שבעת ימים קודם ליום הכפורים מפרישין כהן גדול מביתו. לפי שכל עבודות יום הכפורים אינן כשירות אלא בו שנאמר בפ' יה"כ וכפר הכהן אשר ימשח אותו. ופרישה לכ"ג לפני יה"כ נפקא לן מדכתיב בשבעת ימי המילואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וכתיב בתריה כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודרשו רבותינו לעשות זה מעשה פרה לכפר עליכם זה מעשה יה"כ שהכהן השורף את הפרה והעובד ביה"כ שניהם טעונים פרישה מביתם שבעת ימים כמו שהיו טעונים פרישה אהרן ובניו בשבעת ימי המלואים. ומפרישין אותו מאשתו שמא תמצא אחר הביאה ספק נדה שתראה דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת הביאה היה בה דם זה וטמא הוא משום בועל נדה או אפשר לאחר הביאה ולפיכך מפרישין אותו ז' ימים קודם:

ללשכת פרהדרין. שם פרהדרין היא על פקודים המתחלפים כמו פקידי המלך וכיוצא בהן ולפי שבבית שני הכהנים גדולים שלאחר שמעון הצדיק והדורות הכשרים שאחריו קם היו נותנין ממון להמלך להתמנות לכ"ג ומתוך שרשעים היו רובן מהם לא היו מאריכין ימיהם ולפעמים היו שאף שנתן לא השלימו והיו מתחלפין לכך נקרא לשכה זו לשכת פרהדרין:

ומתקינין לו כהן אחר תחתיו. מזמינין לו כהן שאם יארע לו קרי או איזה פסול ישמש זה ככה"ג באותו יום תחתיו ואותו כהן שמזמינין לו א"צ פרישה מביתו מקודם ומשום דזה אינו ודאי ועוד שיכולין לשאול אותו אם יארע לו איזה ספק או לא:

אמרו לו חכמים אם כן. דחיישית למיתה אין לדבר סוף שמא אף זו תמות אלא לטומאה דשכיחא חיישינן לפיכך מתקינין לו כהן אחר תחתיו אבל למיתה דלא שכיחא שימות בפתע פתאום לא חיישינן ואין מתקינין לו אשה אחרת. והלכה כחכמים:

גמ' שמע לה מן הדא. לפרישת כ"ג ז' ימים קודם יה"כ דכתיב בפרשת מלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ודריש לכאשר עשה ביום הזה אלו שבעת ימי המלואים. כלומר דאדלעיל קאי דכתיב בשלו את הבשר פתח אהל מועד ושם תאכלו אותו וגו' ומפתח אהל מועד וגו' ועל זה אמר כאשר עשה ביום הזה הוא הראשון של הז' ימים כך תתנהגו כל ז' ימים ואכתי לדורות לא נפקא לן עד לקמן:

צוה ה'. מכאן למדנו לדורות דהאי צוה מיותר הוא דכבר כתיב לעיל כאשר צויתי לאמר וגו' אלא דהאי צוה לדורות נאמר ומלעשות דאבתרה נפקא לן דהצוואה לדורות דקרא זה שעיר של יה"כ וכלומר דהפרישה לדורות על קודם יה"כ נאמר דאשכחן ביה עשייה דכתיב ועשהו חטאת וטעמא דנקט זה שעיר של יה"כ משום דלשון עשייה הראשונה שבפרשה גביה הוא דכתיבא:

או אינו אלא שעיר של ר"ח. כלומר מנא לך למידרש דהאי צוה לעשות לדורות על יה"כ הוא דנאמר דילמא על שעיר של ר"ח הוא דאשכחן ביה צווי ועשייה דכתיב קודם קרבנות של יום השמיני דמלואים ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ומשום דבכל הקרבנות השעירים שהקריבו בו ביום לא היה בהם הנוהג לדורות אלא שעיר של ר"ח בלבד וכדאמרי' שלש שעירים היו באותו היום וכו' הלכך פריך ואימא דפרישה דקרא לדורות ללמד על שעיר של ר"ח הוא דנאמר דטעון פרישת ז' בכל ר"ח כמו השעיר הראשון שנוהג לדורות היה אחר פרישת שבעה:

לכפר עליכם. כתיב וזה המקרא נאמר לאהרן ולבניו ודרשי' מעליכם דמיותר הוא אלא לומר דהאי לכפר הנרמז בקרא שהוא לדורות לא אמרתי לך שטעון פרישת שבעה אלא בכפרה שהיא כזו של יום השמיני מה כפרה זו שהיא אחר פרישת שבעה היתה כפרת אהרן בפ"ע וכפרת בניו בפ"ע כדכתיב קח לך עגל בן בקר לחטאת וגו' ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת וגו' ולא מצינו שהיה כפרת הבנים עם כפרת אהרן בקרבנו דהא וכפר בעדך כתיב וא"כ נכלל כפרת הבנים בכלל כפרת כל ישראל ולא בכפרת אהרן ואף זו של יה"כ היא כמו כן שכפרת אהרן בפ"ע היא בוידוי הראשון של פרו וכפרת הבנים והיא של שאר הכהנים בוידוי השני הוא דאע"ג דבקרבן אחד מתכפרין מ"מ חלוק כפרתן שדברים היא ועוד דאיכא למ"ד דלא מיתכפרי כהנים בפרו של אהרן אלא מקופיא ולא מקיבעא ושפיר יליף מהיקישא דפרישת שבעה לדורות על כפרת יה"כ הוא דנאמר:

ר' יונה בשם בר קפרא שמע לה מן הדא וכו'. כלומר דבר קפרא פליג על ר' יוחנן דלא יליף מהאי קרא אלא פרישה ליה"כ ובר קפרא יליף מהאי קרא גופיה לפרה וליה"כ כדמסיק ואזיל:

כהיא דאמר ר' בא וכו'. כלומר כעין דדריש ר' בא לעיל מלכפר אבל לא כטעמיה אלא דדריש מהקישא דלכפר מה זו כפרה של מלואים שאינה כשירה אלא בכ"ג. כלומר שתחילת עבודה של יום שמיני למלואים לא היתה אלא בכ"ג אף כפרה זו של יה"כ אני מורה לפרישת שבעה שאינה כשירה אלא בכ"ג:

מה בין כהן השורף וכו'. תוספתא בריש פ"ב דפרה היא:

שזה אפרשתו בטהרה. אין הפרשתו אלא משום טהרה:

וזה אפרשתו בקדושה. בשביל קדושה ליכנס במחנה שכינה ויתבונן להשים אימה אל לבו בפרישה זו:

על דעתיה דר' יוחנן דו לא יליף לה מן הדין קרייא שמע לה וכו' ניחא על דעתיה דבר קפרא דיליף לה מן קרייא למה כאן נוגעין וכו'. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלפו התיבות בטעות. כלומר בשלמא לר' יוחנן דלא יליף פרישה לכהן השורף את הפרה מהכתוב אלא דטעמא הויא לפי שמעלה היא בפרה וסילסול היא מתקנת חכמים ומשום שנעשית בטבול יום להוציא מלבן של צדוקין ולפיכך החמירו בה בזה שלא יהו אחיו הכהנים נוגעין בו והכל משום מעלה וסילסול בעלמא ניחא ההפרש בין כהן השורף את הפרה ובין של יה"כ אלא על דעתיה דבר קפרא דיליף לה לתרוייהו מן הכתוב א"כ מ"ש זה מזה ולמה כאן נוגעין וכאן אין נוגעין דקס"ד דהואיל דפרישת הכהן של פרה מן הכתוב הוא לא שייכא להוסיף בו מעלה יתירה מה שאין בכהן של יה"כ דהא תרוייהו מחד קרא הוא דדרשינן להו:

אמר ר' חייא בר אדא. היינו טעמא שחששו שלא יגעו בכהן של פרה שלא יטמאו אותו אחיו הכהנים בנגיעתן בו אחר שהזו עליו כדתנן בריש פ"ב דפרה מזין עליו כל שבעת ימים ויצטרך שיזו עליו פעם שנית אם ירצה לעבוד עבודה ומשום דבגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת כדתנן בפ"ב דחגיגה הלכך בכהן של פרה הוא דחששו בכך ולא חששו בכהן של יה"כ מפני שאינו נטמא בנגיעתן בו:

ולא כך וכו'. בתמיה וכי בלא כך אינו טמא מחמת הזייתו עליו וכמ"ד והזה הטהור על הטמא על הטמא טהור ועל הטהור טמא והיכי מצי עביד עבודה ועל כרחך דאמרת ביה דאפשר דלא עביד עבודה כלל שהרי צריך טבילה והערב שמש בכל אלו שבעת ימים ואנן לא אשכחן בהדיא ביה דעביד עבודה והדרא קושיא לדוכתה מ"ט אין אחיו הכהנים נוגעים בו:

א"ר בון אף בר קפרא אית ליה וכו'. כלומר על כרחך דלאו טעמא משום טומאה הוא אלא דאף לבר קפרא דס"ל דעיקר פרישה בכהן של פרה ילפינן מהכתוב כמו בכהן של יה"כ מ"מ לענין שלא יהו נוגעין בו אינו אלא משום מעלה וסילסול בעלמא שעשו חכמים בשל פרה ומשום שהקילו בפרה לשרפה בטבול יום כדלעיל החמירו בה בשאר מעלות שלא יזלזלו בה והלכך נמי בשל יה"כ לא חששו בכך:

