מתני' באו ואמרו לה מת בעליך. שאמר לה עד א' וכדדייק בבבלי מסיפא והאי ואמרו לה כמו ונאמר לה:

תצא מזה ומזה. כדין אשת איש שזנתה דהך לאו אנוסה היא דאע"ג דהמנוהו רבנן לעד א' באשה משום עיגונא טעמא מאי משום דהיא גופה דייקא ומנסבא והך דלא דייקא קנסינן לה:

וצריכה גט מזה ומזה. וטעמא דבעי' גט מהשני מפרש בגמרא:

לא כתובה. מנה ומאתים ותוספת:

ולא פירות. מהשני מה שאכל קודם שבא הראשון כדמפרש בגמרא:

ולא מזונות. ואפילו מה שלותה ואכלה תתתיו:

ולא בלאות. ואפילו שחקי בגדים שהיו לה לא תוציא משם:

ואם נטלה מזה ומזה תחזור. בבבלי מפרש דאפילו תפס' שלא בעדי' דלא מהני לה מיגו ובגמרא דהכא מפרש דתפסה אימת:

והולד ממזר מזה ומזה. אם ילדה מהשני הוי ממזר גמור ואם שוב החזירה הראשון וילדה לו הוי ממזר מדבריהם ואסור בממזרת ובגמ' מפרש אימת החזירה:

לא זה וזה מיטמאין לה. כדמפרש בגמ':

לא במציאתה. כדמפרש בבבלי דטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תיהוי לה איבה ואיבה:

ולא במעשה ידיה. דטעמא מאי אמור רבנן מעשה ידיה לבעלה משום מזוני והכא לית לה מזוני:

ולא בהפרת נדריה. דטעמא מאי בעל מפר נדרי אשתו כי היכי דלא תתגנה הכא תתגנה ותתגנה:

נפסלה מן הכהונה. דזונה היא אעפ"י דאנוסה היא:

מן המעשר. משום קנסא הוא דהא בת לוי שזנתה לא נפסלה מן המעשר:

מן התרומה. ואפילו בתרומה דרבנן:

יורשין כתובתה. כתובת בנין דכרין דאפי' לזרעה קנסו רבנן כדמפרש בגמ':

חולצין ולא מיבמין. אחיו של ראשון חולץ מדאורייתא ורבנן גזרו דלא לייבם ואחיו של שני חולץ מדרבנן שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת אשת איש יוצאת בלא חליצה כמו דאמרינן גבי גט בגמ':

גמ' כמה דתימר תמן. כלו' דפריך כמה דאמרנו לעיל סוף פ"ג גבי שנים שקידשו ב' נשים והוחלפו כו' דמפרישין כו' דאלמא דמותרין לחזור לבעליהן:

ואמר אף הכא כן. דנימא הכא נמי כן ואמאי תצא מזה ומזה:

ומשני שנייא היא תמן שאחרים הטעו בהן. דהרי בטעות הוחלפו ומאי הוי להו למיעבד:

והכא לא אחרים הטעו בה. בתמיה שהרי על פי עד נשאת:

קנס קנסו בה הכא שתהא בודקת יפה. אחר העדים דילמא משקרי אבל התם לא שייך שתבדוק דהרי כל א' סברה שזה בעלה:

ולא יקנסו בה אצל הראשון. דמה שייך גביה קנס ואמאי לא תחזור לו:

מריח ערוה נגעו בה. מחומר עריות דנראית כאשתו של השני:

מעתה. דאמרת משום קנס לא תהא צריכה ממנו גט מן השני דהא כזנות בעלמא היא:

שנייא היא שנשאת לו דרך היתר. דסברה שמת בעלה וכנישואין גמורין הן וכ"ע לא ידעי ואיכא משום גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלא גט. והכי מפרק לה בבבלי פירקין:

שמואל אמר אומר אני כו'. כלומר דבאמת חיישינן שמא שילח לה הראשון גט ממדה"י ונישואין דשני נישואין גמורין הן והילכך צריכה הימנו גט:

והתנינן כו'. לקמן דאם לא נשאת אלא נתקדשה מותרת לחזור לו ואי אמרת בשלמא דטעמא דנשאת לו דרך היתר שפיר דמחלקין בין נשאת לנתקדשה דבנתקדשה אין חוששין שמא יאמרו כו' כדאמרן דתלו למימר דקידושי טעות הוו שהיתה סבורה שמת בעלה ולא היה אמת הואיל ולא עבדא איסורא לא קנסו רבנן אבל בנשאת דעבדא איסורא קנסוה רבנן. וכדאמר בבלי דף פ"ט למסקנא דהתם:

אם אתה אומר כו'. אלא אי אמרת דחיישינן באמת שמא שילח לה גט א"כ בנתקדשה נמי ניחוש וכי תימא דאין ה"נ דבעיא גט א"כ תהא אסורה לחזור להראשון דמחזיר גרושתו הוא:

אלא כרבי יוסי בן כיפר. כלומר לעולם דבעיא גט ואפ"ה מותרת לראשון ואע"ג דחוששין שמא שילח לה הראשון גט ולהכי מצרכינן להשני לגרשה ונמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה רבי יוסי בן כיפר היא דאמר מחזיר גרושתו מן האירוסין מותרת. הא דרבי יוסי בן כיפר בפ"ק וכן שקיל וטרי בבבלי אליביה:

ופריך ולא מודי כו' שאם נתן לה האחרון. כלומר במחזיר גרושתו משנתארסה שנתן לה האחרון גט דודאי פסלה מן הכהונה והכא התנינן שם אעפ"י כו' דלא פסלה מן הכהונה דאלמא דלא בעיא גיטא והילכך לא פסלה דגט לאו כלום הוא:

רבנן דקיסרין כו'. אמרי ה"ט דצריכה גט משני:

כדי לברר איסורו של ראשון. שידעו אימת יגרש ואם החזיר הראשון קודם גירושי השני שיהא הולד ממנו ממזר:

עד כדון. עד כאן לא שמענו ממתני' אלא ביודעת שהיא אשת איש ולפיכך קנסוה:

לא היתה יודעת שהיא אשת איש. כגון שקדשה אביה והיא לא ידעה ונשאת לאחר מהו:

נישמעיניה לזה מן הדא. כדפשיט רבי אילא לקמיה:

וה"ג קטנה שהשיאה אביה והלכה והשיאה את עצמה ול"ג ונתגרשה ואגב שיטפא דפרק י"ג היא דהתם שייך ונתגרשה. כלומר דבעי אם הנישואין שלה צריכין גט וא"ר אילא עלה דצריכה:

דתני תמן. ברייתא הובאה בבלי פירקין דף צ"ד:

כל העריות כו' חוץ מאשת איש. שנשאת על פי ב"ד או ע"י עדים וטעמא משום גזירה שמא יאמרו גירש זה כו':

אף אחות אשתו ואשת אחיו. כגון שקידש אחיו את האשה והלך אחיו ושמע בו שמת וייבם את אשתו ואח"כ בא אחיו וכן באחות אשה ע"י קידושין כדמוקי התם:

שנייא היא תמן כו'. כלומר וכי יש חילוק התם בין יודעת כו' דודאי אין חילוק דסתמא קאמר דא"א שנשאת בטעות דצריכה גט והכא נמי במתני' אין חילוק ובכולהו איכא טעמא שמא יאמרו כו' וצריכה גט משניהם:

ולא פירות כו' אכילת פירות שאכל. מפני שאומר לה אני בדין אכלתי:

הדא דתימר. לא שנו אלא בשאכל עד שלא בא הראשון אבל מה שאכל לאחר שבא הראשון דעכשיו שלא כדין אכל מוציאה ממנו. וכן פסק הטור אה"ע סי' י"ז:

ואם נטלה כו' הדא דתימר כו' כמה דלא מפקא מיני' כו'. כלו' דאעפ"י שמן הדין היה לה להחזיר מה שנטלה קודם שבא הראשון דהא לא ידעה שאסורה לו אלא דהושוו במדותיהם דכל מקום שהיא אינה יכולה להוציא ממנו דהיינו קודם שבא הראשון כן הוא אינו יכול להוציא מידה אם תפסה קודם שבא הראשון. וכן פסק שם:

והולד כו' ופריך ניחא כו' הולד ממזר מן הראשון. אמאי דהא כזנות בעלמא היא:

ומתרץ רבא בשם רבי זעירא דר"ע היא. דאמר יש ממזר מח"ל:

הבא כו' המחזיר גרושתו משנישאת. וה"נ המחזיר גרושתו משנישאת הוא:

ורבי יוסי בשם ר"ה קאמר דד"ה היא מתניתין:

הולד כשר. כלומר מדאורייתא אין ה"נ הולד כשר אלא דמדבריהם הוי ממזר:

כגיטה כן ממזרה. כמו שהצריכו חכמים גט מהשני משום קנסא כן נמי ממזר מהראשון משום קנס:

