ט דשתי בנות אמורות בפרשה. שתי פעמים כתיב בת וחלקן הכתוב:

אחת חוזרת ואוכל'. בת כהן כשאין לה זרע מזר דראוי' לאכול כמו מתחילה היא:

ואחת. בת ישראל אינה אוכלת אעפ"י שראויה לאכול היא בשביל בנה מכהן הואיל וניסת לזר:

אמור מעתה נישאת לכשר. אבת כהן קאי דדוקא אם נשאת לזר כשר חוזרת ואוכלת כשמת אבל לפסול אינה אוכלת דכמו בת ישראל הניסת לזר אינה אוכלת אע"פ שעדיין ראויה היתה בשביל בנה מכהן דעכשיו נעשית זרה כן נמי בבת כהן דכיון שנשאת לפסול פסלה ואינה אוכלת אפי' כשמת:

הלכה אוכלת בתרומה. בת כהן החוזרת ואינה חוזרת לחזה ושוק וכן מסיק לה בבבלי אבל אוכלת בשביל בנה דמתני' מסיק התם דחוזרת אף לחזה ושוק:

מלחם. מלחם אביה תאכל:

מלחם ולא כל לחם. פרט לחזה ושוק והאי לחם כל מאכיל משמע כדכתי' בלשצר מלכא עבד לחם רב והילכך מעטי' קרא לא כל לחם:

תאכל. לרבות הוא לחלות תודה ורקיקי נזיר וכן לחזה ושוק דכולן מורם מן הקדשים הן:

סליק פירקא בס"ד