בעא קומי ר' יוחנן. הקשה לפניו לדידך דממלואים ילפת לה אי מה איל המלואים מעכב וכו' כלומר אי מה שנא' במלואים מעכב הוא דילפינן מדכתיב ועשית לאהרן ולבניו ככה וככה עיכובא היא נימא דאף שעיר של יה"כ כלומר פרישה של יה"כ דדרשת לעיל מדכתיב לעשות זה שעיר וכו' גם כן מעכב בדיעבד וכ"ת אה"נ הא לא מצית אמרת מדקתני מתקינין לו כהן אחר ולא קתני מפרישין ואם יארע בו פסול בכ"ג משמש זה בלא פרישה:

והוא מקבל מיניה. בתמיה ור' יוחנן מקבל הקושיא מר"ל ולא השיב לו כלום והיה לו להשיבו כדלקמן:

מן מה דאמר ר' מנא וכו'. כלומר למה לא השיבו מן מה דר' מנא שהיה ג"כ מתמיה על זה האיך רשב"ל מותיב כך לפני ר' יוחנן והוא מקבל ממנו וישיבנו ומאי קושיא וכי לא מצאנו דבר המעכב למד הוא מדבר שאינו מעכב וכן להפך כדמסיק ואזיל:

מלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח. כצ"ל ובספרי הדפוס נתחלף בטעות וכן הא דלקמן. ברייתא היא בת"כ והובאה בפ"ו דזבחים דף ס"ה ובעולת העוף משתעי דילפינן מליקתו שהיא בראש המזבח מהקטרה אלמא דילפינן מליקה המעכבת מהקטרה שאינה מעכבת דכל עצמו שלא הקטיר כשר:

תמיד תמיד וכו'. וכן מצינו נמי איפכא דילפינן דבר שאינו מעכב מדבר המעכב כדתנן בפ' אלו מנחות נקמצות דף ע"ו על המתני' כל המנחות באות עשר עשר חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהן באות שתים עשרה. וכדמפרש התם לחם הפנים בהדיא כתיב ביה שתים עשרה חלות וחביתי כ"ג אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים דבתרוייהו כתיב בהו חק עולם. והכא דריש תמיד תמיד דכתיב בתרוייהו. מה תמיד האמור בלחם הפנים שנים עשר אף תמיד האמור בחביתין שנים עשר. כצ"ל:

לחם הפנים מעכב. ביה הי"ב חלות משום דיהיה כתיב ביה ואין החביתין מעכבת לי"ב חלות וילפינן זה מזה לכתחלה:

לקיחה לקיחה. וכן מצינו עוד דיליף דבר המעכב מדבר שאינו מעכב וכהאי מ"ד דס"ל בפ"ק דסוכה דף יא דלולב צריך אגד וגמר לקיחה לקיחה מפסח מצרים נאמר במצרים ולקחתם אגודת אזוב ונאמר בלולב ולקחתם לכם ביום הראשון מה להלן באגודה אף כאן נמי באגודה וילפינן לולב דמעכבביה האגודה להאי מ"ד דאם לא אגדו פסול מפסח מצרים דאינה מעכבת האגודה לדורות דהא כתיב בהאי קרא ולקחתם וגו' והגעתם אל המשקוף וגו' ודבר זה אינו נוהג לדורות וכדחשיב לה בתוספתא פ"ח דפסחים בדברים שחלוק פסח מצרים מפסח דורות וא"כ הרי מצאנו דבר מעכב וכו' ואמאי קיבל ר"י מר"ל הקושיא ולא השיב לו כלום:

הא רשב"ל מקשי עלה וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דהשתא מפרש דהא חזינן דר"ל מקשי על הילפותא ממילואים וא"כ מהיכן יליף לה איהו לפרישת שבעה לכ"ג ביה"כ דאפרישה דמתני' לא מצי פליג:

כהדא דתני וכו'. בת"כ תני לה דכתיב בזאת יבא אהרן מאי בזאת במה שאמור בענין הפרשה ולקמן מפרש לה:

מפרישין אותו כל שבעה וכו'. במילואים אף זה לכ"ג קודם יה"כ מפרישין וכו':

וכי אמור הוא בענין. הרי לא נזכר ממלואים בענין הפרשה:

אלא מכיון שמיתת בני אהרן אמורה בענין. והן לא מתו אלא בשמיני למלואים כמו שהוא אמור בענין:

ופריך וא"כ לית סופיה דרשב"ל מישמעיניה מן הדין קרייא. דהא איהו גופיה נמי יליף לה מקרא דמלואים כדאמרת דס"ל כדרשא דהאי תנא בזאת וכו' ומאי מקשי עליה דר' יוחנן:

אלא כאינש דשמע מילה ומקשה עלה. כלומר ודאי לא פליג רשב"ל על ילפותא ממלואים אלא כך דרכו כאדם ששומע דבר ומקבלו ואעפ"כ מדקדק עליו ומי נימא קאמר דאי ילפינן ממלואים א"כ לכולא מילתא הוה לן למילף מהתם:

אמר ר' יוסה בר' בון. דלא כך הוא דרשב"ל לא יליף כלל ממלואים אלא טעמיה דילפינן לפרישה מסיני דכתיב וישכון כבוד ה' על הר סיני ויכסהו הענן ששת ימים ויקרא אל משה ביום השביעי וס"ל כהאי תנא דאמר זה היה מעשה אחר עשרת הדברות שהיה תחלה לארבעים יום ועלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן:

מה משה וכו' עד שנתקדש בענן כל שבעה. כל שבעה לאו דוקא דויכסהו הענן ששת ימים כתיב אלא מדכתיב ויקרא אל משה ביום השביעי משמע דתחלת יום השביעי עדיין נתכסה בענן היה עד שקרא לו הקב"ה ורמז לשבעה איכא:

אף אהרן וכו'. כלומר וכן מצינו באהרן בימי המלואים ומיהו לדורות מסיני הא דילפינן בבנין אב שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה:

על דעתיה דר' יוחנן. דיליף מקרא דמלואים ולא כדדריש האי תנא בזאת כאמור בענין א"כ למה מיתת בני אהרן אמורה כאן בענין וכו' אלא כדדריש ר' חייה בר בא בני אהרן וכו':

אמר ר' בא בר בינה למה סמך הכתוב מיתת מרים וכו'. ואידך יליף להא מדדריש ר' בא דלסמכה מיתת מרים לפרשת פרה ללמדך שמיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל ולדידיה הא דמיתת בני אהרן האמור בענין ללמד על פרישת שבעה ממלואים כדס"ל לאידך דלעיל:

כתיב ובני ישראל נסעו וגו'. גרסי' להא בסוף פ"ק דסוטה עד ונקבר שם שגמלו לצדיק חסד וע"ש:

עשירית האיפה. שהכהן הדיוט מביא ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום והיא הנקראת חביתין:

ומכנסיים. בבגדי כהונה מעכבין במלואים דאע"ג דלא כתיבי לא בצואה בפ' תצוה ולא בעשייה בפ' צו מ"מ מעכבין הן:

מ"ט זה וזה עשייה. כתיב בהו. בעשירית האיפה כתיב יעשה אותה ובמכנסיים ועשה להם מכנסי בד והואיל ובפ' צוואה כתיב וזה הדבר אשר תעשה מרבינן כל מידי דכתיב בהו עשייה:

אמר רבי חנינה. מהיכן למדנו עיכובא מדכתיב שם ועשית לאהרן ולבניו ככה וככה עיכובא היא א"כ כל האמור בפרשה הוא דמעכב ולא ס"ל לרבות דברים שאינם אמורים בפרשה:

ואתייא. הא דר' חנינה דלא מרבינן אלא מענין הפרשה וזהו כדדריש ר' שמואל בשם ר' יונתן זה הדבר היה צריך לכתוב וכתיב וזה הדבר לרבות שאפי' קריית הפרשה של צוואה מעכבת שכך מצינו דדברים שנצטוה משה בפ' תצוה וזה הדבר אשר תעשה להם וגו' אמר לבני ישראל בהתחלת ימי מלואים כדכתיב בפ' צו ותקהל העדה וגו' ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות אלמא דלא מרבינן שארי דברים שלא הוזכרו בפרשה:

אמר ר' יוחנן כל המעכב לדורות וכו'. ומפרש מה אית לך דממעט ר' יוחנן מהא דר' חנינה דאמר כל האמור בפרשה מעכב:

סמיכה. דכתיבא שם וסמך אהרן וגו' וכן שירי דמים דכתיב ואת כל הדם תשפוך אל יסוד המזבח ואלו אינן מעכבין לדורות אין מעכבין כאן. לר' יוחנן אין מעכבין במלואים ולר' חנינה מעכבין הן במלואים:

ציץ ומצנפתו של אהרן וכו'. סדר לבישת בגדיהם מפרש ולמיסבר קראי לפי שבפ' תצוה כתיב ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתנת ואת מעיל האפוד וגו' ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת וגו' ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וגו' דמשמע שבתחלה הלבישו לאהרן בגדיו ולא חגר אותו באבנט עד שהלביש בניו כתנות ואח"כ חגר אבנט לאהרן ולבניו מבלי הפסק בגד אחר בין האבנטים ובפ' צו בעשייה כתיב ויקרב משה את אהרן וגו' ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל וגו' ואח"כ המצנפת והציץ ואח"כ כתיב ויקרב משה את בני אהרן וילבישם כתנות ויחגור אותם אבנט הא כיצד הלכך פליגי הכא ולפרש דלא ליקשו קראי אהדדי ר' חנינה ס"ל דקראי דבפ' צו לדוקא שבתחלה הלביש לאהרן הכתונת וחגרו באבנט ואח"כ המעיל והחשן ומצנפת וציץ ואח"כ הלביש בניו הכתונת וחגר אותם באבנט. והא דכתיב בצואה והלבשת את אהרן וגו' וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו לאו למימרא כמשמען אלא שלא הקפיד כ"א בלבישת הבגדים כולם של אהרן בתחלה וחגרו גם באבנט כמו שנאמר בעשייה ושיהא קודם לאבניטן של בניו וכלומר דהא דכתיב וחגרת אותם אהרן ובניו היינו שיהא כבר אהרן חגור באבנט אחר שהלבישו הכתונת ואח"כ הלבישו שאר הבגדים ואחר כך לבניו הכתונת והאבנט והיינו דקאמר ציץ ומצנפתו של אהרן קודם לאבניטין של בנים כלומר דהעיקר שיהא אהרן כבר חגור באבנט קודם לגמר הבגדים והכל יהא קודם לאבניטן של בנים וכך הבין משה וכך עשה:

יהודה ברבי אומר וחגרת אותם וגו'. כלו' בפירוש דקרא הוא דפליג וס"ל דהאי קרא כמשמעותו מתפרש והיה נראה שילביש בתחלה לאהרן את בגדיו ולא יחגור אותו באבנט עד שילביש לבניו הכתונת ואח"כ יחגור לאהרן האבנט ואח"כ לבניו מבלי הפסק בבגד אחר בין האבנטים. ומשום דאכתי קשיא ולמה לא עשה משה כן הלכך מסיים אמר ר' אידי וכו' והיינו כדר' אידי דהדא דאת אמר למצוה אבל לציוי ויקרב וגו' וכלומר לא לדוקא נאמר ולציווי שלא יפסיק בבגד אחר בין האבנטים אלא למצות האבנטים הוא דנאמר שמצוה שיהו חגורים באבנט אהרן ובניו ולא לציווי לסדר הלבישה אלא לציווי הסדר הוא כאשר עשה משה ויקרב וכו' וכדאיתא. א"נ יש לפרש דר' חנינה ויהודה ברבי פליגי בסדר הלבישה דמר דייק לשון הציווי ומר דייק לשון העשייה ובאבנט כדלעיל ור' אידי מפרש דכי היכי דלא תיקשי קראי אהדדי אתה אומר דקרא דתצוה למצוה הוא דנאמר וכדפרישית דמצוה שיהו חגורים באבנט אבל לציוי סדר הלבישה כאשר עשה משה כך הוא נאמר לו ציווי סדר הלבישה:

פשט הוא לן. מקובלים אנחנו מפי השמועה שבחלוק לבן שמש משה בכהונה גדולה כל שבעת ימי המלואים ולא בבגדי כהונה:

ותני לה. הכי בברייתא דת"כ:

כי היום. שישמש אהרן בבגדי כהונה גדולה ה' נראה אליכם:

עשירית האיפה. של יום השמיני היאך קרבה חצייה וכו' משום דכתיב בה מחציתה בבקר ומחציתה בערב ותנן בפרק ד' דמנחות חביתי כהן גדול לא היו באות חציים אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכהן שהקריב מחצה בשחרית ומת ומינו כהן אחר תחתיו לא יביא חצי עשרון מביתו ולא חצי עשרונו של ראשון אלא מביא עשרון שלם וחוצהו ומקריב מחצה ומחצה אבד וכו'. והשתא הבעיא הוא ביום השמיני שלא נתחנך אהרן עד שהקריב קרבנו וקרבן העם וזה היה אחר קרבן תמיד של שחר כדכתיב ויקרב אהרן אל המזבח וגו' ויקרב את קרבן העם וגו' ויקרב את המנחה וגו' ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר וא"כ בעולת הבקר שבכל יום קרבו חביתין אחר מנחת הבקר כדשנינו בסדר המערכה אפשר שלא הוקרב הואיל ועדיין לא נתחנך אהרן ולא הקריבו החביתין עד בין הערבים שהרי זה ככהן העומד אחר התמיד של שחר וצריך להביא עשרון שלם אלא שבשאר כהן העומד בין הערבים דינו שחציו קרב וחציו אבד הואיל וכבר קרב חצי עשרון בשחרית וכאן אי נימא שלא הוקרבו החביתין בשחרית א"כ עשרון שלם מביא והיא קריבה שלימה או דלמא הואיל ומ"מ יום החינוך היה היתה קריבה חציה בשחרית ואע"פ שעדיין לא הוקרבו קרבנות היום וחצייה בין הערבים כדין עשירית האיפה שבכל יום והיינו דבעי חציה קריבה או שלימה קרבה:

מן מה דכתיב. ביום השמיני אחר שהוקרבו כל הקרבנות ואחר שבירך אהרן את העם ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ודרשו בברייתא דמלואים מלמד שלא בא עמו אלא ללמדו על מעשה הקטרת דכתיב לעיל מיניה וירד מעשות החטאת מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה א"כ הדא אמרה חצייה קריבה כדין חביתין של כל יום ויום מחצה בבקר ומחצה בין הערבים וכבר הקריב אהרן חצי של בקר דאם תאמר שלימה קרבה ומטעמא משום דאכתי לא קרבה כלל בשחרית וכדפרישי' א"כ ניתני שבא ללמדו על מעשה הקטרת ועל עשירית האיפה שעדיין לא קרבה כלל היום אלא ש"מ דחצייה קרבה כבר מקודם אחר מנחת הבקר:

אמר ר' תנחום. מהא ליכא למישמע מידי דכי ולא עבודות שבפנים אנן קיימין. בתמיה דהרי אל אהל מועד כתיב ושם מעשה הקטרת אבל עשירית האיפה שקרבה על מזבח החיצון כבר לימדו על עבודות שבחוץ בכל שבעת ימי המלואים וכן היום בשאר עבודות שבחוץ והלכך לא תני הכא עשירית האיפה ואיכא למימר דשלימה היתה קריבה:

מילואים מה היו. כל מה שקרב בימי המלואים מה היו אם קרבן יחיד או משל ציבור היו. ופשיט לה מן מה דכתיב ויסמכו וגו' ואין סמיכה אלא בבעלים הדא אמרה קרבן יחיד היו:

והתני. בברייתא בהדיא קרבן צבור היו. וקאמר ר' אידי אין משל צבור נתנדבו ומסרו להם שיהא כשלהם:

מלואים מאיכן למדו וכו'. לפי שנאמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים. ושואל הש"ס מתי כלו אלו שבעת ימים דאי לענין התחלה ודאי מיום הראשון נחשב לא מלילה שלפניו שהרי פרישתן ביום היה כדמוכחי קראי אלא לענין אימתי כלו הוא דשואל דמהיכן נלמד אם מן הקרבנות דקי"ל בקדשים הלילה הולך אחר היום או ממעשה בראשית שהיום חחר הלילה כדמפרש ואזיל אין תימר וכו' והשתא אם תאמר מן הקרבנות נלמד והתחילו ימי המלואים מיום הראשון ולא מהלילה שלפניו א"כ לילה אחרון של שבעה אין לו יום שלאחריו שכבר כלו ימי המלואים ובתחלת יום השמיני היו יכולין לצאת מפתח אהל מועד אבל כל אותו לילה שלאחר יום שביעי עדיין לא היו יכולין לצאת שהלילה הולך אחר היום אבל אין תימר ממעשה בראשית נלמד א"כ יום ראשון אין לו לילה כלומר ודאי יום הראשון לא היה לו לילה דפרישתן ביום היה אלא לילה אחרון אחר השבעה היו יכולין לצאת שכבר כלו שהרי אחר יום הראשון התחילו למנות מן הלילה של יום השני ויום השני שהוא יומם ולילה וכן כולם ונמצאו בסוף יום השביעי כלו ימי הפרישה. וגופה דהבעיא לא איפשיטא ולקמן פליגי אם היו ישיבתן כל הלילה מבלי הפסק או לא:

תמן תנינן. בפרק שתי הלחם דף צט גבי סידור לחם הפנים על השלחן בכל שבת שסילקו מערכה הישינה וסידרו החדשה וקתני התם ארבעה כהנים נכנסים שנים בידם שני סדרים ושנים בידם שני בזיכין וארבעה מקדימין לפניהם שנים ליטול שני סדרים ושנים ליטול שני בזיכים וכו' אלו מושכין ואלו מניחין וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנאמר לפני תמיד ר' יוסי אומר אפי' אלו נוטלין ואלו מניחין אף זו היתה תמיד וכדקתני בתוספתא עלה בפי"א ר' יוסי אומר אפי' פירקו ישינה בבקר והכניסו חדשה בין הערבים אפילו בשאר ימות השנה מוציאין אותן חוץ לעזרה אין בכך כלום מה ת"ל לפני תמיד כדי שלא ילין שלחן בלא לחם:

מתניתא דרבי מאיר. ת"ק דמתני' ר"מ היא דס"ל תמיד בלי הפסק הוא לפיכך אלו מושכין ואלו מניחין:

מדר' יוחנן מודה ר' מאיר שאם פירקו וכו'. כלומר ומדר' יוחנן שמענו דקאמר דגם ר"מ מודה בדיעבד שאם פירקו את הישינה בשחרית וכו' דאף זו היתה תמיד ולא נפסל הלחם ולא פליג אלא לכתחלה:

ר' יוסי אומר וכו' אמר ר' יוחנן מישיבת אהרן ובניו למד ר' יוסי. כלומר הא דקאמר וסידרו את החדשה בין הערבים דמשמע דמיהת צריך שיסדרו החדשה ביום מקודם הלילה וזה נלמד מישיבת אהרן ובניו באהל מועד בימי מלואים שנאמר בהן ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים דמשמע שצריך שימסור יום ללילה ולילה ליום וכלומר שישבו כל הלילה ומבלי הפסק עד שהיום ימסור ללילה וכן הלילה ימסור ליום שלאחריו וכמה דתימר בישיבת אהרן ובניו וכו' והכא נמי בלחם הפנים צריך שימסור יום ללילה ולילה ליום:

ר' חייה בר יוסה אמר וכו'. כלומר בהא מודינא לך שהיום צריך שימסור ללילה ולפיכך צריך שיסדרו החדשה מבין הערבים אבל אינו צריך שימסור הלילה ליום אלא מכיון שמסר יום ללילה דיו ונקרא תמיד ואם אחר שהיה על השלחן בתחלת הלילה אע"פ שאח"כ הוציאו חוץ לעזרה וסידרו בתחלת היום אין בכך כלום וכדקתני בתוספתא אליבא דר' יוסי ובלבד שלא ילין השלחן כל הלילה כולה בלא לחם:

מה אמר ר' חייה בר יוסף בישיבת אהרן ובניו. אם הכא נמי בישיבת מקצת הלילה באהל מועד היה די או דילמא בישיבת כל הלילה בדוקא. ופשיט לה דק"ו היא דמה אם תמן בלחם הפנים שכתוב בו יערכנו לפני ה' תמיד את אמר מכיון שמסר יום ללילה דיו. כאן במלואים שאין כתוב בו תמיד לא כ"ש דבישיבת מקצת הלילה סגי:

אשכחת אמר וכו'. נמצא למדין אנו דלדעתיה דר' יוחנן שהיה צריך שישבו שם כל הלילה מבלי הפסק ובכל יום היה משה מקים המשכן ומפרקו כדתני בברייתא דלקמן והיו שם שבע עמידות וששה פירוקין לפי שביום הראשון שפירשו לא היה פירוק לא ביום ולא בלילה שצריכין היו לישב שם כל הלילה ולמחרתו ביום השני בבקר פירקו והעמידו אח"כ לעבודת היום ומפני שעכ"פ היה צריך פירוק וכדיליף לה לקמן מנין לפירוקין וכו' הרי בכל ששה ימים שלאחר יום הראשון היה עמידה ופירוק מלבד ביום הראשון שהיה שם עמידה בלי פירוק הרי לשבעת ימי מלואים שבע עמידות וששה פירוקין ועמידה של יום השמיני לא קא חשיב לפי שבו ביום שוב לא פירקו וכת"ק דברייתא דלקמן ולא קא חשיב אלא של שבעת הימים:

על דעתיה דר' חייא בר יוסף היה שם ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין. משום דלדידיה בישיבת מקצת הלילה היה די ולאחר שישבו בתחלת הלילה היו יכולין לצאת ולחזור וללון שם כדקאמר מכיון שמסר יום ללילה דיו וקראי נמי דייקי ליה דכתיב ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים עד יום מלאת ימי מלואיכם והדר כתיב ופתח אוהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים א"כ לא הוזהרו מלצאת כ"א בימים והישיבה הוא ג"כ בלילה אלא שלא הוזהרו מלצאת ולחזור בלילה והשתא לדידיה היה משה מפרק בלילה אחר שישבו שם בתחלת הלילה וכדי להראות להם שמותרין הן לצאת אחר שישבו מקצת הלילה אלא שבאמת לא מצינו שחזרו ללון בביתם במחנה לויה ולנו באהל מועד גם בלילה ולפיכך אחר תחלת כל לילה שפירק וכדי להראות שמותרין הם לצאת חזר והעמידו לפי שבאמת לנו שם כל הלילה ולמחרת בבקר היה צריך לחזור ולפרקו ולהעמידו אח"כ לעבודת היום לפי שהקמת הלילה פסולה לעבודת היום וכדקאמר ר' זעירא לקמן זאת אומרת וכו' ומחשבון זה לר' חייה בר יוסף הוא דנלמד נמצא שהיה שם ביום הראשון שתי עמידות ופירוק אחד עמידה בבקר לעבודת היום ופירוק אחר שישבו בתחלת הלילה כדי להראות ההיתר לצאת ועמידה אח"כ מפני שלנו שם כל הלילה כדאמרן ובשאר ששה הימים היה פירוק בבקר ועמידה אחריו לעבודת היום ואחר שישבו תחלת הלילה פירוק ועמידה וכן בכל יום ויום מהששה היה שם ביום וכן בלילה שתי עמידות ושני פירוקין ומלבד ביום הראשון היה שם שתי עמידות ופירוק אחד הרי לשבעת הימים ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין:

תני וכו'. השתא מייתי האי ברייתא דמלואים דמינה נלמד כל הא דלעיל וכן הא דלקמן:

היה משה מושח את המשכן ומעמידו. לפי שבתחלה היה צריך למשוח את הקרשים סביב סביב לקדשם ואח"כ מעמידו:

ומפרקו. לר' יוחנן כדאית ליה ולר' חייה בר יוסף כדאית ליה:

וסידר עליו את העבודות. כלומר כשהעמידו היה סודר עליו את העבודות של יום ביומו כדכתיב:

ר' יוסי בר' יהודה אומר אף ביום השמיני העמידו ומשחו ופירקו. כלומר דס"ל דשני פעמים היה מושחו להמשכן בכל יום ויום משיחה ראשונה קודם שהעמידו כדברי ת"ק והשניה אחר שהעמידו וא"כ היה צריך לחזור ולפרקו כדי למשחו פעם שנית סביב סביב ואח"כ העמידו לעבודת היום וא"כ היה זה צריך גם ביום השמיני והיינו דקאמר ר' יוסי בר' יהודה העמידו ומשחו ופירקו שלאחר שהעמידו היה צריך למשחו שנית ופירקו כדי למשחו כולו סביב סביב ופליג ר' יוסי בר' יהודה את"ק בתרתי דלהת"ק לא היה שם משיחה אלא פעם אחת קודם שהעמידו ולר' יוסי בר' יהודה חזר ומשחו אחר העמידה ראשונה ולהת"ק לא היה ביום השמיני פירוק כלל ולר"י בר' יהודה גם ביום השמיני היה פירוק והיינו לאחר עמידה הראשונה פירקו כדי למשחו שנית וחזר והעמידו לעבודת היום וכמו כן היה בכל שבעת ימי המלואים אבל מודה ר"י בר' יהודה שביום השמיני אחר שהעמידו לעבודת היום שוב לא היה פירוק כל ימי הקמת המשכן שם וכדכתיב בפ' בהעלותך ויהי בחדש השני וגו' שאז נעלה הענן מעל המשכן ונתפרק ויסעו וגו'. וא"ת הני תרתי מילי לר' יוסי בר' יהודה מנא ליה אומר אני דמיתורא דקרא קדריש וכדמוכח מדלקמן דכתיב ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו ויקדש אותו ואת כל כליו ואת המזבח ואת כל כליו וימשחם ויקדש אותם דהאי וימשחם מיותר הוא דהרי כבר כתיב וימשח וגו' ועל המשכן ועל הכל קאי או דלכתוב וימשחם לחודו כל דלעיל נכלל בו וימשח דרישא דקרא למה לי אלא ש"מ שבתחלה משח המשכן וחזר ומשחו אחר שהעמידו כשמשח את הכלים וזהו וימשחם שחזר ומשחו עם הכלים. ומדכתיב ויהי ביום כלות משה להקים וגו' וזה היה ביום השמיני למד דגם ביום השמיני היה פירוק זה אחר העמידה הראשונה כדי למשחו שנית וכשנדע זה נבין הא דלקמן. אמר רבי זעירא זאת אומרת וכו'. אדלעיל ואחשבון לר' חייה בר יוסף קאי דמשם נלמד וכדפרישית:

אשכחת אמר. על דעתיה דר' יוחנן בר' יוסי בר' יהודה וכו'. כלומר דלעיל אמרנו החשבון למר ולמר ואליבא דהת"ק והשתא נמצינו למדין דלר' יוחנן ואליבא דר"י בר יהודה היה שם בשבעת ימי המלואים ארבע עשרה עמידות ושלש עשרה פירוקין דהא לעיל אליבא דהת"ק אמרנו דלרבי יוחנן היה ז' עמידות וששה פירוקין ואליבא דר' יוסי בר' יהודה נתוספו עוד ז' עמידות וז' פירוקין שהרי ביום הראשון היו שתי עמידות ופירוק אחד למשיחה שנית כדלעיל וביום השני היה פירוק לעמידה דאתמול ועמידה ופירוק ועמידה כמו ביום הראשון וכך היה בכל יום ויום מהששה נמצא לכל יום ויום מהששה היו שתי עמידות ושני פירוקין וניתוסף ליום ראשון עמידה אחת ופירוק ולכל יום ויום מהששה ניתוסף עמידה ופירוק הרי נתוספו ז' עמידות וז' פירוקין ובין הכל י"ד עמידות וי"ג פירוקין לר' יוחנן ואליבא דר' יוסי בר' יהודה:

ועל דעתיה דר' חייה בר יוסף ואליבא דר' יוסי היה שם וכו'. דהרי לאליבא דהת"ק היה לר' חייה י"ד עמידות וי"ג פירוקין ועכשיו שנתוספו לר' יוסי בר' יהודה עוד ז' עמידות וז' פירוקין הרי בין הכל עשרים ואחת עמידות ועשרים פירוקין לשבעת ימי המלואים ושל יום השמיני לא קא חשיב דאנן לא חשבינן אלא של ימי המלואים שמשה היה עובד בכהונה גדולה והיה מטריח עצמו בעמידות ובפירוקין ולהודיעך כחו של משה:

מנין לפירוקין. רמז מן התורה דילמא כשהקים בתחלת המלואים שוב לא פירקו:

ויהי ביום כלות משה להקים. ויהי ביום הקים משה את המשכן מיבעי אלא למידרש ביום שכלו הקמותיו שעד היום היה מקימו וחוזר ופירקו ומקימו:

רשב"ל אמר. מהכא כאשר צוה וגו' וכן צריך לעשות בכל הימים א"נ אפרישה דמתני' קאי וכדדריש ר' יוחנן לעיל והיינו דפריך ולא כבר תניתה לעיל דמהכא נפקא לן פרישה לדורות:

ומשני חדא בשם ר' יוחנן וחדא. ואית דאמרי להאי דרשה דפרישה בשם ר"ש בן לקיש:

בשמיני אית תניי תני נמשח. איכא תנא דס"ל גם בשמיני נמשח המשכן ואיכא תנא דס"ל לא נמשח וכן איכא תנאי דפליגי אם נתפרק בשמיני או לא:

פשט הוא לן וכו'. כלומר דלאו במשיחה לחוד הוא דפליגי הני תנאי ואידך בנתפרק לחוד אלא הני תנאי כהני תנאי ובמשיחה שנית הוא דפליגי דמ"ד נתפרק וכדי למשחו שנית הוא וכדפרישית לעיל ומ"ד לא נמשח שנית משום דלא נתפרק וכדי למשחו היה צריך פירוק כדלעיל:

מ"ד נמשח. והיינו שנית ניחא דכתיב וימשחם ומיותר הוא אלא למשיחה שנית נאמר והכל כדפרישית לעיל:

מה מקיים וימשחם. דמאחר דכתיב ברישא דקרא וימשח אותו וגו' הכל בכלל:

מעלה אני עליכם וכו'. כלומר ללמד שמקובל לפני הקב"ה כאלו שהיה מחוסר משיחה ואתם משחתם אותו בתחלה:

מ"ד נתפרק ניחא דכתיב (ביחזקאל מג) שבעת ימים יכפרו את המזבח וטהרו אותו ומלאו ידיו ויכלו את הימים והיה ביום השמיני והלאה יעשו הכהנים על המזבח וגו'. דמשמע דגם ביום השמיני הוא כמו בשבעת הימים מדכתיב והיה ביום השמיני ולא כתיב מיום השמיני:

מה מקיים וכו'. כלומר מה מקיים סיפא דקרא וקאמר כפרה שהיא בדם קאמר ולא על המשיחה:

כהדא דתני על זה. על כהן של יה"כ ועל כהן של פרה היו מזין וכו' כדי שיכנסו המים של הזאה תחת הזאת הדם של ימי המלואים:

תחת הדם ותחת שמן המשחה. של המלואים דכתיב ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן וגו' וא"כ דם ושמן חדא נינהו וה"נ כפרה בדם תחת שמן הוא:

פירש בן בתירה. אמתני' קאי ותוספתא היא בריש מכלתין וה"ג שם למה מפרישין כ"ג מביתו ללשכת פלהדרין פי' ר' יהודה בן בתירה שאם תמצא אשתו ספק נדה ויבא עליה ונמצא טמא שבעת ימים:

וישראל חשודין על הנדות. בתמיה ואף לגי' התוספתא וכי חשוד הוא לבא על ספק נדה:

כהאי אלא כהאי דתנינן תמן בפ"ב דשבועות היה משמש עם הטהורה וכו' וכלומר דה"נ חיישינן לכ"ג שמא תטמא בשעת תשמיש:

אשכחת אמר וכו'. כשתמצא לומר ולדקדק תראה דמאי דאמר ר' יוחנן לטעמא דפרישה דילפינן ממלואים צריכה עוד לטעמא דבן בתירה וכן לטעמא דבן בתירה צריך נמי לטעמא דרבי יוחנן כדמפרש ואזיל:

אילו אמרה ר' יוחנן לטעמיה בלחוד וכו' הוינן אמרין ישמש מטתו וישן לו בלשכת פלהדרין. כלומר ישמש מטתו בביתו וילך לו לישן בלשכת פלהדרין דמקיים מצות פרישה בזה הוי דצריך נמי לטעמא דבן בתירה ואי מטעמא דבן בתירה לחוד הוינן אמרין יפרוש ממטתו שאינו צריך לפרוש אלא מתשמיש המטה ויכול הוא לישון בתוך ביתו הוי דצריכה לטעמא דתרוייהו:

תני. בתוספתא פ"ק כל לשכות וכו':

אף היא גזירה גזרו עליה. דס"ל לר' יהודה דירה בעל כרחה היא ולאו שמה דירה אלא משום גזירה שמא יאמרו כ"ג חבוש בבית האסורין הוא שאין לו מזוזה:

בשעריך אית תניי תני בשעריך. שלך פרט לשערי הר הבית והעזרות דלאו שלך הן ואית תנא תני דבשעריך לרבות הוא דכל הנקרא שער חייב במזוזה ומפרש דהני תנאי כהני תנאי דמ"ד פרט כר' יהודה ס"ל דפטורין הן ולשכת פלהדרין מדרבנן ומשום גזירה ומ"ד לרבות כרבנן ס"ל דכל שיש בה בית דירה חייבת:

יאות אמר רבי יהודה. דבשעריך שלך משמע ומ"ט דרבנן בשעריך וכי בית דירה הן והיאך אתה מרבה מבשעריך לשערי הר הבית והעזרות דלאו בית דירה הן:

התיב ר' יוסי בר' בון. ומאי קושיא והתני בשעריך לרבות שערי המדינה ותיקשי נמי וכי בית דירה הן. אלא לאו דהיינו טעמא שבהן נכנסין הן לבית דירה ולפיכך חייבין והכא נמי לשערי הר הבית והעזרות דקאמרי לרבות לחיובא היינו טעמא שבהן נכנסין הן לבית דירה שיש לשכות שהן בית דירה וכגון של כ"ג וכל לשכות דפטורין אותן שאינן לבית דירה הן:

חולדת המולים. מלישנא דמתני' פ"ק דמדות שני שערי חולדה מן הדרום והיתה שם לשכה נקראת חולדת המולים שהמולים מצניעין כלי המילה בתוכה וכבית דירה היא וחייבת במזוזה וגרסי' להא נמי לקמן בפ"ד דמגילה:

חלון שהוא ד' על ד'. ופתוח לבית שהעבדים יושבין שם וכלי המנפה בידם ומניפין לרבוניהם לעשות להם ריח ולגרש הזבובים חייבין במזוזה דכבית דירה הן:

לולים וכו'. עליות זו למעלה מזו מלשון ובלולים יעלו (מלכים א ה):

הן דהוא דרס אסקופתא ארעיתא. כלומר שהרי בכ"מ שדורס על האיסקופה התחתונה הוא דורס לעלות למעלה. א"נ דכל אסקופה של כל עליה ועליה כאסקופה התחתונה היא נחשבת ודרך ביאתך להם היא ולפיכך כל אחד ואחד חייבין במזוזה ואינן יוצאין י"ח במזוזה של הבית התחתון:

דהוה עביד מדעתון דכל רבנן. שהיה עשוי לפי דברי הכל שהסכימו עמו והיה מצטער על שלא היה רואה אותו היאך היה נוהג במזוזה:

לשכת בלווטין. לשון שרים וחשיבות:

ועכשיו. אחרי שקילקלו מעשיהם הן קוראין אותה לשכת פלהדרין וכו' כלומר לשון גנאי ושפלות:

פראידתין מילא עבידה. לשון כינוי הוא ושם דבר עשוי הוא ולאו שמה ממש אלא כזה המכנה בשם חדש מאליו לגנאי פראידתין פחותים פרא היא בלשון הש"ס הזה:

בראשון. בבית הראשון:

על שהיו נוטלין. הכהונה בדמים שנותנין להמלך:

אמרו כפה הסיח את המנורה. שיח. החמור הפך המנורה ודרך משל היא על שם שהשני ששילח זהב לשוחד נצח את הראשון:

וכן בשני. אם היה כך בבית שני ועל זה קאמר ר' יוחנן בן תורתא דלא כך הוא אלא מצאנו וכו':

וכל ווסת. כל מדה טובה היה להם:

דלמא. מעשה בר' זעירא וכו' ואמרינן ביותר היא השנאת חנם מג' עבירות הללו שהרי בראשון שחרב נבנה ובשני לא נבנה אלמא קשה היא ביותר:

אמר ר"ז. היינו טעמא הראשונים עשו תשובה וכו':

והשנים נתגלה עונם. כלומר וכי נתגלה לנו עונם בכתוב ולפיכך לא נתגלה ג"כ קיצם. א"נ לא נתנלה עונם גרסי':