מה נפק כו'. מאי בינייהו וקאמר דאם בא עליה הראשון לאחר שנתן לה השני גט איכא בינייהו דלמאן דמוקי כר"ע לעולם הולד ממזר ולמאן דמוקי כד"ה אלא דמדבריהם הוא ממזר הולד כשר דלא קנס אלא אם החזיר קודם שגירש השני וכדפרישי' לעיל:

הדא היא כו'. זה מסייע ליה דאין מטמא לאשתו פסולה וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו נאנסה אסורה לבעלה וכן הוא בבבלי דף צ':

אית תניי תני. איכא דתנא תצא בי"ג דבר כלומר י"ג דרכים קא חשיב במתני' דקנסו בה:

ואיכא. דמני להו בארבע עשר ומפרש דמאן דקחשיב י"ג דבר מונה למציאתה ולמעשה ידיה בחדא וטעמא דמותר מעשה ידיה נמי שלו וכמציאתה דמי והילכך חשיב להו בחדא:

ומ"ד בי"ד. מונה לכל אחד בפני עצמו דמעשה ידיה הם חחת מזונות ומציאתה משום איבה והילכך מני להו בתרתי:

לויה שזינת. אינה נפסלת מהמעשר כמו בת כהן מהתרומה:

ותני כן. תנ"ה לוי' שנשבית וסתם שבוי' חיישינן שמא נבעלה לנכרי:

לא כל הימנה לפוסלה. מן המעשר:

לוים המזוהמין מאימן. שיש באימן שמץ פסול:

לא חשו להם. חכמים לפוסלן מן המעשר משום ריח פסול:

והתנינן. במתניתין היתה בת לוי נפסלת מן המעשר:

תיפתר. המתני' שבא כו' כלומר שהשני ישראל הי' וילדה ממנו בן והילכך נפסלת מהמעשר כדין לויה שיש לה בן מישראל כדתנן בפירקין דלעיל. ובבבלי מפרק לה משום קנסא:

כהנת שזינת אוכלת במעשר. דאינה נפסלת אלא מן התרומה:

ולא מתני' היא. ומאי קמ"ל דהא קתני בת כהן מן התרומה דמשמע הא במעשר אוכלת:

כמ"ד כו'. כלומר דממתני' ליכא למשמע מינה דאיכא לאוקמי כמ"ד סוף פירקין דלעיל דאין ניתנין מעשר לכהנים קמ"ל:

מיליהון דרבנן. דלקמי' פליגי אהא דריב"ל דאמר כהנת שזינת אוכלת במעשר דאלמא דלא פקעה קדושתה לגמרי ולאו כזרה ממש מחשבינן לה דאליבא דר"מ דכוותיה מוקמינן למתני' דפירקין דלעיל דמעשר ראשון אסור לזרים לא אכלה אם כזרה ממש הויא:

דאמר רבי הילא כו' כהן שבא על גרושה כו'. מימרא בבכורות פ"ח דמ"ז:

בתוך שלשים. דאכתי לא חל פדיונו ולא זכה בו אביו:

הבן חייב לפדות את עצמו. דנולד מחללה ונתחלל וחייב בפדיון:

לאחר ל' יום חזקה שפדיו אביו. כלומר שזכה בפדיונו כדמסיק אם לאחרים כו' לכ"ש בנו דזוכה ומחזיק לעצמו וכשמת הבן יורש זכותו ואינו חייב לפדות עצמו ועכ"פ שמעינן דנתחללה מקדושתה וכזרה מחשבינן לה. וכן פי' התו' שם ד"ה אלא כהנת וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות ביכורי' הלכה כ' דכהנת חללה אינה אוכלת ואפי' מתנות:

ולא כבר תנינן ואין לה כתובה. אמתני' קאמר דתני ואין יורשין כתובתה הא כבר תנינן ברישא דאין לה כתובה:

ומשני רבי יוסי שלא תאמר כו'. דמרישא לא שמעינן אלא דקנסו בה והוי אמינא ולא ביורשיה דכתובת בנין דכרין יש להן:

לפום כן צריך מימר. בסיפא דאין יורשין כתובתה לומר דאין לה כתובה אפי' כתובת בנין דכרין. וכן אמר בבלי דף צ"א:

סוטה כשם כו'. כדדריש לה ריש פ"ה דסוטה ואיידי דלקמן מייתי לה הכא וכל הסוגיא זו כתובה לקמן פ"א דסוטה הלכה ב':

כשם שהיא אסורה לאחיו כו'. כדתנן בפ"ק דסוטה אם מת הבעל חולצת ולא מתייבמת:

כך אסורה לאחיו של בועל. דס"ל האי דדריש שם ג' ונטמאה כו' וא' ליבם בין יבם דבעל בין יבם דבועל משמע:

יכול כשם שצרת סוטה אסורה. כדאמרינן לקמן וכן בבבלי פ"ק דמכילתין דף י"א דצרת סוטה אסורה להתייבם:

כך היא אסורה לאחיו של בועל. דנימא נמי אם עבר הבועל ונשאה ולו אשה אחרת ומת דכשם שהיא אסורה לאחיו כך צרתה אסורה:

נישמעינה. לזה מן הדא:

האשה כו'. תוספתא בפרק בתרא דמכילתין:

והי' לה יבם כאן כו' אסור בה. דכסוטה היא:

ומותר בצרתה אסור בה ומותר באשת אחיו. כפל לשון הוא ופרושי קא מפרש וכן הוא בתוספתא שם:

והשתא מסיק ואשת אחיו זו לאו כצרת סוטה היא. בתמיה דודאי צרת סוטה הואי דהרי היבמה זו שנתייבמה בטעות הויא כסוטה וקאמר דמותר באשת אחיו:

הדא אמרה כו'. דזה אחיו של בועל שייבמה בטעות הוא:

אמר ר' יודן. דרבי יודן דחי לה דאין ראיה מכאן דאיכא למימר אתייא כרבנן דתמן. של בבל דאמרי אשת אחיו שנתייבמה בטעות אינה צריכה גט מהשני ולפיכך לא הויא צרתה כצרת סוטה דהא לדידה גופה לא מחשבינן כסוטה גמורה ולהצריכה גט כמו האשה שהלך כו' במתני':

דאמר רבי הילא כו'. כדפרישי' לעיל ולרבנן דפליגי על ר"ע ולא הצריכו גט לאשת אחיו ולפיכך מותר בצרתה קתני בתוספתא:

מן לא כצרת כו' עד של בועל ל"ג. ואגב שיטפא דלעיל טעה הסופר וכן ליתא הא בסוט' שם:

ברם כרבנן דהכא. דלקמיה דרבי אחי' בשם רבי יוחנן דהכל מודים באשת אחיו צריכה הימנו גט דלא פליגי רבנן ור"ע אלא באחות אשתו:

משום הלכה אשת איש. כלומר דבאשת אחיו משום הלכות אשת איש נגעו בה דלא ליתי למיטעי בשאר אשת איש ושמא יאמרו גירש זה כו' כדלעיל ואע"ג דלא שייכא באשת אחיו מ"מ הואיל והיא אשת איש נגעו בה משום הלכות אשת איש דעלמא אבל באחות אשתו אין כאן הלכות אשת איש:

קנה בה ערוה. כלו' דהויא כערוה ממש דהרי צריכה הימנו גט ואסורה לו:

וערוה פוטרת צרתה. וצרתה נמי אסורה וא"כ לא אתיא כרבנן דהכא:

אמר רבי חנני'. אפי' תימא דאפי' כרבנן דהכא אתייא והא דתניא דמותר בצרתה דס"ל האי ברייתא דבה קנסו דבסוטה בה קנסו לא ביורשי' וכמ"ד בפירקין דלעיל הל' ד' דכל היכא דקנסו בה קנסו ולא ביורשי' וא"כ הכא נמי בה קנסו ולא בצרתה ואפי' כרבנן דהכא דאמרי דצריכה גט היבמה שנתיבמה בטעות אפ"ה מודו דמותר בצרה:

ורבי חנניה בריה דרבי הילל. מוסיף דודאי כרבנן דהכא אתייא הברייתא דאם כרבנן דתמן דסברי אינה צריכה גט באשת אחיו שנתייבמה בטעות א"כ יהא מותר אפילו בה דהרי כללא הוא דכל היכי דאינה צריכה גט הימנו מותרת לו וכדאמרינן האי כללא בבבלי דף צ"ה גבי אשתו וגיסו אלא ודאי כרבנן דהכא אתייא ולא קנסו בצרה:

צרת סוטה אסורה. להתייבם:

וצרת גרושה. צרת מחזיר גרושתו מותרת וכדאמרינן בבלי פ"ק:

כל הצרות מותרות. כלומר מה ששנינו בפ"ק צרת איילונית צרת ממאנת צרת מחזיר גרושתו חוץ מצרת סוטה:

גרושה עצמה מותרת לביתה. להתייבם וכדגרס' בבבלי שם לרב נחמן בר יצחק דמתני הכי כו' דדחי לה התם דאיכא למימר מחזיר גרושתו משניסת היא עצמה מותרת להתייבם דלא כתיב בה טומאה וכרבנן דר' יוסי בן כיפר דאחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה היא:

מה פליג. לשון שאילה הוא דאם שמואל חולק על הני אמוראי דלעיל דאמרי צרת גרושה מותרת ולא גרושה עצמה. וקאמר הש"ס דלא נחלקו דהן מודים נמי דהיא עצמה מותרת אלא בגין כו' שהיו עוסקין בענין צרות ולפיכך אמרו צרת גרושה ולא הזכירו הן עצמן אעפ"י שמודו בזה:

מריח ערוה. משום חומר עריות ודכוות' אמרינן לעיל בהלכה זו:

מפני שכתוב בה טומאה כעריות. דכתיב ונסתרה והיא נטמאה וכי היכי דעריות צרותיהן אסורות כן נמי צרת סוטה וכדאמר נמי רב בבלי פ"ק:

מתני' רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון. כדמפרש טעמא בגמרא דרבי יוסי בממונא לא קניס:

ביאתה או חליצתה. ארישא פליג דקתני ולא מייבמין ור"א סבר דביאתה נמי פוטרת צרתה:

ואין הולד ממנו ממזר. אם החזירה הראשון. ואין הלכה כהני תנאי אלא כת"ק:

ניסת שלא ברשות. ב"ד כגון שאמרו לה שני עדים מת בעלך שאינה צריכה להיתר ב"ד מותרת לחזור לו דאנוסה היא דמאי הוה לה למיעבד. ובבבלי מסיק דלית הילכתא הכי אלא לא שנא נשאת עפ"י ב"ד בעד אחד ול"ש נשאת עפ"י שני עדים אם בא בעלה הראשון תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה:

עפ"י ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן. דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור מן הקרבן:

שלא עפ"י ב"ד. אלא בשני עדים חייבת בקרבן דשוגגת היא ולית הילכתא כי הא מתני' אלא לעול' חייבין בקרבן היא ובעלה השני:

וקילקלה. בגמ' מפרש:

גמ' רבי בא בשם רב המנונא כו' זהו ראשו של פרק. לקמן סוף הלכה ו' גרסינן להא ושם קאי על הא דאמר רבי יוסי שם כל שפוסל על ידי אחרים פוסל על ידי עצמו כדמפרשינן שם ועלה קאמרי רבי המנונא ורבי זעירא דזהו ראשו של פרק כלומר דזהו נמי טעמא דרבי יוסי הכא בראשו של פרק דס"ל כל שפוסל כו' ומייתי לה הכא להביא ראיה להא דלקמיה דרבי יוסי לא פליג אלא בכתובה וכדלקמן:

מה אמר רבי יוסי בשאר כל הדברים. אם פליג נמי אשאר דרכים ששנינו במשנתינו תצא מזה:

וקאמר נישמעיניה. ת"ש מזה דרבי יוסי אמר לקמן כל שפוסל כו' ואמר רבי בא כו' דזהו טעמא דראשו של פרק דהואיל והשני פוסל ע"י אחרים הראשון פוסל על ידי עצמו ותצא מזה ומזה:

הדא אמרה. דלא פליג רבי יוסי בשאר הדרכים דכל מקום שאמרו תצא מזה ומזה כל הדרכים האלו בה מלבד בכתיבה הוא דפליג כדמפרש טעמא לקמן שנפלה לה דרך היתר:

מה אמר ר"א בכתיבה. אם מודי לרבי יוסי דיש לה כתובה מהראשון:

וקאמר ק"ו הוא אליביה דרבי לעזר דמה אם דברים שנפלו לו דרך איסור. אחר שנאסרה לו וזהו מציאתה ומעשה ידיה דקתני הראשון זכאי בהן:

כתובה שנפלה לה דרך היתר. דהא נתחייב בכתובתה מקודם שנאסרה לכ"ש:

והשתא קאמר מסתברא דר"א יודי לרבי יוסי. בכתובה כדאמרן:

רבי יוסי לא יודי לרבי לעזר. במציאתה ובמעשה ידיה דשאני כתובה שנפלה לה דרך היתר. ובזה הוא כרב הונא בבלי דף צ"א אלא דשם נתן טעם אחר דרבי יוסי לא יודי לר"א דכתובה למישקל ולמיפק קאי הוא דלא קניס אבל הני דיתבא תותי' קניס:

רבי יוסי ורבי לעזר יודי לר"ש. דביאתה של ראשון פוטרת צרתה דמה הני דמחיים לא קנסי ביאה דלאחר מיתה לכ"ש:

רבי שמעון לא יודי כו'. דביאה דלאחר מיתה הוא דלא קניס אבל הני דמחיים קניס:

ובזה הוי כרבי יוחנן שם:

הדא אמרה על רבי שמעון. זאת אומרת לדברי ר"ש דביאה פסולה פוטרת דהרי ביאת אחיו של הראשון ביאה פסולה היא דסוטה היא וסוטה אסורה להתייבם ור"ש לטעמיה דסבר לעיל פ"ה דביאה פסולה פוטרת:

לא מסתברא. אמתני' פריך דקתני ניסת שלא ברשות מותרת לא מסתברא איפכא בתמיה:

דלא. כמו אלא דאם ניסת ברשות תהא מותרת דאנוסה היא.

ושלא ברשות. ב"ד אסורה דהוה לה למידק:

ומשני רבי יוחנן דברי ר"ש היא דאמר עשו ב"ד הורייתן. בהורייתן לינשא בעד אחד:

כזדון איש ואשה. כהבא בזדון על האשה ונאסרה על בעלה:

נישאת שלא ברשות. ב"ד אלא עפ"י עדים:

כשגגת איש ואשה. ולא נאסרה. דר"ש מייתי לה בבלי שם:

א"ר יוחנן לית כאן פטורה. מילתא באפי נפשה היא ואמתני' קאי דקתני נישאת עפ"י ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן וזה נמי לשיטת ר"ש הוא דעפ"י ב"ד הויא כזדון ופטורה מן הקרבן וכן אמר התם ורבי יוחנן פליג דאין הלכה כר"ש ולית כאן פטורה אלא חייבת בקרבן אפילו עפ"י ב"ד:

ויהא כן בהוריי'. בתמיה דמי אמרינן הכי בהוריי' ב"ד דמתני' קרי לה הוראת ב"ד שהורו מותר לבא על אשת איש:

ולא עקירת גוף הוא. בתמיה וכה"ג מי הוי הוראת ב"ד דהא קי"ל בפ"ק דהוריות דהורו ב"ד לעקור כל הגוף כל עיקרה של מצוה הרי אלו פטורין דהוראתן לאו הוראה היא כדמפרש התם שנאמר ונעלם דבר קרי ביה מדבר מקצת דבר ולא כל הגוף ויחיד שעשה עפ"י הוראה זו חייב בקרבן:

בשהורו. הכא במאי עסקינן שהורו עד חמש שנים תהיה אסורה דשמא יבוא הבעל:

מכאן ואילך. הורו להיות מותרת וכמקצת דבר הוא:

ויהא כן בקילקול. ואמאי תנן במתני' הלכה וקילקלה חייבת דקס"ד מאי קילקלה זינתה ואמאי חייבת דהא הב"ד פנוייה משוו לה:

ומשני הקילקול דומה לאכילת חלב ודם וה"ג בשהורו מותר לאכול חלב ואכל דם. דודאי חיי' דלהא לא שרו ליה וה"נ דמיירי שקילקלה ונשאת אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכ"ה דבהא לא שרו לה ב"ד. וכרבי יוחנן בבלי דף צ"ב. א"נ דגרסי' בשהורו מותר לאכול חלב ואכל חלב ודם דדמי לקילקול באלמנה לכ"ג:

מתני' האשה כו' ואח"כ מת בנך. ולא הוזקקה ליבום ונשאת לשוק:

והולד ראשון ואחרון ראשון שלפני שמועה והאחרון שלאחר שמועה והא דלא קתני סתמא הולד ממזר איידי דבעי למיתני בסיפא לקמן אמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת הולד ראשון ממזר והאחרון אינו ממזר תנא נמי ברישא ראשון ואחרון הכי מתרץ לה בבלי שם והתם מוקי לה כר"ע דיש ממזר מח"ל:

גמ' מה את עבד. מתני' דתרי ותרי הוו דשנים הראשונים אומרים מת בעלך ואח"כ בנך והאחרונים אמרו חילוף הדברים וקתני תצא ובעי הש"ס מה את עבד להא ולאיזה דין מדמית לה:

כעדי מיתה. כדין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת או כעדי גירושין כדין שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ולקמן מפרש לה:

וה"ג אין תעבדינה כעדי מיתה פליגא בין על רבנין דהכא בין על רבנין דתמן ואין תעבדינה כעדי גירושין פליגא על רבנן דתמן. והשתא קאמר רבי יוחנן מאי רבנן דהכא ומאי רבנן דתמן:

ותני כן. דתניא הכי שנים אומרים כו' וזהו כדקאמר רבי יוחנן בבבלי כתובות דף כ"ב דראה דבריו של רבי מנחם בר' יוסי דקאמר התם תצא בגירושין ולא ראה דבריו במיתה וכדמפרש טעמא לקמן:

תמן אמרי. בבבל אומרים וזהו ת"ק של רבי מנחם בר' יוסי התם דאין חילוק בין במיתה בין בגירושין לא תצא והיינו דקאמר לעיל דאם מדמינן המתניתין לעדי מיתה וקתני תצא פליגא על כולהו דבין רבנן דתמן ובין רבנן דהכא סברי בעדי מיתה לא תצא ואם לעדי גירושין מדמית לה לא פליגא אלא על רבנן דתמן:

על דעתיה כו'. השתא מפרש לטעמייהו במאי פליגי וקאמר דבשלמא ע"ד דרבנן דתמן ניחא דלא מחלקי בין מיתה לגירושין דהואיל תרי ותרי נינהו הוי ספיקא דרבנן ולא תצא וליכא למימר דלוקמה אחזקה קמייתא דהכא איכא חזקה דאשה דייקא ומנסבא ומרע להך חזקה וכדכתבו התוס' שם ומיירי שניסת לא' מעדיה והיא אומרת ברי לי כדמוקי התם:

אלא ע"ד דרבנן דהכא. דמחלקי מ"ט דמה בין מיתה לגירושין:

ר"ז אמר לה סתם. ולא בשם רבי יוחנן:

הדעת מכרעת בעדי מיתה. דהיינו טעמא דלא תצא בעדי מיתה:

דמאחר שאלו יבא הוא. הבעל מכחיש את העדים שהוא חי בפנינו הילכך אי לאו דברי לה שמת מירתתא ולא אינסיבא אבל בעדי גירושין אפילו כשיבא יכולה היא שתאמר לו גרשתני דהיכא דאיכא עדים דקא מסייעי לה מעיזה בפניו כדאמר התם:

א"ר חזקיה רבנן דתמן כדעתין. לאו אהני רבנן דתמן דמביא כאן לעיל קאי אלא אהא דאמר בכתובו' פ"ב הלכה ב' וכל הסוגיא זו כתובה שם וברישא דסוגיא איתא להתם כן ראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה כלומר שהי' בחזקת אבותיו מפקין לה מראובן ומחזירין ליה לשמעון דארעא בחזקת אבהתא קיימא חזר ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה שהכחיש עדי שמעון א"ר נחמן בר יעקב אנא אפיקתיה מראובן אנא מחזיר ליה לראובן דאוקי תרי להדי תרי ומחזירין אותה לרשותו של המחזיק שהוציאו מידו. וכעין הא דאמרינן בבבלי פ' חזקת הבתים גבי זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי אנן אחתינן אנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן. וקאמר עלה התם רבנן דהכא סברין כן זה לדעת רבנן דהכא. רבנן דתמן שבבבל אמרין משעה שיצאת בעדות ברורה יצאת כלומר דרבנן דתמן פליגי דסברי בשעה שיצאת מראובן בעדות ברורה יצאת דעדיין לא באו עדי הכחשה שלא מת אביו מתוכה והילכך תשאר השדה בחזקת שמעון ולא מהדרינן לה לראובן משום זילותא דבי דינא ע"כ הסוגיא מהתם. והשתא מהדרינן לפרש סוגיא דהכא דקאמר רבי חזקיה רבנן דתמן דפליגי בשדה כדאמרן. כדעתין כדעת רבנן דהכא בשנים אומרים נתגרשה כו' כלומר דרבי חזקיה מפרש הא דרבנן דהכא דאמרי לעיל בנתגרשה דתצא דוקא שבאו עדים קודם שניסת אבל אם אחר שניסת באו עדים ואמרו לא נתגרשה לא תצא וטעמא דבשעה שניסת בעדות ברורה ניסת וזהו כדברי רבי מנחם ברבי יוסי בכתובות התם אלא דרבנן דהכא לא סברי בעדי מיתה כוותיה כדפרישית טעמא לעיל והיינו דאמר רבנן דתמן בשדה כדעתין כרבנן דהכא בעדי גירושין:

א"ר יוסי לא מסתברא דלא מחלפא כו' גרסינן וכן הוא התם. כלומר דהשתא מקשה ר"י דברי רבנן דתמן אהדדי והיינו רבנן דתמן של שדה ורבנן דתמן של עדי גירושין:

לא כו'. דמי לא מודו רבנן דתמן גבי שדה שאלו משעה ראשונה קודם שהוציאו מראובן באו שנים והעידו שמת אביו של שמעון מתוכה ושני' מכחישין שלא מת אביו מתוכה דודאי אמרינן השדה בחוקתו של ראובן דאוקי תרי לבהדי תרי וארעא בחזקת מרא קיימא:

והכא נמי אילו אמרו בדבריהם כן שנים אומרים נתגרשה ונשאת ושנים אומרים לא נתגרשה לא תצא:

יאות. שפיר דמיין להדדי הוה דהואיל וניסת קודם שבאו עדים לא תצא דבעדות ברורה ניסת כמו דאמרו גבי שדה אבל עכשיו דאמרו שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה לא תצא דמשמע אפי' באו מקודם לא תצא ואמאי דנימא דאוקי תרי לבהדי תרי ונוקמא אשה אחזקתה. כמו דאמרי גבי שדה והיינו דקאמר לא מסתברא דלא מחלפא שיטתין. על כרחך אי אתה יכול לומר אלא דמחלפא שיטתין דרבנן דתמן:

מתני'. ברייתא שם בכתובות וקתני דנתקדשה לא תצא וקשיא לרבי יוחנן דמ"ש נתקדשה מנתגרשה:

פתר לה ר' יוחנן. להאי מתניתא דה"ק שנים אומרים נתקדשה ונתגרשה כו' כלומר דהן הן העדים שהעידו על הקידושין ואמרו נתגרשה אח"כ ובכה"ג לא תצא בעדי הכחשה כדמפרש ואזיל:

מה בינה לקדמייתא. לדרבי יוחנן:

ומשני תמן הוחזקה באשת איש בפני הכל אבל הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים. והן הן שאומרים נתגרשה ולפיכך מהימני:

לכשיבואו שנים. כלומר לכשיבאו אחרי' ויעידו על הקידושין דהרי לא היו כאן עדי קדושין אלא אותם שאמרו נתגרשה אח"כ. ובבבלי שם איכא אוקימתא אחריתי:

מתני' פליגא על רבי יוחנן. תוספתא בפ"ב דכתובות ושם גריס עד אומר נשבית והיא טהורה כו' ותניא לא תצא ומ"ש מנתגרשה דרבי יוחנן:

א"ר יוסי. דשאני גבי שבוי' דמאחר כו' ואנו כחיין מפיה והוי כאומרת נשביתי וטהורה אני ומ"מ לכתחילה לא תנשא דהוי תרי לבהדי תרי והא דלא אמרינן הכי בנתגרשה דבשבוי' הקלו וכהאי גוונא אמרינן התם:

שנים כו'. מילתא באפי נפשה היא דפליגי רבי יונה ורבי יוסי בשנים אומרים כו':

דרבי יונה מדמי לחלבין. כמו דהתם ב' אומרים אכל חלב וב' אומרים לא אכל דמביא אשם תלוי מספק וה"נ דנותן גט מספק:

וא"ל רבי יוסי. דשאני חלבין שכן אפילו ליכא עדים כלל והוא בעצמו אמר לבי נוקדני או נוקרני וחדא היא כלומר שלבי מפקפק ומסופק אני מביא אשם תלוי:

מתני' פליגא על רבי יוסי. ברייתא דלעיל דקס"ד דרבי יונה לגמרי מדמי לחלבין דבחזקת ספק א"א קיימא ואפילו בדיעבד אם ניסת תצא וכן רבי יוסי לא מדמי לה ולא חייש לה כלל לקידושין ואפילו לכתחילה והילכך פריך לרבי יוסי מרישא דברייתא דקתני לא תנשא וסיפא קשיא לרבי יונה דקתני אם נשאת תצא:

א"ר מנא. לא היא דלא רבי יוסי אמר דתנשא אפילו לכתחילה ולא דרבי יונה סבר דאפילו דיעבד תצא:

אלא כו'. כלומר דרבי יונה רצה לדמות לחלבים והיינו טעמא דלא תנשא לכתחילה אלא נותן גט מספק וקא"ל רבי יוסי לא תדמינה לחלבים דשאני התם שאפילו כו' ולא דמיין להדדי אבל בגופא דדינא לא פליגי ובין לר' יונה ובין לר' יוסי לכתחילה לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

מתני' אמר לה מת בנך כו' והולד ראשון ואחרון ממזר. אליבא דכ"ע שהרי פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה ובכרת היא:

גמ' לא היתה צריכה כו'. בעלמא קאי יבמה שהיתה זקוקה ליבם ונשאת לאחר בלא חליצה ופליגי בה רבי ירמי' ור"י וכן גרסינן להאי סוגיא בגיטין פרק הזורק הל' ז':

זה חולץ. היבם חולץ לה וזה השני מקיים דאע"ג דנשאת באיסור כשהיבם חולץ לה מותר לקיימה ורישא דהך מתני' שאני דליכא יבם להתירה והילכך תצא:

תצא. וכמתני' דפרק הזורק שם ורבי ירמיה מוקי להאי מתני' כר"מ דלקמן דקס"ד דפליגי אף בזה:

היך סבר רבי. בזה:

חזור בך. דאם לא תחזור אני כותב עליך זקן ממרא שאתה חולק על החכמים דלא פליגי אלא בהולד ממזר וכדלקמן:

מתניתא. תוספתא פ"ו דגיטין מסייע לר"י דאמר תצא דקתני התם על מתני' דהכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאת לאחר ונמצאת זאת שהי' איילונית כו' פ' הזורק שם:

תצא כו'. ומסייע בתוספתא כדברי ר"מ כו':

וחכמים אומרים אין ממזר ביבמה לא אמרי אלא אין ממזר ביבמה. כדאמרי' פ' החולץ הא לצאת תצא דלא פליגי בהא אר"מ:

והתנינן. בניחותא:

ואמר כו' ל"ג דהרי רבי יוחנן לעיל אמר כך וכן ליתא להא שם:

מתני' אמרו לה מת בעליך וניסת כו' תצא. דקנסינן לה אעפ"י שכבר מת משום דאיבעי לה לאמתוני ולחקור האמת ולית לה כתובה ולא שום תנאי כתובה. נ"י:

הוולד הראשון. שהיה לה בעודנו חי:

והולד האחרון אינו ממזר. ולדברי הרא"ש ז"ל ממזר מדבריהם מיהא הוי וכ"כ הנ"י:

מותרת לחזור לו. דאין צריכה גט מן האחרון דאין חוששין כאן שמא יאמרו גירש זה וקידש זה כו' כדלעיל בנשאת דהכא תלו למימר דבטעות הוו קידושין והואיל לא עבדא איסורא לא קנסו רבנן כדפרישית לעיל ריש פירקין:

לא פסלה מן הכהונה. כדמפרש בגמ':

גמ' רבי יוחנן כו' אין לה אלא משום זיהום כהונה. בזה דנותן לה האחרון גט דאין אלא חשש זיהום בעלמא ואין ב"ד מזהמין אותה לפסלה מן הכהונה משום ריח הגט דאין כאן אפילו ריח הגט הואיל ואינה צריכה:

מה את מקיים לה. כל הני מתני' דתני בהו באו ואמרו לה במאי עסקינן אם בעד א' או בב' עדים דאע"ג דעד א' מהימן באשה מ"מ בעי להא דלקמי':

וקאמר הש"ס דנ"מ דאין תקיימינה בעד א'. ומתני' דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונתייבמה נמי מיירי בעד א' נמצאת אומר דעד א' מתירה נמי ליבם כמו לשוק. ובעיא היא בבבלי דף צ"ג ופשיט שם רב ששת דמהימן אפילו ביבמה:

אין. ואם תוקמי לכל הני בב' עדים הוי מתני' פליגא על רב:

דרב אמר ניסת על פי שנים אפי' דהוא. אפילו בא הבעל לפנינו:

אמרה ליה לית תני. איני מכירך וכדאמר רב בבבלי דף פ"ח וכדמוקי שם דאנן לא ידעינן ליה:

ומניין שאין קידושין תופסין באשת איש. דקאמר במתני' אם נתקדשה אינה צריכה גט:

כשתצא מביתו. אז יהיה לה קידושין ולא קודם:

רבי תנחומא. אמר מהכא נפקא דאחר יתירא הוא אלא פרט לפרשת עריות לא' מעריות האמורים בפרשה דלאו אחר הוא אצלה:

מתני' מי שהלכה אשתו כו' מותרת לחזור לו. דקידושי שניה אינן כלום ואינן אוסרתה כדאמר בגמ':

ומותר בקרובות שניה. לישא בתה ושאר קרובותיה דקי"ל נושאין על האנוסה ועל המפותה:

ושניה מותרת בקרוביו. דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו:

רבי יוסי אומר כל שפוסל כו'. מפרש בגמ':

אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאביה. שלא מאמה:

וחזרו ואמרו לו מתה השניה ונשא אחותה מאמה. שלא מאביה ונמצאת זו השלישית נכרי' אצל הראשונ':

וחזרו ואמרו לו מתה השלישית ונשא אחותה. של שלישית זו מאביה ולא מאמה נמצאת רביעית רחוקה מן השני' וכ"ש מן הראשונה:

וחזרו ואמרו לו מתה זאת הרביעית ונשא אחותה מאמה. והיא רחוקה מן הג' ומן הב' ומן הא' ואח"כ אמרו לו כולן קיימות:

מותר בראשונה בשלישית ובחמישית. שאינן קרובות זו לזו ואע"ג דהשלישית אחות השני' היא שריא דקידושי שני לא תפסי דאחות אשה היא לראשונה שלקח מקודם והויא לה כאנוסה ומפותה וקי"ל אנס אשה מותר לישא בתה וכן אחותה דלא אסרה תורה אלא אחות אשה בלבד והיכא דלא תפסי קידושין לאו אחות אשה היא וכן בחמישית אעפ"י שהיא אחות הד' מותר בה דהואיל ותפסו הקידושין בשלישית נמצאת ביאת רביעית שהיא אחות השלישית ביאת זנות היא ולא אסרה לחמישית עליו:

ופוטרות צרותיהן. אם מת ובא יבם וייבם אחת מהן פוטרת צרתה:

ואסור בשניה. מפני הראשונ':

וברביעי'. מפני השלישי':

ואם בא על השניה לאחר מיתת הראשונה. שאמת היו הדברים של הראשונה ושאר הדברים שקר היו אסור' בג' מפני הב' ובה' מפני הד':

גמ' כתיב ושכב איש אותה כו' ואין שכיבת אחותה אוסרתה. ולפיכך מותרת לחזור לו:

ואימר אף הכא תחת אישך כתיב ודרשינן פרט לאונסין. כלומר דהא ברישא הלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעליך ונישאת דנמי אנוסה הויא ואפ"ה גזרו בה רבנן ואמאי גזרו התם יותר מכאן דהא בשניהם אונסין אין אוסרין ואי משום דהוי לה למידק הכא נמי הוי ליה למידק ולא לישא אחותה:

ומשני רב מתניי' דגזרו על דבר שהוא מצוי. כדמסיק דדרך האיש לצאת ואין דרכה של האשה לצאת ומילתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן:

תני אמר רבי יודה כו' בחמותו. אם בא על חמותו נאסרה אשתו עליו וכדדריש לה מקרא לקמן. וכן הסוגיא בבבלי דף צ"ה:

שב"ש אומר פסל. דלית להו דרשא דאותה וילפי להו מק"ו לקמן:

טעמא דר"י. דחמותו פסלה אשתו דכתיב בחמותו באש ישרפו אותו ואתהן:

ומה אנן קיימין. מקרא הזה אם אינו ענין לשרפה דהא אין נשרפה אלא אחת דאשתו מה חטאה אלא תנהו ענין לאיסורא:

עד כדון כרבי עקיבא. זהו היא אליבא דרבי עקיבא דלא אייתר ליה קרא דאתהן לדרשא אחריתא:

כרבי ישמעאל. אבל לר' ישמעאל תני דמפיק לה לדרשא אחריתא:

אותו ואת שניי'. השנית כלומר אפילו אין כאן אלא השנית דאשתו מתה חייב בשרפה על חמותו וכן דריש בבבלי ואת אחת מהן אפילו אחת מהן קיימת וחמותו לאחר מיתה איכא בינייהו:

והיו ב"ש דנין. דאחות אשתו פסל' עליו אשתו:

ומה במקום שבא איסור הקל כו'. אשת איש ולקמיה מפרש אמאי קרי לה איסור קל:

אסר את אוסרו. נאסר בה בעלה האוסרה על אחרים:

על האיסור החמורה. אחות אשתו:

אינו דין שנאסר את אוסריו. שתאסר אשתו האוסרה את אחותה:

והיי דין. איזהו איסור קל שנאסר האוסר:

ראשה דפירקא. מה ששנינו בריש פירקין דאמרו לה מת בעלך ונשאת דתצא מזה כו':

וההן נוקל. וזה קל קרית לה בתמיה:

אינו אלא חומר. דהא אשת איש גמורה היא:

וקאמר שנייא היא הכא שהרי נשאת לו דרך היתר. דהרי סברה שמת בעלה ואפ"ה נאסרה עליו והוי ק"ו. ובבבלי מפרש דאשת איש קרי לה קל שאין האוסרה אוסרה כל ימיו שהרי יש לה היתר בגט ואחות אשתו חמורה שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה:

במחזיר גרושתו היא מתניתא. ברייתא דקרי איסור קל במחזיר גרושתו משנישאת מיירי דאינה אלא בלאו ואסר את אוסריו דהרי האחרון אוסר על הראשון ואם חזר וגירשה השני והחזירה הראשון אסרה על השני דהדר הויא לגביה מחזיר גרושתו משנישאת והיינו אסר את אוסריו דנאסר השני זה שהיה אוסרה על הראשון וכדמוקי רב חסדא בבלי שם:

ומדייק הש"ס למה לי משנישאת. דאפי' נתארסה נאסרה:

ומשני בגין דר' יוסי בן כיפר. דס"ל מחזיר גרושתו מן האירוסין מותרת ולהכי נקט משנישאת. דר' יוסי בן כיפר ריש פירקין:

ביבמה וכו'. והיינו איסור קל דלאו בעלמא הוא וכדמפרש ואזיל:

עשה בה הא' מאמר. אסרה על השני וחזר ובא עליה השני אסרה על הראשון והיינו אסר את אוסריו:

למה לי כו'. אמאי נקט מאמר אפילו בא עלי' הראשון בלא מאמר וחזר השני ובא עליה:

למה לי בא עליה. כלומר והשתא נמי דנקטת מאמר למה לי בא השני עליה אפי' עבד בה השני מאמר נמי אסרה:

ומשני בגין ב"ש ובגין ר"ש. דסברי לעיל פ"ה דהמאמר קונה והילכך קמ"ל דאפי' במאמר לחודי' קנה הראשון ואסרה על השני והאי דלא נקט מאמר בשני דר"ש סבר כר"ג לעיל פ"ה דאין מאמר אחר מאמר:

דתני. כמו תניא אידך היא וכן דרך הש"ס הזה:

אמר ר"ש. דפליג על ר' יודא דלא נחלקו כו' וכר' יוסי בבבלי:

שב"ש אומרים פסל. את אשתו וכטעמא דר' יודה לעיל:

והיו ב"ה דנין. ק"ו על אחות אשתו שלא תפסל אשתו ואע"ג דב"ש מודו בה נקט ב"ה שמקובל היה בידם דהק"ו היו ב"ה דנין. ובבבלי קאמר ר' יוסי הק"ו בפשיטות לכ"ע:

האיש מותר כו'. קודם שקידשה:

מרובה איסור שאסרה. בעלה מאיסור כו':

שהוא אוסרה לילך כו'. לכל העולם:

ושגגה עליו. ואם שגגה עליו באיסורה שזינתה בשוגג עליו:

ולא נאסרה למותר לה. לא נאסרה לבעלה כדדרשינן והיא לא נתפסה הא נתפסה מותרת:

ושגג באיסורו. אם שגג באיסור שאסרה עליו והיא אחותה:

אינו דין שלא יהא אסור למותר לו. לאשתו:

הדין. זה הדין מלמדינו לשוגג דלא פסל אשתו:

הלכה כר"ש. וכן מסיק בבבלי דאין הלכה כרבי יודה והבא על חמותו לא פסל אשתו וכב"ה אליבא דר"ש:

אתא עובדא. בא' שבא על חמותו:

ואפיק לה. הוציא אשתו ממנו:

דהוא סבר כר' יודה. לשון שאיל' אם סבר כר' יודה:

אלא. וקאמר דלא היא אלא מטעמא שהיתה חמותו מתרגלת לבא אצלו ואצל בתה ולפיכך הוציא אשתו ממנו כדי להפרישו מאיסורא אבל לא מדינא:

זהו ראשו של פרק. אדר' יוסי במתני' קאי דאמר כל שפוסל כו' וזהו טעמיה דר' יוסי נמי בראשו של פרק כו' כדפרישית ריש הל' ב' וע"ש:

רבי הילא בשם ר"ל אחות אשתו נשואה כו'. לפרושי מילתיה דר' יוסי קאי. ולגי' דהאי תלמודא דנקט אחות אשתו נשואה אחות אשתו פנוי' ע"כ דהכי מפרשינן דת"ק ור' יוסי פליגי בפלוגתא דר"ע ורבנן בריש פירקין אם אחות אשתו צריכה גט או לא וה"פ דת"ק סבר כרבנן דהתם דכל העריות אינן צריכו' גט חוץ מאשת איש שניסת עפ"י בית דין כדמפרשינן התם טעמא דשמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאת שלא בגט והילכך באחות אשתו אינה צריכה גט דליכא להאי חששא דהרי אם גירש אשתו אסור באחותה ולפיכך לת"ק לעולם אשתו מותרת לחזור לו אם נשא אחותה בין שהיא אחות אשתו נשואה וכגון דאזלי אשתו וגיסו למדה"י ובאו ואמרו לה מתה אשתך ולזו אמרו לה מת בעלך ועמד ונשאה ואח"כ באו אשתו וגיסו ובין שהיא אחות אשתו פנוי' דהרי אין אחות אשתו צריכה הימנו גט אפילו נשואה היא והילכך מותר באשתו ור' יוסי סבר כר"ע דאחות אשתו צריכה גט אלא דמחלק בין אחות אשתו נשואה דצריכה גט ובין אחות אשתו פנוי' דאינה צריכה גט וטעמא דאחות אשתו נשואה כיון שהיא נאסרת על בעלה צריך להוציאה בגט כדי לברר איסורו דמתוך אותו הגט נאסרה נמי אשתו של זה עליו דאחות גרושתו היא וכעין דאמר לעיל בריש פירקין כדי לברר איסורו של ראשון לפי פי' הרמב"ן ז"ל שכתבתי שם במראה ע"ש ומשום קנסא דהואיל ונאסרה על בעלה מוציאה בגט כדי לאסור אשתו עליו אבל באחות אשתו פנוי' דליכא האי טעמא אין צריכה גט והילכך מותר באשתו. והיינו דקאמר ר' יוסי הכא כל שפוסל כו' דשמעי' לת"ק דאמר ל"ש אחות אשתו נשואה ל"ש אחותה פנוי' מותרת אשתו לחזור לו דהרי אין אחות אשתו צריכה גט ועלה קאמר ר' יוסי אחות אשתו נשואה פוסל ע"י אחרים הוא וכדפרישית פוסל ע"י עצמו דצריכה הימנו גט ונאסרה נמי אשתו עליו. אחות אשתו פנוי' דאין כאן פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו דאין צריכה הימנו גט ולא נאסרה אשתו עליו הדין פירושא דהאי סוגיא:

והיך עבידא. על המתני' קאי דקתני אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה מאבי' ואח"כ מאמה כו' דהחמישית נכרי' עם הג' והג' עם הראשונה וכדפרישית במתני' ומפרש היכי דמי האי גוונא:

גבר אית ליה ברתא גרסינן וחורגה ואינתו אית לה ברתא וחורגה. ראובן יש לו בת ושמה רחל ובת אשתו מבעלה הראשון לאה והרי הן אחיות מן האם:

ואינתו. וכן אשה אחת שרה יש לה בת בלהה וחורגה בת בעלה זלפה והרי הן אחיות מן האב:

ואסבון דין לדין. ונשא ראובן את שרה:

ואולידון ברתא גרסינן. והולידו בת אחת ושמה דינה הרי דינה זו עם רחל אחיות מן האב ועם לאה נכרי' וכן דינה עם בלהה אחיות מן האם ועם זלפה נכרית:

משריי' מן חורגת' דאיתתא. כלו' התחלתו היתה מן החורגה של האשה ובכה"ג דוקא משכחת לה דנשא מתחילה זלפה ואמרו לו מתה ונשא בלהה אחותה מאבי' ואח"כ נשא דינה והיא אחותה מאמה ועם זלפה נכריות ואח"כ לרחל ואח"כ ללאה ונתבארה משנתינו:

מתני' בן תשע שנים כו' פוסל על ידי אחין. אם בא עליה דביאתו ביאה וכן יש לו מאמר אבל אינו מאמר גמור כדלקמן:

אלא שהוא פוסל תחלה. בגמ' מפרש דאמאמר קאי:

והאחין פוסלין תחלה וסוף. דביאת בן תשע לא קניא לגמרי אלא כמאמר דעלמא וקי"ל דיש מאמר וגט וביאה וחליצה אחר המאמר:

כיצד. בבבלי קאמר דחסורי מחסרא והכי קתני בד"א במאמר אבל בביאה פוסל תחלה וסוף כיצד בן ט' שנים ויום א' שבא כו':

ע"י אחים. שעשו בה מאמ' מתחלה והאי כיצד אבסוף קאי:

מתני' בן תשע שנים ויום א' שבא כו' פסל ע"י. דהוי ליה כמאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני קם ביתה עליה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה:

גמ' הא בסוף אינו פוסל. בתמיה דהא קי"ל ביאתו פוסל בסוף:

אלא לאחר מאמרו. הוא דאינו פוסל אלא בתחלה:

אבל לאחר ביאתו. כלו' לאחר שבא עליה פוסל אפילו בסוף אלא שהוא פוסל בסוף בדבר אחד בביאה:

והן פוסלין בד' דברים. בביאה ובמאמר ובגט ובחליצה:

כיצד כו' ואם לבנו ייעדנה. סוגיא זו כתובה לקמן פ"ק דקידושין הלכה ב' ואיידי דמקשי לקמן ממתני' מייתי לה הכא:

ואם לבנו. כתיב לבנו הוא מייעדה בכסף מקנתו ואין מייעדה לאחין:

ופריך אלא אם אמרת בבן. כלו' דאם בבן הוא מייעדה נימא דייעדנה לאחיו מק"ו כו':

ת"ל כו' ל"ג עד לקמן וכן הוא בקידושין:

שהוא קם תחתיו בשדה אחוזה. דהמקדיש שדה אחוזה ופדאה איש אחר יוצאה לכהנים ביובל ואם פדאה הוא עצמו אינה יוצאה לכהנים ואם פדאה בנו קם תחת אביו ואין יוצאה לכהנים כדתנן פ"ז דערכין:

הואיל ואינו כו' ת"ל כו'. ואע"ג דק"ו פריכא הוא ולמה לי קרא משום דאיכא למימר שדה אחוזה גופא תיפוק מק"ו דיבום דאחיו קם תחתיו והאי הואיל כו' ה"ק הואיל דאמ' משום שאין קם תחתיו הא ליתא דנילף שדה אחוזה וייעוד מק"ו דיבום:

אינו דין שייעדנה לו. בלשון בתמיה דאפ"ה דין הוא כדאמרן:

ת"ל ואם לבנו. והשתא דמעטי' קרא מיעוד הוי יעוד גופא פירכא לשדה אחוזה. ובבבלי קידושין י"ז וב"ב וערכין קאמ' פירכא אחריתא על ק"ו דשדה אחוזה דכלום יש יבום אלא במקום שאין בן:

ואם לבנו. וכן דרשינן למעט בן הבן דאינו מייעד:

בפרשת נחלות את עבד בן הבן כבן. דבן הבן יורש במקום הבת כבן:

והכא. אמאי לית את עביד כו':

מאן דאמר לי. טעמא דהדא מילתא אני משקה לו כוס של יין קונדיטון:

והשיב ר' תנחום הרי פ' נחלות. כלו' דשאני נחלות דמצינו דעשיתה אח כבן כלו' דאפילו אח ושארי קרובים יורשין אם אין שם יורש היותר קרוב ועכ"פ מצינו דשייכי' בירושה אבל ביעוד אין שום יעוד בקרובים:

התיבון רבנן דקיסרין. על תשובת ר' תנחום דאין ראיה מזה דהרי פ' טומאה כו' דכהן מטמא לאחיו ולשארי קרובים האמורים בפרשה כמו שהוא מטמא לבן:

ואין כו'. ואפ"ה לא מטמא לבן הבן כבן:

אמר לו ר"ז הא אזיל קונדיטון. שהפסדת א"נ ר"ת בעצמו קאמר על שהשיבו לו:

לדעת. שצריך שיהיה היעוד מדעת:

ור' יוחנן פליג לית כאן לדעת. אין צריך מדעת ור"י לטעמיה דאמר לקמן מייעד אפי' לבנו הקטן:

אית כאן כר"י בר יהודה. כלו' הא דאמר דבעינן לדעת ר"י ברבי יהודה היא דאמר שם וכן בבלי שם דף י"ט דמעות הראשונים שקיבל האב בעד כסף מקנתה לאו לקידושין ניתנו ולפיכך צריך דעת שתקבל עליה וקס"ד דכמו דבעינן דעת דידה כן נמי לדעת דידיה:

וקאמר ר' שמואל עלה דלא היא דאפי' תימר כר' יוסי בר"י דוקא דעת דידה אבל לא דידיה:

לא קטן הוא. בתמיה לא משמעות הכתוב הוא דאפי' לבנו קטן מייעדה דהא לבנו סתמא כתיב וקטן מי אית ליה דעת:

אם כו'. מימרא אחריתא היא דמייתי פלוגתא דר"י ור"ל:

לדעת. דעת דידה א"נ אדידיה קאי ור"י פליג דמייעדה אפילו לבנו קטן וא"צ לדעת:

בלבד לדעת. כלו' דצריך לדעת ולפיכך אינו מייעדה אלא לבנו הגדול בלבד א"נ לדעת דידה נמי קאמר וכדר' ינאי בבבלי שם:

עושה אלמנה לכ"ג. כדמפרש לקמיה:

וקאמר הש"ס ע"ד דר' יוחנן. דאמר יש ייעוד לקטן ופתר לה הא דקאמר עושה אלמנה לכ"ג בייעודין שייעדה:

ניחא הוא ייעודין שיש לו בה קנין. והויא כאשתו ולפיכך עושה אלמנה אם ייעדה ומת הויא אלמנה לכ"ג כו':

אלא ע"ד דר"ל. דלית ליה ייעוד בקטן וע"כ פתר לה בנישואין בתמיה:

תהא פטורה כו' והתנינן. כלומר דאפילו פטורה מן החליצה ומן הייבום היא אשת קטן כדתנן הכא נשא אשה ומת פטורה ואת אמרת דעושה אלמנה לכ"ג:

אתייא דר"ל כר' יוסי בר' יהודה. דלקמן:

ותני כן. פלוגתייהו דרבנן ור"י בר' יהודה ולקמן מסיק לה הא דמוקי ר' אבין כר' יוסי בר"י:

בן תשע כו'. ברייתא פ' יוצא דופן דף מ"ו:

הרי זו שומא. בעלמא ולא הוו סימנין:

סימנין. וכדמפרש ר' יעקב:

והן. ודוקא שעמדו בו בשעת סימנין בשעה שהוא ראוי להביא סימנין דהיינו בשנת י"ב ויום אחד כדאמר שם ועודן בו דכשהגיע לי"ב לא נשרו:

עמדו בו בשעת סימנין. מי אמרינן למפרע נעשה איש ונ"מ אם קידש אשה לאחר שנראו בו או אם אכל חלב להביא חטאת:

או מיכאן ולבא. דוקא נעשה איש וקמ"ל דאותן שתי שערות כסימנין נחשבין אע"פ שהביא קודם זמן הואיל ועמדו בו בשעת סימנין:

וקאמר הש"ס דר' אבין ודאי פשיטא ליה דלמפרע נעשה איש וכ"ש להבא. וטעמא דאמרינן דפשיטא ליה:

די פתר הדא דר"ל כר"י בר"י. הואיל דחזינן דמוקי הא דר"ל כמותו ש"מ למפרע נעשה איש ומשכחת לה אליביה הא דאמר ר"ל לעיל דבן ט' עושה אלמנה לכ"ג דאם נולדו לו סימנין מאז וקידש אשה למפרע הוי איש:

ולמה לית כו'. ומ"ט לא מוקי ר' יוסי הכי:

וקאמר ר' מנא דהיא צריכה לי'. דהיא מספקא לי' כדבעי ר' יוסי כו' כלומר דהש"ס בעי הוי לי' לר' יוסי למיפשט אליבא דר' יוסי בר"י דלמפרע נעשה איש דאל"כ ר"ל כמאן אמרה לשמעתיה וקאמר ר' מנא דאפ"ה מספקא ליה אליביה והא דר"ל איכא למימ' לחומרא בעלמא קאמר ונ"מ דלענין קרבן לא אמרינן מספיקא להביא חולין לעזרה:

ניחא אלמנה. לר' יוחנן פריך דמוקמינן לעיל אליביה הא דבן ט' עושה אלמנה לכ"ג ע"י יעוד והילכך פריך הניחא אלמנה דעושה דביאתו ביאה והקנין ע"י יעוד מקרי קנין ושפיר אלמנה הויא:

וגרושה. בתמיה כלו' היכי משכחת לה דעביד גרושה הא גיטו ודאי אינו גט אפילו כי קני לה ע"י יעוד:

ומשני תיפתר שבא עליה משהגדיל. ואז נתן לה גט ולקמיה פריך אפי' פחות מט' נמי:

חליצה. היכי משכחת לה דעושה:

תיפתר שבא עליה כו'. ואע"ג דאשת בן ט' פטורה מן החליצה ומן היבום כדתנן הכא שאני התם דע"י קנין יעוד הוא והוי קנין:

ועל ידו. כלו' דלהכי קאמר עושה אע"פ שהוא אינו חולץ משום דע"י הוא מביא לה להיות חלוצה:

מעתה אפי' פחות מתשע. אגרושה קאי דלא משכחת לה אלא כשבא עליה כשהגדיל ונתן גט ואפ"ה קרית ליה בן ט' עושה גרושה דבתר מעיקרא אזלינן אי הכי אפי' פחות מט' בעלמא ולא ע"י יעוד ובא עליה משהגדיל לקנותה ונתן לה גט נמי:

וכיני. כן הוא באמת והא דקתני בן ט' בגין דתנא כולהון תשע גבי אלמנה וחלוצה דע"כ בן ט' דוקא דביאתו ביאה וקנין הוי ע"י יעוד תני אף גרושה עמהן:

מאחז למד ר' יוסי ברבי יהודה. לומר דבן ט' ביאתו ביאה שהרי מצינו בדורות הראשונים שהיו מולידים בני כך:

דתני כו' והרן בן שש וכלב בן עשר. ובבבלי פ' בן סורר ומורה דף ס"ט גריס הרן בן שמונה וכן כלב כדחשיב שם מדכתיב ובצלאל בן אורי בן חור וחור בנו של כלב היה כדכתיב בד"ה ותלד לו את חור ובצלאל כשעשה המשכן בר תליסר הוי כדכתיב איש איש ממלאכתו וגו' וכתוב בכלב בן מ' שנה אנכי בשלח משה מרגלים אשתכח דהוי בצלאל בשנה שניה כשנשתלחו מרגלים בר ארביסר פשו להו עשרין ושית דל תרתי שני לתלת עיבורי אישתכח דכל חד לתמני אוליד. ולפי גי' דהכא צ"ל דכלב לבד הוליד בן עשר והאחרים בני שבע או הא' בן ח' והא' בן שש כדקאמ' הכא הרן הוליד בן שש דהא ע"כ בצלאל בן י"ג הי' כשעשה המשכן:

כמ"ד הוא כלב כו'. כדאמרינן בסוטה בן יפונה שפנה מעצת מרגלים דהאי קרא בן ארבעים שנה אנכי בכלב בן חצרון כתיב:

ר"ש אומר לא פסל. דביאת בן ט' לר' שמעון ספק קניא ספק לא קניא אי קניא קני לגמרי ולא מהני ביאת אחיו ואי לא קניא הוי ליה כמי שלא בעל לא הוא ולא אחיו הילכך לא פסיל ואין הלכה כר"ש:

פוסל ע"י עצמו. שפסל לראשונה ע"י עצמו וכ"ש לשני' דבית א' הוא בונה ואין בונה ב' בתי':

ור"ש אומר לא פסל. דלר"ש ספק אי קניא כו' ואי קניא קני הראשונה ולא מהניא ביאת צרתה ואי לא קני הוי כמי שלא בעל כלל לא לזו ולא לזו ומותר לקיים הראשונה אבל שניה לא דדילמא קניא בראשונה וקיימא שניה עליה באיסור ב' בתים:

ומת חולצת ולא מתייבמת. שיש עליה זיקה שבביאתו של זה הקטן שהוא כמאמר בגדול ולא יצאת מידי זיקת נפילה ראשונה וחל עליה זיקת נפילה שניה ותנן פרק ד' אחין מי שעליה זיקת יבם א' ולא זיקת ב' יבמין:

נשא אשה. שאינה יבמתו ולו אחין הרי זה פטורה דאף על גב דביאתו ביאה אין קנינו קנין כלום עד שיביא ב' שערות אבל ביבמה הואיל וזקוקה ליה שוויי' רבנן כמאמר:

אם לא ידע את הראשונ' משהגדיל הראשונה חולצת ולא מתייבמת דזיקת ב' יבמין עליה הואיל ולא ידעה משהגדיל לא יצאת מידי נפילה ראשונה:

ר"ש אומר מייבם לאיזו שירצה. דלית ליה זיקת ב' יבמין וה"נ אמר בפרק ד' אחין:

וחולץ לשני'. דהא לאו צרות נינהו לאפטורי חדא ביבום חבירתה וייבומי תרוייהו לא דדילמא מאמר קני והוו ב' יבמות מבית אחד:

א' בן תשע ואחד בן כ'. שניהם שוין לדין שלמעלה דכל כמה דלא אייתי ב' שערו' קטן הוי עד שיהיה בן ל"ה שנה ואם הגיע לל"ה ולא הביא ב' שערות אף על פי שלא נראו בו סימני סריס ה"ז סריס חמה:

גמ' שמואל אמר דברי ר"מ כו'. גרסינן לה לעיל פ"ה הלכה ה' ושם פירשתי:

אילו שומר' יבם שנפלה כו'. כתוב' לעיל פ' ד' אחין הלכה י' ושם פירשתי. והקושיא אילו כו' שם אמתני' קאי ואגב גררא נסבא הכא משום דמייתי ראיה ממתני' דהכא:

פשיטא הדא מילתא. בשילהי פ' יוצא דופן תנן בן כ' שנה שלא הביא ב' שערות יביאו ראיה שהוא בן כ' שנה והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם וכדמפרש התם שנולדו בו סימני סריס ואז מחשבינן ליה כגדול לעונשין אלא שהוא סריס והיינו דקאמר הכא דפשיטא הוא זה וכולא עלמא מודין בה שאם הביא ב' שערות פחות מבן עשרים דלמפרע מחשבינן ליה לאיש עד בן י"ג דדוקא בן כ' שנה ולא הביא קאמר במתני' דצריך שנולדו בו סימני סריס לחשבו כגדול אבל אם הביא מקודם נעשה איש למפרע לענין אם אכל חלב מבן י"ג ויום אחד דמביא קרבן או לענין קידושין:

ויותר מבן עשרים כו'. דהואיל ולא הביא עד לאחר מכאן לא מחשבינן ליה למפרע לאיש לכ"ע:

מה פליגין. כי פליגי רב ושמואל לקמיה:

בבן עשרים. אם הביא בשנת עשרים גופה דשמואל אמר למפרע הוי איש הואיל ולא שלמו לו עשרים והביא איגלאי מילתא למפרע שהיה גדול:

ורב אמר כו'. דמדמי ליה כמו לאחר עשרים. ובבבלי פרק הערל דף פ' פליגי רב ושמואל באכל חלב מבן י"ב ועד י"ח לתינוקות וכן לתינוק מבן י"ג עד בן כ' ובנולדו בו סימני סריס ואפי' הביא לאחר מכאן ואיפכא גריס שם דלרב נעשה סריס למפרע:

מתניתא פליגא כו'. ברייתא זו פליגא על שניהם דתניא הסריס כו' בבבלי פ' הערל שם דחיוב בן סורר ומורה משיביא ב' שערו' עד שיקיף הזקן התחתון כדתנן ריש פ"ח דסנהדרין ואי אמרת דלמפרע מחשבינן ליה לאיש קשיא:

ויתיר בו. ויתרו בו דניחוש שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשים דהן ימיו של בן סורר ומורה כדאמר התם דף ס"ט כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים דאז ראוי' אשה שתתעבר ממנו ובן כתיב ולא הראוי לקרותו אב והילכך קאמר בתוך ג' חדשים כלומר דאפילו אם לא הביא יתרו בו דשמא יביא עוד בתוך זמן זה:

ומשני כמאן דמר כו' דהתראת ספק לאו שמה התראה:

מתני'. משנתינו קשיא לשמואל דקתני אחד בן ט' שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שלא הביא ב' שערות. ול"ג הכא למפרע נעשה איש עד לקמן:

כמה דתימר כו' למפרע נעשה איש. בתמיה כלומר דודאי הכא לא שייך לומר למפרע מבן ט' נעשה איש אם הביא ב' שערות בי"ב אלא מיכן ולהבא:

ודכוותה בבן עשרים כו'. נימא נמי אם הביא מיכן והילך נעשה איש דהא במתני' מדמה להו דקתני אחד כו' וקשיא לשמואל:

פתר לה. שמואל הא דקתני ואחד בן עשרים שלא הביא דמשמע אם הביא נעשה איש להבא:

סמוך לעשרים. כלומר אחר עשרים סמוך ורבותא הוא דאפילו נולדו לו סמוך לעשרים מיכן ולהבא נעשה איש אבל בשנת עשרים למפרע נעשה איש:

סליק פירקא בס"ד