מתני' בראשונה. קודם שאירע המעשה דלקמן לא היה פייס לתרומת הדשן וכדקאמר בגמרא דאף על גב דעבודה היא לא תקינו לה פייס ומשום אונס שינה דאי אמרת יפיסו לא אתו דכל חד יאמר מי יימר דיתרמי ליה וכיון דחזו דאתי ואתו נמי לידי סכנה תקינו רבנן נמי פייסא כדלקמן. ובראשונה כל מי שרוצה לתרום מאותו בית אב שלהם היה תורם:

בזמן שהן מרובים. וכל אחד ואחד אמר אני תורם היה משפטם כך שהם רצים ועולים בכבש של המזבח שהיא ל"ב אמה אורך וכל הקודם את חבירו לתוך ד' אמות העליונות של כבש וסמוכות להמזבח זכה הוא לתרום וזה היה הגורל שלהם:

ואם היו שנים שוין. בסמוך למזבח ואין אחד מהם קודם והיה הגורל הזה בטל מעתה היו כולם באים לעשות הפייס ולהטיל הגורל. וכיצד היו מפיסין:

הממונה אומר להם הצביעו. הוציאו אצבעותיכם למנין לפי שאסור למנות לישראל להאנשים עצמן אלא ע"י דבר אחר וסדר הפייס כך היה כל כהני בית אב של יום היו נכנסין ללשכת הגזית ומלובשין בבגדי כהונה ועומדים בהיקף והממונה בא ונוטל המצנפת של אחד מהן ומחזירה וזהו הסימן שהוא האיש שמתחילין למנות ממנו ומוציא כל אחד אצבעו ומסכימין לאיזה מנין למאה או ליותר או לפחות והמנין יהיה יותר מהכהנים אשר הם שם ומונה הממונה אצבעותיהם וחוזר חלילה עד שישלים המנין שהסכימו עליו וזה שנשלם המנין באצבעו הוא הזוכה בפייס וכך היה כל הפייסות שבמקדש:

ומה הן מוציאין אחת או שתים. בבבלי מפרש אחת לבריא ואם הוא חולה מוציא שתים לפי שהחולה אינו יכול לכבוש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חברתה עמה:

ואין מוציאין אגודל במקדש. מפני הרמאים לפי שהאגודל קצר הוא ונוח לפושטו ולכפותו מהר וכשיראה שקרב המנין להיות כלה יוציאנו כדי שיבא הפייס אצלו. ואם הוציא אגודל אין מונין לו:

מתני' מעשה שהיו שנים שוין וכו'. כלומר כשהיו כבר על הכבש ורצין להגיע אל ד' אמות הסמוכין למזבח והיו שוין להם ודחף וכו' והכי מדייק בגמרא:

ד' פייסות היו שם וזה. של תרומת הדשן היה פייס הראשון ובגמרא נתנו טעם שלא היו מפיסין כולם בפייס אחד כדי לעשות פומפי לדבר כדי לפרסם ולהשמיע קול בעזרה ארבעה פעמים וזהו כבודו של מלך על שם בבית אלהים נהלך ברגש:

גמ' ר' מנא בעי. הוקשה לו ולמה בראשונה לא קבעו פייס לתרומת הדשן הלא עבודה היא כדמסיק הקושיא:

איתא חמי. בא וראה שחיטה כשירה בזר ויש לה פייס כדתנן מי שוחט ותרומת הדשן פסולה בזר דכתיב ולבש הכהן וגו' והרים את הדשן ואת אמר אין לה פייס בתמיה:

חזר ר' מנא. ושני ליה לנפשיה ואמר דהיינו טעמא דשאני שחיטה שאינה כשירה אלא ביום וליכא אונס שינה אבל תרומת הדשן וכו' כדפרישית במתני':

מאי חמית מימר כן. מנין אתה רואה לומר כן דתרומת הדשן כשירה כל הלילה:

כל הלילה והרים. דכתיב לעיל מיניה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר והדר כתיב ולבש הכהן וגו' והרים ודרשינן כל הלילה דקרא קמא אוהרים דבתרא מכאן לתרומת הדשן שהיא כשירה כל הלילה:

זר שתרם רבי יוחנן אמר חייב. מיתה כמו על שאר עבודות:

עבודת מתנה. כתיב ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבודת מתנה וגו' והזר הקרב יומת ודריש עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח יצאת עבודה זו שהיא בהרמה מעל המזבח:

לכל דבר המזבח. ריבויא הוא ואפי' לעבודת סילוק והרמה:

מתחייב עליהן מבחוץ. אם עשה אחד מהן בחוץ לעזרה ובאלו זר מתחייב וכו':

ואתיא. דרב כר"ש בן לקיש דעבודת מתנה דוקא ולוי ס"ל כר' יוחנן:

חתה גחלים. הזר מעל המזבח:

תפלוגתא וכו'. וכן אם הוציא שאר הדשן מחוץ למחנה שהיא אחר הרמה פליגי נמי בה דכמחלוקת בהרמה כך מחלוקת בהוצאה:

אתיא כמ"ד אחרים פחותים מהן. דגבי הוצאת הדשן כתיב ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה ופליגי תנאי בברייתא דחד ס"ל דאחרים דכתיב היינו שהבגדים שהוא לובש להוצאה יהו פחותים מבגדים שהיה לבוש בהרמה ואיכא תנא דס"ל אחרים לרבות בעלי מומין שהן כשרין להוצאת הדשן ואתיא פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל בזר בהוצאה כמ"ד אחרים פחותין מהן ובין הרמה ובין הוצאה בעי כהונה ובגדי כהונה אלא שאלו פחותין מהן מהראשונים דבגדים שבשל בהן קדירה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו:

ברם כמ"ד אחרים לרבות בעלי מומין. א"כ הוא זר הוא בעל מום שאם בעל מום כשר להוצאה זר נמי כשר בה:

הכל מודים בזר שסידר וכו'. וכדמפרש ר' זעירא ובלבד שני גזירי עצים שהכתוב מזהיר עליהן וכו' דכתיב בהדיא כהונה ונתנו בני אהרן וגו' ומכאן למדו שמצוה להוסיף שני גזירי עצים יותר על עצי המערכה ומהכתוב הזה נלמד לתמיד של בין הערבים שני גיזרין בשני כהנים דוערכו כתיב ולתמיד של שחר שני גיזרין בכהן אחד דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה ואם סידר הזר אותם חייב דעבודת מתנה היא וקסבר נמי דעבודה תמה היא שבזה גומר לסידור מערכת העצים וסידור האברים על המערכה תחלת סידור אחר הוא:

מנין להצתת האליתא. הצתה בקסמין דקין לתקן אש של המערכה שצריכה כהן וכלי שרת ת"ל וכו':

אמר ר"ש. לזה לא צריך קרא דוכי תעלה על דעתך שהזר קרב על המזבח אלא לימד על הצתת האש שלא תהא אלא בראשו של מזבח ולאפוקי שלא יעשה במפוח מרחוק:

התיבון. להא דקתני אליבא דר' יהודה דדריש מקרא דונתנו להצתת אליתא שלא תהא אלא בכהן והא כתיב והאש על המזבח תוקד בו מכאן להצתת האש וכו' דברי ר' יהודה אלמא דלר' יהודה נפקא ליה מהאי קרא להצתת אליתא שתהא בראשו של המזבח ולא הזכיר כאן שתהא בכהן א"כ מחלפא שיטתיה דר' יהודה דתמן מקרא דונתנו דריש שהיא צריכה כהן כשר והכא דריש הוא שתהא בראשו של המזבח ואינה צריכה כהן כשר וכלומר דאמאי לא אמר כאן שצריכה כהן:

אמר ר' תנחום בר יודן מה את שמע מינה. וכי מהיכא את שמעת ליה דמדרשא דר' יהודה דקאמר שתהא בראש המזבח שאינה צריכה כהן:

נאמר בראש המזבח וזר. בתמיה וכי נאמר שזר עולה בראש המזבח ועל כרחך שצריכה כהן כשר:

תרם. הדשן מעל המזבח והפריחתו הרוח ואינו יכול ליתנו במקומו אצל המזבח:

תפלוגתא דר' יוחנן וכו'. כלומר תליא בפלוגתא דפליגי בקומץ של מנחה בכה"ג ומדמי לה תרומת הדשן לקומץ דשתיהן עבודת סילוק הן:

קומץ שנתנו ע"ג האישים. להקטירו והפריחתו הרוח ולא נקטר:

בפריחה האחרונה וכו'. כלומר בפריחה זו שהפריחתו הרוח פריחה אחר פריחה כדרך הרוח שמפריח מעט מעט עד שמפריח הכל ובזה כבר נתכפרו הבעלים ומתיר השיריים לאכילה דהואיל ונתנו ע"ג האישים כאלו נקטר הוא וה"ה הכא בתרומת הדשן יצא ידי הרמה וא"צ להרים דשן אחר מעל המזבח:

ר' יוחנן אמר משיאחז האור ברובו. אז הוי כאלו נקטר כולו ואם אח"כ הפריחתו הרוח כבר נתכפרו בעלים וה"ה הכא בתרומת הדשן משישים רובו במקומו אצל המזבח יצא:

מהו ברובו. דקאמר ר' יוחנן בקומץ אם ברובו של הקומץ סגי ולא בעי רוב כל פרידה ופרידה ממנו אם הוא עשוי פרידה פרידה כגון מנחת מחבת ואותה הכתוב בה פתות אותה פתים או רוב כל פרידה ופרידה איתאמרת בה:

אתא ר' חזקיה וכו'. ואמרו בשם ר' יוחנן ברוב כל פרידה איתאמרת בה:

תרם חצייה. של שיעור הרמה תליא בפלוגתא דפליגי בקומץ שנקטר מקצת ממנו:

מתני' לא אמרה כן. דאפי' בהקטרת שומשם סגי דהא תנן בפ"ג דמנחות הקטיר קומצה פעמיים כשרה משמע לפעמיים דוקא וכדמסיק לקמיה שאין קומץ פחות משני זתים ואין הקטרה פחות מכזית אחד:

מעתה. דאמרת אין קומץ פחות משני זתים א"כ כהן שאין ידו מחזקת בשני זתים יהא פסול מן העבודה ואנן לא תנן אלא מומין כדקא חשיב בפ"ו דבכורות וכהן שקומץ ידו אינו מחזיק שני זתים לא קא חשיב:

תרם. את הדשן בשמאל תליא בפלוגתא דפליגי בקומץ:

והקטירו בין ביד וכו'. כלומר לאחר שקדשו בכלי שרת מקטירו ע"ג המזבח בין ביד וכו':

יהודה ברבי אומר או בחטאת ביד וכו'. כלומר מדכתיב בה קדש קדשים היא כחטאת וכאשם אם רצה עובדה ביד כחטאת שזריקתה באצבע ואם רצה עובדה בכלי כאשם שזריקתו בכלי ולא ביד שאין לך טעון מתנת אצבע אלא חטאת בלבד:

ובלבד בימין. בין שעובדה ביד בין שעובדה בכלי צריך שיהא בימין וכן פליגי בהרמת הדשן:

התיבון. על הא דיהודה ברבי דקאמר שהקטרת הקומץ צריך שיתן בימין ומשמע דאם נתנו בשמאל כדי להקטירו פסלו ולא מהני חזרה קודם שיקטירו:

והא תנינן. בפ"ג דזבחים:

קיבל הדם בימינו ונתן לשמאלו יחזיר לימינו. ולא פסלו בקבלת שמאל בתחלה והשתא קשיא אם בשמאל הוא מחזיר למזבח כלומר דם שהוא עומד לזריקת המזבח אם נתנו בשמאל מחזיר הוא לימינו וכשר לזרקו על המזבח:

לא כ"ש לבזך. כאן שיכול הוא להחזירו משמאלו להבזך והוא הכלי שרת שקדשו להקומץ בו לא כ"ש דתיהני חזירתו:

אמר ר' אילא אם שנייה אדם. אם שנה אחד להא דלעיל ר"א ברבי שמעון הוא דשנייה ולדידיה ל"ק דתני ראב"ש אומר אין הקומץ צריך קידוש בזך וכדמסיק ואזיל אתיא וכו' כשיטת ר"ש אביו:

דתנינן. במנחות שם:

שלא בכלי וכו'. בקידוש הקומץ פליגי:

מאי כדון. היאך תליא הא בה ומפרש דלרבנן דאית להון קומץ צריך קידוש בכלי שרת צריכה במי להון לימין ולר"ש דלית ליה קידוש הקומץ בכלי שרת ל"צ לדידיה לימין:

אמר ר' מנא וכו'. כלומר שהיה מתמיה על כל הא דלעיל דמדמין תרומת הדשן להקטרת הקומץ:

ולא דמיא אלא לקמיצה. כלומר אי מדמית לה ולא דמיין אלא לזה בלבד ששיעור הרמת הדשן קומץ היא כמו הקטרת המנחה:

שזו בהרמה וכו'. כלומר בתרווייהו כתיב בהו והרים אבל למידי אחרינא לא דמיין אהדדי:

והרים. השתא דריש לקרא דתרומת הדשן דכתיב והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח:

והרים אין והרים אלא בששייר. דלשון הרמה לא שייך אלא במקצת ושייר במקצתו:

אשר תאכל אין אכילה אלא בכזית. שצריך שלא יהיה בהרמה פחות מכזית:

היה בכולו כזית. בכל הדשן שישנו שם היאך יעשה ליטול מקצתו וכו':

והרים כתיב. וצריך שישייר מקצתו כדלעיל ונשאר השאלה בלא פשיטותא:

אשר תאכל האש יכול עצים. שירים הדשן מאשר אכל האש להעצים:

ת"ל עולה. ולא משל העצים:

אי עולה יכול אברי עולה. שהן עדיין שלימים ולא נתאכלו ירים אותן:

ת"ל אשר תאכל האש הא כיצד וכו'. שצריך לחתות מהמאוכלות הפנימיות של אברי העולה ויורד להשימו אצל המזבח:

מצוה להקדים אש לעצים וכו'. באש של הדיוט שמביאין קאמר כדדרשינן מהכתוב ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח שאע"פ שהאש ירדה מן השמים מצוה להביא אש. מן ההדיוט ואותו האש מצוה להקדימו להעצים של המערכה:

קידם עצים לאש וכו'. או שסידר את העצים עד שלא תרם הדשן:

משחיל. מושך העצים להצד או מפרק העצים מעט מעט ותורם לפי שהרמת הדשן תחלת עבודה היא:

חילפיי שאל קומץ של מנחה. שהיא מעבודת היום שנתנו ע"ג מערכת לילה שלא סידר עדיין מערכת עבודת יום מה הן. ור' ירמיה קאמר דעוד שאל חילפיי אימורין של תמיד שחר שנתנן ע"ג מערכת לילה מה הן:

ולאו מתניתא היא. ומה זו שאלה הא בהדיא תני בברייתא אין לך קודם בהקטרה לאברי תמיד של שחר אלא קטרת בלבד וכדתנינן בברייתא דסדר המערכה קטרת קודמת לאברים ואם סידרן במערכת לילה נמצא שהן קודמין לקטרת של שחר שלא נקטר הקטרת עד שסידרו מערכה שניה על המזבח שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטרת ואותה המערכה שניה היתה אחר סידור המערכה גדולה בכל יום כדשנינו בפ"ב דתמיד:

מתניתא למצוה. כי צריכא ליה לחילפיי מהו לעיכוב ולא איפשיטא:

ציץ מהו שירצה על טומאת ידים. אם לאחר שקידש ידיו ורגליו נטמאו ידיו וכגון שנגעו בטומאה דרבנן כאותה ששנינו הפגול והנותר מטמאין את הידים ולא נטמא גופו מהו דמרצה הציץ על זה. ועוד בעי ידים מהו שיפסלו משום יוצא אם לאחר שקדש ידיו ורגליו יצא לחוץ מהו שיפסלו משום יוצא דאיכא היסח הדעת:

ולאו מתניתא היא. דתנינן בברייתא בהדיא קידש ידיו ורגליו ונטמאו מטבילן והן טהורות וא"כ לא צריך ריצוי ציץ וכן אם יצא לא נפסלו משום יוצא:

ואתיא כמ"ד וכו'. כלומר דמהדר ליה דמהאי ברייתא לאו ראיה דאיכא למימר אתיא כמ"ד אין הלינה פוסלת בידים. ופלוגתא דרבי ור"א בר"ש לקמן היא ולר"א בר"ש דס"ל אין הלינה פוסלת הני נמי לא פסלי:

מה צריכה ליה. כי קא מיבעיא ליה ברם הכא לאידך מ"ד והוא רבי דס"ל לינה פוסלת בידים אם יוצא נמי פוסלת:

ידים מהו שיפסלו משום מחוסר זמן. להאי מ"ד דס"ל אין הלינה פוסלת בידים קא מיבעיא ליה דאת"ל דאין הלינה פוסלת היינו אם קידש בלילה לעבודת מחר אין העמוד השחר העושה לינה פוסל דאין הלינה פוסלת בהן אלא אם קידש היום לצורך עבודת מחר מהו שיפסלו משום מחוסר זמן ופשיט ליה ולאו מתני' היא דתנינן בברייתא בהדיא קידש ידיו ורגליו היום לצורך עבודת מחר הוי קידוש למ"ד אין הלינה פוסלת בידים דמחוסר זמן נמי לא פסיל בהו:

א"ר יוחנן וכו'. מילתא באנפי נפשה היא דפליגי ר' יוחנן ור' חייה בר יוסף בענין קידוש ומדייק עלה מהאי פלוגתא דתנאי לקמן:

תרומת הדשן תחלת עבודה של מחר וכו'. כלומר דר' יוחנן ס"ל דהכיור היה משוקע במים כל הלילה עד שהגיע הזמן של תרומת הדשן שהוא תחלת עבודה של מחר והיה מקדש וידיו ורגליו מן הכיור המשוקע במים כל הלילה:

ר' חייה בר יוסף אמר וכו'. כלומר שלא היה צריך להיות הכיור משוקע במים כל הלילה אלא מכיון שמסר היום ללילה דיו ומשקעו בסוף היום להיות משוקע בתחלת הלילה ושוב א"צ ולתמן מפרש פלוגתייהו:

חברייא בשם ר' יוחנן. אמרי דהכי קאמר ר' יוחנן משהוא מגביהו מן המים לצורך קידוש ידים ורגלים לתרומת הדשן הוא חוזר ומשקיעו כדי שלא יעבור עליו עמוד השחר בלא שיקוע:

מתניתא פליגא על ר' חייא בר יוסף. ברייתא ששנינו בתוספתא פ"ק דמכלתין וכן בפ"ק דמנחות דפליגי רבי וראב"ש בקידוש ידים ורגלים קשיא למאי דאמר ר' חייה בר יוסף דאיהו כמאן ס"ל כדלקמן. קידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדשן בלילה. לצורך אברים ופדרים שנתותרו שהן כשרים להקטירם בלילה והן נקראין שירי עבודות:

בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי. דס"ל לינה פוסלת לקידוש ידים ורגלים ועמוד השחר עושה לינה:

ר"א בר"ש אומר וכו' בשירי עבודות. כלומר מדקאמר אפי' עסוק בעבודה כל שלשה ימים וכו' ש"מ דבדוקא בשירי עבודות הוא דקאמר דכל זמן שהוא עסוק בעבודה אין הלינה פוסלת בהן אבל בתחלת עבודה כלומר שפסק מלעבוד והיום הוא תחלת עבודה א"נ שהן תחלת עבודות של יום כגון זריקת הדם והקטרת הקומץ שהן עבודות של יום אפי' ראב"ש מודה שקידוש הלילה לאו כלום הוא וצריך לקדשן ביום. והשתא ר' חייה בר יוסף כמאן ס"ל דלרבי לעולם הלינה פוסלת בהן ואפי' עסוק בעבודה הוא ולראב"ש מיהת לתחלתו עבודה צריך הוא לקדשן ור' חייה בר יוסף קאמר מכיון שמסר יום ללילה דיו ולדידיה אם הגביהו מן המים אחר תחלת הלילה דיו ונמצא כשהוא מקדש מן הכיור שאינו משוקע בלילה הוא מקדש וא"כ אין הלינה פוסלת כלל בהן וזה דלא כרבי ודלא כר"א בר"ש:

ר' חייה וכו'. נתחלפו השיטות בספרי הדפוס בטעות וכצ"ל. ר' חייה בר יוסף פתר מתניתא קידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדש בלילה בשירי עבודות בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי ר"א בר"ש אומר אפילו עסוק בעבודה כל שלשה א"צ לקדש ידיו ורגליו שאין הלינה פוסלת בידים בין בתחלת עבודות בין בשירי עבודות. ר' יוחנן פתר מתניתא קידש ידיו ורגליו ביום א"צ לקדשן בלילה (בשירי עבודות אבל בתחלת עבודה) הכתוב כאן ט"ס הוא וכצ"ל בלילה צריך לקדשן ביום דברי רבי ר"א בר"ש אומר אפי' עסוק בעבודה כל שלשה א"צ לקדש ידיו ורגליו בשירי עבודות אבל בתחלת עבודה צריך. ולפ"ז ניחא דכל חד וחד פתר למאי דס"ל ולר' חייה בר יוסף דמפרש לר"א בר"ש דבין בשירי עבודות ובין בתחלת עבודות א"צ לקדש לפי שאין הלינה פוסלת כלל בידים ואיהו ס"ל כר"א בר"ש ור' יוחנן פתר כדס"ד מעיקרא דלר"א בר"ש דוקא בשירי עבודות א"צ לקדש אבל בתחלת עבודות צריך לקדש והשתא בתחלת עבודות לכ"ע צריך לקדש וכן ס"ל לר' יוחנן:

חילפיי אמר וכו' כך אין הלינה פוסלת בכיור. אפילו לא היה משוקע כלל במים אין הלינה פוסלת בו:

מתניתא פליגא על ר' חילפיי קידש וכו' שאין הלינה פוסלת בידים. קתני מיהת בידים אין הא בכיור פוסלת ואפי' לר"א בר"ש וקשיא על ר' חילפיי:

תלמידוי דר' יוחנן בשם חילפיי הכיני. כך היה שמו מכונה וכך הוא בהלכה דלקמן בשם ר' חילפיי הכיני:

קידש ידיו ורגליו וכו' שאין הלינה פוסלת בידים הא בכיור פוסלת. כלומר דתלמידוי דר' יוחנן לא אמרי בשם ר' חילפיי כדאמר מעיקרא כשם וכו' אלא כדדייקינן דדוקא בידים אינה פוסלת הא בכיור פוסלת הלינה:

ובלבד מיום ללילה. כלומר והא דדייקינן דבכיור פוסלת וצריך שיהא משוקע במים ובלבד שיהא משוקע מבעוד יום ומיום ללילה דבהא סגי אבל אינו צריך שיהא משוקע במים כל הלילה וזהו כדר' חייה בר יוסף דקאמר מכיון שמסר מיום ללילה דיו ופתר להברייתא כדפתר לה ר' חייה בר יוסף וכר"א בר"ש וכדלעיל:

גמ' מה. ושואל הש"ס מה הן הד' אמות דתנינן לעיל כל הקודם את חבירו לתוך ד' אמות זכה:

אם בין. בתוך ד' אמות הסמוכות להכבש ובין בתוך ד' אמות הסמוכות להמזבח שוין הן או לא:

מן מה דתנינן. הכא במתני' מעשה וכו' ש"מ שהיו שניהם [שוין] במרוצתן בשכבר עלו בכבש ולקדם לתוך ד"א א"כ הדא אמרה ד' אמות שאמרו בתוך ד' אמות הסמוכות למזבח הן:

בפירוש תני לה ר' חייה וכו'. ולא צריך למידק מלישנא דמתני':

מהו אין מונין. לו דקתני אם אין מונין אותו כל עיקר ומשום קנסא שהוציא ביותר או דילמא אין מונין לו את היתירה שהוציא אבל שתים מונין לו ולא איפשיטא:

ארבע. אם הוציא ד' אצבעות:

בפקיע. ברצועה:

ובטל הפייס. הזה עד שיחזרו ויוציאו כולן כדין:

מפני הרמאין. כדפרישית במתני' דלעיל:

אין אומרים ממי במקדש. ממי יתחיל הפייס מזה או מזה אלא כך היו עושין הממונה מגביה וכו' לסימן שיהיו יודעין שממנו היה הפייס מתחיל למנות:

וחש לומר שמא וכו'. וניחוש שמא מתכוין להגביה המצנפת מזה כדי שישלים המנין לאוהבו או לקרובו ויזכה. ומשני כמין קובליים היו עושין שעומדין בהיקף עגולה ולא היה יכול לכוין במהרה למי יכלה המנין. קובלייום הוא מין כלי עגול עשוי לתכשיט אשה נושק"א בלע"ז והוא ככולייר הנזכר התם בענין זה:

כיצד היה הפייס מהלך. כיצד היה מונה המנין אצבעות והולך אם לימין מזה שהתחיל בו למנות או לשמאל:

מן מה דתני. בתוספתא פ"ק ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה של קטרת אלא מי שזכה בקטרת אומר לזה שעל ימינו אף אתה תזכה למחתה וא"כ הדא אמרה לימין הפייס מהלך ולפי שהמנין היה הולך לימין והוא השני למנין אומר הזוכה בקטרת תזכה אתה אחרי למחתה:

תלמידוי וכו' בשם ר' חילפיי הכיני. משם מקום וכן הוא לעיל בסוף הלכה:

לשמאל הפייס מהלך הזוכה וכו'. כלומר לעולם לשמאל של זה שהתחילו בו היה המנין מהלך והזוכה במחתה אחרי הזוכה בקטרת העומד לימין הוא זוכה וטעמא מוטב שיזכה וכו' שהרי לעולם היה צריך שיוסיף הממונה לומר המנין ממה שהיו הכהנים שם וכדי שלא ידעו למי יכלה המנין וצריך שלא יוסיף כפל ממנין הכהנים דא"כ נודע הוא מי שיכלה המנין בו אלא מוסיף הוא פחות מהכפל כגון שהיו שם שלשים כהנים בבית אב של היום ומוסיף בהמנין ואומר ארבעים או חמשים נמצא כשמונה והולך לשמאל ממי שהתחיל בו העומדים לימין הזוכה עבר עליהם המנין שתי פעמים פעם אחת במנין שלשים הראשונים ופעם ב' במנין התוספת שהיא עשרה או עשרים שחזר המנין עליהם עד שבא אל הזוכה וכלה בו והעומדים משמאל הזוכה לא עבר עליהן המנין אלא בפעם אחת של מנין שלשים ולפיכך זה שאצלו בימין מזכה אותו בהמחתה שהוא סמוך לו ועבר המנין עליו שני פעמים:

שרון. התחילו:

שהיתה טומאה. של הכלים קשה להן משפיכות דמים וזה לגנאי להם שלא הקפידו על שפיכות דמים ולא השגיחו אלא על טומאת הכלים בלבד:

גמ' אמר ר' יוחנן כדי לעשות פומפי לדבר. טעמא דמתני' מפרש מפני מה נחלקו העבודות האלו להרבה כהנים שהיא כדי לעשות פומבי ופרסום לדבר כדרבי דאמר והלא כהן המדשן את המזבח הפנימי יכול הוא לדשן ג"כ את המנורה מכיון שמתעסק בדישון ולמה הצריכו כהן אחר לדישון המנורה אלא כדי לעשות פומבי לדבר ובהתרבות הכהנים נתפרסם הדבר ביותר:

תמן תנינן. בפ"ג דתמיד גבי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל הטני והניחו לפניו והיה חופן ונותן לתוכו ובאחרונה כיבד את השאר לתוכו והניחו ויצא. ולא היה מוציאו מיד לפי שהיה ממתין על זה שמדשן את המנורה כדקתני בתריה מי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי מזרחיים דולקים מדשן את השאר ומניח את אלו דולקים במקומן. לפי שהיו מפסיקין בין הטבת חמש נרות לבין הטבת שתי נרות לאבא שאול היה מפסיקין בדם התמיד ביניהן ואחר הטבת שתי נרות היה מקטיר את הקטרת ולרבנן דפליגי עליה היה מפסיק בקטרת בין החמש נרות ובין השתי נרות. ותנינן התם שלאחר שמדשן את החמש נרות הניח את הכוז שבו היה נותן דישון המנורה על מעלה שניה שהיתה שם ויצא ולפי שעדיין לא נגמר עבודתו עד לבסוף כדתנינן שם בפ"ו החלו עולים במעלות האולם מי שזכו בדישון מזבח הפנימי והמנורה היו מקדימין לפניהם. מי שזכה בדישון מזבח הפנימי נכנס ונטל את הטני והשתחוה ויצא ומי שזכה בדישון המנורה נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן וכו' נטל את הכוז ממעלה השניה והשתחוה ויצא. שמעינן מיהת מהני מתני' דשני פעמים היו נכנסין זה שדישן מזבח הפנימי לא היה מוציא את הדשן עד לבסוף עם המדשן את המנורה וזה שדישן את המנורה היה צריך להפסיק בהטבת הנרות כדלעיל ואחר שגמר עבודתו נטל את הכוז והשתחוה ויצא:

אמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת שני פעמים. כלומר הרי הדישון מזבח הפנימי היה בשביל להקטיר הקטרת עליו לאחר שמסיר את הדשן ולמה היה צריך ליכנס בשביל כך שני פעמים ולא הוציא את הדשן בתחלה ואי משום שעדיין לא נגמר עבודת המדשן את המנורה והיה ממתין עליו ומשום שבמקום שמשימין דישון מזבח הפנימי משימין ג"כ דישון המנורה היא גופה קשיא ולמה לא גמר זה המדשן את המנורה עבודתו בפעם הראשון והיה לו לדשן את הכל והיו יכולין להוציא שניהן בפעם אחד אלא כדי לעשות פומפי לדבר ולפי שהיו נכנסין פעם אחר פעם היה יותר פרסום בדבר:

ר"ש בן לקיש אמר. מה ראיה זו מכאן הלא דבר תורה הוא שצריך להפסיק בהטבת הנרות כדדרשינן מדכתיב בבקר בבקר וגו' דה"ק חלקהו לשני בקרים בהטבת הנרות ובעידן הטבה תהא מקטיר קטרת ותפסיק בקטרת להטבת חמש ולהטבת שנים וכדלעיל:

מה עבד לה ר' יוחנן. להאי קרא:

עובר להטיב ומקטיר. כלומר אי מהטעמא דהכתוב ה"א דה"ק קרא כשעובר הוא להטיב מטיב את כולן והדר מקטיר ולא שמעינן בהדיא דבקטרת צריך הוא להפסיק בהטבת הנרות אלא דטעמא הוי משום כדי לעשות פומבי לדבר:

מתני' הפייס השני מי שוחט. אע"ג דשחיטה לא בעי כהונה מ"מ הואיל ותחלת עבודת קרבן התמיד היא תיקנו בהפייס כי היכי דלא ליתי לאנצויי משום דחביבא עלייהו:

מי זורק וכו'. כל אלו העבודות דקחשיב להו והן בשלשה עשר כהנים כדקתני בסיפא כולן נמשכין הן אחר מי שזכה בפייס זה ומי שיצא בפייס הוא השוחט תמיד של שחר. והשני שהוא עומד בצידו הוא מקבל את דם התמיד והוא זורקו. והשלישי סמוך להשני מדשן מזבח הפנימי שהוא מזבח הקטרת. והרביעי שבצדו מדשן את המנורה ומטיב את הנרות. והחמישי הוא המתחיל להעלות אברי התמיד להכבש והוא מעלה הראש והרגל הימין לכבש. והששי מעלה שתי ידים. והשביעי מעלה העוקץ הוא הזנב. ורגל של שמאל. והשמיני מעלה החזה והגרה. והתשיעי מעלה שתי דפנות. והעשירי מעלה הקרביים. והאחד עשר מעלה סולת הנסכים. והשנים עשר מעלה החביתין של כ"ג שהיא קריבה בכל יום עם התמידין חצי עשרון בבקר והחצי בערב שנאמר מחציתה בבקר ומחציתה בערב. והשלשה עשר מעלה היין של נסכים:

ושלשה עשר כהנים זוכין בו. בהפייס הזה כדפרישית על סדר העבודה השנויים כאן:

אמר בן עזאי וכו' דרך הילוכו היה קרב. האברים שלו הראש והרגל. החזה והגרה. ושתי ידים. ושתי הדפנות. העוקץ והרגל. ות"ק סבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גדולי האברים הן קודם כדקחשיב להו והלכה כתנא קמא:

מנין לדישון מזבח הפנימי. בכל יום דלא כתיב ביה בהדיא והרים את הדשן כדכתיב אצל מזבח החיצון:

והשליך אותה וגו'. גבי עולת העוף כתיב והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח אל מקום הדשן:

אינו צריך. לכתוב אל מקום הדשן:

אם לקבוע לו מקום שישליך. אותה אל מקום הדשן של מזבח החיצון כבר כתיב ביה אצל המזבח ואם עדיין אינו מפורש היכן אצל המזבח וללמדך בא שינתן במזרחו של כבש הרי כבר כתיב קדמה ואל מקום הדשן למה לי אלא מכאן לדישון מזבח הפנימי וללמד שינתן ג"כ אל מקום הדשן של מזבח החיצון:

אף הוא דרש וכו'. כלומר ומעתה דרש נמי ר' אלעזר לתרומת הדשן של מזבח החיצון דלא כתיב ביה קדמה ויליף בג"ש כתיב ביה ושמו אצל המזבח וכתיב כאן בעולת העוף אצל המזבח קדמה מה כאן מזרחו של כבש אף כאן מזרחו של כבש:

מנין שהוא אסור בהנייה. דישון מזבח הפנימי:

אל מקום טהור. כתיב אצל הוצאת הדישון של מזבח חיצון והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור ודישון מזבח הפנימי ג"כ צריך ליתן שם כדיליף לעיל ודרש אל מקום טהור שיהא מקומו טהור כלומר שלא יהנה וישתמשו שם שלא יטמאו המקום אלמא אסור בהנאה:

לא אמר כן. דנילף לפנימי ממקום טהור הכתוב אצל דישון מזבח החיצון וכן לא יליף לעיקר דישון מזבח הפנימי מכאן אלא כדלקמן דדישון מזבח החיצון שאסור בהנאה יליף מאל מקום הדשן הכתוב אצל עולת העוף דלכ"ע מקום הדשן על דישון מזבח החיצון נאמר ודריש אל מקום שיהא מקומו לעולם שלא יטלו אותו משם לאיזה דבר ולהנות בו:

מנין לדישון מזבח הפנימי. הואיל דלא דרשת אל מקום הדשן אלא על מקום דישון מזבח החיצון בלבד א"כ מנין שצריך לדשנו למזבח הפנימי:

והזה עליו והקטיר. כלומר דרשינן עליו עליו לג"ש כתיב ביה בפ' אחרי מות ויצא אל המזבח אשר לפני ה' וגו' והזה עליו שבע פעמים וכתיב בפ' תצוה במזבח הפנימי והקטיר עליו אהרן קטרת וגו' מה הזיה בגופו של המזבח כדדרשינן מדכתיב וטהרו וקדשו שהיה חותה הגחלים הילך והילך והזה על טיהרו של המזבח אף עליו דכתיב בהקטרה בגופו של המזבח ומכאן שהיה צריך לדשנו בכל יום כדי להקטיר על גופו:

מנין למזבח הפנימי שהוא אסור בהנייה. הדשן שלו ק"ו וכו' הפנימי שהוא יותר קדוש שאינו אלא להקטיר עליו קטרת בכל יום לכ"ש שיהא דשן שלו אסור בהנאה:

קטרת שכבת. שכבו הגחלים ונשאר מן הקטרת עליהן:

הוממה. כלומר נפסלה ולא יחזיר להקטיר ואפילו בקרטים החשובין שנשארו א"צ להחזירן:

שאין כתיב אכול אלא על מזבח החיצון. דכתיב אשר תאכל האש את העולה על המזבח ודרשינן עיכולי עולה אתה מחזיר אם פקעו אברי עולה מעל המזבח מחזירן שיאכלו על המזבח ואי אתה מחזיר עיכולי קטרת:

פתילה. של מנורה שכבתה צריכה דישון:

מה מיד. כלומר מאי קאמר אם מיד ידשן אותה ולא ימתין עד שתיצן:

אמר מעתה. כלומר אמור זה מעצמך צריך שיהא מיצין הפתילה ולא ידשן אותה בעוד שהיא חמה ולא כלה האש שבה ומפני שזה הוא כמכבה בידים:

שמן. שנשאר בנר המנורה:

מהו שיהא צריך דישון. ולהוציאו ולא יתן שמן אחר עליו למלאות הנר:

מילתיה וכו'. כלומר ממילתיה דר' שמואל שמעינן שצריך דישון ולהוציא את השמן שנשאר וליתן שמן אחר בתחלה דשמעינן ליה דבעי על הא דתנינן בפ"ט דמנחות שהיו נותנין שמן למנורה מחצי לוג לכל נר ונר וכי באחד בתקופת טבת שהלילות ארוכים היה השיעור הזה וכן אחד בתקופת תמוז שהלילות קצרים היה כמו אותו השיעור בתמיה והשיב לו ר' יוסי אין מן הדא לית ש"מ כלום. כלומר אם לזה באת ל"ק כלום דכהדא דתמן תנינן בפרק חמישי דשקלים בן בבי על הפקיע שהיה מזייג את הפתילות לפי הצורך ובלילות ארוכים עשה אותן דקים ובלילות קצרות עשה אותן עבים וא"כ שיעור חצי לוג לנר לעולם שוה ושמעינן מיהת דלר' שמואל דהוה מיבעיא ליה הכי דשמן צריך דישון דאם לא כן מאי קשיא ליה אימא דבתקופת תמוז שנשאר הרבה מהשמן בהנר היו ממלאין אח"כ מעט שמן אחר ולהדליק בלילה שלאחריו וכן עד שיכלה השמן שבנר אלא לאו דשמן הנשאר צריך דישון להוציאו והיינו דקא מיבעיא ליה דאם כן נפסד השמן בחנם בלילות הקצרות:

הכא את אמר מיטב ואחר כך מקטיר. במסכת תמיד קתני ברישא הטבת נרות ואחר כך קטרת וכדקחשיב שם מי שזכה בדישון מזבח הפנימי ומי שזכה בדישון המנורה והדר קתני מי שזכה בקטרת אלמא קטרת אחר הטבת נרות והכא במסכת יומא את אמר איפכא מקטיר ואחר כך מיטב כדתנן בפרק קמא כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות ואיידי דאיירי לעיל בההיא דמסכת תמיד כדקאמר ר' יוחנן ולמה היה נכנס לקטרת וכו' פריך להא הכא:

אמר רבי יוחנן תמיד. הא דשנינו במסכת תמיד אתיא כר"ש איש המצפה דס"ל נרות ברישא והדר קטרת ומתני' דפ"ק כרבנן דפליגי עליה וס"ל ברישא קטרת והדר נרות ולקמן מפרש טעמא דכולהו:

ולא כולה אלא מילין צריכין לרבנן. הא דקאמרת תמיד דר"ש איש המצפה היא לא כולה דשנינו במסכת תמיד אתיא כוותיה שיש דברים דקשיא לרבנן בבית המדרש דלא מיתוקמא כר"ש איש המצפה וכי הא דתנן פ"ד דתמיד שחט השוחט וקיבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונותן מזרחית צפונית מערבית דרומית ונותן מערבית דרומית ואלו לר"ש איש המצפה הא שמעינן ליה בברייתא דלא תני הכי אלא במערבית דרומית נותן מערבה ואח"כ נותן דרומה דס"ל במתנה שניה להפסיק בנתינתה ואינו נותן אותה אחת שהיא כשתים:

ר' חזקיה וכו'. אמר נמי כי האי גוונא דאשכחן מתני' במס' מדות דלא תני כהאי דתנינן במסכת תמיד ומוקי להאי דמדות כר"א בן יעקב וכי הא דתנינן בפ"ג דתמיד אמר להן הממונה צאו והביאו טלה מלשכת הטלאים והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית ובפ"ק דמדות תנינן ארבע לשכות היו בבית המוקד וכו' ומה היו משמשות מערבית דרומית היא היתה לשכת טלאי קרבן והלכך מוקי להאי דמדות כר"א בן יעקב דשמעינן ליה דאיירי במדות כדאשכחן בפ"ב שם גבי הא דתנן עזרת נשים וכו' מערבית דרומית אמר ראב"י שכחתי מה היתה משמשת וא"כ ההיא דפ"ק בלשכות של בית המוקד בעזרת ישראל דמערבית דרומית היתה לשכת הטלאים נמי כר"א בן יעקב היא:

אמר ר' יוסי בר' בון. הכי נמי ולא כולה דמסכת מדות כר"א בן יעקב דאיכא מילין דצריכין לרבנן בבית המדרש דלא מיתוקמא כוותיה:

מ"ט דר"ש איש המצפה. דלעיל דס"ל מיטב ואח"כ מקטיר:

בבקר וגו' בהטיבו את הנרות יקטירנה. כתיב אלמא הטבת נרות ברישא והדר יקטירנה:

טעמון דרבנן. דפליגי עליה וס"ל קטרת ברישא משום דכתיב בנרות מחוץ לפרכת העדות וגו' מערב ועד בקר ילפינן מזה שלא יהא שם עבודה אחרת אח"כ אלא הטבת נרות בלבד דאין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא נרות אלמא דקטרת ברישא והדר נרות והשתא כמו בשל בין הערבים קטרת ואח"כ נרות ה"נ בשל שחר קטרת ואח"כ נרות והא דכתיב בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה ה"ק קרא בעידן הטבה תהא מוקטר קטרת:

לא קבעו פייס. אחר בתמיד של בין הערבים אלא מי שזכה בשחרית בעבודה מן העבודות הוא יזכה בה בין הערבים חוץ מן הקטרת שמפיסין לה פייס אחר בין הערבים:

והא תני. בברייתא דכמו בפייס של שחרית וכו' והזוכה מחדש בפייס הזה זכה לעצמו ולא מי שזכה בשחרית:

תיפתר שהיתה שבת. כלומר תיפתר להאי ברייתא דבשבת מיירי ומשום שבשבת המשמרות מתחדשות ויש משמר אחד הבא בין הערבים ואחד של שחרית שהוא משמר היוצא הלכך היה צריך פייס אחר לתמיד של בין הערבים שמקריבין אותו משמר הבא ולא היו בשחר:

לא גזרועל שני גזירין בשחרית. חכמים שלמדו מן הכתוב דצריך להוסיף שני גיזרי עצים על המערכה בתמיד של בין הערבים לא ראו ללמוד שצריך ג"כ שני גיזרין בתמיד של שחרית:

מתניתא. ברייתא אמרה כן דבמתני' דלקמן בפרקין תנינן איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה וכו'. ובברייתא תני איל קרב בין הערביים באחד עשר וקחשיב אחד בשני גיזרין ולא אמר בשחרית כלום. ונראה דט"ס הוא כאן דאיל בין הערבים מאי עבידתיה אלא אמתני' דלקמן בפרקין בתמיד קאי ועלה קאמר מתני' אמרה כן דקחשיב שם תמיד קרב בתשעה וכו' בין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה שנים בידם שני גיזרי עצים ובשחרית לא אמר כלום מגיזרין אלמא שלא היה כן אלא בתמיד של בין הערבים. ואיל הכתוב כאן בספרים צריך למחוק:

ר' שמי בעי וכו'. ומתמה ר' מנא וכי לא שמיע לר' שמי להא דאמר ר' יוחנן ואמר עלה ר' יוסי מתני' אמרה כן וכו':

וחזר. ר' מנא ואמר אין ודאי דשמיע ליה אלא כאינש דשמע מילה ומקשי עלה מאי טעמא וכן ר' שמי בעי כן מ"ט דגזרו על בין הערבים ולא גזרו בשחרית:

שלשה עשר זוכין בו. קתני במתני' ותני עלה בברייתא פעמים בארבעה עשר כהנים פעמים בט"ו כו' כדמפרש ואזיל:

תביאנה. כתיב בחביתין בפ' צו על מחבת וגו' תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב וגו' ודריש זמן הבאתה לפני המוספין ביום שיש בו מוסף וכשהוא אומר תקריב אף לאחר הנסכים של תמיד של שחר:

מאן דאמר קודם לנסכים. החביתין קודם לנסכי יין היא דקאמר ומאן דאמר לאחר נסכים לאחר נסכי סלת והיתה קריבה בין הסלת לבין היין:

סלת. מנחת סלת של תמיד של שחר קודמת לחביתין ואע"פ שבזה שניהן שוין שהן קריבין לאישים אפי' כן זה החביתין קרבן יחיד הן של כ"ג ומנחת הסלת קרבן צבור והן קודמין לקרבן יחיד. חביתין קודמין לבזיכין. של לבונה בשבת שאע"פ שזה וכו' מ"מ זה חביתין תדיר בכל יום ויום הן ובזיכין אינן נקטרין אלא בשבת:

חביתין קודמין. לנסכי יין שאינן אלא לספלים ולא לאישים:

בזיכין ויין מי קודם. לפי שהמוספין בשבת שנינו בהדיא בסדר המערכה שקודמין לבזיכין ומיבעיא ליה אם בזיכין קודמין לנסכי יין של מוספין או נסך יין קודם ומשום ששניהן קרבן צבור הן ומטעמא דתדיר היין ראוי להיות קודם אלא שהבזיכין לאישים והיין לספלים ומבעיא ליה איזה מהני טפי עדיף אישים עדיף או תדיר עדיף:

ולא מתניתא היא דהא תנינן בהדיא בברייתא לבונה קודם ליין. ומשני כאן בברייתא לקרבן יחיד שמביא מנחה ויש עמה לבונה ושמן ויין א"כ לבונה שהיא לאישים טפי עדיף וכאן דאיבעיא לן בקרבן צבור בשבת דאיכא טעמא דתדיר ביין כדאמרן והי מינייהו קדים ולא איפשטא:

כיני מתני' וכו'. כן צריך לפרש במתני' להא דבן עזאי דקאמר דרך הילוכו היה קרב הראש והרגל החזה והגרה וכו':

טעמא דבן עזאי. דכתיב והקטרת וגו' המזבחה והמזבחה יתירא הוא אלא למדרש כדי וכו'. ופריך הא לבן עזאי נמי הראש והרגל ברישא ואח"כ החזה וכו' ואת אמר הכין בתמיה שאם כדרך שהוא מהלך היה צריך לחזה והגרה וכו' קודם הרגל:

אמר ר' מנא. זהו כדרך שהוא מהלך דפשט ראשה עקר רגלה כשהבהמה רוצה לילך פושטת ראשה ועוקרת רגלה ולפיכך הראש והרגל שייכין ביחד:

מתני' הפייס השלישי. היו מכריזין בעזרה:

חדשים לקטרת בואו והפיסו. כלומר מי שלא זכה בקטרת כל ימיו יבא להפייס הזה כדקאמר בגמרא מימיו לא הפיס אדם בקטרת ושנה שלא היו מניחין למי שזכה פעם אחד בקטרת שישנה עוד הפעם ומפני שמעשה הקטרת מעשרת דכתיב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו וגו' דאע"ג דכתיב ג"כ וכליל על מזבחך שהיא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אמילתא דלא שכיחא כל כך כתיבא וזהו קטרת דלא שכיחא כמו עולה דשכיח טובא דנודרין ונודבין. ולפי שכל כהן המקטיר קטרת היה מתברך ומתעשר לפיכך לא היו מניחין לשנות בה אדם כדי שיהו הכל מתעשרים ומתברכין בה:

והרביעי. ובפייס הרביעי היו אומרים חדשים עם ישנים מי שזכה פעם אחד בפייס ומי שלא זכה מעולם יבאו ויפיסו מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח. לפי שבתחלה כשמוליכין האברים מבית המטבחיים לא היו מעלין אותם למזבח אלא נותנים אותם מחצי כבש ולמטה במערבו ועכשיו היו מפיסין פייס אחר מי מעלה אותם ממקום הנחתן בכבש להמזבח והיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך:

גמ' מימיו לא הפיס וכו'. כדפרישית במתני':

מתניתא אמרה כן וכו'. כלומר דלא תימא שאירע כך אלא שהיו מקפידין על זה ומכריזין ואומרים חדשים לקטרת בואו והפיסו ולא יבא מי שזכה בה פעם אחד:

וכן למחתה. לא זכה בה אדם ושנה:

מתניתא אמרה כן. בתוספתא פ"ק והבאתי לעיל בהלכה ב' ר' יהודה אומר לא היה פייס למחתה אלא מי שזכה בקטרת וכו' א"כ זה שזכה במחתה היה ג"כ מן החדשים שבאו וקמ"ל שלא היה מזכה לאחר אלא לאותן שבאו עמו להפיס ולזה שעל ימינו כמפורש לעיל שם:

נמצאת אומר שני כהנים מתברכים שכל פעם. של קטרת ושל מחתה. ומנלן דשל מחתה גם כן מתברך הוא להכי מייתי להא דרב לקמיה דכתיב ברך ה' חילו זה על מי שנושא המחתה ופעל ידיו תרצה זה שמקטיר הקטרת:

מעשה באחד שיבשה זרועו. ולא היה נפסל לעבודה משום כך אלא שלא היה בו הרבה כח בזרועו ואפי' כן לא הניחה מלהקטיר לקיים מה שנאמר ברך ה' חילו וגו' שבזכות זה יוסיף בו ג"כ חילו וכחו בזרועו:

מתני' תמיד קרב בתשעה. משעת הולכת אברים להכבש ואילך הוא דקא חשיב ולא חשיב הכא המעלה את האברים מן הכבש למזבח ובאלו שמעלין אותן להכבש ועם הקרביים ועם הסלת והחביתין והיין תמצא תשעה כהנים כדפרישית לעיל במתני' ג':

בעשרה וכו'. ולפעמים הוא בעשרה או יותר עד י"ב כדקחשיב ואזיל ולא פחות מתשעה ולא יותר מי"ב:

כיצד וכו' בחג. שהיה שני ניסוכין אחד של יין כמו בכל יום ואחד של מים ניתוסף כהן אחד בידו צלוחית של מים:

בין הערבים. של כל יום ניתוספו שנים בידם שני גיזרי עצים להוסיף על המערכה כדדריש בגמרא דכתיב וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר תנהו ענין לתמיד של בין הערבים:

בשבת וכו' שני בזיכי לבונה של לחם הפנים. שסילקן מעל המערכה הישינה והיו נקטרין בכל שבת ושבת:

ובשבת שבתוך החג וכו'. הרי כאן י"ב כהנים:

איל. שהקרביים שלו יותר גדולים והסלת שלו שני עשרונים והיין שלישית ההין היה קרב לי"א כהנים:

הבשר בחמשה. באברים של הכבש כך היו באברים של איל:

והקרביים וכו'. היו בשנים שנים:

פר. שאבריו גדולים ביותר קרב בעשרים וארבעה כהנים כדקחשיב ואזיל הראש והרגל של ימין הראש באחד והרגל בשנים לפי שהוא גדול היו שני כהנים נושאים אותה וכן העוקץ והרגל של שמאל וכו':

במה דברים אמורים. שהיו כל כך כהנים מוליכין את האברים:

בקרבנות צבור. שיהיו זוכים בהם כהנים הרבה:

אבל בקרבנות היחיד. באברי עולה של קרבן יחיד לא היה מתחלק לכל כך כהנים אלא אם רצה להקריב מקריב כלומר מי שירצה מהכהנים מוליך אותם להקריב ואם רצו להוליך האברים בפחות מאלו או ביותר מוליכין שאין מנין בדבר:

הפשיטן וניתוחן של אלו ואלו. בין של קרבן צבור בין של יחיד שוה בדינם שהן כשרים בזר:

גמ' וערכו. כתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש ואת הפדר וגו':

יכול אפי' מאה כהנים או מאתים וכו'. ברייתא היא בת"כ על הכתוב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים וגו' ימים שנים יכול ימים הרבה אמר ר"ע וכו':

כל ששמועו מרובה ושמועו מועט. כלומר שאתה יכול לפרש כמשמעו ולתפוס את המרובה וכן לתפוס במשמעו ממועט ואינך יודע איזה מהן לתפוס:

תפשת המרובה וכו'. כלומר לעולם תפוש את המועט שאם תפשת המרובה שמא מרובה ביותר היא ולא תפשת כמשמעו שהיותר מוציאין אותו מידך אבל כשתפשת את המועט תפשת ואין מוציאין אותו מידך שהמועט בכלל המרובה היא:

תני ר' יהודה בן בתירה אומר וכו'. כלומר שזה נוכל ג"כ ללמוד ממנהג העולם שאם יש שתי מדות לפניך אחת היא כלה שאתה יכול למוד בה ולכלות מה שאתה רוצה למדוד ואחת שאינו כלה אלא היא יותר גדולה ממדה שאתה רוצה למדוד ודאי הכל מודדין במדה שהיא כלה ואין מודדין במדה שאינ' כלה אף הדבר הזה כך הוא שתופס אתה במנין שיש לו סוף והוא המועט ואם תתפוס במרובה אין לו סוף:

אמר ר' נחמיה וכו'. מהמקרא עצמו יכולין אנחנו ללמוד זה שאין מדרך המקראות לסתום ולנעול אלא לפתוח ולפרש ואם אומר אתה ימים עשרה אני אומר לך אינו כך אלא מאה ואלא מאתיים וכו' וא"כ אין אתה יודע כמה אבל כשאתה אומר ימים שנים פתחת לפרש המקרא דמיעוט ימים שנים:

ר' מנא אמר משום ר' יהודה. שכך היה דורש ימים שנים יכול ימים הרבה אין אתה יכול לומר כך שאם מרובין הם והלא כבר נאמר רבים ולדבריך רבים מיותר הוא הא לא דיבר הכתיב בימים אלא בימים מועטים:

וכמה הן הוי אומר ימים שנים רבים שלשה. כלומר שאם יזוב זוב דמה שלשה ימים הרי היא זבה כדמסיק:

יכול רבום עשרה. כלומר מנא לך למדרש כן דילמא רבים הרבה הן ועשרה או יותר:

אמר. הכתוב ימים ואמר רבים מה ימים כבר למדת שמיעוט ימים שנים אף רבים תפוש את המיעוט והן שלשה ומעתה יכול שנים ושלשה והרי הן חמשה ולא תהא זבה עד שתזוב חמשה הריני משיב לך:

וכי נאמר ימים ורבים. שתחשוב זה וזה במלואן ותצרף אותן והלא לא נאמר אלא ימים רבים הא כיצד הרבים הללו מה שאתה מרבה מלשון רבים יהיו מרובים על השנים של ימים הוי אומר בין הכל שלשה שאם תזוב שלשה ימים הרי היא זבה:

וערכו בני אהרן וכו'. כך הוא נדרש בהכתוב שלפנינו שמדבר בהערכת האברים וערכו יכול מאה תלמוד לומר וערך הכהן וכו' הא כיצד כהן אחד עורך שני אברים וכמה הן אברים עשרה כפי ששנינו בתמיד הראש והרגל וכו' הרי חמשה כהנים באברים ואחד בקרביים נמצא הטלה של תמיד עולה בששה כהנים:

רבי עקיבא אומר וכו'. מכאן הוא שלמדנו לששה בטלה וערכו שנים וכו':

הכהנים לרבות הקרחים. לאו אכהנים דהכא קאי אלא משום דדריש כאן הכהנים יתירא וקשיא ליה הא דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לנפש לא יטמא והאי הכהנים מאי עבדית ליה הלכך מייתי להאי דדריש בתורת כהנים פרשת אמור הכהנים לרבות הקרחים ובעלי מומין שאף על פי שפסולין לעבודה מוזהרין הן על טומאת מת:

והלא בבן הבקר הכתוב מדבר. אדלעיל מהדר דילפת מקרא דוערכו שהטלה של תמיד טעון ששה כהנים והלא האי קרא בבן בקר כתיב אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' והתם הוא דכתיב וערכו בני אהרן וגו':

ומה תלמוד לומר בתמיד של שחר הכתוב מדבר. כלומר ומהיכן אתה למד לומר דבטלה של תמיד השחר מישתעי:

נאמר כאן עריכה ונאמר להלן. בפרשה דאבתרה ואם מן הצאן קרבנו וגו' וערך הכהן אותם על העצים וגו':

מה עריכה שנאמר להלן בתמיד וכו'. כלומר מה להלן בטלה של תמיד הכתוב מדבר דאם מן הצאן קרבנו כתיב אף עריכה שנאמר כאן דדרשת מהאי קרא ששה כהנים בטלה של תמיד השחר הכתוב מדבר:

אינו צריך. לג"ש דעריכה עריכה אלא דממילא שמעינן דהאי קרא דוערכו בתמיד השחר מדבר:

ממשמע שנאמר וכו' ואת דרש וערכו וכו'. כלומר שהרי ממשמע שנאמר כאך וערכו אין אנו יודעין שהן שנים הלכך אתה דורש לששה כהנים וערכו שנים וכו' והאי עריכה ע"כ בטלה של תמיד השחר מדבר שהוא קודם לכל וכדמסיק ותני כן אין לך קודם להקטרת האברים של תמיד השחר אלא קטרת בלבד כדשנינו לעיל בהלכה א' נמצאת אתה למד דבהאי קרא גופיה וערכו וגו' על העצים אשר על האש אשר על המזבח כתיב אינו מדבר אלא בתמיד השחר שהוא הקודם על המערכה של מזבח החיצון:

יכולין הם שלשה וכו'. על איל קרב בי"א דקתני במתני' קאי שבודאי יכולין הם שלשה כהנים להעלותו ולמה איל קרב באחד עשר אלא כדי לעשות פומפי ופרסום לדבר וכן רבנן דקסרין אמרין גבי פר מפני מה פר וכו' וכי לא היו יכולין פחות מכ"ד להעלותו אלא כדי וכו' על שם וכו' כדפרישית במתני':

ואת דרש וערכו שנים וכו'. אהא דקתני במתני' בד"א בקרבנות צבור וכו' קאי דמפרש טעמא דמנא לן לחלק בין פר של צבור ובין פרו של יחיד משום דמה דנפקא לן לטלה של תמיד שטעון ששה הוא מחמת שאת דורש וערכו שנים וכו' כדלעיל ונהי דאמרינן דאע"ג דהאי בבן בקר כתיב אפ"ה למדין אנו לתמיד של שחר כדקאמרת מ"מ שמעינן נמי דהואיל דהאי פרשה בפר מישתעי דבא ללמד ג"כ דאיכא פר דסגי ליה בששה וכלומר דלא צריך כ"ד כהנים אלא או בפחות או ביותר ובפר של צבור אי אתה יכול לומר כן דהרי טלה של תמיד שהוא קרבן צבור שטעון ששה מכאן אנו למדין כדלעיל אלא מכאן לפרו של יחיד שיהא קרב בששה וכלומר אף בששה וכדאמרן:

הדרן עלך בראשונה