עידיכם. תנו מידיכם בבית הבחירה והוא יוכיח שחזר לראשונים ועדיין לא חזר לאחרונים:

אבותינו העבירו את התקרה. כלומר עונם גרמה לקלקל התקרה בלבד כמו שנאמר ויגל את מסך יהודה מלשון סכך ותקרה אבל אנו פעפענו קלקלנו את הכתלים ועל שם האומרים וגו' וזה גרם עונותינו:

מה מייחדין ליה עמיה. אם כהן זה שמתקינין לו מהו שצריך ג"כ פרישה ומייחדין ליה עם הכ"ג בלישכה:

א"ר חגיי משה וכו'. כצ"ל משה בשבועה הוא וכך היה דרכו של ר' חגיי בכ"מ לומר בלשון שבועה זו כמו שתמצא בפ"ד דדמאי ובכמה מקומות והבאתי בריש פ"ב דסנהדרין וכך הוא בפ"ג דהוריות. וגרסי' שם בהלכה ב' לכל סוגיא דכאן עד ונעשיך אב בית דין לישראל. וכן לקמן בפרק קמא דמגילה בהלכה ט' עיין שם ותמצא מבואר והגי' הברורה מכאן ומכאן:

מנין כשם וכו' כך מקדשין ליה וכו'. על תנאי שאם יארע דבר באשתו שתהא זו מקודשת לו וקידושין גמורין א"א כדמתרץ לקמן דא"כ הוה להו שני בתים:

עד דאת מקשי לה על דר' יהודה. באשה:

קשייתה נמי על דרבנן. דאי חיישי לטומאה אם כן אין לדבר סוף דשמא יארע טומאה בכהן האתר. ומשני קרי מצוי היא וכו' וגזרו על דבר שהוא מצוי והיינו לחוש בכ"ג שמא יארע בו פסול ותו לא חששו בזה האחר דלטומאה דתרין לא חיישינן אבל מיחה לא שכיחא ולא חיישי כלל שמא תמות אשתו:

והא אשכחן וכו'. כלומר הרי שמצינו כאן אליבא דרבי יהודה דחייש למיתה:

הדא היא דתנינן תמן וכו'. והיינו הך דמתני' ואיידי דמייתי להאי עניינא לקמן בפ"ז דגיטין בהלכה ו' למרמי דר' יהודה אדר' יהודה גריס נמי הכא דתנינן תמן וכן תמצא בהרבה מקומות בש"ס הזה:

תמן תנינן. בפ"ג דגיטין בהלכה ג' המביא גט וכו' בחזקת שהוא קיים ולא חיישי' למיתה ולא פליג ר' יהודה וקשיא תמן את אמר אין מיתה מצוייה והכא את אמר לר' יהודה מיתה מצוייה:

תמן. בגטין בדינא דיחיד הוא וכאן במתני' בדינא דשייכא לצבור שהכ"ג בא לכפר על כל ישראל וחומר הוא בצבור דאע"ג דבעלמא לא חייש למיתה הכא חייש ר' יהודה:

והא אשכחן. דר' יהודה מחמיר אפי' ביחיד דלא שייכא לכל ישראל כדקתני לקמן בפ"ו דשקלים אמר ר' יהודה לא היה שופר של קיני חובה בירושלים שמא תמות אחת מהן וכו'. והוי ליה חטאת שמתו בעליה שדינה שתמות וכשהדמים מעורבין הן בקרבן א"א להקריב וחטאת שמתו בעליה לא שייכא אלא ביחיד:

ויקדש מאתמול. על הא דקאמר רבי יהודה קאי שמקדשין לו אשה אחרת על תנאי שאם תמות אשתו ביה"כ תהא זו מקודשת לו ולמה לא יקדש אותה מאתמול קדושין גמורים:

וכפר בעדו ובעד ביתו. כתיב משמע בעד בית אחד ולא בעד שני בתים לפיכך מקדשה על תנאי ואין כאן אלא בית אחד:

לא נמצא זה כקונה קנין בשבת. שאם תמות אשתו ביה"כ חלו קדושין של האחרת. והרי קונה קנין ביה"כ ותנן בפ"ה דביצה לא דנין ולא מקדשין לא בשבת ולא בי"ט:

א"ל משום שבות. הוא ושהתירו במקדש שבות כזה:

הדא אמרה. מדפריך לא נמצא זה כקונה קנין בשבת ודוקא במקדש היא שהתירו ומפני הדחק א"כ אילין דכנסין ארמלין צריך לכונסן מבע"י לפי שהאלמנה אין לה חופה שיהא קונה אותה לכל דבר לזכות במציאתה ובמעשה ידיה ואינה נקנית לו אלא בביאה או שיתייחד עמה מבעוד יום קודם השבת שלא יהא כקונה קנין בשבת אם יתייחד עמה בתחלה בשבת:

מתני' כל שבעת הימים וכו'. שמרגילין אותו בעבודה:

זורק את הדם. של תמידין:

ומקטיר את הקטרת כו' ומקריב את הראש ואת הרגלים. וה"ה לכל האברים:

כדי שיהא רגיל בעבודה. ביה"כ:

ושחר כל הימים. דינו של כ"ג בכל עת שירצה להקריב מקריב ואינו צריך פייס:

שכ"ג מקריב חלק בראש. אם ירצה אומר עולה זו אני מקריב מנחה זו אני מקריב ואין המשמר יכולין לעכב על ידו:

ונוטל חלק בראש. אם ירצה אומר חטאת זו שלי האשם זה שלי, ודוקא בקדשי המקדש אבל בקדשי גבול ה"ה כשאר אחיו הכהנים וחולקין בשוה והכי איתא בתוספתא פ"ק:

גמ' ואינו טמא משום הזייתו. שהזו עליו כדאמרינן לעיל שהיו מזין עליו מכל חטאות שהיו שם והזאת מי חטאת שהוזה על הטהור מטמאין אותו והיכי מצי עביד עבודה:

אמר ר' יוסי בר' בון. לא היו מזין עליו בשחרית אלא משהיה מקריב קרבנותיו היו מזין עליו לעת ערב וטובל ומעריב שמשו ולמחר עביד עבודה:

שכ"ג מקריב וכו'. ומפרש היך עבידא כיצד הוא נוטל חלק בראש אומר עור של עולה זו היא שלי ונוטל חלה אחת משתי הלחם של עצרת ושש חלות מלחם הפנים בכל שבת שמתחלקין אחר שהוקטרו הבזיכין ושאר השש חלות מתחלק להמשמר:

הכא. בעור הקרבן הוא נסב כולה שאתה אומר עור זה שלי ונוטל כולו והכא בשתי הלחם ולחם הפנים הוא נסב פלגא ומאי טעמא:

כאן לקרבן יחיד. נוטל כולו אם ירצה:

וכאן לקרבן צבור. מחלק הוא מחצה על מחצה עם הכהנים:

תני. חדא ברייתא דרבי פליג וקאמר אומר אני שלא יטול אלא מחצה ואקרבן יחיד קאי. ואית תניי תני דה"ק רבי אומר אני שיטול מחצה והכי גריס בתוספתא פ"ק:

היך עבידה. אלו שתי הלשונות אליבא דרבי היאך הן מתפרשין:

היה שם עור אחד. של עולה לרבנן הוא נוטל את כולה ועל זה שייך לישנא דרבי אומר אני שלא יטול אלא מחצה ומחצה לכהנים ואם היו ד' וה' עורות לרבנן אינו נוטל אלא אחד וע"ז קאמר רבי אומר אני נוטל מחצה מהכל וכדיליף מקרא מדכתיב לאהרן ולבניו ללמד שלעולם נוטל הכ"ג מחצה:

כהדא. עובדא:

בילי ואסטרגי. בולי הם עשירים והשרים ואסטרגי הם המוני עם ולשון לעז היא סארט"י ד"י אמינ"י:

הוה לון קריבו. היה להם מתנה אחת שהוטל עליהם מהמלך ואתא עובדא קומי רבי ואמר וכי אין הבולי בכלל שאר המוני העם הם ולאיזה דבר פרט המלך ואמר בולי ואסטרגי אלא כך אמר אלו יתנו מחצה ואלו יתנו מחצה:

רבי כדעתיה וכו'. מדפרט הכתוב לאהרן ולבניו:

והא מתניתא פליגא. תוספתא היא בפ' י"ב דמנחות האומר הרי עלי מאה עשרונות למנחה ולהביאן בשני כלים מביא חמשים וכו':

אילו מי שאמר וכו'. כלומר דמפרש טעמא ומפני מה הוא מביא מחצה בכלי זה ומחצה בכלי זה משום דאלו אמר הרי עלי ק' עשרונות סתם ולא אמר יותר ודאי בכמה כלים כפי שירצה הוא מביאן ולאיזה דבר פרט ואמר בשני כלים אלא להביאן מחצה על מחצה הלכך יבא חמשים וכו':

ותני עלה וכו'. כלו' אפ"ה תני מלה בסיפא שאם הביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחד יצא וקשיא לרבי דהרי כאן פרט בשני כלים ואפילו הכי קתני דאף על פי שלא הביא מחצה על מחצה יצא:

אמר רבי יוסי ברבי בון וכו'. שאני הכא דמכיון שעד ששים יכולין הן לבלול בכלי אחד כדתנינן בפרק י"ב דמנחות עד ששים יכולין להבלל הרי זה כמי שקבע לו ששים בכלי אחד משעה ראשונה דמסתמא דעתו היה להביא בכלי אחד מהן כל כך שיכולין להבלל בו:

לא צורכא דלא וכו'. מסקנת דבריר' יוסי בר' בון הן כלומר לא צריכא לך להקשות מכאן אלא אי הוה תני הכי אמר הרי עלי ששים עשרונות להביאן בשני כלים כו' יצא ושפיר היא דמצית למידק שאפי' פרט בשני כלים אפ"ה קתני יצא דהכא ליכא טעמא דבילה אבל השתא דאיכא טעמא דבילה לא מצית למידק עלה דרבי:

אשכח תני כן. מצינו חדא ברייתא דתני הכי דאפי' בכה"ג יצא בדיעבד וא"כ פליגא עליה דרבי. רבי חנניה חברין דרבנן בעי. על הא דמותיב מברייתא דעשרונות וכי למדין אנו מדת הדין והוא ענין ממון מעשרון שהיא ענין קרבנות. וקאמר הש"ס אין דאשכח תנא והוא למד מדת הדין ממדת עשרון:

א"ר אבין. הא דקתני אם הביא שלשים בכלי אחד וכו' יצא ובלבד שלא יביאם בג' כלים:

ר' בא בר ממל אפי' בכמה כלים. דמכיון דליכא הכא טעמא דבילה אפי' הביא בכמה כלים יצא:

בכל יום. משבעת הפרישה כ"ג מתלבש בכליו וכו' והולך בתוך ביתו ביום דליכא למיחש למידי ובא ומקריב וכו' ולן בלשכת פלהדרין:

רבי עוקבא בשם ריב"ל. קאמר לא היה כ"ג נוהג לעשות כן בכל ימות השנה להתלבש בכליו ולהקריב התמידין אלא בשבתות ובי"ט וא"כ בימי הפרישה בשבת עשה כן:

אית תניי תני הציץ מרצה על מצחו. בזמן שהוא על מצחו של כ"ג הוא מרצה ואם אינו על מצחו אינו מרצה:

ואית תניי תני אפי'. מונח הוא בזוית מרצה ומפרש לטעמייהו דמר דרש על מצחו תמיד וכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' משמע דוקא בעודו על מצחו. ומר אמר אפי' בזוית מן הדא דיה"כ נלמד שכ"ג משמש עבודת היום בבגדי לבן והציץ מרצה:

מ"ד הציץ מרצה על מצחו. דוקא מסייע לר' יוסי ברבי בון דאמר בכל יום כ"ג מתלבש בכליו וכדי שאם יהיה איזה דבר שצריך ריצוי הציץ יהא מרצה. ומ"ד אפי' מונח בזוית מרצה מסייע לר' עוקבא דאמר לא היה נוהג לעשות כן ולהתלבש בכליו אלא בשבתות וי"ט וא"כ בימות החול במה שצריך ריצוי ציץ מרצה הוא לעולם ואפי' אינו על מצחו:

מתני' מסרו לו זקנים מזקני בית דין וקורין לפניו. באלו שבעת ימים:

בסדר היום. בעבודתו ובסידורו הכתוב בפ' אחרי מות ובפירושו:

אישי. אדוני:

או שמא לא למדת. בגמרא קאמר שזה הוא במקדש שני בזמן שהיו מעמידים כ"ג שאינם מהוגנין כדאמר לעיל בהלכה א' דאלו במקדש ראשון לא היו מעמידין אלא הגדול שבכהנים בחכמה וכו':

כדי שיהא מכיר. שיתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום:

גמ' שמא שכחת. ניחא אלא שמא לא למדת בתמיה:

ולא כן תני. בתוספתא פ"ק:

שתהא גדולתו מאחיו. שאם אין לו עושר גדלהו משל אחיו ומדלא כתיב והכהן המשיח קא דריש:

ר' אומר בנוי וכו'. נוי הוא תואר ובמראה הוא מראה הפנים ומהמשחה קא דריש רמז לאלו החמשה שכך הוא אותיותיו:

כאן בראשון וכו'. כדפרישית במתני':

איכן היו מעמידין אותו מבפנים. בעזרה אצל שער המזרח או מבחוץ לעזרה ומפרש ואזיל מה נפקא מינה:

אין תימר מבפנים כהאי דתנינן תמן וכו'. ה"פ דהאי מילתא דלמאי דתנינן לקמן בפרק ג' אין אדם נכנס לעזרה לעבודה אפי' הוא טהור עד שיטבול. אין תימר מבפנים. וכאן הרי לא טבל דהא לא תנן מטבילין ומעמידין אותו וכו' ש"מ דכל שנכנס לעזרה שלא לעבודה כגון הכא אין צריך טבילה דכל הנכנס לעזרה לעבודה בדוקא תנינן ובין דאית ביה חששא דטומאה וכגון ערב יה"כ שחרית דשמא אירע בו טומאה בלילה שלפניו ובין היכא דליכא ביה חששא דטומאה כלל כגון ביה"כ דבלילה שלפניו לא היו מניחין אותו לישן וחששא דטומאה ישנה נמי ליכא דהא כל ז' עביד עבודה וטביל ועביד הערב שמש אפ"ה הכל שוה לדינא הוא דאם נכנס לעבוד עבודה צריך טבילה ושלא לעבודה לא גזרינן מידי וא"צ טבילה וזהו דקאמר כהאי דתנינן וכו' כלומר דלעבודה דוקא הוא וא"כ חמש טבילות דבאותו היום של יה"כ הראשונה מחמת עבודת התמיד היא וכמו בכל יום דתנינן שלא היה אדם נכנס וכו' וארבע מחמת יה"כ בין חילוף בגדים בכל פעם וכדדרשינן מהכתוב ורחץ בשרו וגו':

ואין תימר מבחוץ. היו מעמידין אותו ומטעמא דאכתי לא טבל היום ואע"פ שלא לעבודה היא מ"מ היום צריך טבילה משום חשש טומאה ולא יכנוס לעזרה אם נזכר שיש לו טומאה והשתא דוק מינה דכל היכא דליכא כאן חששא דטומאה כלל א"צ טבילה ואפי' נכנס לעבודה דהא עיקר טעמא דטבילה כדי שיזכור אם יש לו טומאה והשתא טבילה ראשונה של יה"כ דליכא חששא דטומאה ביה כלל לא היתה צריכה אלא דמחמת קדושת יה"כ היא דחמירא א"כ כולהון החמש טבילות מחמת יה"כ היא:

מעבירין לפניו וכו' ולמה לא אמר. נמי מעבירין לפניו שעיר שהוא ג"כ מעבודת יה"כ:

בלא כך אינו זקוק להערות. בתמיה הא תנן לקמן בסדר העבודה בפ' הוציאו לו שלאחר שמזה מפר ושעיר לפני ולפנים וכן על הפרוכת שכנגד הארון מבחוץ עירה דם הפר לתוך דם השעיר וכו' ויצא אל המזבח וכו' ומכיון שלבסוף זקוק הוא להערות ולערב שניהן כשהוא רואה היום הפר זכור הוא ג"כ להשעיר ומתבונן בעבודתו וא"צ להעביר לפניו השעיר:

אשכח תני ושעיר. אשכחן חדא ברייתא דתני נמי שהעבירו לפניו אף השעיר:

מתני' כל שבעת ימים לא היו מונעין ממנו מאכל ומשתה. דמהו דתימא דהואיל ועביד עבודה כל ז' ימים ימנעו ממנו שלא יבוא לידי טומאה ולא מצי עביד למחר דבעי הערב שמש קמ"ל דלא חששו כן אלא משום עבודת יה"כ דלא סגי אלא בעבודתו ושאר כל הימים אי לא מצי עביד יעבוד כהן אחר:

לא היו מניחין אותו לוכל הרבה. ואפי' מן המאכלים שאינן מביאים לידי חימום שהמאכל וכו' ושמא יארע לו טומאה ומאכלין המביאין לידי חימום כגון חלב חם וביצים וכו' כדקחשיב בגמרא לא היו מניחין אותו לאכלן כלל עם חשיכה:

גמ' תני וכו' ולא קונדיטון. מאכל שעושין מיין ופלפלין ומיני בשמים:

ולא אתרוג וכו'. כלומר וכן לא שאר מיני פירות המרגילין לזיבה:

אעפ"כ וכו'. אפי' לאחר כל שמירות הללו היו מתפללין על כך והיו קורין עליו את הפסוק הזה אם ה' לא יבנה בית וגו' אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר:

ולא מן הניסים וכו'. כדקחשיב בפ"ה דאבות עשרה נסים נעשו בבית המקדש וא' מהן שלא אירע קרי לכהן גדול ביה"כ ולמה היה צריך שמירה:

על שם לא תנסו. את ה' מכאן שאין לסמוך על הנס:

ר' יוסי בר' בון. אמר כאן בבית ראשון היו אלו הנסים. כאן שהיה צריך שמירה בבית שני:

מתני' מסרוהו זקני ב"ד. אותן שקראו לפניו בסדר היום מסרוהו לזקני כהונה:

הוליכוהו לעליית בית אבטינס. כדי ללמדו חפינת הקטרת שנאמר ומלא חפניו קטרת סמים דקה והיה משימו בתוך הכף וכשבא לפני ולפנים להקטיר היה צריך להחזיר הקטרת לתוך חפניו ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו ומערה הקטרת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלא חפניו כשהיתה וצוברו ע"ג הגחלים וזו היא עבודה קשה שבמקדש:

ונפטרו. זקני ב"ד ובשעת פטירתן משביעין אותו וכו' שלא תשנה ולעשות מעשה הצדוקין וליתן את הקטרת על הגחלים מבחוץ ולהכניס לפנים שהם דורשין כי בענן אראה על הכפרת בענן עשן הקטרת יבא לפנים ואז אראה על הכפרת אבל אין הדבר כן שהרי הכתוב אומר ונתן את הקטרת על האש לפני ה' א"כ למה נאמר כי בענן אראה על הכפרת ללמד שהוא נותן בה מעלה עשן כדקאמר בגמרא:

והוא פורש ובוכה. לפי שחשדוהו לצדוקי:

והן פורשין ובוכין. על שחשדוהו לפי שהחושד בכשרים לוקה בגופו ושמא כשר הוא ואין בלבו כלום:

גמ' על גבי שער המים היתה. אותה עלייה של בית אבטינס וסמוך ללשכתו של כ"ג היתה:

מעשה באחד וכו'. תוספתא היא בפ"ק:

לא באו ימים קלין עד שמת. ובתוספתא גריס לא שהה שלשה ימים עד שנתנו בקברו:

ויש אומרים. שמיד שיצא מן הקדש יצא וחוטמו מזנק תולעים. לפי שחוטמו הוא ראשון להכניסה וכמין פרסת עגל עלה בתוך מצחו שנגפו מלאך שנאמר בהם וכף רגליהם ככף רגל עגל:

אית דבעי מימר היא דפרה וכו'. כלומר כל אלו המעשים כהן צדוקי אחד הוא שעשה אותם ומעשה דפרה הוא בתוספתא פ"ב דפרה דגריס שם על מה שאמרו מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה מפני הצדוקין שלא יהיו אומרים במעורבי שמש נעשית. שהם אינם מודים למדרש חכמים שטבול יום כשר בפרה ומעשה באחד שהעריב שמשו ובא לשרוף את הפרה וידע בו רבן יוחנן בן זכאי ובא וסמך שתי ידיו עליו כדי לטמאו. ואמר לו אישי כ"ג מה נאה אתה להיות כ"ג רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה אחרי שעלה צרם לו באזניו א"ל בן זכאי לכשאפנה לך א"ל לכשתפנה לא שהה שלשה ימים עד שנתנוהו בקבר. ומעשה דסוכה במתני' פ"ד דסוכה ולהמנסך אומרים לו הגבה את ידך שפעם אחת ניסך אחד ע"ג רגליו. לפי שאין הצדוקין מודין בניסוך המים. ורגמוהו כל העם באתרוגיהם:

ר' סימון לא אמר כן. שזה הכל היה בכהן אחד אלא או דפרה ודסוכה היה ע"י אחד ומעשה דיה"כ היה ע"י אחר או דמעשה דפרה ודיה"כ היה ע"י אחד ודסוכה היה ע"י אחר. וגרסי' לכל הא ודלקמן בפ"ד דסוכה בהלכה ח':

מאן דאמר וכו'. ומפרש דלמ"ד לא היו ימים קלין עד שמת זה שעשה ביה"כ א"כ הוא כהאי דאמרי תלתיהון עבד שעשה מעשה דפרה ודיה"כ ודסוכה ובסוכות מת שרגמו אותו וזהו ימים קלים מיוה"כ עד הסוכות ולא כגירסת התוספתא:

ומ"ד יצא חוטמו וכו'. ומת מיד ביום הכפורים א"כ כמ"ד או דפרה ודסוכה היה חד ששרף את הפרה ואחר כך אירע זה בסוכות ונרגם ודכפורים היה אחר שהרי מת באותו יום. או דפרה ודכפורים היה כהן חד ששרף את הפרה ואח"כ עשה מעשה זה ביה"כ ומת מיד ודסוכה היה אחר ונרגם:

צוחה עליהן העזרה וכו'. כלומר כמו שצוחה על בני עלי כך צוחה העזרה על אלו שעשו שלא כהוגן:

בו ביום. בסוכות שרגמוהו באתרוגיהם נפגמה קרן המזבח ע"י כך ונתנו עליו וכו':

בעון קומי ר' אבהו. על היש אומרים שזה של יה"כ מת מיד וניגף ע"י מלאך והכתיב וכל אדם וגו' אפי' אותן שכתוב בהן ודמות פניהם פני אדם וכו' והיאך בא המלאך לשם:

א"ל. לא היה זה בשעה שבא לכפר אלא בשעה שנכנס כדרכו להוציא את הכף והמחתה:

כתיב והביא וגו'. שהרי הצדוקין אומרים וכו' שאם לפני בשר ודם אין עושין כן שיעשו עשן לפניו ק"ו וכו' ועוד הרי הוא אומר כי בענן וגו' אבל חכמים אמרו להן וכו' כדפרישית במתני':

ומנין שהוא נותן בה מעלה עשן. כלומר מנין לעיכוב ת"ל וכסה וגו'. וא"כ האי קרא לעיכוב ולעונש וכתוב כי בענן וגו' לאזהרה נאמר:

ת"ל כי בענן אראה על הכפרת. א"כ משמע דקודם מיתת בני אהרן נאמר דאלו לאח"כ הרי כבר נראה היום והיה לו לומר נראתי וכדמסיים ר"ז לקמן להאי דרשה:

הא כיצד וכו'. מכאן שאין הקב"ה עונש אא"כ הזהיר מקודם וכמו כאן שהיתה אזהרה מקודם מיתתן ונענשו אחר כך שהכניסו הקטרת שלא כהוגן:

מתני' אם היה חכם. הכ"ג הי' דורש כל ליל יה"כ שלא יחטפנו שינה ושמא יראה קרי:

ואם לאו. שאינו חכם אבל הוא תלמיד ויודע להבין ולשמוע דבר הלכה ת"ח דורשין לפניו:

ואם לאו. שאינו יודע להבין קורין לפניו:

באיוב. שהן דברים המושכין את הלב לשומען ואין שינה חוטפתו:

גמ' תני. בברייתא שהיו קורין לפניו במשלי ובתהלים:

מפני שטעמן. כשמפרשין לפניו טעמיהן ופירושן מפיגין הן את השינה:

מה ניתני. במתניתין קבוטר או קבוטל והוה רב קאי ומצלי ולא הוה יכול להפסיק ואחוי לי' באצבע לרמז וכאומר צפר צעוק ואמור קבוטר:

מתני' פרחי כהונה. הבחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח:

מכין לפניו באצבע צרדה. הוא האצבע האמצעי וכדתני בתוספתא פ"ק אצבע גדולה של ימין ונקרא צרדה על שם שהיא צרה לאצבע הסמוך לאגודל וכשמכין באצבע גדולה על האגודל נשמע קול וכדי שלא יישן:

עמוד והפג אחת. כלו' מעט על הרצפה של שיש כדי שתצטנן ולא תישן:

גמ' רב חונא אמר באצבע צרדה בפה. היו נותנין האצבע צרדה על הפה כדי להוציא קול נעימה:

ור' יוחנן אמר באצבע צרדה ביד. היו מכין על אגודל כדפרישית במתני':

מתניתא. תוספתא פליגא על ר' יוחנן דתני שם איזו היא אצבע צרדה אצבע גדולה של ימין:

בפה לא בנבל ולא בכנור. מה היו אומרים שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית וגו':

פתר לה ר' יוחנן. דה"ק נעימה האומרת באצבע צרדה אומרה בפה כלומר. לעולם היו מכין אותה ביד וכפי קול הנעימה היוצאת מזה כך היו אומרים אח"כ אלו הפסוקים באותו קול הנעימה ובפה וכו':

מתני' בכל יום תורמין את המזבח. תרומת הדשן שחותה במחתה מן הדשן אשר על המזבח בין מעט בין הרבה:

ונותנו במזרחו של הכבש. והיא היתה תחלת העבודה בשחרית:

וביום הכפורים היה תורם מחצות. משום חולשא דכהן גדול שעליו לבדו מוטל כל העבודות וצריך להשכים יותר:

וברגלים. דנפישי ישראל ונפישי קרבנות ורב הדשן במקום המערכה וצריך להעלותו ממקום המערכה למקום שבאמצע המזבח ונקרא תפוח לפי ששם גל גדול של דשן צבור ומונח בתפוח והיו משכימין לתרום מאשמורה הראשונה שהיא שליש הלילה:

ולא היתה קרות הגבר מגעת. ברגלים:

עד שהיתה עזרה מליאה מישראל. המביאים קרבנותיהם להקריבם מיד אחר תמיד של שאר:

גמ' אמר ר' מלא לא מסתברא דאי לא וכו'. כלומר וכי לא מסתברא אלא איפכא מדתני במתני' ושיהא תרומת הדשן ביה"כ מאשמורה הראשונה וברגלים לא ישכימו כל כך אלא מחצות וכדי שלא יבאו לידי צמאה כשישכימו הרבה ובעזרה אין מים לשתות לפי שהכיור היה משוקע שלא יהיו מימיו נפסלים בלינה וביה"כ דאסור בשתייה לא איכפת להו בהשכמה:

אמר ר' יוחנן תרומת הדשן תחלת עבודה שלמחר היא. וא"כ כבר היו מעלין את הכיור לפי שצריך לקדש ידיו ורגליו מהכיור המשוקע במים והמים מצויין להם אם יצמאו לשתות:

הדרן עלך שבעת ימים